''אין מעלת התפילה תלויה במידת הזעקה
שזועק האדם בפיו אלא במידת הזעקה שזועק הלב!" (ר'
יחזקאל לוינשטיין זצ"ל)
אל תיתן לאנשים
לשבור אותך , אתה
לא צלחת ...
"אל תשליכנו לעת זקנה"
אנו מתפללים שגם התשובה בדרגתה הנמוכה ביותר , התשובה
שהאדם שב לעת זקנה, כאשר
כבר לו אין עוד כוח לחטוא, גם היא לא תהיה מושלכת אלא מקובלת .
החיים הם כמו רכבת, ההבדל בניהם הוא קטן : הרכבת נוסעת וחוזרת החיים נוסעים
ולא חוזרים.
מספרים בבדיחותא שכאשר
הקב"ה ברא את היצר הרע קרא לו בתחילה "שטן" ושלח אותו לתפקידו
להחטיא בני אדם, חזר השטן אחרי שבוע והתלונן שכולם בורחים ממנו, בגלל הפחד משמו,
מה עשה הקב"ה? שינה את שמו וקראו "יצר הרע" ושוב לאחר שבועיים חוזר
ה"יצר" ומתלונן שבורחים ממנו, ושוב שינה את שמו ל"בעל דבר",
הפעם זה החזיק טוב חודש, ושוב חזר ואמר: "כולם הבינו שזהו שמי ושוב
בורחים", מה עשה הקב"ה? שינה את שמו ל"מנהג העולם"... ומאז
הפסיקו האנשים לחשוש ממנו, כי אף אחד לא חושש לשנות מ"מנהג העולם" ובזה
רבים נופלים ברשתו של השטן...
מספרים כי פרנס עיירה
אחת נשאל מה מצבו של הרב דמתא, האם הקהילה מספקת לו די צרכו. ענה ואמר: ברוך ה' שהרב שלנו שיחיה נתן אל ליבו לצום כל שני וחמישי,
אילולי זאת היה וודאי גווע ברעב.
מספרים על הגר"א
שכשהיה ילד קטן אמרו לו שישחק ב"נדנדה", ענה שבמשחק "נדנדה"
הסדר שאחד עולה ואחד יורד, ואינו רוצה להיות למעלה כשחברו למטה. וגם שמה שהוא
למעלה זה רק בגלל שחברו למטה ואינו רוצה להיות למעלה על חשבון חברו.
מספרים על
הרוגוצו'בר, הגאון רבי יוסף רוזין זצ"ל. כידוע הילוכו היה בזריזות גדולה,
והיה נחפז תמיד לדרכו שקוע בלימודו, אך כשהיה מגיע לשפת הכביש, היה עומד וממתין
זמן רב עד היותו ריק מעגלות. לתמיהת מלוויו על מה זאת ומדוע לא יחצה מיד כשיש
אפשרות? השיב ואמר: "'ונשמרתם' זו המצווה היחידה שאי אפשר לחזור עליה בתשובה,
פשוט אין מי...!!" (ספר
"הרוגוצ'ובי").
המחזור הפתוח (פניני
בית לוי, גליון 348)
היה זה ליל
כל-נדרי. הבעל-שם-טוב עמד בבית מדרשו בקיטל וטלית והתכונן לתפילת יום הכיפורים.
פתאום נראה כאילו צל עבר על פניו הקדושות, ניכר היה כי משהו מעיק על ליבו, אך איש
לא העיז לשאול אותו לפשר הדברים. את תפילת כל-נדרי אמרו בכוונה גדולה, ולאחריה, לפני שפתחו
בתפילת ערבית, הכריזו על הפסקה קצרה. הבעל שם טוב עמד על מקומו שקוע בהרהורים,
ולפתע השתפך על שפתיו חיוך רחב ומאושר והוא ציווה על החסידים להתפלל ערבית.
