אמרי שפר ט"ז חשון ה'תשע"ח

אם אתם תמיד מגלמים את הקורבן, אל תתפלאו אם הוא יהפוך לתפקיד הקבוע שלכם.

  החיים אינם הוגנים בשום צורה וצדק הוא כוכב במערכת השמש ולא מציאות חיים, ובכל זאת אינכם צריכים לתת לעבר שלכם לקבוע לכם את העתיד.

 אם החיים פגעו בכם ונהגו בכם בחוסר הגינות, התאבלו לזמן מוגבל אם צריך, אך אל תאמצו את המסכנות כזהות.

 הניסיון למצוא חן בעיני אחרים הוא הרסני ומשעבד.  עשו את הדברים שלכם בתשוקה, צניעות וכנות ולא מתוך רצון שיחבבו אתכם. תחושת הריצוי היא פעמים רבות ממכרת והופכת להיות מניע עיקרי בחיים שעלול למנוע מכם להיות מי שאתם באמת.

הפסיקו להזניח את עצמכם. אין שום דבר אנוכי באהבה עצמית ולמעשה היא המפתח לאהבה שתעבירו הלאה, פשוט מפני שההיגיון אומר שאינכם יכולים להעניק לאחר את מה שלא קיים ברשותם. 

לך אזבח זבח תודה"(לקראת שבת מלכתא)

   הגאון רבי מרדכי שולמן זצ"ל, ראש ישיבת סלבודקה, עזב את אירופה זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, כדי לאסוף כסף עבור ישיבת סלבודקה שבליטא, כשהחלו התותחים לרעום, היה ראש הישיבה באמריקה, ולא היה ספק בידו לשוב לאשתו ולילדיו.  במשך כל שנות המלחמה לא ידע הגר"מ שולמן מה עלה בגורל אשתו וילדיו, למרות הייסורים הנוראים הכרוכים באי ידיעה שכזו, המשיך האיש הגדול הזה בסדר יומו הרגיל, הרביץ תורה באמריקה,  והמשיך גם באיסוף הכסף. והנה כשהגיעה המלחמה לקצה, ערך ראש הישיבה ברור, והשמועה שהגיעה לאוזניו הייתה טובה עד מאוד. אשתו וילדיו נותרו בחיים. מה היה עושה כל אדם בעת שכזו? עולה על המטוס הראשון בדרכו לאירופה, כדי להתראות עם בני משפחתו הקרובים ביותר, לא כן ? אבל ראש הישיבה לא עשה כך. "אני חייב קרבן תודה להשי"ת על שהשאירני בחיים, משום שרוב רובם של הרבנים שנותרו באירופה עלו על המוקד, ומי שנשאר – לא מצא את אשתו, ובוודאי לא את ילדיו. לכן, אמר, אני מקריב בהתאפקות זו את קרבני שלי לה', וממשיך מיד בבניית הישיבה ". היה זה בחודש חשון. רק עשרה חודשים לאחר מכן, בחודש אלול, נפגש הגר"מ שולמן על בני משפחתו. מסירות נפש שאין כדוגמתה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ל' אב ה'תשע"ז

אחים יקרים! ישנם אנשים שמרשים לעצמם לעשות עבירות ופשעים בטענה שהמטרה הסופית היא מצווה.  להם אומרת התורה בפרשת השבוע: 'צדק צדק תרדוף ...' והסביר רבי שמחה בונים מפשיסחא זיע"א: גם את הצדק תרדוף בדרכי צדק, אל תחשוב שהמטרה מקדשת את האמצעים... לכן תבדקו לפני כל החלטה שלכם, האם היא עלולה לפגוע או להזיק לאדם מסוים? ואם כן, חדלו מכך.  ה' יזכנו, אמן!

     "אמר ריש לקיש:  כל המעמיד דיין שאינו הגון, כאילו נוטע אשרה בישראל, שנאמר 'שופטים ושוטרים תיתן לך' וסמיך ליה 'לא תיטע לך אשרה כל עץ'". שאל הגה"ק רבי חיים מבריסק זי"ע - לכאורה, מה הדמיון בין אשרה לדיין ? אלא ביאר: כשאדם לוקח כסף והופך אותו לעבודה זרה - זה ודאי מאוס. אבל עץ - לא יודעים שהוא שייך לעבודה זרה. יש לו גזע, ענפים ועלים בדיוק כמו לעץ שאינו עובד עבודה זרה.  כך הוא שייך גם דיין שאינו הגון: הוא לבוש 'פראק' כמו כולם , יש לו זקן לבן כמו כולם, אף אחד לא יודע שאינו הגון.

     בצעירותי סברתי לתקן את כל העולם כולו. כשהתבגרתי קצת הבנתי שאין זה ביכולתי, חשבתי שלפחות את בני מדינתי אצליח לתקן. משראיתי כי גם מלאכה זו שגבה ממני, התפשרתי על בני עירי בלבד. ומשבכך גם לא הצלחתי, חשבתי לפחות את בני ביתי אתקן. והיום – בזקנותי – מבקש אני שלכול הפחות את עצמי אוכל לתקן כראוי... (מהרה"ק מצאנז זי"ע)

     הרב שטיינמן שליט"א, כשנסע לארה"ב, הכינו לו מזוודה. הכניסו והוציאו, את זה כן ואת זה לא.. שעות לקח להם. אמר הרב: תראו, אני נוסע סך הכול לעשרה ימים. וזה לא שאני נוסע לאי בודד, אני נוסע לארה"ב – יש שם הכול! מקסימום חסר משהו אני יקנה בדרך. ובכל זאת תראו כמה עובדים על המזוודה... אז אדם שנוסע לנצח נצחים... כמה צריך לעבוד על המזוודה? כמה צריך להכין צידה לדרך לעולם הבא? יש לנו זמן להתעסק עם דברים אחרים?! אדם צריך כל הזמן לאסוף ולאסוף, לנצל כל רגע פנוי בחיים לעוד מצווה, עוד שיעור תורה, עוד צדקה. כי כל תכלית החיים היא עבודת נמלים.

