אמרי שפר י' טבת ה'תשע"ה

"חשוב כמו בן אדם חכם, דבר כמו בן אדם פשוט." (אריסטו) חשיבה זהירה מבטיחה תגובה חכמה יותר מפעולה פזיזה. (הרב נח ווינברג זצ''ל) "חשיבה לוגית תוביל אותך מנקודה A לנקודה B, הדימיון יוביל אותך לכל מקום." (אלברט איינשטיין) טוב לב אינו כרוך בגדוּלה, אך גדוּלה כרוכה בטוּב לב (אתניאוס) הניתוחים ... (ופריו מתוק) סיפר מו"ר הגאון יצחק זילברשטיין שליט"א: ניגש אליי אדם צעיר, וסיפר לי דבר-פלא גדול שהשתוממתי לשומעו. אבא שלי, מספר הצעיר, היה נזקק לעבור ניתוח מסוים, ומיד לאחר שהחלים, התפלאנו לשמוע שהוא צריך לעבור ניתוח נוסף, במקום אחר בגופו. הדברים לא נגמרו בכך, אלא בסדרת ניתוחים נוספת - אצל אימי ואחיי, ואף אחד לא יכול היה להסביר את פשר התופעה. בני המשפחה נחשבו לבריאים, ועל-פניו לא הייתה כל סיבה לניתוחים שהוזקקו בני המשפחה לעבור. יש לנו קרוב-משפחה חסיד גור, וכששמע על הצרות שפקדו אותנו, הציע לי לפקוד את ביתו של הרבי מגור, ה'פני מנחם' זי"ע. כמובן שהסכמתי, ובאתי אל הרבי. מיד לאחר שסיפרתי אודות הניתוחים 'המוזרים', פנה אלי הרבי, וביקש לדעת כיצד מתנהל אצלנו שולחן השבת... 'אודה ולא אבוש, שהשולחן נערך בביתנו לא בצורה הטובה ביותר', השיב הבן. 'האם מדברים בשולחן השבת שלכם על אנשים אחרים'? - המשיך הרבי לשאול. גם על שאלה זו השיב הבן בחיוב. עכשיו פנה הרבי, בשלישית, אל הבן, ושאל 'האם "מנתחים" אצלכם אנשים בשולחן שבת'? 'אם ארצה להיות כנה', ענה הבן, 'מוכרח אני להודות שגם זאת אנחנו עושים. במהלך הסעודה בשבת, עולים שמות של אנשים על השולחן, ואנחנו מנתחים אותם ואת מעשיהם'. 'הנה לך התשובה מדוע נאלצים בני המשפחה לעבור כל כך הרבה ניתוחים', אמר הרבי. 'אם תפסיקו לנתח אנשים על שולחן השבת, ותדברו בדברי תורה - ייפסקו בע"ה הניתוחים'. הבן שסיפר לי את הדברים, הוסיף וציין שיצא מחדרו של הרבי כשהוא מזועזע. 'כאשר סיפרתי לאבא את הדברים, הביע הסכמתו המיידית להפסיק את ה'ניתוחים' בשולחן השבת'. ומיד לאחר מכן, בס"ד פסקו הניתוחים חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ט' טבת ה'תשע"ה

הפזיזות מהשטן... אולי הפזיזות מהשטן, אך גם העצלות מהשטן. חסיד אחד ירד פעם אחת עם חברו למרתף הבית. בחוץ זרחה השמש במלוא עוזה, ואילו המרתף היה חשוך ואפלולי. עמדו השניים על מקומם דקות אחדות עד שהחלו לראות דבר-מה בחדר. נענה בעל-הבית ואמר לחברו: "זה טבע האדם, שכאשר הוא בא ממקום שמאיר בו אור חזק למקום חשוך ואפלולי – ברגע הראשון אין הוא רואה דבר, ולאחר מכן חוזר אור העיניים כבראשונה". "טעות בידך", חייך אליו החסיד, "החושך – חושך הוא ולא אור, אלא שכאשר יושבים בחושך ומסתגלים אליו, מתחילים לדמות שחושך זה – אור הוא"... "חסידות איז הַארץ" (חסידות זה לב) העני ושתי המשפחות - עשירה וענייה. (עפ"י המגיד מדובנה) עני הגיע לכפר אחד, שבו התגוררו שתי משפחות יהודיות זו מול זו. האחת-משפחתו של יהודי מכניס אורחים ובעל חסד, והשנייה-משפחתו של קמצן, רע לב ורע עין. לרוע מזלו, פנה העני אל ביתו של הקמצן הרע, וביקש מבעל הבית לאכול. כששמע בעל הבית הקמצן את מבוקשו של העני, ענהו בתמיהה: לאכול? 'בזיעת אפך תאכל לחם'! הוא הוציאו אל החצר והראה לו על ערמת גזעים. 'אם תחטוב את העצים האלו להסקה, תקבל אוכל לשובע'! לא היתה לעני ברירה. הוא עבד בפרך, ולפנות ערב סיים את מלאכתו. משהתייצב לפני בעל הבית, יצא עמו אל החצר, סקר את העבודה ואמר לעני בשביעות רצון: טוב ויפה. הארוחה מחכה לך בבית ממול!... הודה לו העני מקרב לבו, והלך לבית שמנגד...שם קבלו אותו בסבר פנים יפות, וערכו לפניו שלחן גדוש מטעמים. משאכל ושבע, הציעו לפניו את מיטתו והוא פנה ללון. בבוקר השכים והלך לדרכו. לימים, ישב בחברת חבריו הקבצנים ושוחחו על נדודיהם ועל קורותיהם. פתח העני וספר על המקרה שקרהו בכפר פלוני. בעל הבית העבידו בפרך, אך לאחר מכן גמל לו בארוחה הגונה והציע לו מקום לינה. תמהו הקבצנים איש אל רעהו: 'לא יתכן!, מתגוררות שם שתי משפחות, אצל האחת יעבידוך בפרך ולא יתנו לך פת קבר, והשניה מכניסת אורחים ללא כל גמול'... התעקש העני ואמר: 'חטבתי עצים בחצר הבית, והסעודה הוכנה לי בבית ממול'! צחקו הכל וקראו: נפלת בפח! וכל עמלך היה לריק-אילו היית פונה בתחילה לבית השני, היו מגישים לך אותה ארוחה, ובחינם, בלא כל טורח!... מוסרָ השכל: כך גם לפעמים אנו מתנהגים, אנו עמלים ועובדים ללא הרף, ומבזבזים הרבה כח ועמל בשביל להשיג עוד משהו ועוד משהו, אבל בסוף מראים לנו כי הפרנסה נמצאת למעלה, משמים פותחים בפנינו פתח של הצלה שכלל לא חשבנו עליו, ואילו היינו פונים בתחילה מיד לאותה מקום מלמעלה כבר מזמן מזמן היינו נושעים, ובחנם בלא כל טורח!.. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/

נקודה שבועית פרשת "ויחי" ה'תשע"ה

נקודה שבועית פרשת "ויחי" ה'תשע"ה השבת נסיים את חומש "בראשית", פרשת "ויחי" המסיימת את החומש מסכמת וחותמת את תקופת חייו של יעקב אבינו, האב שזכה לרוב הפרשיות לאורך החומש. לא במקרה פותחת הפרשה בסיכום חייו של יעקב: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבעה עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה" - אלה הם חייו של יעקב. מדוע היה צריך להזכיר ולציין עבורנו שיעקב סיים את חייו בשבע עשרה השנים האחרונות במצרים? מדוע היה צורך בהבדלת השנים הזאת? מסביר הרש"ר הירש בפירושו, שאותם שבע עשרה שנים שהיה יעקב עם בניו במצרים, היו שנות השלווה היחידות בחייו. לאורך כל ימי חייו, מרגע שנולד ועד ירידתו למצרים עבר יעקב מסכת חיים מסובכת וקשה וכעת הוא זוכה לעדנה עבור כל הקושי הזה בדמות שבע עשרה שנים טובות ונעימות. ממשיך הרש"ר הירש ומסביר, שדווקא שנים אלה לא חשובות כמו השנים הקשות והקודמות להן, כי אמנם הן היו גם מדכאות אך בהן הוא עמד בנסיון וזכה בשם "ישראל" ושנים אלו הן שנתנו לו את החשיבות הלאומית והנצחית ושבע עשרה השנים הטובות שעבר לאחרונה, הן סיום של ימי שמחה ושכר טוב. בפרשה הקודמת, פרשת "ויגש",נכתב: "ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם" - וגם פה מסביר הרש"ר שה"ימי" השני שיעקב קורא להם "חיי" ובהם הוא מילא את תפקידו במלואו היו מעטים אך דווקא הם היו רעים ומלאים במרירות ודאגה. אך אבותי היו מלאי חיים והם זכו לחיים של אושר. זו אינה תלונה של יעקב אלא ענווה על החיים שעבר והערך המוסרי שלהם. הפרשה הראשונה בחומש שלנו שנקראת על שם חיים של מישהו, היא פרשת "חיי שרה", סבתו של יעקב. גם בתחילת פרשת "חיי שרה" מוזכרות שנות חייה, מאה עשרים ושבע שנים, אך אלה היו חיים, חיי חיוניות ושמחה ובעלי משמעות ולא היה בהם אף רגע אחד שלא היה מוטב שלא תחיה. ולמרות כל זה נכתב שם "שני חיי שרה", שהכוונה לשנים מתוך חיי שרה, שהיו פרק זמן, שהרי אין שיעור חיים נמדד במידת זמן שניתנת לנו בעולם הזה. הן על חיי שרה והן על חיי יעקב אפשר לשייך את מה שנכתב במסכת ברכות: "צדיקים אפילו במיתתן קרויין חיים" - כל יום בחיי שרה ויעקב היו בעלי חשיבות בעולם הזה אך נחלתם ותורתם נשארה עולמי עד. שבת שלום ומבורך! תודות : לצחי מכאלי חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/ לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם.

שיר וצליל "ויגש"

אמרי שפר ז' טבת ה'תשע"ה

האושר מספק כח ואנרגיית חיים. הגן על ערכיך מהסתערות החברה. החיים קשים. כאשר אתה עוסק בעבודה קשה, אתה זקוק לכלים מתאימים. חבר הוא אחד שמכיר אותנו, אך אוהב אותנו בכל זאת. "ויעתר לו ה'" (אור דניאל). בעיר אוסודאה התכנסו התושבים להניח אבן פינה לבית הכנסת. בראש החוגגים עמד הרב המקומי, שהיה ידוע כצדיק וקדוש, ברגע מסוים הכריז, כי מי שמעוניין לצקת ראשון את אבן הפינה לבית הכנסת, ישקול זהב למימון הבניה כמשקל האבן שייצקו. בקהל השתררה דממה, אך מיד יצא מהשורות יהודי מכפר סמוך, הידוע בעושרו, הוא נטל את העט לידיו, וכסוחר לא שכח את העסקה ומיד שלשל לידי הרב את הסכום. נדיבות ליבו של האיש השפיעה על הנאספים, מיד החלו עולות ומגיעות עוד תרומות לקרן הבניין. הרב התרגש מאד ואמר לתורם הראשון: "אם יש בלבך משאלה מסוימת אמור אותה עכשיו, זו שעת רצון". דמעה בצבצה בזווית עינו של הגביר, והפכה עד מהרה לשטף דמעות. אכן, משאלה אחת הייתה לו ליהודי שהיה כבר בגיל העמידה. אמנם עשיר גדול הוא ומבורך בנכסים, אולם בן אין לו. "אוי"!, קרא בקול חנוק, "לו תוכל, רבי, לברכני שייוולד לי בן". פני הרב הרצינו, האווירה שהייתה כה שמחה ומרוממת, הפכה לפתע למתוחה וקשה. ניכר היה שלמשאלה כזו לא ציפה הרב. "היכנס נא אלי בעוד שלשה ימים", אמר, "ואודיע לך מה עליך לעשות כדי שתתמלא בקשתך". בלב ממלא תקווה נכנס הגביר לבית הרב במועד שנקבע. "בקשתך תתמלא רק בשלושה תנאים", קבע הרב. ליבו של היהודי פרפר בקרבו, אף כי בלבו חשב שהוא מוכן לכל אשר יתנה עמו הרב, למרות הכל התנאים שהציב הרב בפניו היכוהו בתדהמה: א) תרד מנכסיך, ב) כשתהיה אשתך בהריון, תלך לעולמך, ג) לאחר הלידה תמות גם האישה". העשיר שכה עז היה רצונו לזכות בבן, נותר עתה דומם ומחריש. הוא קם ויצא מן החדר בשקט, ראשו תפוס בהרהורים. עליו להימלך באשתו, הוא לא יכול להחליט בעבורה בלי להתייעץ עמה. האישה לא התלבטה לרגע, "לך אמור לרב כי מוכנה אני לקבל את כל התנאים". כששב הגביר אל הרב, בירכו שבשנה הבאה יהיה לו בן, והוסיף: "הבן הזה שייוולד לאחר פטירתך, עתיד להאיר את העולם כולו באור תורתו". הברכה עודדה את בני הזוג וניחמה אותם. התנאי הראשון התקיים מיד, מצב העסקים הלך והורע, הירידה הייתה תלולה מאד, תוך ימים ספורים איבד הגביר המפורסם את כל הונו ונשאר חסר כל. חלפה תקופה קצרה והאישה הרתה, כעבור זמן קצר נפטר בעלה, בדיוק כאשר אמר לו הרב. האישה נותרה לבדה, נושאת בקרבה את הבן שיגדל יתום מהוריו. היא, שהייתה ידועה בכספי הצדקה שפיזרה, הייתה עכשיו ענייה ונזקקת בעצמה, רק הידיעה כי בנה יאיר את העולם, הפיחה מעט שמחה בצערה הגדול מנשוא. ימי ההיריון קרבו לקיצם והאישה התכוננה ללידה, היא החליטה שעליה לעבור מהכפר אל העיר, שם יקל עליה להסתדר, שם ודאי תמצא מי שיעזור לה ויסעד אותה בלידתה. היא הגיעה לעיר בחסות החשיכה, בושה הייתה במראה העלוב שלה, היא, שהייתה לבושה תמיד מחלצות ועדויות תכשיטים, נכנסת לעיר בבגדים בלויים ובידיים ריקות, לחפש יהודים טובים לחסות תחת קורתם. האור שדלק בחלון בית האופה, הזמין אותה לדפוק בדלת. מי בא בשעה מאוחרת זו? תמהה בעלת הבית, כשניגשה לפתוח את הדלת, כשזיהתה את העומדת מולה תמיהתה הפכה לתדהמה. הייתה זו הגברת רחל, האישה המכובדת שסעדה רבים ותמכה בכל נצרך, חזותה ענתה בה שהתהפך עליה הגלגל. רחמיה של בעלת הבית, אידל שמה, נכמרו. "היכנסי נא", הזמינה אותה בקול חם ונעים ובפנים מחייכות, המנסות להסתיר את רגשותיה. היא הבינה שבמצבה זקוקה האישה לעזרה לטווח ארוך, ועם זאת לא ניסתה להתחמק, ברוחב ליבה ובמידותיה הטובות הכניסה אותה לביתה. הילד נולד למזל טוב בבית האופה, שם נערכה סעודת ברית המילה, ונקרא שמו בישראל "שמואל". האופה ורעייתו טיפלו ביולדת וסייעו לה כאילו הייתה ביתם, וכן טיפלו ברך הנולד במסירות. הילד הפליא עין את כל רואיו ביופיו, בעלי הבית נקשרו אליו בעבותות אהבה, הם שיערו, שכשם שניחן ביופי ודאי שוכנת בו גם נשמה יפת מידות כפי שהיה אביו עליו השלום. בת קטנה הייתה לאופה, וכמנהג הימים ההם שידכו ההורים בין השניים. אם התינוק הסכימה לכך בתנאי שהורי הילדה יגדלו את בנה, יטפלו בו ויחנכו אותו. שמואל היה בן ג' חודשים כשאמו נפטרה, יתום היה אך לא חסר בית, משפחתו האומנת גידלה אותו כאילו היה בנה ממש, ובבוא העת, כשהיה כבר גדול ומפורסם בתורה, נשא את בתם לאשה. כינויו נותר לעולמים ה"מהרש"א" (מורנו הרב שמואל אידלש) על שם האישה שגידלה אותו, והוא בעל הפירוש הידוע על הש"ס חוויית השבוע שלי http://2all.co.il/web/Sites13/hy3/

נקודה שבועית פרשת השבוע "ויגש"

שיא המערכה בין יוסף והאחים מגיע בפתיחתה של פרשת השבוע, פרשת "ויגש". יוסף כמלך מצרים, עוד בסוף הפרשה הקודמת, פרשת "מקץ", תובע להשאיר את בנימין במצרים בעקבות מציאת הגביע בשקו. והנה, פותחת פרשתנו בלקיחת האחריות של יהודה על המצב. יהודה מרגיש, באופן טבעי כמובן, שהוא נמצא במשפט. זוהי שעת הכרעה על אחיו הקטן: "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה" המלבי"ם, בפירושו לפסוק הפותח את הפרשה, מנתח את המצב באופן מעניין: אדם שנמצא במשפט יש לפניו שתי דרכים לבוא אל הדין: האחת היא שילחם על זיכוי דרך המשפט או שיבקש מחילה על החטא דרך חסד. בין שתי הדרכים האלה, אומר המלבי"ם, ישנם שני הבדלים: 1. מי שרוצה זיכוי דרך משפט צריך להאריך בדברים ולהציע ראיות וזכויות,אבל מי שמבקש חסד צריך לקצר ורק להודות על עוונו ולבקש מחילה. 2. בדרך של משפט הוא יזכה אצל שופטים, אבל חסד אפשר לקבל רק אצל המלך, שלו הסמכות להעביר את העוון ולפטור מעונש. יהודה יודע בשעה זו שהוא לא יזכה במשפט, ועל כן הוא מבקש חסד ופונה ישירות למלך, ליוסף עצמו שרק בכוחו לגמול את החסד הזה. הוא פונה ליוסף המלך בדרך של בקשה (="בי אדוני") שכל כולה חסד ורחמים ולא פניה לדרך המשפט (="ידבר נא עבדך דבר"), וכל זאת רק באוזניו של יוסף כי רק בידיו הכח למחול לו מצד החסד (="כי כמוך כפרעה") ולא שאר השופטים שאין להם את היכולת למחול (="באזני אדוני"). בהמשך דבריו של יהודה אנו רואים עד כמה הוא דואג לשלום אביו יעקב שהוא מוכן לפשוט מעליו את האיצטלה של מלכות ולהיות לעבד למלך זר, וכל זאת רק כדי להציל את אחיו מהאישה האהובה של אביו. הדברים האלה משכנעים את יוסף שהסיבה לשנאת האחים והקנאה בו אינה היחס אל האישה האהובה אלא פגמים מוסריים שבו. כאשר יוסף משוכנע לחלוטין בכנות יהודה בחיר הבנים של לאה הוא כבר לא יכל להתאפק וחושף את האמת על עצמו לאחיו. שבת שלום ומבורך! תודות : צחי מכאלי חוויית השבוע שלי http://2all.co.il/web/Sites13/hy3/ לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם.

ליקוטי שמואל פרשת השבוע "מקץ"