במוצאי יום
כיפור היה הבעל-שם-טוב במצב-רוח מרומם והוא סיפר לתלמידיו את הסיפור הבא: בכפר אחד התגורר חוכר
יהודי. הוא היה יהודי נעים הליכות, ובעל-האחוזה, אשר החכיר לו את אדמותיו, העריכו מאד והתייחס
אליו כאל ידיד אישי. חוכר זה נפטר ביום בהיר אחד והותיר אחיו אלמנה צעירה וילד
קטן. לא היו ימים מרובים עד שגם האלמנה נפטרה מרוב צער והילד הקטן נותר יתום בלי
אבא ואימא. בעל האחוזה, שהיה, כאמור, ידידו של החוכר
היהודי, לקח עתה את היתום הקטן אליו. ילדים משלו לא היו לו והוא נקשר בעבותות
האהבה אל הילד היהודי הקטן, בו טיפל כאילו היה בנו יחידו. כך עברו שנים אחדות,
הילד גדל בביתו של בעל האחוזה הנוצרי בעושר ומותרות ולא ידע כלל על מוצאו היהודי. פעם אחת, כאשר שיחק עם ילדים אחרים שבאו עם הוריהם לביקור אל
בעל-האחוזה, נפלה קטטה ביניהם ואחד הילדים האורחים קרא לו ”ז‘יד“ (יהודי), באומרו
כי הוא אינו בנו של בעל-האחוזה כי הוריו היו יהודים. הילד המבוהל רץ מיד אל בעל-האחוזה ושאלו לפשר הדבר. ” מה איכפת לך האם זה נכון?“ ניסה בעל-האחוזה להרגיעו ולהסיח
את דעתו. ”אתה הלא יודע כי אני אוהב אותך כאילו היית בני יחידי ואני גם קבעתי אותך
כיורשי היחידי. כשתגדל, כל אשר לי – כסף, זהב, שדות וכרמים יעבור לרשותך“ .
הילד – נקרא לו
יוסלה – ביקש את בעל האחוזה שיספר לו קצת על הוריו, מי הם היו ומה היו מעשיהם. בעל
האחווה סיפר לו כי הוריו היו אנשים ישרים, יהודים חרדים שנמנו על ידידיו הטובים.
אולם – הוא הוסיף – הם היו עניים מרודים ולא השאירו לך דבר מלבד איזה ספר ישן ושקיק
בלוי ומיושן. יוסלה ביקש לראות את הדברים שהוריו השאירו עבורו ובעל האחוזה, ששמר
על הדברים כעל מזכרת, הראה לו שקיק של טלית ישן-נושן וספר עבה שהיה מחזור של הימים
הנוראים. יוסלה פתח את המחזור אולם הוא לא ידע
לקרוא בו מילה אחת. הוא גם לא ידע למה משמש השקיק. למרות זאת הוא ביקש מבעל האחוזה
שייתן לו את הדברים הללו ולאחר שמבוקשו ניתן לו הוא שמר על המחזור והשקיק מכל משמר
והם היו בעיניו – מבלי לדעת למה ומדוע – כמשהו קדוש שיש לנהוג בו כבוד.
עברו ימים אחדים
ויוסלה יצא לטייל בכפר. תוך כדי טיול הוא ראה יהודים האורזים את חפציהם ומתכוננים
לנסיעה. ” האם אתם נוסעים ליריד?“ שאל יוסלה, אותו
חשבו היהודים כבנו של בעל האחוזה. ”לא,“ השיבו היהודים, ”אין אנו נוסעים הפעם
ליריד. אנו נוסעים לראש השנה לעיר הסמוכה, כדי שנוכל להתפלל יחד עם כל היהודים“.
“מה זה ראש השנה“? – שאל הילד, והיהודים סיפרו לו כי ראש השנה הינו יום הדין, בו
מבקשים היהודים מריבונו-של-עולם שייתן להם שנה טובה ומתוקה בגשמיות
וברוחניות. היהודים הסתכלו על יוסלה בעיניים מהן ניבט העצב והשתתפות בצער ויוסלה
הרגיש בעליל כי היהודים מרחמים עליו, אולם הם פחדו מבעל-האחוזה ועל כן לא יכלו
לומר לו יותר.
בלב בלתי שקט
חזר הילד לבית בעל-האחוזה, הוא לא מצא לעצמו מנוח: משהו טמיר ונסתר משך אותו אל
היהודים. הלא יהודי הנהו! בלילה ההוא חלם חלום בו
ראה את אביו המנוח שאמר לו: ”יוסלה בני, הלא אתה יהודי! לך לבית הכנסת להתפלל יחד
עם כל היהודים, ובורא העולם יאזין לתפילתך“ . למחרת בלילה הוא שוב חלם, והפעם הייתה
זו אמו. היא אמרה לו: ”בני יקירי, אתה הלא יהודי! מקומך בין אחיך היהודים ולא
בביתו של בעל האחוזה. היום ראש השנה. לך אל אחיך היהודים, עדיין לא מאוחר מדי“ ! למחרת
היום היה יוסלה עצוב ומדוכא ולא מצא לעצמו מנוח. למזלו נסע בעל האחוזה לציד, כך
שיכול היה להרהר על החלומות המוזרים שפקדוהו. משהו טמיר משך אותו אל אחיו היהודים...