החייט שראה את הנולד (פניני בית לוי, עלון 433)

     באחת מערי רוסיה חי פעם איש עסקים עשיר, שנוהג היה לא להסב לסעודה, מבלי שיהיה אורח המסב על שולחנו. הוא היה מקפיד על מנהגו זה בצורה קיצונית ביותר וכאשר קרה שלא הזדמן אורח, הוא היה מסוגל לצום יום ויומיים ואפילו יותר.  פעם נמשך מצב זה שבוע שלם והאיש לא נענה להפצרות אנשי ביתו ולא אכל מאומה, זולת קצת מזונות בערב. כאשר המצב נמשך שבוע שלם ולא היה שום אורח באופק, רחמו עליו בני ביתו ושלחו לשליח, שיצא לפרשת דרכים וימצא אורח שיבוא לשבת.  הם ביקשו את השליח, לבקש כל עובר אורח שיראה, לבוא אל ביתם לשבת, כדי שבעל הבית לא יצטרך לצום יותר. השליח מצא בסופו של דבר יהודי זקן, שהלך עם תרמיל על כתפו. הוא הפציר בו והזקן הסכים לבוא ולהתארח בבית היהודי העשיר.

     בעל הבית העשיר היה נוהג לומר דברי תורה בעת הסעודה. הוא היה מתחיל במצווה, משמיע איזה רעיון מפרשת השבוע, או משהו דומה, ושאר בני הבית, בניו, חתניו והאורחים היו ממלאים אחריו, כל אחד בתורו . ויהי בליל שבת והאורח הזקן הסב ליד השולחן, נהג בעל הבית כמנהגו וכולם אמרו דברי תורה, כאשר הגיע תורו של האורח שישב ליד חתנו של בעל-הבית – לומר דבר תורה, הוא התנצל ואמר שאין לו מה להגיד, התערב חתנו של בעל הבית ואמר:  הכיצד זה שיהודי אין בידו דבר-תורה?! אולם בעל הבית הרגיע אותו ואמר: האורח שלנו עייף מן הדרך, נעזוב אותו ומחר בצהרים וודאי יאמר.  למחרת בעת סעודת הצהרים, שוב נתבקש האורח לומר דבר תורה, שוב סירב באומרו כי אין לו מה לומר, שוב העיר חתנו של בעל הבית מה שהעיר ושוב אמר בעל-הבית לא ללחוץ על האורח, הוא וודאי יגיד בסעודה השלישית.  כאשר גם בסעודה השלישית סירב האורח לומר דבר תורה והודיע "חגיגית", כי אין בידו מאומה, אמר חתנו של בעל-הבית:  הרי זה בזיון! זקן שכמותך אינו יודע אפילו פסוק אחת מן התורה,  או פסוק מספר תהילים?!...  השיב לו הזקן: אברך שבסופו של דבר יהיה רב בעיירה קטנה ויקבל בשכרו חמישה פיטאקס (סכום קטן) מעיז לבזות אותי כל כך!...

     למחרת, כאשר בא האורח להיפרד מעל בעל-הבית, הודה לו הלה מקרב הלב ויאמר לו: החייתני בעצם בואך. אחרי שצמתי כל השבוע, הייתי אמור להתענות גם בשבת, אלמלא באת. ואני מודה לך מקרב הלב, אך תמה אני על דבריך שאמרת לחתני, כי הוא יהיה רב בעיירה קטנה. הרי חתני הוא שותף בעסקיי ויש לו כמה אלפי רובלים מושקעים בעסק, ומאין לך שהוא יהיה רב?  אמר לו האורח: אם אספר לך את קורות חיי, תבין על מה מתבססים דברי.

