אמרי שפר ל' כסלו ה'תשע"ח

אנחנו נמצאים בדור שכולו חיצוניות, כל אחד כותב בחייו את ספר הזיכרון שלו, ולכן מה שכולם רואים האדם עושה בצורה הכי מושלמת, אבל כשהוא נמצא בביתו ...  בואו ונלמד לחיות בשביל החיים שלנו האמתיים, דהיינו לחשוב מה אומרת השכינה הקדושה ולא השכן... ואז נתחיל להרגיש שהתחלנו לחיות באמת ונוכל להרגיש בס"ד שמחה בחיינו.       החוכמה באה בזמן שכבר אין בה כל תועלת     והנה על פי דברי הגרש"ד פינקוס זצ"ל אפשר להבין למה יש בלשון הקודש כל כך הרבה לשונות של הודאה כגון: להודות ,  להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לנצח, לפאר, לקלס ,  וכו', שהרי ידועים דברי הרמב"ן בסוף פרשת בא שכותב שמטרת כל הבריאה היא להאמין בא-לוקינו ונודה אליו שבראנו, ואם תכלית הבריאה היא ההודאה לקב"ה, לא פלא שיש כל כך הרבה לשונות של הודאה .   נלמד מכאן - שככל שנתרגל יותר להודות לקב"ה, נרגיש יותר  שמחה וסיפוק בחיים שלנו !      כשיוסף עיכב את בנימין התחנן לפני יהודה שיחוס על שיבתו של יעקב ככתוב "והיה בראותו כי הנער ומת". נשאלת השאלה הרי בנימין השאיר בבית עשרה בנים ולמה לא ביקש יהודה שיחוס על בניו שימותו מצער אביהם שאיננו, סימן שההורים מצטערים יותר על ייסורי בניהם מאשר הבנים על ייסורי ההורים.  אח חדש במשפחה ...    (לקראת שבת מלכתא – וירא)       רחובה הראשי של העיירה דובנא המה מאדם. הכול ממהרים ורצים, הן ערב שבת היום, מזדרזים לקניות אחרונות לקראת כניסת שבת המלכה  .  גם הגאון רבי יעקב קרנץ, המגיד הנודע מדובנא זצ"ל, יוצא לשוק העיירה ,   להשלים קניות אחרונות לשבת .   לפתע, הוא מביט נכחו ורואה עלם יהודי צעיר וחינני, עומד בפאתי השוק ומקושש מעות לצדקה. המראה תפס את תשומת לבו של המגיד  ,  והעובדה כי יש כאן נער יהודי צעיר שנאלץ לפשוט יד למחייתו - עוררה את רחמיו. הוא קרב אליו ושאל ברכות: 'ילד, איך קוראים לך ?' '  'שלמה' הייתה התשובה, אך המגיד לא הסתפק בה. 'מהיכן אתה שלוימל'ה היקר? מדוע אתה נאלץ לעמוד ולאסוף פרוטה לפרוטה בשוק העירוני ?'   הנער לא ענה, משך בכתפיו במבוכה. אך המגיד לא התכוון לוותר, ושב על בקשתו לדעת מהיכן הגיע ומי הם הוריו. בסופו של דבר נאנח הילד אנחה עמוקה, ופתח את סגור לבו : '  אני גרתי רחוק מכאן, ובדרך לא דרך עשיתי פעמיי לעיר דובנא, מחפש מקום להתעלות בלימוד התורה. התייתמתי מאבי לפני תקופה', הוסיף הילד וקינח דמעה סוררת, 'ומאז אני בודד, נאלץ לגייס כסף למחייתי ,   וכתוצאה מכך כבר אינני יודע אם אזכה פעם לממש את שאיפת חיי לעלות ולהתעלות בתורה ...'   הילד פרץ בבכי מתייפח, שקרע את לבו של המגיד מכאב: 'היו לי תכניות ללמוד תורה ולהעמיק בה, לשקוד על הגמרא ללא הרף אך לקדוש ברוך הוא היו תכניות אחרות עבורי, והוא לקח את אבי אליו לשמים בטרם עת. מאז אני נאבק על פרנסתי האישית', הוסיף הנער הצעיר בבכי מר ... '      אולי תסכים לבוא להתארח בביתי בסעודת השבת?' שאל המגיד בנועם .   