בהחלטה נחושה
הוא לקח את שקיק הטלית ובו המחזור שקיבל בירושה מאביו ויצא לדרך. ימים אחדים הוא
נדד בדרכים עד שהגיע לעיר גדולה, שאל איפה בית הכנסת היהודי ונכנס לשם. עייף, שבור ורצוץ הוא הגיע לשם לפנות ערב. היהודים בבית
הכנסת עמדו עטופי לבנים והתפללו בכוונה ובדבקות. היה זה ליל יום כיפור והמתפללים
אמרו כל נדרי. הנער היהודי האזין לתפילותיו של אחיו והן נגעו ללבו; גם לבו הצעיר
רצה להשתפך בתפילה מתוקה לפני ריבונו-של-עולם אולם הוא לא ידע כיצד מתפללים. כאב
הלב של הנער היהודי התועה קרע שחקים.
גם אותי – המשיך
הבעש“ט את סיפורו – אפף צער על גורלו של הנער היהודי וחששתי שמא יברח הנער מבית
המדרש וייאבד, חס וחלילה, לכלל ישראל. אולם פתאום פתח הנער את המחזור אשר בשקו, פתחהו באמצע ואמר:
”ריבונו-של-עולם! אינני יודע מה להתפלל וכיצד להתפלל, מה לומר ומה לבקש. הא לך, ריבונו-של- עולם, כל המחזור כולו ויהי
רצון מלפניך כאילו התפללתי את כל התפילות“! באומרו זאת שיקע יוסלה את פניו במחזור
הפתוח ודמעות מרות פרצו מעיניו . דמעות עמדו בעיני התלמידים כשסיים
הבעל-שם-טוב את סיפורו. ולפעמים בשעת התפילה, שעה שנזכרו בקורותיו של הנער היהודי
התועה, שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה, הרהרו: ”ריבונו-של-עולם! הרי אנו לפניך כאותו נער תועה!
וכי יודעים אנו כיצד להתפלל וכיצד לכוון את הכוונות הטהורות של התפילות? הא לך כל
הסידור, בו מצויות כבר כל התפילות וכל הכוונות. קבל תפילותינו הבאות מעומק הלב ותן
לנו שנה טובה ומתוקה!”
התמימות שהחזירה בתשובה )סיפורים מהחיים 2(
חיפשתי תוספת הכנסה
ולכן ניגשתי למנהל הכולל שלי בבקשת עזרה, וכך התמניתי לגובה כספים של הכולל או
במילים אחרות לגובה צדקה. קיבלתי רשימת כתובות שאליהם היה עלי לגשת ולהציג את פעילות
הכולל כדי שירימו תרומה עבורו.
הכתובת הראשונה הייתה
של תורם שנפטר לאחרונה ואני נדרשתי להציע למשפחתו הנצחה מכובדת בכולל תמורת 1000
דולר. הגעתי לבית, אלמנתו של הנפטר פתחה את
הדלת ואמרה כי את ענייני הכספים מנהל בנה הבכור שאמור להגיע בעוד מספר דקות והוא
ישמח לתרום לעילוי נשמת אביו. היא סיפרה לי כי בנה מנהל שנים את עסקי המשפחה ומצליח מאוד
בעבודתו, אך כאן היא החלה לבכות, שאלתי אותה: "מדוע את בוכה?", היא
השיבה: "אני בוכה על זה שהוא נטש את הדת ומחלל שבת, אני רוצה שתתפלל עליו
שיתחיל לשמור שבת".
היא עודנה מדברת
והגיע איש בן 45 שנראה מכובד מאוד, הוא התייחס אלי באדיבות ושאל לבקשתי. אמרתי לו שאני צריך לחשוב מעט והוא הביט בי במבט מוזר, כלא
מבין על מה אני צריך לחשוב. החלטתי לרמוז לו בעדינות: "יסלח לי אדוני, אבל
איני בטוח שאני יכול לקבל ממך כסף" הוא נעץ בי עיניים גדולות ושאל:
"מדוע?"
"אני מעדיף שלא לומר, כי הדבר עשוי להעליב את כבודו". "כבר
העלבת" השיב, "אומר לך למה, בשיחה מוקדמת עם אמך נודע לי שהנך מחלל שבת
ויש לי בעיה לקבל תרומה ממישהו שהוא מחלל שבת" . מיד כשסיימתי לומר את דברי נבהלתי
כי האיש מולי היה גברתן וחששתי מתגובתו . הוא התבונן בי ואמר: "אני לא
מבין, כולם לוקחים ממני כסף", "הם ודאי לא יודעים שאתה מחלל שבת"
אמרתי. "ודאי שהם יודעים, אתה רוצה לומר לי שתוותר על אלפיים דולר בגלל שאני
מחלל שבת?" אזרתי אומץ ואמרתי: "זה בדיוק מה שאני רוצה להגיד" הוא הביט
בי במבט כעוס ואמר: "תראה, אתה בא לבית שלי ומעליב אותי, אבל אני לא כועס
עליך כי אתה אדם אמיתי, אבל תדע שאני מאוד פגוע" "אני מצטער אדוני, באמת שלא
התכוונתי לפגוע רק אמרתי את מה שלמדתי", נפרדנו ויצאתי.
לא הלכתי לכתובת הבאה
אלא חזרתי לכולל וסיפרתי למנהל מה קרה, כששמע מה אירע הוא כעס ואמר: "אתה
מזיק בידיים, המשפחה הזו תרמה לי מידי חודש, כעת ציפיתי לתרומה הגונה ואתה העלבת
אותו וזאת מלבד הנזק הישיר שגרמת לשנים ארוכות, אני מזמין אותך לדין תורה".
יצאתי ממשרדו מושפל, כשהגעתי הביתה סיפרתי לאשתי הכול, היא קמה ממקומה ואמרה:
"אני הולכת כעת למנהל...", ידעתי שעשיתי טעות, הייתי צריך לשמור זאת
בליבי ולנסות ליישר את ההדורים וכאשר יגורתי בא לי, היא לא יישרה את ההדורים אלא
"קימטה" אותם
לגמרי... בסופו של דבר הוזמנתי לדין תורה על הנזק שעוללתי לכולל.
הגעתי ביום המיועד,
הוא גולל בפני חברי בית הדין את הנזק הנורא שגרמתי לכולל וכשהגיע תורי סיפרתי על
המפגש עם אימו של התורם שסיפרה כי בנה מחלל שבת ואני שממש לאחרונה למדתי שאין
ליהנות מכספו של מחלל שבת... חברי ביה"ד התפלפלו רבות בעניין ובשלב מסוים אמרו לנו
לצאת, ולאחר מכן נקראנו חזרה. הם פסקו כי אע"פ שרוב הדעות נוטות לאסור לקיחת כסף
ממחללי שבת בפרהסיה יש דעות רבות שמתירים זאת לפיכך יש צדק בתביעה והיה עלי לנקוט
ב"שב ואל תעשה" ולא להזיק, הם פסקו כי עלי ללכת לתורם ולנסות לפייסו ולתקן את הנזק
שעשיתי ואם לא אצליח אצטרך לשלם סכום מינימום של 1000 דולר מחצית מהנזק שגרמתי
ע"פ עדותי. חזרתי הביתה שפוף כולי וסיפרתי לרעייתי את שפסקו חברי ביה"ד,
היא שאלה: "איפה גר התורם הזה? אנחנו נוסעים אליו". נסענו לבית התורם,
הוא זיהה אותי מיד: "אתה הבחור שלא רצה לקבל ממני כסף" אמר, "באתי
לומר לך שטעיתי בפעם הקודמת, מסתבר שמותר לקבל כסף גם ממי שמחלל שבת ובגלל שפסקתי
הלכה בלי רשות נגרם נזק רב לכולל, אז באתי לקחת את דברי בחזרה...", "אני
מאוד שמח שחזרת בך, מאוד נעלבתי מדבריך, כעת רווח לי לשמוע שהוכשרתי... "
לא האמנתי למשמע
אוזני, האיש הזה שמח עכשיו, הוא חושב שיוכל לחלל שבת ומצפונו יהיה נקי, לא יקום
ולא יהיה! התחלתי לבכות... "הכול בסדר?" שאל האיש. "לא, הכול לא בסדר" אמרה רעייתי "באנו
לכאן כי חייבו אותנו לשלם אלף דולר על הנזק שגרמנו ובאנו לתקן את הנזק, אני יודעת
שבעלי לא שלם עם עצמו, איך אתה יכול לשמוח כשאתה מחלל שבת? אבא שלך מסתכל עליך
בשמיים, אתה חושב שיש לו נחת? אנחנו לא רוצים את הכסף שלך, בוא נלך מכאן
הקב"ה כבר ישלם לנו כסף להחזיר לכולל, גם אם אצטרך לנקות רחובות ובלבד שלא
נשתתף בכסף הכרוך בחילול שבת", התחלנו ללכת. " חכו רגע, ואם אתחיל לשמור שבת, תסכימו לקבל תרומה?",
"ודאי מה השאלה", "תנו לי לחשוב על כך" לאחר מספר ימים דפק על
דלת ביתי מנהל הכולל כולו נרגש הוא הוציא מעטפה וקרא את המכתב "בזכות המתרים
שלכם החלטתי לשמור שבת ואני מקווה שאעמוד בכך, אני תורם לכם סך חמשת
אלפים דולר להנצחה מכובדת לאבי ומוסיף המחאה באותו סכום לתורם שהגיע אלי...
אשמח להמשיך את תרומותיו הקבועות של אבי..." סיים המנהל לקרוא והושיט לי את
ההמחאה ואמר: "אני מצטער... מסתבר שדווקא תמימותך שלה בזתי יש כוח הרבה יותר
מכל התחכום שלנו, אני רוצה שתמשיך לעבוד אצלנו, אתה תביא ברכה".
חוויית השבוע שלי