     אני חייט במקצועי – פתח הזקן את סיפורו ובמשך שנים רבות הייתי עובד אצל "פריץ אחד, עשיר גדול, והייתי תופר את בגדיו ואת בגדי בני ביתו. פעם אחת עמד הפריץ שלי לערוך סעודה גדולה, לציון יובל שנים לנישואיו, הוא ביקש שאתפור למאורע חגיגי זה בגדים מיוחדים, עבור כל בני המשפחה שלו. הוא נתן לי אפוא 300 רובל וביקשני לנסוע העירה, כדי לקנות בדים לתפירת הבגדים.  נסעתי העירה, אך בדרך שמעתי קול בכי וכאשר ניגשתי למקום , כדי לראות מה קורה, ראיתי שוטרים המקיפים משפחה יהודית ועוצרים אותה. שאלתי את השוטרים, מה יש להם נגד היהודי הזה, ואמרו שהיהודי הזה חייב דמי שכירות עבור בית המרזח שהוא חוכר מהפריץ המקומי, וכבר לא שילם את חובו שנים,  משום כך ניתנה פקודה לעצור אותו ואת בני ביתו בבית הסוהר.  נכמרו רחמי על היהודי המסכן ומשפחתו ושאלתי את השוטרים,  כמה כסף הוא חייב ואם מישהו ישלם את החוב, האם ישחררו אותו לנפשו? השוטרים אמרו שאין הם יודעים לענות על שאלות אלה, אך בקרבת מקום נמצא מנהל עסקיו של הפריץ ואוכל לשאול אותו מה המצב. אכן, ניגשתי ושאלתי והמנהל אמר לי כי היהודי חייב 300 רובל ואם מישהו ישלם עבורו, בוודאי שישחררו אותו מיד לחופשי. כאשר שמעתי זאת, הוצאתי מכיסי 300 רובל – את הכסף שנתן לי הפריץ שלי כדי שאקנה בדים – ונתתי תמורת החוב של היהודי.  הלה יצא לחופשי, נפל על צווארי והודה לי, באומרו: הצלת את נפשי ונפש בני ביתי. אם יהיה בכוחי לגמול לך בעולם הזה – אעשה זאת בעזרת השם. ואם לא יעלה בידי, אני מבטיח לך שאבוא מן העולם בא, כדי לשלם את גמולך על החסד שעשית עמדי...

     בעל בית המרזח הלך לדרכו – המשיך היהודי לספר את סיפורו - ואני נשארתי תוהה ומשתומם. מה לעשות עכשיו. כיצד אבוא אל הפריץ שלי, ומה אספר לו. היכן 300 הרובלים שלו? והרי אין לי בכיס פרוטה לפורטה!  לבסוף החלטתי וגמרתי בדעתי שאחזור אל הפריץ ואספר לו כי בדרך עברתי ביער עבות, התנפלו עלי שודדים ולקחו את כל הכסף שבידי. אם יאמין לי הפריץ, חשבתי, הרי טוב ואם לא יאמין, יהיה מה שיהיה, מילא אין לי ברירה אחרת.  חזרתי אפוא אל הפריץ וסיפרתי לו מה שהחלטתי. הוא אמר לי,  כי הוא יודע שאינני שקרן וממילא הוא מאמין לדברי. הנה לך עוד 300 רובל, לך ותקנה בדים ותתפור את הבגדים.  עשיתי כדבריו, והמשכתי לעבוד בשירות הפריץ עוד כמה שנים.

     באחרונה עלה בדעתי הרעיון לשאול את עצמי: מה לי פה ומי לי פה? הרי זקנתי וכל ימי אני נמצא בין גויים! בלי תפילה בציבור ובלי חברת בני עמי. חשבתי לעצמי, די, עד כאן. עזבתי את הפריץ ועברתי לגור בעיירה, שבה יש יהודים רבים. מכאן ואילך הייתי קם כל בוקר לתפילה בציבור והייתי מרבה באמירת תהלים.  בשנה שעברה, בערב יום הכיפורים, הלכתי לבית הכנסת בשעה מוקדמת מיד אחרי הסעודה המפסקת, כאשר עדיין לא היה שם איש, לבשתי קיטל, התעטפתי בטלית ואמרתי תהלים, כאשר ראשי מכוסה בטלית. פתאום הרגשתי שמישהו דוחף אותי.  חשבתי שעמדתי במקום ששייך למישהו וזזתי הצידה, כדי לפנות את המקום. אולם גם שם המשיכו לדחוף אותי, ושוב זזתי, עד שבסוף נדחקתי לפינה, שמשם אין לאן לזוז. בסוף פקחתי את עיני, הסתכלתי סביבי והנה בעל בית המרזח, שהצלתי בשעתו,  עומד לפני בתכריכים ואומר: "הנה הבטחתי לך להיטיב עמך, או בעולם הזה, או לבוא מן העולם האמת ולגמול לך על מעשייך.  באתי במיוחד מהעולם הבא, כדי לשלם את חובי. הטובה שאעשה לך היא שאספר לך, איך נראה יום הכיפורים בעולמות העליונים..." והנה הוא מתחיל לספר ועיני זולגות דמעות ופתאום אני שומע קול הקורה לי לאמור: ר' יהודי! למה אתה מעכב אותי?! הנה כל המתפללים כבר הלכו הביתה, הנרות כבר כבו ואני צריך לסגור את בית הכנסת... ושוב אני שומע לחישה ובעל המרזח אומר לי:  לך ללובלין, אל ה"חוזה" והוא יאמר לך מה לעשות. אני שוב פוקח את עיני והנה שמש בית הכנסת עומד לפני ומתחנן לי שאסיים את תפילתי ואתן לו לסגור את בית הכנסת...

     למחרת יום הכיפורים נסעתי ללובלין המשיך החייט את סיפורו , אחרי שסיפרתי ל"חוזה" את אשר קרה לי, הוא אמר לי: מעתה תתפלל אתי בסידור שלי, במשך שנה שלמה. כך היה ואחרי תום השנה. הוא אמר לי לך הביתה ואני אתן לך מתנה: מעתה, כאשר תראה בן-אדם, תדע מה יעלה בגורלו. אנשים שמצאו אותי בדרך, בבואי חזרה מלובלין, הזמינו אותי אליך הביתה. באתי ראיתי את חתנך ואמרתי לו מה שראיתי,  שהוא עתיד לכהן כרב בעיירה קטנה ויקבל סכום קטן בשכרו – סיים החייט האורח את סיפורו המאלף.  ואכן, זה מה שקרה. גלגל חוזר בעולם, זה עולה וזה יורד. בעל- הבית העשיר ירד מנכסיו וגם אלפי הרובלים, שהיו נדוניה של בתו, ירדו לטמיון. בסופו של דבר לא הייתה לחתנו של האיש ברירה. אלה לקבל על עצמו רבנות, כפי שאמר לו החייט האורח.