עיניו של הילד אורו לנוכח ההצעה ,   ניכר היה כי מזה זמן לא זכה בסעודת שבת חמה וביתית, ואילו המגיד מיהר לשוב הביתה, להכין מקום נוסף בשולחן השבת לאורח הצעיר ...   שעת ליל שבת הגיעה, המגיד מדובנא שב מבית הכנסת כשלצדו שני המלאכים והאורח הצעיר. בפנים קורנות הוא נכנס לביתו, מברך את בני הבית ב 'גוט שבת' לבבי, ואומר  ' שלום עליכם' בהתעלות. כל העת עומד לצידו הנער הצעיר, האורח אותו אסף משוק העיירה בשעות הצהריים .   סעודת ליל שבת מוגשת בשפע וברוחב לב, והנער הצעיר זכה אחרי תקופה ממושכת לסעודת שבת טעימה ומזינה, באווירה חמה וביתית. המגיד משתדל להנעים את שהותו של הנער בסעודה, הוא כבר מתכנן לו תוכנות נוספות ...   משהסתיימה הסעודה, שאל המגיד את הנער: 'יש לך היכן לישון, צדיק שלי? הן מאוחר בלילה, קר מאוד בחוץ, אולי תסכים לישון בביתי הלילה ?' - - -   הנער הופתע מהשאלה, אך לא מצא מקום להתנגד. הן רק הוא יודע כי כבר חודשים הוא ישן בבית הכנסת הישן בעיר, עטוף בשמיכות עבות ורועד מהקור הרוסי המקפיא. איך יכול להתנגד להצעה נדיבה כזאת ,   לישון על מיטה מוצעת בבית חם ומוסק כהלכה ?   היה זה הלילה הראשון, בעקבותיו באו לילות רבים ונוספים... גם סעודת השבת הייתה רק הסעודה הראשונה, בעקבותיה נותר הילד לסעוד את ארוחותיו ולשכון באוהלו של המגיד למשך שנים ארוכות. 'כל מחסורך עלי ואל תדאג מפרנסתך', הבטיח המגיד לנער הצעיר, 'אתה תשהה בביתי, תסעד על שולחני ותלון במשכני. תוכל לחזור עתה לתכניותיך לשקוד על דלתות התורה, כי מרגע זה ואילך - אהיה במקום אביך ואדאג לכל מחסורך !'   ואכן, המגיד מדובנא עמד בהבטחתו, וככל אשר אמר כך קם והיה .   במשך שנים רבות היה שלוימל'ה הצעיר אורח של קבע בביתו, סעד על שלחנו ועמו חלק את ארוחותיו. גם בניו של המגיד למדו לגדול בצלו של האח החדש - האורח היתום, והתרגלו שהילד הוא כמו אחיהם ממש ,   לכל דבר ועניין ...   סיפורנו מסתיים כאן, כמעט. נותר רק לחשוף את זהותו של אותו שלוימל'ה הקטן, מי הוא וכיצד הפך לגדול בישראל  - - -      הסיפור המפעים מובא בספר 'חפץ חיים' על התורה, ושם מגלה המחבר כי שלוימל'ה זה, הפך להיות הגאון הנודע רבי שלמה קלוגר זצ"ל, גאון ישראל ופוסק בעל שיעור קומה, שחיבר כמאה וחמישים חיבורים בכל מקצועות התורה, בגאונות ועמקות נדירים !  כל מצווה היא מצווה שאיננו יודעים לאמוד את ערכה ולהעריך את שוויה ,   אך 'הכנסת אורחים' מכילה מרכיב מפתיע נוסף. כשאורח נכנס לבית ,   הוא סופג משהו מאוירת הבית - ולא פעם מה שהוא סופג הופך לחלק מאישיותו, מדריך אותו בחייו, מנחה אותו קדימה, מפעיל אותו לצעד הבא ...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ה' תמוז ה'תשע"ו

תכלית החכמה היא מעשים טובים--ככתוב: ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם--{תהילים קי"א}

     "תכננתי הודו, בסוף יצא דרום אמריקה, אבל היה אדיר" (כריסטופר קולומבוס)

     תנצל את היום כאילו זה יומך האחרון ותבנה את עתידך כאילו תחייה לנצח.

