אמרי שפר כ"ד אלול ה'תשע"ח

  "אומר המגיד מדובנא: כתוב, "ראה נתתי לפניך... ובחרת בחיים". למה לא כתוב "בחיים ובטוב"? כיוון שאתה אל תבחר מה טוב! אם ד' יזמן לך את הטוב, אדרבא! אבל אם לא - כך יותר טוב לך, אחרת ד' כבר היה נותן לך זאת ... 

   במדרש רבה כאן איתא לא נפלאת היא ממך, ואם נפלאת - היא ממך שאין אתה עסוק בה.

     בספרים הקדושים מובא, שיש כוח בכל יום מהשבוע האחרון של השנה לתקן כל יום מימי השבוע של כל השנה כולה.    

     הקשר בין אשה לדבש. בגימטריה שניהם שווים ל-306.

 הרפת הסודית לגידול פרה אדומה (שיחת השבוע, גיליון 1645)

אי-שם בצפון, ברפת שמורה, בבעלות חקלאי יהודי, גדלות בימים האלה פרות אדומות. לא, עדיין אין שם פרה אדומה 'תמימה', העומדת בדרישות התורה, אבל יש מי שממתין בדריכות לעגלה שתיוולד ותהיה כשרה כדין. שותף לסוד הוא הרב עזריה אריאל (48), ראש המכון התורני 'בית הבחירה', שעל-יד מכון המקדש, ורב קהילת 'משכן שמואל' בהר חומה.

בשלוש השנים האחרונות עורך הרב אריאל מחקר מעמיק על מצוות פרה אדומה. אין זה מחקר לשם הרצאות והעמקת הידע האישי, אלא הכנת הקרקע לקראת ביצועה של המצווה. "מטרת המחקר הייתה להבין איך מקיימים את המצווה הלכה למעשה בימינו", הוא אומר.

אדומה כרמזור או כעגבנייה?

מדוע נמשך המחקר שלוש שנים? "יש במצווה הזאת שאלות רבות ופרטים מורכבים", הוא מסביר. "כמו למשל, מה הכוונה 'אדומה'? האם זה אדום כמו ברמזור או כצבע עגבנייה? מבחינת ההלכה אדום הוא גוון חום-אדמדם". באחד משלבי המחקר נתקל הרב אריאל בתרגום לערבית שחיבר רבי סעדיה גאון על התורה, ושם נכתב ש 'אדומה' הכוונה צבע צהוב. "יש הסברים שכוונת רבי סעדיה היא לצהוב-חום", הוא אומר.

פרט נוסף ועיקרי שהעמיק בו נוגע לקיום המצווה בימינו, כשאין היכל; האם אפשר לקיים את הציווי "והִזה אל נוכח פני אוהל מועד", כשאין מקדש? הוא נדרש לעבודה רבה כדי לברר את הדברים, בעודו מגוּבה ומוּכוון בידי אביו, הרב ישראל אריאל , נשיא מכון המקדש.

דרוש כוהן טהור

בחזרה לרפת. "אנחנו מחכים שתיוולד עגלה תמימה שאין בה מום", הוא מספר, "כזו שאין לה שערות שחורות או לבנות. ביום שבו תהיה עגלה כזאת נגדל אותה בתנאים מיוחדים במשך שנתיים, ואז היא תהיה פרה העונה לכללי ההלכה ונוכל לקיים בה את מצוות פרה אדומה, לאחר שנקבל את הסכמת גדולי ישראל. לפי המסקנות שלנו אין שום מניעה לקיים את המצווה הזאת גם בימינו".

הרב אריאל מוסיף ומספר, כי מכון המקדש מחפש כוהן טהור, שנולד במחלקת יולדות המופרדת לגמרי משאר אגפי המרכז הרפואי, וכזה שלא ביקר מעולם במרכז רפואי שיש בו מתים. "אין הרבה כוהנים כאלה", הוא מבהיר, "אבל אנו בטוחים שנצליח לאתר אחד כזה".

נושמים גאולה

הרב אריאל מספר על רבים המתגייסים לעניין: "אני רואה בכל יום עד כמה לב ישראל ער. למשל, כשחיפשנו עצים שיתאימו לשריפת הפרה, ומייד קיבלנו פניות מכמה וכמה יהודים העוסקים בתחום".