     יש אומרים שבסוף הוצעו לאיש שתי הצעות, של שתי עיירות שונות, שבאחת מהן הציעו לו שכר גבוה יותר ואילו באחרת הציעו לו בדיוק כפי ש"ניבא" לו החייט. האברך בחר בעיירה, בה הציעו לו את הסכום שנקב בו החייט, שקיבל מה"חוזה" מלובלין את הכוח לראות מה יעלה בגורלם של בני אדם...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ה' אלול ה'תשע"ו

 

האבן-עזרא נותן שני פירושים לכפל הלשון "צדק". האחד- קריאה אל בעלי הדין הבאים בפני השופט: לעולם רדפו אחר הצדק. בין אם תרוויחו מכך, בין אם תפסידו . וההסבר השני- הרדיפה אחר הצדק צריכה להיות מתמדת,  נמשכת, רצופה. פעם אחר פעם, כל ימי חייך. האדמו"ר מפשיסחה פרש: אחר צדק- יש לרדוף רק בצדק. רק באמצעים כשרים.

     התורה העידה בנו שכך טיבו וטבעו של אדם: זה שהפסדתי, זו חצי צרה. אבל שהאחר הרוויח, זו צרה צרורה.

     חמד וקנאי הלכו יחדיו, פגש בהם מלך אחד. אמר להם: ''אחד מכם יבקש ממני דבר, ואתן לו משאלתו. אך ידע, שלחברו אתן כפלים''. לא הסכים הקנאי לבקש, כי אז יקבל חברו כפלים ויקנא בו. מוטב שהחומד יבקש כהשגות חמדתו, והוא יקבל בכפלים. החומד גם הוא לא רצה לבקש. כי ככל שיבקש ויקבל הרי חברו יקבל כפלים, ויתייסר בחמדתו. והמלך עומד ומחייך. מראש צפה זאת... טוב, אמר, אם איש מכם אינו מבקש, אמשיך בדרכי. הבינו שבחמדתם ובקנאתם יפסידו הכול, דחק החומד בקנאי: שאל כבר משאלתך. טוב, נענה בהשלמה, אבקש שינקרו לי עין אחת...

     ידועים דבריו של הרמב"ם: 'ולזכות אלף חוטאים יותר טוב ונכסף מהרוג זכאי אחד'"

הורים (שמעתי מאת הגה"צ רבי בנימין רבינוביץ זצ"ל)

     בטבריה היו שני אחים, ר' מרדכי ור' וועלוויל. ר' מרדכי היה יהודי משכמו ומעלה,  הוא היה ישן כמה שעות ספורות בתחילת הלילה,  ומיד בחצות היה מתגבר כארי נוטל ידיו ומתחיל בעבודה שלימה,  הוא היה מקונן על גלות השכינה ועורך תיקון חצות, והיה יושב על התורה ועל העבודה כל היום וכל הלילה.

     לעומת זה,  אחיו ר' וועלוויל היה יהודי פשוט הטרוד על המחיה ועל הכלכלה,  וגם היה קצת קובע עתים לתורה.  כשגדלו בניהם של האחים,  ניכר שינוי מופלא בבניהם מן הקצה אל הקצה, שבעוד שבניו של ר' מרדכי הצדיק והמתמיד,  גדלו לאנשים פשוטים,  שעסקו במסחר כל היום – הרי שלעומתם,  בניו של ר' וועלוויל גדלו לתפארת כשתילי זיתים,  תלמידי חכמים מופלגים ומרביצי תורה וכתר שם טוב עולה על גביהם.

     פעם אחד – כשר' מרדכי חשב על מצבו העגום – ניגש לאחיו ר' וועלוויל ושאלו לאמר – הגידה לי אחי יקירי,  הלא כתוב בחז"ל) עפ"י מסכת אבות פ"ו, מ"ו - ומסכת סנהדרין דף ל"ז ע"א(  איזהו חכם המכיר את מקומו – אני יודע ומכיר את מצבם הרוחני של ילדיי ואת מצבם הרוחני של ילדיך –ולכאורה,  פליאה עצומה היא,  בדרך הטבע היה צריך להיות בדיוק להיפך,  שבניי יגדלו

לתלמידי חכמים מובהקים עוסקים בתורה ובמצוות,  ובניך יגדלו לבעלי בתים פשוטים – אנשים הטרודים על מחייתם ועובדים כל היום וכו' – למה התהפכו היוצרות , ודווקא בניך הם גדלו לתפארת,  ולא בניי?

     אמר לו ר' וועלוויל:  בוא ונעביר לפנינו את סדר היום שלי ושלך.  אני – הטרוד כל היום ועובד לכלכל לחם לפי הטף – קם בבוקר,  עוד לפני התפילה אני חושב לעצמי "הרי כל היום אעבוד,

ותורה מה תהא עליה ?!" מיד אני לוקח ספר ומתיישב בנעימות ללמוד עד התפילה,  אדהכי והכי מתעוררים בניי,  ומה הם רואים  –את אביהם יושב ולומד!  אח"כ אני הולך אתם לביהכנ"ס שם אני

מתפלל בחמימות והתלהבות – ואח"כ בניי הולכים לחיידר ללמוד תורה.  אני חוזר לביתי,  טועם משהו ורץ לעבודה,  אני עובד קשה כל היום , ולפנות ערב אני חוזר לביתי – מיד מתעורר בי התשוקה

–  כל היום עבדתי ולא פתחתי ספר קודש,  ותורה מה תהא עליה? על כן אני לוקח ספר ומתיישב ללמוד.  אדהכי והכי חוזרים בניי מהחיידר,  ומה הם רואים ? – הם רואים את אביהם יושב ולומד!...

     ועכשיו נעבור לסדר היום שלך – אומר ר' וועלוויל לאחיו – אתה קם בחצות הלילה והוגה בתורה הקדושה עד עלות השחר, אח"כ אתה הולך להתפלל בדחילו ורחימו כותיקין,  אחר התפילה יש לך שיעור אם בגמרא אם במוסר,  אח"כ אתה חוזר לביתך , ואז נמצא אתה אחר שבע או שמונה שעות לימוד ותפילה,  והגוף דורש את שלו,  מה אתה עושה? – אתה הולך לנוח קצת על משכבך,  אדהכי והכי קמים בניך משנתם , ומה הם רואים? –  את אביהם ישן שנת ישרים!...  אח"כ הם הולכים לחיידר.  בינתיים הקצת משנתך – מתחזק – ורץ לבית המדרש ולומד כל היום ברציפות עד הלילה, ואז אתה חוזר לביתך ומרגיש ברעב קצת  –כי הגוף דורש את שלו כאמור – ולכן אתה ניגש למטבח, לוקח קצת אוכל ומתיישב לאכול!  אדהכי והכי חוזרים בניך מהחיידר, ומה הם רואים ? – הם רואים את אביהם במטבח אוכל !...

     זה סוד החילוק בין שנינו...  בניי רואים אותי לומד ומתפלל, ובניך רואים אותך ישן ואוכל...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

נקודה שבועית, פרשת השבוע "בלק" ה'תשע"ו

השבת נקרא על אחד המקרים המוזרים והמיוחדים שמסופרים בתורה. אתון שמדברת.
בלעם נקרא על ידי מלך מואב לקלל את עם ישראל. בלעם שיודע ומכיר את ה' שאל אותו אם אכן ללכת ולקלל אך נתקל בסירוב ולמרות זאת בחר  לצאת לדרך על האתון שלו וללכת לבצע את המשימה.
בלעם ממהר, הדרך רצה לו. בלעם הוא מסוג האנשים האנטישמים שמצפים בכיליון עיניים לרגע שאפשר לקלל.
אבל האתון שלו לא משתפת פעולה ועושה לו בעיות וקשיים.: "ויחר אף אלוקים כי הולך הוא ויתייצב מלאך ה' בדרך לשטן לו...ותרא האתון את מלאך ה' ניצב בדרך וחרבו שלופה בידו".
דווקא האתון היא שרואה את מלאך ה' ומפחדת ממנו ועוצרת מלכת. 
בהמשך: "ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה" וזו תקלה שמכעיסה את בלעם וגורמת לו: "ויך בלעם את האתון להטותה הדרך".
במדרש מתארים היטב את מה שארע פה: "הרשע הזה הולך לקלל אומה שלימה, שלא חטאה לו, ומכה אתונו, שלא תלך בשדה".
מדוע בלעם מכה את אתונו? מפני שהיא לא צייתה לו. האתון התחצפה אליו והרגיזה אותו ופעלה בניגוד לרצונו שלו. בלעם הוא האדון שלה וכעת שלא עושה כדבריו היא ראויה מבחינתו למכות והכעס שלו עליה מוצדק.
אך אם נשים לב בלעם נוהג בדיוק כמו אתונו. גם הוא פועל בניגוד לרצון של אדונו הוא אלוקים. הוא מכיר ויודע במלכותו של ה' שציווה עליו בפירוש לא ללכת לקלל: "לא תאר את העם כי ברוך הוא".
לבלעם יש חוש צדק מאוד סלקטיבי . מה שהוא דורש מהזולת, במקרה הזה מהאתון (ואף מעמיד פני נעלב), מעצמו הוא פוטר.
זוהי סלקטיביות ואנוכיות מכוערת שלפעמים מוכרת לנו מחיי היום יום בהם אנחנו באים בדרישות מסוימות לזולת (בן/בת זוג, ילדים, משפחה, חברים, שכנים, סביבה) אבל אנו בעצמנו לא עומדים בנורמות האלה.
דווקא לאור התנהגותו של בלעם עלינו להפנים וללמוד להיות אמתיים עם עצמנו ועם דרכנו ולהשתדל לעשות הכול בדרך הישר והטוב.

שבת שלום ומבורך!

 חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

תודות : לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר ח' אלול ה'תשע"ה

אאמו"ר זצ"ל (הרה"ק רבי מנחם מאמשינוב זצ"ל) דיבר בקדשו בשם הרבי רבי בונם זי"ע מפרשיסחא, כי האיש שרוצה לשבור את תאוותיו, יביט ויראה את אלו שהשיגו כבר את התאוות, ויראה איזה פנים יש להם, אזי בעל כורחו ימאס בעיניו התאוות. (בישישים חכמה(

     ''גם תשובה היא מצות עשה מן התורה ככל המצות, יש אפוא לעשות תשובה בשמחה'' (רבי שלמה מראדומסק)

     הצדק הוא משני לחוק וסדר''  (ג'יי אדגר הובר, ראש הFBI הראשון)

     ''השמש לא תישאר מאחורי הענן לנצח'' (פתגם ארמני)

הרצון של מי חשוב יותר? (קול ברמה, עלון 163)

      לסמינר ערכים הגיע יהודי העוסק בשיווק ממתקים. בסוף הסמינר ניגש לרב עמנואל תהילה ואמר לו, כבוד הרב, ההרצאות שלכם נפלאות מאד וההוכחות שלכם שיש בורא לעולם וגן עדן וגיהינום ברורות ללא עוררין, אבל מי שבאמת גרם לי שאחזור בתשובה זה ילד בן שבע. וכך סיפר אותו יהודי: "אני יבואן של ממתקים וסוכריות במקצועי, והיום חילקתי סוכריות ארוכות מאוד עם ליקר טעימות מאוד, לכל הילדים, וכמובן שכולם אכלו את זה בתשוקה גדולה. רק ילד אחד שהיה לו כיפה על הראש, ראיתי איך הוא מסתכל על כולם שאוכלים בהנאה מרובה והוא לא אכל אלא התחיל לרוץ עם הסוכרייה בידו.

     עקבתי אחריו לראות מה מעשיו, והנה אני רואה שהוא הגיע לאמו עם הסוכרייה ביד, ושואל אותה, אימא יש לזה הכשר? אמו בדקה את הסוכרייה מכל כיוון ואמרה לו, שאין שום הכשר על האריזה ונתנה לו סוכרייה של טופי במקום זה. הילד לקח את הטופי מאמו, בירך ואכל. ואפילו לא התלונן ולא הראה אכזבה על פניו על שהפסיד סוכרייה "שווה" על פני טופי פשוט. באותו רגע הזדעזעתי בלבי, ואמרתי לעצמי ואיזה גבורה יש לילד הזה, בשביל ילדים בגילו סוכריות וממתקים זה עיקר חייהם ואביו ואמו לא היו לידו והוא ראה את כולם לועסים ואוכלים אז מה צריך להיות אכפת לו מה הוריו חושבים של זה והאם יש לסוכרייה הכשר. אבל הילד הזה ידע, אני אדם ולא בהמה, יש תשוקות אבל יש גם אלוקים, ישנן הרצונות שלי אך גם ישנן רצונות הבורא. כשראיתי את זה החלטתי שאני רוצה להפסיק לחיות כבהמה אלא אני רוצה להיות אדם וגם אני רוצה לבטל רצוני מפני רצון ה'.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/  

נקודה שבועית פרשת "דברים" ה'תשע"ה

כרגיל, גם השנה, פרשת "דברים", הפותחת את חומש "דברים", נקראת בימי האבל של תשעת הימים, והשנה אף נקרא אותה ממש בתאריך ט' באב.

ימים אלה של בין המצרים ובטח הימים האחרונים מאז ראש חודש אב, אלו ימים של חשבון נפש פרטי ולאומי על מצבנו כבני אדם כלפי חברנו, כחברה כוללת וכעם, ולהיזכר ולהבין כיצד הביאה אותנו שנאת החינם לחורבנו של בית המקדש וללמוד ולדעת כיצד אנו צריכים בכל יום ויום לשוב ולתקן את דרכנו ולהרבות בכל יום ויום באהבה זה כלפי זה.

גם בפרשת השבוע,שבה נפתח הנאום הארוך של משה, שנמשך לאורכו של החומש,פותח משה בתוכחה אל עם ישראל,ובה הוא מספר להם על הליכתם במדבר ועל כל הניסים שעשה עבורם ה' שם, ואת כל אשר ארע להם, ולמרות כל אלה הם סירבו לשמוע בקול ה' ולהאמין בו, ולאורך כל הדרך הרבו בתלונות על הנהגתו של ה' והדרך שלו.

התוכחה פותחת במצווה שציווה אותם ה' שיעלו לארץ ישראל ויירשו אותה כי היא הנחלה שהובטחה לאבותיהם.

משה מזכיר להם את ימי מינוי השופטים עוד בימי יתרו, כדי שיוכלו להיכנס לארץ כשהצדק שורה בתוכם.

והנה, כשהתקרבו אל גבולות הארץ חלה אצלם נפילה באמונתם בה', והתרבו בהם הספקות האם יכולים לסמוך על ה' וביקשו לשלוח מרגלים כדי להפוך את הארץ, וכשתשובת המרגלים לא הייתה טובה הם החלו למרוד וסירבו לעלות לארץ ישראל.

והוכיח אותם משה גם על מרים אחותו והודיע להם שרק הדור שאחריהם הוא זה שיזכה להיכנס אל הארץ הקדושה.

וגם כשניסו להתחרט על דרכם ויצאו להילחם במלחמות הם נפלו והוצרכו לסור מהמקום שבו היו מיועדים להיכנס שם אל הארץ ומסעם התארך.

כל זאת אמר להם משה כדי לעורר אותם. להזכיר להם שלא התבוננו בכל הטובות שעשה להם ה' ואת כל חסדיו, ולכן הזהירם שתהיה האמונה שלהם בו שלימה וירבו בו את ביטחונם ורק כך יזכו שיקיים בהם ה' את הבטחתו.