     תלמד מאתמול, תחייה את היום, ותקווה למחר.

החסד שהציל (פניני עין חמד, גיליון 591)

     להלן סיפור מופלא אותו סיפר הרב יצחק אמסלם, מורה הוראה בבית-שמש ששמע אותו מכלי ראשון, מאותו אדם אשר בדידו הווה עובדא.  יש בסיפור זה ללמדנו כי כאשר האדם עושה חסד עם הזולת, למעשה יותר עושה חסד עם עצמו ושעושה עם זולתו . או כפי שאמר האדמו"ר ר' שלמה גולדמן מזוויעהל זצ"ל - על כל פסיעה שאדם פוסע עבור הזולת, חוסך הוא בכך אלף פסיעות עבור עצמו…!

     התאריך בו אירע סיפורינו הוא י"ב אייר ה'תשע"ו, יום שישי. מיודענו חוזר בשעת הצהריים לאחר מספר שעות בהם טייל עם ילדיו.  מאחר ומיודענו מוצא את פרנסתו מעבודה בלילות, הרי שטיול עם ילדיו דורש ממנו משאבים עצומים. לאחר שהחזיר את ילדיו לביתו, הרגיש כי צריך הוא לנוח ולפיכך ביקש הוא לנוח קמעא.  לאחר מחשבה קצרה, החליט כי המקום המתאים ביותר בו יכול למצוא לעפעפיו תנומה, הוא בבית אחותו. שכן ילדיו לא יפריעו משנתו ולא יהיה מי שיטריד את מנוחתו. וממחשבה למעשה. מיודענו מניע את רכבו ויוצא לנסיעה האורכת דקות ספורות, מגיע לבית האחות. שם עולה על יצועו ונרדם...

     חלפה שעה וחצי והנה צלצול טלפון טורדני מעירו. הוא מביט על צג הטלפון הנייד וביקש לראות מיהו האדם המתקשר אליו. על הצג מופיע שם של אחד השכנים . "מעניין מה הוא רוצה ממני?", תוהה. והוא עונה לשכן. " הלו, מה שלומך אברהם (שם בדוי)?". השכן בצד השני עונה בקול מגמגם. "אני מצטער. תהיתי האם תוכל לעשות לי טובה... ".  מיודענו מסתקרן ושואל: "במה מדובר?". והשכן עונה כי לצערו הוא סובל מפצעים בפיו. ומתקשה הוא לאכול ולשתות.  ידוע כי ישנה רפואה טבעית עבור מחלה זו, והיא - שתיית חלב עזים. באותם רגעים מפאת סיבה כלשהי השכן לא יכל לנסוע ולהביא חלב עזים.  הוא שואל את מיודענו האם יוכל לעשות עבורו טובה גדולה ועצומה! ויביא לו חלב עזים טרי מהמושב הסמוך . משמעות הדברים היא שעל מיודענו לרדת לרכבו, לנסוע נסיעה קצרה, לרכוש את החלב, להביאו לשכן ורק אז יוכל להמשיך בשינה. אבל מיודענו עייף. עייף מאוד... מה יענה? מה יעשה?  השכן שראה כי מיודענו מתמהמה הבין את פשר השתיקה ומיד אמר: "תראה, אני בהחלט אבין אותך אם תסרב. ברי לי שאין זה קל עבורך. בייחוד כאשר הינך זקוק לשינה בשעות היום כדי להחליף כח".