19 בדצמבר, 2014 פרשת מקץ ליקט וערך : שמואל אייזיקוביץ גיבורים ביד חלשים (רעיונות ומסרים – הרב שמואל קול) הפרשה מתחילה עם חלומות פרעה ונשאלת השאלה איך באמת לא העלו חרטומי מצרים על לבם כיוון כלכלי-חקלאי כפתרון של חלומותיו של מלך מצרים ? התשובה היא, תפיסת עולמו והרהורי ליבו של האדם שולטים על תשובתו. – חרטומי מצרים יודעים שהחלש לא יכול לנצח את החזק, מעטים לא גוברים על הרבים. פרות דקות בשר או שיבולים שדופות-קדים לא יכולים לאכול פרות שמנות או שיבולים בריאות ומלאות, אבל יוסף בן יעקב המלומד בניסים יודע שמציאות כזו קיימת. במילים אחרות, העם היהודי הקטן, החלש, הנרדף, המעומד הטבעי לכיליון בכל דור ודור, הוא מסוגל לחשוב על התרחשויות על טבעיות. הגוי החי על חרבו, כוחו ועוצם ידו, לא מעלה על דעתו התרחשויות נסיות. פרשת "מקץ" תמיד נופלת בחג החנוכה, יתכן שהקשר הינו על פי נוסך התפילה "מסרת גיבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים, טמאים ביד טהורים…" מראה לנו את פתרונו של חלום פרעה. הטבע הינו יצור כפיו של הקב"ה, והחלש אכן יכול לנצח את החזק. המסר – " יש לפקוח עיניים ולראות שלא יתקיים בנו, עיניים להם ולא יראו". התנהגותם של שבטי ישראל (רעיונות ומסרים – הרב שמואל קול) בני יעקב יורדים למצרים ופוגשים שרשרת של אירועים קשים, קודם מאשימים אותם בריגול, מטעימים אותם במאסר, שמעון נשאר עצור ללא תאריך שחרור, הם נדרשים להביא את בן הזקונים של אביהם וגם שהם עוזבים כבר את ארמון השליט הם מסתבכים בעלילה נוספת בדמות הכסף שבאמתחתם. " ויצא ליבם ויחרדו איש אל אחיו לאמור: מה זאת עשה א-לוקים לנו?" מדוע ההדגשה על "איש אל אחיו" ולא איש אל עצמו"? התשובה, שצערם על זולתם היה כנראה גדול יותר מצערם על עצמם. כדרך שכתב הרמב"ן, שאין רעה שלא תצמח ממנו בסופו דבר טוב. זה נכון כלפי סבלותיו של האדם עצמו. וכבר פסקו: "חייב האדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה", אבל לא כלפי זולתו, שחייב לטקס עצה איך להקל סבלו ואיך לעשות אתו חסד. אך דרכם של בני אדם לנהוג בדיוק להפך. לגבי צרותיו עצמו נוהג הוא בכובד ראש וברצינות יתר. אך לגבי כאבו של הזולת הוא יודע להפטיר "בעזרת ה' הכל יהיה בסדר" או, אל תדאג הכל יסתדר…". אפשר גם ללמוד מהפסוק "מה זאת עשה א-לוקים לנו?" הם יודעים שצרה צרורה זו נחתה עליהם לא בכדי. לא השליט הרע ומרעיו אשמים בכל האירועים האלו, יש כתובת מרכזית יותר. "אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו – על כן באה עלינו הצרה הזאת". הלב יודע מרת נפשו… . פעמים רבות איננו בטוחים בשל מה נחתה עלינו צרה זו או אחרת, אך דבר אחד ברור, היא לא נפלה במקרה, אין מקרה. "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה, עושה, ויעשה לכל המעשים". המסר – בנחות צרות על אדם ראוי שיפשפש במעשיו, כי בסופו של דבר הכל בידי שמים ויהי מקץ שנתיים ימים (מא א) מדבריו האחרונים של רבי משה מיכל מביאלה, "ויהי מקץ שנתיים ימים" כשמגיע אדם לקץ ימיו ושנותיו, "ופרעה חולם", מתגלה לו שכל חייו חלם חלום אחד גדול והזה בהקיץ. כי הנה דימה בנפשו שכבר עבר דרך ארוכה והתקדם מה, ועתה נוכח לדעת כי טרם עשה אפילו התחלה – "והנה עומד על היאור", על שפתו, עדיין לא טבל גם קרסולי רגליו במים ולא נתנסה במבחן… . אחר כך פנה לאנשי ה"חברא קדישא", ושאל: – זה לראשונה בחיי שאני הולך למות, כלום לא נכון שאברך ברכת "שהחיינו?" נדהמו האנשים, למחזה כזה טרם היו עדים. הבחין רבי משה במבוכתם, חזר ומלמל לעצמו: – אדם פרי אדמה הוא, וממילא אין כאן חשש גדול… . ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאור (מא',א') (מתוק מדבש, הרב ברוך בוקרה שליט"א) רש"י- ויהי מקץ- …כל לשון קץ סוף הוא… ידוע שאחת הסיבות לאריכות הגלות היא העובדה שאנחנו לא מתפללים מספיק על הגאולה אלא על בקשותינו וצרכינו הגשמיים. רמז לדבר אמר ר"מ מפרימישלאן – "מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום?" התשובה היא "אל הלחם" כי אנחנו מבקשים על הלחם- על צרכינו הגשמיים ולא על הגאולה. רמז נפלא לעניין זה מביא בעל ה"תפארת שלמה" מדברי רש"י: "כל לשון קץ" כלומר אם הלשון שלנו בתפילה תהיה מכוונת על קץ הגלות אזי "סוף הוא" – ה' יגאלנו מיד, אמן! "ויהי מקץ שנתיים" (מא, א) חז"ל מבארים שמאחר ויוסף סמך על שר המשקים ופנה לעזרתו, במקום לבטוח בה' לבדו, הוא נענש ושהותו בבית הכלא התארכה בשנתיים נוספות. אנשים רבים הנקלעים לצרה כלשהי בימי חייהם, נוטים לפנות לכל מיני אמצעים אשר יוכלו לעזור להם, אולם הם שוכחים לפנות אל בורא העולם, שהוא לבדו מסובב את כל הסיבות, ויכול ברגע אחד להפוך את הכל לטובה. הספור הבא, אשר הינו אמתי לגמרי, ייטיב לבאר זאת: בראשון לציון מתגורר יהודי יקר העוסק לפרנסתו בבניית פרגולות וסוכות. יהודי זה נהג שלא לעבוד בימי ששי, אלא להקדישם ללמוד תורה ולסיוע בביתו. באחד הימים, לפני חג הסוכות, נגש אליו שכן המתגורר ברחוב לידו, והפציר בו לבוא ולבנות עבורו סוכה. "מצטער", השיב היהודי, "לא אוכל לעזור לך, עד חג הסכות נותרה לי עבודה רבה". אולם השכן לא התכונן לוותר, שוב ושוב הפציר והתחנן, ספר כי אין לו סוכה, ולבסוף בקש שיבוא לביתו בערב שבת. "רוצה אתה שאעבוד בערב שבת שובה?", השתומם היהודי. אולם משעלה הרעיון, שוב לא ירד מהר כל כך… ובסופו של דבר, מצא יהודי זה את עצמו עומד על גגו של בית השכן ביום ששי, כשהוא בונה עבורו פרגולה. תוך כדי כך, נשמעה לפתע קריאה מן הרחוב. שני אנשים זרים עמדו שם, העבודה נשאה חן בעיניהם, והם החליטו להזמין עבודה לעצמם. ברצון רב נתן להם היהודי את מספר הטלפון שלו, והם סכמו ביניהם כי מיד לאחר החג יבוא לבנות עבורם. מה שלא ידע אותו יהודי, הוא ששני זרים אלו היו חוקרים של רשויות החוק… כעבור זמן מה מקבל מיודענו הזמנה לבוא עם פנקסיו לביקורת. הוא הגיע בחשש כלשהו, ורק אז הבין כי החוקרים מחפשים משהו מסוים מאד… הם קבלו מידע על הפרגולה שבנה ביום ששי, וחפשו את הקבלה עליה. מאחר שקבלה מעין זו לא הייתה ברשותו של מיודענו, הם פקדו עליו לבוא בעוד עשרה ימים לבדיקה חוזרת, ולהסקת מסקנות מתבקשות, קרי: קביעת התעריף שעליו לשלם כקנס על העלמת המס שבוצעה על ידו. בעשרת הימים הבאים לא הצליח האיש לעשות מאומה, לא לאכול, לא לישון וכמעט שלא לתפקד… חבריו הקרובים, אשר שמעו על פרטי המקרה, נסו להתגייס לעזרתו. הראשון היה השכן שאצלו נעשתה העבודה, "מדוע צריך לפחד?…", אמר לו. "ביפו", המשיך כממתיק סוד "ישנו אדם שמומחה בהוספת דפי קבלות לפנקסים… כדאי לך לשוחח אתו…". חבר אחר נגש ואמר לו: "אל תהיה בלחץ, חכם שמעון המתפלל ביחד אתנו, עבד לפני כמה שנים במשרד הממשלתי ההוא… הוא מכיר היטב את כולם, ועם כמה לירות הכל יסתדר…". ואילו השלישי בא וספר לו שאחיו עובד איתם כיום, ותמורת תשלום סמלי בהחלט, ביכולתו לדאוג לכך שהחקירה תעבור בשלום…. כל הצעה כזו גרמה לו לתקווה מחודשת, והוא לא חסך בכסף ולא במאמץ כדי להוציאה לפועל. והנה, לאחר שהפעיל את כל הקשרים האמורים, ישב אותו יהודי עם עצמו וחשב: "ריבונו של עולם, מה, בדיוק, אתה רוצה ממני? הלא אתה מכיר את הפנקסים האמתיים שלי… אתה יודע שמעולם לא הרווחתי גרוש מבלי לעשר! אתה יודע שלאחרונה השאתי את בתי עם תלמיד חכם, ושלמתי על כך במיטב כספי ודמי! במה חטאתי? מה עלי לתקן?!" ופתאום הבין: כאשר הייתה לי בעיה למי פניתי? לחכם שמעון, לאיש מיפו, לעובד מתל אביב… ומה עם ריבון העולמים? האם הוא איננו נמצא בתמונה?! הוא קם ממקומו ונגש לעבר מכשיר הטלפון. חייג את מספרו של העובד מיפו והודיע לו: נא להפסיק את העבודה על הפנקסים, הסתדרתי כבר… לאחר מכן התקשר לחכם שמעון ולעובד השלישי והודיע שאין צורך בשום פעילות, הוא הסתדר כבר בעצמו… או אז, כאשר ה"שטח" התפנה, הוא פנה לבורא העולם ואמר לו: "ריבונו של עולם, כעת אני אצלך…". יום החקירה הגיע. הוא מגיע למשרדים ונשלח הישר לחדר המנהל… "אוי ואבוי!" מספיקה מחשבה מהירה לחדור למוחו, והרגלים התקשו לפסוע מרב פחד… כשהתיישב, החל הלה לתחקר אותו על כך שלא הייתה קיימת קבלה, על המחסור בפנקס הזמנות, ועל עוד פרטים ופרטי פרטים שלא דווח בהם כראוי על הכנסותיו. עם כל מלה שיצאה מפיו, חש שסיכוייו לצאת ללא עונש קטנים והולכים. לפתע אומר לו הפקיד: "אינני יודע מדוע, אבל אינני מסוגל לעשות לך מאומה… כאלו מישהו רשם על מצחך 'אל תיגע בו'… אני כותב לך דו"ח ומכניס אותו לתיק האישי שלך, וכעת עליך להתפלל שאיש לא יפתח את התיק…". ובמלים אלו נפרד מעליהם לשלום. אכן, כאשר ה"שטח" התפנה, דאג "בעל הבית העיקרי" שלא יאונה לו כל רע "והנה שבע פרות עולתאחריהן… ותעמודנה אצלהפרות… ותאכלנה הפרות" (מא ג-ד)(מעינה של תורה) מובא בשם ה"שפת אמת" זצ"ל: כאן מרומזים דברי חכמינו שאמרו, כי בתחילה בא היצר הרע אל האדם כ"הלך" עובר אורח, לאחר מכן הוא בא אליו כאורח, ולבסוף הוא נעשה בעל בית ומושל בו. שבע הפרות הרעות הינן סמל כוחות הרע של היצר, ובראשונה הן "עולות" – קמעה קמעה הן עולות ומתגלות לעיתים רחוקות, לאחר מכן "ותעמודנה אצל" – הן נידבקות אל האדם כאורח, עד שלבסוף "ותאכלנה" – הן בולעות אותן לחלוטין… פכים קטנים (רבי ראובן אלבז) נאמר בפרשה "ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עימו עד עלות השחר". יעקב עבר את מעבר יבוק, וחזר כדי לאסוף פכים קטנים, ויש אומרים שזה פח השמן שממנו נמשחים המלכים, ובזה חנכו את בית המקדש, ובזה ימשחו את מלך המשיח בעתיד. זה גם הפח הטהור שמצאו החשמונאים וחתום בחותמו של כהן גדול, זה יעקב אבינו. ועל זה נלחם יעקב אבינו מלחמה נוראה נגד עשו, אלו היוונים. יעקב נלחם וניצח את המלאך שהיה שרו של עשו, ובזכות זה לא הצליחו היוונים לטמא את עם ישראל. "יוונים נקבצו עלי אזי בימי חשמונאים ופרצו חומות מגדלי וטמאו כל השמנים", מלבד הפך הקטן ולכן נשארנו יהודים עד עצם היום הזה. הרשב"ם כותב שיעקב ידע מהיכן עשו צריך להגיע ולכן עבר לדרך אחרת, דרך מעבר יבוק. אבל אז בדיוק פגש אותו המלאך, כי לולא זאת לא היה נפגש עם עשו. ולמה? שואל הרשב"ם, לפי שהקב"ה רצה להראות ליעקב אבינו שיש באפשרותו להיפגש עם עשו, וגם לנצחו. אנו בעיצומו של ימי חנוכה שמאיר בהם האור הגנוז מששת ימי בראשית, והקב"ה נתנו בימי החנוכה. "אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו". מטפחת משי וכד קטן(גד שכטמן) בן מיעוטים הגיע למשרדי חברת אוטובוסים גדולה על מנת להתקבל כנהג מן המניין. בעלי החברה נרתעו מעט, מי יערוב להם שניתן לסמוך על תבונתו בכל הנוגע לביטחונם של הנוסעים? החליטו להעמיד אותו למבחן קצר: “אתה נוסע בכביש צר, תהום עמוקה פעורה משני הצדדים, סטייה שלך לתהום פירושה גזר דין מוות על נוסעי האוטובוס. מולך מופיע אדם שמסרב לזוז מהכביש, תדרוס אותו, או תסטה לתהום?” “בוודאי שאדרוס אותו”, ענה המועמד בהיגיון. “חיי הרבים עדיפים מחיי היחיד”. הוא התקבל. לא עברו שבועיים מאז נכנס לתפקידו והתיאוריה שהציגו בפניו התממשה. האוטובוס סטה לתהום, נוסעים רבים נפגעו והנהג עצמו שרד בנס. לאחר שנסתיימה חקירת המשטרה שאלו אותו בעלי החברה: “מדוע לא דרסת את העומד מולך?” “רציתי לדרוס אותו, אבל הוא ברח לתהום”, ענה בקול חלוש, “אז רדפתי אחריו”… *** חג החנוכה נחגג כידוע בשל נס פך השמן שקרה בבית המקדש. אבל השבוע חשבתי לעצמי: מה מתרגשים כל כך מהנס הזה שמנציחים אותו? חז”ל מונים בתלמוד לפחות 14 ניסים, מדהימים לא פחות, שאירעו בקביעות בבית המקדש. אף לא זכר קטן נחגג עבורם. באחד מלילות הסדר בבית מדרשו של רבי לוי יצחק מברדיצ’ב שרר מתח רב במקום: הצדיק אינו מוכן לערוך קידוש עד שיתמלאו שני תנאים. התנאי הראשון היה שיביאו לפניו חמץ השייך ליהודי, והשני היה שאחד מן החסידים יצליח להשיג לו מטפחת עשויה משי טהור תוצרת פרוסיה! הימים היו ימי מלחמה בין רוסיה לפרוסיה, והממשלה הרוסית הוציאה גזר-דין מוות חד משמעי לכל מי שיחזיק ברשותו מטפחת כזו. בשל נחרצותו של הרבי עשו החסידים מאמצים גדולים למלא את בקשתו. לאחר שעה ארוכה של חיפושים חזרו אליו והודיעו: שתי מטפחות משי נמצאו. אבל אף לא חתיכת חמץ אחת… נשא רבי לוי יצחק את עיניו למרום וקרא: אבא שבשמים, למרות שישנו דין מוות על מי שיחזיק מטפחות משי, עשרות אלפי שוטרים עומדים בגבולות ואורבים למבריחים, בכל זאת מצאתי שתי מטפחות בנקל. אבל אתה ציווית שלא יהיה חמץ ברשותנו בפסח, לא העמדת אף שוטר ואלפי שנים מצוותך נשמרת בקפדנות. תורתך נצחית היא ובניך מסורים לך ביותר! לאחר דין ודברים בין יוסף לאחים כשהוא מאשים אותם בריגול, הוא מטיל עליהם את חובת ההוכחה לכך שהם לא מרגלים: הוא יאסור אחד מהם והם ילכו חזרה לכנען כדי להביא את אחיהם הקטן. מה רצה יוסף להשיג בכך שאסר את שמעון? הרי יודע הוא שאין להם ברירה אלא לחזור בעוד מספר חודשים לאחר שייגמר האוכל שברשותם והם ישובו אליו לקנות מזון. חלק מן המפרשים מבארים את מטרתו של יוסף. ברצונו היה להעמיד את האחים למבחן סמוי: האם הם יילחמו בעד האח שאותו הוא רוצה לאסור, או שמא יוותרו עליו ויעזבוהו לנפשו כפי שמכרו אותו, את יוסף לפני שנים רבות. המבחן הזה מסתיים רק בפרשת ויגש כשיוסף רצה לקחת את בנימין כעבד על גניבה שלכאורה ביצע. אז ניגש יהודה ומצהיר על מלחמה מול כל מצרים באם לא ישוחרר בנימין. כאן כבר השתכנע יוסף שהאחים מתחרטים על אשר עוללו לו במכירתו למצרים, ומגלה להם שהוא יוסף. *** היוונים לא רצו להשמיד את גופם של עם ישראל, רק את נשמתם. על כך יצאו בני חשמונאי למערכה במסירות נפש וזכו לניצחון שמימי מזהיר. או אז הם ניגשים לבית המקדש ההרוס ומשפצים אותו בחרדת קודש, כשמגיעה השעה לחנוך אותו (חנוכה) הם מגלים לפתע שאין להם שמן טהור… על פי ההלכה יכלו החשמונאים להדליק בשמן טמא. אבל אולי ניתן לומר שהוצב בפניהם מעין מבחן סמוי משמים: האם גם כעת תילחמו נגד חוקי הטבע ותדליקו בשמן טהור – ולו ליום אחד – או שמא תדליקו מכל הבא ליד והעיקר שהמנורה תדלק? החשמונאים עמדו במבחן והוכיחו שהם לא שוכחים את המטרה שגרמה להם לצאת למלחמה: לא רק לקיים את רצון הבורא באופן טכני ובלי ניסיון להבין את מטרת המצוות (הנהג שרדף אחרי ההלך לתהום), אלא שאיפה לעשות כל מה שביכולתי על מנת להגיע לקיום המצוות באופן הטוב ביותר. כשאנו חוגגים את נס פך השמן, אנו מנציחים את מטרת העל של המכבים שנלחמו בטבע למען רצון הבורא. אולי בשל כך זכינו לשמונה ימי חנוכה. שמונה – מעל הטבע! ויהי מקץ שנתים ימים (מא,א) רבותינו הן בזוהר והן במדרש פתחו דרשתם לפרשה בפסוק (איוב כח, ג) "קץ שם לחושך ולכל תכלית הוא חוקר". ונאמר ע"ז במדרש כאן: "זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה". דבר אחר: קץ שם לחושך, זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום. ובוודאי הורנו חכמינו מוסר השכל ולקח בחיים חיותינו. ובכן, מה רצו חכמינו ללמדנו בזה. ויבואר עפ"י מעשה ששמעתי מאדוני אבי רבי בן ציון רז שליט"א. מלך אחד ביקש מאת פני יועצו הפרטי אשר היה מאד מחכים את המלך: "תן לי דבר שיועיל לי בכל עת". נענה היועץ, וביום השלישי הופיע וטבעת בידו, עליה היה חקוק אותיות ג. ז. י. הגישו ברוב כבוד למלך. התבונן המלך ושאל "מה פשרם של אותיות הללו". הרים היועץ עיניו ואמר למלך, אדוני המלך הנך שולט על המדינה ועל אזרחיה, שם לב על שכנות המדינה אם לשלום אם למלחמה. יתכן שתהיינה למלך דאגות ויתכן שגם תהיינה הצלחות. ובוודאי לא בהצלחות מסתיימת אחריותו של אדוני המלך, ולא הדאגות צריכות לעצור בעד המלך. ובכל מצב, המלך הלא צריך לחשל עצמו ולהלוך ברוח נדיבה ובעוצמה. ובכן כאשר אדוני המלך יודע כי ההצלחות תעבורנה, וגם הדאגות תחלופנה, בכך יתחזק אדוני המלך. ובכן, זה פשר אותיות גז"י – "גם זה יעבור" והיה בהיות אדוני בשיא ההצלחות – ידע "גם זה יעבור"! ובהיותו בדאגות – יבין "גם זה יעבור"! כך כל אנוש ויציר חומר, יש לו הצלחות וישנם גם כן קשיים בחיים, [לא ש"החיים קשים" אלא יש "קשיים בחיים"], ושמא יחשוב: "אוי, מה יהיה עימי", כגון חשוכי בנים, או רווקים, או סובלי חולי, וחסרי ממון וכו' וכו'. לזה נדע לנו כלל: "קץ שם לחושך"! זמן נתן האל כמה זמן יהיה עולם באפילה. כמו כן אנחנו, עלינו לידע, משברי החיים – יחלפו יעברו ויבוא טוב. ולא נשארים כך, וגם אין נתקעים בזה העולם, אלא "דור הולך ודור בא", ועולים לעולם שכולו טוב, עולם נצחי. וחבל לבלות החיים כאן בדאגה, כדאי להעבירו בטוב ובתקוה. קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך. ויהי מקץ שנתים ימים (מא,א) נאמר בבראשית רבה פט, ג: 'אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו' – זה יוסף, 'ולא פנה אל רהבים' – על ידי שאמר לשר המשקים 'זכרתני והזכרתני' ניתוסף לו שתי שנים. מפורסמת השאלה, שהרי דברי המדרש לכאורה סותרים מניה וביה: בתחילה כתוב שיוסף "שם ה' מבטחו", ומיד אחרי כן כתוב שעל חסרון הביטחון בה', שפנה אל שר המשקים בבקשה שיזכרהו, נענש להישאר במאסר שנתיים נוספות! ותרץ הרבי ר' יצחק מוורקי, שהנה מעשה היה ברבי ר'אלימלך מליז'נסק, שפעם הלך לעשות "תשליך" בראש השנה, והמנהג כשעושים תשליך לרוקן את הכיסים, כביכול משליכים משם את החטאים. כשסיים ר' אלימלך "לרוקן" את כיסיו, ראה את תלמידו מהלך סביבו ומחפש משהו על הרצפה. שאל אותו רבי אלימלך: "מה אתה מחפש?" והתלמיד הסביר: "אני מחפש את העבירות של הרבי, שכן, מה שאצל הרבי נחשב עבירה – לי יחשב כמצווה!".. אתן לכם דוגמא קטנה, מהי "עבירה" אצל הרבי ר' אלימלך: פעם אחת ראוהו תלמידיו כשמצב רוחו לא טוב. שאלוהו: "מה קרה, רבנו?" והוא סיפר: "עברתי היום עבירה. דברתי אחרי 'הודו', באמצע 'פסוקי דזמרה'". למה הוא דיבר? בא אליו איש אחד ואמר שאשתו מקשה ללדת, והוא שאל אותו את שמות האישה ואמה כדי שיוכל להתפלל עליה, וברך אותו שיהיו בריאים, האם והתינוק. אמרו לו התלמידים: "רבי, הרי לא סתם דברת, ודאי יש להקל בדבורים כאלו שהם לצורך הצלת נפשות!" אך ראו שעדין לא נחה דעתו: סוף כל סוף אלו דיבורים, והוא דיבר אחרי 'הודו'. אמרו לו: "רבי, אתה הרי מתפלל נוסח ספרד". בנוסח אשכנז באמת אומרים 'ברוך שאמר לפני הודו'. אבל אתה מתפלל נוסח ספרד. ו'ברוך שאמר' אומרים אחרי הודו, כך שעוד לא אמרת 'ברוך שאמר'. אמר רבי אלימלך: "נכון, אבל לפי נוסח אשכנז הודו זה אחרי 'ברוך שאמר', כבר אסור לדבר". זו הייתה עבירה של הרבי, רבי אלימלך. מזה אתה מבין כמה גדול היה האיש. אם זה נקרא עבירה, מה כבר הייתה מצוה?! לפי זה, אומר רבי יצחק מוורקי, אם רואים שבאים בטענה ליוסף הצדיק על כך שאמר לשר המשקים "כי אם זכרתני והזכרתני", ומענישים אותו בשנתיים מאסר – בהכרח שהיה מושלם במידת הביטחון בה', והיה "שם מבטחו בה'". ממילא יתכן שתהיה עליו טענה גם על חסרון כה מועט בעבודת הביטחון, עליהם נענש בשנתיים נוספות בבית הסהר. וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר (מא,ב)(אברהם לוי) איזה לב יש לך? בפרשת השבוע אנו מוצאים ביטוי חדש ומאוד תמוה, הנקרא "פרה יפה". והשאלה נשאלת: מה משמעות הביטוי הזה שנקטה התורה? כיצד בכלל ניתן לשדך בין פרה ליופי? אך אל דאגה, רש"י הקדוש כבר ביאר לנו את סוד העניין בצורה נפלאה, וזה תוכן דבריו: בימי הַשָׂבָע יש לכולם כל צורכם ואין עין אדם צרה ברעהו וכולם מסתכלים על הכל בעין טובה, וכל הבריות מושלמות ויפות בעיני כולם. וכשרצתה התורה לרמוז על המצב הנפלא הזה – היא השתמשה בקוד "פרה יפה", שזה ביטוי המעיד שלכולם לא חסר דבר – וכולם מסתכלים על כל הבריאה בעין טובה ולב שמח, (עד כדי כך שאפילו הפרות יפות בעיני האנשים). עד כאן תוכן דבריו הקדושים של רש"י, ומי שמתעמק ונובר בהם לעומק מגלה בהם סוד כביר ואדיר השווה יותר מכל הון וממון שבעולם, ו כדלהלן: מי שיש לו הכל ואינו מרגיש חסר, אזי הוא מסתכל על הכל בצורה נפלאה והכל יפה ומושלם בעיניו. לחילופין, מי שלא שמח בחלקו ומרגיש תמיד חסר, אדם זה הופך להיות "צר עין" והוא רואה את המום שיש בכל דבר. על פי הסוד והיסוד הזה אנו יכולים להבין דבר נוסף ומאוד תמוה, שנאמר לפני שנים רבות. מה כוונת המשורר? התנא באבות אומר "איזהו עשיר? השמח בחלקו" (אבות ד' א'). והשאלה נשאלת: כיצד שמחה מעידה על עושר? מה גם שהמציאות מוכיחה שיש עניים ודלים השמחים יותר מהרבה עשירים אחרים. אם כן כיצד יתכן שהתנא קובע עובדה ששמחה מעידה על עושר? התשובה פשוטה: אדם ששמח במה שיש לו ואין הוא מרגיש שחסר לו דבר, אדם זה זכאי לכתר ולתואר של "עשיר". מדוע? משום שאין מטרת העשירות לאגור כספים כחול הים, אלא לעזור לאדם לממש את כל חפצו ותאוות ליבו – ללא מגבלות כלכליות. ואדם השמח בחלקו ולא מרגיש חסר, הרי יש לו "הכל" – והוא לא מרגיש "מוגבל כלכלית". במילים אחרות: המכנה המשותף בין העשיר הכי גדול לאדם השמח בחלקו – זה ששניהם מרגישים שיש להם הכל ולא חסר להם דבר, והם שמחים "שמחה מושלמת" בנחלתם ומנת חלקם. מצד שני, אדם שאינו שמח בחלקו ובתוך תוכו עדיין הוא לא בא על סיפוקו בצבירת רכוש, אפילו אם יש לו ממון כחול הים – אין ספק שהרגשת החֶסֶר שלו מונעת ממנו את הכתר של "עשיר מושלם". במילים אחרות: המכנה המשותף בין האיש הזה והעני הראשי של העיר, זה שלשניהם יש הרגשת חֶסֶר והם לא מסתפקים בחלקם. וכיצד באמת יתכן להסביר את הניגוד הקיצוני הזה, שעני ואביון ישמח בחלקו – ואילו עשיר בכיר ירגיש חֶסֶר ממוני למרות כל אוצרותיו? הכל תלוי בלב האדם. יש אדם שליבו טוב ותקין ואופיו נעים וחמים – והוא יודע להתבונן על החצי כוס המלאה ולשמוח במה שיש, בבריאות המושלמת, באשה הנהדרת, בילדים הגדלים לתפארת… אדם כזה עם לב טוב ואופי נעים רואה כל הזמן את מצבו בצורה חיובית ומצליח להגיע אל השמחה המושלמת ולחיות חיי חברה תקינים – והוא אוהב את כולם וחביב בעיני כל העולם, ונעים להימצא במחיצתו. מצד שני אדם שליבו רע ונרגן ואופיו מריר וקריר – מתמקד כל הזמן בחצי כוס הריקה ורואה את השלילי והחסר שבכל דבר, ולעולם הוא לא שמח בחלקו. אופיו העגום והפגום גורם לו לשפוט כל מצב בצורה שלילית וביקורתית ומרחיק אותו תמיד מהאושר והעושר האמתיים, ובדרך כלל הבריות לא חביבות עליו – וגם אין הוא חביב עליהם. מי אמר שהכל תלוי בלב האדם? מנין לנו התעוזה לטעון ש'לב טוב ונעים' זה מנוע רב עוצמה המשפיע על כל חיי האדם – ואילו 'לב רע ומריר' זה מנוע שלילי ההורס ומכלה כל חלקה טובה? ברשותכם נעלה לבמה מסמך קדמון המודה בזה. לפני אלפי שנים נתן רב אחד לתלמידיו שיעורי בית וביקש מהם לעשות "מחקר אישי" בשתי נושאים מהותיים מאוד לכל אדם, וחכמנו ז"ל הנציחו זאת בתורה לדורות – וזו לשונם הטהורה: א) אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם? רבי אליעזר אומר עין טובה, רבי יהושע אומר חבר טוב, רבי יוסי אומר שכן טוב, רבי שמעון אומר הרואה את הנולד, רבי אלעזר [בן ערך] אומר לב טוב. אמר להם, רואה אני את דברי אלעזר בן ערך, שבכלל דבריו דבריכם. ב) אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם רבי אליעזר אומר עין רעה, רבי יהושע אומר חבר רע, רבי יוסי אומר שכן רע, רבי שמעון אומר הלוה ואינו משלם… רבי אלעזר [בן ערך] אומר לב רע. אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך, שבכלל דבריו דבריכם. (אבות ב' ט'). שמעתם? "לב טוב" זו פסגת המעלה והדרך הנכונה והבונה, המשפיעה על חיי האדם יותר מכל דבר אחר! יותר מחבר טוב ומשכן טוב ומחכם הרואה את הנולד. מצד שני "לב רע" משפיע על חיי האדם ומנווט אותו לרעה יותר מכל דבר אחר, יותר מחבר רע ומשכן רע, עד כדי כך שהתנא מצהיר שצריך לברוח מזה כמו מאש – הרבה יותר ממה שצריך לברוח מחבר רע ומשכן רע. האמת היא שזה גם רמוז בתורת הגימטרייה: לב טוב גימטרייה 50 (עם הכולל) 8 לב חי גימטרייה 50. לב רע גימטרייה 302 זה הכי חמור גימטרייה 302 (עם הכולל) כאן המקום להשחיל פרט פצפון המכיל בתוכו המון: היסוד הזה של "לב טוב או לב רע" נכון כלפי כל העולם, ועל אחת כמה וכמה בחיי הנישואין. אדם שמצליח לנווט את חיי הנישואין שלו עם שלווה וחמימות ונעימות – ובתוך תוכו הוא מעריך את בן זוגו ושמח במנת חלקו – והוא לא מרגיש שחסר לו דבר בחיי הנישואין, אזי יש עליו חותמת שהוא אדם עם לב טוב ואשריו בזה ובבא. מצד שני מי שיש לו חֶסֶר תמידי בחיי הנישואין והוא לא מעריך את בן זוגו כהוגן וכל חייו הוא מלא טענות כרימון על בן זוגו – וביתו מנוהל כל הזמן עם וויכוחים ומרמורים, לא נעים להגיד, אבל "בדרך כלל" הבעיה היא באותו אדם – ולא בהכרח בבן זוגו, וכפי הפתגם "הנכון" שאומר כך: אין זוג לא מוצלח, הכל תלוי אם הלב משובח או מנופח! תמיד אפשר להסתדר, אם לא מנסים להשתרר! זוג שאוהב באמת, מחליק כל מחלוקת! אם בלב יש מקום ענק, הקשר תמיד מוצק וחזק! כאשר הלבבות מחוברים, צולחים את כל המשברים! אם הלב מריר והרגש שחוק, הבית בקלות מגיע לפירוק! ברשות קוראים החביבים, כיוון שנגענו בנקודה הזו של "הערכה לבן הזוג" – נעלה כאן סיפור קטן עם מסר גדול, אשר בו אנו רואים מה זה "זוג איכותי". יהודי אחד פנה אל חברו הרווק והציע לו שידוך, ואמר לו כך: יש לי הצעה טובה להציע לך. מדובר בנערה מושלמת, הנערה מספר 2 בעולם! שאל אותו ידידו הרווק: אם היא באמת מושלמת, למה אתה טוען שהיא רק מספר 2? תן לה את כל הבמה ותגיד שהיא מספר 1. השיב לו ידידו את המשפט היפה הבא: ידידי היקר! דע לך שאת המספר 1 כבר אני לקחתי! אין ספק שהמשפט והנפלא הזה שענה אות שדכן מכיל בתוכו הרבה "איכות נפש", ואשרי האדם שחושב כך. אין ספק שמי שחי ברמה כזו וחושב כך, הבית שלו נאה בהתאם. אומנם זה עדיין לא אומר שבביתו הכל דבש – ואין שם חילוקי דעות. אך זה כן אומר שגם אם בביתו יש חילוקי דעות – הכל שם דבש. זה לא משחקי מילים, אלא תיאור מדויק של נתונים. כיצד באמת ניתן להגיע לרמה כזו – אם אשתי עצלנית ולא יצירתית… אם בעלי מפוזר ולא מסודר… כיצד ניתן להתעלם מנתוני השטח ולהביט על בן הזוג בתור "מושלם" – אם בפועל הוא לא כזה? התשובה היא פשוטה: אם לא נסתכל על נתוני השטח אלא נסתכל על כל נתוני השטח, נתחיל לחשוב אחרת. מה הכוונה? אם נזכור שהאישה מנהלת מפעל גדול ביד רמה והצלחה נפלאה, היא מבשלת, אופה, מכבסת, מגהצת, עושה כלים, מנקה את הבית, מטפלת לנו בילדים, עוברת את הלידות וההריונות הארוכים והמתישים וכל הזמן היא מוקפת בפרויקטים שאינם נגמרים, (בישול כביסה ניקיון… – אלו תפקידים שחוזרים על עצמם לנצח), אם נזכור את כל המפעל הגדול והעול הכבד שמונח על כתפי האישה – וגם נבין שהאישה עשויה מבשר ודם והיא לא מכונה ממוחשבת, אזי השגיאות המעטות שהיא עושה יתפרשו בעיננו כמחמאה! שהרי מתברר שהאישה עומדת בהצלחה בכ……..ל המטלות, חוץ מכמה דברים שכנראה היו גדולים על כוחות הגוף או הנפש שלה. האם לא מגיע לה על כך צל"ש? אם האיש יחשוב כך על אשתו וגם האישה תחשוב כך על בעלה, אזי הבית שלהם יראה אחרת. אומנם עדיין יהיו בו מלחמות וויכוחים, אך מהזן החיובי. האיש יתעקש שאשתו תנוח יותר ולא תתאמץ מעבר לכוחותיה… האישה תתעקש שבעלה לא ישחק את עצמו בעבודה ויעשה שעות נוספות… וההערכה שלהם אחד לשני תלך ותגבר מיום ליום – בדוק ומנוסה. עד כאן הצלחנו להבין ש'הלב' של האדם והתכונות האגורות בו מנווטות אותו הן לטוב והן למוטב, שהרי הם "הכלי העבודה" בכל המישורים. בחיי חברה, בחיי משפחה, באיכות שמחת החיים וחינוך הילדים, וכל עבודת ה' של האדם תלויה בהם. כעת מובן לנו היטב מדוע התנא אמר לנו ש'לב טוב' זו הפסגה הגבוהה ביותר – ולחילופין 'לב רע' זה האסון הגדול ביותר. עד כאן עמדנו על נקודה אחת בחלום פרעה, התמקדנו במה שטמון במילים "פרות יפות" – שזה מרמז על הלב הטוב והראייה החיובית וכו'. כעת נביט בנקודה נוספת בחלום פרעה – לגבי אכילת הפרות הרזות את השמנות, שם רש"י הקדוש כותב כך: ותאכלנה – סימן שתהא כל שמחת השובע נשכחת בימי הרעב. והשאלה נשאלת: מי אמר? למה לא יתכן שבזמן הרעב האדם ייזכר בשנות השובע שהיו לו בעבר וישמח עליהם? רש"י הקדוש מגלה לנו שוב פעם עובדה מוגמרת: בזמן שהאדם חסר ורעב, הוא מרוכז בהווה הקודר – ושוכח מכל העבר הזוהר. כך הוא טבעו של עולם. במילים אלו רש"י מגלה לנו שוב פעם את מה שראינו מקודם רק בצורה הפוכה. מקודם רש"י גילה לנו שמי שלא חסר לו דבר – מביט על הכל בצורה חיובית וכולם מושלמים בעיניו. וכעת רש"י מגלה לנו שמי שיש לו חֶסֶר ורעב לדבר מסוים – הוא מרוכז באותו חֶסֶר ושוכח מכל הטוב שהיה לו עד היום. אלא שאם באמת המסר הזה כפול וזהה – רק שהוא נאמר מהצד השלילי, אם כן מדוע אנו מדגישים אותו? בכדי לחדד נקודה אחרת אשר אמורה לכאוב לכולנו, נקודה מאוד נטושה. איזו נקודה? יישנו סימן שלם בשולחן ערוך שאצל הרבה אנשים לא בדיוק תופס מקום בלב. הסימן הזה מדבר על הלכות "זכירת חורבן בית המקדש", ורצוננו לצטט רק את המילים "הראשונות והאחרונות" הכתובות שם: משחרב בית המקדש… אסור לאדם שימלא פיו שחוק [צחוק] בעולם הזה (או"ח תק"ס, ועיי"ש בט"ז ס"ק ז'). זה אחד ההלכות שקשה לרבים לעקל ולקבל. מבחינתם בית המקדש זה עניין של היסטוריה, והם לא מבינים מדוע עליהם לצמצם ולמזער מעט את שימחתם בימי חייהם בגלל אותו חורבן. האמת היא שלא רק שהם לא מבינים זאת, אלא הם אפילו טוענים על כך טענה שאומרת כך: לא מספיק שחסר לנו את בית המקדש ואנו מפסדים מכך הרבה, אנו צריכים גם להצטער ולמזער את מעט ההנאות שעוד נשארו לנו?! אנשים אלו בטוחים שטענתם מאוד לוגית והגיונית, והם מחפשים עליה תשובה ומענה הולם. מה באמת התשובה על טענתם? רש"י הקדוש גילה לנו בפרשה שמי שיש לו חֶסֶר ורעב לדבר מסוים – הוא מרוכז באותו חֶסֶר ושוכח מכל הטוב שהיה לו עד היום. וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת-חֲלֹמוֹ, וְאֵין-פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה (מא,ח) (אוהב תורה) פרעה חולם חלום שמטריד את מנוחתו, החולם חוזר על עצמו במשך זמן מסוים ופרעה לא מוצא מנוח לנפשו עקב החלום, הוא מבקש את עזרת חרטומי מצרים בנושא והתשובות שלהם לא מספקות , הוא לא מגלה להם שמדובר בחלום אחד והם מתייחסים לנושא כאילו מדובר בשני חלומות והם רק מנסים לבטל את חלומו של פרעה, 7 בנות אתה מוליד 7 בנות אתה קובר, 7 מדינות אתה כובש 7 מדינות מורדות בכך, פרעה מבין שמדובר בחלום ושמשמיים מנסים להעביר לו מסר , לא הגינוי שהוא יהיה מוטרד בחלום שיאמר לו כמה ילדות יהיו לו, הוא לא היחיד שנולדות לו בנות 7 בנות זה הגיוני באותם ימים מה הוא שונה מאחרים? ואז מגיע יוסף הצדיק , מה גרם לפרעה לשמוע את הפתרון שלו? יוסף פותר את חלומו של פרעה המילה פותר היא אותיות תופר כפי שמסביר "הבן איש חי", דבר ראשון יוסף תופר את שני החלומות ומציג לפני פרעה שמדובר בחלום אחד מה שהחרטומים לא ידעו לאמור לפרעה, דבר שני הוא מציג בפניו את התמונה המלאה , למה החלום מה הוא בא לסמל והכי חשוב מה הפתרון, יוסף אמר את הדברים בזכות חסדי הבורא שדאגו שהוא יבין את החלום, אבל פרעה שלא מבין שרוח הקודש מדברת מפיו של יוסף , הדברים מבחינה הגיונית היו נשמעים נכונים, יוסף לא רק שהציע לאסוף את התבואה הוא הסביר לפרעה גם אייך לשמר את התבואה , באותם ימים לא היו מקררים ואומנם אפשר לאסוף תבואה אבל השאלה אייך לשמר אותה? יוסף היה בקיא בהנדסת מזון ופירט בפני פרעה את צורת האחסון מה שגרם לפרעה למנות אותו למשנה למלך, הוא הבין שמדובר באדם רציני ביותר, הוא לא ניסה לבטל את חלומו של פרעה כמו החרטומים , הוא נתן לו את התחושה הנכונה. גם בחיי היום יום שאדם מוטרד מנושא מסוים הוא ניגש ושואל שאלת רב, הרב מציג בפניו את התמונה המלאה של הבעיה שלו וגם מציע לו פתרון. אדם יכול לבוא לרב ולבקש את ברכתו ועצתו בכך שהוא יזכה בקרוב להיפקד בבנים לעבודתו השם יתברך , אותו אדם שבא לרב לקבל את עצתו ושמדובר בתלמיד חכם יראה שמיים הוא חייב לעשות כל מה שהרב אומר כדי שהדבר יצליח, ואז אותו אדם מקבל את ברכת הרב והוא אומר לו שהוא צריך לקבל את השבת שעה אחת לפני הזמן, שעה לפני הדלקת נרות שביתו יהיה מוכן כאילו עכשיו זמן הדלקת נרות. נשאלת השאלה מה הקשר בין קבלת שבת לזה שאשתו תפקד? אז לא תמיד הדברים מובנים, הרב כמו יוסף "תופר" לנו את התמונה המלאה של החיים שלנו ועל פי זאת הוא נותן לנו את העצה, שאדם מקבל את השבת שעה לפני הזמן הוא מביא ברכה גדולה לביתו, שמקבלים את השבת שעה לפני הזמן , הדבר משפיע ישירות של שלום הבית פחות מריבות ומחלוקות , ושאדם פחות כועס ורגוע נפשית הדבר משפיע על הבריאות שלו וכמובן על יכולת הפריון של אשתו ושלו, כי שאדם למשל אוכל שהוא כועס או בלחץ הדבר מהווה סכנה גופנית בשבילו, לעומת זאת שהוא אוכל בנחת ובישוב הדעת האוכל יותר ערב לו ומתעכל בגופו בצורה טובה ומועיל לו. וכדי ל"פתור" בעיות בחיים ולזכות לראות ישועות רבות מומלץ לקבל את השבת שעה לפני הזמן ורבים שפעלו בדרך זאת זכו לראות ישועות. כי שאדם מכניס את השבת בלחץ והכול אצלו מאורגן בדקה ה90 הוא מגיע מותש לשבת ולא רגוע ודבר משפיע על שלום הבית שלו ועל חינוך הילדים שלו, ומי שרגיל לקבל את השבת בכזה "לחץ" הוא גורם לחלילה לחוסר שלום בית גם אצל הילדים שלו , כי הם יתחתנו והם יהיו רגילים גם לקבל את השבת בלחץ ,ולכן בדרך זאת של קבלת השבת מוקדם יותר ההשפעה היא לתווך ארוך, וניתן לפתור בעיות רבות בחיים בזכות קבלת שבת מוקדמת. וידבר שר המשקים (מא, ט) (הרב יעקב חן) בספר שער בת רבים הקשה: מדוע שר המשקים הביא את יוסף אל פרעה, שהיה הולך שר המשקים בעצמו ואומר ליוסף חלמתי חלום על פרות שעולות מן היאור וכו' ועכשיו תפתור לי אותו, ולוקח את הקרדיט לעצמו??? (ואין לתרץ ששר המשקים אהב את יוסף, שהרי כתוב במדרש שהוא אמר "ושם איתנו (בבית הסוהר) נער עברי עבד לשר הטבחים" נתכון להשפילו שהוא ילד, ויהודי, והוא עבד בזוי). וביאר על פי משל כי פעם המלך ישב במסיבה ושאל מהו הדבר החשוב והיקר ביותר, אחד ענה האישה והילדים, וחברו ענה הממון, והשלישי אמר כבוד וגדולה, עד שקם החכם ואמר "המלך" וכולם הסכימו לדבריו. לימים נסע אותו חכם לכפר נידח, הסב בחברת הכפריים לכוס משקה ואמר להם היודעים אתם מהו הדבר החשוב ביותר?? "המלך" הוא הדבר. פרצו כולם בשחוק ויאמרו "היין, היין הוא החשוב מכל" הנה כי כן אלה גם אלה צדקו. החכמים בהבינם ערך המלך הוא החשוב והנכבד בעיניהם, אך האיכרים שכל מגמתם היא כוס היין – אין חשוב להם ממנה. ועל כן לא הרי פתרון חלום של אחד העם כפתרון חלומו של מלך ולא הרי פתרון חלום של שר כפתירתו של חלום המלך, וזהו שאמר הפסוק ואין פותר אותם לפרעה דהיינו הפתרון נכון לגבי כל אחד אך לא לגבי פרעה המלך, ומשכך אפילו אם היה בא שר המשקים אל יוסף היה יוסף פותר לו כמו החרטומים, אבל כשידע שזהו חלום של מלך הרי שצריך להתייחס אליו אחרת בפתרון החלום. ונחלמה חלום (מא,יא) (ישראל גולד) ההתייחסות אל החלומות בדרך כלל הריהו כאל דברי שווא אשר אין בהם ממש, כפי שנאמר "חלומות שוא ידברו". בספר "דרך שיחה" מובא שבאחד הימים שאל יהודי את בעל ה"קהילות יעקב" מדוע כתוב: "חלומות שווא ידברו", והנה הוא חלם שאחיו מת, ולאחר זמן התברר לו שאכן בדיוק באותו לילה מת אחיו? והשיב לו, שדומה הדבר לאחד שנקרא "שקרן", אולם אין זה נכון לומר שאף פעם איננו מוציא אמת מפיו, הלא כאשר הוא רעב ואומר שברצונו לאכול – הוא דובר אמת… אלא שכוונת הדברים היא שהוא רגיל לשקר, ולא שכל דבריו הם דברי שקר וכזב. גם בעניין זה – חלומות שווא ידברו ואי אפשר לסמוך עליהם, אבל בוודאי שיתכן שיש בהם אמת מפעם לפעם! "ויאמר פרעה אל יוסף חלום חלמתי ופתר אין אותו ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו" (מא טו) המגיד מדובנא מסביר פסוק זה בעזרת משל: עשיר אחד, בעל בית חרושת, גר בעיר אחת, בה היו קונים ממנו כל סוחרי הסביבה. כל יום לאחר התפילה היה לומד תורה כשעתיים, סועד ליבו ומתפנה לעסקיו. פעם אחת הגיע סוחר גדול לביתו, אך אשתו אמרה שהוא בבית הכנסת לומד ויחזור בעוד כשעתיים. כששב העשיר לביתו, סיפרה לו אשתו את מה שקרה. הצטער העשיר בלבו והורה לה כי בפעם הבאה כשיגיע, שתשלח לקרוא לו בדחיפות מבית הכנסת כי בטח רוצה הוא לקנות סחורה רבה. כעבור כמה ימים הגיע האיש ההוא שנית, מיד שלחה אשת העשיר לקרוא לו מבית הכנסת בדחיפות. הגיע העשיר מתנשף כולו, ושאל את האיש לרצונו? ביקש האיש עזרה כספית. כעס העשיר על אשתו ואמר לה: "בשביל זה קראת לי מבית הכנסת?!" ענתה אשתו: אתה הורית לי כן… נכון, ענה לה העשיר, אמרתי לך לקרוא לי, אך מדוע לא ביררת קודם מהו רצונו?! והנמשל, פרעה חולם חלום אך מפחד הוא לספר אותו לחכמיו שמא יפתרו לו הם את חלומו וייודע לו כי הפתרון רע בעבורו. לכן, שולח הוא לקרוא ליוסף, אך מקדים ואומר הוא: רק אם לבך יאמר לך כי הפתרון טוב, רק אז תפתור את החלום בעבורי… ואומר אל החרטומים ואין מגיד לי (מא, כד). (בעל "דברים טובים" שליט"א) מגיד אחד בא לרוז'ין, לדרוש בבית הכנסת, והזמין לדרשתו גם את הרב המקומי. אחר הדרשה ניגש המגיד אל הרב ושאל אותו, אם מצאה הדרשה חן בעיניו. נענה הרב ואמר לו המסורה מציינת ששלוש פעמים מצויה בתנ"ך המילה "מגיד", כאן, "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל" (תהילים קמז, יט), ו"מגיד מראשית אחרית" (ישעיה מח, י), וזאת כנגד שלושה סוגי מגידים. יש מגיד, והוא המשובח והמצוין שבכולם, והוא "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", הוא מהנה את הקהל בדברי חכמה, ומסביר להם את משמעותם של החוקים והמשפטים שבתורה. יש מגיד, מן המתקדמים יותר, והוא "מגיד מראשית אחרית", מספר לקהל על תקופות מעניינות בתולדות ישראל ומדבר על העתיד היהודי. ויש, לדאבוננו, מגיד מסוג שלישי, והוא "אין מגיד לי", אינו אומר ולא כלום, משמיע דברי הבל סתם, ואף על פי כן מחזיק עצמו מגיד ומזמין רבים לשמוע את דרשותיו. את אשר האלוקים עושה הגיד לפרעה (מא,כה) סיפר אחד מיקירי ירושלים: ביום כ׳ כסלו תשכ״א, הגיע הרה״ק כעל ה"שפע חיים" מצאנז זי״ע להשתתף בהלווייתו של הגה״ק רבי צבי פסח פראנק זי״ע ראב״ד ירושלים, ולאחר מכן זכינו, המתפללים בבית המדרש ״היכל צבי״ בבתי וורשא, לביקורו של הרבי בביהמ״ד, שנחנך מספר חודשים לפני כן. הרבי ערך שולחן ״לחיים״ בביהמ״ד והיכן שנפתח החומש כדרכו בקודש, פתח ואמר דברי תורה. ויצא הפסוק הנ״ל: ״את אשר האלקים עושה הגיד לפרעה״, והסביר על פי מה שפירש אביו הרה״ק מרודניק זי״ע, את התרגום על הכתוב ״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״ – ואילן דיניא די תסדר קדמיהון״, דהכוונה, דהדינים והמשפטים יסדר וישים הקב״ה כלפי הגויים ואומות העולם ולא על ישראל ח״ו… וזהו הרמז כאן: ״את אשר האלקים עושה״ – א-לקים הוא מדת הדין כנודע, והיינו שאת מדת הדין ״הגיד״ מלשון המשכה (כמו נגיד ונפיק), היינו שימשיך הקב"ה רק על פרעה ועל רשעי ישראל, ואילו על ישראל בניו רחומיו יגולו רחמיו על מידותיו ויתנהג עמנו במידת החסד ובמידת הרחמים… אמר הכותב: הבה ונבין זאת היטב יותר דרך הסיפור הבא: היה זה כאשר יום אחד נפגש הרה״ק רבי מאיר מפרמישלאן זי״ע עם הגה״ק כעל ה"ישועות יעקב" זי״ע רכה של לבוב – למברג, ועם בנו, הגאון רבי מרדכי זאב. היה הדבר, לעת ביקור שערך הרבי בעיר, ונכנס, תוך כדי כך, לבקר במעונו של המרא דאתרא. הגאון ובנו, אשר נודעו שניהם כחריפים, רחוקים היו מרחק ניכר מן העולם החסידי. ומושגיהם בטיבם ובמעלתם של צדיקי הדור הק׳, נבעו בעיקר מפי השמועה גרידא, ולא דווקא משל בעלי שמועה טובה… הדבר, לא הרתיע את הרבי כלל, וכדרכו עם שאר גדולי דורו, לא נמנע מלבקר גם במעונם של גדולי עולם אלו. בעודו יושב במחיצת מארחיו, הופיעה בחדר, אחת מן הנכבדות שבתושבות הקהילה, וביקשה רשות לשטוח את בקשתה לפני הרבי. משנתן לה הגאון, מרא דאתרא ובעל הבית, את הרשות, פתחה זו ושפכה את מר לבה לפני הרבי, על אודות בעלה, אחד מחשובי הקהל, אשר מזה שבועות מספר נפל לחולי כבד, ואף טובי הרופאים הצהירו מפורשות, כי נואשו כבר מחייו… הרכין הרבי את ראשו על חזהו, נתהרהר קמעה, אחר השיב: ״שובי לביתך לשלום, ומצאי את בעלך בריא כאחד האדם״!… הרב ובנו, אשר מודעים היו היטב למצבו האנוש של החולה, לא יכלו להתאפק לנוכח תשובה בלתי צפויה מעין זו, ונתחייכו שניהם… ״למה לכם להרהר אחרי מאיר, בטרם נוכחתם לדעת אם צדקו דבריו אם לאו?!״ – החזיר להם הרבי על אתר. ״ואיך לא נהרהר״ – התנצל בן הרב – ״כאשר כבודו משמיע דברים, הסותרים בעליל את המציאות?!״ השיב להם הרבי: ״ועדיין סומכים אתם על השערה בלבד? הואילו נא לשגר את שמשכם אל בית החולה, יראה בעיניו, וישוב ויספר לכם, אם אמת היה בפי מאיר, אם לא!״… נענו הרבנים להצעה, ושלחו את שמשם אל בית החולה. לא ארכה השעה, עד ששב הלה מלא התפעלות, והעיד, כי במו עיניו ראה זה עתה את החולה, כשהוא מסתובב בביתו על רגליו, בריא ושלם ללא שום דופי! בעל הישועות יעקב ובנו, הביטו בפני רעהו נדהמים, כשהדיבור נעתק מפיהם. משחזרו אל עשתונותיהם, נענה רבה של למברג ואמר אל הרבי: ״אם אכן כה רב ונשגב חילכם, אולי תואילו ללמדנו גם אנו, אחת ולתמיד, כיצד מחוללים מופתים שכאלו!״… ״מאיר, מוכן לגלות לכם את הרז השיב הרבי – ״אולם, בתחילה, עליכם להשיב למאיר על קושיה שיש לו": הגמ׳ במסכת ברכות (לד:) אומרת: ״אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא, שהיה מתפלל על החולים, ואמר: זה חי וזה מת!