כך אנו בימים אלה צריכים לזכור היכן עמדנו לפני כאלפיים שנה וללמוד מכך את תיקון הדרך כדי שנוכל כולם ביחד להתקדם מזיכרון בתי המקדש הקודמים אל בניית בית המקדש הבא.

שבת שלום ומבורך!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/  

תודות : לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר כ"א אייר ה'תשע"ה

אדם צריך להיות כמו כלי , שכל מה שבעל הבית ירצה לשפוך בו הן יין והן חומץ יקבל.

"     הצדק ניצח, " דיווח עורך דין על הזכיה במשפט ללקוחו שלא נכח בעת הקראת פסק הדין " . ''הגש מיד ערעור", הגיב הלקוח.

     כשהתחילו לדרוש בגרמניה תארים אקדמאים והרבנים התעטרו בתואר : " הרב דוקטור " , אמר אחד הגדולים : כשהדוקטור עומד ליד הרב , סימן שהרב חולה.

מחג הפסח עד ל"ג בעומר יש 32 ימים  בגימטריה "לב", ומל"ג בעומר עד חג השבועות יש 17 ימים בגימטריה "טוב", ביחד לב טוב, מרמז שצרכים להתחזק במידות והנהגות טובות, כהכנה לקבלת התורה.

זכות מֲעֵשה חֶסד (פניני עין חמד עלון 481)

     מהו השכר העצום עבור מצוות החסד, לא ניתן לתאר ולשער. להלן סיפור מופלא, שעובד מהספר "מגיד חדשות", שיש בו כדי ללמדנו עד כמה מצוות החסד עצומה וחשובה בעולמות העליונים.

     ומעשה שהיה - כך היה:  הגאון הקדוש רבי ישועה בסיס זיע"א זצ"ל שמע ברוח קדשו , שמכריזים בשמים על פלוני, בעל מאפיה, שהעולם כולו מסור בידו, אשר יגזור - יקום, ואשר יברך - יבורך. לשמע דברים אלו תמה הצדיק וביקש לברר לעצמו, מדוע זכות עצומה זו נפלה בחלקו.  לפיכך קם רבינו והלך אליו שאלו " : אמור נא לי בבקשה, איזו מצווה עשית שזכית בגללה לכח זה?" . נבוך הלה וענה: "אדם פשוט אני ועמל לפרנסתי . איני יודע מאומה" אמר לו הרב : "חשוב ונסה להיזכר". משך בכתפיו "דבר פעוט יש, אולי לכך מתכוון רבנו . ביום שישי, לאחר האפייה, בעוד התנור לוהט, באים בני הקהילה להטמין בו את החמין לשבת. בצהרי השבת שבים הם לקחת את קדרותיהם . " "שבת אחת הוצאתי קדרת אשה אחת. אולם לא החזקתי בה כהוגן ונפלה מידי ונשברה . לתדהמתי הרבה, לא הייתה בתוכה אלא ביצה אחת שהניחה כדי שתצטמק יפה. כה רב היה עוניה, שלא היה לה דבר נוסף לשים בקדרה. ראיתי כמה הצטערה על קדרתה שנשברה ועל עניה שנתגלה . " אמרתי לה : "הנה כאן קדרה אחרת, קחי אותה". ולמעשה הצעתי לה את קדרתי . אולם היא מאנה לקחתה ואמרה : "אין זה שלי" . בקשתי שתמתין מעט עד שכל בעלי הקדרות נטלו את שלהם . לאחר מכן אמרתי לה: "הרואה את, איש לא באו לקחתה, כנראה הפקירוה - שלך היא בדין ." עתה למשמע דברים אלו נאותה לקחתה. " ומאז, בכל שבת מכין אני שתי קדרות האחת לי, והשניה - שאין איש בא לקחתה, והאשה זוכה בה בכל פעם מחדש! " שמע רבי ישועה וקרא "אכן נודע הדבר! אם כן, מחלקך יהא חלקי ומגורלך יהא גורלי

