אמרי שפר כ"ג אב ה'תשע"ז

אף נשים חייבות בתפילת הדרך, והטעם:  כעין מה שאמרו בגמ' "נשי לא בעי חיי", ומלבד זאת לא מצינו שפטרו נשים רק במצות שהזמן גרמא, אך תפילת הדרך אין זה מצווה שהזמן גרמא ופשוט שחייבות )שו"ת לבושי מרדכי תנינא יו"ד סי' לב(.

     בברכת המזון אין את אות 'ף'. הסיבה: "כל מי שבירך ברכת המזון בכוונה, אין שולט בו לא חרון אָ ף ולא שֶ צֶ ף, ולא קֶ צֶ ף, ומזוֹנוֹתיו מצוין לו ברווח ובכבוד כל ימיו". )עפ"י סידור וילנא וגם בשם התשב"ץ(.

    המהר"ל )נתיבות עולם) עדיף לתת צדקה בסכום קטן פעמים רבות מאשר לתת את כל הסכום יחדיו, מכיוון שכל נתינה ונתינה מחזקת את כוח הנתינה שבאדם ומרגלתו להיות נדיב לב. משל לטיפות המים שכל טיפה וטיפה משפיעה עוד ועוד עד ששוחקת את האבן, מה שלא היה יכול להיעשות על ידי אותה כמות של מים אילו הייתה באה בבת אחת. מכיוון שכך אין פלא כי דווקא בעבור מצוות שאדם דש בעקביו יזכה ל"ושמר ד' אלוקיך לך את הברית ואת החסד".

     העוסק בתורה אין לו לחשוש שמא יזיקו לו תענוגי עולם. ומצינו גם בגמ' בנדרים )י' ע"א(   שהמתנזר לחינם מהיין נקרא חוטא, שאין לאדם לצער את גופו בחנם.

המסתורין בירח (יהודה אייזיקוביץ)

     פעם השתתפתי במפגש של חרדים עם פרחי טייס, אותם חיילים נחשבים ליותר מוכשרים מהיתר ולכן השיח אתם היה מאתגר, אני מצאתי את עצמי יושב עם ארבעה-חמישה חיילים ודי מהר השיחה התגלגלה לשאלה האם העולם הוא נברא או שהוא מקרי, שניים מהחיילים התעקשו לומר שהעולם מקרי ואז סיפרתי להם את הסיפור הבא:

     אח שלי הוא עיתונאי שמקושר למקורות מידע מגוונים ברחבי העולם והוא נחשף בין היתר למידעים סודיים, בתקופה האחרונה לקראת ציון חמישים שנה לנחיתת האדם על הירח מתחילים לדלוף סיפורים שעד היום היו בגדר סוד כמוס, אחד הסיפורים הללו מתייחס לאירוע שהתרחש מספר דקות לאחר שהאסטרונאוט ניל אמסטרורנג הניח את רגלו השמאלית על קרקע הירח ולאחר מכן את רגלו הימנית ושחרר לעולם את ההצהרה הדרמטית והמפורסמת "צעד קטן לאדם, צעד ענק לאנושות" עד הנקודה הזאת כל העולם צפה ושמע אולם אף אחד לא יכל לצפות לאירוע המזעזע שהתרחש כמה שניות מאוחר, מתברר שניל אאמסטורנג המשיך לצעוד עוד מספר צעדים ואז הוא חש חפץ קשה מתחת לרגלו, הוא התכופף וסילק לצדדים את האבק ושם הוא גילה לתדהמתו שעון יד מונח על קרקעית הירח, חלפו מספר שניות עד שהוא התאושש ואז הוא נטל את השעון וחזר איתו לחללית, שם הוא נבדק מכל עבר אך לא נמצא עליו כל פרט מזהה, השעון הגיע לבסוף לבסיס של נאסא והוטמן שם בכספת סודית עד שהתברר מהיכן הוא הגיע, בשלב הזה עצרתי את סיפורי ופניתי אל החיילים וביקשתי מהם שיעלו הסברים משלהם איך לדעתם הגיע השעון לירח? האחד ענה שאולי היו אלו הרוסים שהקדימו את האמריקאים ונחתו על הירח והשאירו שם בכוונה את השעון, השני אמר שאולי אחד האסטרונאוטים האמריקאים חמד לצון וזרק את השעון וכך עלו תיאוריות שונות ומשונות ואז פניתי שוב אל החיילים ושאלתי תגידו מדוע לא עלה בדעתכם האפשרות שהשעון אולי נוצר באופן מקרי, הרי שעון יד הוא פשוט לאין ערוך מהמורכבות של הבריאה כולה, למה לא היה סביר בעיניכם שהוא נוצר מעצמו?!...

     ועל כך אמר קהלת "האלוקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים"

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"א תמוז ה'תשע"ו

, אדם הנוהג בכוחנות מוגזמת ומשתדל להפגין את גבורתו, מעיד בעצמו כי בקרבו מסתתר אדם רפה וחסר אונים, המנסה לחפות על חולשתו בכוחנות שווא (עצות דברי יאשיהו)

     אדם הנוהג שלא כדין ומזלזל במצוות, ואפילו מורה היתר לעצמו לבטל מנהג שנשתרש ישראל, עליו לדעת שהוא שיחת לא רק לו לעצמו, אלא גם "בניו מומם": הוא פוגם ומשחית גם את בניו אחריו. שאם האב מוותר על קיום מצווה "קלה" - הוא פותח בכך פתח לבניו לזלזל גם במצווה "חמורה", וכתוצאה מכך יגדל חלילה בישראל "דור עיקש ופתלתול". (חפץ חיים(

     אדם שיש לו חוק קבוע ללמוד בזמן מסוים בכל יום, נעשה חוק זה "נדר". (או"ח רל"ח ב' מג"א ומשנ"ב שם, הרוצה להחכים יעיין "כל נדרי" פרק ס'(

"     ויקצֹף משה על פקודי החיל" (ל"א י"ד). משה רבנו ה"עניו מכל אדם", שאמר "עוד מעט וסקלוני" (שמות י"ז ד'), ידע בשעת הצורך גם להרים את קולו. כי לא תמיד אפשר לנהוג עם הבריות בענווה. יש שהמנהיג חייב לדעת גם להשמיע דברים חריפים ולהלום בידו על השולחן. (א"ב(

"כל יוצא צבא בישראל" [א, ג]. (והערב נא)

     שאלה חמורה ביותר, העוסקת בפיקוח נפש, התעוררה במהלך אחת המלחמות אצל קצין רפואה ראשי, ושלח לשטוח את ספקו למו"ר יצחק זילברשטיין שליט"א : לכבוד הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א,  קבוצת חיילים יצאה לפעולה נועזת מאחורי קווי האויב. את הקבוצה ליוויתי אני, הרופא, וגם חובש. במהלך הפעולה, נורה אחד החיילים באזור בית החזה. נאלצתי לנתח אותו תחת אש כבדה, ולהוציא את הקליע שחדר לגופו. לאחר הניתוח, נוצר צורך דחוף להטיס את הפצוע לבית חולים, תוך כדי טיפול והנשמה כל העת. ברור היה שאם אני אלווה את הפצוע ואנשים אותו בדרך, יגדלו סיכוייו לחיות, יותר מאשר אם ילווהו החובש (שהרי הרופא יותר מיומן ומנוסה מאשר החובש) . אולם, כאן נתעוררה שאלה כבדת משקל: האם עלי להתלוות אל הפצוע, באופן שאשאיר את הכח הלוחם ללא רופא, או שמא יתלווה החובש אל הפצוע, ואני אשאר עם הלוחמים, כדי להחיש להם את העזרה הרפואית בעת הצורך, וכדי לחזקם ולעודד את רוחם ביודעם שיש עמם רופא? בברכה, ד"ר ... קצין רפואה.

     להלן תמצית תשובתו של מו"ר שליט"א: לכאורה היה נראה שעל הרופא ללוות את הפצוע הקשה העומד לפניו , ואינו רשאי להימנע מהצלתו ולחשב חשבונות על סמך העתיד שאינו קיים עדיין, כי אולי לא יפצעו חיילים נוספים ולא יזדקקו לו. וכבר חקק לנו הנודע ביהודה את פסקו המפורסם, שאין רשות לנוול מת על מנת ללמוד ממנו חכמת רפואה, עבור חולים שעדיין לא נמצאים לפנינו, מאחר ואיסורי תורה נדחים רק בפני חולה שלפנינו. וגם בענייננו נאמר כך: את החולה שהוא לפנינו הוזהרנו להציל, ולא את החיילים הבריאים, שהלואי ולא יפצעו.  ברם, כאשר הצעתי את הדברים לפני מורי חמי, מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, חיווה דעתו כי על הרופא להישאר עם החיילים הנלחמים, וזאת משום שגם שאר החיילים הנלחמים תחת אש כבדה של האויב, מוגדרים כחולה לפנינו, ואף על פי שעדיין כולם בריאים, בכל זאת מאחר וידוע לנו ש"כזה וכזה תאכל החרב" (כי דרך המלחמה שאוכל החרב, מצודות), לכן כל החיילים הם בחזקת סכנה, ולא רק פצוע קשה זה. ובפרט aביטחונם וכושר הלחימה שלהם יגבר ביודעם שבמקרה ואחד יפצע יהיה לו ממי לקבל עזרה רפואית, ולא יאחז בהם הפחד,  שהוא עצמו סכנת נפשות, שהרי "תחילת נפילה ניסה" . לסיכום: יש לשלוח את החובש עם הפצוע הקשה, והרופא יישאר עם החיילים. ויהי רצון ולא נצטרך עוד לשאלות מעין אלו להלכה ולמעשה, אלא נעסוק בהם בבית המדרש בלבד.

     ברצוני לספר, סיים מו"ר, שלאחר שאמרתי לרופא את תשובת מורי חמי זצ"ל, שעל הרופא להישאר עם החיילים,  שאלתי אותו: איך נהגת למעשה? האם לוות את הפצוע או נשארת עם החיילים? השיבני הרופא: לא ידעתי מה לעשות. התחלתי להתפלל לה' יתברך מעומק לבי ולצפות לישועה, והנה אני רואה ששלחו לי מסוק ענק שאסף את הפצוע עם כל החיילים, וב"ה הפצוע ניצל עם החיילים כולם... רופא זה מסר נפשו להצלת פצועים, וה' יתברך העלה אותו מעלה מעלה.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

נקודה שבועית, פרשת השבוע "שמיני" ה'תשע"ו

בפרשת השבוע, פרשת "שמיני",  אנו קוראים על אחד האירועים הטראומתיים שעברו על עם ישראל.

יום חנוכת המשכן, יום שמח. קדושה אופפת את כל המחנה ואז הכול משתבש. שני בניו של אהרון, נדב ואביהוא מקריבים אש זרה במשכן וה' שלח אליהם אש שאכלה אותם והם מתו מיד במקום.

ההלם היה עצום. הכאב היה גדול אך תגובתו של אהרון אביהם הייתה המפתיעה ביותר: "וידם אהרון" - אהרון פשוט שתק.

על אף האירוע הטרגי, על כך שמדובר פה בשני אחים, מנהגי העם שחווים כעת מקרה קשה ביותר עבורם שמן הסתם הבטן מתהפכת, הרגשות עולים, והנה דווקא במצב הרגיש הזה כל כך רואים את שתי הדמויות המיוחדות האלה כאילו מעל הכול.

עוד באותו היום, משה ואהרון נחלקו בעניין אחד הקורבנות: "ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה והנה שרף ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרון הנותרים לאמור, מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש ... וידבר אהרון אל משה הן היום הקריבו חטאתם ואת עולתם לפני ה' ותיקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'?, וישמע משה וייטב בעיניו" - משה קצף על אהרון ובניו ורצה להבין מדוע נהגו בניגוד למצווה ושרפו את הבשר הקורבן ולא אכלו אותו? ולעומתו אהרון טען שבמקרה הספציפי הזה וביום המיוחד הזה לא הייתה לו ברירה אלא לשרוף מפני שהיה זה לו יום אבל קשה על מות שני בניו ואסור לכהן שנמצא ביום הראשון לאבלו לאכול מבשר הקורבן.

שני הענקים האלה נמצאים בשעה קשה עבורם ומצליחים לשלוט על רגשותיהם במצב שאנשים רגילים היו יכולים בקלות לאבד את שלוותם בגלל אירוע שכזה.

האיפוק המדהים הזה של שניהם מעיד כל כך על החינוך האישי ועל השליטה ברגשות שלהם. אמנם משה קצף אך הוא ידע שלא להפנות את הכעס לאהרון שכואב אלא על בניו.

ומדוע? מפני שאהרון היה השותף המלא שלו להנהגה. הוא היה חייב לשמור על כללי נימוס נאותים בזמן הויכוח ההלכתי הזה ובשביל הכבוד של אהרון.

גם בני אהרון שידעו את ההלכה היטב שלטו ברוחם ולא העמידו את משה על טעותו והכעס לא הוציא אותם משלוותם. הם שתקו ואהרון שכלל לא הותקף הוא זה שענה ישירות למשה.

אהרון ידע להקשיב. הוא חיכה על תום דברי משה ורק אז ענה לו.

היתה לו מידת הקשבה גבוהה מאוד. יכולת להאזין ולהקשיב לדברי משה עד תומם.

באבות דברי נתן כתוב: "חכם אינו נכנס לתוך דברי חברו. זה אהרון ששתק,עד שסיים משה את דבריו ולא אמר לו: קצר דבריך, ואחר כך אמר אל משה: הן היום הקריבו ואוננים אנחנו" - בהתנהגות זו הפגין אהרון לא רק נימוס ותרבות שיחה אלא גם חכמה. זו דוגמא אישית שעל כולנו ללמוד ממנה.

לדעת להקשיב לזולת. לשמוע את כל דברי המדבר עד סופם. להאזין בכובד ראש,וכמובן לנהוג בכבוד לזולתנו.

רק אחרי שאהרון נהג בחכמה אז שמע משה את דבריו והגיע למצב של: "וייטב בעיניו".

שבת שלום ומבורך!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

תודות : לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם