‏הצגת רשומות עם תוויות הליכה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הליכה. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 25 במאי 2017

נקודה שבועית, פרשת "במדבר", ה'תשע"ז


חומש במדבר, שנתחיל לקרוא השבת בפרשת "במדבר", נקרא גם "חומש הפקודים" ובו מתחילה התורה את המפקד שנערך על ידי משה ואהרון ובהמשך החומש, יהיה עוד מפקדים שכאלה.
פרשתנו עוסקת בנוסף רבות בצורת הליכתם וחנייתם של בני ישראל במדבר.
פרשנים רבים עוסקים בעניין מדוע הוצרכו בני ישראל ללכת דווקא בסדר שנקבע להם ובכל עניין הדגלים וציורם שנבחר לכל שבט.
יש דעות בפרשנים שנוטים לייחס לעניין החניה וההליכה באופן זה עם הדגלים כוונה צבאית דווקא.
אברבנאל, הרשב"ם וחזקוני למשל אומרים שהמפקד בפרשה בא כדי להיערך לקרב לכיבוש הארץ.
ישראל היו מוכנים כעת להיכנס לארץ ולהילחם עליה ומשה ואהרון היו חייבים לדעת את מספר אנשי הצבא וכמה יעמדו לרשותם בקרב.
כמו כן, מסביר האבן עזרא שהמיקומים של השבטים לא היו סתם. שבטי יהודה ודן נחשבו לשבטים גיבורים ולכן יהודה היה בראש הצועדים שמא יבוא כצפוי האויב ממולם ודן היה השבט האחרון שמא האויב יזנב בהם כמו עמלק כי שבט דן היה השבט הגדול ביותר.
חלק מהפרשנים רואים בסדר הדגלים והחניה מטרה רוחנית לחנך את העם ולראות בתורה את המרכז.
משכן ה' נמצא ממש במרכז מחנה ישראל, מסביבו שבט לוי ובארבע הרוחות שלו שאר שבטי ישראל.
הנקודה האמצעית  והפנימית הייתה אוהל מועד כי היא מסמלת את השכינה.
רבנו בחיי מוסיף על כך שכל נשיא ונשיא בכל ארבעת הרוחות מסתיים שמו בשם א-ל: במזרח יהודה - נתנאל, בדרום ראובן - שלומיאל, במערב אפרים - גמליאל, בצפון דן פגעיאל. עניין זה גם מרמז על הייחוד הרוחני של החנייה.
בעניין חלוקת הדגלים מסביר ה "אוזניים לתורה" שהחלוקה באה להבטיח חלוקה פנימית מסודרת בין השבטים: כל דגל יכיל בני שבטים מאם אחת: ללאה ששה בנים ונתנו לה שני דגלים אחד של יהודה ואחד לראובן (גד שהוא בן שפחת לאה צורף לראובן במקום לוי שחנה סביב וסמוך למשכן). דגל נוסף לבני רחל שבראשו אפרים, ודגל רביעי לבני השפחות ובראשו דן.
בהמשך הוא מוסיף שבכל מחנה היה לפחות אחד שהצטיין גם בגבורה: יהודה במחנהו, גד במחנה ראובן, במחנה אפרים כולם היו, ובמחנה דן שבט דן.
מצאנו למדים שגם דרך חנייתם ובטח דרך הליכתם במדבר של בני ישראל היו בעלי חשיבות ומשמעות.
שנזכה אנחנו למשמעות בכל הליכה וחנייה שלנו בחיינו.

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית


תודות : לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם



יום חמישי, 10 בנובמבר 2016

אמרי שפר ט' חשון ה'תשע"ז

 



, ההבדל בין הליכה לטיול הוא, שהליכה זה ללכת עם מטרה, וכמו שאמרו חז"ל 'אל תקרי הליכות אלא הלכות, יש מטרה להגיע, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא', אבל בטיול עצם ההליכה והטיול הוא גם מטרה! (הגאון רבי שמואל רוזובסקי)
“     ובשעות של הלימוד אני חייב אך ורק ללמוד, כל דבר אחר שאעשה-אני עלול ח”ו להיכשל בגזל'' ( שמש ינון(
     ''והסר שטן מלפנינו ומאחרינו" - מסופר על הרה"ק רבי ברוך מקאסוב (יומא דהילולא י"ג מר חשון) שפעם בא אליו היצר הרע אחר התפילה וציין בפניו שתפילתו היתה בכוונה גדולה.  והשיב לו איך יתכן שתפילתי הייתה כדבעי? הלא התפללתי "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו" השטן שבא קודם התפילה לבלבל במחשבות רעות, והשטן שבא התפילה לבלבל במחשבות גאות, ואם התפילה הייתה בכוונה ולרצון, אין יכולת לבוא אלי עתה.
     ״ותרדמה נפלה על אברם״ (בראשית טו,יד). ה׳ יתברך הראה לאברהם את הגלות ואת כל הצרות שיבואו על בניו. אחת מהן תהיה ה'תרדמה' – שבני ישראל יֵשבו בחיבוק ידיים, ויהיו רדומים ומבלים את שנותיהם באפס מעשה. (המגיד מדובנא)

אדם נחוש (ומתוק האור)
     בספר "שאל אביך ויגדך" מובא הסיפור הבא, אודות הרב מבריסק, המוכיח כי אדם נחוש לקיים את מצוות ה' כפי שצווה, מבלי לשנות בהן כהוא זה, או להתאימן למציאות החיים, כפי שזו נראית בעיניו, זוכה לסייעתא דשמיא מיוחדת.
     בשנה הראשונה לכהונתו של הרב מבריסק, נתפס יהודי בעבירה על החוק ונשפט למוות. על פי תקנות השלטון יש לאפשר לכל מי שיוצא להורג להתוודות לפני מותו, יהודי אומר וידוי עם הרב, ולהבדיל, לא יהודי - עם הכומר.  וכך ארע גם כעת . במועד שנקבע להוצאת גזר הדין לפועל, בעיצומו של יום השבת, הגיע אל הרב מבריסק שליח מיוחד מטעם מושל המחוז, והגיש לו מסמך ובו פקודיה, כי על הרב להתלוות עמו אל בית האסורים כדי לומר וידוי עם הנדון למוות.  משראה הרב את הפקודה, השיב בקיצור ובצורה נמרצת: "אינני הולך". ומפני מה סרב ללכת? טעמו ונימוקו עמו: מאחר שהוא סבור כי בהליכתו ובאמירת הווידוי הוא מזרז את מיתתו של הנדון למוות, שכן בלי וידוי לא הורגים.  סירובו היה תקיף ובלתי מתפשר, וכאשר ניסו לומר לו כי אלמלא יבוא הוא, יזמינו השלטונות רב אחר, אמר: "אם ייקחו - ייקחו, אולם אני אינני עושה כדבר הזה, האסור על פי דיני התורה".
     השליח יצא מלפניו ושב אל המושל בידיים ריקות. לשמע השתלשלות האירועים נתמלא המושל בחמה ובזעם, ומיהר לשלוח אל הרב קצין בכיר. הלה בא, ולא רק דרש במגיע שיבוא עמו אל האסיר, אלא הוסיף באוזניו איומים קשים וחמורים,  והודיע לו חד משמעית שהוא יסבול על סירובו, שכן בתור רב, עליו לבצע את ההוראה בהתאם לחוק.  אבל גם הוא שב בידיים ריקות, ואמר למושל כי הרב מבריסק איננו משנה את דעתו.
     למשמע הדברים בערה חמתו של המושל בקרבו, והוא קם והלך בעצמו אל הרב. כשראו בעלי הבתים את מרכבתו של המושל בפתח בית הרב, נתקפו כולם באימה ובחרדה והקיפו את הרב כשהם צועקים: "הרב מחריב את העיר! הרב ממיט סכנה על כולנו!"  אולם הרב עמד על שלו בכל העוז והתוקף, ושוב הבהיר להם כי לא יעלה על הדעת שהוא יעבור על צווי התורה בשל מלוי פקודה זו.  ואכן, גם כאשר עמד המושל לפניו ומסר את פקודתו בתוספת אזהרות ואיומים גלויים על כך שהוא עתיד להיענש על סירובו בכל חומר הדין - לא נרתע הרב מבריסק ולא נעתר לבקשתו.  בחרי אף גדול סב המושל על עקבותיו ועזב את הבית מבלי להוסיף מילה. בני הקהילה נותרו בחדרו של הרב מפוחדים ומצפים לגרוע מכל...
     תוך זמן קצר רעשה וגעשה העיר בריסק על המעשה, אלו מצדדים בעד החלטת הרב ואלו מגנים אותה,  אלו מסכימים עם החלטת הרב שלא לשנות כהוא זה מחוקי התורה, ואלו טוענים בתוקף כי היה עליו לבצע את צווי המושל למרות צו התורה, כדי לא לסכן את חיי כולם.  אולם הללו וגם הללו לא העלו על קצה דעתם את תוכן המברק שיגיע כעבור שעות אחדות, במוצאי שבת, לידי המושל, ובו הבשורה המרעישה כי הוענקה חנינה לאותו יהודי נדון למות! עתה הבינו כולם, כי אלמלא התעקשותו של הרב מבריסק, לא היה לה לאותו חנינה על מי לחול... ודווקא דבקותו הבלתי מתפשרת בצווי ה', היא שהצילה את חייו!

החוויה היהודית