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"ד שבט ה'תשע"ה

1. אמת: אל תוציא מהפה דבר שאין הלב מעיד על אמיתותו. 2. זריזות: אל תבטל רגע לבטלה, עשה את מה שדרוש לעשות. 3. חריצות: את מה שהוחלט לעשות, עשה בשקידה ורגש. 4. כבוד: הזהר בכבוד כל אדם גם אם אינו תמים דעה עמך. 5. מנוחה: אין להיות מבוהל, יש לעשות כל דבר במנוחת הנפש. 6. נחת: דברי חכמים בנחת נשמעים, להשתדל לדבר בנחת. 7. ניקיון: ניקיון וטהרת הגוף והבגדים. 8. סבלנות: לסבול במנוחה כל מקרה שפוקד בחיים. 9. סדר: עשה את מעשיך בסדר ומשטר. 10. ענווה: הכר בחסרונות עצמך והסח דעת מחסרונות חברך. 11. צדק: וותר משלך. 12. קמוץ: אל תוציא פרוטה שלא לצורך. 13. שתיקה: חשוב על התועלת שבדבריך טרם תדבר. (הנהגותיו של הרב ישראל ליפקין מסלאנט זצ"ל) "איעצך ויהי אלוקים עמך" (יח, יט) - מובא בספרים הקדושים "איעצך" העצה טובה הכי היא להבין בכל פסיעה ובכל דבר שא-לוקים עמך. שיש השגחה פרטית בכל צעד. "אנשי אמת שונאי בצע" (יח, כא) - הגה"ק רבי יוסף חיים זוננפלד זי"ע הסביר בדרך צחות את החיבור של "אנשי אמת - ושונאי בצע" שיהיו שונאי בצע אמיתיים!... כי יש אנשים שבשביל ממון הם מוכנים גם להיות "שונאי בצע"!... "וקדשתם היום ומחר" (יט,י) - היצר הרע בא אל האדם ואומר לו: "השמע לי רק היום וממחר תתחיל להתקדש", אבל האדם צריך להתגבר עליו ולומר להיפך "וקדשתם היום", היום אנו רוצים להתקדש, ומחר נראה... (בית אברהם) חובה להכיר את השפה (הוד השבת עלון 674) זוג חברים מנפנפים על חוף הים במנגל, לפתע הם רואים סיני במעמקי הים מתרפק על המים וצועק צִ'ינְגַאם', באותו רגע מזנק אחד מהם למים ושוחה לכיוון הסיני, כעבור כמה דקות הוא חוזר כשבידיו הסיני מעולף ומפרפר. לאחר שהוא מנשים אותו ומשיב את רוחו, הוא פונה אל חברו וצועק עליו: אתה לא מתבייש ? אין לך רגשות ? איך יכולת להמשיך לנפנף במנגל, בו בזמן שבן אדם במעמקי הים עומד לטבוע וצועק "הצילו ?" הבין אותו אדם בשבריר שנייה את המתרחש מולן , מיד התנצל: ראיתי מישהו באמצע הים "מתרפק " על הגלים וצועק צִ'ינְגַאם', מהצד זה היה נראה שהוא צוהל ונהנה, מנין אני אמור לדעת שהוא צועק "הצילו " בסינית? הרי אני דובר עברית! אתה בתור שיפוצניק שעובד עם סינים ומכיר את שפתם, ידעת לקרוא את התמונה במשקפים נכונות ולהגיש עזרה. אך אני אינני מבין את השפה. אני מתנצל על התנהגותי, אך אני מקווה שהבהרתי את עצמי כהוגן - ואתה דן אותי לכף זכות . עד כא המשל. הנמשל זה "אנחנו". לפעמים אחד מבני הזוג מפרפר במים העמוקים ועומד לטבוע, הוא צועק "הצילו", ומצד שני, בן זוגו מסתובב אדיש ושאנן ומנפנף במנגל. לא מחמת רוע לב חס ושלום, אלא משום שהוא לא מבין את השפה. הוא כלל לא שומע את המילה "הצילו". אדרבה! נראה לו שבן זוגו שולט היטב במצב, הוא שוחה ומשתולל לו להנאתו. לדוגמא: לפעמים אישה מעוררת וויכוח עם הבעל "מחמת אהבה והערכה"! היא רואה שבעלה עסוק וטרוד בענייניו ובקושי מתייחס אליה והוא לא שם לב שהוא עושה זאת על חשבונה. הם אומנם "מדברים", אך לא "מתקשרים". נושאי שיחתם הם מסחריים ויבשים. כיבסת לי את החולצות? אל תשכחי לקפוץ לדואר, רשימת הקניות מונחת על השולח וכו', היא מרגישה שבעלה לא מתעניין בה וחי את חייו לבדו וזה מקומם אותה ובצדק! אך לא נעים לה לקבוע ראיון עם בעלה ולומר לו "תתייחס אלי, אני משוועת לחום ותשומת לב". לכן מה היא עושה"? נגררת לוויכוח!" בצורה הזו היא משדרת לו: - אני לא משרתת אלא אשתך ואם ילדיך! אנא תתייחס אלי בהתאם ותשתף אותי בחייך ובעובר עליך - ואל תיזכר בי רק כשאתה זקוק לי ולעזרתי! ובמקום שבעלה יקרא את השדר נכון וישאל את עצמו: מה יום מיומיים? מדוע היא מנסה להיגרר לוויכוח בלי סיבה? הרי בדרך כלל היא שקולה ומחושבת, אם כן מה היא מנסה לשדר לי? אולי זה איתות מצוקה? במקום שיחשוב בכוון הזה הוא כועס עליה יותר ומחליט שהיא רעה "סתם"! וכך במו ידיו הוא גורם לוויכוח המדומה לקרום עור וגידים ולקבל ממדים אחרים. אך אם הוא היה מכיר את אשתו היטב ויודע את שפתה, הוא היה קורא אותה נכון, הוא היה שומע בתוך דבריה את הצעקה "הצילו,""והוא" היה משתנה! אך את השפה הזו לא בונים בעשר דקות! בין זוג שלא מעורה היטב בחיי הבית, בפינוקים ובצרכים של בת זוגו, בני זוג שלא מתקשרים באופן שוטף יום יום אחד עם השני, כיצד ידעו מתי זו "אזעקת אמת" ומתי זו "אזעקת שווא"? מתי זה סתם וויכוח, ומתי זה שדר מצוקה? חובה על בני הזוג להרבות בשיחה, כדי שיכירו אחד את השני "באמת" וידעו לפענח את שדריו ומסריו כראוי. ועל ידי כך תמנע מהם הרבה מרירות ועוגמת נפש בסייעתא דשמיא. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/