״ וקשה: מילא ״זה חי״, היה לו לומר, משום מבשר טוב, אולם, ״זה מת״, מי ביקש ממנו לומר, והלא שנינו בפסחים (ג:) דאין לו לאדם לבשר בשורה רעה, משום ״ומוציא דיבה הוא כסיל״, כל שכן, שלא היה לו להקדים ולבשר על הרעה בטרם קרתה? לא היה בידי הגאון ובנו מענה על הקושיה. נענה רבינו ואמר: ״מאיר יתרץ!״, הגמ׳ אומרת (מועד קטן טז:) ״מי מושל בי״? צדיק! שאני גוזר גזירה ומבטלה! ולכאורה קשה, האיך יתכן לשנות את גזירת הבורא, יתברך שמו. אולם, התירוץ הוא, על פי הגמ׳ ברכות (סב:) ״ואדם אתן תחתיך״ (ישעיה מג) – אל תקרי אדם אלא אדום, שנפש הרשע ניתנת לכפרה תחת נפש הצדיק. וא״כ, הווה אומר, כי באמת הצדיק אינו מבטל את גזירת הבורא, אלא מעבירה מן האדם הכשר על ראש הרשע! ״ומעתה, יובנו היטב דבריו של רבי חנינא בן דוסא, שהיה אומר, ״זה חי״ – כלומר, החולה שעליו התפלל עתה, יחיה. ״וזה מת״ – רשע פלוני, ימות תחתיו ויהיה כפרתו!… ובכן – סיים הרבי ואמר – ״אף מאיר אומר כן: פלוני החולה, חי ויחיה! ואילו הכומר הרשע, צורר היהודים, המתגורר ברחוב פלוני, פה בלמברג, ימות תחתיו! ואם עדיין אינכם מאמינים, שילחו את שמשכם גם למעונו של הכומר, וראו, הצדיקו דברי מאיר!״ לא חלפה שעה ארוכה, עד ששב השמש גם משם, ואישר, כי הכומר, אכן, מת, זה לא מכבר, במיתה חטופה!… הגאון ובנו האזינו לדברים בהשתאות עצומה, ולמדו, מתוך כך, להכיר, בעומק חכמתו וצדקתו. ושמו של הרבי, נותר מני אז קדוש ונערץ, בעיני הגאון בעל הישועות יעקב ובעיני בנו, רבי מרדכי זאב, גם יחד… ולא יודע השבע בארץ מפני הרעב ההוא אחרי כן כי כבד הוא מאד (מא,ל) (הרב זליג ברנשטיין) פשוטו של מקרא הוא כי לכשיבוא הרעב הכבד שוב לא יהיה ניכר השבע אשר היה מלפני כן, אכן סדר המקרא לפ"ז אינו נהיר שהיה להיכתב "ואחרי כן לא יודע השבע בארץ וכו'" ומהו שכתב ולא יודע וכו' אחרי כן וגו', ועוד טעון ביאור שא"כ אין הפתרון דומה לחלום כי אם בבוא הרעב ישכח השבע א"כ הרי כבר מתחילתן של שנות הרעב יישכחו שנת השובע, נמצא כי שנת הרעב הראשונה כמו בלעה את כל שנות השבע ובחלום הרי הוצרכו שבע פרות כדי לבלוע את הפרות השמנות. אכן אין כוונת המקרא כפשוטו אלא הוא הולך על שנות השובע גופיה, ועליהם הוא שאומר כי בעיצומם של שנות השובע כבר לא יודע ולא יהיה מורגש מצד השובע בו הם שרויים, כי יצטרכו לצמצם ולקמוץ אוכל מחלק שנות השובע בכדי לאגרן לשנות הרעב, נמצא בשנות השובע עצמם יאכלו בצמצום כי צריך לאגור אוכל הרבה לשנות הרעב כי כבד יהיה מאד ולא יהיה מורגש כלל כל השבע, והוא המכוון בבליעת שבע הפרות הרעות את הטובות, כי שנות הרעב הם היו סיבה לבל יהיו ניכרות שנות השובע. ומרווחנא בזה ליישב קושיית העולם על שום מה הביא יוסף עצות להיות אוגרים בשנות השובע בה בשעה שפרעה לא ביקשו אלא פתרון החלום ותו לא, אכן יוסף הבין אל נכון כי שבע הרעות אשר בלעו את הטובות, היינו שלא יהיה מורגש כלל הטוב מחמת הרע שאחריו ופתרון בדבר הלכה אינו אלא אם יקיימו העצה לאגור בשנות השובע עבור שנות הרעב, נמצא עצה זו כלולה בפתרון החלום. איש נבון וחכם. (מא לג) (בעל "דברים טובים" שליט"א) רופאים ואחיות התרוצצו במסדרונות בית החולים מתלחששים. מנהלי המחלקות ורופאים בכירים הוזעקו בזה אחר זה אל הקומה השביעית, שם שכב ראש הממשלה על מיטת בית חולים בוהקת, וסביבו מאבטחים מבולבלים, אנשי צוות נבוכים, ואשת ראש ממשלה דומעת. 'הוא פתאום איבד את ההכרה!' תיארה אשת ראש הממשלה את מה שקרה פתאום. 'לפני כן הוא היה קצת מבולבל', אמר יועץ התקשורת. 'אתמול היה לו קצת חום', הוסיף איש צוות בכיר. 'והוא התלונן גם על כאב בטן', אמרה האישה. מנהל בית החולים שהוזעק למקום תיאר לבכירים שהתאספו בינתיים את מה שנעשה עד כה: עשינו לו צילומים מקיפים, אקו לב, אם.אר.אי. בדיקות דם וסריקות נוספות, התוצאות בדרך, עד כה לא התגלו ממצאים מחשידים. הרופאים היו נבוכים. בדיקות הדם היו תקינות, הסריקות הצילומים והמעקבים שנערכו ביממה האחרונה נראו תקינים. לא נמצאו גידולים, לא התגלו קצרים, הלב פועם, הדם זורם, הכליות פועלות, הכול תקין לכאורה. אז ממה סובל ראש הממשלה? והוא בהחלט סובל. כואב לו הראש, וגם הבטן, ויש לו פיק ברכיים, וטעם מר בלשון, וצריבה בקצות האצבעות, ומין משהו שכאילו תקוע לו בגרון, לפי מה שהוא ניסה להסביר לרופאים ולא בדיוק הצליח. הוא סובל מתסמינים של כמה מחלות. ואילו הבדיקות מצביעות שהכול תקין. הוזעקו רופאים נוספים, קרדיולוג בכיר ממנהטן, המטולוג מפורסם מדרום אפריקה, ונוירולוג בעל שם עולמי שהגיע במיוחד מסין. הם בדקו, בחנו, שיגרו בדיקות נוספות למעבדה, בדקו שוב, ובעיקר דיברו ודיברו, והסבירו שוב ושוב כל מיני דברים לא ממש חשובים, כדי שלא יבינו שהם לא באמת מבינים ממה סובל ראש הממשלה. צוות הרופאים הבכירים של בית החולים לא עזב את מיטתו של ראש הממשלה, אבל אף אחד עדיין לא ידע ממה סובל ראש הממשלה ואיך לטפל בו. רופא אחד צעיר, מתמחה שהתלווה לאחד הבכירים, עבר בשקט על התיק הרפואי, קרא את תיאור התסמינים, עבר על רשימת הבדיקות והסריקות, השווה את ממצאי בדיקות הדם, והצליח לגלות ממה סובל ראש הממשלה. מחלה פשוטה אך נדירה, בעלת תסמינים דומים להפליא למה שתיאר ראש הממשלה, אך בלי ממצאים מדאיגים בסריקות ובבדיקות. הוא ידע שאסור לו לפתוח את הפה. הרופאים הבכירים יבלעו אותו חי, הם יכחישו, הם יטשטשו, הם יגידו שהוא טועה, הם לא יהיו מסוגלים להודות שטעו, שלא גילו את מה שמתמחה צעיר וחסר ניסיון גילה. אבל הוא חייב לעזור לראש הממשלה. איך יעשה זאת? ראש הממשלה ראה שיש לו משהו לומר, והוא פנה אליו בקולו הרועד: 'מה אתה חושב דוקטור?' 'אני חושב', אמר הדוקטור הצעיר, 'שראש הממשלה סובל ממחלת הורצקופלינושפה שהתגלתה לפני כמה שנים באנגליה'. הוא שם לב בפניהם המחווירות של הרופאים הבכירים שסביבו, ומיד הוסיף בתבונה, 'אתה נתון בידיים טובות כבוד ראש הממשלה, סביב מיטתך עומדים טובי הרופאים בארץ, הם בוודאי ידעו איך להתמודד עם המחלה!'. הוא כיבד אותם. הוא לא זלזל בהם, ובכך הצליח למנוע את שנאתם אליו ואת תחושת התחרות המיותרת. וכלשון חכמינו זיכרונם לברכה (אבות פרק ד) 'איזהו מכובד המכבד את הבריות'. בטכניקה דומה משתמש יוסף בפרשה שלנו כשהוא נדרש על ידי מלך מצרים לפתור את חלומו. יוסף הוא צעיר לימים, עבד עברי שזה עתה יצא מבור הכלא המצרי, והנה הוא נקרא לפני מלך מצרים האגדי לפתור את חלומותיו אחרי שכל יועציו, חרטומי מצרים, נכשלו. הוא פותר את החלום, בקלות, ומספר לפרעה על שבע שנות השפע והשובע שמצפות למצרים, ומיד לאחריהם שבע שנות רעב. אבל אז הוא מוסיף את המשפט הבא: 'ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים', כלומר, קח לך מישהו חכם שיעזור לך להתמודד עם הבעיות הצפויות לממלכה. ולמה מוסיף יוסף לדבר במקום שלא שאלו אותו? הרי הוא סיים את תפקידו בדיוק בנקודה שבה הגיע החלום אל פתרונו. מי ביקש ממנו לתת עצות? אלא שיוסף ידע יפה שאם ייקח את כל הקרדיט לעצמו ימהרו יועצי המלך הוותיקים לזלזל בו, להסביר למלך שהוא, העבד ששוחרר מבור הכלא, לא מבין כלום, כדי שלא יתברר שהוא הצליח במקום שהם הבכירים, נכשלו. ולכן ממהר יוסף לפנות אל המלך ולתת לו עצה, למצוא 'איש חכם ונבון', מתוך אנשיו שלו, ובכך הוא מכבד את האנשים המקיפים את פרעה ומונע קנאה שנאה ותחרות מיותרת. לפעמים אנחנו טועים לחשוב שאין זה מכבודנו לכבד את מי שנחות מאתנו, אנחנו רואים בכך זלזול וחוסר כבוד. אבל האמת יהא, שככל שאדם משפיל את עצמו כדי לכבד את זולתו, הוא הופך למכובד יותר. ומכובד באמת. נחזור שוב: 'איזהו מכובד? המכבד את הבריות'. יעשה פרעה ויפקד פקידים (מא, לד). (מובא בתורת חיים – בריסק,) ברוסיה הצארית, הייתה פעם אחת שנת בצורת קשה, המצוקה הייתה רבה, התושבים רעבו ממש ללחם, בכל מקום נוסדו וועדי עזרה, אבל כרגיל פעולתם הייתה רפה, ועם ריבוי הוועדים גדל הרעב. באותה שעה, אמר ר' יוסף בר זצ"ל, רבה של בריסק עכשיו מובן לי מנין הייתה לו ליוסף הודאות על בואן של שנות הרעב, הנה שבע שנים באות שבע גדול בכל ארץ מצרים, וקמו שבע שני רעב אחריהן ונשכח כל השבע, הרי יתכן שהשי"ת ירחם בינתיים על העמים ויבטל את רוע הגזירה, אלא כנראה שהבטיח יוסף את עצמו, ונתן לפרעה את העצה "יעשה פרעה ויפקד פקידים על הארץ" שימנה וועדים ומנגנון של פקידים לנהל את הסיוע והעזרה לציבור, ואם יקימו וועדים עם הרבה פקידים, ממילא יהיה רעב. ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת (מא, לט) (ישראל גולד) פרעה הרשע, פרעה שהיה עובד עבודה זרה, שעבד בסכלותו ליאור ולטלה… פרעה הזה – שם שמים שגור, לפתע בפיו, והוא אומר: "אחרי הודיע אלקים אותך"?! אכן כן, יוסף "בלבל" אותו! יוסף הצדיק היה חדור אמונה שהכל, אכן, מאת הבורא יתברך, ואת האמונה הזו בטא יוסף גם בדבורו. יוסף הורץ מן הכלא, לאחר שתים עשרה שנים של מאסר, כיון שהגיע שמעו שהוא יודע לפתור חלומות בחכמה מופלאה. במקום ליהנות מהתהילה לאחר שנים ארוכות של השמצות זדוניות, ובמקום לנצל את ההזדמנות הנדירה למצוא חן בעיני המלך, יוסף הצדיק איננו מחזיק טובה לעצמו כלל. הוא אומר לפרעה: "א-לקים יענה את שלום פרעה" (מא, טז) – אני אינני יודע כלום, הכל רק מאת ה'! גם בפתרון החלום אומר יוסף: "את אשר הא-לקים עשה הגיד לפרעה" (שם, כה), וכן "אשר הא-לקים עשה הראה את פרעה" (שם, כח), ועוד: "ועל השנות החלום אל פרעה פעמים כי נכון הדבר מעם הא-לקים וממהר הא-לקים לעשתו" (שם, לב). יוסף מזכיר את הא-לקים ללא סוף, כמי שעשה, עושה ויעשה את כל המעשים. פרעה, ששומע את כל דברי יוסף הללו, "מתבלבל", ומתחיל להזכיר בעצמו שם אלוקים. וזהו המסר, ששולח יוסף לאביו (פר' ויגש): "מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף שמני אלקים לאדון לכל מצרים…" (מה, ט). יוסף נעדר שנים ארוכות ומרות, ויעקב חשבו למת והרבה להתאבל עליו. עתה מודיעים ליעקב שנמצא יוסף, והוא עומד לפגוש אותו. ובעת כזאת, האם זו הבשורה העיקרית, שמבקש יוסף לבשר לאביו – שהוא מנה כמושל על מצרים?! וכי מעלה וגדולה יש בעיני יעקב אבינו בשלטון על ארץ הטומאה?! אף בימינו, אם היה אב צדיק מאבד את בנו, ומוצאו לאחר שנים רבות, כלום הייתה הבשורה המשמחת עבורו, שהבן מכהן כנשיא ארה"ב, או כראש ממשלת רוסיה?! וכי הייתה לאותו צדיק שמחה בבשורה כזו? ודאי שלא. אם היו מבשרים לו, שבנו נמצא, ולמרות הזמן הרב שעבר עליו בארץ טמאה, בין אנשים רעים וחטאים, הוא נשאר נאמן לא-לקיו – שומר שבת, מניח תפלין, מקפיד על כשרות – אזי הייתה שמחתו של האב הצדיק גדולה ורבה. יוסף הרי ידע מי היה אביו. וכי את אביו הצדיק מעניין ש"שמני אלקים לאדון לכל מצרים"?! אלא – אומרים המפרשים – זו הבשורה, שמבשר יוסף ליעקב: "שמני" – שם אני, שם "אלקים לאדון לכל מצרים", כלומר מאז שעלה יוסף לגדולה במצרים, גם פרעה החל להזכיר שם שמים. "אשר ילדה לו אסנת בת פוטי פרע כהן און" (מא, נ) פוטיפר, שהיה שר הטבחים – כיצד זה הפך ל"כהן און"? באר ה"שלמה חדשה": שר הטבחים אכן התמנה להיות כהן של העיר און, וזאת משום כבודו של יוסף הצדיק, שלא יאה לו חותן שהוא שר טבחים בעלמא. כך מצאנו גם אצל עפרון, שהפך להיות שופט באותו יום שהיה אברהם צריך לדבר אתו בעניין חלקת הקבר. הקב"ה חפץ בכבודו של אברהם אבינו, שאין זה יאה שאברהם ידבר עם סתם אדם פשוט. על כן מונה עפרון באותו יום לשופט. "אחרי הודיע אלוקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך" (מא לט) מביא הרב רובנשטיין בספרו הסבר נפלא: המגיד מדובנא מסביר פסוק זה בעזרת המשל הבא: סוחר יהודי מכובד ועשיר, אשר חנותו הייתה הגדולה ביותר בעיר. הגיע בטענות לראשי הקהל, מדוע מטילים עליו מס גדול? נכון, חנותי גדולה והסחורה בה רבה, אך היא אינה שלי היא מונחת אצלי בהקפה רק אחרי שאמכור אותה, אשלם עליה. דווקא זו ההוכחה למצבך הכלכלי הטוב, כי הרי אם עני היית, הכיצד היו נותנים לך הסחורה בהקפה?! אין זאת אלא משום שאתה עשיר, ולכן, עליך לשלם כסף רב. וזהו גם פירושו של הפסוק: לפני שפתר יוסף את החלומות לפרעה, הקדים ואמר לו: "אלוקים יענה את שלום פרעה" – החכמה אינה שלי, כי אם הכול מהקב"ה, הוא המנחה אותי לפתרון חלומותיך… על כן הודיע לו פרעה: "אחרי הודיע אלוקים אותך את כל זאת" אם אלוקים כה גדול המגלה לך את צפונות חלומותיי, זו ההוכחה הטובה ביותר ש -"אין נבון וחכם כמוך"! משנה למלך. (מא,מג) רוח חרישית הניעה קלות את עצי היער ואת העלווה הסמיכה שכיסתה את שורת העצים. מקול עלי העצים עלתה מנגינה סוחפת, אבל האורן הקטן שעמד בשורה הפנימית לא נע ברוח והפסיד את אפקט הניגון שעלה מחבריו העצים. הוא היה מכוסה מתחתית ועד צמרת במחטים דוקרניות. הרוח עברה על פניו בשקט והמשיכה פנימה אל מרחבי היער. 'כמה חבל' אמר לעצמו העץ בצער, 'כל חבריי העצים מכוסים בשלל עלים ירוקים ויפים המתנענעים לשריקות הרוח, ורק בחלקי נפלו המחטים הדוקרניות. עליי לא יפים, איזה גורל אכזר! אילו רק יכולתי להביע משאלה אחת- הייתי מבקש שכל המחטים שלי יהפכו לעלים של זהב!' כשירד הערב הלך העץ לישון. כשקם למחרת בבוקר הוכה בסנוורים מברק מוזהב, ולפתע כולו היה מכוסה בעלי זהב נוצצים ויפים. שמח העץ הקטן מאד, ניפח את ענפיו בגאווה ואמר לעצמו; 'אין כמוני בכל עצי היער, אין עץ אחד שידמה לי!' בשעות אחר הצהריים כשהשמש נטתה לשקוע, התקרב אל העץ איש זקן ושק גדול על כתפו. קרני השמש זהרו על פני עלי הזהב ושלחו נגוהות מוזהבים למרחוק. הנצנוץ תפס את עינו של האיש והוא התקרב כדי לראות מה כל כך מבריק שם. משראה את עלי הזהב החל לקטוף אותם בזריזות ולהכניסם לשק הגדול. הוא לא עצר עד שהגיע לעלה האחרון, ולעת ערב נשאר העץ ללא עלה אחד על גבו. 'שוב הגורל מתאכזר אליי' התייפח העץ, 'אילו ניתנה לי האפשרות להביע משאלה נוספת הייתי מבקש עלים פשוטים יותר, לא כאלו שכל עובר אורח יחמוד לעצמו, למשל… עלים מזכוכית!' עוד הוא מדבר נפלה עליו תרדמה עמוקה, למחרת בבוקר קם העץ והנה משאלתו התגשמה! כל ענפיו היו מכוסים בעלעלי זכוכית דקיקה שהתנפנפו ברוח והשמיעו צליל ענוג כשפגעו זה בזה. כמה שמח העץ בלבושו החדש! העיף מבט סביבו וחשב לעצמו בהנאה; 'הנני העץ היפה ביותר בכל עצי היער, לשום עץ אין עלעלי זכוכית מבריקים ויפים כשלי!' לפתע באה מן ההרים רוח עזה ונשבה בחוזקה בינות לעצי היער, כל עלי הזכוכית התרסקו זה לעומת זה ושוב מצא העץ את עצמו ללא עלים, כשהקרקע לרגליו מכוסה שברי זכוכית בוהקים. 'אני למדתי את הלקח שלי', חשב העץ לעצמו 'אסור להתפאר ולהתגנדר יותר מדיי, לשווא ביקשתי עלי זהב או עלי זכוכית מפוארים שאין בהם כל תועלת. אם יתנו לי לבקש משאלה נוספת-אבקש להיות כשאר עצי היער, מכוסה בעלים ירקרקים'. למחרת בבוקר גילה שענפיו צימחו במשך הלילה עלווה ירוקה ורעננה, מה מאושר היה העץ לנוכח מראהו החדש! אלא ששמחתו לא ארכה זמן רב… עז שעברה לידו ראתה כי העלים הירוקים טריים וריחניים והחלה ללחך אותם, כששבעה הלכה לקרוא לחברותיה העיזים, והן באו כדי לחגוג על שארית עליו של העץ. כל נגיסה צרבה כחרב חדה, כשהאורן נרעד למחשבה כי עוד מעט לא יישארו לו עלים. בסוף היום עמד העץ הקטן ללא עלה אחד לרפואה. או אז הבין העץ כי שגה בבקשו להחליף את עליו. מאחר שהוא עץ נמוך שעיזים מגיעות אל ענפיו בקלות, הרי שהדרך היחידה שלו להישאר מכוסה עלים היא להצמיח מחטים דוקרניים, שאם לא כן עליו יהיו מאכל לעיזים הרעבתניות. 'בבקשה, בבקשה…' התחנן העץ, 'לו רק יותר לי לבקש עוד משאלה אחת אחרונה, הייתי מבקש שישיבו לי את המחטים הדוקרניות שלי'… בבוקר קם ומצא את עצמו מכוסה מעטה מחטים דוקרניות. הוא שמח מאוד… את המחטים אף אחד לא ירצה לקטוף, שום רוח לא תוכל לשבור אותן, ואף עז לא תלחך אותן עד תום. המחטים הן תלבושתו ההולמת של העץ והן מגינות עליו בעזרת חודיהן הדקיקים והדוקרים. שום רע שבעולם לא יאונה לו… עלינו לדעת ששום דבר אינו קורה ללא סיבה, ולשמוח בכל מצב שאנו חיים בו בסערות החיים, להאמין שזהו הדבר הטוב ביותר בשבילנו, ושאין מקרה ללא השגחת הא-ל… לאחר עשר שנות ישיבה בכלא המצרי, יוסף משתחרר והופך למשנה למלך מצרים. כנער צעיר היו ליוסף כל הסיבות שבעולם להתייאש ולהשלים עם העובדה שלא יצא מהכלא לעולם. אך הוא האמין שאם הוא נמצא כעת בבית האסורים זה המצב הטוב ביותר למענו, ועליו להיות מאושר על אף שהעתיד נראה שחור. ולפתע הגלגל מתהפך, יוסף יוצא מן הכלא ומתמנה למשנה למלך, והכול בזכות אמונתו. אם הוא נשלח למצרים, זה כדי להפוך למושל עליה. אם הוא נמכר לעבד, זה על מנת להיקרא מן הכלא לכס המלוכה. יש להאמין ולשמוח במה שיש, כי מתוך החושך- מפציע האור. ויקראו לפניו אברך (מא,מג) (אוהב תורה) פעם אחת באו כמה אברכים מישיבת פורת יוסף לביתו של הצדיק רבי מאיר אביחצירא זצ"ל המכונה בבא מאיר, כדי לבקרו, הצדיק סיפר לאברכים שבא אליו אברך אחד תלמיד חכם מישיבתם, ודיבר אתו דברי תורה ונהנה מאוד מדבריו, והוא רוצה לשאול בשלומו, שאלו האברכים לשמו של האברך והצדיק השיב להם: הוא אמר לי ששמו בן ציון אבא שאול, והוא אברך בישיבת פורת יוסף…. האברכים התפלאו מאוד מהענווה של רבם אשר הפליא לעשות להצניע ולהקטין עצמו, וסיפרו לצדיק שהרב בן ציון אבא שאול הוא אחד מראשי הישיבה ולא סתם אברך פשוט…. (תפארת ציון). על אף שיוסף עלה לגדולה מעבדות למלוכה, וזכה להיות משנה למלך מצרים, הוא אינו מתגאה, "ויקראו לפניו אברך", ואמרו במדרש רבה שהמלה אברך היא צירוף של המילים אב בחכמה ורך בשנים, ויש לבאר בזה שבכל מקום שהתפעלו מיוסף ורצו לחלוק לו כבוד על חכמתו הרבה, יוסף הצניע עצמו והזכיר לכולם אף שהוא אב בחכמה, הוא רך בשנים, ועדיין צעיר ואינו ראוי לכבוד, ועוד אמרו שם במדרש אבל נבוכדנצר נקרא טפסר שהוא צירוף המילים טיפש בחכמה ושר בשנים, נבוכדנצר על אף טיפשותו הרבה חיפש כבוד ושררה והזכיר לכולם שהוא שר בשנים ויש לכבדו. וכן מצאנו במדרשי חז"ל הרבים, שיוסף המעיט עצמו לא נתגאה וכן מובא באגדת בראשית כשמלך יוסף לא הגביה עצמו, וכשם שהיה חבוש בבית האסורים כך היה במלכותו שנאמר: "ויוסף הוא השליט הוא המשביר", וכי אינך יודע שהוא השליט הוא המשביר? אלא ללמדך כשם שהוא היה בנערותו, כך הוא היה כשמלך. יהי רצון ונזכה להידבק במידת הענווה! ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה… ואת שם השני קרא אפרים (מא נא) (ילקוט מאמרים) יוסף הצדיק נקרא מבור כלאו אל כס המלך. חד ופתאומי היה המעבר שלו מעבדות למלכות. מאסיר המלך הוא נהפך למשנה למלך, לשליט כל יכול ורב תפארת בממלכה האדירה והעשירה בתבל באותם הימים. אולם עיניו לא הסתנוורו מברק הכבוד שנפלו לפתע בשפע כזה בחלקו. הוא לא שכח את מוצאו העברי ומורשת אבותיו גם בתקופת הפאר של הוד המלכות שהזריחה שמשה עליו. וכשנולדים לו באותו תקופה שני בניו הנסיכים, הוא אינו קורא את שמותיהם מצריים מודרניים, אלה מנשה ואפרים שמות של בית אבא, שמות של ישראל סבא. כי אכן אין הוא מתכחש לבית אבא ואין הוא מתבייש במסורת סבא, גם בהיותו מושל בגויים ועטור תהילת עמים, שבין תרבות זרה לבין תרבות אבותם – תהום מפרידה. זה היה יוסף הצדיק שלבדו שכן בארץ טמאה כמצרים, וכל כח וברק שבעולם לא יכלו לעקרו משורשיו האיתנים בבית אבותיו ובמורשת ישראל סבא. כיום ישנם רבים, שלא רק בארצות נכר אלא גם בארץ אבותיהם, מתביישים לקרוא את ילדיהם בשמות של אבא וסבא. אם לא שמות נוכריים, בודים להם שמות עבריים כאלה שלא שערום אבותיהם ובלבד שיהיו "מודרניים", להיות בטוחים שאף סב של סבא, מראשית הורות ועד הנה, לא נקרא בשם כזה… . כי המגמה היא לברוח מבית אבא, לברוח ממורשת סבא, שהשם המקורי הוא סמל להם, מורה על תוכנם ומהותם וקורא להמשכיותם. השם הקורא לנולד הוא ראשית חינוכו ומראה על כיוונו. לצערנו נסחפים בזרם גם כאלה שרגלם תקועה עדיין היטב בשדה המסורת של בית אבותם, אלא שנפשם חשקה במקצת מודרניות… . הבה ונלמד מיוסף הצדיק שלא להיתפס לתרבויות חדשות על אף כל הניסיונות של הברק החיצוני, שאינו אלא הבל פורח וחולף. בשמות בית אבא לא נתבייש ולמסורת ישראל סבא לא נתכחש! נקרא לילדינו בשמות הקדושים והצנועים של זקנינו וזקנותינו, ובל ניתן לצלצול הזר והחיצוני להחריש אוזנינו ולבלבל דעתנו, אלא נלך במסורת אבותינו הקדושים והטהורים ויאמר פרעה לכל מצרים לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו (מא,נה)(הרב יעקב חן) לפי שהיה יוסף אומר להם שימולו (רש"י). כופר אחד סיפר לר' יהונתן אייבשיץ שאינו מל את בניו, ונימוקו עמו מאחר שאנחנו לקחנו מנהג זה מהמצריים,,, אמר לו ר' יהונתן, עם ישראל ציווה מנהג זה למצרים כדברי רש"י, אולם אין ספק שאם מקור מנהג זה היה מהמצריים אזי ללא ספק היית מל את בנך,,, וכן מסופר באחד "המשכילים" כשהיה עולה לתורה היה מברך בכוונה גדולה "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" וכולם היו פורצים בצחוק. אמר שם אחד הרבנים, אל תצחקו עליו מאחר ששמח הוא שהתורה ניתנה לנו, כי אילו ניתנה לאומות העולם הרי שהיה מחויב בשמירת מצוותיה אחר שמנסה הוא להידמות להם,,, "וירא יַעֲקֹב כי יֶש שֶבֶר במצְרָיִם (בראשית מב, א)"(פניני עין חמד, פרשת מקץ) בעת שנאסר הרה"ק "בעל התניא" זיע"א נכנס אליו גיסו ר' ישראל קוזיק ושאלו מה לעשות, השיב לו בעל התניא: "אתה תיסע תיכף לפטרבורג, ואיש אחד ייסע לברדיטשוב אל הרה"ק רבי לוי יצחק זיע"א שיעשה פדיון נפש". וכן עשו, ר' ישראל נסע להשתדלות בפטרבורג ואיש אחר שלחו לברדיטשוב. כשבא השליח לשם וסיפר לצדיק ר' לוי יצחק את אשר אירע, נפל הרב על הארץ וצעק צעקה גדולה ומרה, אחר כך שאל את השליח: "האם האדמו"ר 'בעל התניא' היה טרוד מזה?", וענה השליח: "הן". שאלו הצדיק שוב: "האם היה טרוד בחיצוניות או בפנימיות?" השיב האיש: "היה טרוד רק בחיצוניות, שכן ראיתי, כי את נעלי הבית שכח לקחת, והטלית ותפילין לא שכח ". התפעל הצדיק מתשובתו ואמר: "הליטאי רואה יפה". אחר כך שאל הצדיק: "מה שם אמו של 'בעל התניא' והשיב האיש ששכח לשאול, ובדרך אמנם נזכר שלא שאל, אך לא רצה לחזור כי רבינו אמר שיסע תיכף, פתח הרה"ק מברדיטשוב חומש ונפתח בפרשת מקץ בפסוק "וירא יַעֲקֹב כי יֶש שֶבֶר במצְרָיִם (בראשית מב, א)", ואמר הצדיק: הנה שבר ר"ת שניאור בן רבקה, וכן היה באמת שם אמו של "בעל התניא" זיע"א "וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ" (מב,ח) כל העולם שואל, איך באמת קרה שהאחים לא חשבו אולי שמא יוסף אחיהם הוא העומד לפניהם? ועוד שהיו רמזים וסימנים לגלות שהמשנה למלך הוא יוסף. שהרי ראו בעליל ששונה הוא בצבע עורו מכולם, יוסף היה לבן והמצרים היו שחורים, וחוץ מזה היה יפה תואר ויפה מראה. מה גם שהשבטים הרי סברו כי יוסף במצרים, וכשבאו למצרים, המשנה למלך, אמר להם את כל סודותיהם, ולאחר כל זאת עדיין לא התחילו לחשוב-שמא אחיהם הוא?!. נכון שיוסף "סיפר" להם שמנחש בגביע, ונכון שיצא בלי חתימת זקן ועתה היה עם זקן. אבל בכל זאת, כ"כ הרבה סיבות היה להם לחשוש ואף לא אחד מהאחים הגדולים לא העלה בדעתו – "אולי"… ביאר ר' שלום שבדרון זצ"ל, ככל שהפלא גדול, התשובה פשוטה יותר: הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם. כשהקב"ה רוצה להעלים דבר, גם המגולה – מכוסה מבעלי השכל הגדולים ביותר. חי פרעה (מב, טו – טז). (בשפתי צדיקים) בימיו של רבי נחומק'ה מהורודנא זצ"ל, היה בעיר מושל שונא ישראל, שגרם ליהודים צרות צרורות, אבל את רבי נחומק'ה העריך מאד, ביידעו ששמו הולך לפניו כצדיק גדול, כאיש אמת וישר לב. ביום ראש השנה לנוצרים, הלכו פרנסי העיר, ובראשם רבי נחומק'ה אל המושל ובירכוהו כנהוג ב"שנת אושר". שמע המושל את הברכות, ורמז לפרנסים שחופשיים הם ללכת, ואילו מרבי נחומק'ה ביקש שיישאר יושב עמו, ונפנה אליו ואמר, אל נא תחשוב, שאכן עד כדי כך אני שוטה, יודע אני שאין היהודים מחבבים אותי ביותר, שהרי טובות רבות אין להם ממני, ואני יודע שלא בירכתם אותי אלא כדי לצאת ידי חובה, מפחד, ובלבבכם ודאי לא איחלתם לי אותה שעה טובות. כך הוא טבעם של היהודים, אף יוסף, כך מסופר בתנ"ך היה נוהג להישבע בחייו של פרעה, שכביכול יקרו לו מאד, ולאמיתו של דבר לא נתכוון אלא לקללו. ובכן, על היהודים שבאו עמך אין אני תמה, אבל, אתה, אתה, ששמו הולך לפניך כאיש ישר, היאך אדם כמוך ידבר אחד בפה ואחד בלב, הייתכן. השיב לו על כך רבי נחומק'ה: חלילה, בברכות שבירכנו אותך התכוונו בלב שלם, איחלנו לך שנה של אושר, והאושר אדוני המושל לגביך מהו, שיעלוך בדרגה, שתהיה למושל כללי, לשר, למשנה למלך, ואז הלא תעזוב את הורודנא, וזאת אנו נשבעים לך, שכל יהודי העיר מאחלים לך זאת בכל לבם. "אחיכם האחד יאסר" (מב יט) מביא המדרש: יוסף לקח את שמעון והמדרש כותב ששמעון הסתכל על אחיו וראה שאינם מגיבים, חשב לעצמו שמעון: "כנראה רוצים לעשות לי מה שעשו ליוסף". בעוצמתו קם ואמר: "אני רוצה לראות מי יכניס אותי לכלא". קרא יוסף ל- 70 גיבורים כושים (מצרים = כוש) ואיך שהם מגיעים שמעון נותן בקולו צעקה וכולם נופלים על הארץ ושיניהם נופלות מרוב פחד… יוסף מבין שזה לא ילך… ואומר למנשה: "תכניס אותו לכלא!". מנשה נותן מכה לשמעון על הצוואר, שמעון נכנס, ומנשה קשר לו את הידיים ואת הרגליים. שמעון מסתכל אחורה ואומר להם: "זה – כוחו מבית אבא"… חז"ל אומרים שיש בזה משהו יותר עמוק – משהו לדורות: שמעון זה למעשה – עם ישראל, שהרי למה נקרא שמו שמעון? שמע ה' – עם ישראל שיש לו בעיה הוא צועק ווה' עונה לו. כשבאים 70 איש כושיים לאסרו – שהם שבעים אומות העולם לכבול את שמעון – את עם ישראל, התגובה הראשונה היא : עם ישראל צועק וכולם מפחדים (=קורא לה' וכל האומות נופלים). אבל שיש אנשים מעם ישראל שעושים צרות לעם ישראל וכוחם מ"בית אבא", אזי אין מנוס! – מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו. אף אחד לא יכול על עם ישראל בתנאי שזה מאומות העולם, כיוון שתמיד עם ישראל יכולים להתפלל לה'. אבל כשזה מתוכנו אז עם ישראל בבעיה. כמה הדברים נכונים ומוכחים בימנו, שיהודים רומסים אותנו בגסות ומביאים עלינו צרות… ויאמר אלהם מרגלים אתם (מב,ט)(הרב ראובן שמעוני) מדוע האשימם יוסף דווקא באשמת ריגול? הלא היה יכול להאשים אותם בגניבה, שוד וכדומה? ובארו המפרשים שיוסף עשה לעצמו את החשבון הבא: אם אמר שהאחים גנבים, הם יצאו החוצה וישאלו את האנשים: איך אפשר "להסתדר" עם בעל הבית? בשקלים, בדולרים?… במקרה כזה היו עונים להם: עם בעל הבית הזה לא ניתן "להסתדר", כי הוא היה פעם עבד ועכשיו נעשה מושל! דבר זה היה מדליק אצל האחים "נורות אדמות", והם היו תופסים שמדובר באחיהם הקטן יוסף! לכן אמר להם "מרגלים אתם", כדי שיבינו שהם במעקב אנשי בית המלוכה, וכל תנועה שלהם מצולמת ומוקלטת. במצב הזה הם לא יעזו לשאול אנשים ברחוב, כי כל שיחה קצרה כזו רק תגביר את החשד שהם, אכן, מרגלים, וכך יסתבכו עוד יותר. ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו.. בהתחננו אלינו ולא שמענו (מב,כא) (שמואל טורגמן) כשמעיינים בפסוקים הקודמים מוצאים את התנאי שיוסף עשה איתם שיביאו את האח הקטן כדי להוכיח שהם לא מרגלים שישלחו את אחד האחים להביא אותו, ובפסוק י"ז כתוב שאסף אותם למשמר את כולם לשלושה ימים ואח"כ אמר להם את האלוקים אני ירא לכו כולם ואחד יישאר במשמר כדי שתביאו את אחיכם הקטון וכשיצאו מהכלא ושמעון נשאר אמרו "אבל אשמים אנחנו". ולכאו' קשה מדוע הם נזכרו לעשות חשבון נפש ביציאתם מהכלא בלבד, ההיגיון אומר שכשאדם נכנס לכלא על כל פנים ללא עוול בכפיהם כגון כאן הוא צריך לעשות חושבים על מה ולמה וכאן כששחרר אותם והשאיר אחד נזכרו לעשות חשבון נפש מדוע באה להם הצרה הזאת ויתירה מכך מה הקשר עכשיו בין מכירת יוסף לבין הצרות שפוקדות אותם? אלא שטמון בדבריהם קשר עמוק בין מכירת יוסף לבין הדברים שאמר כשהוציאם מהכלא, שהרי כשיוסף הכניס אותם לכלא הם לא בקשו רחמים על נפשם ולא על משפחתם וכשהוציא אותם אמר להם ראו אני ירא שמיים ואני דואג לבני בתיכם היושבים בכנען ולכן אני שולח את כולכם עם האוכל ואחד יישאר איתי לעירבון, רק לאחר דברים אלו הבינו את טעותם במכירת יוסף שהתחנן אליהם ולא שמעו וזהו שאומר הפסוק לא שבגלל המכירה באה להם הצרה אלא "על אחינו אשר ראינו בצרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו" וכאן יושב מלך שכלל לא התחננו בפניו והוא מרחם על אנשים היושבים בארץ כנען שכלל לא מכיר ההכרה הזו הביאה אותם לחשבון נפש מדוקדק על חוסר הרחמים כלפי אחיהם יוסף. "ויקח מאיתם את שמעון ויאסור אותולעיניהם" (מב, כד) איתא במדרש כשבאו לאסור את שמעון לא היו יכולין כל גיבורי מצרים להתגבר עליו, עד שבאו מנשה ואפרים והכוהו ומיד נכנע, ולכאורה האיך הצליחו מנשה ואפרים יותר מכל גיבורי מצרים. אלא אומר הרה"ק מספינקא זצוק"ל ששמעון הרגיש במכתם שהייתה "מכה משפחתית" והיא כואבת הרבה יותר ממכה שמקבלים מאדם רחוק, כי מכה שמקבלים מאחד מבני המשפחה כואבת יותר מכל מכות שבעולם. יצא ליבם ויחרדו… מה זאת עשה א-לקים לנו (מב', כח') (מתוק מדבש, הרב ברוך בוקרה שליט"א) מהו לשון "ויחרדו איש אל אחיו?" אומר בעל ה"לחם שלמה" משאמלוי זיע"א: "אף שכל אחי יוסף אחזתם רעד ופחד, מכל מקום צרת עצמם לא הרגישו ומה שכאב להם היה בשביל אחיהם הקדושים על צרתם. וזהו 'ויחרדו איש אל אחיו' שכל אחד היה חרדתו בשביל אחיו הצדיק…" מספרים שבעל ה"דברי חיים" מצאנז זיע"א לא היה נוהג לתת הסכמות לספרים זולת פעם אחת שחרג ממנהגו ונתן הסכמה נלהבת לספר מסוים. וזאת כיוון שהמחבר הביא חידוש אחד נפלא, שריגש את הרב, בעניין נשיאה בעול עם חברו כדלקמן: הפסוק אומר "כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך א-לקים" מדוע "כאיל תערוג?" היה צריך לומר "כאיל (זכר) יערוג" או "כאילה (נקבה) תערוג". אלא הסביר שישנם שני מדרשים בעניין האיל והאיילה. מדרש אחד אומר "אילה זו רחמה צר. וכשכורעת ללדת זועקת בחבליה והקב"ה מזמן לה דרקון (נחש) שמכיש אותה ברחמה ואז היא יולדת בנקל…" מדרש שני אומר על האיל: "בשנת בצורת החיות מתכנסות אצל האיל, כיוון שבורות המים יבשים והוא ה"שליח ציבור" שלהם, מכניס ראשו לאחד הבורות וזועק. מיד מרחם הקב"ה עליו והבורות נובעים במים חיים…" ומה קורה כששתי הצרות באות יחד? האיילה כורעת ללדת, אין איל זכר, והחיות פונות אליה? מיד עוזבת האיילה את הצרה הפרטית שלה, עושה עצמה כאיל זכר וזועקת לקב"ה על צרת חברותיה. ולכן נאמר "כאיל תערוג", אותה אילה עושה עצמה כאיל. וכמו שהיא תערוג כאיל על אפיקי מים, "כן נפשי תערוג" כך צריכה להיות תפילתנו "אליך א-לקים" שנדע לשאת בעול עם חברינו, ולהתפלל מעומק הלב על צרותיהם ובעיותיהם. והמתפלל על חברו- הוא נענה תחילה… סיים ה"דברי חיים": על חידוש כזה שייך לא לתת הסכמה נלהבת? ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש (מג,יד)(אוהב תורה) שמירת הלשון מביאה רחמים מהקב"ה כאשר שבים האחים ומספרים ליעקב אביהם על הקורות אותם במצרים, יעקב אינו מוציא קללה מפיו כנגד המושל אלא להיפך שולח מתנה מעט דבש וכד' ואומר להם: "ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש".רואים אנו מה כוח פעולתה של תיבה אחת שאדם מוציא מפיו ועד כמה צריך האדם להיזהר בכל מוצא פיו.נתאר לעצמנו, שיעקב אבינו היה מקלל את המושל הרי יכול היה להמית את בנו בהבל פיו! כמה צריך האדם לקיים ולשמור את מאמר ה"חפץ חיים" זצ"ל שאמר "החיים והמוות ביד הלשון". נדרשת ממנו התבוננות לפני שהוא מוציא דבר מפיו, קל וחומר אם רוצה להוציא דבר מגונה מפיו בכך צריך זהירות יתירה, שח"ו לא יאמר דברים שאסור לאומרם, כיוון שלאחר שיוציא מפיו התיבות כבר לא יוכל לקחתם בחזרה. היצר הרע מכיר היטב את חולשותיו של האדם ויודע כיצד לתפוש אותו בלשונו. הבה נבחן בכמה מקרים דומים אנו נתקלים בחיינו, לא אחת אנו רוצים להוציא איזו "הערה" אך לעיתים היא באה כחץ בליבו של הזולת. יש פעמים שהאישה מטילה על בעלה כל מיני מטלות, והוא "לא בנוי" לבצע את המשימות ואז מתחילים הוויכוחים וההערות ולעיתים "נזרקת" מפי הבעל מילה לחלל האוויר שנשמרת בליבה של האישה לאורך שנים. אך אם היה יודע הבעל שזה רק בגדר ניסיון ובחינה כלפיו, שהקב"ה חפץ דווקא בטובתו ולכן הוא מביא לו את ה"קושי" הזה, היה הבעל משתדל לבצע את בקשות אשתו. בספר "נפלאותיו לבני אדם" מובא מעשה מופלא הממחיש לנו זאת: ר' מוטי הינו נהג טנדר הסעות המתגורר בבני ברק. עייף ומותש היה ר' מוטי כאשר צלצל הטלפון הנייד שלו ועל הקו הייתה משפחה ירושלמית שביקשה ממנו להסיעה לאירוע משפחתי בבני ברק. ר' מוטי, שבדיוק שהה באותם רגעים ליד ירושלים, הסכים לקחתם. היה זה כבר לאחר יום ארוך ומתיש וכל שרצה זה רק להגיע כבר לביתו לנוח מעט לפני תפילת ערבית והשיעור הקבוע. "אנו שולחים אליך את אחד הילדים למטה. אנא צפור בהגיעך לבניין." ביקשו בני המשפחה מר' מוטי. הערב ירד על ירושלים ור' מוטי עובר בסבלנות עוד רמזור בפקק בכניסת העיר, עד שהגיע לפתח ביתה של המשפחה והודיע בקול עייף ותשוש על הגעתו. ילדה פעוטה עם תיקייה התקרבה בשמחה אל הטנדר, פתחה את הדלת ורצה לתפוס מקום בספסל האחרון ליד החלון. לאחר דקה הגיעו בני המשפחה אל הטנדר ותפסו מקומותיהם. הילדים צהלו משמחה לקראת האירוע תוך כדי שר' מוטי משוחח עם ראש המשפחה. האוטו הגיע לאולם האירועים בבני ברק, האב שילם לר' מוטי ומכאן הוא המשיך לכיוון ביתו תוך כדי פיהוק עמוק של עייפות. הוא החנה את האוטו ונעל אותו היטב. כל בקשתו היא רק לתת תנומה לעפעפיו הכבדות מתשישות. והנה, ממש בכניסה לבניין, מצלצל הסלולארי שלו: "מה נשמע?" הייתה זו אשתו. "ברוך השם." "מה חדש אתך?" "הכל בסדר, הנה אני כבר עולה. אני ממש בכניסה לבניין." צהלת שמחה נשמעה מפי אשתו: "איזה יופי! אני בדיוק צריכה לצאת לפעילות התנדבות מטעם 'עזר מציון', יהא זה נפלא עבורי אם תיקח אותי ברכב עד מקום הפעילות…" משהו בתוכו נרגז בליבו והוא חשב לעצמו: "מה רוצים ממני היום…. אוף, אין לי כוח לשום דבר!" כל מה שהוא רק חולם כעת זה רק לעלות, לשתות משהו ולנוח מיום הנסיעות הארוך וגם בבואו סוף סוף לביתו מחכים לו נסיעות? "אל תעלה עדיין…" אמרה לו אשתו "בבקשה, מחכים לי ואני פשוט מאחרת… עשה לי טובה, ממש אין לי כוח למונית עכשיו. הקדש לי רק חמש דקות. בבקשה, עשה לי טובה…" אם יודע האדם שממצווה וחסד לא מפסידים, להיפך, רק מרוויחים ועושים נחת רוח לקב"ה וגם כשאין כוח לגמרי מקבלים באהבה, שהכל מאת ה' מתגלית הישועה! ר' מוטי מסתכל על הרכב וממש אין לו כוח לחזור אליו. נמאסה עליו הישיבה מול ההגה והוא קיווה כבר שלא יחזור אליו עד מחר בבוקר, אך אינו רוצה לסרב לאשתו היקרה. הוא לקח את צרור המפתחות, פתח את הרכב, התיישב בלא חשק והתניע. אשתו יורדת בשמחה ופותחת את הדלת האחורית כדי להכניס את חבילתה ומיד היא נכנסת להלם: "מה זה?! מי זו?! מי זו הילדה שנרדמה כאן באוטו?!" ר' מוטי קפץ ממקומו: "איזו ילדה?" בספסל האחרון שברכב, צמוד לחלון, ישנה לה עמוקות פעוטה עם תיקייה בידיה. מיד זעק ר' מוטי: "מה? מה? הם שכחו אותה… חסרי אחריות… מדוע הם לא מתקשרים? היכן הם? איזה נס שחזרתי לרכב… מה היה קורה אם לא היינו חוזרים לרכב? הילדה הייתה עלולה להישאר כאן כל הלילה ברכב החנוק הזה, ה' ישמור!" ר' מוטי חיפש את מספר הטלפון של המשפחה אך הבעיה הייתה שהם התקשרו אליו מביתם בירושלים, בעוד שכעת הם בבני ברק. מיד עשה את דרכו לאולם האירועים בעוד שאשתו ניסתה להרגיע את הפעוטה שהתעוררה ופרצה בבכי. ר' מוטי נכנס כרוח סערה לאולם, חיפש את אבי המשפחה והוציאו משם החוצה ובכעס רב אמר לו: "אתה נורמלי? שוכח ילדה אצלי ברכב בלי לשים לב?" האב והאם חיפשו את ילדיהם וראו שכולם נמצאים ואמרו לו: "אנו מצטערים. כל ארבעת בנותינו כאן, לא שכחנו אף ילדה." ר' מוטי צחק. "אני חושב שאתם טועים!" הוא לקח אותם לרכב והראה להם את הילדה הבוכייה. ההורים ראו אותה ואמרו לו: "אנו שוב מצטערים, זו לא הילדה שלנו! איננו מכירים אותה. כשנכנסנו לרכב ראינו אותה כבר יושבת במושב האחורי וחשבנו שזו הבת שלך." דממת הלם שררה באוויר. ר' מוטי נזכר כי הפעוטה עם התיקייה עלתה ראשונה לטנדר מיד כשהגיע לרחוב הירושלמי. הוא היה בטוח שהיא בת משפחתם אך עכשיו מתברר לו שאין לה קשר עם המשפחה שעלתה. לפתע גופו הצטמרר לחשוב מה היה קורה אם לא היה חוזר לרכבו… הפעוטה יללה בשקט ולא דיברה כלום. ר' מוטי חשב שהוא חולם. רק לפני כמה דקות הוא היה בדרך לנוח והנה כל זה… אך כיצד מאתרים את הורי הילדה? רעייתו של ר' מוטי פתחה את התיקייה ושלפה משם חוברת תווי מוסיקה. על המחברת נכתב בטוש זוהר, ממש משמיים: שייך לציפורה ירושלמי, רח' רימוני נחושת 14, י ם טל'… המוצא הישר מתבקש לפנות למשפחת ירושלמי. ר' מוטי התקשר, אך הקו היה תפוס. כנראה מתקשרים למשטרה לדווח על היעדרות בתם… לאחר כמה דקות דיבר איתם ר' מוטי: "שלום, ירושלמי? הבת שלכם אולי חסרה?" "א-י-פ-ה ה-י-א?" נשמעה זעקה צעקה בטלפון "כל ירושלים מחפשת אותה!" בסופו של דבר התברר שהפעוטה לומדת בשיעור נגינה בשעות הצהריים ומחכה היא תמיד לאביה שיאסוף אותה . באותו יום הודיע לה אביה שהוא לא יוכל לאסוף אותה וכי חברו בעל טנדר לבן יאסוף אותה. לר' מוטי יש טנדר לבן והוא עצר בדיוק בזמן ובכתובת ממנה הייתה צריכה הילדה לעלות. הילדה עלתה, אפוא, לטנדר של ר' מוטי ולא של החבר, והיא חיש קל נרדמה מעייפות… גם כשהאדם עייף ומותש ולפתע באים לו ניסיונות עליו לדעת שהכל מנוהל ע"י בורא כל העולמות לטובה! תארו לכם מה היה קורה אם לא היה חוזר לרכבו, חלילה. ה' ישמור ויציל! כמו כן נשנן את הכלל המפורסם: "ממצוות לא מפסידים בחיים!" . על דבר הכסף השב באמתחותינובתחלה אנחנו מובאים (מ"ג- י"ח)(סיפורי צדיקים עלון 133) מסופר על הגה"ק מוילנא זיע"א שפעם פנה אליו אברך אחד ואמר: נאמנים עלינו דברי חכמינו ז"ל שאין דבר שאינו מרומז בתורה, ילמדנו אפוא רבנו היכן מרומזים בתורה דברי חכמינו בתלמוד (שבת ל"א) שבשעה שמכניסים אדם לדין, אומרים לו בראשונה, נשאת ונתת באמונה? הרהר הגאון רגע קט ומיד אורו עיניו וקרא בהתרגשות: אכן מאמר חכמינו זה מרומז באחד הפסוקים בפרשת מקץ, "על דבר הכסף השב באמתחותינו בתחילה אנחנו מובאים". כתוב ירד ירדנו בתחילה לשבור אכל וגו'והנה כסף איש בפי אמתחתו (מג, כ – כא). (עונג שבת) הרה"ק ר' אברהם מסלונים זי"ע היה אומר "ירדנו" לעולם הזה במטרה לשבור את תאוות האכילה, "לשבור אוכל", והנה בסופו של דבר הוכחנו כי עדיין "כסף איש בפי אמתחתו", כל הכיסופים והתשוקות באמתחתנו, כל כלי הגוף מלאים מהם. מוות וחיים ביד הלשון" האחים אומרים למשנה למלך: "אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיך וָמֵת וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים" (מד ט) והוא עונה להם: "וַיֹּאמֶר גַּם עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם" (מד י) כיצד הוא אומר להם כדבריכם (זה שימצא בידו ימות ואתם תהיו עבדים) והוא משנה את דבריהם זה שימצא יהיה עבד ואתם נקיים, האין זה שיח חרשים?! התשובה לכך היא: שהמשנה למלך (לפי תרגום יהונתן בן עוזיאל) היה מנשה והוא ידע איך סבתו רחל מתה ע"י הקללה שקילל יעקב: "עם אשר תמצא את אלוקך לא יחיה" והוא גם ידע שהגביע באמתחת בנימין (שהרי הוא הניח אותו שם) ומכיוון שפחד שדודו (היחיד מאב ומאם) בנימין ימות באותן נסיבות, הוא מתקן תוך כדי דיבור את הדברים… מכאן אנו למדים כמה עלינו להישמר בלשוננו שמוות וחיים ביד הלשון. ספר אורחות צדיקים מביא סיפור שממחיש את דברי שלמה המלך: כְּתִיב, "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן, וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ" (משלי יח, כא). מעשה במלך אחד שחלה, כינס אליו את כל הרופאים שלו. הם עיינו בתיק הרפואי ואמרו למלך: "עליך לשתות חלב לביאה". שמע המלך ושאל: "אבל מי יביא לי חלב לביאה"? אחד מנאמני המלך התנדב, לקח 10 עיזים והלך לדרכו לחפש חלב לביאה. הלך למערה ביער וראה שם לביאה משחקת עם גוריה. ביום הראשון עמד מרחוק, השליך לה עז אחת, ואכלה. כך עשה גם ביום השני, וביום השלישי והרביעי, עד שנגמרו לו העיזים וכבר היה משחק עמה, ותוך כדי לקח מחלבה והלך לו בדרכו למלך. בחצי הלילה חלם חלום – והנה אבריו מתווכחים זה עם זה. מי הכי חשוב ובזכות מי הייתה ההצלה למלך?! הרגלים אמרו: אין כמונו. אם לא הלכנו, לא היה הגוף יכול להביא חלב. אמרו הידיים: אם לא היינו חולבים את הלביאה, לא היה חלב. אמרו העיניים: אנחנו מעליכם. אם לא היינו רואות את הלביאה, לא היה חלב. ענה המוח: אני הכי חשוב, אם לא הגיתי את הרעיון לקחת עזים, לא היה חלב. אמרה הלשון: אני הכי חשובה! אלמלא הדיבור, מה הייתם עושים?! צחקו כל האיברים: היאך את משווה את עצמך אלינו? את יושבת במקום חושך ואפלה, ואין בך עצם – מי את בכלל?!… אמרה להם הלשון: עוד יגיע היום תבקשו את סליחתי. ניעור האיש משנתו, שמר את חלומו בליבו. כשהגיע לארמון נכנס אל המלך, ואמר: "הנה, הבאתי לך חלב כלבה". קצף המלך, וציווה לתלותו. החלו האיברים מפחדים ורועדים. אמרה הלשון: הלוא אמרתי לכם! אם אני מצילה אתכם, תודו לי שאני שולטת בכם? אמרו האיברים: הן. אמרה הלשון לתליינים: החזירו אותי אל המלך. דבר לי אליו. כשהגיע האיש למלך אמרה הלשון: "אנו, בלשון הציידים, מבלבלים בדיבור בין כלבה ללביאה. הבאתי לך חלב לביאה. במו ידי חלבתי אותה". שתה המלך את החלב והבריא. וְזֶהוּ, "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (שוחר טוב לט ב – ג). לְכָך אָמַר דָּוִד (תהלים לט, ב), "אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי" … הבה נשמור פינו מחטוא בלשוננו…