לדבריו, העיסוק בנושא מצוות המקדש גורם לו לחיות גאולה. "אנחנו נושמים את הגאולה יום-יום", הוא חותם את השיחה. "הגאולה בפתח, ועל כולנו להיות מוכנים לקראתה, לשינוי החיים ברמת הפרט וברמת הכלל. הקב"ה נותן לנו את הכלים, ואין הדבר תלוי אלא בנו".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

נקודה שבועית, פרשת "שלח", ה'תשע"ז

השבת נקרא על אחד החטאים הגדולים והמכוננים שחטאו בני ישראל במדבר, חטא המרגלים.

בעקבות חטא זה הלכו בני ישראל במדבר במשך 40 שנה ולא זכה אותו דור להיכנס לארץ.

רבות מאוד עסקו בפרשה זו הפרשנים, על כל הצדדים וכיוונים לסיפור זה.

ישראל הוכחו כבלתי ראויים לרשת את הארץ ולהבין את ערכה אך למרות זאת הם הביעו חרטה לאחר המעשה ובכל זאת חרטתם לא הועילה להם. מדוע?

אחרי שהעם שמע כל כך הרבה דיבה על ארץ חמדה נפשם מאסה בה: "טוב לנו שוב מצרימה" סימן שאין הם מכירים את ערכה של ארץ ישראל כיסוד הווייתם ומורשתם. דור זה אינו מתאים לרשת אותה. לא משנה פה הרצון שלהם אלא ההבנה הפנימית והזיקה לארץ.

הדור זה פגם בקדושה של הארץ ולא הבין לעומק את הטוב שבה ולכן אינו מצווה לעלות אליה.

משל יפה נתן המגיד מדובנא: אדם היה חולה במעיו ובא לרופא לבקש תרופה. הרופא אמר שהרפואה קלה וכבר טיפל במישהו עם בעיה דומה. ששאל החולה איך טיפל בחולה הקודם ענה הרופא: מה אכפת לך? הוא בריא, ואתה בידיים של רופא נאמן שימלא שליחותו. התעקש החולה והלך לחולה הקודם ושאלו איך ריפא אותו. אמר הרופא שלאיש אין תקנה. שאלוהו למה, ענה שלחולה הקודם הוא פתח את כרסו וסידר את איבריו במקומם. וכעת שיילך וישאל אותו לזה הוא ישמע וימות מפחד. אם היה מאמין בי במה שאמרתי בתחילה ולא חוקר היה מצבו כחולה הראשון.

כך ישראל היו חייבים להאמין בקדוש ברוך הוא שיעשה להם ניסים ויגברו על כל אויביהם גדולים ועצומים. אך מאחר שלא האמינו ונתפסו לפחד, שוב אין להם תקומה, כי בכוחם ועוצמתם וודאי שאין להם לעמוד מול האויב.

אם אין אמונת אלוקים בקרבם במצב זה מפלתם ברורה.

שנזכה תמיד להאמין ולדבוק בה' באמת ובתמים!

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

תודות : לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

נקודה שבועית פרשת "תצווה" ה'תשע"ז

פרשת "תצווה" היא הפרשה היחידה בחומש שמות מאז שנולד משה שהוא לא מוזכר בה.

נשאלת השאלה מדוע? אחת התשובות היא שבפרשה הבאה אחרי חטא העגל יאמר משה לה' "מחני נא מספרך" ככפרה על חטא בני ישראל, ואומר על כך הרי"מ בפירושו שמשה עצמו היה כמו התורה עצמה ולמעשה אין הוא צריך להזכיר עצמו, כי במהותו הוא למעשה קיים בה גם אם לא ממש מוזכר.

בתחילת הפרשה פונה ה' אל משה: "ואתה הקרב אליך את אהרון אחיך ואת בניו איתו מתוך בני ישראל לכהנו לי..." - משה מתבקש להעביר את סמכויות הכהונה ממנו אל אהרון ובניו.

מדוע לא ניתנה גם למשה כהונה?

עונה על כך האבן עזרא ומסביר שעל משה היה הטורח ללמד את בני ישראל תורה ולא היה לו זמן גם לעסוק בעבודת הכהונה. מלבד זאת אשתו של משה, ציפורה, הייתה בת יתרו ובניו לא מיוחסים, ולכן פורטת כאן התורה את יחוסו של אהרן.

המגיד מדובנא מסביר שתפקידו של כהן הוא לחנך ולהדריך את העם על ידי דוגמא אישית. משה בדרגתו הגבוהה עמד מעל השגת ההמונים. מחנך העם חייב לבוא מתוך העם ולהימצא בקרבו.

כל מנהיג חייב להיות בהתאם לדורו. בשעת חטא העגל אמר לו ה': "לך רד כי שיחת עמך" - יש לרדת אל העם ולמנוע התדרדרות. וכשמשה הרגיש רע בעיניו שביקש ממנו לקרב את אהרן אמר לו: "תורה שלי הייתה ונתתיה לך". התורה לא ניתנה לעם ישר מהגבורה כי לא היו מסוגלים לקלוט אותה ממקור גבוה ולכן משה היה מתווך. מאותה הסיבה נבחר אהרן לכהונה כי מדרגת משה גבוהה כל כך מהעם שהוא לא מסוגל להדריכם באורח החיים של המציאות.

שנזכה גם בימנו למנהיגים שיכולים להדריך אותנו היטב במציאות חיינו.

שבת שלום ומבורך!

תודה : לצחי מיכאלי

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר ו' חשון ה'תשע"ז

 

דרכו של ה'שפת אמת' מגור היה לשמוע כל שבוע מבניו הקטנים מה שלמדו בפרשת השבוע מן המלמדים, ובשעת הבחינה היו לפעמים שואלין דברים שהוקשה להם. בפרשת לך לך שאל אחד מבניו כתיב וֲאָבְרָכהְ מָבְרֶכיָך ּוְמַקֶלְלָך ָאאֹרְ ונברכה בך כל משפות האדמה, אם  כל המשפחות נברכו באברהם מי היה מן המקללים,  השיב ה'שפת אמת' הא למה הדבר דומה לאיש ההמוני שמקלל ומזלזל ביראים עובדי ה', אף על פי כי הוא רוצה שיהיו בניו כאותם יראים, כמו כן היה אצל אברהם...

     המגיד מדובנא ז"ל אומר על הפסוק (ירמיהו יז, יא( " ''קורא דָגָר ולא ילד עושה עושר ולא במשפט, בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל" דהנה בעשירות יש מעלה ויש חסרון, המעלה היא שעי"ז יש אפשרות לתת הרבה צדקה, והחיסרון - שזה מביא לגאווה ותאווה וכו'. והנה גם כשבאים וזורמים מים הרבה לשדה, יש מעלה וחסרון,  המעלה שמשקים המים את השדה, והחסרון הוא שגורם ללכלוך וזבל. בד"א בזמן שהמים נשארים שם, אבל אם המים רק עוברים בשדה ואינם נשארים שם - יש רק את החיסרון ולא את המעלה. וכן גם בעשירות - אם נשאר אצלו הכסף יש לכה"פ גם את המעלה, אבל אם "לא במשפט", הכסף לא יישאר אצלו, ויהיה לו רק את החיסרון של עשירות . . )דרך שיחה(

     וכך כותב המלבי"ם "כן לב מלך, אחר שממעשהו יפלגו ענייני הכלל. אם לשבט אם לחסד, אם למלחמה אם לשלום,  הם ביד ה', ויטה אותם כפי רצונו".

     זה מה שנאמר בתהלים (יג, ב-ג) האדם שואל: "עד אנה ה' תשכחני נצח עד אנה תסתיר את פניך ממני" והתשובה: "עד אנה אשית עצות בנפשי", כל זמן שיש לך עצות אומר הקב"ה - תסתדר לבד. וכשכבר אין לך עצות, ואתה סומך רק על הקב"ה - אז הקב"ה ישלח לך את ישועתו . ) (הגש"פ "אדיר במלוכה(

בית הכנסת של הפרטיזנים (שיחת השבוע, גליון 1555)

ראובן בריל שכב על ערש דוויי. בנו שמואל-אבא ישב לצדו. הם עברו יחד דרך ארוכה, מימי מלחמת העולם השנייה, שאז לחמו כפרטיזנים ביערות, ועד שזכו לעלות לארץ הקודש. בכוחותיו הדלים פנה ראובן אל בנו וביקש ממנו לשמור על בית הכנסת 'בית יצחק' בקריית שאול בתל-אביב. זה בית כנסת שראובן הקים לפני כשישים שנה, בתחילה כצריף ובהמשך נבנה מבנה מכובד. הבן נתן את מילתו לאביו.

ראש השנה תשע"ז. בית הכנסת 'בית יצחק' הומה ממתפללים. המקום שוקק. שמואל-אבא בריל (83) הוא המתפלל המבוגר ביותר כאן. פניו קורנות מאושר. בתום התפילה מתפללים רבים ניגשים אליו לאחל לו חג שמח ושנה טובה. ניגשתי לשוחח עמו, והוא הבטיח לספר לי את סיפורו בצאת החג.

מלחמה ביערות

"נולדתי בפולין, בכפר קטן", מספר שמואל-אבא. "למדתי בחדר ובישיבה. המורה היה חסיד סטולין. אהבתי אותו". הוא זוכר כל פרט, זיכרונו צלול, דיבורו רהוט.

"את שנות המלחמה עשינו ביערות", הוא משחזר. "אבי היה סוחר סוסים והכיר היטב את שבילי היערות. הגויים פחדו ממנו, הוא היה חזק. היו לנו כלי נשק ונלחמנו בנאצים". סיפוריו מסמרי השיער מימיו כפרטיזן, לצד אביו, יכולים למלא סדרת ספרים. מראות קשים ראו עיניו, אך כל אלה רק גרמו לו ולאביו לחשוק שיניים ולהילחם בנאצים בעוצמה גוברת.

האב כמעט נשבר

"עברתי כל-כך הרבה", הוא פולט אנחה, "נס שאני חי היום. היינו נדרכים כל אימת שמישהו חלף באזורנו ביער. לא היה לנו מה לאכול. היו לי שלוש אחיות קטנות, ולאבא היה קשה לראות את סבלן. הוא נשבר. אמרתי לו: אבא, אם אתה נשבר, כולנו בסכנה. זמן רב בקושי בא אל פיו דבר מאכל. הייתי לצידו ולא עזבתי אותו לרגע".

משפחת בריל שרדה מן המלחמה. "היה נדיר שמשפחה שלמה ניצלה מהתופת, בתנאים שבהם חיינו", הוא אומר. אחרי מסע ארוך הוא עלה לארץ, הקים משפחה וזוכה כיום לרוות נחת מילדיו, נכדיו, ניניו וצאצאיו, כן ירבו. "זמן לא רב אחרי עלייתו לארץ הקים אבי את בית הכנסת, ובו התפללו בתחילה בעיקר עולים מצ'כיה שהתגוררו באזור. היה אכפת לו מהמקום. הוא דאג לו וטיפח אותו".

החג המאושר

אחרי שהאב הלך לעולמו הקפיד ראובן לקיים את הבטחתו. יום-יום בא לבית הכנסת, אף שלא היה בו מניין. לפני כשבע שנים קיבל המקום תחייה מחודשת על-ידי שליח חב"ד לנאות אפקה והסביבה, הרב עידו רהב .

הוא מחכה בקוצר רוח לשמחת תורה, החג האהוב עליו. ארון הקודש המפואר עמוס ספרי תורה שנתרמו במרוצת השנים על-ידי המתפללים. בכל שנה זוכה שמואל-אבא לרקוד עם ספר תורה במרכז בית הכנסת, והמתפללים רוקדים סביבו. באותם רגעי-הוד אין מאושר ממנו, והוא חש בוודאות שאביו רָווה נחת מלמעלה. "כשהייתם ביער ידעתם מתי חלים החגים?", שאלתי לסיום. שמואל-אבא צוחק: "ביער אין לוח שנה"...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ז סיון ה'תשע"ה

  אש לאש רמז לדבר: "כל אשר יעבור באש תעבירו באש וטהר" (במדבר, מטות). הכעס מתולדות האש הוא, ואין לו תקנה כי אם באש גיהנום... (אזנים לתורה)

     ביאר המגיד מדובנא: בנוהג שבעולם סחורה שרבים קונים מונחת סמוך למוכר, ושאינה נדרשת אלא לעיתים רחוקות - במדף רחוק וגבוה. אף החכם זקוק לכעס, אולם הוא מונח אצלו במקום מרוחק, אצל הכסילים - הכעס נח בחיקם,שכן הם זקוקים לו תדיר... (אהל יעקב).

     הברטנורא אומר שרואים בפרשת בשלח שתפסו אומנות אבותם ולא עזר להם ולמה כי התפללו כי אבותם התפללו, וזהו תפסו אומנות אבותם, ועל כן לא נתקבל תפילתם.

     הגאון ר' חיים מוואלוזין זצ"ל אמר כתוב "ומגיד לאדם מה שיחו" פירוש הדברים שאחרי המאה ועשרים יאמרו לנו למעלה מה שִיחו, מה היינו יכולים להפעיל בתפילתינו שיחו מלשון ולפני ד' ישפוך שיחו.

חדר בתוך חדר (מאורות דף היומי, גליון מס' 838)

     שנים מספר לאחר בואו לעולם, נלקחו ממנו הוריו והוא נותר יתום מאב ואם.

     דווינסק, עיר הולדתו, לא קסמה לו, והוא החליט לנטוש את ארץ מכורתו ולעלות ירושלימה, להסתופף בצל גדוליה וחכמיה. בהגיעו לירושלים עיר הקודש הוא התחנך בבית היתומים דיסקין, ובהגיעו לפרקו התייצב בפני דייני ירושלים ואמר בפניהם: "מאחר שבית הדין הוא אביהם של היתומים, ואני יתום מאב ואם, הנני מודיעכם כי היום מלאו לי שמונה עשרה שנים ומוטלת עליכם חובה להשיאני"...

     התמימות והרצינות של העלם הצעיר עשו להם כנפיים בין אנשי ירושלים, וכששמע המגיד המפורסם רבי בן ציון ידלר זצ"ל את הדברים, חשק בו כחתן לבתו!  תמימות היא השלמה שבמעלות. לא תמימות הנובעת מכסלות, אלא תמימות ישרה והגונה. כך היה הגאון רבי שלמה סובול זצ"ל לחתנו של המגיד.  החתן הצעיר שמח בחלקו, לאו מילתא זוטרתא היא ליתום מאב ואם לזכות באחת לאב רחום צדיק ותלמיד חכם כרבי בן ציון ידלר, וכמאז ומקדם שקד על דלתי התורה והעבודה.  

     אותן שנים היתה ירושלים דלה וענייה, עשירה באביונים. ר' שלמה פירנס את בני ביתו בקושי רב ולא היתה בידו כל אפשרות לרכוש לעצמו ספרי לימוד כאוות-נפשו. לפיכך היה ר' שלמה מעתיק בכתב ידו מספרי ראשונים ואחרונים שהזדמנו לידו והיה הוגה בגליונותיו ומתעמק בדבריהם כמוצא שלל רב.  יקרה היא מפנינים.

     ויגדל האיש ויתעלה בתורה וביראת שמים. במהלך השנים הוא התכתב עם הגאון מראגטשוב, בעל צפנת פענח, אשר נהג עמו בחביבות יתירה והתכתב עמו בתדירות של שני מכתבים לשבוע, ולימים הודפסו המכתבים בספרו שלמת יוסף. גם עם הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל התכתב רבות, וכך זיכה את העולם בשו"ת שלמת חיים ובו למעלה מאלף תשובות!

     אם היה מי שסבר תחילה כי תמים הנער, במהלך השנים נוכח לדעת כי תמימות רצינית לו ועמה הוא חותר במעלה ההר ואף זוכה להגיע אל פסגתו. ר' שלמה היה שקוע יומם וליל בתורתו עד שהיה לשם דבר בירושלים . ביום מן הימים נראה ר' שלמה יוצא הרחובה ומחפש אחר דבר-מה. ערימת גרוטאות משכה את תשומת לבו. הוא תר סביבה עד שסילק שברי עצים וגדודי אשפתות שכיסו על ארון ישן-נושן ובמאמצים מרובים הוציאו מן הערימה והחל גוררו ברחובות העיר.  מאן-דהואים אחדים הציעו את עזרתם ויחד גררו את הארון בין הסמטאות הצרות ובכוחות משותפים דחקוהו לתוך הבית. "     הבית" אמרנו, לא ממש, לא במושגים של היום.  היה זה חדר בגודל ממוצע שבפינתו האחת היה ה'מטבח', שולחן וכסאות אחדים, וביתר חלקיו ישנו ושהו שמונה נפשות ביתו. מעט המחזיק את המרובים. לא צריך להיות מעצב פנים כדי להבין שהכנסת ארון נוסף לתוך מקום צפוף כזה אינה מעשה נבון. את הבגדים יש להערים בארגזים לגובה, או במדפים מקובעים על הקיר, אך ארון?  ובכן, הסכיתו ושמעו. לא ארון היה זה אלא חדר ! ר' שלמה מיקם את הארון בפינה, שלף את גגו,  הכניס לתוכו כסא, סטנדר וגמרא, נכנס גם הוא לתוך הארון, סגר את דלתותיו וקולו המתרונן נישא בחדווה! ר' שלמה צלל בים התלמוד באין מפריע, יש לו פינה משלו...  זו תורה וזו שכרה.