     המלחמה בין היצר הטוב ליצר הרע הייתה בעיצומה. מחד גיסא, מיודענו ממש רוצה לעזור לשכנו ולהביא עבורו חלב עזים. בכך גם יוכל לעזור לו למצוא מזור למחלתו. פצעים בפה אינה בעיה של מה בכך.  אולם מאידך גיסא, היצר הרע לוחש באוזנו: "אתה עייף... אתה חייב את שעות השינה לעצמך. ובכלל, היום הגדלת לעשות. הרי הוצאת לטיול את ילדיך ." ומוסיף הוא ללחוש באוזניו: "אל תדאג, שכן אחר יעשה עבורו את הטובה והוא ישיג את החלב. הוא יסתדר גם בלעדיך! " . במלחמת היצר הפעם גבר היצר הטוב. הוא פונה לשכנו ואומר: "אל תדאג, אתה יכול לסמוך עליי. אני אביא לך את חלב העזים עבורך!".  למשמע דברים אלו, השכן בירך אותו בכל הברכות הכתובות בתורה ומיודענו קם, לוקח את מפתחות הרכב ויורד למטה כדי למלא את משימת החסד שנטל הוא על עצמו.

     כשהוא מגיע לרכב ופותח את הדלת - ואז חושכות עיניו.  בנו הפעוט נמצא שם! הוא שכח אותו! הוא לא הוריד אותו כשהחזיר את ילדיו לביתו לאחר הטיול. למעשה חלפה שעה וחצי מאז שהוא שכח אותו ברכב.  בחסדי שמים מרובים מצבו של הפעוט היה טוב למדי יחסית לעובדה בה שהה ברכב סגור פרק זמן כה ארוך. הוא מיד הוציאו מהרכב, נתן לו לשתות והמתין דקות אחדות כדי שהוא יתאושש. פרצופו היה מעט אדום אבל היה זה סביר בהחלט בהתחשב בעובדה שהוא נרדם ברכב לפרק זמן . מה הוא אכן קיבל את בנו במתנה. אין ספק שאלמלא נענה לאותו שכן, היה בנו נשאר עוד זמן מה ברכב, ומי יודע אם לאחר מכן היה ניתן להצילו. ..

כעת עלינו לשאול את עצמנו - מי הציל את מי? מיודענו את השכן או השכן את מיודענו.  אין ספק, ממצוות החסד לא מפסידים לעולם!!!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ו אייר ה'תשע"ו

אחד מדבר בטלפון 'אשתי, אל תשכחי להדליק לי את הדוד' כשסיים אומר לו חברו 'אחי, רואים שיש לך מילה בבית' 'בטח' עונה האיש 'מה חשבת שאני אשטוף כלים עם מים קרים?'... )ואשרי מי שנתפס כשהוא עוזר לאשתו בבית(

     אתה לא מחויב לנצח, אתה מחויב להמשיך לנסות לעשות את הטוב ביותר כל יום ..

     "דרך ארץ קדמה לתורה" " - דרך ארץ" היא "הקדמה" לתורה, וכמו שמן ההקדמה של ספר אפשר ללמוד על טיבו של הספר, כך גם האדם - לפי מידת דרך ארץ שבאדם ניכר מה הם פני התורה שיש בו... (הרה״ק רבי מנחם מנדל מקוצק זי״ע)

     שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו" (מן ההגדה). ה"לא אחד בלבד", החיסרון הזה שלא הייתה אצלנו אחדות, הוא ש"עמד עלינו לכלותנו" וגרם תמיד לכל צרותינו. (שפת אמת)

     שלושה דברים לא ניתן להסתיר: השמש, הירח והאמת.

     שלושה יהודים חכמים הגדירו את משמעות החיים: ישו שר''י אמר שהכול אהבה, מרקס אמר שהכול כסף, אבל מי שצדק היה איינשטיין, שאמר שהכול יחסי.

     שלושה סוגים של בני אדם יש בעולם: אלה שגורמים לדברים להתרחש, אלה שמתבוננים במה שמתרחש ואלה שתוהים מה התרחש.

     שלושה רגלים יהודי שהחל להתקרב ליהדות הגיע בערב חג סוכות לאשתו ונתן לה מתנה. האישה, מרוגשת כולה, פתחה את המתנה ומגלה להפתעתה זוג גרביים. מה זה? היא שואלת. עונה לה הבעל 'הייתי היום בדרשה של הרב, והוא אמר שאדם חייב לקנות לאשתו מתנה לרגל...

