חוויית השבוע שלי,פרשת השבוע,"שמיני",ה'תשע"ו

אמרי שפר כ"א אדר ב' ה'תשע"ו

"את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה" (ויקרא יא,ד). גורם ומכשיר לטומאה הוא לא רק הפה אלא גם הרגליים. הן המוליכות אדם לכל דבר רע, לכל חברה רעה. זהו שאמר דוד המלך בתהילים (א) "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים... ובתורתו יהגה יומם ולילה". (קרבן העני)

     האדמו"ר מבויאן, רבי מרדכי-שלמה פרידמן, היה נוהג לומר: מדוע נהגו החסידים לומר 'לחיים' אחרי תפילת שחרית? אלא שאם ישאלו יהודי אחרי התפילה אם כבר התפלל, מה יענה? אם ישיב שהתפלל – וכי לזה תפילה ייקרא? ואם יאמר שלא התפלל, הרי יוציא דבר שקר מפיו, שכן גם תפילה בלי כוונה, תפילה היא. לכן נוהגים לומר 'לחיים', ואז כשישאלו את היהודי אם התפלל יוכל להשיב: "כבר אמרתי את ה'לחיים' שאחרי התפילה". זו תהיה תשובה אמיתית, שאין בה רבב של שקר...

     החסיד רבי מרדכי מהורודוק סיפר: הפתגם הראשון ששמענו מאדמו"ר הזקן כשבאנו לליאוזנה היה: "האסור הלוא הוא אסור, והמותר – מיותר". כשלוש-ארבע שנים עבדנו להפנים פתגם זה, ורק אז נכנסנו אל הרבי ל'יחידות', לבקש דרך בעבודת ה'. (היום יום)

     ומכל מקום על האדם להסתיר ולהצניע את מעשיו הטובים ככל שיוכל. ששכר העובד את ה' בסתר הוא על ידי הקדוש ברוך הוא עצמו, ושכר העושים בפרהסיא הוא על ידי המלאכים.

ישראל ערבים זה לזה (פניני עין חמד, עלון 555)

     הצדיק רבי נחום מהורדונא נוהג היה לחזר על הפתחים על מנת לאסוף כסף לאחיו היהודים. ביום מן הימים הגיע לביתו של עורך דין וינגוט,  יהודי שהיה רחוק מאד מאחיו היהודים. כאשר ראה אותו יהודי את רבי נחום הצדיק בפתח ביתו, שאג בכעס : "מי מינה אותך לגבאי צדקה?  ממתי עוסק אתה בצרכי ציבור ?! סתם גזלן אתה! ולא תקבל ממני אפילו פרוטה אחת, ועכשיו תסתלק מכאן!". הצדיק לא ענה דבר הסתובב והלך לו.

     לאותו עורך דין היה חבר בשם מר קירשנקרוג , ששימש כפקיד רם דרג בלשכתו של שר האוצר. מר קירשנקרוג נוהג היה ל"הבליע" לכיסו הפרטי סכומים נכבדים מקופת הממשלה. הוא קיווה כי דבר גנבותיו לא יתגלו לעולם, אך כדי להשתיק את קול לבו החושש, עשה יד אחת עם עורך הדין וינגוט. טיפוס שנון ומצליח. מידי פעם היה מעניק לו למר וינגוט "מתנות" נאות. תמורת מתנות אלו, הבטיח לו מר וינגוט למר קירשנקרוג, לעמוד לימינו ביום עברה, שלא יגיע חס ושלום.  אולם לא לעולם חוסן. לא חלף זמן רב ומר קירשנקרוג "נתפס" בגנבתו. בחקירתו הפליל את שותפו בפשע, עורך דין וינגוט והוא הועמד לדין . הוא עשה הוא את כל המאמצים להימלט מן הסבך אליו נקלע, שכר סנגורים בכסף רב, נתן שוחד לרוב, עד שכילה את כל כספו, ולבסוף נידון לאחר מאמצים מרובים "רק" לשנתיים מאסר.

     כאשר שמע הצדיק רבי נחום מה שקרה, מיד קם ופנה אל ביתו של היהודי. בביתו מצא את אשתו עצובה ומדוכאת, "בצרה גדולה אני נמצאת", בכתה האישה באוזני הרב, "במשך השנתיים הבאות יהיה בעלי חשוב כמת, ואני כאלמנה וילדיי כיתומים, ולא עוד אלא שכל כספנו נגמר , ועכשיו נותרנו ללא כל פרוטה. מאין יבוא עזרי? " ודמעות החלו לרדת ללא הרף. " אל תדאגי", הרגיע אותה הרב, "ה' יעזור, ישועת ה' כהרף עין!!! אנא אמרי לי לכמה כסף את זקוקה בעבור פרנסת הבית "? היא החלה לחשב את הוצאותיה השבועיות, הדרושות לקיומה וקיום בני משפחתה. בסיום הפטירה באנחה " - עשרים וחמישה רובלים לשבוע, זהו תקציבי". רבי נחום הוציא צרור מכיסו, התיר את הקשר בסבלנות ומנה על אתר עשרים וחמישה רובלים. "הא לך!" - אמר לאשת עורך הדין, הנדהמת " - זהו לשבוע הראשון, ריבונו של עולם זן ומכלכל כל יצוריו, בעזרת ה' אביא אי"ה סכום כזה מידי שבוע בשבוע. עתה המשיכו בחייכם כרגיל, אל תשנו שום דבר, הכל יישאר כפי שהיה בימים שבעלך היה בבית! ." במשך שנתיים ימים היה רבי נחום מגיע מידי שבוע בשבוע ומניח על שולחנם עשרים וחמישה רובל ויוצא.

     כאשר חלפו להם שנתיים ועורך הדין שוחרר מכלאו ושב הביתה, מה גדולה הייתה פליאתו כאשר נכנס הוא לבית אותו עזב שנתיים קודם לכן, והנה הבית נאה ומסודר , וכל כליו נשארו במקומם, הביט היהודי באשתו וילדיו וראה שגם הם בריאים ושלווים וכאילו לא עברו עליהם ימי סבל ומחסור.  כאשר מצא הכל כבאותו יום בו עזבו, פרצו רגשותיו החוצה. בקול חנוק ומתייפח דיבר נרגשות " : אינני מבין... אינני קולט זאת... הבית נשאר על תילו ... הילדים לבושים כהלכה... בטוח הייתי כי עברתם להתגורר לחורבה עלובה ומהכלכלים הנכם מקיבוץ נדבות". לפליאתו הרבה אמרה לו אשתו:   " המכיר אתה את הזקן המחזר על הפתחים? ובכן, הזקן הזה מגיע מידי שבוע בשבוע ומביא לי עשרים וחמישה רובל למחייתנו, ובלעדיו מי יודע מה היה קורה לי ולילדים? ."  כששמע זאת בעלה , החוויר כולו וחזר בבהלה על דבריה, "הזקן המחזר על הפתחים אמרת !? ". בשום אופן לא יכול היה להבין את הדבר.  יהודי זקן שהוא עצמו השליך מן הבית בחרפה, בגשם ובקור, תמך בבני משפחתו שנתיים ימים!!! הצילם מחרפת רעב ואפילו מכיליון...  איך ייתכן הדבר?! עליי לראות את האדם הזה עוד היום!" , דיבר נרגש, "מלאך הוא! מלאך משמים! היודעת את היכן מתגורר הוא אותו קדוש?" .  אשתו הראתה באצבעה על השכונה, שבה מתגורר ר' נחום ועורך הדין רץ ישר אל ביתו של רבי נחום. כאשר נפתחה לפניו דלת הבית הקטן,  פרץ עורך הדין בבכי. הוא נשק את ידו של הצדיק בהרטיבו אותה בדמעותיו. "רבי "! ,בכה היהודי, "אינני יודע כיצד אפייס אותך על שהעלבתך לפני כמה שנים, ואף איני יודע כיצד אוכל להודות לך על החסד הגדול שגמלת עם אשתי וילדיי. אין מילים בפי, השפל והנבזה, להודות לך על נדיבותך וצדקנותך, חייבים אנו לך תודה על חיינו, אני ובני ביתי ." חיבקו רבי נחום ובקולו הרך אמר לו: "בני! והרי כבר נאמר: 'עם ישראל ערבים זה לזה' ולא עשיתי אלא את המוטל עליי ". ומאותו היום שינה היהודי את אורח חייו והתקרב אל הצדיק ואל אחיו היהודים!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

נקודה שבועית, פרשת השבוע "שמיני" ה'תשע"ו

בפרשת השבוע, פרשת "שמיני",  אנו קוראים על אחד האירועים הטראומתיים שעברו על עם ישראל.

יום חנוכת המשכן, יום שמח. קדושה אופפת את כל המחנה ואז הכול משתבש. שני בניו של אהרון, נדב ואביהוא מקריבים אש זרה במשכן וה' שלח אליהם אש שאכלה אותם והם מתו מיד במקום.

ההלם היה עצום. הכאב היה גדול אך תגובתו של אהרון אביהם הייתה המפתיעה ביותר: "וידם אהרון" - אהרון פשוט שתק.

על אף האירוע הטרגי, על כך שמדובר פה בשני אחים, מנהגי העם שחווים כעת מקרה קשה ביותר עבורם שמן הסתם הבטן מתהפכת, הרגשות עולים, והנה דווקא במצב הרגיש הזה כל כך רואים את שתי הדמויות המיוחדות האלה כאילו מעל הכול.

עוד באותו היום, משה ואהרון נחלקו בעניין אחד הקורבנות: "ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה והנה שרף ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרון הנותרים לאמור, מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש ... וידבר אהרון אל משה הן היום הקריבו חטאתם ואת עולתם לפני ה' ותיקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'?, וישמע משה וייטב בעיניו" - משה קצף על אהרון ובניו ורצה להבין מדוע נהגו בניגוד למצווה ושרפו את הבשר הקורבן ולא אכלו אותו? ולעומתו אהרון טען שבמקרה הספציפי הזה וביום המיוחד הזה לא הייתה לו ברירה אלא לשרוף מפני שהיה זה לו יום אבל קשה על מות שני בניו ואסור לכהן שנמצא ביום הראשון לאבלו לאכול מבשר הקורבן.

שני הענקים האלה נמצאים בשעה קשה עבורם ומצליחים לשלוט על רגשותיהם במצב שאנשים רגילים היו יכולים בקלות לאבד את שלוותם בגלל אירוע שכזה.

האיפוק המדהים הזה של שניהם מעיד כל כך על החינוך האישי ועל השליטה ברגשות שלהם. אמנם משה קצף אך הוא ידע שלא להפנות את הכעס לאהרון שכואב אלא על בניו.

ומדוע? מפני שאהרון היה השותף המלא שלו להנהגה. הוא היה חייב לשמור על כללי נימוס נאותים בזמן הויכוח ההלכתי הזה ובשביל הכבוד של אהרון.

גם בני אהרון שידעו את ההלכה היטב שלטו ברוחם ולא העמידו את משה על טעותו והכעס לא הוציא אותם משלוותם. הם שתקו ואהרון שכלל לא הותקף הוא זה שענה ישירות למשה.

אהרון ידע להקשיב. הוא חיכה על תום דברי משה ורק אז ענה לו.

היתה לו מידת הקשבה גבוהה מאוד. יכולת להאזין ולהקשיב לדברי משה עד תומם.

באבות דברי נתן כתוב: "חכם אינו נכנס לתוך דברי חברו. זה אהרון ששתק,עד שסיים משה את דבריו ולא אמר לו: קצר דבריך, ואחר כך אמר אל משה: הן היום הקריבו ואוננים אנחנו" - בהתנהגות זו הפגין אהרון לא רק נימוס ותרבות שיחה אלא גם חכמה. זו דוגמא אישית שעל כולנו ללמוד ממנה.

לדעת להקשיב לזולת. לשמוע את כל דברי המדבר עד סופם. להאזין בכובד ראש,וכמובן לנהוג בכבוד לזולתנו.

רק אחרי שאהרון נהג בחכמה אז שמע משה את דבריו והגיע למצב של: "וייטב בעיניו".

שבת שלום ומבורך!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

תודות : לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר כ' אדר ב' ה'תשע"ו

הרה"ק רבי פנחס מקוריץ אומר: שום דבר לא היה לי קשה בעבודתי הנפשית נגד השקר. כ"א שנים ארכה לי עבודתי זו, והיא שברה לי כל איבר וכל עצם.

      הרה"ק רבי שמואל מסוכצ'וב אומר: אין לך המרגיל את השקר בלב האדם – כמידת הגאווה.

      הרה"ק רבי נחמן מברסלב אומר: סיבת השקר: שמחליף פחד השם בפחד בני אדם.

     הרה"ק רבי שמחה בונים מפשיסחה אומר: אפשר להחזיר כל אדם מישראל בתנאי שאיננו שקרן או כזבן.

ישועה בשק (שיחת השבוע, גליון 1493)

     מלחמת העולם הראשונה, שפרצה בשנת תרע"ד, 1914, זרעה הרס בעולם כולו ושיתקה את הכלכלה העולמית. גם היישוב היהודי בארץ ישראל, אף שהיה רחוק מאזורי הקרבות, נפגע קשות, שכן הוא התקיים על תרומות שבאו בעיקר מיהדות אירופה. אט-אט גבר המחסור. הפרוטה כלתה מקופותיהם של הישיבות וה'כוללים', ותלמידי החכמים נותרו בלי מקור מחיה. בין הישיבות הנפגעות הייתה 'אור תורה' בטבריה. הנהלת הישיבה הודיעה לתלמידיה כי לא תוכל לשלם עוד את הקִצבה החודשית. באין ברירה נאלצו רבים לנטוש את ספסלי בית המדרש ולחפש משלח יד כדי להביא טרף לבתיהם.

     גם ר' יצחק-מתתיהו לוריא, שנמנה עם תלמידי הישיבה, נאלץ לסגור את הגמרא הגדולה. בכל מאודו רצה להגות בתורה, אולם המחסור פגע גם בו ובמשפחתו, והוא קיבל עליו את העול של "בזיעת אפיך תאכל לחם". ניסה את כוחו בכמה וכמה עיסוקים, אך כמי שתורתו אומנותו ומימיו לא הורגל בעבודת כפיים, לא הצליח לשרוד בעבודה הקשה. יום אחד פנה אליו קרוב משפחה, שהחזיק בבעלותו טחנת קמח במושב צמח הסמוך: "אני מחפש עובד שיוביל בכל יום שקי חיטה מטבריה לצמח, לשם טחינת הגרעינים בטחנה, ולאחר מכן יוביל את שקי הקמח בחזרה לטבריה". לר' יצחק לא היה זמן רב להתלבט והוא קיבל את ההצעה. בבוקר החל את יומו הראשון. הוא העמיס את שקי החיטה על החמור, והחל לפסוע לצידו בדרך הארוכה לצמח. השמש קפחה על ראשו ומזג האוויר החם הִקשה על ההליכה, אולם הוא אזר את כוחותיו והשלים את המסע. בדרך שינן משניות על-פה, לקיים את מצוות "ובלכתך בדרך". לקראת ערב יצא בדרך חזרה, והגיע אל ביתו תשוש וחסר כוחות, בגדיו מאובקים מן הדרך הקשה ורגליו דואבות.

     כל הלילה התקשה ר' יצחק-מתתיהו לעצום עין. הוא חש צימאון עז לתורה הקדושה. "ריבונו של עולם", זעק מנהמת ליבו, "האם זו ה'חברותא' שהועדת לי, לצעוד עם החמור כל היום במקום לשבת וללמוד תורה? האם לא אוכל לשבת אפילו שעה אחת בסוף היום וללמוד תורה?". אולם העוני הגובר הכריע את ייסורי נפשו, ולמחרת עם שחר שינס את מותניו ויצא שוב למסע הארוך. במהרה חש שכוחותיו אוזלים. הדרך נעשתה קשה בעבורו, ואך בקושי שירך את רגליו. בשלב מסויים נשבר. הוא קרס תחתיו ופרץ בבכי תמרורים. "מה יהיה, ריבונו של עולם? האם זה גורלי?". כעבור כמה דקות התאושש מעט, קם והוסיף ללוות את החמור עמוס שקי החיטים. כמעט הגיע לצמח ובדרכו נקרה ערבי נושא שק גדול על שכמו. "אולי תרצה לקנות ממני שק זה, המלא פרי מיובש (לֶדֶר)?", שאל הערבי.

הביט בו ר' יצחק ומשך בכתפיו. "אין לי כסף", מלמל.

"כמה יש לך?", התעקש הערבי.

"שני מיל", השיב ר' יצחק.

"שיהיה", הפטיר הערבי, "תרצה לקנות?".

"אקנה", ענה ר' יצחק, בלי לחשוב מה יעשה בשק הפרי המיובש. "אך כיצד אשא אותו? החמור העמוס יקרוס אם אוסיף עליו את השק הזה". חכך הערבי בדעתו רגע והשיב: "אין בעיה, אעזור לך". הוא פרק מהחמור שק חיטים והעמיס תחתיו את הלֶדֶר. את החיטים העמיס על גבו, וכך צעדו השניים עד טחנת הקמח.

     בהגיעם לטחנה הבחינו במנהל המקום העומד בחוץ. "טוב שבאת, חיכיתי לך", קיבל בשמחה את פניו של ר' יצחק. "אירעה תקלה חמורה במכונת הטחינה. אבקשך להמתין כאן ולהשגיח על הטחנה בזמן שאלך להזעיק טכנאי שיתקן את התקלה".

     בעל הטחנה יצא לדרכו ור' יצחק נשאר בטחנה. בינתיים התקבצו במקום לקוחות וביקשו לטחון את חיטיהם. ר' יצחק הסביר להם כי קרתה תקלה וכי עליהם להמתין לבעל הבית ולטכנאי. הדקות חלפו, עוד לקוחות באו – רובם ככולם ערבים תושבי הסביבה – וכולם ישבו והמתינו. בחלוף הזמן נעשו האנשים רעבים. הם הוציאו את צידתם וסעדו את ליבם. כשנקפו השעות ובעל הבית התמהמה, התחדש רעבונם. בצר להם פנו אל ר' יצחק ושאלוהו אם יש ברשותו מזון כלשהו למכור להם. "יש ברשותי לֶדֶר", השיב. "אמכור לכם מנה אחת תמורת שק חיטה". רעבונם של הערבים היה גדול, והם הסכימו לתנאי העסקה. הוא מכר להם כמה מנות של לֶדֶר, והוא ערב לחיכם והם ביקשו עוד ועוד. ערֵמת שקי החיטה בפינתו של ר' יצחק גבהה והלכה ככל שחלף הזמן.

     סמוך לערב חזר בעל הבית עם הטכנאי. "הסתדרת?", שאל את ר' יצחק. "הסתדרתי היטב!", ברקו עיניו של ר' יצחק, והוא הצביע לעבר שקי החיטים.

     באותו יום השתחרר ר' יצחק מעבודתו המפרכת. בעל הטחנה נהג ברוחב לב והסכים לאחסן את שקי החיטה בטחנה, ומדי פעם בפעם שיגר לר' יצחק שני שקים, ואותם מכר בטבריה. שקי החיטה האלה פרנסו אותו בכבוד עד תום המלחמה. כשהיה מספר את הסיפור היה אומר: "לימוד התורה שלמדתי בזמן המלחמה – היה יקר לי ביותר. מתברר שכאשר מתפללים מעומק הלב – הקב"ה שומע את התחינה".

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"ט אדר ב' ה'תשע"ו

אדם משול כחרס, עפר מן האדמה, מתי האדם ראוי וחשוב ויש לו ערך, זה רק אם יש לו תוך, דהיינו שלפנימיות שלו יש ערך.

"      ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול" (במדבר יט, ב(  שלושה תנאים הם, אומר בעל "שמלת בנימין" לקיים מצוה כתיקונה. א. תמימה – לעשותה בלב שלם ובתמימות ללא חקירות ופלפולים אלא מצוה לשמה. ב. אשר אין בה מום – שתהא המצוה שלמה ולא לחצאים ולרבעים בלי חסרונות ומגרעות פגימות וסירחות. ג. אשר לא עלה עליה עול – שלא תהיה המצוה כמעמסה עליו, עול כמצות אנשים מלומדה אלא יעשנה בנפש חפצה ובשמחה מחודשת.

"     ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם ..." )לא, יד(  כלומר לטובתכם,  שיהיה לכם יום מנוחה מן עבודתכם, ונאמר מחלליה מות יומת,  כלומר מי שמחלל את השבת ,  מקצר את שנותיו,  וימית עצמו מרוב עבודה.

     יין ושכר אל תשת. כהן ששתה יין ועשה את העבודה, עבודתו פסולה, "תשת" ר"ת תפלת שכור תועבה (בעל הטורים(.

יש הקונה עולמו בחופה אחת (הסופר ר’ קובי לוי הי”ו)

     זמן רב לא נראתה לויה שכזו בעיר עכו. מגרש החניה של בית-הקברות התמלא על גדותיו. חרש חרש פסעו חבורות אנשים לבית הלוויות. מאחת המכוניות יצא הרב פרנק, מגיד שיעורי תורה ברבים ומסדר קידושין. הוא בלט בחליפתו, במגבעתו ובקומתו המורמת. הרב התקרב לבדו לשער בית העלמין והמשיך פנימה עד שניצב, לצידו של איש חברת קדישא, מול גופתו הצנומה של יעקב כחלון.

     יותר ויותר אנשים נעצו את עיניהם בדמותו של הרב פרנק. מה לרב המורם מעם ולראש העולם התחתון הכרוך לעיני כל בטלית צחורה? הרב פרנק רכן לעברו של מסדר הלוויות ושאל לפשר המספר הרב של המשתתפים. בחיוך מר ענה לו שרובם ככולם באו להיות בטוחים בכל מאת האחוזים שאמנם קוברים את כחלון.

     הרב פרנק לא הצטרף לחיוכו העגום של מסדר הלוויות. הוא הביט בגופה הצנומה ולאחר מכן באלמנה המחבקת את בתה בבכי משותף. הבן, גבר מוצק כבן ארבעים, עמד ביניהן לבין גופת האב. לאחר שמסדר הלוויות אמר את מזמורי התהילים הנהוגים, שאל כמקובל אם מישהו מהקהל או מהמשפחה מוכן לומר דברי הספד עבור המנוח. איש לא נע ולא זע. מי יכול לומר הספד לכבוד ראש העולם התחתון? איש שידו בכל ויד כל בו, שעסק בשיטתיות בסחר סמים, הימורים, מלחמת כנופיות, ואף יש האומרים שידיו דמים מֵל ּאו?.

     הקהל התכונן לנוע לעבר מקום הקבורה, ואז לתדהמת כולם הגביה הרב פרנק את קולו וביקש להספיד את המנוח. הוא נגש לאיטו אל דוכן המספידים, כשהוא מיישר את חליפתו ומגבעתו, התבונן בקהל הרב ולאחר מכן בנפטר השרוע על מבנה השיש הבהיר ואמר במילים שקולות ומדודות: “באתי להספיד כאן בעל תשובה וצדיק גמור!”. רחש עבר בקהל, אמנם נאמר בספר קהלת “ושֵַּׁבַח אני את המתים”, אבל יש מתים שהשתיקה יפה להם. ואדרבא אמרו חז”ל שמיתת הרשעים יפה להם ויפה לעולם ואיך יכול רב מכובד כל-כך, לשנות סדרי בראשית ולומר על הטמא טהור? אמנם מדובר ברב חסיד, אבל גלוי וידוע לפני כולם שיעקב כחלון הוא רשע שברשעים שגרם עוול לאין ספור אנשים, ואיך ניתן עתה, על פיתחה של הגיהינום המצפה לו, לסלף את האמת?! איש לא ציפה להספדים ובודאי שלא מפי רב חשוב בישראל.

     כולם היפנו את מבטם לעבר הרב שניצב על דוכן ההספדים הלבן והצר, גם אלמנתו של כחלון ובתו. היה נדמה שאפילו כחלון, הבר-מינן בכבודו ובעצמו, מאזין בדריכות לדברי הרב. מישהו רטן מאי-שם שהרב בודאי קיבל שוחד עבור הספדו, שהרי אין קץ לרמאותו של כחלון, ומאידך אין קץ לחמדת הממון של רבני ישראל.

     הרב פרנק הבחין בתנודת הקהל, הינהן אט בראשו והמשיך: “האדם יראה לעיניים וה’ יראה ללָב'' אדם שופט את זולתו לפי עברו, אבל הקב”ה שופטו לפי מצבו בהווה בלבד. יכול אדם להיות צדיק כל ימיו ובערוב ימיו להפוך לרשע ולהפך. אין בשמים עבר פלילי. אני יכול להעיד מהיכרותי הקצרה עם המנוח בערוב ימיו, כי עליו נאמר הפסוק ‘יש הקונה עולמו בשעה אחת’”. הרב פרנק סיים את הספדו הקצר והתמוה. הקהל נשאר מרותק למקומו לרגע קצר נוסף ואחר פנה למסע הלוויה בין סימטאות המתים.

     הניגוד בין דברי הרב לבין המציאות שכולם הכירו היטב, הורגש באויר. אמנם ידעו רובם ככולם שכחלון חלה במחלה הידועה במשך השנתיים האחרונות, מיעוטם אף ידעו שהוא עבר להתגורר בבית גרושתו ואם בניו כדי שתטפל בו, מעטים עוד יותר ידעו שהוא התחתן עמה על סף מותו, אבל הסיפור המלא היה ידוע לרב פרנק בלבד.

     ליד הקבר הטרי הצטופפו כולם, נדהמים לראות איך מי שהיה אימת כולם מוכנס כעת כבובה חסרת אונים לבור תחתיות קטן. הקברן הגברתן הניף את הבלטות האפורות והניחן על גופת כחלון. לאחר כמה רגעים כוסתה גופתו ברגבים טריים. הקהל חזר לכיוון היציאה והתפזר לכל עבר.

     מספר אנשים נגשו לרב פרנק, כדי שיסביר להם מדוע בחר להספיד כך את העבריין הידוע. אחד מהם, חבוש בכיפה לבנה מבריקה, היה נסער במיוחד: “כבוד הרב, אצלכם הכל פסוקים יפים ונחמדים, אבל אין לך מושג מי זה הפושע הזה ששוכב שם!... אין עבירה בעולם שלא עבר! הוא הרס את חייהם של רוב האנשים שאתה רואה פה, כולל אשתו וילדיו, אז מה הדיבורים האלה על צדיק בעל תשובה? יש גבול לכל פלפול''

     הרב פרנק הינהן כלפי האיש והחבורה שהתקבצה סביבו והזמין את כולם לשמוע מפיו את הסיפור כפי שהתוודע אליו.

     לפני כשנתיים חלה המנוח במחלה הידועה. יסוריו התגברו ומצבו התדרדר. במקום להיות בבית רפואה בחר להיות מטופל אצל גרושתו, שממנה נפרד לפני חמש-עשרה שנים. העיקה עליו העובדה שאינו נשוי והוא ביקש להתחתן עמה שוב, להחזיר את גרושתו לפני מותו. היא הסכימה וכך גם בנו ובתו. בתו של כחלון פנתה אל הרב פרנק לפני שבועיים וביקשה שיבוא לבית הוריה מאחר שאביה אינו מסוגל כלל לצאת מביתו. הרב הגיע לביתו של יעקב וראה אדם צנום וכנוע שקידם את פניו בשמחה. לא היה זכר לדמות שתיארו האחרים באזני הרב. שנתיים של טיפולים והקרנות עשו את שלהן. פניו היו כחושות ומצומקות לגמרי. גרושתו אמרה לרב בלחש במטבח שקשה להם מאוד לראותו כך. גבר שבגברים, שהטיל את חיתתו על כל תושבי העיר, הפך בתקופה קצרה לצל אדם.

     “את מעוניינת בכלל להנשא לו?” שאל הרב. “הוא כל-כך רוצה להפטר מהעולם כשהוא נשוי, ומצד שני אין לי התנגדות לקבל את הירושה בלי בעיות”. לאחר מכן שוחח הרב עם יעקב ושאל אותו מדוע הוא רוצה להתחתן. יעקב ענה לרב שהוא מעונין להיות מטופל אצל גרושתו, וחוץ מזה שמע פעם מאיש דתי אחד שמוחלים לחתן על כל עוונותיו, ויש לו כאלה בלי סוף. אין לו כח לחזור בתשובה כמו כל הצעירים האלה והוא מחפש דרך קיצור. מעולם לא הלך בדרך הרגילה.

     הרב סידר את כל ענין המסמכים, וידא שגרושת כחלון יכולה להנשא לו שנית וקבע תאריך לחופה במוצאי-שבת בעוד שבועיים בביתו של החולה. במוצאי-שבת, ביקש הרב פרנק מכמה מתפללים לבוא ולהשלים מנין לחופה בבית סמוך. הם התפלאו: “חופה?! מי שמע על חתונה במוצאי-שבת?! ומי מתחתן בבית פרטי?! ומי מוזמן לחתונה כמה דקות לפני החופה?!...”. “ואתם יודעים מי מתחתן?”, הוסיף הרב תמיהה על תמיהתם: “יעקב כחלון!”. צעיר אחד פלט קריאת השתאות.

     חבורת המתפללים מלאי הסקרנות, באה בעקבות הרב לביתו של יעקב. כאשר ראה הרב את יעקב נחרד. בשבועיים שחלפו עוד הורע מצבו. הוא ישב עם חולצת טריקו ארוכה לבנה על כסא גלגלים. הנפש לא יכולה לקלוט מראה כזה! כל חתן מתחיל בדרך-כלל חיים שלמים וארוכים. גם הנישאים בבגרותם מצפים לכמה שנים טובות ונעימות, ואילו לפנינו חתן מסובל ביסורים על סף מותו!

     כתוב שמצוה לשמח חתן וכלה, אבל איך ניתן לשמח חתן במצב כזה? גם הרב, בתור מסדר קידושין, לא נתקל מעודו בחתונה שכזאת, שאין לה שום תוחלת מצד החתן וכולה מצוה לשמה. פרט למתפללים, היו בבית הגרושה-כלה חנה כחלון, בנם ואשתו וכן בתם ובעלה. בנוסף לכולם נכח גם נסים, חבר ושותף לעסקיו האפלים בעבר.

     קודם כל נגש הרב בזריזות לערוך הבדלה על הכוס, הנר והבשמים שהביא עמו מבית-הכנסת. לאחר מכן נגש ליעקב כדי לכתוב עמו את הכתובה. כחלון נראה מרחף בעולמות אחרים. כנראה קיבל תרופות לשיכוך כאבים. “רבי”, אמר יעקב, “אני שמח מאד שהגעת!” נראה היה שכל מילה שהוציא מפיו עלתה לו בייסורי תופת. “תדע לך, רבי, שעשיתי הרבה-הרבה עבירות בחיים. מה לא עשיתי?! גניבות, סמים, פרוטקשן, אפילו...” כחלון העווה את פניו מהכאב שהשתלט עליו, “אפילו רצח!” הוציא את המילים. ראשו של כחלון נשמט על כתפי הרב ונשמעה מפיו התייפחות יבשה. “אני יודע שיש א-להים, רבי, ועכשיו אני קרוב אליו ולא יכול לברוח... אני רוצה לעלות אליו עם המצוה הזאת... אני מפחד לעלות למעלה בלי כלום...”.

     הרב התבונן ביעקב בתדהמה. יהודי שעבר על כל התורה כולה, השחית את כל מידותיו, אבל נותר עם היקר מכל - האמונה. לרגע הרגיש שהוא משתתף באירוע שנמצא מעבר לבינת אנוש. לאחר שסיים לרשום כל מה שנדרש כדת וכדין, סימן הרב לבנו של יעקב שידחוף את אביו לעבר המרפסת. החופה הקטנה עם הפרוכת מקטיפת התכלת היתה מוכנה מבעוד מועד. חנה כחלון חיכתה לבחיר ליבה עם שמלה לבנה ופשוטה. מנין המשתתפים נדחק להכנס למרפסת, שממנה נשקפו שמיים זרועי כוכבים. נדמה היה שאינספור כוכבים, הרבה-הרבה מעבר לנראה בכל לילה, משתתפים בשמחתו האחרונה של יעקב כחלון.

     כאשר ניצב כסאו של יעקב ליד חנה, החל הרב מיד בקריאת הכתובה: “... ובסיעתא דשמיא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסה יתייכי כהלכות גוברין יהודאין...” מילים קדושות שנועדו להכיל חיים שלמים נאמרו מפיו, אף על פי שכולם ידעו שפרט לסכום הנקוב בכתובה, מאומה לא יתגשם.

     כאשר ענד יעקב את הטבעת לחנה אמר לה, ללא קול כמעט: “הרי... את... מקודשת... לי... כדת... משה וישראל...” והקהל המועט הוסיף לעומתו בקול נמוך כדי שלא לביישו: “מקודשת! מקודשת! מקודשת!”. ולבסוף הניחה בתו של יעקב את הכוס הדקה העטופה בנייר לבן שקוף מתחת לרגליו שנחו על הכּנִים המיוחדים של כסא הגלגלים. יעקב ניסה לדרוך על הכוס בכל כוחותיו, אך ללא הצלחה. כל-כך נחלש. מי היה מאמין שבעל הזרוע הגדולה ביותר בעכו אינו מסוגל לשבור כוס זכוכית דקה. לאחר נסיון נוסף החלו להתייאש משבירת הכוס והרב ניסה לטכס עצה. יעקב סימן שיגישו לו את הכוס. לאחר שהיתה בידו, קילף את הנייר ובשארית כוחו הטיח את הכוס בקיר הסמוך. הכוס התנפצה לרסיסי רסיסים. לאחר כמה שניות התעשתו כולם וקראו: “מזל טוב! מזל טוב! “.

     לאחר שהסתיימה החופה, ניסה הרב לשיר ניגון מתאים. הוא אחז בידי אחד משני העדים ורקד עמו מול פניו של יעקב שחייך לעומתם בכאב. בטרם הספיקו לצאת ידי חובת שימוח חתן וכלה, העווה יעקב את פניו וסימן בידו לבקשת עזרה. בנו ומתפלל נוסף השכיבו אותו על הספה בסלון. כוחותיו לא עמדו לו יותר. הוא ביקש שיעבירו אותו למרפסת כדי שיוכל לנשום אויר.

     החתן הטרי שכב במרפסת ובהה בכוכבים, נשימתו הלכה וכבדה. הוא סימן לרב פרנק שיגיע וביקש לאחוז בידו. לפעמים רוצה יהודי להתקרב לקדוש-ברוך-הוא ולא יודע איך. ואז הוא מחפש יהודי אחר שנראה לו הרבה יותר קרוב. הוא אחז בידי הרב פרנק בכל כוחותיו הכלים ועצם את עיניו. הרב רכן והורה לו לומר עמו בלחש: “שמע יעקב... שמע ישראל א-דני א-להינו א-דני אחחחחד!”, יעקב חזר על דברי הרב ודבריו נבלעו ברעש הסירָנה של הניידת לטיפול-נמרץ. כאשר הועלה לאמבולנס כבר היה שקוע בתרדמת מלאה, ולאחר פחות מיממה, עדיין ביום חתונתו וביום שמחת לבו, החזיר את נשמתו לבוראו.

     הרב פרנק סיים את סיפורו: “שבעת ימי המשתה הפכו לשבעת ימי אבל, אבל החתן יצא מהעולם הזה טהור כביום היוולדו”. 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"ח אדר ב' ה'תשע"ו

אמר רבי נחמן מברסלב, אישה זה כמו מראה איך שאתה נראה ככה היא תתנהג אליך.

     בחירות זה זמן שבו לא עובדים יום אחד , כדי לבחור את אלו שלא יעבדו כמה שנים....

     בסוף המגילה,  כי מרדכי היהודי,  וכו' רצוי לרוב אחיו,  ובמדרש שחלק מהסנהדרין חלקו עליו .  ולכאורה קשה,  מה המקום למילים אלו בסוף  מגילה המדברת בשבחם של מרדכי ואסתר?  אלא תירצתי,  שכותב המגילה מדגיש,  כי המצב לאחר כל ההתרחשויות במגילה,  חזר לנורמה,  וכבר חזרו המחלוקות למצב הרגיל! (חיים זאלץ)

     החיים הם כמו מבוך ענק.  כל בחירה שתעשה, תשפיע על איך שתצא משם.

יש לו חלק לעולם הבא... (פניני בית לוי, גליון מס. 310)

     ר‘ יחזקאל מלמד, ככל המלמדים של זמנו היה. מלאכתו מלאכת שמים הייתה, באותם ימים היה המלמד מקבץ שמונה עד עשרה ילדים, שיד הוריהם הייתה משגת לתת תשלום כל שהוא למקרי דרדקי של בניהם. מן השכר הזעום הזה, ניסו המלמדים לקיים את בני משפחותיהם. דעת לנבון נקל, כי המלמדים היו עניים למדי, בקושי הצליחו לקנות בשכרם מעט מזון. אך כמובן מאליו, מי חלם על חסכון ממשי עבור יום סגריר. בגין כך, כשהיה יהודי כמו ר‘ יחזקאל מלמד מגיע לעידן שמחות ובתו הבכורה גולדה הגיעה לפרק האשה נקנית, לא הוא ידע ואף לא זוגתו מלכה, מניין יטלו את דמי הנדוניה. בהגיע תור בתו הנערה מצא ר‘ יחזקאל את צרורו ריק ונקוב. נשא עיניו למרום והתפלל לאביו שבשמים, שימציא לו את סכום הנדוניה. לאחר שהתפלל מעומק לבו ושפך שיחו, עשה עוד צעד המתבקש מאליו. משכבר הימים נמנה הוא על עדת חסידיו של הרבי הגדול, רבי אלימלך מליז‘ענסק. בהזדמנות הראשונה נסע ליז‘ענסקה לבקש מן הרבי ברכה ועצה. פעם ופעמיים ביקש. אך הרבי לא התייחס לבקשתו זו ושם עצמו כאילו לא שמע אותו כלל. בפעם השלישית לאחר שר‘ יחזקאל הפציר ברבי מאד, נעתר לו הרבי. ”השם יתברך יעזור לך“, ברך אותו. ותו לא מידי. לא יעץ באיזה מסחר ישלח החסיד את ידו כדי להרוויח. לא העניק ברכה לעשירות. אלא ברך בלשון סתמית שהשם יתברך יעזור. ור‘ יחזקאל החליט לחזור לביתו.

     הנסיעה לביתו ארכה ימים מספר. בימים היה נוסע ובלילות נהג לשהות באכסניה יהודית מזדמנת, בכפרים ובעיירות. באחת מן האכסניות הללו שנהג לפקוד אותן מדי פעם, היה הפונדקאי, חנוך שמו, ידידו הטוב של ר‘ יחזקאל. יחסי אחווה ורעות שררו בין השנים. ר‘ יחזקאל חיבב מאד את חנוך הפונדקאי, וגם חנוך מצדו העריך מאד את המלמד האביון שהיה יהודי של צורה ולא נמנה על קהל בעלי בתים פשוטים.

     גם באותה נסיעה כשחזר מליז‘ענסק, התאכסן המלמד באכסנייתו של חנוך. אכל שם ארוחת ערב וישב לפוש קמעא מול האח הבוערת ומפיצה חום נעים. כשנזכר בארבעת בנותיו המצפות לו בבית, ובמיוחד בבתו הבוגרת גולדה, עגמה נפשו והוא ישב ומירר חרישית בבכי. חנוך הפונדקאי הבחין בידידו המתייפח בשקט. ניגש אליו וטפח בעדנה על שכמו של המלמד. ”ר‘ יחזקאל, מדוע אתה בוכה, כלום מחלה או צרה התרגשה עליך חלילה?. ר‘ יחזקאל נכלם במקצת שלא הקפיד להצניע את בכיו, התאפק בכוח וכבש את שארית בכיו, אבל לא דיבר מאומה. מבטו העצוב התרומם אט אט ופגש את עיניו הטובות של חנוך. מה יוכל זה להושיעו? במחשבה שניה נמלך בדעתו. אמנם ישועה לא תצמח מיהודי פשוט זה, אבל את כובד המשא יוכל לחלוק עימו.

     ישב ר‘ יחזקאל וגולל בפני ידידו חנוך את המועקה הרובצת על לבו. סיפר על הדלות המלווה אותו מאז עמד על דעתו. ”איני מתמרמר על כך“ אמר לחנוך, ”אבל מה אעשה ובגלל מצבי הקשה אינני יכול להשיא את ארבעת בנותיי. הנה, בתי הבכורה גולדה מלאה מעלות כרימון. ראויה מצד מעלותיה לחתן חשוב כמו בנו של ריש גלותא. אלא שאירע מזלה להיוולד לאבא ביש גדא. מלמד אומלל שאין ידו משגת לתת עבורה נדוניה מכובדת, ובשל כך תשב אחר כבוד בבית אביה עד שילבין ראשה“. חנוך הרהר מעט. פתאום התנער כאילו הבריק בראשו רעיון כביר. ”הן יש לך רבי כה גדול. רבי אלימלך מליז‘ענסק. מדוע לא תבקש ממנו ברכה?, ר‘ יחזקאל פרץ בצחוק מר. ”חנוך! לדעתך, מהיכן אני מגיע לא מליז‘ענסק?, ”היית שם? אהה. ומה אמר הרבי?“ התלהב חנוך. ”הוא בקושי ברך אולי שה‘ יעזור“. שימשו הצחוק והבכי בערבוביה בקולו המרוסק של ר‘ יחזקאל. ”הנני אובד עצות לחלוטין“. ”נו, אם הרבי ברך שה‘ יעזור, בוודאי שה‘ יעזור“ ניחמו חנוך. ”לפעמים מצניעים הצדיקים ברכות גדולות דווקא בנוסחאות פשטניות“. ר‘ יחזקאל שתק בעוגמה.

     חנוך התהלך ברחבי הפונדק הלוך ושוב כמה פעמים. פתאום ניגש אל המלמד. ”אמור לי במטותא, לכמה מעות זקוק אתה כדי להשיא את בתך גולדה?“ ”אתה רוצה לעזור לי?“ אורו עיניו של המלמד השבור. ”אומר לך את האמת כולה. אמנם לגולדה כשלעצמה אפשר שגם מאתיים וחמישים זהובים יספיקו. אבל כפי שאמרתי מקודם, עוד שלוש בנות לי חוץ ממנה. בסך הכל יהיה עלי לתן עבור ארבעתן לא פחות מאלף זהובים. סכום עצום שאינני יכול להעלות אפילו על דל שפתי“. ”שמעני אדוני“ פנה אליו הפונדקאי ”לך אין ממון, אבל לי יש. מה אני לעומתך ברוחניות? אפילו לא פרעוש. אבל בגשמיות, ברוך ה‘ הקב“ה ברך אותי בממון לרוב. יש באפשרותי להעניק לך אלף זהובים. אלא שאינני נותן את כספי לחינם“. ”נקבה עלי שכרך ואתנה“ הכריז המלמד בהתלהבות. ”לא אקבל ממך מתנת חינם“. המוזג חייך בעורמה. ”אם תסכים למכור לי את חלקך בעולם-הבא, אתן לך אלף זהובים בלב שלם“. ”מה?“ נדהם ר‘ יחזקאל, ”את חלקי בעולם-הבא רוצה אתה לקנות?“ ”תמורת אלף זהובים“ הכה הפונדקאי באצבע צרידה, כמבקש להדגיש את רצינות דבריו. המלמד נענע בראשו. ”אינני יכול להחליט לבד על צעד שכזה. כשאחזור לביתי אמלך בזוגתי מרת מלכה. אם תתן הסכמתה נוכל לברך על המוגמר“.

     אשת החיל של המלמד, לא היססה כלל. למען האמת, היא שבילתה כ“ד שעות במעת-לעת בבית, חוותה כל שעה את המצב הדל, והעניות דברה מתוך גרונה כשאמרה לבעלה כדברים האלו: ”חזור אליו וקח ממנו את הכסף. בוודאי חומד הוא לצון בדבר קניית חלקך בעולם-הבא. אין כוונתו אלא לתת לך מענק בדרך כבוד“. ור‘ יחזקאל גם לא היה חף מנגיעה אישית, עניותו העבירתו על דעתו ובכל לבו השתוקק להאמין כי אכן, אין כאן מיקח אלא דבר הלצה בלבד. חזר אל חנוך הפונדקאי ומסר לו את הסכמתו לביצוע העסקה.

     חנוך נתמלא שמחה, אבל כדרכם של סוחרים ואנשי מעשה, לא התייחס לעסקה חשובה מעין זו כבטלן שאינו יודע מה לעשות. חיש מהר הובאה אל השולחן קסת דיו ושתי יריעות קלף. ברצינות גמורה ישב והכתיב לר‘ יחזקאל את הנוסח. ”ביום כך וכך לחודש טבת שנת ה‘ אלפים חמש מאות וארבעים לבריאת העולם, נתרצה הרב ר‘ יחזקאל בהרב ר‘ משה לייב, למכור את חלקו בעולם הבא להרב ר‘ חנוך העניך בהרב ר‘ יוסף שאול בעבור אלף זהובים. ועשה זאת בלב שלם ובלא אונס. ונתרצו שני הצדדים לעסקה זו“. למען חזק את המכר ולבצרו ככל הלכות מכר, דאג המוזג להביא שני עדים כשרים שיעידו בחתימת ידם על אשר ראו. בשולי השטר נוספה שורה האומרת: ”וקנינא מיניה במנא דכשר למיקני ביה“.

     כל אותה עת ישב ר‘ יחזקאל המוכר ובת שחוק קלה נסוכה על שפתיו. בטוח היה כי העניין איננו אלא מהתלה פורימית בלבד. מין המצאה שמוזג משועמם מבקש לעשות כדי למלא את חייו החדגוניים בתוכן משעשע. בודאי ובודאי אין חנוך מתכוון ברצינות לעסקה זו. גם הוא מבין כי הכל דברים בטלים ומבוטלים, לא שירין ולא קיימין. חנוך הקונה לעומתו, היה רציני לגמרי ובטוח בכל לבו כי עושה הוא עסקה משתלמת מאין כמוה. מה הם אלף זהובים בעולם הזה החול, לעומת חלק בעולם-הבא. לא חלק מצומק כדג מלוח, אלא בחינת ”בשר ודגים וכל מיני מטעמים“. פוק חזי מי הוא המוכר! ר‘ יחזקאל המלמד. יהודי בר אוריין, חסיד, ירא שמים, איש אמת. כל ימיו יושב הוא על התורה ועל העבודה.

     אחר ששתו לחיים כמנהג גוברין חסידאין, נסע ר‘ יחזקאל הביתה וצרור הכסף בידו, פשפשה מרת מלכה בכליו לראות כיצד נראים אלף זהובים גם יחד, וראתה כי בתוך הצרור טמון גם קלף מגולגל. סקרנית הייתה לדעת מה כתוב בו, ופשטה את המגילה. עיניה קמו בארובותיהן לנוכח השורות הכתובות. בטעות סברה כי אך גיבובי דברים גיבב בעלה אודות מכירת חלקו לעולם-הבא. לא ולא! שטר מכר כהלכתו. דבר שאיננו יכול להתבטל. מלכה התמלאה פחד וחרדה. באבוד חלקו של בעלה בגן-עדן, יאבד גם חלקה. אין זה מן הדין שהבעל יתדפק על שערי גן-עדן ולא יוכל להיכנס, בעוד זוגתו יושבת בפנים ונהנית מזיו השכינה. מן הסתם יושיבו את שניהם אי-שם מחוץ לגן-עדן, שהרי את חלקם מכרו לחנוך הפונדקאי.

     צווחה חדה נפלטה מפיה. ר‘ יחזקאל שכבר שב לתלמודו בלב שקט, חש אליה בבהלה. ”מה לך מצווחת?“ הדיבור עדיין לא שב לפיה. הצביעה על השטר כמי שמצביע על מלאך המוות. החלה חובטת ראשה בקיר ומצווחת ”מה עשית, מה עשית?“. ר‘ יחזקאל לא הבין על מה יצא הקצף. והרי יחדיו נדברו שימכור את חלקו בעולם-הבא לחנוך הפונדקאי. יחדיו החליטו כי אין זו אלא מהתלה. ברם היא, רוח אחרת הייתה עמה. פתאום החלה צועקת ”השטר מעיד בחתימת עדים כי היה זה עסק ככל עסק שבעולם, בידים איבדנו את חלקנו לעולם-הבא. משולים אנו מעתה ככל פושעי ישראל שאינם מניחים תפילין. כמו שאר מינים ואפיקורסים“.

     לא הועילו כל דברי ניחומים ופיוסים שניסה לפייסה. טען כי אין אדם מוכר דבר לא בא לעולם, ניסה בטענה זו וגם באחרת. והיא באחת ומי ישיבנה, איננה מוכנה לשמוע כלום. רק על ביטול המכר. ”ומה נעשה עם אלף הזהובים?“ שאל ביאוש, מהיכן ניקח לחתן את בנותינו?“ ”נחזר יחד על הפתחים, נפשוט נבילה בשוק, נעשה שבתנו חול ובלבד שנזכה לחלק בעולם הבא“. השיבה בנחישות. נוכח ר‘ יחזקאל לדעת כי איננה מתרצית בשום אופן, לא נותרה בידו ברירה. לקח את צרור הכסף בידו האחת ואת השטר בידו השנייה, ונסע אל פונדקו של חנוך. לבקש ממנו כי למען שלום הבית שלו יסכים לחזור בו מן העסקה. אלא שהפונדקאי שזכה במציאה בהיסח הדעת, הכביד את ליבו כפרעה בשעתו, ולא הסכים לסגת מהמכירה הנפלאה. ”עסק ככל העסקים הוא ואין בידך לבטלו“ טען כלפי ידידו המוכר. ראו שאינם מגיעים לעמק השווה, החליטו לנסוע יחדיו אל הרבי ר‘ אלימלך ולהתעצם לפניו בדין, ויסעו ליז‘ענסקה.

     כשזכו להיכנס לקודש שטחו את טענותיהם בפני הרבי. זה אומר ”פיטומי מילין בעלמא“, וזה מראה כי ישנם עדים החתומים על השטר. זה אומר ”גמל הפורח באוויר“ וזה אומר ”אלף זהובים נתתי“. שמע הרבי והחריש. ”דין תורה קשה מונח לפני“ נענה כעבור זמן מה, ”אין זה דבר פשוט ואינני יכול לחרוץ את הדין לבדי. חכו כאן כמה ימים עד שיבוא אחי הרבי רבי זושא, שעושה כעת את דרכו לכאן, ונראה יחד מה לעשות בנידונכם.

     כעבור ימים אחדים הופיע הרבי ר‘ זושא בעיר ויפן לבית אחיו. לאחר זמן קצר נקראו אל הרבי. בחדרו של הרבי ר‘ אלימלך, ישבו שלשה והרבי ר‘ זושא היה האב“ד. שמע את כל הטענות והמענות, התייעץ עם אחיו ועם הדיין השלישי וחתך את גזר דינם. וההחלטה כדלהלן: אם כדברי חנוך הפונדקאי שהמכר הוא מכר, וזכה בחלקו לעולם הבא, עליו להוכיח כי אכן זכאי הוא לחלקו של ר‘ יחזקאל המלמד. כיצד? יראה קבל עם ועדה כי הוא מסוגל למסור את נפשו על קידוש ה‘. יבעירו מדורה גדולה בקצה העיר. והיה, אם חנוך הפונדקאי יסכים למסור נפשו על קידוש ה‘ ויקפוץ אל תוך המדורה – אות כי אכן זכאי הוא לחלקו של המלמד לעולם-הבא. אך אם לא יסכים לקפוץ אל האש הגדולה, איננו זכאי לחלקו של ר‘ יחזקאל והעסקה בטלה! שמע חנוך את הדברים והכריז ואמר בקול ”אני מוכן“.

     יצאה הפמליה הכבודה ובראשה שני האחים הקדושים אל מחוץ לעיר. אברכים זריזים מתלמידי ר‘ אלימלך ערמו גזעי עצים, ועד מהרה בערה לה מדורה גדולה. חנוך החל לוחש בחרדה את מילות הווידוי. ככלותו ללחוש התקרב אל האש בפנים נחושות, אך מיד תפסו בו ר‘ זושא ועוד תלמיד ולא נתנוהו לקפוץ אל השרפה. הרבי ר‘ זושא פנה אליו ופניו להבים: ”כיון שלא חשכת את נפשך מלמות על קידוש שמו הגדול – זכאי אתה לחלק בעולם הבא. גדול חלקך מחלקו של ר‘ יחזקאל המלמד ואינך זקוק עוד לטובתו. המכר בטל. שוב אל ביתך שמח וטוב לב, כי לא בכל יום עומד אדם בניסיון כשלך“. ”ואלף הזהובים מה יהא עליהם?“ שאל אחד מן התלמידים. ”המלמד זכה בהם בצדק“, ענה הרבי ר‘ זושא, ”כיוון שרק בזכותו זכה הפונדקאי למה שזכה“...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"ז אדר ב' ה'תשע"ו

אחת ההחלטות הכי קשות שתצטרך לקבל בחיים זאת הבחירה בין לוותר לבין לנסות חזק יותר ."    

     בסוף המגילה נכתב 'ודורש שלום לכל זרעו', יש לומר שאפילו כאשר מרדכי היהודי נעשה מקורב למלכות, ולא סתם מקורב אלא 'משנה למלך', עם כל זה היה אומר 'בוקר טוב' לכל ילד, ולא הרגיש פחיתות כבוד בזה! ("פניני רבנו הגרי"ז"(

     בפורים,  בשכונת הבוכרים, כל ילד יצא מביתו כשבידיו מגש מלא במיני מאכלים ותבשילים של אמו ואחיותיו. עבר ודפק בכל דלתות השכונה.  בכל דלת לקחו ממנו שתי מנות והחזירו תחתיהן שתhים אחרות,  כל אחד לפי מידת עושרו או עוניו.  נמצא שחזר לביתו עם מגש מלא, עמוס בתבשילי השכונה!!! ) "נר לשולחן שבת" מהר"ר א"ב(

     הרה"ק רבי יצחק אייזיק מקומרנה אומר: כל אדם זקוק למידה ידועה של דאגות או יסורין. ספינה ללא מטען – מטלטלת ואף עלולה להתהפך

הזו שמחת פורים? (ברינה יקצורו, עלון 249)

"     פורים שמח, שלומי" - נראתה דמותו של אבא הלבוש בגדי יום טוב בפתח חדר בית החולים. "איך אתה מרגיש היום,  אתה חש טוב יותר, היד כואבת לך פחות"! אבא הביט בי בדאגה וחיכה לתשובה, אך במקום לענות פרצו להן הדמעות... הכל התחיל לפני מספר ימים, שבתי מהתלמוד תורה שמח ומאושר, כי אמא אמרה לי שתסיים היום לתפור לי את התחפושת המיוחדת שלי - תחפושת כהן גדול. "מחר , אלבש אותה במסיבת פורים שבתלמוד תורה, לא מתאר לעצמי היכן אהיה בעוד שעות מועטות...

     בקצה השדרה,  מאחורי עץ גדול, הצטופפו מספר ילדים שהעיפו מבטים חטופים לכל עבר. נראה היה, כי הם חוששים שמא יתגלו מעשיהם! נורה אדומה נדלקה במוחי והתריעה לעברי: אל תתקרב אליהם אך הסקרנות שכבשה את ליבי, הכניעה את חוש הזהירות. בצעדים מהוססים התקרבתי לעברם ואז הם קפצו בעליזות תוך שהם קוראים קריאות התלהבות: שלוש, ארבע ו... אז הם רצו לאחור, נותרתי עומד סמוך למקום הסכנה מבלי לדעת כמה היא קרובה אלי, שבריר של שניה חלף כשלפתע נשמע "בום" נוראי מחריש אזנים, משהו התלקח לאש איומה וכאב חתך את ידי, באיחור קלטתי שהם התעסקו בנפצים ואני נפגעתי במשחק המסוכן הזה. "

     היד שלי, הצילו" צווחתי בקול לא לי, ההמשך נדמה לי כטיסה מסחררת, אנשי "הצלה" טיפלו בי, הרבה בכיות וצעקות נשמעו סביבי, הרופא רכן מעלי והזריק לי זריקת הרגעה, באמבולנס נרדמתי והתעוררתי בביה"ח מטושטש מכאבים, כשידי תפורה וחבושה ואזני מצלצלות ברעש אדיר. לצידי עמדו אבא ואמא מודאגים ושאלו לשלומי. ידי שיגרה לי כאבים עזים והרעש באזנים היה בלתי נסבל אך לא רציתי לצער את הורי המסורים. אמרתי: "קצת כואב לי היד וחוץ מזה למה מרעישים בביה"ח כ"כ? "מה פתאום"?  נבהלה אמא, "הכל כאן שקט ורגוע", אבא מיהר להזעיק רופא ולתאר לו את תלונתי, כעת נוספה להורי הדאגה לבריאות אוזני. רופא אף-אוזן-גרון בדק את אזני היטב ובישר בקול שמח: "חסדי שמים, עור התוף שלם, אני מקוה שהרעשים יחלפו בקרוב".

     "שלומי, אתה בוכה מכאבים? אולי אזעיק את הרופא"? "אין צורך אבא, כי יותר מהכאב ביד, כואבת לי העובדה שביום פורים במקום לחגוג יום נפלא זה בשמחה ולהפוך ל"כהן גדול" אני לבוש בפיג'מה הדומה לתחפושת של אסיר ציון... איזה תחליף עלוב! לולא הפציעה הזאת, היינו כעת בדרכנו לסעודת פורים משותפת בבית סבא וסבתא, ואת כל זה אני מפסיד, בגלל אותם כלי משחית מסוכנים. למה בכלל משתמשים בהם ילדים ומה משמח ב"בום" הנורא הזה המהדהד באזני? מתי הם ילמדו שאסור להסתכן ולסכן אחרים בשביל הנאה מפוקפקת שכזאת"?

     לחשושים מהוסים מהפתח, הסבו את תשומת לבנו. מספר ילדים בליווי מבוגר, עמדו נבוכים פניהם היו מוכרים לי, הם נראו אבלים וחפויי ראש. "אנחנו... זאת אומרת רצינו... באנו לבקש סליחה" פלטו במהירות. דממה כבדה עמדה בחדר, "בניי מתנצלים מאוד, הם אמנם לא זרקו את הנפצים אך הם מרגישים נקיפות מצפון שהיו באותה חבורה ולא הזהירו אותך להתרחק, האם אתה סובל מכאבים"? שאל המבוגר. "ה' יעזור, בעוד כמה ימים יפחתו הכאבים...", השבתי "אנו מבטיחים שיותר לא נתקרב לאזור בו מתעסקים עם הצעצועים המסוכנים הללו", ניסיתי לחייך לעברם בעידוד "כעת שרואה אני כמה אתם מתחרטים אשתדל לסלוח", אמרתי והרגשתי פתאום איך המילים הללו נוסכות בי כוח. הם נפרדו ממני בתחושת הקלה ובברכת רפואה שלמה.

     בחרתי להביא את הסיפור הקשה הזה, כדי שנפסיק את הסכנה לנפש ולגוף מאותם סוגי נפצים, בכל שנה נפצעים ילדים נערים בחורים ומבוגרים. אנו המבוגרים היודעים לאמוד את הסכנה בהם, נעמוד על המשמר שמא אחד מ'הפוחזים', ישתמש בכלי משחית כזה שלא ברור מה מושך ב"בום" בפורים, וזה לבטח אינו מצוה מתרי"ג המצוות. ונוסיף עוד, ש"המבעית את חבירו פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים" וזה אומר שיש עליו קטרוג גדול ומעיינים בפנקסו שם למעלה וחושבים במה להענישו על מעשהו החמור כי הוא ''רק'' חייב בדיני שמים ומי רוצה שיום הפורים שלו יהיה כמו יום הכיפורים במישור החמור הזה ?... ישמע החכם ויוסיף לקח. "

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/