אמרי שפר ד' חשון ה'תשע"ח

  אצל הגר כתוב שאמר לה המלאך שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה. מה בא הכתוב להוסיף "תחת ידיה", והרי די במה שכתוב שובי אל גברתך והתעני, רק הכוונה שאמר לה המלאך אם נגזר לאדם סבל לא יעזור שום דבר ואיפה שרק יברח יקבל אותם, זה שאמר המלאך להגר שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה, כדאי ויותר טוב לך שתסבלי תחת ידיה של שרה ממה שתסבלי במקום אחר.    

     בחזרתו פרע הקפותיו, כשלומד אדם פעם ראשונה יש לו קושיות ולא מבין, וכשחוזר נתברר לו יותר, זה שמרמז בחזרותיו כשחוזר עוד הפעם פורע הקפותיו מתורץ לו הקושיות.

      ה' הגביה את אברהם למעלה מהכוכבים, (רש''י) רמז לו כמו שאתה למעלה מדרך הטבע שאתה תוליד בנים לעת זקנה,  כך יהיו זרעך חיים שלא כדרך הטבע, כפי שאנו רואים היום.

     חיים ויטאל זצ''ל תלמידו הגדול של האר''י הקדוש כותב כי מידותיו של האדם נמדדות כפי יחסו של אשתו. אדם שעוסק בצרכי ציבור ובביתו נוהג בכעס ובהקפדה איננו איש חסד. אדם נמדד כאיש חסד קודם כל ביחס שלו אל אשתו ובני ביתו. החסד מתחיל בבית.

המגיד דורש לאוזניים אטומות  (להגיד(

     המגיד מקולמאיי רבי הלל זצ"ל, נסע ברכבת וראה חייל יהודי שמוציא מתיקו כריך (סנדויץ) ומתחיל לנגוס ובתוכו בשר לבן רח"ל )על פניו הכיר כי הוא יהודי), המגיד ניגש ושאל: "מה אתה אוכל?". " כן, כן, אני אוכל מה שאתה רואה...". " אתה יהודי?". " כן, נכון". "יהודי אוכל דבר אחר?!" תמה. "כן".  המגיד החל לומר לו מוסר, לדרוש דרשה, הסביר לו מה זה עבירה בכלל ? ומה חומרתן של מאכלות אסורות. דיבר ודיבר. דרשה ארוכה. ובעודו דורש החייל לועס ולועס... המגיד המשיך בדבריו כיד ה' הטובה עליו שפך את ליבו. ההוא סיים סנדוויץ אחד והוציא כריך שני, והמגיד המשיך לדבר על ליבו...  לפתע החייל הפסיק מלעיסתו ושאל: "תגיד לי אתה שפוי?". " למה לא?!". "אתה רואה כי אני אוכל וממשיך ואיני שת ליבי לכל המוסר שאתה אומר מה אתה ממשיך לדבר, וכי אינך מבין שדבריך לא יועיל מאומה, מדוע אתה ממשיך?!". " אני אדבר ואמשיך. ואם אתה שואל מה התועלת, רצוני לומר לך משהו . אתה עכשיו חייל צעיר עם כל ה כוח והעוצמה, אתה חושב כי כל העולם שלך אך לא תמיד אדם נשאר הגיבור הכי גדול, מגיעים זמנים שלא הולך כל כך טוב, כל בן אדם יש לו זמנים שונים, ובפרט לעת הזקנה הכוחות אוזלים ויכול להיות כי אז ה כוחי ועוצם ידי ירד קצת, הדיבורים של עכשיו יעלו בזיכרון, כי הנה ישב על ידי יהודי ונדנד לי: מה זו מצווה, מהי עבירה, ואז יועיל לך משהו. ואפילו אם כל החיים ממש יהודי חי לו כפורק עול אבל בשעת מיתה שכבר וי וי, אולי תיזכר משהו ויעלה בליבך הרהור תשובה, גם כדאי לי!...".  כללו של דבר, אדם לא יכול לדעת כלל, מה יועילו הפעולות שלו, ולהיכן יגיעו מעשיו. על קרח ודתן ואבירם לא השפיע, אבל השפיע על אחרים להצילם מדינה של גיהינום, ויש בכך הרבה עובדות מידי דור ודור. נמצינו עוד מחז"ל כי מעשה טוב שלהם, כבישת היצר, ממשיך ועושה בשבילם הלאה שאח"כ יצליחו להרהר בתשובה.

     לפני תקיעת שופר אנו אומרים בהתעוררות "למנצח לבני קרח מזמור", מה אנחנו בדיוק אומרים? בפשטות מטרת האמירה היא "מלכויות!" אך יכול להיות שיש סיבה ורמז נוסף לעורר את הלבבות. בני קרח, אוי בני קרח!, מתי זכו לתשובה? רגע לפני האחרון!. אדם יכול לתפוס את עצמו גם ברגע האחרון. אומרים לך לפני תקיעות שופר, ברגע אחרון, תפוס את עצמך. ספרי חיים וספרי מתים פתוחים, תיזכר נא בבני קרח ותתפוס את הרגעים הללו להרהר בתשובה שלימה. וה' יעזרנו לשוב לפניו באמת

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ט"ו סיון ה'תשע"ו

     בעבד המלך" מובא: תפילה קצרה זו נוראה ונשגבה היא, ובארבע תיבות אלו 'אל נא רפא נא' יש בהן סודות עמוקים, כמובא בחכמי הקבלה, וכשמתפלל בפניו יאמר: 'אל נא רפא נא לו בתוך שאר חולי ישראל', ושלא בפניו יאמר: 'אל נא רפא נא לפלוני בן פלונית בתוך שאר חולי ישראל'.

     "ונהי בעיננו כחגבים וכן היינו בעיניהם" - היה אומר הרה"ק רמ"מ מקוצק זי"ע – זה היה אחד מהחטאים הגדולים של המרגלים!!! "ונהי בעיננו כחגבים" – ניחא, אפשר עוד להבין, אבל – "וכן היינו בעיניהם" מה בכך, מה אכפת לך איך אתה נראה בעיני אחרים?...

     ''זקְנָה איננה תוצאה של מספר מסוים של שנים. אדם מזדקן כי הוא נעשה אדיש ּומְאֺבָן. השנים אולי יקמטו לו את העור, אבל אדישות תקמט את הנשמה"

     יהודי בא פעם אל הרה"ק בעל ה"חידושי הרי"ם" מגור זיע"א וביקש תרופה למחלת השכחה, השיב לו הצדיק: כתוב בתורה "ולא תתורו" ובהמשך כתוב "למען תזכרו", וזוהי התרופה הכי טובה ומועילה לזיכרון.

כיבוד הורים (אור לנוער.)

     תקועים היו ה"יהודי הקדוש" מפשיסחא ותלמידיו בלמוד, והנה הגיע ענין קשה מאד. התעמק הצדיק בלמודו, וכלל לא חש בנעשה סביבו. כל אותה עת ישבו סביבו התלמידים והמתינו עד אשר ימשיך רבם בשעורו. ואולם, עיונו של הצדיק באותה סוגיה חמורה ארך זמן רב. לפתע חש אחד התלמידים הממתינים ברעב. אמר אפוא לנפשו: ’בודאי יוסיף הרבי להגות בסוגיה עוד זמן רב. בינתיים יכול אני למהר לבית אמי ולטעום דבר מה על מנת להשקיט את רעבוני. עתה, מציק לי הרעב ומונע ממני להתעמק בלמוד. ואם לא אוכל כעת כיצד אצליח להתרכז בלמוד מאוחר יותר?’ ובמחשבה זו מיהר אל ביתו, אכל דבר מה ופנה לשוב אל בית המדרש. עודנו על סף הבית, וקולה של אמו השיגו: "אנא, בני, התוכל לעלות אל עלית הגג ולהוריד חבילת שחת? הן יודע אתה, בני, שאינני מסוגלת לטפס עד לגג, וכה זקוקה אני עתה לשחת!" "אבל, אמא", השיב הבן, "עלי לחזור מיד אל בית המדרש. הן הרבי יסיים עד מהרה את עיונו בסוגיה ויתחיל להסביר את הדברים באזני התלמידים!" "מוטב, בני", הבינה האם והפטירה אנחה, "שתשוב ללימודך. סלח לי על שבקשתיך לטפס אל עלית הגג. אך מה לעשות, ואני זקוקה לעתים קרובות לעזרתך. כן..." דמעה נגרה מעיניה, "לא קל להיות אשה אלמנה..." כשהמילים של אמו מלוות אותו יצא הבן מהבית ופסע לעבר בית המדרש. תחילה צעד במהירות, חושש היה שמא יפסיד שמץ מדברי רבו. אך הנה נעשו צעדיו מתונים קמעה, ולפתע עצר על מקומו בבהלה. "לשם מה אני לומד?" שאל את עצמו שאלה נוקבת. "לאיזו מטרה אני כה ממהר אל בית המדרש? האם כדי ללמד ולדעת עוד ועוד? וכי מה אשיג אם אוסיף לעצמי ידיעות והרי כל מטרתו של הלמוד היא על מנת לקיים את הדברים! "והנה, עתה", הכהו לבו, "לא מילאתי את בקשתה של אמי. אמנם למדתי הלכות כיבוד הורים, וההלכות שגורות על פי. אך כאשר הגיע הרגע לקיימן מה עשיתי? עזבתי את אמי ולא מילאתי את משאלתה. האם לשם כך למדתי את ההלכות? "לא! כל מטרת הלמוד הייתה על מנת לקיים את הדברים. ולכן, עלי למהר הביתה ולעשות את שבקשה אמי!" וחיש סב הנער על עקבותיו ושב לבית אימו.

     הוא טיפס אל עלית הגג, חיטט בין החפצים עד אשר מצא את חבילת השחת המבוקשת. "הנה, אמא, השחת שבקשת" הגיש את החבילה לאמו בעינים מושפלות מבושה. "אנא, מחלי לי על שלא מילאתי את בקשתך מיד". על פניה של האם הסתמן חיוך של קורת רוח. "רוב תודות, בני. ועתה, רוץ ללימודיך, מקוה אני שלא הפסדת ולו גם מעט מדברי רבך!" כשלבו קל עליו מיהר הנער אל בית המדרש. "אנא ה’" רחשו שפתיו, "אינני רוצה להפסיד את דברי הרבי, עשה שלא אאחר!" בידים רוטטות פתח את דלתו של בית המדרש. בחלל החדר עמדה דומה. ה"יהודי הקדוש" שקוע היה עדיין בעיונו. והנה, אך נפתחה הדלת, הרים הצדיק ראשו מן הספר וחיוך האיר את פניו הקדוש. הוא קם ממקומו ופנה אל התלמיד הניצב על הסף. "האם ידוע לך מי מלוה אותך כעת?" הנער היתום השפיל פניו במבוכה. חבריו התבוננו חליפות ברבם ובחברם אך זולת הנער שבפתח לא ראו מאומה. "אמור נא", שב ה"יהודי הקדוש" לשאול, "איזו מצווה חשובה קיימת זה עתה, שבזכותה בא עמך מלוה כה נכבד?" והנער עדיין שותק במבוכה. "כשנכנסת הנה", המשיך ה"יהודי הקדוש", "ראיתי כי האמורא אביי מלוה אותך. ובהיכנסו, האיר את עיני וישב את הקושיה החמורה שהתלבטתי בה שעה ארוכה. אמור לי אפוא, על מה ולמה זכית למלווה גדול שכזה?" או אז פצה הנער את פיו ובקול לחש סח את אשר עבר עליו בשעה האחרונה. "הבנתי שטעיתי", סיים, "ולכן שבתי הביתה ומילאתי את רצון אמי". "אכן", פנה הצדיק אל תלמידיו, "ברור כשמש על שום מה זכה חברכם ללוויו של אביי. אביי יתום היה מאביו ומאמו. ושמו הנו ראשי תיבות של המלים: "אשר בך ירחם יתום. האמורא אביי לא זכה בימיו לקיים את המצווה החשובה, מצות כבוד אב ואם, ולפיכך מאז פטירתו נוהג הוא ללוות את המקימים את המצווה הזו, שכן עז רצונו להצטרף אל אלו הזוכים לקיים את המצווה החשובה, מצוות כבוד אב ואם" *(מעשיהם של צדיקים).

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ח כסלו ה'תשע"ו

 אדם מישראל בשעה שהוא עושה הבדלה במוצאי שבת צריך כבר באותה שעה להרגיש את ההארה של השבת הבאה .

     המפרשים שואלים, שכתוב שמחנו כימות עניתנו שה' יחזיר לנו שמחה כמו שקבלנו הצער, והלא אנחנו כבר בסוף האלף הששי ואיך נקבל שכר כמו הזמן של הצער, הלא הצער היה כל כך הרבה שנים, ומתרצים שכל יום יהיה לעתיד ארוך כמו שנה וזה מרומז בפסוק ויהי מקץ שנתיים ימים, כלומר בסוף בימי המשיח יהיה כל שני ימים כמו שתי שנים וזה שכתוב "שנתיים" שתי שנים "ימים" כמו שני ימים, כל יום כמו שנה.

     ועתה אל תעצבו" (בראשית מה,ה). אומר המדרש (בראשית רבה): "אין ועתה אלא תשובה". "ועתה", אם אתם חוזרים בתשובה ומתחרטים על שמכרתם אותי הנה – "אל תעצבו", כי לתשובה אמיתית אין מגיעים על-ידי עצבות אלא על-ידי שמחה ואהבה. (משמרת איתמר)

     ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם. כתוב בספרים הק' שאין זה רק הוראה לפרעה איך להכין עצמו לפני בא הרעב במצרים, אלא זה לימוד לכל אדם כשהוא עדיין בריא ב"ה ויכול לפתוח גמרא וללמוד ולהתפלל, שהוא צריך להיות חכם ונבון, ולדעת, שהיום הוא בשני השבע, אבל גם יגיעו ח"ו שני הרעב שהם ימי הזקנה,  ולכן צריך עכשיו כל הזמן למלאות אוצרות של עמל התורה ומעשים טובים, כי החכם עיניו בראשו לתקן הדבר בראשו ובתחילתו. איזהו חכם הרואה את הנולד. 

הלוויתן שהתהפך (נקודה טובה, גליון 11)

     האמורא הנוסע רבה בר בר חנה, מספר שבאחד ממסעותיו, חנתה ספינתו ליד אי. הנוסעים ירדו מן הספינה והדליקו מדורה. והנה תוך שניות, הם מצאו את עצמם במים. בדיעבד התברר שזהו דג גדול שעל גבו התקבצו חול ועשבים והיה נדמה להם כאי. וכאשר האש חיממה את הדג, הוא התהפך וכל היושבים עליו נפלו למים. ואלמלי ספינתם הייתה קרובה, היו טובעים (בבא בתרא, עג ע"ב(.

     הגאון הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, רואה בלווייתן משל לגלות. בכל הדורות הגיעו יהודים ליבשות זרות והתיישבו שם. ועם הזמן הפכה הארץ הזרה הזאת לחוף מבטחים עבורם והם נאחזו בה. אולם, לא פעם התברר כי חוף המבטחים אינו יבשה יציבה כלל וכלל. לפתע פתאום, ה"אדמה" רועדת ומתהפכת עליהם והם מוצאים את עצמם ב"ים", בסכנת "טביעה"....

     כך היה לעם ישראל במצרים עם מות יוסף, כך היה בגירוש ספרד וכך היה ל"ע בשואה... וזו רק רשימה חלקית (על פי ימי זיכרון, עמ' 166(. " על משכבי בלילות", כתב הרב סולובייצ'יק - ממנהיגיה הרוחניים הגדולים של יהדות ארה"ב. על משכבי בלילות, אני שוכב ודואג לקיום היהודי בגולה. חושש אני מן הרגע בו האדמה המוצקה והבטוחה לכאורה שתחת רגלינו, תתגלה פתע פתאום כלווייתן ואז הכול עלול ח"ו "להתהפך"...

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ט אלול ה'תשע"ה

 ''אין מעלת התפילה תלויה במידת הזעקה שזועק האדם בפיו אלא במידת הזעקה שזועק הלב!" (ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל)

     אל תיתן לאנשים לשבור אותך , אתה לא צלחת ...

     

     "אל תשליכנו לעת זקנה" אנו מתפללים שגם התשובה בדרגתה הנמוכה ביותר , התשובה שהאדם שב לעת זקנה,  כאשר כבר לו אין עוד כוח לחטוא, גם היא לא תהיה מושלכת אלא מקובלת .

     החיים הם כמו רכבת,  ההבדל בניהם הוא קטן : הרכבת נוסעת וחוזרת החיים נוסעים ולא חוזרים.

     מספרים בבדיחותא שכאשר הקב"ה ברא את היצר הרע קרא לו בתחילה "שטן" ושלח אותו לתפקידו להחטיא בני אדם, חזר השטן אחרי שבוע והתלונן שכולם בורחים ממנו, בגלל הפחד משמו, מה עשה הקב"ה? שינה את שמו וקראו "יצר הרע" ושוב לאחר שבועיים חוזר ה"יצר" ומתלונן שבורחים ממנו, ושוב שינה את שמו ל"בעל דבר", הפעם זה החזיק טוב חודש, ושוב חזר ואמר: "כולם הבינו שזהו שמי ושוב בורחים", מה עשה הקב"ה? שינה את שמו ל"מנהג העולם"... ומאז הפסיקו האנשים לחשוש ממנו, כי אף אחד לא חושש לשנות מ"מנהג העולם" ובזה רבים נופלים ברשתו של השטן...

     מספרים כי פרנס עיירה אחת נשאל מה מצבו של הרב דמתא, האם הקהילה מספקת לו די צרכו. ענה ואמר:  ברוך ה' שהרב שלנו שיחיה נתן אל ליבו לצום כל שני וחמישי, אילולי זאת היה וודאי גווע ברעב.

     מספרים על הגר"א שכשהיה ילד קטן אמרו לו שישחק ב"נדנדה", ענה שבמשחק "נדנדה" הסדר שאחד עולה ואחד יורד, ואינו רוצה להיות למעלה כשחברו למטה. וגם שמה שהוא למעלה זה רק בגלל שחברו למטה ואינו רוצה להיות למעלה על חשבון חברו.

     מספרים על הרוגוצו'בר, הגאון רבי יוסף רוזין זצ"ל. כידוע הילוכו היה בזריזות גדולה, והיה נחפז תמיד לדרכו שקוע בלימודו, אך כשהיה מגיע לשפת הכביש, היה עומד וממתין זמן רב עד היותו ריק מעגלות. לתמיהת מלוויו על מה זאת ומדוע לא יחצה מיד כשיש אפשרות? השיב ואמר: "'ונשמרתם' זו המצווה היחידה שאי אפשר לחזור עליה בתשובה, פשוט אין מי...!!" (ספר "הרוגוצ'ובי"). 

המחזור הפתוח (פניני בית לוי, גליון 348)

     היה זה ליל כל-נדרי. הבעל-שם-טוב עמד בבית מדרשו בקיטל וטלית והתכונן לתפילת יום הכיפורים. פתאום נראה כאילו צל עבר על פניו הקדושות, ניכר היה כי משהו מעיק על ליבו, אך איש לא העיז לשאול אותו לפשר הדברים.  את תפילת כל-נדרי אמרו בכוונה גדולה, ולאחריה, לפני שפתחו בתפילת ערבית, הכריזו על הפסקה קצרה. הבעל שם טוב עמד על מקומו שקוע בהרהורים, ולפתע השתפך על שפתיו חיוך רחב ומאושר והוא ציווה על החסידים להתפלל ערבית. 

     במוצאי יום כיפור היה הבעל-שם-טוב במצב-רוח מרומם והוא סיפר לתלמידיו את הסיפור הבא: בכפר אחד התגורר חוכר יהודי. הוא היה יהודי נעים הליכות,  ובעל-האחוזה, אשר החכיר לו את אדמותיו, העריכו מאד והתייחס אליו כאל ידיד אישי. חוכר זה נפטר ביום בהיר אחד והותיר אחיו אלמנה צעירה וילד קטן. לא היו ימים מרובים עד שגם האלמנה נפטרה מרוב צער והילד הקטן נותר יתום בלי אבא ואימא.  בעל האחוזה, שהיה, כאמור, ידידו של החוכר היהודי, לקח עתה את היתום הקטן אליו. ילדים משלו לא היו לו והוא נקשר בעבותות האהבה אל הילד היהודי הקטן, בו טיפל כאילו היה בנו יחידו. כך עברו שנים אחדות, הילד גדל בביתו של בעל האחוזה הנוצרי בעושר ומותרות ולא ידע כלל על מוצאו היהודי.  פעם אחת, כאשר שיחק עם ילדים אחרים שבאו עם הוריהם לביקור אל בעל-האחוזה, נפלה קטטה ביניהם ואחד הילדים האורחים קרא לו ”ז‘יד“ (יהודי), באומרו כי הוא אינו בנו של בעל-האחוזה כי הוריו היו יהודים.  הילד המבוהל רץ מיד אל בעל-האחוזה ושאלו לפשר הדבר. ” מה איכפת לך האם זה נכון?“ ניסה בעל-האחוזה להרגיעו ולהסיח את דעתו. ”אתה הלא יודע כי אני אוהב אותך כאילו היית בני יחידי ואני גם קבעתי אותך כיורשי היחידי. כשתגדל,  כל אשר לי – כסף, זהב, שדות וכרמים יעבור לרשותך“ .

     הילד – נקרא לו יוסלה – ביקש את בעל האחוזה שיספר לו קצת על הוריו, מי הם היו ומה היו מעשיהם. בעל האחווה סיפר לו כי הוריו היו אנשים ישרים, יהודים חרדים שנמנו על ידידיו הטובים. אולם – הוא הוסיף – הם היו עניים מרודים ולא השאירו לך דבר מלבד איזה ספר ישן ושקיק בלוי ומיושן. יוסלה ביקש לראות את הדברים שהוריו השאירו עבורו ובעל האחוזה, ששמר על הדברים כעל מזכרת, הראה לו שקיק של טלית ישן-נושן וספר עבה שהיה מחזור של הימים הנוראים.  יוסלה פתח את המחזור אולם הוא לא ידע לקרוא בו מילה אחת. הוא גם לא ידע למה משמש השקיק. למרות זאת הוא ביקש מבעל האחוזה שייתן לו את הדברים הללו ולאחר שמבוקשו ניתן לו הוא שמר על המחזור והשקיק מכל משמר והם היו בעיניו – מבלי לדעת למה ומדוע – כמשהו קדוש שיש לנהוג בו כבוד.  

     עברו ימים אחדים ויוסלה יצא לטייל בכפר. תוך כדי טיול הוא ראה יהודים האורזים את חפציהם ומתכוננים לנסיעה. ” האם אתם נוסעים ליריד?“ שאל יוסלה, אותו חשבו היהודים כבנו של בעל האחוזה. ”לא,“ השיבו היהודים, ”אין אנו נוסעים הפעם ליריד. אנו נוסעים לראש השנה לעיר הסמוכה, כדי שנוכל להתפלל יחד עם כל היהודים“. “מה זה ראש השנה“? – שאל הילד, והיהודים סיפרו לו כי ראש השנה הינו יום הדין, בו מבקשים היהודים מריבונו-של-עולם שייתן להם שנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות. היהודים הסתכלו על יוסלה בעיניים מהן ניבט העצב והשתתפות בצער ויוסלה הרגיש בעליל כי היהודים מרחמים עליו, אולם הם פחדו מבעל-האחוזה ועל כן לא יכלו לומר לו יותר.

     בלב בלתי שקט חזר הילד לבית בעל-האחוזה, הוא לא מצא לעצמו מנוח: משהו טמיר ונסתר משך אותו אל היהודים.  הלא יהודי הנהו! בלילה ההוא חלם חלום בו ראה את אביו המנוח שאמר לו: ”יוסלה בני, הלא אתה יהודי! לך לבית הכנסת להתפלל יחד עם כל היהודים, ובורא העולם יאזין לתפילתך“ . למחרת בלילה הוא שוב חלם, והפעם הייתה זו אמו. היא אמרה לו: ”בני יקירי, אתה הלא יהודי! מקומך בין אחיך היהודים ולא בביתו של בעל האחוזה. היום ראש השנה. לך אל אחיך היהודים, עדיין לא מאוחר מדי“ ! למחרת היום היה יוסלה עצוב ומדוכא ולא מצא לעצמו מנוח. למזלו נסע בעל האחוזה לציד, כך שיכול היה להרהר על החלומות המוזרים שפקדוהו. משהו טמיר משך אותו אל אחיו היהודים...

     בהחלטה נחושה הוא לקח את שקיק הטלית ובו המחזור שקיבל בירושה מאביו ויצא לדרך. ימים אחדים הוא נדד בדרכים עד שהגיע לעיר גדולה, שאל איפה בית הכנסת היהודי ונכנס לשם.  עייף, שבור ורצוץ הוא הגיע לשם לפנות ערב. היהודים בבית הכנסת עמדו עטופי לבנים והתפללו בכוונה ובדבקות. היה זה ליל יום כיפור והמתפללים אמרו כל נדרי. הנער היהודי האזין לתפילותיו של אחיו והן נגעו ללבו; גם לבו הצעיר רצה להשתפך בתפילה מתוקה לפני ריבונו-של-עולם אולם הוא לא ידע כיצד מתפללים. כאב הלב של הנער היהודי התועה קרע שחקים.

     גם אותי – המשיך הבעש“ט את סיפורו – אפף צער על גורלו של הנער היהודי וחששתי שמא יברח הנער מבית המדרש וייאבד, חס וחלילה, לכלל ישראל.  אולם פתאום פתח הנער את המחזור אשר בשקו, פתחהו באמצע ואמר: ”ריבונו-של-עולם! אינני יודע מה להתפלל וכיצד להתפלל, מה לומר ומה לבקש. הא לך, ריבונו-של- עולם, כל המחזור כולו ויהי רצון מלפניך כאילו התפללתי את כל התפילות“! באומרו זאת שיקע יוסלה את פניו במחזור הפתוח ודמעות מרות פרצו מעיניו . דמעות עמדו בעיני התלמידים כשסיים הבעל-שם-טוב את סיפורו.  ולפעמים בשעת התפילה, שעה שנזכרו בקורותיו של הנער היהודי התועה, שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה, הרהרו: ”ריבונו-של-עולם! הרי אנו לפניך כאותו נער תועה! וכי יודעים אנו כיצד להתפלל וכיצד לכוון את הכוונות הטהורות של התפילות? הא לך כל הסידור, בו מצויות כבר כל התפילות וכל הכוונות. קבל תפילותינו הבאות מעומק הלב ותן לנו שנה טובה ומתוקה!”

התמימות שהחזירה בתשובה )סיפורים מהחיים 2(

     חיפשתי תוספת הכנסה ולכן ניגשתי למנהל הכולל שלי בבקשת עזרה, וכך התמניתי לגובה כספים של הכולל או במילים אחרות לגובה צדקה.  קיבלתי רשימת כתובות שאליהם היה עלי לגשת ולהציג את פעילות הכולל כדי שירימו תרומה עבורו.  

     הכתובת הראשונה הייתה של תורם שנפטר לאחרונה ואני נדרשתי להציע למשפחתו הנצחה מכובדת בכולל תמורת 1000 דולר.  הגעתי לבית, אלמנתו של הנפטר פתחה את הדלת ואמרה כי את ענייני הכספים מנהל בנה הבכור שאמור להגיע בעוד מספר דקות והוא ישמח לתרום לעילוי נשמת אביו.  היא סיפרה לי כי בנה מנהל שנים את עסקי המשפחה ומצליח מאוד בעבודתו, אך כאן היא החלה לבכות, שאלתי אותה: "מדוע את בוכה?", היא השיבה: "אני בוכה על זה שהוא נטש את הדת ומחלל שבת, אני רוצה שתתפלל עליו שיתחיל לשמור שבת".

     היא עודנה מדברת והגיע איש בן 45 שנראה מכובד מאוד, הוא התייחס אלי באדיבות ושאל לבקשתי.  אמרתי לו שאני צריך לחשוב מעט והוא הביט בי במבט מוזר, כלא מבין על מה אני צריך לחשוב. החלטתי לרמוז לו בעדינות: "יסלח לי אדוני, אבל איני בטוח שאני יכול לקבל ממך כסף" הוא נעץ בי עיניים גדולות ושאל: "מדוע?" "אני מעדיף שלא לומר, כי הדבר עשוי להעליב את כבודו". "כבר העלבת" השיב, "אומר לך למה, בשיחה מוקדמת עם אמך נודע לי שהנך מחלל שבת ויש לי בעיה לקבל תרומה ממישהו שהוא מחלל שבת" . מיד כשסיימתי לומר את דברי נבהלתי כי האיש מולי היה גברתן וחששתי מתגובתו . הוא התבונן בי ואמר: "אני לא מבין, כולם לוקחים ממני כסף", "הם ודאי לא יודעים שאתה מחלל שבת" אמרתי. "ודאי שהם יודעים, אתה רוצה לומר לי שתוותר על אלפיים דולר בגלל שאני מחלל שבת?" אזרתי אומץ ואמרתי: "זה בדיוק מה שאני רוצה להגיד" הוא הביט בי במבט כעוס ואמר: "תראה, אתה בא לבית שלי ומעליב אותי, אבל אני לא כועס עליך כי אתה אדם אמיתי, אבל תדע שאני מאוד פגוע" "אני מצטער אדוני, באמת שלא התכוונתי לפגוע רק אמרתי את מה שלמדתי", נפרדנו ויצאתי.

     לא הלכתי לכתובת הבאה אלא חזרתי לכולל וסיפרתי למנהל מה קרה, כששמע מה אירע הוא כעס ואמר: "אתה מזיק בידיים, המשפחה הזו תרמה לי מידי חודש, כעת ציפיתי לתרומה הגונה ואתה העלבת אותו וזאת מלבד הנזק הישיר שגרמת לשנים ארוכות, אני מזמין אותך לדין תורה". יצאתי ממשרדו מושפל, כשהגעתי הביתה סיפרתי לאשתי הכול, היא קמה ממקומה ואמרה: "אני הולכת כעת למנהל...", ידעתי שעשיתי טעות, הייתי צריך לשמור זאת בליבי ולנסות ליישר את ההדורים וכאשר יגורתי בא לי, היא לא יישרה את ההדורים אלא "קימטה" אותם לגמרי... בסופו של דבר הוזמנתי לדין תורה על הנזק שעוללתי לכולל.  

     הגעתי ביום המיועד, הוא גולל בפני חברי בית הדין את הנזק הנורא שגרמתי לכולל וכשהגיע תורי סיפרתי על המפגש עם אימו של התורם שסיפרה כי בנה מחלל שבת ואני שממש לאחרונה למדתי שאין ליהנות מכספו של מחלל שבת...  חברי ביה"ד התפלפלו רבות בעניין ובשלב מסוים אמרו לנו לצאת, ולאחר מכן נקראנו חזרה.  הם פסקו כי אע"פ שרוב הדעות נוטות לאסור לקיחת כסף ממחללי שבת בפרהסיה יש דעות רבות שמתירים זאת לפיכך יש צדק בתביעה והיה עלי לנקוט ב"שב ואל תעשה" ולא להזיק,  הם פסקו כי עלי ללכת לתורם ולנסות לפייסו ולתקן את הנזק שעשיתי ואם לא אצליח אצטרך לשלם סכום מינימום של 1000 דולר מחצית מהנזק שגרמתי ע"פ עדותי. חזרתי הביתה שפוף כולי וסיפרתי לרעייתי את שפסקו חברי ביה"ד, היא שאלה: "איפה גר התורם הזה? אנחנו נוסעים אליו". נסענו לבית התורם, הוא זיהה אותי מיד: "אתה הבחור שלא רצה לקבל ממני כסף" אמר, "באתי לומר לך שטעיתי בפעם הקודמת, מסתבר שמותר לקבל כסף גם ממי שמחלל שבת ובגלל שפסקתי הלכה בלי רשות נגרם נזק רב לכולל, אז באתי לקחת את דברי בחזרה...", "אני מאוד שמח שחזרת בך, מאוד נעלבתי מדבריך, כעת רווח לי לשמוע שהוכשרתי... "

     לא האמנתי למשמע אוזני, האיש הזה שמח עכשיו, הוא חושב שיוכל לחלל שבת ומצפונו יהיה נקי, לא יקום ולא יהיה! התחלתי לבכות... "הכול בסדר?" שאל האיש. "לא, הכול לא בסדר" אמרה רעייתי "באנו לכאן כי חייבו אותנו לשלם אלף דולר על הנזק שגרמנו ובאנו לתקן את הנזק, אני יודעת שבעלי לא שלם עם עצמו, איך אתה יכול לשמוח כשאתה מחלל שבת? אבא שלך מסתכל עליך בשמיים, אתה חושב שיש לו נחת? אנחנו לא רוצים את הכסף שלך, בוא נלך מכאן הקב"ה כבר ישלם לנו כסף להחזיר לכולל, גם אם אצטרך לנקות רחובות ובלבד שלא נשתתף בכסף הכרוך בחילול שבת", התחלנו ללכת. " חכו רגע, ואם אתחיל לשמור שבת, תסכימו לקבל תרומה?", "ודאי מה השאלה", "תנו לי לחשוב על כך" לאחר מספר ימים דפק על דלת ביתי מנהל הכולל כולו נרגש הוא הוציא מעטפה וקרא את המכתב "בזכות המתרים שלכם החלטתי לשמור שבת ואני מקווה שאעמוד בכך, אני תורם לכם סך חמשת אלפים דולר להנצחה מכובדת לאבי ומוסיף המחאה באותו סכום לתורם שהגיע אלי... אשמח להמשיך את תרומותיו הקבועות של אבי..." סיים המנהל לקרוא והושיט לי את ההמחאה ואמר: "אני מצטער... מסתבר שדווקא תמימותך שלה בזתי יש כוח הרבה יותר מכל התחכום שלנו, אני רוצה שתמשיך לעבוד אצלנו, אתה תביא ברכה". 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/  \

אמרי שפר כ"ג סיון ה'תשע"ה

 ישנם אנשים אשר אומרים שבעת זקנתם אז יהיה להם פנאי לעבודת ה', זהו שאמר הכתוב "ראשית עריסותיכם" בצעירותכם, מיד תעבדו את ה', ולא להמתין לאחר זמן, "אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה " (מעינה של תורה).

.     לוקח שנים לבנות אמון ודקה אחת להרוס אותו

      לזווג זיווגים ולהתפרנס קשה כמו קריעת ים סוף. אבל יש לזכור שאחרי הקריעה הייתה שירה. להודות לה' על זיווג ופרנסה.

     לחופש אין מחיר... אבל יש לו תאריך

ההצלה המופלאה ("נר לשולחן שבת("

     את המעשה המופלא הבא היה מספר הרה"ח ר' יוסף בנט בהתרגשות גדולה:  היה זה בסוף מלחמת העולם השניה, הרוסים התקרבו למחנה עבודה בו הם היו כלואים. היהודים יושבי המחנה, הבינו שהגרמנים העומדים לפני תבוסה ינקמו בהם, החליטו לברוח . 

     הם הסתכנו, פרצו את הגדר ונמלטו לשדות התירס הסמוכים,  בהם חשבו להתחבא. הגרמנים ברשעותם יצאו לחפש אחרי הבורחים עם כלבים . ר' יוסף המשיך לברוח אל יער גדול. שם בתושיה טיפס על עץ גבוה מאד. הוא נשאר על העץ שלושה ימים כל אותו זמן רואה הוא את הגרמנים מחפשים אחרי הבורחים , ושומע את נביחות הכלבים צמאי הדם . איך התקיים שלשה ימים ללא מים ואוכל? בלילה הוא שמע גוי קורא לעברו באוקראינית ': לחם, , חלב לחם, . 'חלב, הוא ראה גוי עומד מתחת העץ ובידיו אוכל . על אף הסיכון, הרעב הכריע אותו והוא ירד מהעץ. היה זה גוי אוקראיני שהושיט לו צלוחית חלב ופרוסת לחם. כך עשה הגוי במשך שלושה ימים, לולי זאת לא היה מצליח לשרוד .

     אחרי שלושה ימים הוא ראה את חיילי הצבא האדום מסתובבים ביער, הבין שהגיעה הישועה . רבי יוסף היה אומר: ' זה בטח היה אליהו הנביא '! אין הסבר ,  אחר הרי שנאתם ואכזריותם של האוקראינים ידועה . מספר בנו, המלחין הנודע, רבי חיים שליט"א: "כשאבא זכרונו לברכה היה מספר את המעשה, היה מוסיף בחיוך ' - אם הייתי יודע שאני אזכה לראות נינים, היה קל לי יותר להשאר על העץ''! 

 חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ד' אייר ה'תשע"ה

אמרי שפר ד' אייר ה'תשע"ה

'אתם' אותיות 'אמת'. מי שהופך את האמת ליסוד חייו, מודה על האמת, מדבר אמת בלבבו, והולך בדרכי אמת – זוכה ל"וחי בהם"; זו סגולה לאריכות ימים. (דגל מחנה אפרים)

''     הלוא רצונו של הקב"ה יתגשם. הברירה היחידה שניתנה לאדם היא אם לעשות זאת היום או לדחות למחר. אז אם אפשר לעשות זאת היום, למה לדחות למחר?" (הרבי מליובאוויטש(

     "וחי בהם" – על האדם לזכך את גופו באמצעות התורה והמצוות עד שיהיה 'חי', כמו חנוך ואליהו, שגם גופם הגשמי עלה השמימה. (הבעל שם טוב)

     "ושמרתם את חוקותי... אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח,ה). אדם חייב לקיים את המצוות לא רק כשהוא מגיע לזקנה, כשכבר אין לו כוח לחטוא, אלא עליו לקיימן כשהוא עדיין 'חי', צעיר ובריא ומלא חיים.(רבי מנחם-מנדל מקוצק)

בננות של גיבורים (עונג שבת, גליון מס' 1737)

     בעת סיור במושב "צרופה" שבפאתי הר הכרמל הצביע ר' ישי קרייף על מטע הבננות ואמר: "אתם רואים את המטע הענק הזה?!" – "בכל שנה אני מחכיר אותו למישהו, אבל לקראת שנת השמיטה אמרתי לחוכר: עד כאן! השנה אני לא נותן לך אותו, החבר שלי נדהם. למה? אני מעלה לך את דמי החכירה , ונותן לך מאתיים אלף שקלים, לא תיתן לי את המטע שלך? אמרתי לו, ידידי, הקרקע הזו עומדת לנוח בשנה הבאה, בשנת השמיטה לא עובדים בה. הוא הסתכל עלי ואמר לי: נו, באמת, מאתיים וחמישים אלף שקלים בטח ישכנעו אותך ותדבר אחרת. אמרתי לו, אתה לא מבין, כסף לא מדבר אלי. יש מישהו אחד שמדבר אלי, זה הקב"ה, והוא ציוה שבשנת השמיטה נשבית את האדמה...

     החקלאי, שעומד על יד שדהו ופניו קורנות, מספר את הסיפור הזה בשמחה של ממש, כאילו הודיעו לו כי הרוויח חמישים מיליון שקלים בהגרלת 'מפעל הפיס'... טוב, אפשר להבין את עוצמת הרוח שיש בך, אם כי אנו מעולם לא עמדנו בנסיון הזה, של הפסד כביכול של רבע מיליון שקלים. אבל תגיד לנו, בבקשה, לשמחה מה זו עושה.  אנו רואים שאתה קורן מאושר, על מה ולמה זה? והוא מסביר: " בכל שבוע, כשמגיעה שבת, אתם שמחים, נכון? אבל עשיתם פעם חשבון כמה כסף אתם 'מפסידים' מכך שאתם לא עובדים בשבתות, 'מתבטלים' יומיים כמעט ולא 'עושים כסף?' אתם בוודאי שמחים במשך השבת כולה, אוהבים אותה ומחכים לה.  אז תגידו לי אתם, מה העיקר בחיים, לעשות את רצון ה' ...

     בכל זאת, אנחנו מנסים להתגרות בו, הרי זו קרקע שלך,  שעומדת להיות שוממה שנה שלמה, אתה לא יכול למצוא פתרון כלשהו? עונה ישי: "זו קרקע שלי? אני בעל הבית? תמיד ידעתי שהכול מאתו יתברך והכל שלו. זה נמצא אצלי בתור פיקדון. שש שנים הוא מפקיד את הקרקע בידיי, הוא מייטיב עמי בחסדים ומעניק לי רווחים מהקרקע הזו. ובכלל, בכל בוקר,  כשאני קם, הוא בעצם מחזיר לי את נשמתי. אז מי חייב למי,  אני חייב לו או הוא חייב לי. אז אני אחפש כל מיני פתרונות של 'היתר מכירה'? מה, אני מחפש לעקוף את מי שגומל אתי חסד מבוקר עד ערב?! ותאמין לי, אני רק מרוויח מזה, כאן בפועל ממש. "על כל קילו בננות בשנה רגילה, אני מקבל קרוב לחמישה שקלים. בשמיטה אני מקבל רק כיסוי ההוצאות מאוצר בי"ד, פחות משקל על כל ק"ג. אך ראו זה פלא, בשנה השמיטה – כל הכפות של הבננות מחזיקות הרבה יותר בננות מבכל שנה , וממילא האשכולות שנוצרים מהכפות האלו רחבים בהרבה. אני כמובן לא חותך את הכפות – פעולה שמשביחה את הבננות – בשנת השמיטה, כך שהתבואה שנוצרת בשמיטה היא פי שלוש משנה רגילה!"

     באחת השמיטות, היתה זו השמיטה הרביעית של הבננות בארץ, שרר כפור גדול, שסייע לגידול הבננות.  התבואה שיצאה באותה שנת שמיטה היתה רבה ויפה כל כך,  עד שמילאתי אלף ארגזים של בננות בכל שבוע, ובכל ארגז שלושה קילו בננות, כמות שהיתה גדולה פי שלושה משכניי, שלא זוכים לשמור את השמיטה". "פעם ביקשו חקלאים שומרי שמיטה רשות לחתוך את הנצרים המיותרים בשמיטה, כי אמרו שהבננה זקוקה לאור, וריבוי הנצרים מחשיך. הרב ביקש להתיר.  אמרתי לו, מדוע? וכי להקב"ה יש בעיה לתת אור בחושך? ומה קרה בסוף? במטע שלי, שהיה רק בן תשעה דונם, גדלה תבואה בדיוק כמו במטע בן ארבעים הדונם שקיבל היתר לחתוך את הנצרים... לי היו כשבעים ק"ג בכל אשכול, ואצל שכני האשכולות לא גדלו כמעט. אנו שכנים, הוא חתך ואני לא. סיפקתי אז כמה טונות של בננות לאוצר בי"ד, הרבה יותר מבכל שנה"...

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il