     שכר התורה אינו בדווקא בתוספת חיצונית לה זוכה הלומד, כגון: ממון וכדומה, אלא משזכה אדם לשקוד על התורה, עצם הנאתו מלימוד התורה הקדושה, היא השכר הגדול בעולם עד שאינו זקוק לדבר נוסף. יכול אדם לשבת בתוך ארון הממוקם בחדר צפוף נפשות וחפצים ונפשו מתרווחת ומתפשטת בהנאה על פני תבל.

     זו תורה וזו שכרה.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ט' טבת ה'תשע"ה

הפזיזות מהשטן... אולי הפזיזות מהשטן, אך גם העצלות מהשטן. חסיד אחד ירד פעם אחת עם חברו למרתף הבית. בחוץ זרחה השמש במלוא עוזה, ואילו המרתף היה חשוך ואפלולי. עמדו השניים על מקומם דקות אחדות עד שהחלו לראות דבר-מה בחדר. נענה בעל-הבית ואמר לחברו: "זה טבע האדם, שכאשר הוא בא ממקום שמאיר בו אור חזק למקום חשוך ואפלולי – ברגע הראשון אין הוא רואה דבר, ולאחר מכן חוזר אור העיניים כבראשונה". "טעות בידך", חייך אליו החסיד, "החושך – חושך הוא ולא אור, אלא שכאשר יושבים בחושך ומסתגלים אליו, מתחילים לדמות שחושך זה – אור הוא"... "חסידות איז הַארץ" (חסידות זה לב) העני ושתי המשפחות - עשירה וענייה. (עפ"י המגיד מדובנה) עני הגיע לכפר אחד, שבו התגוררו שתי משפחות יהודיות זו מול זו. האחת-משפחתו של יהודי מכניס אורחים ובעל חסד, והשנייה-משפחתו של קמצן, רע לב ורע עין. לרוע מזלו, פנה העני אל ביתו של הקמצן הרע, וביקש מבעל הבית לאכול. כששמע בעל הבית הקמצן את מבוקשו של העני, ענהו בתמיהה: לאכול? 'בזיעת אפך תאכל לחם'! הוא הוציאו אל החצר והראה לו על ערמת גזעים. 'אם תחטוב את העצים האלו להסקה, תקבל אוכל לשובע'! לא היתה לעני ברירה. הוא עבד בפרך, ולפנות ערב סיים את מלאכתו. משהתייצב לפני בעל הבית, יצא עמו אל החצר, סקר את העבודה ואמר לעני בשביעות רצון: טוב ויפה. הארוחה מחכה לך בבית ממול!... הודה לו העני מקרב לבו, והלך לבית שמנגד...שם קבלו אותו בסבר פנים יפות, וערכו לפניו שלחן גדוש מטעמים. משאכל ושבע, הציעו לפניו את מיטתו והוא פנה ללון. בבוקר השכים והלך לדרכו. לימים, ישב בחברת חבריו הקבצנים ושוחחו על נדודיהם ועל קורותיהם. פתח העני וספר על המקרה שקרהו בכפר פלוני. בעל הבית העבידו בפרך, אך לאחר מכן גמל לו בארוחה הגונה והציע לו מקום לינה. תמהו הקבצנים איש אל רעהו: 'לא יתכן!, מתגוררות שם שתי משפחות, אצל האחת יעבידוך בפרך ולא יתנו לך פת קבר, והשניה מכניסת אורחים ללא כל גמול'... התעקש העני ואמר: 'חטבתי עצים בחצר הבית, והסעודה הוכנה לי בבית ממול'! צחקו הכל וקראו: נפלת בפח! וכל עמלך היה לריק-אילו היית פונה בתחילה לבית השני, היו מגישים לך אותה ארוחה, ובחינם, בלא כל טורח!... מוסרָ השכל: כך גם לפעמים אנו מתנהגים, אנו עמלים ועובדים ללא הרף, ומבזבזים הרבה כח ועמל בשביל להשיג עוד משהו ועוד משהו, אבל בסוף מראים לנו כי הפרנסה נמצאת למעלה, משמים פותחים בפנינו פתח של הצלה שכלל לא חשבנו עליו, ואילו היינו פונים בתחילה מיד לאותה מקום מלמעלה כבר מזמן מזמן היינו נושעים, ובחנם בלא כל טורח!.. חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/