אמרי שפר ל' כסלו ה'תשע"ה

22 בדצמבר, 2014 הרה"ק רבי אברהם דב מאבריץ אומר: על ידי ענוה: מעלים גם את המצוות שעשה על מנת לקבל פרס. הרה"ק רבי מרדכי מלכוביץ אומר: כאשר עומדים על הארץ, בטוחים יותר שלא יפלו מאשר כשעומדים בגובה. הרה"ק רבי זונדל מסלנט אומר: אם קטן אתה בעיני זולתך, ולא ישימו לב עליך, אל יפלו פניך – כי גם הכוכבים ידמו אליך. הרה"ק רבי ברוך מסטוטשיק אומר: מי שאינו תופס מקום, יש לו מקום בכל מקום. \ הגרפולוג לא היה מוכן שבתו 'תסגור שידוך' טרם יראה את כתב היד של הבחור… (והערב נא) שאלה מעניינת שלא שומעים בכל יום, הגיעה לשולחנו של מו"ר, ע"י בחור שעמד יום לפני מסיבת האירוסין שלו, ומעשה שהיה כך היה: לפני מספר חודשים פנה אל הבחור שדכן, והציע לו שידוך. לאחר שמיצו שני הצדדים את הבירורים, נראתה ההצעה מושלמת, וקבע השדכן פגישה. הפגישה הייתה מוצלחת, ונפגשו השניים עוד מספר פעמים, עד שהחליטו להתארס! ניגשה הנערה אל אביה, והודיעה לו על החלטתה לסגור שידוך עם הבחור. ומה הייתה תגובת האב? "למה לך למהר כל כך, אולי תערכו עוד מספר פגישות?…". אך הבחורה בשלה: "כבר מיצינו מספיק את הפגישות, והגענו להחלטה ברורה. חבל לבזבז זמן מיותר בפגישות". והנה, קם אבי הנערה, והודיע שאם כן, הוא מוכן שהיא תסגור את השידוך, אך רק בתנאי אחד: שישלח לו הבחור את כתב ידו! מדוע רצה את כתב היד? ובכן, אב זה הינו "גרפולוג" מומחה, וטרם האירוסין החליט לעמוד על טיבו של חתנו לעתיד… הדבר לא מצא חן בעיני הבחור, והרגיז עוד יותר את הוריו, "דרישתו של האב אינה כהוגן! וכי אברהם אבינו ביקש מאליעזר להביא את כתב ידה של הנערה?!", טענו. אך לבסוף החליט הבחור לוותר. הוא שלח את כתב ידו לאבי הנערה. "פלאי פלאים של בחור. כדאי להתארס עמו. הוא עושה רושם טוב מאוד", אמר הגרפולוג, שהתרשם ביותר מכתב היד. עד שהאיץ לקיים את האירוסין בהקדם!… ומה השאלה שהתעוררה בעקבות המעשה? הנה מגיע הבחור לביתו של רבו, יום לפני אירוסיו, ומספר לו דבר פלא: "כתב היד שהצגתי לפני הגרפולוג לא היה כתב ידי…", של מי כן היה כתב היד? "של אחד מחבריי, שהינו בחור מצוין שבמצוינים, עילוי מופלג ובעל מידות תרומיות…". עתה מבקש הבחור לשאול: האם היה מותר לי לנהוג כפי שנהגתי? במידה ואין לנהוג כן לכתחילה, האם אני צריך כעת לספר אודות מעשיי? מכיוון שמדובר בשאלה גורלית (שאם ייוודע הדבר לאב, עלול לפוצץ את השידוך), החליט אותו חכם להפנות את הבחור אל מו"ר שליט"א… השיב מו"ר שליט"א: לכאורה אסור היה לעשות זאת, כי זו הונאה, וכאילו משבח חפץ העומד למכירה במעלות שאין בו. כמו כן, יש בכך לכאורה גם משום איסור שקר וגניבת דעת. אולם, ייתכן שאין בכך ממש הונאה, משום שכבר נתרצו הבחור והבחורה זה לזו, ומן הדין אין הבחורה חייבת להישמע לאביה אם אינו מוכן שתינשא לבחור, ואולי גם מציל את האב מעיכוב שידוך שלא ביושר. וגם חשש שקר ייתכן שלא שייך כאן, משום שבמקום שיש לאדם הפסד לא מוצדק, מותר לנהוג כך (והרי זה כ'מבריח ארי'), וכמו ששנו במסכת נדרים 'נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא תרומה אע"פ שאינה תרומה', ואף שהוא אינו דובר אמת, מכל מקום כיוון שבאים להפסידו שלא כדין, אין איסור לשנות מן האמת. ולכן נראה, שאף שלכתחילה לא היה לבחור לשלוח כתב ידו של אחר, מכל מקום בדיעבד, אינו צריך לגלות זאת. "חוויית השבוע שלי" http://2all.co.il/web/Sites13/hy3/

