‏הצגת רשומות עם תוויות תרופה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תרופה. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 1 באפריל 2018

אמרי שפר י"ד ניסן ה'תשע"ח




 אדם שהוא חולה כרוני וחייב להשתמש בתרופה מסוימת 
 אסור לו להחליף את התרופה מבלי להתייעץ עם הרופא שלו!! ואם אין תחליף – מותר ליטול את התרופה הרגילה לדעת כל הפוסקים!! אסור לאדם בשום אופן להחליף את התרופה על דעת עצמו!
     אמרו על חכם אחד שהיה מאריך בדבריו יותר מדאי, ושאלו לו מדוע אתה עובר הגבול להאריך כל כך, ואמר להם כדי שיבינו הפתאים, אמרו לו בעוד שיבינו הפתאים המשכילים יקוצו)  “המאירי בפירושו על אבות פ"א מ"א(
     אפילו כולנו חכמים - יש עשירים שמקנאים בחכמים ויש חכמים שמקנאים בעשירים. - "ודאי שהקנאה של העשירים גדולה יותר" ", אמר ר' מאיר פשלס, רבה של פראג. "שהרי ראינו חכמים שנעשו עשירים, אבל לא ראינו עשירים שנעשו חכמים".
     בהגדה של פסח שיצאה לאור בפראג בשנת ה' רפ"ז (1521 ,(ושוב בברלין בתרפ"ז, כתוב״...מרור זה שאנו אוכלים – אוחז בידו המרור ומראה אותו למסובּים. הגהה: יש מנהג בעולם שהאיש מורה על האישה, שנאמר: אישה רעה מר ממוות".
     במהלך הדורות - אמר הגאון רבי משה סופר, בעל ה 'חתם סופר': "כאשר יסופר השעבוד שהשתעבדו ישראל במצרים, על כל הנוראות שעברו אבותינו שם, יכול לבוא מי ולפקפק באמיתות הדברים ולטעון: 'הייתכן?! אומה כה גדולה כמצרים, אומה בעלת תרבות עשירה, האם 'הגיוני' שכך תנהג כלפי עם שבא להתארח בארצה ?'... "כלפי מפקפקים אלה" - אמר ה 'חתם סופר' - "אומר לנו בעל ההגדה: ' שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו', בכל דור ודור רואים אנו בחוש לאיזו שפלות ואכזריות יכולות להגיע אומות העולם, ברצונם לעקור ולשרש את האומה היהודית. " כאשר רואים כך" - סיים ה 'חתם סופר' - "כבר אין כל פקפוק ותמיהה!"... )מתוך הגדה של פסח 'אספרה כבודך'(
     בפסח יש מצווה לספר על יציאת מצרים, ולא עוד אלא שאנו אומרים וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. משום כן, בליל הסדר לא נכון לומר פירושים ודרשות אלא צריך להתמסר לגמרי רק לילדים ולבני הבית ולספר להם על יציאת מצרים. (החתם סופר)
     בשולחן ערוך )אורח חיים סימן תל"ג סעיף ז'( נפסק להלכה: "חור שבין יהודי לחברו, כל אחד בודק עד מקום שידו מגעת".  פעם אחת בערב הפסח עבר רבי אייזל חריף ברחוב העיר, והנה ראה את אחד מעשירי העיר, אשר ידוע היה בקמצנותו הרבה, כשהוא עומד ומנער בהקפדה רבה את כיסי בגדיו, כדי שלא ישתייר בהם אף לא פירור אחד של חמץ. "על פי דין" - אמר רבי אייזל לעשיר – "אינך צריך כלל לבדוק בתוך כיסיך, שכן אף פעם אין ידך מגעת לתוכו".
"     יש שמזלזלים בעבודת הנשים הצדקניות שבכל הדורות, ואומרים שאבק איננו חמץיתכן שעל פי השכל הם צודקים, אבל המציאות הוכיחה שרק בזכות נשים צדקניותשהשקיעו מאמצים בניקיון ועשו מכך 'עסק' שלם, זה גרם שיהיה המשך למסורת הדורות. אבל בבתים שניקו רק כפי הדין בלי כל 'העסק', המציאות הוכיחה שנכדיהם כבר אכלו חמץ בפסח...
הסדר במחנה הריכוז (פניני בית לוי, עלון 476)
     הרב ניסן מנגל שרד את השואה כילד, והוא מספר את הסיפור הבא :
     היה זה ערב רגיל ככל הערבים שכבנו על הדרגשים, אלף-מאתיים אסירים יהודיים דחוסים בצריף אחד; כשלפתע, בשעה שמונה בערב, פשטה השמועה: היום פסח! חישמהר קפצו כולם מהדרגשים והתיישבנו יחדיו במרכז הצריף. מצות לא היו לנו, אך מרור היה לנו בשפע... החלטנו לקרוא את ההגדה. בהעדר ספרים, כל אחד שזכר קטע מן ההגדה אמר אותו בקול, וכולם ענו אחריו. לפתע נפתחה הדלת וקצין האס אס נכנס. 'מה קורה כאן'? הוא צעק. ' כולכם לחזור מיד למיטות!' כולם מיהרו בבהלה לדרגשים, אבל לא חלף זמן קצר לאחר שהקצין יצא מהצריף ושוב קפצו כולם למרכז הצריף ממשיכים לומר את קטעי ההגדה... הקצין המשיך לערוך ביקורת מצריף לצריף, וכשסיים שוב הגיעו לאוזניו קולות השירה וקריאת ההגדה. נזעם כולו הוא מיהר לעבר הצריף שלנו. 'אמרתי לכם לחזור למיטות!' הוא נבח. 'אם תצאו מהמיטות שוב אירה בכולכם!' ידענו שזה לא היה איום סתם עבור הנאצים, הרג יהודי היה דבר של מה-בכך. "  
     הקצין יצא, חלפו כמה רגעים ושוב יצאו כולם מן הדרגשים. ידענו היטב כי לא היה זה איום של מה בכך, אך שום דבר לא יעצור אותנו מחגיגת חג הפסח שלנו... המשכנו לשיר, לקרוא קטעי הלל... "בשעה עשר בלילה, בכל מחנה, היו כבים האורות. בצריף השתררה חשיכה מוחלטת בפעם השלישית, כשהקצין אחוז עצבים נכנס אל הצריף, איש מאיתנו לא הבחין בו בשל החשיכה המוחלטת. הוא צעק, גידף וקילל, אך למרבה ההפתעה הוא שב על עקבותיו המשכנו לשיר ולשמוח עד ארבע לפנות בוקר. אז הגיע הזמן לקום ולגשת לעבודה. "
עד עצם היום הזה אני חושב לעצמי: יחד עמי בצריף היו קרוב ל-1200, איש. רבים מהם היו יהודים שהגדירו את עצמם כיהודים לא מאמינים אבל איש מהם לא ביקש שנפסיק בחגיגה כי אנו מסכנים את חייו! כולם הצטרפו, תוך סיכון עצמי גבוה. היה זה רגע בו הנשמה היהודית האירה למרות התופת והזוועה, חגגנו את חג החירות הנשמה שלנו הייתה משוחררת באמת."
הסדר הסודי (תודה לרב טוביה בולטון, ששמע את הסיפור מבעל המעשה)
     התנהגותן של שתי התלמידות הייתה חריגה. הן היו אחיות, והשתתפו בקביעות בשיעורים, מקשיבות ועֵרניות. הפעם נרדמו שוב ושוב באמצע השיעור. ניכר היה עליהן כי הן מתאמצות להישאר עֵרניות, אך העייפות שבה והכריעה אותן. "אתן מרגישות טוב?", שאל אותן המורה, עזריאל וסרמן. "כן, הכול בסדר", מלמלו השתיים, אך עזריאל ידע שמאחורי התנהגותן מסתתר דבר מה.
     זה היה לפני כארבעים שנה. וסרמן, תלמיד ישיבת 'הדר התורה' בניו-יורק, שימש מורה מתנדב בחוג ללימודי יהדות שנועד לתלמידי בתי הספר הממלכתיים בעיר. כל תלמיד היה רשאי לבחור להשתתף בשיעור דת במשך שעה בשבוע, ולתלמידים יהודים רבים זו הייתה שעת היהדות היחידה שלהם בשבוע כולו. עזריאל היה נערץ על תלמידיו, ועשה את מלאכתו בכישרון רב, בחן ובמסירות. התלמידים יצאו מכל שיעור עשירים יותר בידיעות ובערכים, ואותם נשאו עמם כל ימי חייהם.
     באותה שנה, בהתקרב חג הפסח, ערך עזריאל לתלמידיו 'סדר לדוגמה'. הוא ערך שולחן סדר, ורק החליף את היין במיץ ענבים ואת המצות בקרקרים. חוץ מזה ניהל את הסדר בדיוק כפי שהדברים נעשים בליל הסדר עצמו. רוב התלמידים באו ממשפחות שאינן שומרות מצוות. בעבור רבים מהם זו הייתה הפעם הראשונה לראות כיצד מתנהל הסדר המסורתי. הם לא חדלו לשאול ולהתעניין. עולם חדש נחשף לפניהם. ביום הראשון של חול המועד פסח שב עזריאל ופגש את תלמידיו. גם השיעור הזה עסק בענייני חג הפסח, וכדרכו הוא ריתק את התלמידים. כולם הקשיבו בעניין, חוץ משתי הבנות שנמנמו שוב ושוב. בסוף השיעור נותרו השתיים בכיתה. עזריאל הבין שרצונן לשוחח עמו. האחות הגדולה פנתה אליו בהיסוס וביקשה: "אנא, אל תגלה לאיש את מה שנספר לך". עזריאל הבטיח למלא את בקשתן. החשש ניכר היטב על פני השתיים. הן החליפו ביניהן מבטים נבוכים, ובסופו של דבר אזרו אומץ.
     הגדולה החלה לספר: "זוכר את ההדגמה שעשית לנו על ליל הסדר?". עזריאל הנהן. "ובכן, אם אתה זוכר, אחותי הקטנה שאלה אותך מדוע עושים את כל הדברים האלה, ואתה השבת לה שכך ציווה אותנו א-לוקים, ואנו גם רוצים להזכיר לעצמנו כמה א-לוקים טוב ושהוא הוציא אותנו ממצרים". עזריאל הניד בראשו לחיוב. הוא זכר היטב את הדו-שיח הזה.השתיים הוסיפו וסיפרו שבשובן הביתה, נלהבות ונרגשות, מיהרו לשתף את אמן בחוויית הסדר לדוגמה. "גם אנו רוצות לערוך סדר בליל פסח", אמרו האחיות. האֵם הביעה נכונות, אך הכול התהפך כאשר חזר אביהן הביתה ושמע את החדשות.
     "אבא אינו יהודי", הוסיפה הילדה וסיפרה. "הוא כעס מאוד וצעק: 'בשום אופן לא!'. אחר-כך, כשביקשנו שוב, כעס עוד יותר, והזהיר שיכה אותנו אם נוסיף לדבר על כך. הוא גם צעק על אימא, על ששיתפה פעולה איתנו". הילדות סיפרו עוד: "החלטנו שנעשה את סדר פסח על אף סירובו של אבא, כי זה רצון א-לוקים. הגינו תכנית. הוצאנו כסף מקופת החיסכון שלנו, ולמחרת הלכנו לחנות. קנינו מצות ומיץ ענבים. גם לקחנו חבילת חסה מהמקרר, והסתרנו הכול במרתף. "בליל חג הפסח העמדנו פנים שהלכנו לישון, אך בשעה מאוחרת, כאשר בבית השתררה דממה, יצאנו בשקט מן המיטות והתגנבנו אל המרתף. היה חושך וחששנו שחריקת מדרגות העץ תחת רגלינו תגיע לאוזניו של אבא הישן. "פסענו אט-אט, כמו גנבים, עקב בצד אגודל, עד שהגענו בשלום אל המרתף. שם הדלקנו נרות, ערכנו על השולחן את המצות, מיץ הענבים והחסה, ועשינו את ליל הסדר, בדיוק כפי שהדרכת אותנו. קראנו בלחש קטעים מההגדה. שאלנו בשקט 'מה נשתנה'. הכול נעשה בשקט, מחשש שמישהו מבני הבית יתעורר, ואז... אפילו לא רצינו לחשוב על מה שיקרה. "כשסיימנו סידרנו הכול כבתחילה, וחמקנו בשקט לחדרנו. השעה כבר הייתה מאוחרת מאוד, היינו עייפות, אך מאושרות.
     "למחרת ערכנו את הסדר השני באותה מתכונת. הפעם כבר היינו מנוסות, והפחד פחת. אפילו היינו משועשעות יותר. שמחנו מאוד שהצלחנו לחגוג את ליל הסדר פעמיים בהצלחה. "אחרי שני לילות שבהם ישַנו מעט אנחנו היום עייפות מאוד. אבל אנו סומכות עליך שלא תספר דבר, כי אם אבא ישמע על כך, אוי ואבוי לנו"... המורה הנדהם הביט בשתיים בהשתאות, מתקשה לעכל את סיפורן. "לא אגלה דבר", שב והבטיח להן. "אין לכן מה לדאוג". כאשר יצאו מן הכיתה, התיישב על כיסאו ומעיניו זלגו דמעות. סיפורים מימי האנוסים קמו עכשיו לנגד עיניו. כעבור זמן סיפר לחברו: "אינני יודע אם לי היה האומץ לעשות כפי שהן עשו! מסירות הנפש של שתי הילדות טלטלה את ליבי".
החוויה היהודית





יום רביעי, 14 ביוני 2017

נקודה שבועית, פרשת "שלח", ה'תשע"ז




השבת נקרא על אחד החטאים הגדולים והמכוננים שחטאו בני ישראל במדבר, חטא המרגלים.
בעקבות חטא זה הלכו בני ישראל במדבר במשך 40 שנה ולא זכה אותו דור להיכנס לארץ.
רבות מאוד עסקו בפרשה זו הפרשנים, על כל הצדדים וכיוונים לסיפור זה.
ישראל הוכחו כבלתי ראויים לרשת את הארץ ולהבין את ערכה אך למרות זאת הם הביעו חרטה לאחר המעשה ובכל זאת חרטתם לא הועילה להם. מדוע?
אחרי שהעם שמע כל כך הרבה דיבה על ארץ חמדה נפשם מאסה בה: "טוב לנו שוב מצרימה" סימן שאין הם מכירים את ערכה של ארץ ישראל כיסוד הווייתם ומורשתם. דור זה אינו מתאים לרשת אותה. לא משנה פה הרצון שלהם אלא ההבנה הפנימית והזיקה לארץ.
הדור זה פגם בקדושה של הארץ ולא הבין לעומק את הטוב שבה ולכן אינו מצווה לעלות אליה.
משל יפה נתן המגיד מדובנא: אדם היה חולה במעיו ובא לרופא לבקש תרופה. הרופא אמר שהרפואה קלה וכבר טיפל במישהו עם בעיה דומה. ששאל החולה איך טיפל בחולה הקודם ענה הרופא: מה אכפת לך? הוא בריא, ואתה בידיים של רופא נאמן שימלא שליחותו. התעקש החולה והלך לחולה הקודם ושאלו איך ריפא אותו. אמר הרופא שלאיש אין תקנה. שאלוהו למה, ענה שלחולה הקודם הוא פתח את כרסו וסידר את איבריו במקומם. וכעת שיילך וישאל אותו לזה הוא ישמע וימות מפחד. אם היה מאמין בי במה שאמרתי בתחילה ולא חוקר היה מצבו כחולה הראשון.
כך ישראל היו חייבים להאמין בקדוש ברוך הוא שיעשה להם ניסים ויגברו על כל אויביהם גדולים ועצומים. אך מאחר שלא האמינו ונתפסו לפחד, שוב אין להם תקומה, כי בכוחם ועוצמתם וודאי שאין להם לעמוד מול האויב.
אם אין אמונת אלוקים בקרבם במצב זה מפלתם ברורה.
שנזכה תמיד להאמין ולדבוק בה' באמת ובתמים!


שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית



תודות : לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם



יום שני, 20 ביוני 2016

אמרי שפר ט"ו סיון ה'תשע"ו



     בעבד המלך" מובא: תפילה קצרה זו נוראה ונשגבה היא, ובארבע תיבות אלו 'אל נא רפא נא' יש בהן סודות עמוקים, כמובא בחכמי הקבלה, וכשמתפלל בפניו יאמר: 'אל נא רפא נא לו בתוך שאר חולי ישראל', ושלא בפניו יאמר: 'אל נא רפא נא לפלוני בן פלונית בתוך שאר חולי ישראל'.


     "ונהי בעיננו כחגבים וכן היינו בעיניהם" - היה אומר הרה"ק רמ"מ מקוצק זי"ע – זה היה אחד מהחטאים הגדולים של המרגלים!!! "ונהי בעיננו כחגבים" – ניחא, אפשר עוד להבין, אבל – "וכן היינו בעיניהם" מה בכך, מה אכפת לך איך אתה נראה בעיני אחרים?...


     ''זקְנָה איננה תוצאה של מספר מסוים של שנים. אדם מזדקן כי הוא נעשה אדיש ּומְאֺבָן. השנים אולי יקמטו לו את העור, אבל אדישות תקמט את הנשמה"


     יהודי בא פעם אל הרה"ק בעל ה"חידושי הרי"ם" מגור זיע"א וביקש תרופה למחלת השכחה, השיב לו הצדיק: כתוב בתורה "ולא תתורו" ובהמשך כתוב "למען תזכרו", וזוהי התרופה הכי טובה ומועילה לזיכרון.


כיבוד הורים (אור לנוער.)
     תקועים היו ה"יהודי הקדוש" מפשיסחא ותלמידיו בלמוד, והנה הגיע ענין קשה מאד. התעמק הצדיק בלמודו, וכלל לא חש בנעשה סביבו. כל אותה עת ישבו סביבו התלמידים והמתינו עד אשר ימשיך רבם בשעורו. ואולם, עיונו של הצדיק באותה סוגיה חמורה ארך זמן רב. לפתע חש אחד התלמידים הממתינים ברעב. אמר אפוא לנפשו: ’בודאי יוסיף הרבי להגות בסוגיה עוד זמן רב. בינתיים יכול אני למהר לבית אמי ולטעום דבר מה על מנת להשקיט את רעבוני. עתה, מציק לי הרעב ומונע ממני להתעמק בלמוד. ואם לא אוכל כעת כיצד אצליח להתרכז בלמוד מאוחר יותר?’ ובמחשבה זו מיהר אל ביתו, אכל דבר מה ופנה לשוב אל בית המדרש. עודנו על סף הבית, וקולה של אמו השיגו: "אנא, בני, התוכל לעלות אל עלית הגג ולהוריד חבילת שחת? הן יודע אתה, בני, שאינני מסוגלת לטפס עד לגג, וכה זקוקה אני עתה לשחת!" "אבל, אמא", השיב הבן, "עלי לחזור מיד אל בית המדרש. הן הרבי יסיים עד מהרה את עיונו בסוגיה ויתחיל להסביר את הדברים באזני התלמידים!" "מוטב, בני", הבינה האם והפטירה אנחה, "שתשוב ללימודך. סלח לי על שבקשתיך לטפס אל עלית הגג. אך מה לעשות, ואני זקוקה לעתים קרובות לעזרתך. כן..." דמעה נגרה מעיניה, "לא קל להיות אשה אלמנה..." כשהמילים של אמו מלוות אותו יצא הבן מהבית ופסע לעבר בית המדרש. תחילה צעד במהירות, חושש היה שמא יפסיד שמץ מדברי רבו. אך הנה נעשו צעדיו מתונים קמעה, ולפתע עצר על מקומו בבהלה. "לשם מה אני לומד?" שאל את עצמו שאלה נוקבת. "לאיזו מטרה אני כה ממהר אל בית המדרש? האם כדי ללמד ולדעת עוד ועוד? וכי מה אשיג אם אוסיף לעצמי ידיעות והרי כל מטרתו של הלמוד היא על מנת לקיים את הדברים! "והנה, עתה", הכהו לבו, "לא מילאתי את בקשתה של אמי. אמנם למדתי הלכות כיבוד הורים, וההלכות שגורות על פי. אך כאשר הגיע הרגע לקיימן מה עשיתי? עזבתי את אמי ולא מילאתי את משאלתה. האם לשם כך למדתי את ההלכות? "לא! כל מטרת הלמוד הייתה על מנת לקיים את הדברים. ולכן, עלי למהר הביתה ולעשות את שבקשה אמי!" וחיש סב הנער על עקבותיו ושב לבית אימו.
     הוא טיפס אל עלית הגג, חיטט בין החפצים עד אשר מצא את חבילת השחת המבוקשת. "הנה, אמא, השחת שבקשת" הגיש את החבילה לאמו בעינים מושפלות מבושה. "אנא, מחלי לי על שלא מילאתי את בקשתך מיד". על פניה של האם הסתמן חיוך של קורת רוח. "רוב תודות, בני. ועתה, רוץ ללימודיך, מקוה אני שלא הפסדת ולו גם מעט מדברי רבך!" כשלבו קל עליו מיהר הנער אל בית המדרש. "אנא ה’" רחשו שפתיו, "אינני רוצה להפסיד את דברי הרבי, עשה שלא אאחר!" בידים רוטטות פתח את דלתו של בית המדרש. בחלל החדר עמדה דומה. ה"יהודי הקדוש" שקוע היה עדיין בעיונו. והנה, אך נפתחה הדלת, הרים הצדיק ראשו מן הספר וחיוך האיר את פניו הקדוש. הוא קם ממקומו ופנה אל התלמיד הניצב על הסף. "האם ידוע לך מי מלוה אותך כעת?" הנער היתום השפיל פניו במבוכה. חבריו התבוננו חליפות ברבם ובחברם אך זולת הנער שבפתח לא ראו מאומה. "אמור נא", שב ה"יהודי הקדוש" לשאול, "איזו מצווה חשובה קיימת זה עתה, שבזכותה בא עמך מלוה כה נכבד?" והנער עדיין שותק במבוכה. "כשנכנסת הנה", המשיך ה"יהודי הקדוש", "ראיתי כי האמורא אביי מלוה אותך. ובהיכנסו, האיר את עיני וישב את הקושיה החמורה שהתלבטתי בה שעה ארוכה. אמור לי אפוא, על מה ולמה זכית למלווה גדול שכזה?" או אז פצה הנער את פיו ובקול לחש סח את אשר עבר עליו בשעה האחרונה. "הבנתי שטעיתי", סיים, "ולכן שבתי הביתה ומילאתי את רצון אמי". "אכן", פנה הצדיק אל תלמידיו, "ברור כשמש על שום מה זכה חברכם ללוויו של אביי. אביי יתום היה מאביו ומאמו. ושמו הנו ראשי תיבות של המלים: "אשר בך ירחם יתום. האמורא אביי לא זכה בימיו לקיים את המצווה החשובה, מצות כבוד אב ואם, ולפיכך מאז פטירתו נוהג הוא ללוות את המקימים את המצווה הזו, שכן עז רצונו להצטרף אל אלו הזוכים לקיים את המצווה החשובה, מצוות כבוד אב ואם" *(מעשיהם של צדיקים).
חוויית השבוע שלי




יום שלישי, 12 באפריל 2016

אמרי שפר ה' ניסן ה'תשע"ו


אדם אחד הגיע לאדמו"ר אחד עם בנו הקטן וביקש שהרבי יברך את בנו שאל אותו הרבי "במה אתה רוצה שאברך את בנך ?" השיב האב "שהוא יהיה דבוק בצדיקים" . חייך הרבי ואמר אם כן אברכו שיהיה עשיר ובכך יהיו הצדיקים דבוקים אליו"...


     בליל הסדר עושים זכר לכל העניינים שהיו בקריעת ים סוף, זכר למרור, זכר לטיט, זכר לחגיגה, זכר לפסח. מרגלא בפומיה דאבי מורי ז"ל בדרך צחות, שלכל הדברים שהיו ביציאת מצרים עושים
זכר, ואילו לדבר זה שיצאו ברכוש גדול אין עושים שום זכר, אלא כנראה – היה מפטיר – שמן הרכוש הגדול לא נשאר אפילו זכר...
  
     הנגעים באים על גסות הרוח. לכן הם מופיעים גם בבתים ובבגדים, שהם הגורם העיקרי לגאווה. רוב בעלי הגאווה הם בעלי בתי פאר ובגדי פאר. (רבי משה מקוברין)


     יום אחד ימצאו תרופה לאדישות, ולאף אחד כבר לא יהיה אכפת.


וביום השמיני ימול... II (מפי הרה"ג רשלום זילבר שליט"א(

     האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זי"ע בראשית בואו לאמריקה נתכבד בסנדקאות אצל אחד מאנ"ש, וכשכבר ישב על הכסא של אליהו והתינוק הושם על ברכיו, הבחין כי יש לתינוק כמין אבעבועות קטנות על הלשון, ומקובל היה אצלו שבכהאי גוונא אין מלין, הרבי זי"ע הורה מיד למוהל שלא למול, וקם מעל הכיסא, כמובן שמיד החל מהומה, ואבי התינוק כעס מאוד למה משבית לו הרבי את השמחה כשהכל מוכן לסעודה, והמוזמנים כולם הגיעו, והוא החליט לקרא לרופא ילדים שגר בסמוך הרופא שבדק את הילד קבע חד משמעית שמותר למול אותו, אבל הרבי לא קיבל את דעתו, והאב טרח וקרא לרופא שני (יהודי) וגם הוא אמר הגם שיש לו משהו בפה אבל אין בזה כל סיבה לדחות את הברית, והרבי לא נכנע לדעתם, ואמר להם שהם יכולים לעשות כהבנתם, אבל הוא לא מוכן להיות הסנדק, כמובן שהברית לא התקיים וכולם הלכו הביתה רוטנים על הרבי המחמיר הזה, למחרת בא אבי הבן לרבי זי"ע לבקש ממנו מחילה ולהודות לו וסיפר, כי הילד קיבל חום גבוה, והרופא אמר שאם היה הברית מתקיים אתמול הייתה נשקפת סכנה לחיי התינוק והרבי זי"ע הפטיר ואמר, שאז נוכח לראות שרב בישראל שמקובל אצלו דבר, חייב להישאר איתן בדעתו ולא להכנע לשום דעות אחרות אפילו לא של רופאים. 
חוויית השבוע שלי


יום שבת, 5 במרץ 2016

אמרי שפר כ"ו אדר א' ה'תשע"ו



“צריכים לדעת שהארת פנים לחולה, התעניינות בשלומו ועידודו – עשויים לתרום לבריאתו הרבה יותר מכל תרופה שנותנים לו”. (שמש ינון)

     צריך להיות קל בעיני אדם להזיז קורה כבדה , מאשר להשתלח בלשונו באיזה אדם (הרב האי גאון) 

"      צריך לחזק את עצמו באמונה ולבלי לִכְנוס בחקירות כלל ולבלי לעיין כלל בספרים של מְחַקְרים", (רבי נחמן מברסלב)

      "צריך להכריח את עצמו בכח גדול להיות בשמחה תמיד ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל ואפילו במילי דשטותא" (ליקו"מ, חלק ב', כ"ד)

את מי אני מאשים ? (פניני עין חמד, גליון (574)
     לפנינו מעשה מדהים אותו סיפר הגאון, הרב משה דרעי שליט"א, ולמרות שלצערנו סופו לא טוב, עם כל זאת הלקח, שבו ניתן ללמוד מהסיפור עולה עשרת מונים, ולכן החלטנו בסיכומו של עניין להביאו לפניכם.
     הסיפור אירע לפני זמן לא רב. אחד הזוגות בארץ לא נפקדו מספר שנים מאז חתונתם. הם התפללו והתחננו לבורא ללא סוף, קיבלו ברכות מצדיקים ורבנים ואף ניסו מספר סגולות. והנה, שמע ה' את זעקתם, ובשעה טובה ומוצלחת התבשרו בני הזוג , כי הם עתידים לחבוק בן זכר בקרוב.  הילד נולד בריא ושלם ב"ה וההורים אהבו אותו ללא גבול.  הם פינקו אותו ונתנו לו את הכל. שנה וחצי אחר הלידה,  חלתה האם בחולי מעיים , אשר גרם לה סבל רב וכאבים עזים. היא הלכה לרופא , שנתן לה תרופה נדירה וחזקה מאד המקילה את הכאבים ומביאה לריפוי המעיים. מידי בוקר לקחה האם את התרופה והרגישה הקלה במצבה.  והנה, בוקר אחד, לאחר שנטלה האם את התרופה היומית מהקופסא, שכחה היא לסגור אותה עם סיום השימוש ושבה לעיסוקיה. הבעל שבדיוק עמד לפני יציאה מהבית לכיוון עבודתו, הביט בבקבוק התרופה הפתוח והודיע לאשתו כי התרופה פתוחה , וכי לא תשכח לסגור אותה מיד בדקות הקרובות . "אל תדאג, אני מסיימת לסדר פה את הילד ואני כבר הולכת לסדר זאת", אמרה לבעלה תוך כדי התעסקות עם בנה. "בסדר, זזתי. להתראות", אמר ויצא.  אך הדברים לא התנהלו כמתוכנן. האם סיימה לטפל בבנה ושכחה מהתרופה החשופה. היא ניגשה לסדר את הבית, בעוד בנה הקטן בן השנה וחצי שוטט לאיטו בבית.  הילד הסקרן ראה קופסא מוזרה על השיש , שמשכה את עיניו והחל לטפס לעברה. זו הייתה התרופה הפתוחה ! הילד טיפס על השולחן ראה את הנוזל המיוחד בבקבוק , פתח את פיו והחל ללגום לרוויה את הנוזל המסקרן. אוי ואבוי! לאחר מספר שניות החל להשתעל, כמי שנחנק.  האם רצה לראות מה מצבו וחשכו עיניה. היא ראתה את הנוזל החזק והחריף נוזל מפיו של בנה, כאשר הוא נחנק ומתחיל להכחיל.  היא לא ידעה את נפשה מרוב צער ובהלה. מיד היא התקשרה למד"א והזמינה אמבולנס. כוחות ההצלה נטלו אותו אל בית הרפואה . הוא הוכנס בבהלה אל המיון במצב קשה מאד כשהרופאים מנסים להציל את מצבו. תוך כמה דקות קיבל האב הודעה על מצבו הקשה של בנו והוא עשה את דרכו במהירות אל בית הרפואה. הרופאים יצאו מידי פעם והודיעו , כי המצב מוסיף להיות אנוש וכל רגע הוא קריטי.  לאחר מספר דקות יצאה השמועה הנוראה: הפעוט נפטר והלך לעולמו.
     ההורים, ששנים רבות חיכו לבן זה, פרצו בבכי נורא וסירבו להתאושש. לאחר מספר שעות כאשר נרגעו, לא ידעה האם , כיצד תוכל להביט בעיניו של בעלה, לאחר שהיא האשמה בפטירת בנם היחיד, בכך שהתרשלה בסגירת התרופה המסוכנת.  היא הייתה נבוכה ומבוישת. בעלה, שידע את כל אשר קרה,  ניגש אליה ולחש באוזנה: "רעייתי היקרה, דעי לך כי אני מעריך אותך מאז ומעולם ואיני חפץ שתרגישי כי , יש לך איזו אשמה בפטירת הבן. ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך. את כלל לא אשמה ". האם השכולה לא ידעה את נפשה. היא לא האמינה למשמע אוזניה, היא הייתה בטוחה כי בעלה יטיח בה דברים קשים ונוראים, דבר שיגרום לה הרגשת אשם נוראית כל החיים.  לאחר זמן מה, ניגשו אל הבעל ושאלו אותו: "אמור נא לנו,  מניין היה לך הכח הזה שלא להאשים את אשתך ולא לפגוע בה, אלא אדרבה לעודד אותה ולרומם אותה במצב הקשה הזה ?". הבעל שמע זאת והשיב: "מיד כששמעתי את הבשורה הנוראה על פטירת בני אהובי, שנגרמה בעקבות התרופה החשופה, רציתי לכעוס ולזעוק על כך, אך מיד חשבתי: " אם אזעק כעת ואטיח באשתי מילים קשות – האם הדבר יביא תועלת ותיקום למצב הקשה שנקלענו אליו? או שמא יעמיק את הצער והכאב ויגרום לאשתי להרגשת אשם נוראית כל ימי חייה, אשר לא תצא מכך ?! ." המשכתי וחשבתי על דבר נוסף שהרגיע אותי: הרי בני הוא גם בנה, ובוודאי שהיא לא עשתה זאת במזיד ובכוונה,  ומדוע אצעק עליה ברגעים אלו , בעוד היא בעצמה כואבת את הכאב הנורא הזה? ומדוע אוסיף לה כאב על כאבה? ולסיום, חשבתי על דבר נוסף , שהשתיק את מצפוני והוא: מי אמר בכלל שאשתי היא האשמה? אולי אני אשם?! הרי אף אני ראיתי את התרופה פתוחה ולא סגרתי אותה,  אלא סמכתי על אשתי – אולי במקום לתת פקודות לאשתי שהייתה עסוקה, היה עליי לדאוג לסגירת התרופה ולא לצאת מהבית לפני כן!. לכן, הרגשתי , שאף אני אשם בכך, ולכן עודדתי את אשתי ולא פגעתי בה.

חוויית השבוע שלי



יום רביעי, 29 ביולי 2015

אמרי שפר י"ג מנחם אב ה'תשע"ה



אדם מישראל צריך לנהוג בדרך הממוצעת, כדברי הרמב"ם בהלכות דעות. אסור להפריז בנטייה לצד כלשהו. כשם שהרשע עלול מצד טבעו לעבור על 'לא תגרעו', כך הצדיק עלול לעבור על 'לא תוסיפו' ולהחריב את העולם בצדקותו. (עיטורי תורה)

     ביאר בפניני התורה רב לך אל תוסף דבר אלי. מובא בזוהר שלכל אדם הוקצב לו כמה מילים לדבר במשך כל ימי חייו וכשהוא מרבה לדבר מקרב מיתתו, חוץ מדברי תורה שמרבה חיים לכן אמר קוהלת אל תהי כסיל, למה תמות בלא עתך? כי הכסיל מרבה דברים ויצטרך למות קודם זמנו.

     בפרשת ראה (דברים יג,ד) נשנה הציווי "לא תוסף... ולא תגרע". אלא שכאן הציווי נאמר בלשון רבים ושם בלשון יחיד. כי כאן הכוונה שלא יוסיפו על תרי"ג מצוות בכלל, ושם הכוונה שבאותה מצווה עצמה לא יוסיפו ולא יגרעו. (הגר"א)
      
     התורה היא סם חיים, תרופה שבאה לטהר את האדם מכל הרע שבו. לפיכך "לא תוסיפו... ולא תגרעו" – תרופה יש לקחת לפי מידה בדוקה ומדודה. מידה קטנה יותר אינה מועילה, ומידה גדולה יותר מזיקה. (רבי יהונתן אייבשיץ)

בדרום קורֵאה לומדים תלמוד (שיחת השבוע,1491)
     שיחת הטלפון שקיבל עו"ד קובי סגל לפני כמה חודשים הצליחה להפתיע אותו. על הקו היה נציג ממשלת דרום קורֵאה, שביקש להזמינו לביקור רשמי, בעקבות סיוע חשוב שהעניק לכמה מאזרחי המדינה. "הייתי בהלם", מספר סגל (51), תושב כרמי יוסף. "אחרי שנעניתי, העביר לי הנציג הקורֵאני את מועדי הפגישות, וגיליתי שהטיסה בחזרה לארץ חלה בשבת. הסברתי שזה בלתי-אפשרי, בשל היותי יהודי דתי. האיש הציע להאריך את הכרטיס בעוד שלושה ימים. הוא גם הבטיח לעזור לי בסוגיית הכשרות".
שגריר למען היהודים
     סגל מספר על הביקור בדרום קורֵאה כשהוא עדיין נתון לרושם החוויה. "הביקור נערך ביזמת קרן קורֵאנית, שמזמינה אנשים מהעולם שסייעו לאזרחיה", הוא מסביר. "בעיצומו של הביקור הציעו לנו לשאול משהו על העם הקורֵאני. שאלתי אם נכונה הידיעה שבתיכון הקורֵאני לומדים תלמוד". התברר לו שאכן כן. "הפגישו אותי עם הפרופ' יו, קורֵאני בן יותר משמונים, העומד בראש קרן ידידות בין ישראל לקורֵאה". בילדותו היה הפרופסור נער חסר כול, במשפחה בת עשרה ילדים. הוא נחשף לתנ"ך, וכתב מכתב לנשיא שזר. כעבור זמן קיבל הזמנה משזר לבוא לארץ. כאן למד באוניברסיטה והשלים דוקטורט. לימים חזר לקורֵאה כשגריר שמרבה לדבר בשבחם של היהודים וארץ ישראל.
הסוד טמון בתלמוד
     הפגישה עם הפרופסור הזקן פתחה לפני סגל צוהר לתופעה המרתקת: "הוא הסביר לי שהעם הקורֵאני מעריך מאוד את החכמה היהודית, ובעבורם יהודי הוא שם נרדף להצלחה ולחכמה. חכמי קורֵאה הגיעו למסקנה שהסוד טמון בלימוד התלמוד. מאז תורגמו קטעי תלמוד לקורֵאנית – בעיקר סיפורים, חלקים מפרקי אבות וכדומה, והם נלמדים בקרב הצעירים.
     "שאלתי את הפרופ' יו: מה צעיר קורֵאני אמור לעשות בסוגיית 'שור שנגח'?... והוא השיב כי נוסף על כל המחלוקות המרתקות שבתלמוד עובר בו מסר ברור – יש בעל בית לעולם וצריך לציית לחוקיו. עוד אמר שכאשר מעמיקים בתלמוד מגלים בו מאגר חכמה אין-סופי. התרגשתי מאוד לשמוע את התובנות הללו דווקא מקורֵאני גוי".
קורֵאנים בבית חב"ד
     בקורֵאה חיים כחמישים מיליון בני-אדם. "בשיחה עם הפרופ' יו ראיתי את התממשות הפסוק שנקרא בשבת ואתחנן – 'כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים'. זו הייתה חוויה מרגשת להיחשף להערכת העם היהודי דווקא בקורֵאה", אומר סגל.
     הקורֵאנים הבטיחו לדאוג לכשרות, וקיימו: "הכירו לי את בית חב"ד במדינה, בניהולו של השליח הרב אשר ליצמן . התפללתי שם מדי יום ונהניתי מארוחה כשרה. התברר לי שבבית חב"ד, נוסף על הפעילות הענֵפה עם היהודים, מתקיים מדי פעם בפעם שיעור בתלמוד לקורֵאנים. השליח מנצל את השיעורים להפצת שבע מצוות בני נח. התפעלתי מאוד. למעשה חב"ד הוא הגוף היחיד שיש לו תקשורת עם לא-יהודים והוא מפיץ בקרבם את שבע מצוות בני נח".

חוויית השבוע שלי





יום רביעי, 1 ביולי 2015

אמרי שפר ט"ו תמוז ה'תשע"ה




ב "אוזניים לתורה" בשם ה"חפץ חיים" היה אומר: מי שרוצה למות כיהודי, צריך לחיות כיהודי. אבל הרשע הזה, רוצה לחיות כגוי ולמות כיהודי - דבר זה הוא בלתי אפשרי...

       וידוע מה שהחפץ חיים זי"ע אמר שמהטלגרם היו לומדים שכל מילה עולה כסף כך תרגיש שאתה מוציא מילה מהפה, והנה אחר כך יצא הטלפון אמרו שמכאן לומדים שאוזן שומעת למעלה כי כמו שאתה מדבר כאן שומעים שם. והנה עכשיו יצא פלאפון (סעל) בלי חוט, כי עכשיו אתה יכול כבר לדבר בלי חוט רק להכניס כמה מספרים ואתה מקושר וזהו הדפיקות בלב וזהו עבודה שבלב זו תפילה.  אפס זולתו, לצלצל אליו יש קליטה בכל מקום. אפילו בשבת

          וכבר אמר החפץ חיים זי"ע תרופה לקחת זהו אבקה מרה וכדי שיוכלו לקחת בפה שמים זאת בקפסולה, שלא ירגישו זוהי הייסורים אבל מסביב עושים כזה דבר רך שלא ירגישו המרירות וזהו "הבוטח בד' חסד יסובבנו". עם אמונה ובטחון לא מרגישים.

 וכבר אמרו צדיקים זי"ע הדואג את מחר הרי זה מקטני אמנה,     ולמה כי איך אתה חושב שעוד דקה תחיה, ואם אתה דואג למחר סימן שלהיום אתה כבר מסודר סימן שאין אתה מאמין אמיתי

בית מקדש על גלגלים
     כשרכב הפיג'ו 404 משנות השבעים חולף ברחובות אילת, תנועת התיירים נעצרת. זה אחר זה התיירים שולפים את המצלמות ומתעדים את הרכב מכל הזוויות, קודם שהמחזה הנדיר יחלוף על פניהם. בכל צד ברכב האספנות החריג הזה יש מה לצלם, אבל הפריט המעניין מכול ממוקם על הגג דווקא: דגם מושקע במיוחד של בית המקדש השני. תמונות של הרכב הייחודי הזה פורסמו בעבר בבימות תקשורתיות רבות בעולם, אלא שתמיד תהו הכול: מי האמן המוכשר והאלמוני?
     כשניסינו לברר אצל תושבי אילת את זהות האמן, נתקלנו בתשובה אחידה: אנחנו רואים אותו הרבה, אך אין לנו מושג היכן הוא. כעבור כמה שעות הצלחנו לאתרו, בסיוע ידיד המערכת. שמו של האיש אהרון לוי , יהודי חביב שעלה מצרפת ומתגורר באילת כבר ארבעים שנה. את פרנסתו הוא מוצא בצילום. לוי מוכר היטב בקרב בעלי החנויות בעיר, הרואים בו וברכבו חלק בלתי-נפרד מנוף העיר. איך הגיע בית המקדש אל גג רכבך? פתחנו בשאלה המתבקשת. "כולם שואלים אותי את השאלה הזאת", הוא משיב בחיוך. "לפני כחמש-עשרה שנה, בשעה שהלכתי עם בני לבית הכנסת, נעצרתי בידי שוטרים. בחקירה התברר לי שאני חשוד בעבֵרה חמורה. לא ידעתי איך זה נפל עליי. אחרי יומיים במעצר הודיעו לי החוקרים כי טעו בזהות החשוד ושחררו אותי".
     לוי הודה לבורא עולם על שחרורו. "היו מקרים שאנשים ישבו בכלא עשרים שנה, ורק אז התברר שזו הייתה טעות. יכולתי לשבת שנים בכלא", הוא אומר. "אחרי השחרור החלטתי לפרסם את בית המקדש בדרך מקורית, על גג רכבי". ולמה בית המקדש דווקא? הוא משיב: "נזדמן לי לבקר במתחם מלון 'הולילנד' בירושלים. שם מוצג דגם בית המקדש השני. המראה ריגש אותו בעוצמה בלתי-ניתנת לתיאור. אני לוי, ממשרתי המקדש, וחשתי תחושה פנימית מאוד".
     אהרון החל לבנות את הדגם, שלב אחר שלב. "הקב"ה העניק לכל אדם כישרון מיוחד, והרגשתי שאני קיבלתי כישרון לבנות את הדגם המיוחד הזה", הוא מסביר ומסרב להרחיב בפרטי הבנייה. "מה זה חשוב?", הוא מצטנע. מלאכת בניית דגם בית המקדש השני על גג רכב האספנות שברשותו ארכה כמה שנים, אבל הוא לא עצר, וקישט את צידי הרכב בפריטים ייחודיים: חיפוי עץ במקום צבע, מגן דוד במקום סמל הרכב, לוחות הברית על מכסה המנוע, ואת מכסה תא המטען מפאר תבליט של חומות העיר העתיקה ועליו אותיות עץ המרכיבות את המילה 'ירושלים'.
     "אני נוסע ברחובות העיר", מספר לוי, "וכולם עומדים ומצלמים. לפעמים אני מקבל דרישות שלום מתמונות הרכב שפורסמו במקומות שונים בעולם". כשיש לו זמן, הוא עוצר ומשוחח עם התיירים המסוקרנים. "כולם מגיבים בהתלהבות". אבל בעת האחרונה הוא מודאג –   צלצלו אליו ממכון הרישוי ותבעו ממנו לפרק את יצירות הפאר. "אני נוסע כך כבר יותר מעשר שנים ותקוותי להמשיך", הוא מסיים



חוויית השבוע שלי