"ונתתי שלום בארץ", מכאן שהשלום שקול כנגד הכל...". (ברינה יקצורו, עלון מס. 258)

     את המסקנה שמופיעה ברש"י ניתן להבין במובן הפשוט, שאכן השלום שווה יותר מהכל.  ומעשה בשני חברים - האחד שמו שלום, והשני שמו ישראל,  שעשו את דרכם לבית הכנסת להתפלל. לכשהגיעו לבית הכנסת, למגינת ליבם הם מצאו כי שביל הכניסה בוצי ומוצף במים. אמר שלום: "אין טעם ששנינו נתלכלך, מוטב שאחד מאיתנו יטפס על כתפי השני, כך שלפחות אחד יישאר נקי". ישראל הסכים לרעיון בשמחה, רק נותרה בעיה אחת, מי יהיה בר המזל שיטפס על כתפי חברו ויישאר נקי?  שלום לא חשב פעמיים. "כתוב בחז"ל; "שלום - על ישראל". אני, שלום, יהיה על כתפיך - עליך ישראל"! נו, מול פסוק מפורש כזה קשה היה לישראל להתווכח...  הוא כופף את ראשו ונתן לשלום לטפס על כתפיו. אחרי מספר צעדים הבריק רעיון במוחו של ישראל, והוא השליך את שלום על השביל הבוצי והמלוכלך. "מה עשית"? נזעק שלום, וחברו השיב לו: "גם אני מצאתי פסוק מהתורה בו כתוב: "ונתתי שלום בארץ". השלכתי אותך בארץ, כמאמר הכתוב"... כששניהם מלוכלכים בבוץ הגיעו יחד לבית הכנסת.

     תכופות אנו מוצאים עצמנו באותו מצב. שני צדדים, כל צד רוצה להוכיח שהוא הצודק, ואפילו משתמש בתורה כדי לבסס לכאורה את טענותיו. אחד בונה, השני הורס. בסוף איש לא מנצח וכולם 'מתלכלכים' בדרך, דהיינו באש המחלוקת.  השלום הוא ערך חשוב בפני עצמו מבחינה רוחנית. במשנה האחרונה בש"ס (מסכת עוקצין פרק ג' משנה י"ב) כתוב: "אמר רבי שמעון בן חלפתא - לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר: "ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" . ללמדנו, שהשלום הינו מפתח לכל דבר ברוחניות ובגשמיות כאחד. וכשיש שלום כל הקללות מתהפכות לברכות

"ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם " (כו, מד(  [מעשיהם של צדיקים[

     אפילו שאני נותן לבני ישראל את הפורענות אשר אמרתי, " לא מאסתים... לכלותם" לגמרי ולהפר בריתי אשר איתם.  בתקופת נפוליאון, הקיסר הצרפתי, היו יהודים רבים שתלו בו תקוות רבו. סבורים היו אותם יהודי, כי אם נפוליאון אכן ביטל כמה גזירות שהיו תלויות נגדם שנים רבות ועוד העניק להם כמה זכויות - זהו אות כי הגאולה קרבה...  אל יהודים תמימים אלו הפנה החת"ם סופר את המעשה הבא:

     בנו האהוב והמפונק של המלך סר לפתע פתאום מהדרך הטובה, והחל לעשות מעשים אשר לא ייעשו. החליט אביו להגלותו לכפר נידח. ושם, בכפר, התגורר בן המלך בביתו של איכר עני. קשים היו חייו של הנסיך המורגל בתפנוקים. האיכר העבידו בפרך, ותמורת עבודתו לא נתן לו אלא פת יבשה ומים. באופן זה, קיווה המלך, ילמד בנו להכיר את החיים הקשים, ושוב לא יטה לבו אחר דרכים מפוקפקות. ובבוא היום, לכשיגיע זמנו לעלות על כס המלוכה - יהא הבן ראוי לשבת על הכיסא הרם. בן המלך לא התמרד. הוא קיבל באהבה את כל הייסורים שכפה עליו אביו. תקווה אחת פיעמה בלבו; בקרוב יחזירנו אביו אל ארמונו! חי לו הבן בכפר וספר את הימים עד ליום המיוחל. והנה, באחד הימים ראה קבוצת פועלים מגיעה לכפר. עקב אחריהם ונוכח כי הם יוצקים יסודות ומתחילים להקים בנין גדול ומרווח. "בשביל מי מקימים אתם את הבית הזה"? הסתקרן בן המלך. והפועלים השיבו בשמחה : "המלך ציוה עלינו להקים פה ארמון מפואר בעבורך, בן המלך"! מה הופתעו הפועלים לראות כי במקום לשמוח ולצהול פורץ הנסיך בבכי מר. "האם אין הבניין מוצא חן בעיניך כבוד הנסיך"? חרדו הפועלים. מבעד לדמעותיו השיב להם הנסיך: "הארמון נפלא, נהדר. ומשום כך בוכה אני..." . "משום כך"? לא יכלו הפועלים להבין. "מדוע ולמה"?? "כל עוד התגוררתי בבית האיכר, עבדתי בפרך ואכלתי פת חרבה - ידעתי כי קרוב היום בו יגאלני אבי וישיבני אל ארמונו", הסביר הבן. "אך כעת, כששלח אתכם אבי לבנות לי ארמון מפואר - מי יודע כמה זמן חפץ הוא להשאירני כאן, בניכר,  מרוחק מארמונו שלו"...  היהודים שהאזינו לדברי החת"ם סופר הרכינו ראשיהם. כן,  הם הבינו את הנמשל. אך החת"ם סופר המשיך ואמר: "עם ישראל סובל בגלות, אך בתוך חשכת הגלות יש קרן אור אחת - התקווה לגאולה הקרובה. אך עתה, כשהקב"ה שולח את הקיסר הצרפתי להקים לנו היכל נאה בגלות - היכל של שוויון זכויות - מי יודע עוד כמה זמן תימשך גלותנו?... אין לנו לשמוח על כך,  אלא להצטער ולבכות בכי תמרורים".

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ח' אלול ה'תשע"ה

אאמו"ר זצ"ל (הרה"ק רבי מנחם מאמשינוב זצ"ל) דיבר בקדשו בשם הרבי רבי בונם זי"ע מפרשיסחא, כי האיש שרוצה לשבור את תאוותיו, יביט ויראה את אלו שהשיגו כבר את התאוות, ויראה איזה פנים יש להם, אזי בעל כורחו ימאס בעיניו התאוות. (בישישים חכמה(

     ''גם תשובה היא מצות עשה מן התורה ככל המצות, יש אפוא לעשות תשובה בשמחה'' (רבי שלמה מראדומסק)

     הצדק הוא משני לחוק וסדר''  (ג'יי אדגר הובר, ראש הFBI הראשון)

     ''השמש לא תישאר מאחורי הענן לנצח'' (פתגם ארמני)

הרצון של מי חשוב יותר? (קול ברמה, עלון 163)

      לסמינר ערכים הגיע יהודי העוסק בשיווק ממתקים. בסוף הסמינר ניגש לרב עמנואל תהילה ואמר לו, כבוד הרב, ההרצאות שלכם נפלאות מאד וההוכחות שלכם שיש בורא לעולם וגן עדן וגיהינום ברורות ללא עוררין, אבל מי שבאמת גרם לי שאחזור בתשובה זה ילד בן שבע. וכך סיפר אותו יהודי: "אני יבואן של ממתקים וסוכריות במקצועי, והיום חילקתי סוכריות ארוכות מאוד עם ליקר טעימות מאוד, לכל הילדים, וכמובן שכולם אכלו את זה בתשוקה גדולה. רק ילד אחד שהיה לו כיפה על הראש, ראיתי איך הוא מסתכל על כולם שאוכלים בהנאה מרובה והוא לא אכל אלא התחיל לרוץ עם הסוכרייה בידו.

     עקבתי אחריו לראות מה מעשיו, והנה אני רואה שהוא הגיע לאמו עם הסוכרייה ביד, ושואל אותה, אימא יש לזה הכשר? אמו בדקה את הסוכרייה מכל כיוון ואמרה לו, שאין שום הכשר על האריזה ונתנה לו סוכרייה של טופי במקום זה. הילד לקח את הטופי מאמו, בירך ואכל. ואפילו לא התלונן ולא הראה אכזבה על פניו על שהפסיד סוכרייה "שווה" על פני טופי פשוט. באותו רגע הזדעזעתי בלבי, ואמרתי לעצמי ואיזה גבורה יש לילד הזה, בשביל ילדים בגילו סוכריות וממתקים זה עיקר חייהם ואביו ואמו לא היו לידו והוא ראה את כולם לועסים ואוכלים אז מה צריך להיות אכפת לו מה הוריו חושבים של זה והאם יש לסוכרייה הכשר. אבל הילד הזה ידע, אני אדם ולא בהמה, יש תשוקות אבל יש גם אלוקים, ישנן הרצונות שלי אך גם ישנן רצונות הבורא. כשראיתי את זה החלטתי שאני רוצה להפסיק לחיות כבהמה אלא אני רוצה להיות אדם וגם אני רוצה לבטל רצוני מפני רצון ה'.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/  

אמרי שפר ב' ניסן ה'תשע"ה

''כל מה שהאדם עושה - בין אם רע ובין אם טוב - לעצמו הוא עושה". "כל מה שצריך הרע כדי לנצח, הוא שהטובים לא יעשו כלום." "כל מי שאינו מלמד את בנו אומנות כאילו מלמדו ליסטות." (מסכת קידושין (כט, א)) "כל עבודתנו, לגלות אהבתנו בקרבנו, בכל יום ויום ממש" (הרב אשלג, חוכמת הקבלה). טוב להודות לה' (קובי לוי) אם הכרית של טלי פרץ, מורה בכירה בת 32 הייתה יכולה לדבר, הייתם שומעים ממנה תפילה וזעקה מן הלב, דמעות ללא סוף, תחנונים ובקשות לקב"ה במשך חודשים ארוכים של אימה ובלהה. כמה צריכות להודות הנשים היולדות על היציאה מסכנת הלידה בבריאות איתנה בגוף ובנפש, בדרך כלל מסתיימות שעות הסבל והמכאוב בחיוך ובאושר של אם מתרגשת האוחזת בידיה תינוק צווח. כשילדה טלי את בנה השלישי, הכל היה תקין, הלידה היתה קלה ומיד אחרי הבשורות לסבים ולסבתות ולבני המשפחה השמחים הובל תינוקה למחלקת התינוקות ואילו היא הובלה למחלקת היולדות כדי לנוח. לאחר 8 שעות שינה עמוקות היא התעוררה וביקשה לקום מן המיטה אך ללא הצלחה. הרגלים היו כבדות עליה והידיים עוד יותר, היא ניסתה להזיז אצבעות אך זה הלך בקושי. היא חשבה שהיא חולמת וביקשה לישון עוד קצת אולי זה רק חלום בלהות, אחרי שעה ניסתה שוב לקום, אך חוץ מהראש שנע ימינה השמאלה ושאר חושיו, כל הגוף היה משותק... היא זעקה בבהלה וחרדה מפני הבאות... לאחר בדיקות ארוכות נותרו הרופאים אף הם חסרי אונים, גם רופאים מומחים שהוזעקו מחו"ל לא הצליחו לאבחן את מקור הבעיה. האם זה וירוס? או שמא החיידק הטורף ר"ל? קריסת מערכת העצבים? פגיעה מוחית? לאחר שבועיים של ניסיונות, טיפולים, אבחונים ובדיקות שונות ומשונות היא הועברה שבורה ורצוצה לבית לוינשטיין, מיכאל התינוק נשאר אצל הסבתא וטלי הייתה רווית געגועים אליו ולשאר הילדים. בעלה, גלעד לא עזב אותה לרגע ופיו היה מלא מילות עידוד ואופטימיות כפי שאדם ירא שמים צריך להיות: "משותק לנו הגוף, אבל אין לי ספק אשתי שישועה קרובה לבוא" לחש לה. טלי פרצה בבכי תמרורים, שלושה חודשי שיתוק מוחלט היו כבדים מנשא, כוחות נפש עצומים נדרשו לה כדי לומר: "בעלי היקר, אתה עדיין איש צעיר ועתידך לפניך, יש לנו 3 ילדים מתוקים שצריך לגדל, אני מחוץ למשחק החיים, הקב"ה נטל ממני את הגוף, זה רצונו ואני מקבלת עלי את הגזירה באהבה עד כמה שביכולתי.... אני מלאה הערכה לעידוד ולחיזוק היום יומי אבל אני מאפשרת לך לבנות חיים אחרים, בלעדיי". "עד יום מותי אשאר בעלך, את עוד תלכי על הרגלים... חדלי מדברי ההבל הללו..." השיב לה. בחדרה של טלי היו עוד 3 חולות בתהליך שיקום... מירב, אישה צעירה עיוורת, נורית, חולת טרשת נפוצה ונוגה פצועת תאונת דרכים שאיבדה מעט את יציבותה הנפשית ועסקה ברקימת כריות, "את חברה שלי, תניחי את ראשך על הכרית שלי ובעז"ה תבריאי" אמרה לטלי. טלי השקיעה ראשה בכרית והחלה לדבר עם ה': "אבא שבשמים, אני יודעת שאני לא צדיקה גדולה, ואין לי ספק שהשיתוק הוא גזירה מתוך רחמים... אבל יש לי תינוק קטן בבית שעוד לא ליטפתי, שלא חיבקתי, שלא הניח עלי את ראשו... אולי תרחם עלי ובמקום משותקת 100% תהפוך אותי לעיוורת כמו מירב, נכון שהיא עיוורת אבל היא יכולה לחבק את ילדיה.... או אולי בטרשת נפוצה כמו שיש לנורית, נכון זו מחלה סופנית אבל לפחות היא יכולה לשחק עם ילדיה... כמה נורא זה להיות משותקת, חסרת אונים כמו סמרטוט שאין בו שימוש... אבא שבשמים אתה יודע מה, מי אני ומה חיי שאבקש מחלות וצרות של אחרים, הרי אתה יודע מה טוב ונכון בשבילי... עשה בשבילי רק מה שמגיע לי... רק לי, לא רוצה משל אחרים". תפילה זו בקעה רקיעים, למחרת הגיע לבית לוינשטיין ד"ר ארנולד מהולנד, מומחה בעל שם עולמי, הוא בדק את טלי במשך שעה ארוכה, עיין תיק הרפואי ואמר: "השיתוק הזה זו תופעה חולפת, לפי הערכתי זה יעלם והיא תבריא תוך חודשיים שלושה" המילים החמות היו כטל תחיה עבור טלי. בעלה שמח לשמוע את הבשורה, לפתע נעורה בו תקוה שניתן לקצר את הזמן, הוא חיכה שכל חברותיה לחדר תלכנה לחדר האוכל הוא נעל את הדלת ופנה לאשתו: "טלי את בריאה, לבי אומר לי שהגזירה בוטלה והרופא אינו מדבר מגרונו, זוהי בת קול משמים, קומי עכשיו מהמיטה!!!" טלי הייתה המומה, "קומי, את בריאה!" צעק. "זהו עכשיו זמן של רחמים!", הוא ביקש מאחותו נחמה לאחוז בידיה של טלי ולסייע לה לשבת, טלי לא האמינה, לפתע ניסכו בה כוחות טמירים... נחמה סייעה לה לעמוד והיא התחילה לגרור רגליים... כשהיא נשענת על הקיר, לא יאומן אבל גוררת, 10 ימים חלפו עד שחזרה לעצמה אך לא ב- % 100, היא נפרדה בנשיקות מחברותיה ואיחלה להן החלמה מהירה. ואז קראה לה נוגה: "טלי, אל תשכחי את המתנה שלי קחי אותה אתך...", וכשהגיעה הביתה שמה את הכרית למראשותיו של תינוקה "ילד מתוק שלי... הכרית הזו שמעה הרבה תפילות של אימא... שהרקיעו שחקים, היא גם מלאה דמעות, יהי רצון שהן ילוו אותך בהמשך חייך, בבריאות ובשמחה". חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/