חנוכה – ה'תשע"ה

חנוכה ליקט וערך : שמואל אייזיקוביץ כמה ימים היה הנס? (הרב שלמה הלוי) במסכת שבת (כא ): מובא ציטוט ממגילת תענית המסביר שמספר ימי חג החנוכה – שמונה ימים, כזכר לנס פח השמן: "שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחם בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ואשאם ימים טובים בהלל והודאה". הקשה הבית יוסף (אחד מהמפרשים הראשונים): מדוע אנו חוגגים את חג החנוכה שמונה ימים, הרי היה בכד שמן ליום אחד, וא"כ הרי שהנס היה רק שבעה ימים ? ומדוע מדליקים שמונה ימים ? תירוצים רבים נאמרו על שאלה זו נביא אחד מהם: היום הנוסף הוא לזכר מציאת פח השמן, שאף היא בעצמה הייתה בדרך נס. שכן היונים טימאו את כל השמנים, והעובדה שנעלם מעיניהם הפח ונתגלה דווקא לכוהנים, היא נס גדול שראוי לחגוג לו יום בפני עצמו. משל למה הדבר דומה: לסוחר שנסע ליריד והיו עימו שמונה שקיות מלאות מטבעות זהב. בדרך שדדו ממנו את כספו, מלבד שקית אחת, שבדרך נס נעלמה מעיני השודדים. כשהגיע ליישוב שכר גברתנים שירדפו עמו אחר השודדים ובאותה שעה נדר שאם יושב לו כספו ייתן ממנו חמישית לצדקה -. תפילתו התקבלה, והסוחר שב לביתו שמח וטוב לב והכסף ברשותו. כשבאו גבאי הצדקה לגבות ממנו חמישית מכספו, נתעורר ביניהם ויכוח. הסוחר טען שאינו חייב לתן חומש אלא על שבעת השקיות שבהם נעשה הנס, אך הגבאים טענו לעומתו שעיקר הנס נעשה בשקית הראשונה, שאלמלא הבחינו בה הגנבים – לא היה לו כסף לשכור גברתנים לרדוף אחריהם, ולא היה חוזר אליו מאומה … והנמשל הוא : שאלמלא נעשה הנס שהיונים פשפשו בכל ההיכל ולא מצאוהו – לא היה שמן שעל ידו יעשה נס לכל שמונת הימים ולכן חוגגים יום נוסף לזכר מציאת פח השמן. בעלי האגדה הוסיפו להסביר לפי תירוץ זה את המשפט בפזמון "מעוז צור": "בני בינה – ימי שמונה קבעו שיר ורננים -". מילים אלו טעונות ביאור, מדוע נצרכו דווקא בני בינה" כדי לקבוע שיר ורננים ? אולם, לפי התירוץ הזה מובן. הנס שנעשה ביום הראשון הוא בדרכי הטבע, והרואה עלול לתעות שאין כאן נס. בני בינה, כשראו את הנס שהפך דלק שמונה ימים, הבינו שגם מציאת הפח אף היא נס וצריך לקבוע לזה יום נוסף … הבה נפיץ את האור בכל שמונת הימים בחינת מוסיף והולך.. חג אורים שמח. עיקר נס חנוכה – ההצלה מהיוונים (מר אבישי יוחננוף) ידוע כי עיקר נס חנוכה היה ההצלה מהיוונים, אחרי שגזרו גזירות קשות על ישראל, שלא ללמוד תורה, ולא לשמור שבת, ורצו גם לבטל שאר מצוות מישראל, עד שהקב"ה הצילם על ידי קומץ אנשים, חשמונאי ובניו, שיצאו למלחמה במסירות נפש נגד אלפים רבים של האויב היווני, שאליהם הצטרפו גם הרבה מתייוונים מישראל, אף על פי שהיו היוונים מדינה שלמה של עשרות אלפי אנשים, בכל זאת לא שתו החשמונאים לבם לזה, והלכו בכל המסירות כדי להציל מיד היוונים. הלא אם היו שואלים דבר כזה לאדם מן השוק, בוודאי היה משיב ואומר כי אין זה אפשרי לכמה אנשים יחידים לעמוד נגד אלפים רבים, שהרי הם ממש כמאבדים את עצמם לדעת במלחמה זו, אבל החשמונאים עמדו בגבורה ויצאו למלחמה ביוונים במסירות נפש, וכל עיקר כוונתם ביציאה למלחמה הייתה מפני שרצו להציל את כלל ישראל, שלא יעברו חלילה על הדת, ונעשה להם נס שלא כדרך הטבע שניצחו את היוונים במלחמה. ולזה באו עיקר קביעות ימי החנוכה לדורות משום נס ההצלה מהיוונים, שהצליחו החשמונאים המעטים לנצח את היוונים הרבים, וכפי שמבואר בנוסח תפילת על הניסים שמזכירים בעיקר את נס ההצלה והניצחון במלחמה, "ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם וכו' מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך", וכמעט שאין מזכירים את נס פך השמן, שגם בסוף על הניסים שאומרים ואחר כן באו בניך וכו' לא מזכירים את נס זה, ורק הדלקת נרות חנוכה היא לזכר נס פך השמן. מדוע חנוכה ופורים לא בטלים? חנוכה ופורים לא בטלים אמרו חכמים: "אם כל המועדים יהיו בטלים – חנוכה ופורים לא בטלים"! על עדיפותם של חנוכה ופורים על שאר המועדים כתב הרב אליהו כי טוב בספרו ה"תודעה", והסביר זאת ע"י משל: למה הדבר דומה: לסוחר אחד שנתנו בידו ממון לעשיית מסחר, הלך ועשה מסחרו והרוויח ממון הרבה משלו. לאחר ימים, אפילו אם יבואו ליטול ממנו מה שנתנו לו – הרי שאת מה שהרוויח משלו לא יוכלו לקחת… והנמשל: כך המועדים האמורים בתורה, ניתנו בחינם לישראל, ולא מחמת זכויותיהם. ואילו חנוכה ופורים ניתנו להם לישראל בזכות מעשיהם הטובים, שחרפו נפשם על האמונה הטהורה בחנוכה, וברצון עצמם קבלו עליהם ברית התורה בפורים ולא כפו עליהם הר כגיגית. וכל זאת , כאשר היו נתונים ביד בוזזיהם ומשעבדיהם. משום כך, אפילו ייטלו מהם המועדים האחרים – חנוכה ופורים שזכו להם במעשיהם, לא ייטלו מהם ולא יהיו בטלים לעולם! במסכת שבת דף כא נאמר: "מאי חנוכה דתנו רבנן בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה…" את דברי הגמרא הללו – מסביר ר' מאיר שפירא מלובלין כך: מאי חנוכה? – מהו סודם של ימי החנוכה? דתנו רבנן! – את הכוח לעמוד איתנים אל מול הקמים עלינו, אנו מקבלים מ"תנו רבנן", לימוד התורה ושמירת המצוות, רק כך נוכל להם! ובאמת מביא בבן איש חי בפרשת וישב "רמז יפה לחנוכה" מהתורה. כשנעיין בפסוקים הראשונים של חומש בראשית, נגלה כי המילה הכ"ה מהמילה בראשית היא המילה אור, וזהו רמז לחג האור = חנוכה, החל בכ"ה בכסלו. התורה היא מקור האנרגיה של עם ישראל לעמידה מול כל העומדים עלינו לכלותינו… וממילא בכוח כזה לא יתבטל חנוכה לעולם! חנוכה במחנה העבודה מיהרלדארף(אוהב תורה) בשואה הנוראה חפצו צוררי ישראל לכלות את העם היהודי. אולם גם בחושך הנורא של גיא הצלמוות הגרמני, עלו ניצוצות של גבורה ומסירות נפש לקיום המצוות, האירו באור יקרות, והוכיחו את גבורתו וחוסנו הפנימי של עם ישראל, ששום צורר אינו יכול לו. וכך מספרים החסידים אודות ההדלקה של הרבי הקדוש מצאנז וחסידיו במחנה העבודה מיהרלדארף, חנוכה תש"ה: היהודים השבורים והרצוצים שם במחנה לא ידעו באיזה יום בשבוע יחול בדיוק יום ראשון של חנוכה. לוח שנה עברי לא היה בידם והם היו מנותקים מכל וכל. הלכו, אפוא, אל הרבי מצאנז זי"ע והוא התיישב מיד בצריפו עם גזיר פחם בידו האחת, ששימש לו במקום עיפרון, ועם קרעי נייר של שק מלט בידו השנייה, התחיל לרשום מספרים ולחשב חשבונות על פי הזיכרון עד שחישב בבירור באיזה יום בשבוע יחול כ"ה בכסלו. בהתקרב ימי החנוכה, הזדמן לרבי לעבוד במחסן העצים של המחנה. הוא ניצל הזדמנות פז זו, שהתגלגלה לידיו משמיים, ובסיועם של עוד כמה יהודים התקין בסתר מנורה של עץ. אולם כיצד ישיגו שמן להדלקה? גם לזאת מצאו פתרון. מדי פעם היו מקבלים היהודים מרגרינה בקצבה. כל פירור של מרגרינה הוא סם חיים, תוספת נחוצה של אנרגיה לגוף התשוש. אך בימי החנוכה כל פירור של מרגרינה הוא סם חיים לנשמה, תוספת אדירה של אנרגיה לנפש היהודית, שכן ממנו אפשר להתיך מעט שמן להדלקת נר חנוכה… ואכן, יהודים רבים מן המחנה הפרישו במסירות נפש פירורי מרגרינה ושמרו אותם עבור הדלקת הנרות. ופתילות מאין? חיש קל נשלפו חוטים מבגדי המחנה הבלואים שעטפו את גופם, עבור התקנת הפתילות לשם מצוות הדלקת נרות חנוכה. כשהגיע ליל ראשון של חנוכה, זכו היהודים במחנה להדליק את נרות החנוכה כמצוותם. הרבי זי"ע העלה את השלהבת ברטט של קדושה… שמחה עצומה הציפה את הלבבות. מספר הרבי: "באחד הלילות הבאים אחזה אש הנרות בצריף כולו והתלקחה שריפה גדולה. מיד באו הרשעים לחקור ולדרוש מה היה שורש המאורע, ועל מעשה כזה להדליק אש במחנה היו ממיתים תיכף ומיד את האיש ההוא שהעז לעשותו. ואף על פי כן לא עזבונו חסדיו יתברך שמו וניצלנו מידיהם". והוסיף הרבי בהתרגשות גדולה: "אפילו אודה לה' כל ימי חיי, בימים וגם בלילות, לא אצא ידי חובתי להודות לאלוקים על שזכיתי אז תחת שלטון הרשעים לקיים את המצווה כראוי ולהדליק נר חנוכה כהלכתו, ולא זו בלבד אלא שיצאתי משם חי וקיים חרף הסכנה שריחפה אז על ראשי!" . הקשר בין הדלקת נר חנוכה לבורו של יוסף (אוהב תורה) בסוגיית חנוכה בגמרא, מופיעות שתי מימרות של ר' תנחום: אחת בהלכה, ואחת באגדה. בהלכה "נר של חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי", ומיד לאחריו באגדה, לגבי הבור שאליו נזרק יוסף "מאי דכתיב 'והבור ריק אין בו מים'?, ממשמע שנאמר: 'והבור ריק' איני יודע שאין בו מים? אלא מה ת"ל 'אין בו מים', מים אין בו, אבל נחשים ועקרבין יש בו". 'משך חכמה' מבאר את הקשר בין שתי האמרות של ר' תנחום בטוב טעם ודעת: ר' תנחום בא להסביר את גדר הברכה, שמברכים על נר חנוכה, "שעשה נסים לאבותינו", שהיא כמו הברכות הרואה מקום שנעשה לו נס, שמברך "שעשה לי נס במקום הזה", ולגבי ברכה זו קובע אבודרהם שברכה זו נאמרת דווקא על נס שיצא מדרך הטבע, כאשר רואה את המקום שארע בו הנס. בחנוכה היו שני נסים: ניצחון המלחמה על מלכות אנטיוכוס, והוא נחשב עדיין לנס בגדר הטבע, ונס פך השמן שהוא מחוץ לדרך הטבע. וכיוון שברכת "הרואה" מברך רק על נס על-טבעי, לכן אי אפשר לברך ברכה זו על נס הניצחון במלחמה, אלא על נס פך השמן שהוא נס על-טבעי. ותיקנו לברך ברכה זו על ראית הנרות, שהן כאילו מקום הנס. ולכן יש להדליק למטה מכ' אמה במקום שהעין שולטת בו, כדי שיברך במקום הראוי לברכת "הרואה". מוסיף ה'משך חכמה' שאת זה למד ר' תנחום מפרשת בורו של יוסף. על פי מדרש תנחומא על הפסוק: "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם" מה ראו? ראו את יוסף שכשחזר מלקבור את אביו, הלך והציץ בתוך הבור שהשליכוהו לשם, והם חשבו "לו ישטמנו אחינו" ויוסף לשם שמים התכוון, לברך "ברוך שעשה לי נס במקום הזה". יוסף זכה לשני סוגי נסים: נס טבעי ועל-טבעי. הנס הטבעי הוא, פרשת ירידתו למצרים. כל השתלשלות הקורות אותו מירידתו למצרים עד שנעשה למשנה למלך מצרים. שונה מזה הנס שניצל מאותו בור שנחשים ועקרבים יש בו, שהיה נס יוצא מדרך הטבע. ולכן כשיוסף רצה לברך "שעשה לי נס במקום הזה", לא היה יכול לברך על הצלתו במצרים שהיה נס טבעי, אלא על נס הצלתו מבור הנחשים שהוא נס על-טבעי, ולכן חזר לאותו הבור, כדי לברך שם. וזה הקשר בין שני מאמרי ר' תנחום הוא רבי תנחומא שבמדרש. הידור מצווה עד שליש (הרב נתי) מפורסמת השאלה מפני מה מדליקים 36 נרות בחנוכה, הרי מצד הדין מספיק להדליק כל יום נר אחד שזה ס"ה שמונה נרות לכל החנוכה. והתוספת שכל יום מוסיף והולך עד שביום האחרון מדליקים שמונה היא הידור מצווה. והרי הידור מצווה הוא רק עד שליש מהמצווה? ונראה ליישב שהרי עיקר מצוות נר חנוכה תקנו חז"ל משום פרסום הנס, וכל מה שמוסיפים בנרות מתפרסם הנס יותר אם כן במצווה זו ההידור הוא לא חיצוני כמו בשאר מצוות אלא הוא עצם המצווה, שכן ההידור מביא ליותר פרסום הנס. וראיה ניצחת לדבר שהאבודרהם מביא בשם הרמב"ם שמי שהדליק נר חנוכה ובירך עליו, ואחר כך הזדמן לו להדליק עוד נר שלא היה לפניו לפני כן חוזר לברך. ולכאורה קשה איפה מצינו עוד מקום בתורה שמברכים על הידור מצווה? ולפי מה שאמרנו זה מצוין שהרי בנר חנוכה ההידור הוא בגוף המצווה ומן הדין שיברכו גם עליו. אור רוחני שואל הרב יאודה צדקא זצ"ל: "מדוע לא קבעו, אכילה ושתיה בחנוכה? הרי סוף סוף, גם הגוף היה בסכנה, הרי נלחמו מועטים נגד המרובים. ובחסדי ה' נצחם. אמנם, היו גם כן גזירות רוחניות. ועליהן עשו זכר, בהדלקת הנרות, אך מדוע לא עשו שום זכר לניצחון, באכילה ושתיה"? ומפרש: "מפני שחששו שמא במשך הזמן ישכח העיקר, שהוא הנס הרוחני. ויישאר רק זכר לנס הגופני באכילה ושתיה. והרי עיקר נס חנוכה הוא רוחני, יותר מאשר גשמי. ובכדי שיבינו הכל, כי הרוחניות, היא שדחפה את החשמונאים למלחמה. ובכדי שלא ישכח הדבר, עקרו את החומרי לגמרי ועשו אותו רוחני בלבד, בהדלקת הנרות, כדי שכל אחד ידליק בלבו ובלב אנשי ביתו, את ה'אור הרוחני'. וזוהי מצות חנוכה – 'איש וביתו' (שבת כא) מדוע החנוכייה בצד שמאל? (הרב זליג ברנשטיין) על פי ההלכה, כאשר מניחים את החנוכייה בפתח, יש לשים אותה מצד שמאל, כך שהמזוזה תהיה מצד ימין, החנוכייה בשמאל והאדם יהיה מסובב במצוות מכל הכיוונים כאשר הוא נכנס לבית. עם זאת, עדיין זה נראה מעט מוזר. חוץ מאשר מצוות תפילין, שמניחים על יד שמאל עקב פסוק מפורש ("על ידכה" יד כהה) בכל שאר המצוות תמיד מקפידים לעשות דברים בימין. שופר תוקעים בצד ימין של הפה, קרבנות מסתובבים תמיד דרך צד ימין, קידוש לוקחים את הכוס ביד ימין וכו' כו'. אלא שיש לזכור את מטרתה ומהותה של החנוכייה. המזוזה, למשל, מטרתה היא להשפיע ברכה ולשמור על תוך הבית. החנוכייה, לעומתה, מטרתה לפרסומי ניסא היא מכוונת למעשה החוצה, אל מחוץ לבית. לכן, כאשר האדם עומד בפתח ופניו פנימה, המזוזה שמהותה למען תוך הבית אכן נמצאת מימינו. אבל כאשר האדם מכוון את פניו החוצה, אזי המצווה שמטרתה חוץ החנוכייה נמצאת למעשה אז מצד ימין שלו, ולא שמאל, משום שזו מהותה למען פרסום הנס ברחוב, בחוץ. המנורה ושמן הזית כסמל החכמה בחנוכה במסכת בבא בתרא דף כה נאמר: "הרוצה שיחכים – ידרים, וסימנך: מנורה בדרום" רמזי חכמה רבים יש במנורה: על המנורה להיות מקשה אחת, ללמדנו, שאין לחלק את התורה, אלא, כולה מקשה אחת. שבעת הקנים הם סמל לשבעת החכמות שיש בתורה. ורמז לכך מצאנו במשלי ט' א': "חכמת בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה" אף "שמן הזית מסמל חכמה" משום שהוא מובא אל המנורה. במסכת הוריות דף יג כתוב: "חמישה דברים משיבים את הלימוד… הרגיל בשמן זית, דאמר ר' יוחנן: כשם שהזית משכח לימוד של שבעים שנה, כך, שמן זית משיב לימוד של שבעים שנה". וכן, מצינו במסכת מנחות דף פה, על הפסוק משמואל ב' יד: "וישלח יואב תקועה וייקח משם אישה חכמה", שואלת הגמרא: במה שונה העיר תקועה?, עונה ר' יוחנן: "מתוך שרגילין בשמן זית, חכמה מצויה בהן". רמזים נפלאים מובאים בספרים על המילה "שמן" "ראשי תיבות של שמן": שלמים מסרו נפשם – זכר לכך שמסרו עצמם על קידוש ה'. שלשה מצוות נצרו – רמז לכך שחירפו נפשם לקיים חודש, שבת ומילה. למרות שהיוונים גזרו שמרם מלך נאמן – ה' הצילם מ: אנטיוכוס הרשע, ניקנור- שהיה משנהו ובגריס שר הצבא. שני משחיתים נהרגו – הם ניקנור ובגריס שהרגום ישראל. מלך שלהם נס – זה אנטיוכוס הרשע, שנס וברח מעיר ממלכתו באישון ליל. שמן מזית נבחר – שמן זית הוא הראוי והמהודר ביותר להדלקה, כיוון שבו נעשה הנס. שמונה נרות מדליקים – זכר לנס שנעשה בפך השמן. שמש מעל נרות – את השמש יש להניח רחוק ומובדל משאר הנרות. שיברך מנר נוסף – לאחר שבירך "להדליק נר" ו"שעשה ניסים", מתחיל להדליק מהנר החדש. מצד שמאל נדלקים – אופן ההדלקה הוא משמאל לימין. שמאל נכנס מניחם – מקום הנחת נר חנוכה הוא מצד שמאל, כדי שיהיה וכך מסובב במצוות. שיעור מצוותן נאסרים – בחצי השעה הראשונה, שהוא שיעור ההדלקה, אסור ליהנות מאורם. שימנעו נשים ממלאכה – מצווה על הנשים להימנע ממלאכה בעוד הנרות דולקים. ההבדל בין נרות חנוכה לנרות המנורה במקדש נס פך השמן הוא אמנם הסיבה הישירה למצוות הדלקת נר חנוכה, אולם בעוד שבמנורת בית-המקדש היו רק שבעה נרות, הרי בחנוכייה של חנוכה יש שמונה קנים ואנו מדליקים בה שמונה נרות. ההסבר על כך הוא: מנורת שבעת הקנים, שדלקה בבית-המקדש, התאימה למצב רגיל וטבעי, שבו הרוחניות שולטת. במצב רגיל זה, כאשר אפשר לקיים את רצון השם ללא כל הפרעות ומכשולים, אפשר להסתפק בשבעה נרות. אולם כאשר נוצר מצב בלתי- רגיל, כשהחשיכה הרוחנית עולה וגוברת, אי-אפשר להסתפק בשבעה נרות, אלא צריך להדליק שמונה. נרות החנוכה באו דווקא בעקבות התגברות כוחות הנגד והתעצמות החושך. הם נקבעו לאחר שהיוונים "גזרו גזירות על ישראל וביטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות… ולחצום לחץ גדול" (כלשון הרמב"ם). כאשר נתרבו הקשיים והשתבש מצב הדברים הרצוי והטבעי, שוב אין די בשבעת נרות המנורה. כנגד תגבורת החושך, דרושה גם תוספת באור. זו, בעצם, מטרתם של נרות החנוכה להאיר באור רוחני-אלוקי את חושך העולם, המסתיר ומעלים על האמת האלוקית. ולכן, כדי שנוכל לעמוד במשימה זו בתקופה של חשיכה רוחנית גוברת, ניתן לנו הנר השמיני, הנר הנוסף. כמו כן איננו מדליקים בכל יום אותו מספר נרות, אלא הסדר הוא שמוסיפים מיום ליום. בכל יום מוסיפים ומגבירים את עוצמת האור עד אשר מגיעים, לכאורה, אל השלמות אל היום השביעי, שבו מדליקים שבעה נרות כנגד שבעת הנרות של מנורת בית-המקדש. אולם מיד למחרת אומרים לנו: הדליקו נר נוסף נר שמיני! דבר זה ממחיש את הצורך להגביר אור כנגד התעצמות החושך. בנקודה סמלית זו מסתיימים ימי החנוכה, כשהם מותירים אחריהם מעין צו תמידי: לעולם לא לדרוך במקום, לא להסתפק בקיים, אלא תמיד להוסיף באור; ועל כל תוספת בצד השלילי, יש להרבות בצד החיובי עד שהאור יסלק כליל את החושך. מעבר לזאת, בבית-המקדש דלקה המנורה בתוך ההיכל, בפנים הבית, ואילו את נרות החנוכה אנו מציבים דווקא "על פתח ביתו מבחוץ". בזמן שבית-המקדש קיים וממנו אורה יוצאת לכל העולם כולו, די בהדלקת הנרות בפנים, בתוך הבית. אולם כאשר "החושך יכסה ארץ" או כלשון הגמרא (לגבי זמן הדלקת נרות החנוכה): "משתשקע החמה" אי-אפשר עוד להסתפק באור המאיר בתוך הבית, אלא צריך להדליק אור גם בחוץ, במקום החושך. כאשר יש חשש שהדברים השליליים הסובבים את הבית מבחוץ יחדרו גם פנימה ויעיבו על האור שבו, אין להסתפק בהארת פנים הבית, אלא חובה להציב את הנרות המאירים דווקא בפתח הבית, כדי ש'רשות הרבים' תואר אף היא מאור הנרות. גם בימינו אלה, כאשר נוצרה בעולם נסיגה במידת הדבקות באמונה ובערכי-אמת, צריך להגיב על כך בהגברת האמונה ובהפצתה החוצה. בימים כאלה אסור להסתגר בתוך המסגרת החיובית, שכן הרוחות השליליות המנשבות בחוץ עלולות לחדור פנימה. צריך לצאת החוצה ולהפיץ אור, ורק אז אפשר לשמור על האור הפנימי ואף למשוך אליו את אלה הנמצאים בחוץ. הקב"ה נותן ליהודי כוח מיוחד דווקא בגבור החשיכה להדליק שמונה נרות ולא שבעה, להעמידם מחוץ לבית ולא בתוכו. כל זאת, כדי לאפשר לו להתגבר על כל המכשולים והעיכובים הנקרים בדרכו. ניתנו לנו הכוחות הדרושים, וצריך רק להשתמש בהם ולהוציאם לפועל. משום כך נאמר על נרות חנוכה שהם "אינם בטלים לעולם". נרות בית-המקדש בטלו כאשר החושך גבר והביא עימו את חורבן הבית והגלות שלאחריו, אבל שמונת נרות החנוכה, שכל ייעודם הוא להתמודד עם החושך ולהאירו נרות אלה "אינם בטלים לעולם"! "הפח נשבר ואנחנו נמלטנו" (פנינים על התורה, רבינו יהונתן אייבשיץ) היה זה ערב ימי חנוכה כשהיה רבינו דרדק בבית המלמד ובקשו התינוקות לברוח מבית הספר. המלמד נאות לבקשתם אך התנה זאת באם ישיבו לו על השאלה: כמה נרות מדליקים בכל שמונת ימי החנוכה? על אתר השיב לו יהונתן החריף: "הפך נשבר ואנחנו נמלטנו" וכוונתו הייתה שכאשר תשבר המלה פ"ח יתקבל המספר ארבעים וארבע [נרות החנוכה] – "ואנחנו נמלטנו" מבית המלמד… פרסום הנס והקשר לדמי חנוכה נפסק להלכה בשו"ע באורח חיים סימן תרע"א, שצריך להיזהר מאד בהדלקת נרות חנוכה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, שואל או מוכר כסותו, ולוקח שמן להדליק! עניין זה מצינו גם במצוות ארבע כוסות. גם שם נפסק להלכה בשו"ע אורח חיים סימן תע"ב, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה ימכור מלבושו או ילווה או ישכיר עצמו בשביל יין לארבע כוסות. מהי הסיבה לכך, שדווקא שני המצוות הללו נתייחדו בהקרבה גדולה לעשייתן?! תירץ ר' יששכר דוב מבעלזא זצ"ל: משום ששתי מצוות אלה אינן כשאר מצוות שבתורה, בשאר מצוות מלמדים אותנו חז"ל בגמרא מסכת ברכות דף ו': "חשב אדם לעשות מצווה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה", כיוון שהקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה, ואילו בשתי מצוות אלה, הדלקת נרות חנוכה וארבע כוסות אין הדבר כן, שאף אם חשב לעשות ונאנס ולא עשה – לא נחשב הדבר כאילו עשאן, זאת משום שטעם מצוות אלה הוא כדי לפרסם את הנס שאירע בימים אלה, ואם לא עשה את המצווה בפועל, לא נתפרסם הנס על ידו! משום כך, נוהגים להעניק "דמי חנוכה" כדי שיוכל כל אדם לקיים את המצווה כראוי. אם כן מדוע מחלקים לכולם? אלא, כדי שלא לבייש את מי שאין לו, נהגו לתת לכל מבקש. טעם נוסף לנתינת מעות בימי חנוכה, זה המנהג לחלק צדקה בימי החג. ובפשטות נראה שהמקור כבר נמצא בדברי המגן אברהם (בראש הלכות חנוכה, סימן תר"ע) "נוהגים הנערים העניים לסבב בחנוכה על הפתחים". החתם סופר מסביר את הטעם: כדי שייכנס וייצא העני בין מזוזה לנר. והדבר נלמד מההכנה למצוות: "ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו" כי נע"ם ראשי תיבות נר עני מזוזה". וכל זה מדובר בנתינת צדקה, כפי שהסברנו לעיל שיוכל העני לקיים מצוות נרות חנוכה ולפרסם הנס. וכן נפסק להלכה: "מרבים בצדקה בימי חנוכה כי הם מסוגלים לתקן בהם פגמי נפשו על ידי הצדקה ובייחוד ללומדי תורה העניים להחזיקם" (קיצור שולחן ערוך קלט, א). חי צומח דומם – הקשר בין תשובה מקץ וחנוכה (מר נפתלי מלר) דבר תורה – מקץ – חנוכה – הרב שלום יוסף ברבי שלושה דברים צריך לומר אדם בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה עישרתן ערבתן הדליקו את הנר… שלוש פעמים בשנה ניתנת לאדם האפשרות לתקן חטאיו ולשנות גורלו ואלו הן-עשרת ימי תשובה הושענה רבה-וחנוכה זמנים אלו מתחלקים לשלושה קטגוריות חי, צומח ודומם. עשי"ת חי מדבר- בתקופה זו אנו מתכוננים ליום הגדול, יום כיפור. בנוסף אנו מתחננים, מתפללים ומבקשים מחילה יום וליל. זוהי למעשה התקופה החיה והערנית ביותר בשנה, תקופה שבה כל מעשה שאנו עושים עובר עשרות ביקורות ומסננות. שם נחתמות הגזרות מי לחיים ומי לא. הושענה רבה -צומח- בזמן התפילה וההקפות שבהושענא רבה נוטלים אנו את ארבעת המינים שמקור כוחם הוא מן הצומח. ובסיום התפילה חובטים אנו בערבה על פני האדמה שמשם מתחילה הצמיחה. חביטה זו באה להראות לאדם שגם אם לא הצליח להתעלות ביום כיפור, היום המרכזי של התשובה, ותחושתו שפלה ונמוכה כעין האדמה, חובט הוא בערבה ועל ידי הכאה זו מעורר תוכו לתשובה ומרחיק ממנו חומריות תאוות וכיוצא בזה. ערבה מלשון ערבות שערב הקב"ה לאותו אדם אשר רצונו האמתי לשוב בתשובה, שאכן כך יהיה ותשובה תהא מנת חלקו. תמיד צמיחה מתחילה מלמטה. חנוכה דומם אנו חוגגים את חג החנוכה בעקבות הנס שקרה לאבותינו, שמצאו פך שמן טהור לאחר מהומות הטומאה שביצעו היוונים, פך השמן שעליו מורכבת מהות החג ,הינו דומם. חנוכה הוא המועד האחרון בסדרת המועדים המאפשרים לאדם לשנות את חתימתו בבחינת מקץ סוף. וכן נראה שבתקופה זו קל יותר לקבל ניסים וישועות מאשר בכל השנה ברחמיו של הקב"ה ניתנת לנו הזדמנות להיחתם לטובה על ידי פעולות פשוטות ולא מורכבות כלל, פעולות דוממות כהדלקת הנר ופרסום הנס. הקב"ה מעניק לנו הזדמנות לתקן את נפשנו על ידי נר שהינו דומם אך אורו חי מדבר וצומח "כי נר מצווה ותורה אור" הנר מוגבל להאיר ככמות השמן השעווה או הדונג שבו כך היא המצווה מוגבלת לפי הזמן והמקום, לעומת זאת ידוע שאור הינו כח בלתי מוגבל ובלתי ניתן לתיאור וכך היא התורה, אינה מוגבלת כלל ובכל זמן קיימת ועומדת ומחכה לזָכּות את לומדיה. בזמן הדלקת הנרות מושפעת חמלה מאתו יתברך על האדם, חמלה המשפיעה אפילו על אדם שלא הדליק בעצמו את הנרות, אלא רק חווה את פרסום הנס על ידי ראִיה. כך היא התורה, אדם שלומד וממלא עצמו בה אין שיעור לשכרו ולפעולתו ולא זאת בלבד אף אדם שאינו לומד ומתייגע בתורה אלא קובע עיתים ומקשיב בשיעור או הרצאה מושפעת לנשמתו השפעה חזקה וכבירה. ובנוסף אפשר לומר שחנוכה מלשון נוכחות, שמוטלת עלינו המצווה להראות נוכחות הנס בכל מקום ומכך ירדו אורות של טובה לעולם. על כן כך כתוב במשנה שבת (פרק ב משנה ז) "עישרתן ערבתן הדליקו את הנר"-שלושה זמנים חשובים לאדם ערב שבת עם חשיכה, זמנים שברצונו לשבות מחומריותו, אך החשיכה קיימת בתוכו ואלו הן: עישרתן חי מדבר -עשרת ימי תשובה ששם נפתחים השערים לחיים. עירבתן צומח – הושענא רבה שחובטים אנו בערבה להרחיק מאתנו תאוות וחומריות. הדליקו את הנר דומם -חנוכה שעל ידי הדלקת הנר ופרסום הנס מושפע עלינו כח של חיזוק גם בחינת חי, גם בחינת צומח, וגם בחינת דומם. פרשת מקץ ידועה כפרשת האורות שכמעט תמיד נופלת בזמן החנוכה ורמזים רבים הובאו בדבר אף אנו נביא כמה ב"ה: קראתי מחכמי הספרדים שבפסוק "שובו שברו לנו מעט אוכל וכו' נמצא רמז מאלף : "שברו לנו" נשבור ונחלק את מלת "לנו" לחצי ז"א ל=30 נ=50 ו=6 86 לחלק לשתיים עולה 43 לאחר מכן נוסיף את ה"מעט" שבמלה "אוכל" שהיא כמובן האות "א" כך יוצא לנו 44 כמניין הנרות. עוד דבר ששמעתי מאחד האדמו"רים נר בגימטרייה 250 נכפיל בשמונת ימי החנוכה יצא 2000 נוסיף כה' שזהו התאריך שבו חל החג' יצא לנו: 2025 כמניין התיבות בפרשה. רמז נוסף שיצא לי לחשב בסיעת הדישמיא – בפרשה חולם פרעה שני חלומות נוסיף את פרטי החלומות של פרעה ואת פתרונם וכך יצא: שני חלומות + שבע פרות בריאות + שבע פרות רזות + שבע שיבולים בריאות + שבע שיבולים דקות + שבע שני שבע + שבע שני רעב = מד' שזה 44 כמניין הנרות. ועוד ניתן לומר שרמז זה קשור בחלומות ואם נהפוך את המספר מד' יצא לנו "דם" וידוע שאדם שחולם על דם מראה שנמחלו עוונותיו וזה בדיוק מתקשר לחג החנוכה שזהו המועד האחרון לחיתום ובאפשרותנו לבקש שימחל הקב"ה על עוונותינו וחטאינו. שבת, חודש, מילה. (זרחיה ליאור) מה בין יון לישראל? מובא בהרבה ספרות חז"ל שהיוונים לא מנעו את לימוד התורה כשלעצמו כחכמה לא היה אכפת להם אלא גזרו על עם ישראל שלא לקיים את השלושה מצוות הללו שהם שבת, חודש, ומילה. אגב נעיר כבר כעת שבמילה חשמונאים רמוזים כל השלושה. ש' שבת, ח' חודש, מ' מילה. הם החשמונאים נאבקו בגזרה זו ולכן הם כינו את עצמם בשם חשמונאים כאילו אמרו אנו החזרנו לעם ישראל את המצוות הללו, הצלחנו להתגבר על היוונים ולבטל הגזרה. ואכן חזרו ישראל לקיים בלב טוב וללא פחד את מצוות השבת החודש והמילה. אם נביט אז נגלה שחג החנוכה בתוכו ובפנימיותו כבר מתקן הוא ומגלה בתוכנו את שחזרה לישראל האפשרות החוקתית מטעם השלטון לקיים מצוות אלו. איך? מילה – חג החנוכה אורכו שמונה ימים שזה דומה לשמונה ימים בהם מקיימים את מצוות הברית ברך היהודי הנולד. שבת – בשל העובדה שימי החנוכה שמונה המה אז בהכרח ששבת חייבת להימצא בתוך ימי החנוכה ולפעמים ישנם שנים שיש בימי החנוכה שתי שבתות, אם כה' בכסלו חל בשבת. חודש – ימי החנוכה שמתחילים בכה' כסליו לאורך שמונה ימים חייב מן ההכרח לעבור גם בראש חודש טבת, ולפעמים ישנם שנים שיש גם שני ימי ראש חודש אם כסלו הוא חודש מלא. נמצא שבימי החנוכה מתקנים אנו את מצוות השבת את מצוות המילה ואת מצוות החודש. ובאמת מה כל כך מיוחד במצוות אלו ומה יש בתוכנם שהיוונים לא אפשרו לנו לקיימים? כדי להבין זאת צריכים להבין מהו השורש המחשבתי רעיוני של יון. יון, הבינה שיש בעולם צד גשמי ויש צד רוחני. אך מה שמפריע להם הוא החיבור שבניהם. איך ניתן בכלל לחבר חומר עם רוח שהינם שני דברים ועניינים נפרדים ללא כל קשר. מה שהיהדות מנסה וגם מצליחה להביא לעולם הוא את הרעיון שניתן גם ניתן לחבר את החומר לרוח ולקדשו. מילה – הרי אם הקב"ה ברא אותך ערל ולא מהול מי אתה שיכול על ידי פעולה כירורגית קטנה לקדש גופך אליו? מה פתאום, אם רצה הא-ל בכך, שיברא אותך מהול אין אתה רשאי לעשות בעצמך פעולה כירורגית בגופך ועל ידה להתקדש. שבת – אתה בתור אדם שעומד חי בעולם של מעשה מי אתה בכלל שתחליט שיום בשבוע אתה שובת ממלאכה אתה באת כאן לפעול ולעבוד לא ניתן לך להתחמק, כל עוד שבכוחך ובבריאותך לעבוד, תעבוד מה הבטלה הזאת ועוד בשם הדת? ועוד לקדש את אי העשייה ביום קדוש לה' זה לא יתכן? לא מתקבל על הדעת כך חשבו להם היוונים ומתוך מחשבה זו גזרו הגזרות. חודש – הרי קידוש החודש ניתן לחכמים על פי ראיית המולד ועל פיו נדע מתי יחול חג הפסח ולפיו ידעו גם מתי יחול יום הכיפורים. וחלות הקדושה על יום חול חלות שה' כביכול מתחשב בה כדי שדרכה ניתן יהי לתן לשכר למקיים או לעונש למחלל דהיינו לתת למי שלא מקיים הפסח ולמי שמתחמק מן המחויבות של יום הכיפורים את עונשו וכל זה על פי דעת בית דין ששמע מפי עדים? מי אתם? וכי בן אדם יכול לקדש יום חול לעשותו יום שבת שבתון כדוגמת יום הכיפורים? נמצא שבחנוכה מתמצא כל העניין. כי עצם עניין המנורה העשויה כולה ממקשה של זהב שהיא הלוא מתכת יקרה ששווה הרבה מאוד ערכה החומרי רב, ועליה כן עליה אתם מדליקים בשמן זית זך כתית למאור את הנרות, נרות העולות בשלהבת כלפי למעלה. אין זה כי אתם בפעולה זו מחברים שמים וארץ מחברים אתם בנושא אחד רוח עם חומר. נמצא, שבנר הקטן הזה נעשה כל הנס ובנר הזה הראנו לעולם כולו שאכן היהדות היא כן שמחברת ומקדשת שמים עם ארץ חומר עם רוח, הוא עם ישראל בא, ומקדש את החול ומביאו אל הקודש. אם היוונים ניצחו?! – חושך זה יון חג החנוכה הוא החג ה"שבוי" ביותר בעם ישראל. בשנים האחרונות עשו מהחג את ההיפך המוחלט מהמהות שלו: המכבים האמתיים נלחמו נגד הספורט, ואנחנו לעומתם מנציחים את הספורט ע"י 'מכבים' מסוג אחר, כמו מכבי ת"א וכפר הספורט שנקרא מכביה… הם נלחמו נגד מופעים וקולנוע, אך היום כל ההורים יודעים שבחנוכה יש את מספר המופעים הגדול ביותר: פסטיגל, פסטיבל ועוד… מסקנה – יון ניצחו! לכאורה ניתן לשאול: הרי, אריסטו, אפלטון, סוקרטס וחבריהם היו חכמים מופלאים, חכמתם היא בגדר תגלית. אם כן, מדוע נאמר ש"חושך זה יון"? כיצד יתכן שהם החשיכו את העולם, הרי חכמה בגויים תאמין? ואפילו חכם גוי מברכים עליו "שחלק מחכמתו לבני אדם"?! ניתן לומר בדרך רמז: כחש = חשך = שכח העולם מראה לנו שהאקדמיה היא החשובה. התפיסה הזו למעשה מכחישה את התורה, ומחשיכה את אור התורה. כאשר אור התורה מתעמעם ח"ו התורה הולכת ומשתכחת, וכאשר היא תשכח יהיה בעולם חושך מוחלט. כנגד זה, בחג החנוכה עלינו להרבות בלימוד התורה ובכך להגביר את אור התורה. וכבר רמזו על האמור במסכת שבת כב: "מאי חנוכה? דתנו רבנן", שעיקרו של החג הוא לימוד התורה… תורה מגנא ומצלא (הרב יוסף זילברפרב) במצות הדלקת נר חנוכה ישנם הלכות רבות שמהם ניתן ללמוד דרך חיים מה היא. בין ההלכות שבהלכות חנוכה: כל השמנים והפתילות כשרות להדלקה וגם אלו שפסולים להדלקת נר שבת ולהדלקת המנורה במקדש. לא רק המדליק מברך, אלא גם הרואה נר חנוכה מברך שעשה ניסים, יש אפשרות לצאת יד"ח בהדלקה על ידי השתתפות בפרוטה. כבתה אין זקוק לה. מקום ההדלקה – פתח ביתו מבחוץ. גובה העמדת המנורה – למעלה מג' טפחים ופחות מעשרה. זמן ההדלקה – בין השמשות, והעיקר – משך ימי החנוכה – שמונה ימים מה שלא מצינו בשום חג אחר ואפילו חג הסוכות הוא שבעה ימים, ושמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו. כשנתבונן בהיסטוריה נראה שתקופת המועד הייתה קצרה מאד, שהרי היוונים נכנסו לבית המקדש וטימאו כל מה שהיה בדרכם כולל אבני המזבח שחוללו לעבודה זרה. בני חשמונאי נלחמו ביוונים וניצוחם על ידי הנס הגדול ומלכותם נמשכה שמונים שנה, עד שבאו הרומאים וכבשו את ירושלים והגלו את ישראל מאדמתם ועיקר גלותם הייתה למצרים, ומאז אותה תקופה עדיין נמצאים אנו בגלות עם הסמליות שבהדלקה. נאמר: "נר ה' נשמת אדם". המקבילה של הנר היא הנשמה והקב"ה מצייד את עם ישראל בגלויותיו בהדלקת נר חנוכה ובהלכותיה כדי להאיר לנו את חשכת הגלות. בירושלמי בפרק ה' ממסכת סוכה, מסופר על טרינוס קיסר שהיה באלכסנדריה ובאותה תקופה רוב הגולים היו שם, שהלך לכבוש את הברבי הנמצאים ביבשת אפריקה. בליל תשעה באב ילדה אשתו בן או בת ובחנוכה של אותה שנה מת הבן. ראתה אשתו שהיהודים בליל תשעה באב בוכים ובחנוכה שמחים. שלחה אגרת לבעלה, עד שאתה כובש את ברברי בוא וראה מה עושים לנו היהודים כאן במצרים. חזר הקיסר והרג את כל הגברים וציווה את הנשים להינשא לגויי מצרים, ואמרו הנשים: מה שעשית לבעלינו, עשה לנו, והרגם, ומאז נגדעה קרן ישראל ומאז אותה הדלקה ממשיכים אנו כל שנה את ההדלקה בהיותנו בגלותנו. הבית מסמל את חוסנו של האדם, הן הגשמי והן הרוחני, אדם בביתו מרגיש מוגן יותר מאשר נמצא בחוץ. כשמצווים להדליק בחוץ מתייחסים לאותם אנשים המרוחקים מתורה ומצוות ונמצאים בחשיכה וההלכות הקשורות למיקום, למקום, לצורת ההדלקה וזמנה באים ללמדנו שעלינו על ידי הנר להאיר את אותם הנמצאים בחשיכה ולקרבם לתורה ומצוות. חז"ל נתנו לאנשים אלו להתקרב גם על ידי זה שרק רואים את הנר לפני שהשתתפו בפרוטה, כבר יכולים לברך, מה שלא מצאנו בסוכה, במצה ובשופר, כיון שחנוכה נועדה לחבר אפילו את אלה שלא חשבו להתחבר, ואם האדם התחיל להתחבר יכול הוא להשתתף בפרוטה עד שיגיע למצב שידליק בעצמו, וזה כוחם של הימים הללו. ידועים דברי הרמב"ן בתחילת פרשת בהעלותך על הפסוק: בהעלותך את הנרות, שאמר הקב"ה לאהרן הכהן: שלך גדולה משלהם שאתה מיטיב ומדליק את הנרות, ומבאר הרמב"ן שרמז לו הקב"ה על הדלקת נר חנוכה שהוא ההמשך להדלקת המנורה והוא המחבר אותנו לבית המקדש, וכן מצינו בכלי המקדש שהורחקו מרוב אנשי הארץ חוץ מהכוהנים והלויים שניתנה להם האפשרות לשמש במקדש, חוץ מכלי המנורה שעל אהרן היה להיטיב את המנורה בפנים המקדש ולאחר מכן אפשר היה להוציאה לחוץ וזר היה כשר להדלקה ואז היו מכניסים אותה למקומה, ללמדנו על החוט המחבר בין בית המקדש לחנוכה, וזה מה שנאמר לאהרן: שלך לעולם קיימת. יש המדליקים בפנים – מניחו על שולחנו ודיו, ללמדנו שהחוץ נכנס פנימה ובתוך הבית מרגישים אנו את האווירה שבחוץ, ולכן כיון שזו שעת הסכנה יש לגרש את החוץ מהבית ולכן מדליקים בפנים. וכאן נשאלת השאלה, האם החוסן האימוני שלנו מספיק חזק, האם אנחנו כמחנכים מובטחים שלא נתפתה אחרי החוץ? הקדוש ברוך הוא מוביל אותנו לגלויות ארוכות ברוחניות ובגשמיות ומביא עלינו את חג החנוכה שהוא מעל הטבע – שמונה ימים, שבהם ניתן למלא את האנרגיות החיוביות לכל השנה, כדברי הנביא: "גם כי אשב בחושך – ה' אור לי", ההצמדות לאור – נר מצוה ותורה אור יכולה להועיל לעם ישראל השרוי בחושך, ומובנת תשובת הגמרא במסכת שבת על השאלה: מאי חנוכה? – דתנו רבנן, רק על ידי לימוד התורה וקיום מצוותיה נוכל לשרוד בגלותנו. המנורה – רמזה לחכמה, ואורה – רמזה לתורה (מעיין השבוע). בבית המקדש דלקה מנורה בת שבעה קנים, זו שעל הדלקתה נצטווינו בתחילת הפרשה. המנורה רמזה לחכמה ואורה רמזה לתורה: "כי נר מצוה, ותורה אור". וכן אמרו חז"ל: "הרואה שמן זית בחלום, יצפה למאור תורה". אור המנורה רמז לתורה, ושבעת קניה- לשבע החכמות. לומר לך, שהתורה הקדושה כוללת את כל החכמות, התרבות והמדע שבעולם, והם מתאחדים בה למקשה אחת. אין לנו צורך לרעות בשדים זרים ולאמץ את חכמתם. הכל נמצא אצלנו, בתורה הקדושה! מרן ה"חזון איש" זצ"ל יעץ והדריך מנתחים מומחים- מתוך בקיאותו והעמקתו בהלכות "טריפות". יעץ והדריך אגרונומים וחקלאים- מתוך בקיאותו בהלכות "כלאיים". הלא אין שטח ומגזר, שתורה אינה מתייחסת אליו! מילא, הם- הגויים- מעריצים את ה"תרבות" שלהם (וידוע כמה מושחתים היו רבים מסופריהם הדגולים והמלחינים הגדולים, עד התבהמות וסיאוב!) אבל לנו- הרי יש את התרבות שלנו! למגיד מדובנא זצ"ל, בספרו "אוהל יעקב", היה משל נאה ומאלף: מעשה בשני נערים שחזרו מבית הספר. האחד בן עשירים, לבוש בגדים נאים. בבוקר אכל ארוחה משביעה, בהפסקה אכל מעדנים, ועכשיו ציפתה לו בביתו סעודה דשנה. השני היה בן עניים לבוש קרעים. בבוקר לא אכל מאומה, גם לא בהפסקה, ועכשיו חיכה לו לחם צר. בדרכם עברו ליד קונדיטוריה, והריח הכבד והמתקתק סחרר את ראשו של הנער הרעב. הציץ חברו פנימה ואמר לו: "בוא ניכנס, נסתכל בעוגות". נכנסו, והעוגות קרצו: עוגות קרם, עוגות קקאו, צימוקים ושקדים. מבלי שידעו כיצד הושיטו יד חומדת… ולפתע אחזה בצווארם יד ברזל: האופה לכד אותם בשעת מעשה! "הנה, תפסתיכם, גנבים קטנים! לא תמלטו עוד מידיי! היכן אתם לומדים?". בקול רוטט ענו לו, והוא גרר אותם ברחובות העיר. אוי לאותה בושה! המורה היה עוד במקום, והאופה הפקיד בידו את שני הסוררים. הביט המורה בתלמיד העני, ותבע הסבר. הלה פרץ בבכי סוער: "טעיתי, עוויתי, לא עמדתי בפיתוי! לא אעשה זאת עוד, לעולם! אני מבטיח, באמת!". ניכרים דברי אמת, והמורה אמר: "אני מאמין לך. ומקווה, שלמדת את הלקח!". התלמיד פנה והלך, והמורה נפנה אל התלמיד העשיר. הוא עמד רגוע. ציפה להבטיח את הבטחתו וללכת. אך לפתע. בלא אומר ודברים, ספג סטירת לחי מצלצלת! "מה זאת, קרא בהתמרמרות. "מדוע האפליה? הרי היינו יחד, נכנסנו לשם יחד, יחדיו שלחנו יד! למה הוא שולח בלי פגע, ואני סופג סטירה?". "אומר לך", ענה המורה. "כשילד קטן ניצב ליד מדף עוגות מגרה, הפיתוי הוא גדול והילד קטן. זה לא מצריך גניבה, בשום אופן לא. אבל יש בכך כדי ללמד זכות, ולפטור את העניין באזהרה חמורה. לא על כך ניתנה הסטירה. "אבל כאשר עברתם על פני הקונדיטוריה וחברך המורעב הסתחרר ונכנס – אין לדון אותו על כך. שהרי רצה רק להריח את ריח המאפה, לזון בו את עיניו. אין לו בבית עוגה, אף לא עוגייה. ולאחר מכן קרה מה שקרה. אבל אתה, שיש לך בבית מכל טוב- מדוע נכנסת לשם? מה חיפשת שם? מדוע נכנסת למאורת הניסיון?.. על כך בא העונש, משום כך הכיתיך!" והנמשל: הגויים, אם יקראו בעיתוניהם ויעיינו בספריהם, הרי אין להם תרבות אחרת. ואז, אם נשמתם תורעל בגלל הזוהמה שבעיתונות, ובגלל הכפירה שבספרים- מה לעשות, הם עלו על מוקש, מתו בהכשת הנחש. אבל יהודי משלנו שיקרא עיתונות חילונית ויחשוף עצמו לפתע לתמונת תועבה, למאמר כפירה, ללעג לכל קדשי ישראל- לא יוכל להתנצל ולומר: "נכשלתי, לא ידעתי שזה כתוב שם". כי ישאלוהו: "מדוע נכנסת לשם, הרי יש לנו את הספרות שלנו! את ילקוט מעם לועז, את אגדות חז"ל, את תולדותיהם של צדיקים. אז מה יש לנו לחפש שם?!"… גזירות היונים כתב הרמב"ן (שמות כ- ו) על הפסוק "לאוהבי ולשומרי מצוותי". … ומצאתי במכילתא: לאוהבי – זה אברהם וכיוצא בו. ולשומרי מצוותי – אלו הנביאים והזקנים. רבי נתן אומר, לאוהבי ולשומרי מצותיי, אלו היושבים בארץ ישראל ונותנים נפשם על המצוות, מה לך יוצא להיהרג? על שמלתי את בני. מה לך יוצא להישרף? על שקראתי בתורה. מה לך יוצא להיצלב? על שאכלתי את המצה. מה לך לוקה מאפרגל (מקל ורצועה)? על שנטלתי את הלולב. ואומר אשר הוכיתי בית מאהבי, המכות האלה גרמו לי לאהב לאבי שבשמים. וכו'. אחת הגזרות שגזרו היונים הייתה שלא לקדש את החודש. מסופר על מרן הרב יוסף כהנמן זצ"ל, שבאחת מנסיעותיו לגיוס כספים לטובת הישיבה, הגיע לדרום אפריקה, ואסף שם ציבור של יהודים יוצאי ליטא, על מנת להתרימם. יהודים אלו היו חילונים, וממילא האווירה באולם הייתה קרירה ואולי אפילו חשדנית במידה מסוימת. פתח הרב את דבריו בשאלה: בקידוש לבנה אומרים, "דוד מלך ישראל חי וקים" ומיד אח"כ אומרים אחד לשני "שלום עליכם", מה הקשר, שאל הרב, בין שני הדברים? בתשובתו תאר הרב את תקופת היונים, כאשר הסתובבות חיילים יוונים ברחבי הארץ, ואוי לו ליהודי שנתפס כשהוא בדרך לירושלים להעיד את עדותו על חידוש הלבנה. באותה תקופה כשרצו לדבר על הלבנה בחידושה, היו אומרים, "דוד מלך ישראל חי וקיים", מפני שישראל נמשלו ללבנה. והנה, ממשיך הרב בתיאורו, יהודי אחד ראה את חידוש הלבנה והחליט לצאת לדרך, בלילה חשוך, ללא אור הירח, (שהרי הוא הולך להעיד על המולד), ופתאום הוא שומע מישהו שואל, "מי שם?" פחד ואימה אוחזים אותו, בוודאי זה האויב שמתקרב, הוא שומע צעדים כנגדו בשמחה שלום עליכם, שלום עליכם. אמר להם הרב, אחים יקרים, טיירע ברידעליך, אנו לא אויבים אנו אחים, שלום עליכם, שלום עליכם… על שמלתי את בני גזירה זו שגזרו היוונים, חזרה על עצמה בימי הקומוניסטים בבריה"מ. בספר "קול בדממה נשמע" מספרת המחברת על סבתא יהודייה שלא הסכימה לגעת בנכד עד שיכנס בבריתו של אאע"ה. לעשות ברית מילה לתינוק בן שמונת ימים, מהווה אליבא החוק הקומוניסטי "כפייה דתית". וההסבר הוא: מכיוון שהתינוק אינו יודע להתנגד, ומבצעים בגופו ניתוח מבלי לקבל את הסכמתו, הרי זה מהווה אקט של כפייה. אבל שונה הדבר אם אדם מבוגר מל את עצמו, זה ענינו הפרטי ואין בכך משום עבירה על החוק; לכן יש להמתין עד שהבן יגיע לגיל שמונה עשרה, שאז הוא נחשב כאדם עצמאי, ואז הוא רשאי להחליט אם רצונו בכך. זכור המקרה, באשה מבוגרת שנולד בן לבנה. אמרה האישה לבנה: להווי ידוע לך שאם לא תמול את בנך, לא אכיר בו כבנכד, ואפילו לא אגע בו – כי לא יעלה על הדעת שאני אחזיק בזרועותיי נכד בלתי מהול. הבן הנבוך – מתוך יחס של כבוד לאימא הזקנה, אמר לה: את רשאית לעשות מה שאת רוצה, אבל על אחריותך האישית, ולא על אחריותי. לאחר זמן, כאשר בני הזוג נסעו לחופש שנתי והשאירו את הילד בידי האימא הזקנה, נזדרזה והזמינה מוהל וערכה את הברית- מילה. היא לקחה לעצמה את כל הכיבודים: קוואטר, כסאו של אליהו, סנדקאות וכו'. כשחזר הבן ומצא את בנו מהול, נתמלא פחד שמא יתגלה הדבר בעת הטיפול השגרתי בתחנת אם וילד, והאחות המטפלת בוודאי תמסור על כך למשטרה. הלך והקדים רפואה למכה – הקים "ויצעקו" מבויים נגד אמו, שעשתה מעשה כזה בניגוד לרצונם. הזקנה נאסרה, והוגש נגדה כתב אישום על ביצוע מעשה של כפייה דתית נגד תינוק חסר מגן. למרבה האירוניה, השופט שבפניה הועמדה הזקנה לדין, היה יהודי מבטן ומלידה. "איך העזת לעשות לילד מום נוראי כזה?" פנה אליה השופט בפנים מביעות זעם. לא איבדה הזקנה את עשתונותיה, וענתה לשופט בנימה לגלגנית: הלא גם אתה יהודי, ובוודאי גם לך יש מום נוראי כזה… נכון, אבל זה היה לפני המהפכה, היום במשטר הקומוניסטי, זו עבירה גדולה לעשות דבר כזה לתינוק. הזקנה האמיצה המשיכה להטיח נגד השופט ואמרה: תראה, למרות שאתה מהול כיהודי, זה בכלל לא הזיק לך ולא מפריע לך להיות גוי ככל הגויים, ולהתנהג כגוי לכל דבר. לפיכך אני אומרת לך, שגם לילד הזה לא יזיק הדבר מאומה לכשיגדל, והוא יוכל גם אחרי שנימול להיות גוי מושלם כמוך, וקומוניסט כשר… כאן פקעה סבלנותו של השופט, ופנה אליה בכעס ואמר: מה את עושה עצמך מטומטמת. אנחנו נשלח אותך לעשר שנים ל"חד גדיא", ואז תיווכחי אם זה הזיק לו או לו. הרימה הזקנה את עיניה כלפי שמים ואמרה: אני מודה לך הקב"ה על החסד – אני חשבתי שנשאר לי לחיות עוד שנה שנתיים בעולם הזה, והנה בא השופט הזה ומבטיח לי עוד עשר שנים, ישתבח שמו! וגם לך השופט מגיע תודה גדולה, שהענקת לי אריכות ימים… כל הנוכחים באולם פרצו בצחוק, גם השופט הקשוח לא היה יכול להתאפק מלצחוק. לאשה היה עו"ד ממולח, והוא פנה לשופט ואמר לו: הלא אתה רואה עם מי יש לך עסק: אישה זקנה שדעתה מטושטשת מזקנה ומרוב ימים. הראית מימיך אדם שיכריז שהוא מאושר כשפוסקים לו עשר שנות מאסר. אין לך הוכחה גדולה מזו שהיא אינה שפויה. הטיעון הצליח, והיא קיבלה שנתיים מאסר על תנאי… רמז לדיני חנוכה בפרשת מקץ דבר תורה אשר השמיע באזני מורנו הרב הגאון רבי מאיר יניב נ"י. דברים אשר שמע בינקותו בטיש, פרשת השבוע מקץ. מאת האדמו"ר מקרעטשניף נדבורנא. כידוע פרשת מקץ בספר בראשית חלה תמיד בשמונת ימי החנוכה. ופרשה זו מתחילה במילים: "ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם" והנה הקב"ה שלח לנו רמז לדיני החנוכה. ויהי – וכל ישראל הנרות ידליקו מקץ – מצוותן קודם צאת שנתים – שמאל נר תדליק ימין מזוזה ימים – יש מחלוקת, יש מוסיפין ופרעה – ויש פוחתין. ראשון עיקר הלכה חלם – ח' לילות מדליקין כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. ואי"ה במהרה בימינו משיח בן דוד יבוא ויגאלנו. על ידי המוסיף יצר הרע הולך… הרה"ק רבי מרדכי מקאזמיר זי"ע אמר אמרה נפלאה על הפסוק (בראשית מד', יט') "אדוני שאל את עבדיו לאמור היש לכם אב או אח, ונאמר אל אדוני יש לנו אב זקן". הנה בגמרא שבת (כא:) בעניין נרות חנוכה פליגי בזה בית הלל ובית שמאי, בית הלל סוברים שצריך להיות בכל יום מוסיף והולך, ובית שמאי סוברים שצריך להיות פוחת והולך. ועל כך מצינו רמז בכתוב: "אדני שאל את עבדיו " – הקב"ה תובע ושואל מאתנו "היש לכם אב או אח?" דהיינו איך אתם סוברים א"ב היינו שצריך להדליק בכל יום יותר, ביום ראשון א' וביום שני ב', או א"ח , היינו שצריך להיות פוחת והולך להדליק ביום א', ח' נרות, וביום שני ז' נרות. "ונאמר אל אדני יש לנו 'אב' זקן" – על כך אנו משיבים, שאנחנו פוסקים כבית הלל שצריך להדליק ביום ראשון א' וביום שני ב', ולהיות בכל יום מוסיף והולך, וע"י ה'אב' – שזוהי הבחינה של מוסיף והולך בעבודת ה', נוכל להכניע את היצה"ר שנקרא – זקן וכסיל!… בואו ונעלה עליהם ונבטל מעליהם הברית אשר כרת להם אלוקים (הרב צ. מנדלסון) נאמר במגילת אנטיוכוס: בואו ונעלה עליהם ונבטל מעליהם הברית אשר כרת להם אלוקים, שבת, ראש חודש, ומילה. הקשה הרב הקדוש מהרי"ד מבעלז זיע"א: מדוע גזרו דווקא על שלושה דברים אלו והסביר כי שלושה דברים אלו יש בהם אופנים של היתר, דהיינו , שבת – פיקוח נפש דוחה שבת. מילה – מי שמתו אחיו מחמת מילה פטור מלמול. חודש – אם לא באו השליחים גם כן מקודש החודש ולמרות שלא הייתה עדות. לכן באו היוונים וגזרו דווקא על שלושה דברים אלו כי חשבו שאם יש בדברים אלו היתרים יהיה להם יותר קל, אך בני ישראל לא הלכו אחרי היתרים. וגם אחרי הניצחון היה להם היתר להדליק בשמן טמא שהרי טומאה הותרה בציבור, ואף על פי כן החמירו על עצמם לקיים את המצווה רק בשמן טהור, ולכן נעשה להם הנס בשמן. ונראה שכונתו היא להראות שגם היצר הרע הולך בדרך זו, תמיד מראה לנו על דברים מסוימים שבהם יש אופנים של היתר ומנסה לפתות אותנו להקל ולהתיר וע"י זה למצוא פתח לדברים חמורים יותר. מדוע לא הדליקו החשמונאים בשמן טמא? (הרב אברהם בליקשטיין) אחת התשובות המפורסמות על קושיית ה"פני יהושע" ששואל על החשמונאים, מדוע לא הסתמכו על ההיתר של "טומאה הותרה בציבור", ולפיכך היו יכולים להשתמש בשמן טמא בשופי, ומדוע חפשו בחירוף נפש אחרי שמן טהור, והסמיכו את הנס הגדול של חנוכה במציאת הפך הטהור וקבעו הדלקה בשמונת ימים? ועל זה מיישבים האחרונים, שידעו החשמונאים שכיון שמדובר ביסוד העבודה מחדש אחרי תקופה ארוכה ומרה שבה התבטלה העבודה בבית המקדש, וכיון שמדובר ביסוד, התחלה וחינוך מחדש, היו חייבים לעשות כל מאמץ לחדש אותה בתכלית ההידור והטהרה. הא למה הדבר דומה? לאדריכל שנדרש לתכנן ולבנות בניין רב קומות, הרי ברור לכל שהקפדתו הגדולה והיתרה תהיה על חוזקם ויציבותם של היסודות, ועל שלב זה ייתן את כל שימת לבו ומעייניו יותר מאשר בשאר הבנייה, למרות שגם שאר הבנייה חשובה. אפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן להדליק (אוצר מרגליות). אפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן להדליק (שולחן ערוך או"ח הלכות חנוכה סימן תרע"א) לכאורה קשה להבין מדוע מצות נר חנוכה שונה יותר מכל המצוות, שאם אין לו כסף הוא פטור, כי אונס רחמנא פטריה, ואילו בחנוכה חייבו לחזר על הפתחים. ותירץ ה"אבני נזר", כי בכל המצוות אם יש לו מחשבה טובה לעשות את המצווה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים את המצווה. כלומר, המחשבה מועילה לו כאילו עשה את המצווה בתוך החדר בשבילו ולעצמו. אבל את ענין פרסומי ניסא אי אפשר לעשות במחשבה, שהרי יהיה מה שיהיה, לאחרים לא יתפרסם הנס, ולכן פה חייב למכור מלבושיו ולקנות נר חנוכה חודש, שבת, מילה (הרב חנן ליבוביץ) בספר "אוצרותיהם של צדיקים" מביא בשם הגאון רבי צבי הירש פרידלינג ז"ל: על דבר פליאתו מדוע אנו מדליקים בחנוכה נרות לזכר הנס שנעשה בפח השמן, הלא היונים גזרו לבטל מישראל חודש, שבת ומילה ולמצוות אלו אין אנו עושים שום זכר? הנה כבר הביא באיזה ספר ששמע בשם גדול אחד דבנרות שאנו מדליקים טמון רמז לשלושת המצוות הנ"ל. דהנה הנרות בכללם הם ארבעים וארבע, ושבת היא היום השביעי, מילה ביום השמיני, חודש הוא אחרי כ"ט יום. כ"ט ועוד ח' ועוד ז' הם מ"ד. הגיגים ב"על הניסים" לחנוכה "על הניסים" בחנוכה צופנת בחובה שאלות רבות נענה על כמה מהם. "רשעים ביד צדיקים" ר' אלחנן ווסרמן זצ"ל הבין מדוע רבים ביד מעטים זהו נס, אך מהו הנס ברשעים ביד צדיקים? אין כאן הרי כל חידוש ונס, הרי כך צריך להיות? והוא השיב: אלא, הרשע, לעולם חזק יותר מהצדיק, כי הוא משתמש בכלי מלחמה ללא הגבלה וללא כל רסן, הוא הורס ומשחית ללא כל בושה ורחם. ואילו הצדיק, מעשיו מחושבים ואינו נוהג באכזריות ואלימות מיותרת ויתכן שבמלחמה יגבור הרשע על הצדיק שזו היא הרי אומנותו… וראו זה פלא, דווקא הצדיקים ניצחו ב"מגרש הביתי" של הרשעים… זהו אכן הנס של מסירת רשעים ביד צדיקים, כי זהה הוא כמו מסירת גיבורים ביד חלשים… "להודות ולהלל לשמך הגדול" ר' שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל משווה בין פורים לחנוכה, ושואל: "מדוע בחנוכה אומרים ב"על הניסים", שקבעו שמונת ימי הלל והודאה ולא מזכירים כלל את מפלת יוון, ואילו בפורים, מזכירים תליית המן על העץ, ולא אומרים כלל על קביעת משתה ושמחה? ומסביר הרב: זה כדי להראות את היפך כוונת הרשעים, שעמדו עלינו באותן התקופות: בחנוכה- עיקר כוונתם הייתה להשכיחם תורתך, ולכן, אנו מזכירים את ההודאה לשמך הגדול. ובפורים- הייתה הכוונה להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים. ולכן, מזכירים את מפלתם של עצמם… "גיבורים ביד חלשים" ר' לוי יצחק מברדיצ'ב זצ"ל תמה ושאל, מדוע מכונים בניו של מתתיהו חלשים? הרי היו ידועים הם כגיבורים גדולים? אלא, עונה הוא: החשמונאים בצדקתם הרבה לא סמכו על כוחם כלל, אלא, בטחו בה' ובחסדיו הרבים והאמינו כי ברצונו ימסור בידם את ממלכת יוון האדירה. וזו כוונת התפילה: מסרת גיבורים – הבוטחים בכוחם, ביד חלשים – שאינם בוטחים בכוחם אלא בה'… על המלחמות (אשר לורבר) באחד מימי חונכה תשכ"ו הופיע הרב מרן הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל במושב יסודות, כדי להשתתף בשמחה חנוכת הבית של בית הכנסת המקומי. כיון שנתכבד לשאת דברי ברכה לכבוד המאורע, שילב בדבריו רעיונות מענייני דיומא, והסביר בין השאר את נוסח ההודאה שאומרים בתפילה ובברכת המזון "על הניסים ועל הנפלאות ועל המלחמות". הוא שאל בפליאה כאיש משתומם: מהו שאנו מודים על המלחמות, וכי אוהבי מדון אנחנו, ועל חרבנו נחיה, ששמחים כביכול על שזימן לנו ה' מלחמות, וכי לא מתאים יותר שנודה על הניצחונות שבהם מיגרנו את האויב? והשיב להודות על הניצחון – עדיין מוקדם מידי. הלא המלחמה ביונים הייתה מלחמה רוחנית בעיקרה. מלחמת הקדושה נגד הטומאה, והניצחון הסופי לא יהיה אלא בעת שיבוא משיח צדקנו… אפס, בינתיים מודים אנו על עצם הדבר שאנו נלחמים על כך שבכל המצבים הקשים ביותר שהטומאה מאיימת להשתלט ולכבוש הכל יהודים אינם נכנעים אלא מלחמים בעוז על יהדותם… (הרב מפוניבז' חלק ג' עמוד ע"א) מוסר השכל מהנרות (נר ישראל, חלק ג' חנוכה. קבלתי מהרב בן ציון סנה) מנרות חנוכה יש לו לאדם ללמוד מוסר שלא יתייאש גם כשהוא נמצא במצב גרוע מאד. גם אם יתדרדר למצבים חמורים ונדמה לו שהעולם חשך בעדו, אף על פי כן יתחזק באמונה ויאמין באמונה שלמה שהכל מה' יתברך והכל לטובתו ואז יאיר לו ה' יתברך. וזאת לומדים אנו מנרות החנוכה. שהרי ידוע שסוף החודש הוא זמן פחות מובחר מתחילת החודש. לילה, מהשקיעה עד חצות הוא זמן תגבורת הדינים, והמקום הפחות מובחר בעולם הוא למטה מעשרה ועל דרך שאמרו ז"ל (סוכה דף ה' ע"א) מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה. הצד הפחות מובחר הוא צד שמאל. והנה נר חנוכה מדליקים דווקא בסוף החודש וזמן הדלקת הנרות הוא בלילה, והנחתן למטה מעשרה ובצד שמאל. כל זה בא להורות לאדם שאין להתייאש אלא להתחזק באמונה גם כשהחושך יכסה ארץ, בכל זאת יאיר לנו ה' ברוב רחמיו וחסדיו, ובחמלתו ניוושע במהרה. משחק הסביבון (חפץ חיים) מקור המנהג של "דריידל", לפי שבימים ההם בזמן הזה, בעת שגזרו היוונים על ישראל שלא לעסוק בתורה, למדו חכמי ישראל, עם בניהם תורה שבעל פה באגודה אחת. משראו זאת היונים עמדו וגזרו, שלא יתאספו אגודות אגודות. אמרו חכמים לרמות את אויביהם והתאספו ללמוד תורה באגודה אחת, ואספו ילדי ישראל ללמוד תורה מפיהם, ובעת שבאו האויבים לראות את מעשיהם הפסיקו מלימודיהם ועשו עצמם כמשחקים בסביבון, ובזאת נחו מאויביהם. ולזכר אותו הנס קבעו לשחק בו, שהיא שעמדה לנו, שלא תשתכח תורה מישראל. מנהג ישראל שבחנוכה משחקים בסביבון, שסובבים מלמעלה בסביבון שעל השולחן, ובפורים סובבים ברעשן שסובבים מלמטה באוויר. איתא בספר נחלת יעקב, על פי מה המובא בספר הקדוש קדושת לוי, שבחנוכה בהדלקת הנרות אנו אומרים ויהי נועם וכו' ומעשה ידינו כוננה עלינו וכו'. מכיוון שהנס היה על ידי פעולה מהתחתונים, שיצאו למלחמה וניצחו, וזהו "ומעשה ידינו". אבל בפורים לא עשו ישראל שום פעולה, אלא התפללו וביקשו רחמים, שקיבץ מרדכי את כל היהודים ויזעק זעקה גדולה ומרה עד ששמע ה' את תפילתם ובפרט תפילת תינוקות של בית רבן כדאיתא במדרש. ועל פי זה יובן מנהג ישראל, שבחנוכה סובבין על השולחן שעומד בארבע רגליו על הארץ, לרמז על מעשי התחתונים, מה שאין כן בפורים סובבים עם הרעשן באוויר, שלא היה שם רק רחמי שמים, ולא שום פעולה ממשיות וגשמיות. (כנסת ישראל) מצב העולם הזה מזכיר כל כך הסביבון, הוא חג במהירות רבה, מסתובב כאחוז טרוף, אבל יש לו ידית אחיזה בראשו, מישהו אוחז בו וסובבו. אכן כך, מישהו מריץ פה את התהליכים האלו, מישהו במרום מנווט אותם. הוא הדין בכל מאורותינו, ובפרט בזמננו, ערב הגאולה השלימה, הנצחיות. מן השמים מובילים כאן מהלך, ואנו נקלעים לתוכו כלתוך מערבולת, ומכל זה תצמח הישועה, והסביבון שלנו ינוח על האות הזוכה במהרה. אנה ה' כי אני עבדך (הגש"פ באהלי צדיקים, מתוך ישע אהרן, שצט) הרה"ק רבי אשר מקרלין זצ"ל תבע מהאברכים קבלת עול בעבדות הבורא. ופעם, בשיחת הדרכה פתח פיו במשל. הצאר ניקוליי הודיע, שבעוד ימים מספר יערוך ביקורת בגדוד פלוני. מובן שהתכונה הייתה רבה. הכל כבסו וגהצו מדיהם, צחצחו מגפיהם והבריקו כפתוריהם, והכינו אמתחותיהם וציודם, לעמוד הכן במסדר. היה שם חייל, שהתמכר לשתייה לשכרה. משלא היה בידו כסף לשלם, משכן את ציודו, חפץ אחר חפץ, עד שאמתחתו התרוקנה. לפתע הגיעה הידיעה: הצאר עומד להגיע, על כולם להתייצב במסדר! לבש החייל את מדיו, חגר חרבו, ועמד לכתף את אמתחתו – והיא ריקה! מה עשה, מהר ומלא אותה בתבן, גדשה וכתפה על שכמו. התייצב בשורה עם חבריו. הגיע הצאר, ועבר על פני המסדר. סקר את החיילים, ולפתע קרא לאותו חייל. הורהו לפתו את אמתחתו – והתבן נתגלה. מובן שהחייל קיבל ענשו, וגם מפקדיו לא נוקו… סיים הרבי: כסבורים אתם שניקוליי נחון ברוח הקודש? ודאי שלא… אלא מה, הוא ראה שהחייל עומד זקוף מידי והבין שהמשא לא מכביד על שכמו… טוב לחסות בה' מבטוח באדם (הרב יאיר אלפרין) סיפר הגאון רבי מכלוף חדד זצ"ל מג'רבא בספרו "כרחם אב" סיפור ששמע משליח ארץ הקודש: איש היה בימי שלמה המלך, ושמו אלקנה. עשיר מופלג היה, ביתו פתוח לרווחה וידו פשוטה לצדקה ולחסד. אך גלגל הוא שחוזר בעולם, והאיש ירד מנכסיו. מכל רכושו לא נותרה לו אלא עז אחת. היה אלקנה מהרהר במצבו, מצר על עניו וליבו דווי. והמלך שלמה נוהג היה להתחפש בבגדי עניים מפקידה לפקידה, ומסובב בשווקים וברחובות להטות אוזן לשיחת האזרחים לדעת את מצבם ולהכיר את מחסורם. אותו יום התחזה המלך, כמנהגו, יצא לשוק והשמש קפחה עליו בעוז. יצא אליו אלקנה והזמינו להסב בצל קורתו. השקהו מים צוננים והפציר בו לארח לו לסעודה. הגיש לו צלי בשר רך וטוב, והשנים שוחחו תוך כדי ארוחה. סח אלקנה לפי תומו על מצבו, וגילה כי לכבודו של האורח שחט את העז האחרונה, שריד רכושו. התרגש שלמה המלך מנדיבותו של המארח ואמר לו: "חבר אני למלך שלמה. אתן בידך מכתב אל המלך. הצג אותו בפניו, והוא יחזירך למעמדך ויעשירך עושר רב! בדין הוא שתעשיר – שכן רודף צדקה וחסד – ימצא חיים צדקה וכבוד!" נטל אלקנה את המכתב, ועלה לירושלים. בהגיעו, פנה אל ארמון המלוכה, שם נאמר לו, שהמלך שלמה שוהה עתה בבית המקדש. הלך אלקנה לבית המקדש וראה את המלך כורע על ברכיו וכפיו פרושות השמימה, והוא מבקש מבורא העולם, כי יברך את השנה הזאת ואת כל מיני תבואתה לטובה, ותהי אחריתה חיים ושבע ושלום. שמע אלקנה וחשב בלבו: אם המלך שלמה בכבודו ובעצמו מבקש טובה וברכה ממקור הברכות, מה לי לפנות אליו ולהזדקק לטובותיו, מדוע לא אפנה הישר אל המקור? זאת ועוד: אם יעניק לי המלך מטובו, הן לא יוכל להבטיח את עשרי, שלא יארע בו נזק ומחסור, כפי שארע לממוני הרב. אבל אם יחון אותי הבורא בממון, יעניק לו גם קיום ושמירה, ככתוב: "יברכך ה' – וישמרך". מיד כרע והשתחווה וביקש מהקדוש ברוך הוא כי ישלח עזרו מקודש. קם אלקנה מכרוע על ברכיו, וליבו מתרונן באמונה ובביטחון. אחר שב לעירו והחליט לעסוק במלאכה, וה' יהיה בעזרו. נטל גרזן והלך ליער לחטוב עצים. ניגש לעץ, וניסה לכרתו. היום היה בוער כתנור, והעץ קשה לכריתה. עד מהרה התעייף והחל לבכות מרוב מרירות. הפיל תחינתו לפני בוראו שייעזרו. שב והניף את הגרזן, ולשווא. החליט לנסות, אולי יעלה בידו לעקור את העץ עם שורשיו. ולהפתעתו, עלה הדבר בידו. הוברר לו שמתחת לעץ הייתה קרקע חלולה, בור נפער לנגד עיניו – ובתחתיתו נצצו זהרי זהב. גחן אלקנה וגילה מטמון דינרים. הודה האיש לה' על מתנתו, החל לסחור בממון, וה' שלח ברכה במעשיו, והיה לעשיר שבעתים מעשרו בעבר. עברו ימים, המלך שלמה נזכר באלקנה. תמה מאד מדוע לא בא להציג את המכתב. שאל את משרתיו ושומר הסף ענה, כי היה כאן אדם אחד, שביקש למסור למלך מכתב, אך נכנה שהמלך שוהה בבית המקדש. שם את פעמיו לכיוון בית המקדש ולא שב עוד. התפלא המלך, והחליט לחקור בעניין. שב והתחזה לאדם פשוט, והלך לעירו של אלקנה. מצאו בארמון מהודר, ובו אורחים לרוב, והוא עומד עליהם ומשרתם ומגיש לפניהם מכל טוב. ראה את המלך בלבושו הדל, והזמינו לטול ידיו ולהסב לסעודה. אמר לו: "כלום לא תכירני? אני הוא האורח, שלכבודו שחטת את העז האחרונה! מסרתי בידך מכתב למלך שלמה, כלום כל העושר הזה ממנו בא? "ענהו: "לאו. עליתי לירושלים וראיתי שהמלך שלמה עצמו מייחל לעזרת הבורא. אמרתי לנפשי: אם כך, הלא טוב לבטוח בה' מבטוח בנדיבים, והתפללתי גם אני לה' שיעזרני"! אמר לו שלמה המלך: "אני הוא המלך שלמה, ואשריך שלא בטחת באדם אלא בה' לבדו הוא שאמר דוד אבי עליו השלום: אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה. והינו שהנדיב עצמו – הן תשועתו אינה מכוחו אלא מאת הבורא יתברך שמו. לפיכך מה לכם לפנות אליו, פנו ישירות אל מקור הברכות!" במצור ובמצוק – דברי אמונה (הגב' פרל בייניש) במצור ובמצוק – דברי אמונה בספר "הרוח שגברה על הדרקון" מספרת הגב' פרל בייניש על הדלקת נר חנוכה במחנה המוות אושוויץ בירקנאו. ועל דברי אמונה נאדרים שדברה חברתה רבקה הורביץ. יום אחד, חלפה קבוצת גברים על פני עגלתנו. "המכירות אתן מישהו מפאביאניץ? "שאל אותנו בחור צעיר. "כן", ענתה רבקה. "אחי היה חתנו של הרב מפאביאניץ". "הכרתי אותו בוודאי!" השיב בצעקה הצעיר, "האם אתן הבנות הנמצאות ב'מנר לאגר'?" השיחה הלכה ודעכה, ככל שגדל המרחק בין שתי הקבוצות. אותו בחור היה שרברב במקצועו, ובמסגרת עבודתו הגיע למחנות שונים, ביניהם אף למחננו. בכל פעם בה ביקר אותנו, הביא עמו פיסת לחם או פריט מזון אחר. חנוכה עמד בפתח. מהיכן נשיג נרות? ההצעות שפעו מכל עבר. נוכל להכין פתילות בקלות יתירה, על ידי פרימת חוטים מבגדינו, ואילו שמן ניתן להפיק ממרגרינה מומסת. לפתע הגיע אורח לביקור – ידידנו השרברב שנקרא לתקן מספר צינורות. הוא הבחין ברבקה והגיש לה חבילה קטנה. כניסתו של גבר לשטח מגוריהן של הנשים הייתה כרוכה בסכנה גדולה, גם כאשר הגיע למקום בתוקף תפקידו. לפיכך, לא הושמעה כל מילה, פרט ללחישה "לכבוד חנוכה", אותה שמעה רבקה מפיו בטרם שב ומיהר לעבודתו. עצרנו את נשימתנו בציפייה, בעוד רבקה פותחת את החבילה. בתוכה גילינו שתי סוכריות, שני גפרורים, וכן – לא יאומן! – שני נרות קטנים. "אליהו הנביא" הפרטי שלנו הביא לנו אוצר של ממש. כעת נוכל להדליק נרות חנוכה! באותו לילה, לאחר ששככה ההמולה סביב שתית ה"קפה", ניגשה רבקה לעבר תנור ההסקה. "חנוכה הלילה" הכריזה בקול רם. "הבה נדליק נרות חנוכה". כל שוכנות הצריף הצטופפו מסביב לתנור בדממה מוחלטת. רבקה ניגשה להדליק נר ראשון של חנוכה. בקול שנישא ברמה ברכה את הברכה הראשונה – "ברוך אתה… מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה" שלהבת הנר הזעירה הבהמה מעל לתנור הלבנים המאורך. בתוככי המרתף האפל של אושוויץ הוצתה להבה – להבה שהניסה את העלטה. כעת הושמעה הברכה השנייה "ברוך אתה… מלך העולם, שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה". גם בזמן הזה, בימינו אנו, יחולל ה' עבורנו ניסים. ולבסוף הברכה השלישית, ברכת שהחיינו, "ברוך אתה… מלך העולם, שהחיינו, וקיימנו, והגיענו לזמן הזה". לא רק שהעניק לנו חיים, אלא אף אפשר לנו לחגוג את ימי החנוכה. מחשבות מרירות חלפו בראשינו. אמנם כן, ה' העניק לנו חיים, אך מה עם כל האחרים? האמנם מצבם אינו טוב משלנו? מדוע לא הלכנו יחד איתם? העיניים נמלאו דמעות, הלבבות דאבו מכאב. לאחר מכן פצחנו יחד בזמן "מעוז צור" המרעיף בחלקו הראשון את האמונה והתקווה בגאולה הקרובה. הקטע השני מבטא כאב – "רעות שבעה נפשי, ביגון כוחי כלה. חיי מררו בקושי" שבנו והתייפחנו. לאחר מכן הלך וגבר קול שירתנו כאשר הגענו שוב לפסוקים המביעים תקווה – חשוף זרוע קדשך וקרב קץ הישועה. נקום נקמת דם עבדך…" רבקה טיפסה על התנור, פנתה לעבר שומעיה ונשאה "נאום לאומה", בקול רם וללא חת – "בנות, יחדיו ישנות אנו על אותם הדרגשים, יחדיו נושאות אנו את אותו הכאב, יחדיו מתייסרות באותם ייסורים, אפופות בחשכת מוות, אך הלילה – חנוכה! בלילה זה שב ונחנך בית המקדש. הנה, הדלקנו נר, ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. חברות! אותה שלהבת זעירה שהדלקנו הלילה, קודש היא. בכל לב יהודי שוכן אותו ניצוץ מקודש, הניצוץ האלוקי המגרש הרבה מחשכת עולמנו האומלל". נימה של פאתוס נשזרה בקולה, בעודה ממשיכה בדבריה – "עם ישראל עבר זמנים מרים וקשים. בית מקדשנו חולל ונטמא, מעמדו המקודש הושפל עד עפר. דומיה היה כאילו הכל חרב עד היסוד, ולא נותר כלל שמן טהור בו ניתן יהיה להדליק את המנורה, אך בתוך כל ההרס והחורבן, נתגלה פך קטן ובו שמן טהור, וכך שב והוצת האור הנצחי. והנה, באורח ניסי, בער מעט השמן במשך שמונה ימים תמימים. גם עבורנו נותר תמיד מעט שמן זית זך, השומר על השלהבת שלא תיכבה. ספגנו מכות, עינויים והריגות. שונאי ישראל בכל הדורות – פרעונים, המנים, רומאים וצלבנים – כולם שאפו להשמיד את העם היהודי, אך זממם לא עלה בידם. לכל אורך ההיסטוריה שמר עלינו הקדוש ברוך הוא ועזר לנו לשרוד. גם עתה ימשיך הוא להיות בעזרנו. בנות, אל ייאוש! המשכנה לקוות. גם כאשר כוס היגון עוברת על גדותיה, מושטת זה מכבר זרוע קדשו, ועוד מעט קט נזכה לראות את הגאולה. אותו לפיד הנישא בידי עם ישראל בחשכת הלילה – לא יכבה לעולם. עמים גדולים קמו ונפלו, אך היהודי קיים לנצח. עם ישראל חי!" מילותיה האחרונות הדהדו על רקע הדממה ששררה בצריף. כל הבנות, כאלף במספר, נותרו עומדות על עומדן בצפיפות סביב התנור. היו אלו שלדים מהלכים, לבושי קרעים, עיניהם הדומעות בולטות מחוריהן, אך לבבותיהן הקרועים שבו ונמלאו בתקווה ובגאווה. סיפור החנוכה במילת 'חנוכה' מרן החתם סופר זי"ע הביא רמז נפלא וראשי תיבות במילה "חנוכה" המסכמים את כל סיפור החנוכה: חשמונאים נלחמו ונצחו כל היונים. חושים נכנסו ופינו כלי ההיכל. חביבים נמצאו ובקרקע כד השמן. חתום נמצא ובטבעת כהן הגדול. חיבתם נגלית והספיק כל השמונה. חכמים נמנו וקבעו כסליו הבא. ח' נרות ולגמור כל ההלל… מה הקשר בין אותיות האל"ף בי"ת לחג החנוכה? החיד"א מביא בספרו "מדבר קדמות" כי עניין נס חנוכה, מרומז גם בכל כ"ב אותיות הא"ב בצורה הבאה: א ב ג ד ה ו ז ח – עולה מניינם לשלושים ושש, כמניין הנרות שמדליקים בחנוכה, ללא השמש. ט – נר חנוכה מצווה להניחו למטה מעשרה טפחים, היינו בטפח ה"ט". י כ ל מ נ ס ע פ – ר"ת: יוד כשר, למעלה מעשרים: נר, סוכה, ערוב, פסול. צ ק ר ש ת – ר"ת: צורך קדושה, ראוי שמש תוסיף. מאי חנוכה? החתם סופר(מנהגי חת"ס זצ"ל פ"ט אות א'), הזהיר בחנוכה להתאמץ בלימוד התוה"ק יותר מבשאר הימים, והקפיד מאד על זה שמבלים ימים האלו בהבלי שחוק, כי אמר שעצת יצר הרע הוא להפריע את העם מעבודת ה' ומתלמוד תורה בימי החנוכה, אשר תיקנו לנו חז"ל להודות ולהלל, והלימוד הוא עניין גדול בימים אלו, כי אז נמסרו סודות התורה למשה רבינו ע"ה. וכתב השל"ה הקדוש תוכחת מוסר לחנוכה, שיחשוב האדם שעיקרו נתקן להודות להלל ולהודות להש"י על כי היוונים חשבו לבטל תורה ומצוות. א"כ הימים הקדושים האלה ראויים ביותר להתמדת התורה מבשאר הימים כי ת"ת כנגד כולם. ובעונותינו הרבים רוב העולם נוהגים בהם ביטול תורה והולכים אחר ההבל, ומה שרבותינו הקדמונים פסקו ישיבה בימים ההם, עשו בשביל הנערים שיחזרו ויחזרו על תלמודם מה שלמדו שיהיה שגור בפיהם. חיזוק לכך ואף יתירה מזאת אנו מוצאים במה שהוסיפו חז"ל את 'המהדרין מן המהדרין' שבנר חנוכה, שהרי הגמרא (שבת כא:) אומרת מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין וכו' בית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך. וכאן שואל 'הבני יששכר' מדוﬠ דווקא : במצווה זו הוסיפו חז"ל : "והמהדרין מן המהדרין" מה שלא הוסיפו בשום מצוה? ומפרש בזה פּשט נפלא: דהנה ידוע שנר חנוכה רומז על אור התורה כדכתיב: "נר מצוה ותורה אור". וזוהי המצווה להדליקם בחנוכה לזכר הניצחון על היוונים שמטרת גזרותיהם הייתה 'להשכיחם תורתך'. והנה, חכמת התורה אינה כשאר החכמות, שבשאר החכמות כששומﬠ אדם איזה מושכל מחכם אחד ונתפס הדבר בשכלו, שוב אין מן הצורך לו לחזור עליו כי לא יתווסף לו שום חידוש בדבר יותר ממה שלמד. מה שאין כן דברי תורה, אם שמﬠ איזה מושכל מרבו, אם יחזור על לימודו ויתבונן בו שוב, אזי יתווסף באותו לימוד אור חדש והשכלה נוספת (ﬠיין זוהר בראשית קצב), כי דברי תורה 'חיות הנה' ומולידות בכל פעם אותיות וטעמים חדשים מתוקים מדבש ונופת צופים. וזהו שאמרו חז"ל: "מצות חנוכה" – אור התורה, "נר איש וביתו" – יוצאין התלמידים חובת לימוד התורה ﬠל ידי שמיעתם מרבם, מדין שומﬠ כﬠונה, כשם שבנר חנוכה יוצאין על ידי שאחד מדליק לכולם. אמנם, "המהדרין" – כאשר הם 'מהדרים' וחוזרים ﬠל לימודם בפה, אזי "נר לכל אחד ואחד" – מתווסף אור חדש והשכלה נוספת לכל אחד בפני עצמו. "והמהדרין מן המהדרין" – וכל כמה שהם חוזרים ﬠל לימודם ﬠוד ועוד, "מוסיפים והּולכים" – מולידים כל פעם אותיות וטעמים חדשים עמוקים עד למאוד מה שלא השיגו בפעמים הקודמות… ההשגחה הפרטית בעולם מדוע דרשו היוונים מעם ישראל "כתבו לכם על קרן השור – אין לכם חלק באלוקי ישראל"? מה המיוחד בשור? הנביא ישעיהו אומר: "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו". ההבדל בין חמור לשור הוא: שחמור אף פעם לא רואה את האבוס. הוא רואה אוכל ומיד אומר: בוא נאכל… אין לו השגה מי נתן לו את האוכל. לעומתו, אצל השור יש הבנה שאם יש כאן אוכל, מישהו שם את זה כאן… ולכן "ידע שור קונהו". היוונים רצו להוקיע את האמונה שיש לנו בורא שהוא מצוי ומשגיח, והלא ישראל הם כמו השור – יודעים מי הוא המשגיח ששם ונותן את האוכל מה עושים היוונים? מנסים לשבש את ההכרה הזו. רצו היוונים לבטל מתודעתנו את יכולת ההבחנה, להפוך אותנו לחמור שמאמין שהאוכל הגיע מאליו כאילו ח"ו אין מנהיג לבירה. כך גם לגבי נס פך השמן. לדעת היוונים הפך היה מונח שם, ואם כן מה הנס?! אלא שהיא הנותנת – עצם העובדה שפך השמן היה שם היא – היא ההשגחה הפרטית, ועל זה תיקנו יום נוסף בחנוכה (שהרי הנס היה 7 ימים ויום נוסף תיקנו על עצם מציאת פח השמן). ההכרה בנס חנוכה מחייבת אותנו "בימים ההם בזמן הזה" לדחות את שיטת יון מכל וכל. לא להיכנע לגישת היוונים, להתבונן בכל דרכינו ולחזק את האמונה בהשגחה פרטית שמצויה בכל צעד ושעל בחיינו. מדוע נר חנוכה בשמאל? מזוזה היא זכר ליציאה מצרים, וכך גם מצוות תפילין שבה כתוב "והיה לאות על ידכה"- ודרשו חז"ל: ידכה – יד כהה, יד שמאל. לומר שהכול היה מאת ה' והידיים שלנו הן שמאליות – חלשות. ואכן, לא אנחנו פעלנו זאת אלא ה' מצדו עשה הכול בזרוע נטויה, ביד ימין, באופן גלוי וברור ש"ימינך ה' נאדרי בכוח". מעין יציאת מצרים אירע בחנוכה: הנס היה מאת ה' להורות שאין לזקוף את ההצלחה ל"כוחי ועוצם ידי". זו אם כן אחת הסיבות שמניחים נר חנוכה דווקא בשמאל, לומר לכל שואל: דעו שההצלה הייתה מאת ה' (לא גבורתם של החשמונאים היא שהצילה וצלחה את המערכה אלא ההצלה נתקיימה) כפי שהיה ביציאת מצרים, ובכך אנו מגלים ש"ה' פעל כל זאת". בין ראובן לחשמונאים מובא במדרש על הפסוק: "הדודאים נתנו ריח" – זה ראובן שהציל את יוסף מן הבור."ועל פתחינו כל מגדים" – זה נר חנוכה (שמצווה להדליקו על פתח ביתו מבחוץ). ויש להבין, מהו הקשר בין שתי הדרשות? "הפרדס יוסף" מפרש את סמיכות שתי הדרשות הללו כך: אם ננסה להשוות בין ראובן לחשמונאים נמצא כי ראובן רצה להציל את יוסף, וגם החשמונאים מסרו את נפשם להציל את כלל ישראל. אבל בכל זאת יש עדיין הבדל גדול ביניהם, משום שאצל ראובן הייתה מחשבה להציל את יוסף, אבל בסופו של דבר הוא לא הצליח להוציא את מחשבתו לפועל, ולמעשה לא הייתה הצלה ואדרבה, השליכו את יוסף לבור מלא נחשים ועקרבים, ואח"כ אף נמכר הלאה , ויש להמשילו לדבר שריחו טוב אבל אין בו טעם טוב באכילה, כי למעשה לא נהנה יוסף ממחשבת הצלתו של ראובן. מה שאין כן אצל החשמונאים מצאנו שהם אכן הוציאו את מחשבתם לפועל והצליחו לגרש את האויב ולטהר את המקדש, ויש להמשילם לדבר שיש בו ריח וטעם טוב, כמו מגדים שהם מיני אכילה, שהרי גם מעשיהם הצליחו… וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם (לז,כא) על הפסוק "וישמע ראובן ויצלהו מידם" מביא המדרש הפסוק בשיר השירים (ז-יד) "הדודאים נתנו ריח" זה ראובן שהציל את יוסף מן הבור. "ועל פתחינו כל מגדים" זה נר חנוכה (שמצווה להדליקו על פתח ביתו מבחוץ) . ויש להבין מהו הקשר בין שתי הדרשות ? ועוד יש להבין, מדוע באמת תקנו חז"ל להדליק נר חנוכה על פתח ביתו מבחוץ ולפרסם מצווה זו דווקא יותר משאר המצוות ? בעל ה"תוספת ברכה" כתב לפרש את הסמיכות בהקדם קושיה: מה נשתנה חנוכה מפורים , שבנר חנוכה מצוה להניח בפתח היוצא לרשות הרבים בפרהסיא , ואילו בפורים מותר לקרוא את המגילה אפילו בפנים החדר שבבית? אך הטעם הוא, מפני שנס פורים כשזה קרה, זה קרה בפרסום גדול , ולכן אין צריך עוד להוסיף בפרסום, כי מעצמו זה מפורסם, וקריאת המגילה היא רק מצוות זכירה. אבל נס פך השמן בחנוכה, לא נודע כי אם ליחידי סגולה שהיו במקדש ( הכהנים שמצאו את פך השמן) ולכן צריך לפרסם הנס, ולכן מצוותו להניח אותו בפתח רשות הרבים כדי לפרסם הנס בפומבי. והנה גם ראובן כשביקש להציל את יוסף (למען הציל אותו מידם) בוודאי היה זה בסתר לבו ולא סיפר זאת לאחיו שרצו להורגו , בכל זאת פרסמה התורה כוונתו "למען הציל אותו מידם". ומתבאר מזה, שדבר סתר של מצוה דרוש פרסום. וזהו כוונת המדרש : "הדודאים נתנו ריח" – זה ראובן (דודאים= כינוי לראובן על שם "וימצא דודאים בשדה") שחשב מצוותו בסתר ופרסמה התורה עניינו בגילוי רב , "ועל פתחינו כל מגדים" זה נר חנוכה, כלומר, למדים אנחנו מזה לנר חנוכה, שהנס שהיה אז בסתר חייבים לפרסם אותו , ולכן מצוותו להניחו בפתח היוצא לרשות הרבים. עיקר וטפל תרבות יון היללה את הגוף וראתה בו – במקום בנשמה – את עיקר החיים. כדי להמחיש עד כמה מטופשת הגישה הזו, נביא משל למה הדבר דומה: לאחד שהלך לחנות המכולת על מנת להשביע את רעבון ביתו. הוא קנה לחם הניחו בשקית ושם פעמיו אל עבר ביתו. כאשר הגיע מיודעינו ליעדו בפזיזות זרק את הלחם ושם את השקית על השולחן… בוודאי שכל אחד מאתנו כעת אומר לעצמו: "כמה טיפש אותו האיש…" כן הוא הנמשל: אדם בא לעולם עם גוף (שקית) ונשמה (לחם). הכיצד יהיה שוטה, יזניח את הנשמה ויטפח את גופו – השקית?!… זו הייתה התפיסה של יון – טיפוח הגוף שהוא טפל לנשמה. והלא אין טיפשות גדולה מזו?!!! הגוף נועד רק בשביל לשאת את הנשמה, ולשם מה להשקיע את מיטב שנות החיים כדי לפאר ולרומם את השקית הטפלה לעיקר?! זו אכן איוולת וזו דרכה של יון. גיבורים ביד חלשים (רעיונות ומסרים – הרב שמואל קול) פרשת "מקץ" מתחילה עם חלומות פרעה ונשאלת השאלה איך באמת לא העלו חרטומי מצרים על לבם כיוון כלכלי-חקלאי כפתרון של חלומות מלך מצרים ? התשובה היא, תפיסת עולמו והרהורי ליבו של האדם שולטים על תשובתו. – חרטומי מצרים יודעים שהחלש לא יכול לנצח את החזק, מעטים לא גוברים על הרבים. פרות דקות בשר או שיבולים שדופות-קדים לא יכולים לאכול פרות שמנות או שיבולים בריאות ומלאות, אבל יוסף בן יעקב המלומד בניסים יודע שמציאות כזו קיימת. במילים אחרות, העם היהודי הקטן, החלש, הנרדף, המעומד הטבעי לכיליון בכל דור ודור, הוא מסוגל לחשוב על התרחשויות על טבעיות. הגוי החי על חרבו, כוחו ועוצם ידו, לא מעלה על דעתו התרחשויות נסיות. פרשת "מקץ" תמיד נופלת בחג החנוכה, יתכן שהקשר הינו על פי נוסך התפילה "מסרת גיבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים, טמאים ביד טהורים…" מראה לנו את פתרונו של חלום פרעה. הטבע הינו יצור כפיו של הקב"ה, והחלש אכן יכול לנצח את החזק. המסר – " יש לפקוח עיניים ולראות שלא יתקיים בנו, עיניים להם ולא יראו". פכים קטנים (רבי ראובן אלבז) נאמר בפרשת " מקץ" "ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עימו עד עלות השחר". יעקב עבר את מעבר יבוק, וחזר כדי לאסוף פכים קטנים, ויש אומרים שזה פח השמן שממנו נמשחים המלכים, ובזה חנכו את בית המקדש, ובזה ימשחו את מלך המשיח בעתיד. זה גם הפח הטהור שמצאו החשמונאים וחתום בחותמו של כהן גדול, זה יעקב אבינו. ועל זה נלחם יעקב אבינו מלחמה נוראה נגד עשו, אלו היוונים. יעקב נלחם וניצח את המלאך שהיה שרו של עשו, ובזכות זה לא הצליחו היוונים לטמא את עם ישראל. "יוונים נקבצו עלי אזי בימי חשמונאים ופרצו חומות מגדלי וטמאו כל השמנים", מלבד הפך הקטן ולכן נשארנו יהודים עד עצם היום הזה. הרשב"ם כותב שיעקב ידע מהיכן עשו צריך להגיע ולכן עבר לדרך אחרת, דרך מעבר יבוק. אבל אז בדיוק פגש אותו המלאך, כי לולא זאת לא היה נפגש עם עשו. ולמה? שואל הרשב"ם, לפי שהקב"ה רצה להראות ליעקב אבינו שיש באפשרותו להיפגש עם עשו, וגם לנצחו. אנו בעיצומו של ימי חנוכה שמאיר בהם האור הגנוז מששת ימי בראשית, והקב"ה נתנו בימי החנוכה. "אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו". חנוכה וההבדלה במוצאי שבת "המבדיל בין אור לחושך" מלכות יון ציוותה לקחת קרן של שור ולכתוב: "אין לנו חלק באלוקי ישראל". מדוע? מהרז"ו ורש"י מתרצים: היוונים רצו להזכיר את חטא העגל ששם הוכיחו בנ"י שאין להם חלק בהקב"ה, ובכך לעורר עליהם את כעסו של ה'. ונשאלת השאלה: אם אכן זוהי הסיבה לכך, למה לא דרשו לכתוב: "אלה א-לוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" כך היו מזכירים את חטא העגל בוודאות?! והתשובה לכך: אלא, הרשעים הללו רצו לבטל גם את הפסוק "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" – לבטל את הייחודיות של עם ישראל בעצם הקדושה שמייחדת אותם. "רעיון נפלא לחג החנוכה" בהבדלה בכל מוצאי שבת יש ארבע ברכות שסדרם הוא לפי הקרבה לגוף האדם: 1- גפן – על הטעם, נדרש מגע בתוך הפה אפשרי רק כשטועמים מן היין – מגע בגוף 2 – בשמים – אפשר להריח, רק צריך שיהיה קרוב לאף – ליד הגוף. 3 – נר – ניתן לראות למרחוק. בריחוק משמעותי מהגוף 4 – המבדיל – הבדלה = חכמה, ניתן לראות גם ובעיקר לאחר 40 שנה… גם כשהגוף איננו (אין אדם עומד על דעת רבו אלא לאחר 40 שנה)… כתוב בגמרא (חולין קל"ט:): מרדכי מן התורה מנין? "מר-דרור" = אלו בשמים. יוצא איפה, שאם הבשמים זה מרדכי – פורים, הרי שנר ההבדלה הוא חנוכה. וזהו שאנו אומרים בכל מוצאי שבת (היוונים רצו לבטל את יום השבת ומיד שסיימנו לשומרה אנו מברכים): המבדיל בין קודש לחול – כנגד גזירת ראש-חודש. ובין אור לחושך – כנגד טומאת השמנים. ובין ישראל לעמים – כנגד הגזירה של ברית מילה. ובין יום השביעי לששת ימי המעשה – כנגד הגזירה שבת. היוונים רצו לבטל את קדושתם של הדברים שמסמלים את הייחודיות של עם ישראל. כך, עלינו לזכור בכל תחילת שבוע מה רצו היוונים ואיך ניצלנו… "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול" לכאורה לא ברור מי היה כהן גדול – מתתיהו או יוחנן? אם נפסק ונטעים כך: "בימי מתתיהו בן יוחנן, (שהיה) כהן גדול" הרי שמתתיהו הוא הכהן הגדול. אך אם נפסק זאת כך: "בימי מתתיהו בן (של) – יוחנן כהן גדול" הרי שיוחנן הוא הכהן גדול? אפשר לומר זאת כפי שהתורה אומרת: "שמן זית זך". אנחנו מבינים שה"זך" הולך על השמן שהוא זך. ואם כך, אז כהן גדול הולך על מתתיהו. אבל האבן עזרא בפירושו מביא שהכוונה על הזית שהוא זך, שמן מזית שהוא זך (=הזיתים שבראשי האילנות שמקבלים הרבה שמש) לפי זה, יוחנן היה הכהן הגדול ומתתיהו היה הבן שלו?! שאלה: הרי ידוע שיוחנן הפך להיות צדוקי, שהתווכח עם החכמים האם מקטירים את הקטורת בחוץ ואח"כ נכנסים אתה לקודש הקדשים, או בקודש הקדשים מקטירים אותה ע"פ הפסוק "כי בענן אראה על הכפורת". חכמים סברו שכבר צריכים להיראות עם הקטורת, ולכן צריך להכינה בחוץ על הגחלים ורק אח"כ להיכנס עמה לפני ולפנים. והוא סבר ההפך ונידו אותו. ואם באמת זהו אותו יוחנן הצדוקי, אם כך למה זכה שיאמרו אותו בחנוכה ועוד על הנס? ומסבירים זאת על פי משנה של חנווני ששם נרו מחוץ לפסז', ועבר גמל טעון פשתן ונשרף הפשתן. חכמים מחייבים את החנווני ור' יהודה פוטר באם הנר היה – נר חנוכה. כיון שנר חנוכה זו חובה, והיה לבעל הגמל להיזהר ולשמור את הגמל לכן חייב. מסבירים את המשנה בדרך צחות: חנווני = (אותיות) יוחנן, ששם נר בחוץ = שהיה מקטיר את הקטורת בחוץ ונכנס לקודש הקדשים. חכמים מחייבים, כיון שלא כך התכוונה התורה. ור' יהודה פוטר בנר חנוכה – יהודה המכבי, שהיה נכדו ועשה הצלה גדולה בחנוכה, פטר את יוחנן מהגיהינום וזכה שכתבו את שמו. כיון ש"ברא, מזכה אבוה" – הבן בכוחו לזכות את אביו. יהודה הצליח בכוח הנחישות להציל את כלל עם ישראל להציל גם את אביו… רואים כמה לבנים יש כוח להציל את האבא כשאומרים קדיש או בדבר טוב שהם עושים… היוונים ביקשו מעם ישראל לכתוב על הקרן השור "אין לנו חלק באלוקי ישראל". לשם מה בקשו זאת? נביא כמה תשובות לשאלה זו: 1. כיון שהשור היה בהמת משא ועבודה, הם בקשו לעשות מעין סטיקר- כמו שמדביקים על הרכב שכולם יראו והפרסום עובד… (כנגד זה בחנוכה יש "פירסומי ניסא") 2. הרב יחזקאל אברמסקי העיד שראה במוזיאון שהיו מאכילים את התינוקות במקום בבקבוק – בקרן השור. היו חותכים את הפיה, מכניסים דייסה והתינוק היה יונק ממנה. מטרת היוונים אם כן הייתה, שכבר מגיל קטן לתינוק יהיה מול העיניים שאין לנו חלק באלוקי ישראל ח"ו, לכן דווקא על קרן השור. 3. הרב שטיינמן מתרץ: שהם ראו שהדבר שמחזיק את בנ"י זו האמונה. ואמרו: למה להתמודד עם כל מצווה בגזרה נוספת? נפגע ביסוד שהוא האמונה, וממילא הכול יתפרק לבד… אך מכיוון שלא ניתן לשכנע יהודי שפתאום אין הקב"ה, הם מצאו פרצה שכולנו מתלבטים בה והיא הפרנסה. תמיד אומרים לנו שהפרנסה זה מהקב"ה, אך בכל זאת אם אנו לא עובדים אז אין לנו פרנסה. לקונפליקט מעין זה נדרשת אמונה חזקה שנוכל להתמודד אתו. ההתמודדות היא שצריך לעשות השתדלות – ללכת לעבוד, אך לאחר שקיבלת את הפרנסה להאמין שלא כוחך ועוצם ידך עשה את החיל הזה, אלא הקב"ה נתן לך בחינת "ה' ילחם לכם" (=ה' נותן לך את הלחם) ובדיוק בקונפליקט הזה התעסקו היוונים… כדוגמת הגננת לפני 33 שנה: "למי תודה ולמי ברכה? לעבודה ולמלאכה". וזה שביקשו לכתוב דווקא על קרן השור אין לנו חלק באלוקי ישראל – להביא טלטלה באמונה, היו מתריסים: אם באמת ה' נותן אל תחרוש, ונראה מה יהיה לך… אם כך הרי יבינו שהשור מביא את הפרנסה ולא ה'! לכן במזמור מעוז צור אנו אומרים: "ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים" – שדלק פך השמן 8 ימים זה היה נס מאת ה'. ולכן "בני בינה" = אלו שהתבוננו ידעו שהאמונה ניצחה ולא כוחם של החשמונאים. ובעקבות כך על ימי שמונה "קבעו שיר ורננים" – להגיד הלל ולא סעודה (כמו בפורים), כי ההצלה הייתה ברוח ולא על שמד גוף… חושך – זו מלכות יון ("מעיין המועד" חנוכה עמוד יא) בכל שנה בימי החנוכה, חוגגים אנו את ניצחון המכבים על היוונים. אולי כדאי, לשם גיוון, לשנות את המבט. להסתכל מן הצד של היוונים. לסקור מנקודת מבטם את המאורעות שארעו. הממלכה היוונית פרשה שלטונה על כל העולם העתיק. אולם בעוד שהאימפריות הקודמות לה – החיתים, האשורים, הבבלים, הפרסים – שלטו בעריצות והיו לעול מכביד על נתיניהם, הרי היוונים לא היו כובשים בלבד – הם הביאו עמם בשורה, קידמה, את אור ההשכלה. בתחומי האומנות – יון היא שם נרדף לקלסיקה: בפיסול, בציור. שירת הומרוס, סופוקלס, נאומי דמוסטנס. בתחומי המדע – המצאות ארכימדס, משפטי פיתגורס. ומעל הכל – בתחומי הרוח. הפילוסופיה היוונית: סוקרסט, אריסטו, אפלטון, דוגנס. אנשים שחשבו על כל דבר: מהו האדם, ייעודו ואושרו. מהי הבריאה ותכליתה. מה מסלול הכוכבים במרום, מהו הרכב המתכות, מדוע המים נוזלים, והברזל – מוצק. מדוע המים מתאדים, והברזל – נתך. על הכל חשבו, הכל חקרו. כזו הייתה התרבות שכבשה את העולם, זה היה המטען התרבותי שנשאה עמה. אין פלא שכל העמים קיבלו את עליונות ומרות התרבות החדשה. כולם – מלבד עם אחד קטן, בהרי יהודה. עם, שאמר ליוונים: לא, תודה. אין לנו צורך בתרבותכם, אין לנו חפץ בבשורתכם. לנו יש תורה, מצוות, דרך חיים. עשו לנו טובה, הניחו אותנו לנפשנו. היוונים לא האמינו למשמע אוזנם. "מורדי אור", קראו ליהודים. "חשוכים", "פנאטים", "שונאי קידמה". החליטו לכפות את תרבותם. סגרו את הישיבות ותלמודי התורה, אסרו על קיום המצוות, הפכו את בתי המקדש לבית עבודת אלילים, ה' ירחם. הקימו אצטדיונים, ערכו אולימפיאדות ונשפים. והיהודים המוזרים מתעקשים. מתעקשים לדבוק במסורת אבות, מוכנים למות על אמונתם, וכאשר כלו כל הקיצין – יצאו למלחמה! והיוונים אינם מבינים. מדוע הרימו הם את נס המרד, מה היה חסר להם? מדוע דחו את אור ההשכלה, את הפילוסופיה והתרבות הנאורה? היוונים בוודאי היו "נופלים מן הכיסא", אילו היו יודעים מה היהודים חושבים עליהם ועל תרבותם. אילו היו יודעים מה אומר עליהם המדרש (בראשית רבה ב ד): "והארץ היתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום. חושך – זו מלכות יוון". הם היו מזדעקים: "אנחנו – חושך?! אתם החשוכים, השחורים, הפנאטים! אנחנו מפיצי האור! אנחנו האנשים החושבים, ואתם מצייתים באופן עיוור למצוות ולחוקים!" ואנחנו – מחייכים לטיפשותם, ומשתוממים על חוצפתם. חוצפת האנשים החושבים שהם יכולים, בשכלם הקטן, להבין את היקום ומשמעותו, ייעודו ומטרתו. טיפשותם של האנשים המתיימרים להבין הכל. משל למה הדבר דומה? לאווירון הטס מעל האוקיינוס. הטייס יושב על כסאו, ומביט בהמון השעונים. לוחץ על כפתורים ומתגים, מסיט מנופים, ושומר על קשר אל-חוטי עם תחנת הבקרה. לפתע נכנס אדם ומתעניין: "הגד לי, מה אתה עושה שם?" והטייס מסביר באורך רוח: "כאשר המחוג הזה יורד, יש ללחוץ על המתג הזה. כאשר המנורה הזו מהבהבת – יש להסיט את המנוף הזה. כשנשמע צפצוף – צריכים מיד ללחוץ על הכפתור הזה". אומר לו האיש: אתה סתם 'מרובע'. הדריכו אותך, ואתה עושה כמו תוכי. צריך לחשוב לבד! שעון שאני לא מבין על מה הוא מורה – אינו קיים בשבילי! כפתור שאני לא יודע מה הוא מפעיל – אני מתעלם ממנו! זוז – ותן לי לנווט את המטוס!"… אז מי העיוור, ואצל מי האור? אצל הטייס המיומן, הממלא אחר ההוראות, או אצל זה שמנסה "להבין בשכלו כל דבר"?! "חושך זו מלכות יוון". וכשהמכבים נצחו הם הדליקו את האור! "כי נר מצוה, ותורה – אור!" (משלי ו כג). יון – תרבות הדמיון (מעיין המועד חנוכה יג) זיכרון ילדות: ילד כבן עשר הולך עם אביו ל"לונה פארק" בחופשת החנוכה. ההתרגשות המהולה בפחד ב"רכבת הרים", העליצות בשייט בסירות המתנגשות, המתח בניסיונות הקליעה למטרה, והנה הגיעו לביתן קסום: בצריח שמעליו ניבטת מכשפה מזוויעה, הפותחת וסוגרת תריסי צוהר בצחוק פרוע – "רכבת שדים". קנו כרטיס ועמדו בתור, התיישבו בקרון הדו מושבי, צפירה, והרכבת פותחת במסע לתוך המערה החשוכה. איזה פחד. עלטה סביב, ומימין ומשמאל מאירות דמויות פלצות, שדים אימתניים ומפלצות זוועתיות מניפים קלשונים וכידונים, ומכשפות מצוידות במטאטאים. נהימות נשמעות, חריקות ואנקות, עולם מבהיל ומבעית, מלאכי חבלה צצים בכל עיקול, פחד פחדים. והנה דמות בלהות גוהרת, צווחה אל אנושית נשמעת – והרכבת מגיחה אל האור, מסיימת את מסעה הקסום. כמה נפלא היה, וטוב שהסתיים. ואז נוכח הילד, שבאחד העיקולים בדרך, נפלה הכיפה מראשו. ממהר הוא לכסות ראשו בשרוולו והאב פונה לסדרן, מספר שהכיפה אבדה. אין בעיה, עד שיתגבש התור החדש נצא לחפשׂהּ. ניגש למתג, הדליק את האור במתקן, והזמין את האב והילד לחפש את הכיפה שנפלה. הם חזרו בעד הדלת האחורית, פעם שניה בתוך דקות ספורות – אך איזה הבדל תהומי. נורות חשמל פזורות האירו את המבוך, הילד הביט סביב. קורות ולוחות עץ היוו את המחיצות במערה, ובמרווחים שווים נראו בובות סמרטוטים עלובות, מגוחכות, פוחלצי סחבות… הכיפה נמצאה, אבל המחזה לא נשכח: עליבותה של ה"מערה" באור… עשרות שנים עברו, הילד בגר. ושב ונזכר במחזה ההוא לאור נרות החנוכה. "חושך", אמרו חז"ל, "זו מלכות יוון". יוון – זו שהעשירה את העולם בשירה ובפילוסופיה, ספרות ומחזאות, ספורט ותחרויות אולימפיות, ציור ופיסול. תרבות שלימה, נוצצת וזוהרת – בחושך… לאור תפאורה מלאכותית, אוירה מעושה, התרגשות מגורה. אבל רק יידלק האור – והכל יתגלה בעליבותו… קחו לדוגמא את תחרויות הספורט. המצאה יוונית. גם למרגלות הר הבית בנו אצטדיון, כדי לחלל את עיר הקודש והמקדש. תרבות שהצמיחה "אלילים" נערצים, אוהדים מושבעים, שמגלגלת מאות מיליוני שקלים [גם בעת מיתון ואבטלה, מכספי ציבור כמובן. טוב, לא נדבר על זה עכשיו.] אבל מה יש בזה, בסך הכל? תודו: מאומה. מה מרוויח מי שהבקיע לרשת או קלע לסל, האם נהיה לאדם טוב יותר, נעלה יותר, מושלם יותר? תרם משהו לרווחת מישהו? במה משקיעים רבבות את מעייניהם, רגשותיהם, זמנם וכספם? התשובה: "שהם משתחווים להבל וריק!"… הספרות, השירה, המחזאות, הסרטים למיניהם [מבלי לדבר על אלו האסורים בצפייה, בשמיעה ובקריאה, המלאים רפש וזוהמה, ליבוי יצרים אפלים ומחזות אלימות מזעזעים. לא על אלו נדבר, אלא על אלו הנחשב ל"נקיים"]. שירה ענוגה, יצירה מוסיקלית, ספרות מופת. בשורה התחתונה – בזבזת שעה. התענגת, בילית – אבל במה התעלית?! מה רכשת, איזה קניין נצח? מאומה. וכך עוברים חולפים הימים, "העולם הזה דומה ללילה", וסוף כל סוף עולים למעלה, אל האור… ושם, אבוי – מתגלות בעליבותן כל בובות הסמרטוטים שהתפעלנו מהן, הושפענו ואף סגדנו… אז מדוע להמתין לאותה שעה?! יכולים אנו להדליק את האור כאן ועכשיו. את האור שיגרש את החושך ויגלה את אפסות תרבות בדמיון, ולנצל את הזמן היקר כל כך – לרכוש קנייני נצח אמתיים, שיעמדו לנו לנצח נצחים: שיעור תורה, הרצאה תורנית מאלפת, ספר תורני מרחיב אופקים ומטהר נשמה, תפילה מעומק הלב, מצוה כהלכתה! או אז, יהיה ניצחוננו על היוונים מושלם! הללו את ה' כל גויים בהלל שאנו קוראים בימי החנוכה, אנו אומרים, "הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו". ויש להבין מדוע אומר דוד המלך שיהללו הגויים ואומות העולם את הקב"ה, בשעה שגבר חסדו של הקב"ה עלינו עם ישראל, והלוא אנחנו היינו צריכים להודות ולשבח על נסיו ונפלאותיו של הבורא יתברך לנו? משל למה הדבר דומה: עיוור אחד היה רגיל מידי בוקר לצאת מביתו בשעה 8:00 בדיוק עם הסל בידו לכיוון חנות המכולת, היה קונה מצרכי מזון וחוזר לביתו, הכל ללא שום ליווי ועזרה של אדם אחר, מחמת שהורגל כבר בדרך הזאת – לא חשש. והנה באותו מקום היו גרים כמה ילדים שיצאו לחופש הגדול, ומרוב שעמום חיפשו לעצמם תעסוקת שונות ומשונות, כדי להעביר את הזמן. יום אחד החליטו "להתלבש" על העיור הזה וללכוד אותו במלכודת שלהם. באותו בוקר קמו מוקדם וחפרו בור בגובה של חצי מטר, בדיוק במקום שצריך לעבור העיוור, כדי שיעבור וייפול, ולהם תהיה שמחה וצהלה. והנה בשעה 8:00 בדיוק, רואים הם את העיור יוצא מביתו לכיוון חנות המכולת כהרגלו, וכולם מחכים וממתינים לראות כיצד ייפול דבר. אך למרבה הפלא – צעד אחד לפני שהגיע העיוור לבור, נעמד, חשב מספר שניות, ולא המשיך ללכת, אלא הסתובב אחורה וחזר לביתו. כל הילדים הבינו שכנראה העיור הזה אינו אדם פשוט אלא צדיק ומיוחד, איש אלוקים קדוש, ומשמים גילו לו שחפרו לו בור. התחרטו הילדים על מעשיהם הרעים, כיסו את הבור מיד, והמתינו לבואו שוב, כדי לבקש את סליחתו. לא עבר זמן רב ולאחר כעשר דקות יצא העיור מביתו שוב עם הסל לכיוון חנות המכולת. מיד יצאו כל הילדים לקראתו ובקשו ממנו מחילה וסליחה וכפרה על המעשה הנבזה, כי בוודאי צדיק אתה וגילו לך משמים את אשר זממנו לעשות לך. העיור הביע תמיהה מוחלטת: אינני מבין מה רצונכם, אינני יודע כלל על מה אתם מדברים. אמרו לו הילדים הלוא לפני כמה דקות יצאת מביתך לחנות המכולת, ובאמצע הדרך נעמדת, האם לא בגלל שידעת כי לשפת הבור הגעת?! אמר להם העיור, האמת אומר לכם שלא ידעתי שיש בור, אלא בדיוק באותו רגע נזכרתי ששכחתי את הארנק שלי בבית, לכך חזרתי לביתי להביא את הארנק… והנמשל, פעמים רבות אומות העולם שונאי ישראל, מניחים פצצות בכל מיני מקומות וזוממים מזימות נגד עם ישראל. אבל הקב"ה ישתבח שמו לעד עושה נסים ונפלאות לעם ישראל, והפצצות לא מתפוצצות או שמתפוצצות עליהם. נמצא שפעמים אף אנו איננו מכירים כלל בנס שבורא עולם עושה לנו, כי אין אנו יודעים שהניחו שם פצצות וחומרי נפץ, ולכן איננו יודעים להודות על זאת. אולם הגויים אשר הם שזממו את המזימות, הם הם שמתפלאים ולא מבינים למה לא התפוצצה הפצצה ומדוע נכשלה המזימה, עד שמשכילים לדעת שבורא עולם עושה לנו את כל הניסים הללו, ואז הם משבחים ומפארים על זאת. וזה שאומר דוד המלך, "הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו"! "סיפורי צדיקים לחנוכה". (ימי החנוכה באגדה ובהלכה) רץ כצבי רבי יוסף מספינקא זצ"ל סיפר לתלמידו, כי בצעירותו, כשהגיע הלילה הראשון של חנוכה לאחר תפילת ערבית, לא הצליח ללכת לביתו בנחת כהרגלו. ואף על פי שלא היה לכבודו לרוץ ברחוב, בכל זאת כל כך היה גדול חשקו להדליק נר חנוכה, עד שרץ במהירות רבה, כדי לזכות לקיים מצווה זו בהקדם… התאמצות למצווה האדמו"ר רבי זאב וולף מזיטומיר נתקע פעם בימי החנוכה באמצע הדרך יחד עם כמה חסידים שנסעו עמו. הנסיעה התארכה מעבר לצפוי והם ראו שלא יספיקו להגיע למחוז חפצם הלילה, ויצטרכו ללון אצל אחד הכפרים הסמוכים. הלכו ופנו אל אחד הכפרים לחפש מקום ללון שבו יוכל הרבי להדליק את הנרות. ולשמחתם מצאו כפרי אחד שהסכים להכניסם. "אולי יש לך חנוכייה עבורי לצורך הדלקת נרות?" שאל הרבי. "אחפש", ענה הכפרי, "אולי במחסן העצים אמצא חנוכייה". חיפש ומצא, והביא לרבי חנוכייה שהייתה מפויחת כולה, דביקה משמן, ומכוסה אבק ולכלוך. לקח הרבי את החנוכייה בשמחה ובהתרגשות, הפשיל את שרווליו, ובעצמו התחיל לנקותה ולצחצחה. חסידים שהיו שם סיפרו, שהרבי ניקה את החנוכייה בכל כוחו ובהתרגשות של קדושה, עד שזיעה רבה ירדה ממנו ופניו האדימו מרוב מאמץ בניקוי החנוכייה והכנתה להדלקה. הדלקת הנרות של החייט באחד מימי החנוכה נקלע הגאון רבי חיים עוזר זצוק"ל אל העיר קראקוב. בשעת הדלקת הנרות, נתקע מעילו במסמר שהיה תקוע בקיר, ונקרע. מיהר רבי חיים עוזר אל ביתו של החייט המקומי, והלה ביקש שימתין לו עד שידליק נרות, שכן אסור לעשות מלאכה עד לאחר ההדלקה. ישב רבי חיים עוזר והביט בחייט. פשט הלה את מעילו, התעטף בבגדי שבת, והחל לברך על הנרות בשמחה ובהתלהבות מרובה. התפעל רבי חיים מאוד מהדלקתו של החייט הפשוט, ואמר: "אם זוהי מדרגתם של החייטים בעיר, אות היא כי מעלתם של יהודייה גבוהה היא. לא פלא הוא שיצאו מקראקוב גדולי תורה שהאירו את העולם כולו בתורתם!" זה אלי ואנווהו רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב, היה חי בפשטות נפלאה – בבית פשוט וצנוע, עם רהיטים וכלים פשוטים בתכלית. אולם בכל מה שנוגע לתשמישי קדושה ולצורכי מצווה, לא הסתפק הרבי בכלים פשוטים, הוא היה מהדר וטורח להשיג כלים נאים ביותר. הייתה לו חנוכייה יפה מכסף, פמוטים נאים לנרות שבת, כוס גדולה ליין של קידוש, קופסא מיוחדת לבשמים להבדלה וכדומה. אחד מחסידי הרבי, שהיה עשיר מאוד, זכה פעם בגורל – בשולחן קטן ונאה, מחוטב היטב, עשוי בטוב טעם ודעת. עז היה חפצו לתת שולחן זה במתנה לרבי, כדי שיפאר את ביתו הדל והפשוט. אולם הצדיק מאן לקבל את המתנה. הלך העשיר אל בנו של הרבי – רבי אליהו, כדי לטכס עימו עצה, כיצד להשפיע על הרב לקבל את השולחן. בא ר' אליהו לפני אביו, והסביר לו שגם שולחן זה נצרך הוא לצורכי מצווה – להעמיד עליו את החנוכייה, ויש בכך משום "זה אלי ואנווהו" – "הִתנאה לפניו במצוות". נתרצה הצדיק לקבל מתנה זו – אבל בתנאי אחד: השולחן הזה לא יעמוד בביתו במשך כל ימות השנה! רק בימי החנוכה יובא השולחן אל בית הרבי, כדי לפאר וליפות את מצוות הדלקת נרות חנוכה… מאיר בכל העולמות קהל של חסידים הצטופף בבית מדרשו של "החוזה מלובלין" זצ"ל בשעת הדלקת נר חנוכה. הרב ברך על הנרות בדבקות עילאית, הדליק ונותר לעמוד במקומו כשהוא מביט בלהבות האש המרצדות. כאשר כילה את מלאכת הקודש, התחילו החסידים להתקדם לעברו לפי הסדר ולקבל את ברכתו. והנה הגיעה לפניו קבוצה של יהודים מעיירה הסמוכה ללובלין, ובפיהם בקשה: "סבל רב סובלים אנו מיהודי בשם יעקב. האיש הוא "מוסר" – מלשין, וכבר מסר לשלטונות הגויים יהודים רבים, אשר נאלצו לשלם כסף רב. היו גם יהודים שנאסרו בגלל הלשנותיו, ועוד כמה יהודים עומדים ומחכים למשפט לאחר שמסר אותם, וצפויים הם לעונשים כבדים ומרים. אנא, יעשה נא הרבי כלה במלשין זה!" חשב הרבי שעה קלה, ואחר כך נענה ואמר בהשתוממות: "כיצד יתכן הדבר? איך יכול להיות שיהודי זה הוא "מוסר", הן מאיר הוא בכל העולמות!" נרתעו האנשים לאחוריהם, ולא ידעו את נפשם מתימהון. ימי החנוכה חלפו, והרב שלח לקרוא לחסידים. שוב שמע את דבריהם, אלא שהפעם קילל את הרשע המוסר, שלא יוכל להזיק עוד ליהודים. שמע בנו של הרב ותמה, מדוע בימות החנוכה טען כי מאיר הוא ואין הוא יכול לעשות דבר, ואילו עתה מקללו?! השיב הרב: "מוסר זה, כמה ששפל הוא, בכל זאת הדליק את נרות החנוכה, וכאשר הדליק ראיתי שמאיר הוא בכל העולמות, על כן היה עלי לחכות עד לאחר החנוכה, כדי שאוכל להסיר את פגיעתו אליכם…". כמה גדולים הם ימי החנוכה, כמה גדולה מעלתו של המדליק נרות חנוכה! מצוות חכמים מצות הדלקת נרות חנוכה, וכן כל שאר המצוות שמדברי חכמים, אף על פי שאינן מן התורה, בכל זאת אצל הקב"ה מעלתן גדולה כאילו הן מצוות מן התורה. וכמו שכתוב במדרש תנחומא (פרשת נשא סימן כט): אל יאמר אדם, אינני מקיים מצוות חכמים, הואיל ואינן מן התורה. אמר הקדוש ברוך הוא, בָנַי, אין אתם רשאים לומר כך, אלא כל מה שגוזרים עליכם חכמים, תהיו מקיימים, שנאמר (דברים פרק יז פסוק י יא): "ועשית על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". וכל כך למה? שאפילו אני מסכים על דבריהם! שנאמר (איוב פרק כב פסוק כח): "ותגזר אומר ויקם לך". תדע לך, שהרי יעקב אבינו בשעה שברך את מנשה ואפרים, מה כתוב שם? (בראשית פרק מח פסוק כ) "וישם את אפרים לפני מנשה", הקדים את הקטן אפרים לפני הגדול מנשה, וקיים הקדוש ברוך הוא את גזרתו של יעקב. אימתי? בקרבנות הנשיאים שזכה והקריב שבט אפרים תחלה, שנאמר: "ביום השביעי נשיא לבני אפרים", ואחר כך: "ביום השמיני נשיא לבני מנשה". ומעשה בזמנו של הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל, שהמושל בעירו וינא היה אוהב מאוד לקרוא ולהתעניין בספרי התלמוד שלנו. והנה יום אחד קרא המושל בגמרא מסכת ברכות (דף ד עמוד ב): "כל העובר על דברי חכמים, חייב מיתה". התפלא מאוד על זה, והזמין אליו את הגאון רבי יהונתן, כדי שיפרש לו את הכתוב. כשבא הרב, שאלו המושל כיצד יתכן שאדם שעובר על דברי חכמים חייב מיתה, ואילו העובר על דברי הקב"ה, במקרים רבים אינו חייב מיתה, כגון העובר על מצוות עשה או האוכל בשר חזיר או נבלות וטרפות וכל כיוצא בזה, שאינו חייב מיתה אלא מלקות ארבעים? אמר לו הרב, הנה אדוני מושל גדול ונכבד וקרוב למלכות, אם תגזור עלי כעת – 'צא מפני!', ולא אציית לפקודתך – אף על פי שיש בידך להכות אותי או לאסרני במאסר, מכל מקום אם תהרגני, גם עליך תעבור כוס החמה והזעם מאת המלך, ויעניש אותך בעונש גדול. אבל אם יעז אדם ההולך מחוץ לארמון, להיכנס ללא רשות לארמון של אדוני המושל, והחייל שעומד על המשמר הניצב בפתח שער הארמון, יצעק אליו לבל יכנס, והוא לא ישמע בקול החייל, ויירה עליו החייל מתוך רובהו ויהרגהו, בוודאי שהחייל השומר לא ייענש, ואף גם ישבחו אותו שהוא כאיש גיבור חיל העומד על משמרתו כראוי. והסיבה לכך, שאם לא תהיה רשות לחייל לעשות משפט חרוץ, לשווא שקד שומר, כי יתעללו בו כל הפוחזים כרצונם, כיוון שאינו אלא חייל פשוט. לא כן אדוני המושל, אשר עוצם גדלותך ומעלת כבודך היא כבר לשמירה טבעית, אינך צריך רשות לעשות דין לעצמך ולהרוג את כל מי שלא יציית לפקודתך… כן הדבר בדברי חכמינו ז"ל העושים משמרת לדברי תורתנו הקדושה והנפלאה, הרי הם בגדר שומרי משמרת הקודש, ולכן ביותר צריכים שמירה על דבריהם, לבל יזידו אנשי לצון לעבור על דבריהם. לכן פעמים עשו חכמים חיזוק לדבריהם יותר משל דברי תורה, ועונשם חמור יותר מדברי תורה, אשר בלאו הכי נשמרים גם בלי עונש חמור. מה אגיד לאבא?! (ימי החנוכה – ר. טובין) "מעולם לא ראיתי כל כך הרבה כסף בבית אחד", הרהר רבי ליפא בליבו בעת שהותו בביתו של הגביר מר הילקוט, במילאנו שבאיטליה. רבי ליפא, גבאי צדקה מירושלים, אשר הגיע לאיטליה כדי לאסוף כסף לטובת מוסדות התורה בירושלים, התארח בביתו של הגביר היהודי מר הילקוט. רבי ליפא היה מופתע מהעושר הרב שניבט מכל פינה בארמונו של הגביר. מהתקרה השתלשלו מנורות קריסטל נוצצות, ועל רצפת השיש פרושים היו מרבדים מעשי אומנות. גם השולחן היה ערוך בכלים מפוארים ביותר, כלי בדולח מבהיקים וכפות ומזלגות מזהב לצד צלחות פורצלן עדינות. הוא המשיך לסקור את שכיות החמדה, אך לפתע נתקלו עיניו במשהו מוזר… חנוכיית זהב ענקית ניצבה על אחד ממדפי המזנון, וסמוך לה היו מונחים שברים של בקבוק. המראה היה משונה עד כדי גיחוך: שברי זכוכיות בארמון שכזה… הרי הם לא הולמים את המקום! הגביר, שהבחין במבטי התמיהה שנשקפו מעיניו של רבי ליפא, פנה אליו ושאלו: "רבי, אתה כנראה מתפלא מה עושות כאן הזכוכיות הישנות?" "נכון מאוד, הן כל כך לא משתלבות בין המוצגים יקרי הערך בביתך", הגיב רבי ליפא בפסקנות. "אוי לא, רבי, הם מאוד יקרי ערך עבורי! עוד יותר מכל הזהב, הכסף והקריסטל. אני חייב לשברים אלה את עולמי…" "עד כדי כך?" שאל רבי ליפא בתמיהה. "כן. ויש סיבה מדוע הם מונחים כאן", קבע מר הילקוט. "האם אני יכול לשמוע מהי הסיבה?" שאל האורח בסקרנות. "בוודאי", השיב בעל הבית, וכך החל לספר את סיפורו: "נולדתי בהולנד, שם למדתי בישיבה, וחשבתי שאשאר שם כל ימי חיי, אך כשהגעתי לגיל שמונה עשרה, הגיע מכתב מאת סבי, אשר התגורר באיטליה, ובו בקשה, שאני הנכד הבכור אבוא לעזור לו בחנותו תקופה קצרה, מאחר והוא אינו חש בטוב. הורי הסכימו, ואפילו עודדו אותי לנסוע, וכך מצאתי את עצמי בגיל צעיר עוזב את עולם לימוד התורה ועובר לחיי מסחר. עזרתי לסבא בחנות מבוקר עד ערב, אבל לצערי מצבו של סבא החמיר, ולאחר זמן מה הוא נפטר… הורי דרשו שאחזור הביתה, אך אני כבר הייתי שקוע בעולם המסחר. ההצלחה האירה לי פנים ועשיתי חיל בעסקי. מכרתי סחורה בכמויות אפילו יותר מסבא בימיו הטובים… נהניתי מכל אגורה שהרווחתי במו ידי, וכתבתי להורי שאני נשאר באיטליה. כך גדלו העסקים מיום ליום. פתחתי סניפים רבים, והייתי עסוק בעבודתי מיום עד לילה. ערב אחד הייתי טרוד ביותר בעבודתי, ויתרתי על תפילת מעריב… וזה היה הצעד הראשון שלי בהחלקה במדרון התלול של ההתרחקות מהיהדות… במשך הזמן דילגתי גם על שחרית בתירוץ שזה רק היום, אבל מחר אני ודאי אתפלל, אך המחר הזה לא הגיע… כעבור מספר שנים התחתנתי ונולדו ילדי, אך לא חינכתי אותם בדרך של אבי וסבי בדורות הקודמים, ושמץ מיהדות הם לא ידעו… עד לאותו מקרה… יום אחד בלכתי ברחוב, ראיתי קבוצה של ילדים יהודים משחקת. הם נראו מאושרים מאוד, כפי שילדים צריכים להראות, אך לפתע שמעתי זעקה נוראה. התקרבתי מיד למקום והבחנתי בילד קטן מוקף בחבריו והוא ממרר בבכי קורע לב. חבריו שעמדו מסביבו ניסו להרגיעו, אך הילד לא נרגע, וכל הזמן הוא חזר על אותן המילים: "מה אני אגיד לאבא? מה אני אגיד לאבא?" נגשתי אל הילד, ושאלתי אותו, מה קורה כאן? הילד היפנה את מבטו אלי. עיניו היו אדומות מבכי, אך כל מה שהצליח לומר היה "אני בצרה! מה אגיד לאבא??!" "מה קרה, אולי אני יכול לעזור לך?", שאלתיו. הילד השתתק, וחבריו הסבירו לי במקומו, שהוא בא ממשפחה מאוד ענייה. אביו חסך במשך תקופה ממושכת פרוטה לפרוטה עבור בקבוק שמן זית כדי שיוכל להדליק את נרות החנוכה בהידור. והיום אחרי הצהריים הוא שלח את בנו לקנות את השמן, כשהוא דאג להזהירו קודם לכן לבל יתעכב בדרך, ויבוא ישר הביתה, כדי שחס וחלילה לא ישבר הבקבוק. הילד אומנם קנה את הבקבוק, אך את הזהרותיו של אביו שכח, וכשפגש את חבריו המשחקים הצטרף אליהם, והבקבוק נשבר לרסיסים… הסתכלתי על הילד, שעדיין המשיך לבכות וללחוש ללא הפסק בדאגה 'מה אגיד לאבא?', הרגשתי צער ורחמים בלבי על הילד, והבטחתי לו שאעזור לו. בקשתי ממנו להתלוות אלי לחנות, ושם קניתי עבורו בקבוק שמן זית שהיה גדול בהרבה יותר מן הקודם. האושר חזר לעיני הילד, וכל קבוצת הילדים שנכחו שם השתתפו בשמחתו. בדרכי הביתה באותו ערב, המשיכו המילים להדהד באוזניי כעין מנגינה מהולה בתוגה, בעצבות: "מה אגיד לאבא?… מה אגיד לאבא?…", ואז… הבזק של הרהור חלף בלבי, חשבתי גם אני לעצמי: באמת, מה אגיד לאבא … לאבא שבשמים, שהפקיד בידי נשמה יקרה וציווה עלי לשמור עליה… מה אומר לאבא אחרי מותי? הרי הפניתי עורף ליהדות! איזה תרוץ, איזו אמתלה תהיה לי כשאעמוד לפני אבא שבשמים ביום הדין?! ואז חזרתי אל המקום בו היו הילדים, ואספתי את שברי הבקבוק מהרחוב, ונטלתי אותם לביתי. ובאותו לילה, לתדהמתם של אשתי וילדי, הדלקתי את נר החנוכה, מה שלא עשיתי כבר הרבה שנים… ביום למחרת הדלקתי שני נרות, ועם כל לילה שעבר, הוספתי עוד נר בחנוכייה, ועוד מקור אור לנשמתי. התבוננתי בנרות המרצדים, ובלבי הבהבה התקווה. נזכרתי בהורי, בביתי בילדותי. הלכתי רחוק – רחוק… ובחנוכה התחילה דרך החזרה שלי ליהדות ולקיום המצוות… התבין מעתה מדוע כה יקרים בעיני שברי זכוכית אלו?!" סיים מר הילקוט את סיפורו, וניכר היה בו שהוא מתרגש מאוד. רבי ליפא חייך, פניו היו משולהבות, מבלי משים ניגש יחד עם מר הילקוט לעבר המזנון, והם ליטפו בעיניהם את שברי הזכוכית היקרים, אשר החזירו בן יהודי אל אבא שבשמים… מנגינה מוכרת (ר' רועי סאלם שליט"א) הרב ישראל מאיר לאו שליט"א הגיע לארץ בהיותו כבן שמונה בסוף מלחמת העולם בשנת 1945. מאחר ובשנות המלחמה לא למד בבית-ספר שובץ בכתה אלף, אך כעבור כחודשיים הועבר לכתה גימל. ושם עסקו בחזרות לקראת מסיבת חנוכה. כל הסיפורים והשירים היו חדשים לו אבל הייתה מנגינה אחת שנשמעה לו מוכרת והוא נזכר כיצד שמע אותה קודם. שנה לפני כן בסוף שנת 1944 הוא היה במחנות. חודש דצמבר היה מאוד מאוד קר ולאנשים במחנות לא היו בגדים חמים, בקושי פיז'מות בלויות ללא לבנים וללא סודרים ומעילים וקבקבי- עץ בלי גרביים. גם מחסה מפני הקור לא היה והמזון כידוע היה מאוד דל. באחד הימים חילקו להם קוביות מרגרינה. המרגרינה הייתה מאוד קשה ונתנו לכל אחד קובייה קטנה. בסוף נותרה שארית והחייל הגרמני שחילק את המרגרינה זרק את השארית כך שהיא התנפצה לפירורים קטנים. האנשים החלו להתכופף לרצפה לאסוף את הפירורים. בין האנשים היה יהודי מבוגר, שקט, שתמיד קיבל את המצב ברוח טובה ולא דרש מאומה. באותו יום גם הוא התכופף לאסוף פירורי מרגרינה וכשסיים לאסוף היה לו מאוד קשה לקום עקב חולשתו. האנשים נתנו לו יד כדי לעזור לו לקום ואז הוא קרא: יהודים, היום חנוכה! הוא תלש מן הפיז'מה שלו כפתורים והדביק עליהם את פירורי המרגרינה. לאחר מכן פרם חוטים משרוולי הפיז'מה וגלגל אותם לתוך המרגרינה כדי שיקבלו צורה של פתילים. האנשים הסתכלו סביבם וראו שבמרחק מה יש עששית דולקת. אחד האנשים לקח חתיכת נייר שקרע משק מלט שהיה שם ובעזרת הנייר העביר אש מן העששית. היהודי הדליק את הפתילים וברך את הברכות ופתח בשיר מעוז- צור וכל האנשים הצטרפו אליו לשירה. החיילים הגרמנים באו וצלפו בהם אך האנשים המשיכו לשיר את השיר ביתר שאת והשיר נתן להם המון תקווה. למחרת בבוקר לא קם אותו היהודי – כנראה מילא את שליחותו. המנגינה בה הוביל את כולם בשירתו את השיר מעוז צור ישועתי הייתה המנגינה שאותה זיהה הרב לאו כילד עולה חדש בכתה גימל, שמעתי את הרב לאו במפגש שנערך בנר השמיני אלא אחר כך מן הזיכרון. של חנוכה לא רשמתי בזמן שדיבר במי יש לבטח (פניני עין חמד | פרשת מקץ, גיליון 512) שנת ה'תקל"ז הייתה גורלית ביותר עבור ארצות הברית, מלחמה קשה התחוללה על עצמאותה. רוב המהגרים שהתיישבו בחבלי ארץ שונים, לאחר שהגיעה אליהם שמועת על 'קולומבוס' שגילה את אמריקה היו ברובם בריטים שהיגרו מסיבות שונות, ולאחר שנים שהיו תחת חסות ממלכת אנגליה של האימפריה הבריטית, החליטו להילחם על עצמאותם. אותה תקופה ארה"ב הייתה מורכבת מאוסף עמים שונים שהיו פזורים בארצות שונות ביבשת אמריקה הרחבה, הם חיו לצד האינדיאנים המקומיים בעוני קשה ובמחסור, בהעדר כלכלה מסודרת ויציבה. נשיאה הראשון של ארה"ב היה ג'ורג' וושינגטון, הוא היה צריך בראשית הקמתה של אמריקה להתחיל כמעט מכלום, הוא הקים 'צבא' קטן חלש ועני, לא מגובש, בהיותו מורכב מגולים שהגיעו מארצות שונות. צבא זעיר ונחלש זה נדרש להילחם כנגד אנגליה הגדולה, שהייתה ממלכה איתנה וחזקה. בתחילת המלחמה הבריטים נצחו בקלות בכל החזיתות, בהיותם צבא חזק, מאומן ומגובש, עם נשק רב, כיאות לממלכת בריטניה המסודרת והתקיפה. הם היו מדכאים ביד קשה את צבאו של וושינגטון שזה עתה הוקם, כישלונם של האמריקאים היה ברור ומוחץ! עיקר הקושי מצד צבא ארה"ב היה הכסף… באותם זמנים שלא כאמריקה של היום, העוני שלט בעוז בכל מקום ברחבי ארה"ב. החיילים שלחמו לצידו של וושינגטון בקרבות הקשות בוולי פורג', לבשו בגדים בלויים וקרועים, אלה היו אז המדים… ובהעדר מקורות מימון היה חסר להם מאוד מזון ותחמושת, שבלעדיהם לא ייתכן לנהל מלחמה! בעיצומה של המלחמה שגבתה קרבנות רבים, התהלך ג'ורג' וושינגטון ברחובותיה של וולי פורג', שבור, עצוב ומדוכדך, בראותו את המצב לאשורו הגיע לייאוש. החלטת הנסיגה החלה להתבשל בלבו, שכן לא ייתכן לצבא עני של אוסף חיילים בלתי מנוסים, להילחם כנגד מעצמה אדירה כאנגליה! לפתע צדו עיניו בקצה אחד הרחובות המיושנים, איש יהודי היוצא עם משפחתו אל פתח ביתו בשמחה ובחגיגיות, בידו חנוכייה זעירה שעל קניה סדורים צלוחיות השמן עם הפתילות, ומניחה בפתח ביתו מבחוץ, נוטל נר בידו, מברך את ברכות המצווה בהתלהבות, כשכל בני המשפחה עונים אחריו 'אמן', ולאחר הדלקת הנרות ואמירת 'הנרות הללו' וכו', יוצא בריקוד בזמר "מעוז צור ישועתי". המראה שנגלה לעיניו, מתחילתו ועד סופו, הפליא אותו עד מאוד. 'גם איש זה גר באמריקה כמוני בדיוק', הרהר בליבו, והנה הוא ומשפחתו שמחים וחוגגים, מדליקים נרות ורוקדים, נראה שטוב להם כאן. הוא התקרב לבית, וביקש לשבת קמעא עם משפחה מיוחדת זו, לשאוב מעט חיזוק ותקווה לליבו העצוב והמיואש. בעל הבית קיבלו בשמחה ובסבר פנים יפות, הכניסו בכבוד לביתו הקטן, הגיש לפניו כוס תה חם, עם מעט מזונות, והתנצל, על כך שאין לו את האפשרות לכבדו יותר כפי מעלתו. "אין צורך בהתנצלויות!", אמר, "רק הסבר לי בבקשה, מה טיבם של אותם נרות שהדלקת בפתח ביתך? מדוע הוצאת את נרותיך החוצה אל הרחוב ולא בתוך הבית?". היהודי התיישב בנינוחות, והחל להסביר את סיפור החנוכה, הניסים הגדולים שעשה ה' יתברך עם המכב"ים, כאשר יצאו מתתיהו בן יוחנן כהן גדול עם חמשת בניו ונלחמו בחירוף נפש, עד שעמד להם השי"ת ברחמיו הרבים בעת צרתם, ונמסרו "גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים וכו'". לזכר כל אותם הנסים והנפלאות מדליקים אנו הנרות בפתחי הבתים, כדי לפרסם את הנס, ולהודיע שיש בורא ומנהיג לבירה, שהוא לבדו בעל היכולת ובעל הכוחות כולם. וברצונו בלבד תלויה הצלחת המלחמה, בהיותו בעצמו "בעל מלחמות!", ולפי מאמרו באה תשועת המלחמה הגדולה, וגברה מלכות בית חשמונאי ונצחם! כששמע הנשיא את השתלשלות העניין, ובהביטו באור נרות המנורה, שמאירים ישראל בעולם זה כאלפיים שנה, דור אחר דור! קם בסערת נפש ממקומו, והכריז בקול גדול: "אתם היהודים עם של נביאים! אין לי שום ספק, ששליח אתה אליי מהשמיים! לא במקרה נפגשנו ברחוב, אתה שלוחו של הבורא לחזקני ולעודדני בשעתי הקשה, ולהוציאני ממבוכת הייאוש שתפסה בי! הנני יוצא מכאן עם אור הנרות הללו, המאירים בעולם, ועם הלימוד הגדול שהם מלמדים על סדר בעל המלחמות שבעולם! אינני חושש מכלום! גם לא מכך, שאנו נלחמים חלשים כנגד גיבורים… מעטים כנגד רבים… ועניים כנגד עשירים!", סיים את דבריו ונפרד לשלום. בצאתו התהפכה רוחו בקרבו, חגר בנפשו עוז ותעצומות, והחליט להילחם בחירוף נפש! באותה רוח קרב, שהדביק בו היהודי מרוחם של המכבים הקדושים אשר הערו למוות נפשם במלחמת קודשם. וכך בעקשנות עצומה, בעקביות ובגבורה, ובעיקר בסייעתא מן שמיא, החל הגלגל להסתובב למזלו הטוב, עד מהרה נחל ניצחונות בכל הקרבות הקשים, ואף הכלכלה של ארה"ב החלה להתרומם. לאחר ניצחונם של האמריקאים התמנה וושינגטון כנשיאה הראשון של 'ארצות הברית' הגדולה, על שמו קראו את עיר הבירה של ארה"ב, ואת תמונתו חרטו על שטרות הדולר האמריקאי, בלא שיוותרו להטביע עליהם את ההכרזה המפורסמת: "בה' אנו בוטחים!". גם לאחר היותו נשיאה הגדול של ארה"ב לא שכח ג'ורג' וושינגטון את יסודה ותחילתה של מהפכת אמריקה, שעיקרה בביתו של אותו יהודי, על יד נרות החנוכה ופרסום הנס הזורח מהם! ובשנה שלאחר מכן בחג החנוכה שנת ה'תקל"ח הגיע בעצמו לביקור בביתו של אותו יהודי, שגר אז ברחוב 'ברום' שבעיר ניו-יורק. לאות הערכה על העוז והביטחון ששאב בביתו העניק לו מדליה מזהב, שמצידה האחד תבליט מנורת החנוכה, ומצידה השני חרוט: "לאות תודה על אור נרך… – גורג' וושינגטון! ". ועלינו להפנים את המסר, אם גוי פשוט קיבל חיזוק עצום מנרות החנוכה, עד שכל ארה"ב הגדולה התפתחה בעקבות אותם נרות קודש. כמה חיזוק נורא ועצום צריך איש ישראל קודש לשאוב מאלו הנרות, והאמונה העצומה השופעת באורם, לחזק עצמו וביתו בביטחון איתן בצור עולמים ברוך הוא! סיפור חנוכיית מנסבך משפחת מנסבך מבית שמש, מגיעים מדי שנה, ערב חנוכה, למוזיאון יד ושם בירושלים כדי לקחת לביתם את החנוכייה המשפחתית, שמשמשת כשריד ופליט מגרמניה הנאצית ערב מלחמת העולם השנייה. בראיון לתקשורת, מספר יהודה מנסבך את סיפורה של החנוכייה, "הסבא שלי, הרב ד"ר עקיבא ברוך פוזנר, היה רבה האחרון של קהילת קיל בגרמניה, בדצמבר 1931, הנאצים עדיין לא היו בשלטון, אבל מול הבית של סבא וסבתא, שכן מטה המפלגה הנאצית, זה היה יום שישי, ערב שבת חנוכה, סבתא הסיטה את הווילון והציבה את החנוכייה, הרגע היסטורי הונצח, החנוכייה מול הדגל של הנאצים, מאחורי התמונה היא כתבה, הדגל שלהם רוצה שיהודה תמות, אבל יהודה לעולם תשב, כך עונה האור לדגל". לדבריו, סבו היה מאלו שחזו את עליית הנאצים לשלטון, "ב-1933 סבי נאם נאום ציבורי ובו הוא פנה לכל הגרמנים, ואמר להם שידעו שמה שהם הולכים לעשות, זה לא טוב לא ליהודים וגם לא לגרמניה, בעקבות הנאום הוא התבקש לעזוב את גרמניה, והוא פנה אז לכל היהודים בקהילה וקרא להם לעזוב את גרמניה, בעקבות דבריו, רבים עזבו ועם עליית הנאצים לשלטון, כבר חצי מהקהילה לא היו בגרמניה וככה הם ניצלו". מנסבך מספר שהחנוכייה נמצאת במהלך השנה ביד ושם ובחנוכה חוזרת הביתה, "סבי וסבתי הבינו מה הולך לקרות וקראו ליהודים לצאת מגרמניה בזמן, החנוכייה הזאת היא מסר שאנחנו רוצים להעביר היום ליהודי הגולה, תעלו לארץ לפני שיהיה מאוחר מדי, תעשו את הצעד שהיום קל לעשות אותו, אתם אף פעם לא יודעים מה ילד יום". תאיר נרי ותגיה חשכי (יחיאל מיכל מונדרוביץ') רבינו החידושי הרי"ם זי"ע התבטא "במהלך החורף מתחממים אנו בשני זמנים טובים, חנוכה ופורים". חורף רומז לגלות החשוכה, 'תרדמת חורף' מאיימת ליפול על האדם ולשתקו, הקרירות חודרת לעצמותיו של היהודי, והנה, הניצוץ של נר חנוכה מאיר באופל, מעורר לאמונה, נוסך תקוה ודוחה ספיקות ותמיהות. איה סופר ואיה מונה, מי יכול לתאר את ריבוא רבבות נרות חנוכה קטנטנים שהבהיקו וחיזקו באפלת עמנו לאורך הגלות. האירו במלחמה ונדידה, מאחורי חלונות מוגפים בשלטון הפרסיים שאסרו הדלקת נרבבית, במרתפי ספרד תחת מגף האינקוויזיציה, בבונקרים חבויים בגטאות, בצריפים במחנות הריכוז. נצח ישראל לא ישקר. הניצוץ היהודי דולק ובוער. כל רוחות שבעולם אינן מנצחות את נר האמונה. יוסף הצדיק. חטוף מחיק אבא אוהב, יתום מאם, נמכר ע"י אחיו, מתגלגל לכלא לאחר שעלילות שפלות והאשמות שווא מוטחות בו. אינו שפוף בנפשו ורוחו איננה כבויה! מאמין ורואה שלאחר שאחיו קיימו בו 'עַל מִכְרָם בַכֶּסֶּף צַדִיק וְאֶּבְיוֹן' הקב"ה מרים מאשפות אביון זה, ומושיבו על כס מלוכה. במדרש על הפסוק הפותח את פרשתנו וַיְהִי מִקֵּץ שְנָתַיִם יָמִים, דורשים את הנאמר באיוב קֵּץ שָם לַחֹשֶּך ולְכָל תַכְלִית הּוא חוֹקֵּר אֶּבֶּן אֹפֶּל וְצַלְמָוֶּת. סבלו של יוסף, כמו ייסורי איוב, באים לקיצם, כי הכל מתוכנן מראש בידי ה'. בצעירותי זכיתי להכיר את האדמו"ר רבי ישראל מבלאז'וב זצ"ל, ולהזדמן לבית מדרשו בברוקלין. צדיק קשיש, שריד לדור דעה, שתה את כוס התרעלה במידה גדושה. מחמם היה את לבות בני ישראל באמריו, ושימש אות ומופת לגבורה יהודית אמתית. סיפורי אמונה רבים נמסרו מפיו אודות שנות הזעם, שבהן ניתנה רשות למשחית. במחנה ברגן בלזן האיומה, במערבה של גרמניה הנאצית, עומד הצדיק מבלאז'וב, בליל ראשון של חנוכה תש"ד, בפינה חשוכה בצריף ליד דרגשי העץ, לבוש סמרטוטי אסירים, אך גוו זקוף הוא בקומתו הטמירה ובנפשו המאירה. כאילו ועומד הוא בביתו עם בניו ובני ביתו, כאילו והשנים כתיקונם וחסידים רבים מסתופפים בצלו, כאילו ולפניו מנורת הכסף של זקנו הקדוש ה'בני יששכר' זי"ע, מתנועע הוא בדביקות ומברך בלהט ג' ברכות, מצית את האש בפיסת בד שגידל לפתילה ובשאריות שומן שצבר. שְאלוֹ אחד האסורים "רבי! הכיצד הנך מברך שהחיינו? האם לחג חנוכה כזה צפית? מה כאן ראוי לברכה זו?" השיבו האדמו"ר בנועם ובאהבה "אכן, גם אני שאלתי בליבי כמוך! הסתפקתי אולי מן הראוי לברך הפעם ב' ברכות בלבד, וכי יש כאן תנאי 'שהחיינו'? אך הסתובבתי לאחור. ראיתי עשרות יהודים מצטופפים בחשכה, מצפים להדלקה, צמאים לאור חנוכה שיבליח. כמהים לשירה חרישית של מעוז צור ישועתי! לך נאה לשבח! ראיתי בעיניהם ניצוץ האמונה שלא כבה! אכן שהחיינו… לזמן הזה! זכינו ליהודים בלי ייאוש. מאמינים הם, בתוך כף הקלע, שמעומק 'קדרותא דצפרא' תבקע ותעלה איילת השחר! בכל בית ומשפחה יש רגעי חשכה, ועלינו להתחזק ולחזק באמונה. אחי יוסף מוקפים היו בתמיהות. מיהו האדון המצרי ולמה מתעלל בהם? איך יודע סודות המשפחה ומדוע מתעקש לראות את בנימין? החפץ חיים זי"ע העיר שהכל התברר בשומעם שתי מילים – אני יוסף! כעת מובן! בקרוב בימינו, בתום הגלות הארוכה מרובת השאלות, נקבל הסבר למיליון תמיהות, שעה שהקב"ה ישמיע – אני ה'! הכל יתחוור! עד שתכלה רגל מן השוק. הרה"ק ר' משה לייב מסאסוב זצ"ל מבאר איפה ראינו עוד שיעור מעניין כזה שתכלה רגל מן השוק, ורק בחנוכה כתיב שיעור כזה אלא ההסבר הוא, האם זה הגיוני שי"ג בחורים מנצחים ארבעים אלף ראשי גייסות. אלא, הגיע הזמן שנפסיק להסתובב בשווקים וברחובות עבור הפרנסה, כי ממילא רואים שכל הסברות לא עובדות אז נתחיל לבטוח בד' וזה לומדים מחנוכה, וזהו השיעור עד שתכלה רגל מן השוק. תגים: