יום חמישי, 30 באוגוסט 2018

אמרי שפר י"ט אלול ה'תשע"ח



 אל תנסה לראות את העולם דרך עיניו של אחר - הוא עלול להיות עיוור
     בתפילה נאמר אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין ליבו לשמים ובצדקה י''ל אחד המכווין ואחד שאינו מכווין ובלבד שירבה. ואע''פ שאמרו 'ת''ח אסור שיהיה רבב בבגדו' אבל רבבה בבגדו מומלץ ביותר.
     "וענית ואמרת לפני ד' אלוקיך" לפני שבא אדם לומר דבר לפני השם יתברך עליו להכניע את עצמו "וענית" מלשון הכנעה [כמו שכתוב "לענות מפני"] ואז "ואמרת לפני ה'." }תפארת שלמה{
     כשהיה המהר"ל מפראג (נלב"ע ח"י אלול שס"ט) ילד קטן, ישב אצל המלמד שלימדו חומש. בפרשת תולדות, על הפסוק "ויתרוצצו הבנים בקרבה" שאל הילד: "מובן שיעקב לא יצא בעוברם על פתחי תורה של שם ועבר – כיוון שעשו לא הניחו לצאת ללמוד תורה... אבל כאשר עברה רבקה על פתחי עבודה זרה ועשו פרכס לצאת – מדוע לא יצא?"  הרהר רגעים אחדים וענה בעצמו: " לא היה לעשיו כל חשבון ורצון לצאת ללא יעקב. מה יכול עשו לעשות בעולם בלי יעקב? את מי יכה? על מי היה מעליל עלילות שווא?..."
הנכד בעקבות רב הכותל (שיחת השבוע, עלון 1644)
לוח השנה של הרב כפיר גֵץ מתחלק לשניים: לימות השנה כולה ולימי בין הַמְּצָרִים. בשלושת השבועות האלה אין לו יום פנוי. הוא רץ מהרצאה להרצאה, בכל חלקי הארץ. תוכן ההרצאה עוסק בסבו, הרב מאיר-יהודה גֵץ , ששימש רב הכותל המערבי במשך עשרים ושמונה שנים. ההרצאה מלוּוה גילויים על בתי המקדש וסיפורים מרתקים.
"אמנם אני מעביר את ההרצאה יום אחרי יום", אומר הנכד, "אך אני מתלהב מחדש לנוכח תשוקת הציבור לגאולה. כל ההרצאה והעיסוק בנושא נולדו בשאיפה לעורר יהודים ללמוד על בית המקדש ולהתפלל לגאולה".
נדר בתופת
הוא בן 39, תושב ירושלים, אב לחמישה. בילדותו, הוא מספר, לא ידע להכיר את גדולתו של סבו. "הוא היה עניו גדול והתנהג בפשטות", מתאר כפיר. "רק אחרי פטירתו התחלנו להבין מי היה סבא. ידענו שסדר היום שלו מתחיל בתיקון חצות. אחר-כך היה לומד קבלה, מתפלל 'ותיקין' ומתחיל את עבודתו בכותל. בע"ה בעתיד נחשוף פרקים מרתקים מחייו. התברר שסבא תיעד את סדר יומו. כל התרחשות, התפתחות, אירוע, שיחת טלפון, בקשות וכו' רשם ביומנו".
סבו נולד בתוניס, למד משפטים באוניברסיטת סורבון בצרפת והצליח להינצל מהתופת הנאצית. באחד הרגעים המסוכנים נדר שאם יינצל יעלה לארץ הקודש, וכך עשה.
היכן ארון הברית
הקלטה נדירה של הרב גץ, שחשף הנכד, מסעירה את משתתפי הרצאותיו. בהקלטה, משיעור שמסר הרב גץ לתלמידיו לפנות בוקר באחת משנות המ"מים (ה-80') הוא מספר שראה בעיניו את כלי המקדש. "סבא גם אומר בהקלטה שעל מקום הטמנתו של ארון הברית הוא יכול לטעות בארבעים מטרים. סבא לא הוסיף לעסוק בזה. הוא קיבל את המלצת הרבי מליובאוויטש, במכתב תשובה מנומק שכתב לו, שלא לעסוק בחפירות לחיפוש כלי המקדש".
כפיר מספר בהרצאתו על אירוע מרגש שאירע בי"ח בתמוז תשמ"א: "במהלך עבודות למיקום ארון קודש, במנהרות הכותל, נפלה חתיכה ענקית מהקיר ונחשפה מנהרה. סבא העריך שזה מקום ששימש לטבילת כוהנים שנטמאו. הוא עמד בפתח ובכה מרוב התרגשות".
נגד ציפוי לכותל
הסיפורים בפיו קולחים: "היה מיליונר אמריקני שציפה את פסל החירות בציפוי מיוחד, ורצה לעשות זאת, להבדיל, גם באבני הכותל. שגרירות ארה"ב פנתה אל המשרד לענייני דת, וזה העביר את הבקשה לסבא. עמדתו הראשונית של סבא הייתה לדחות את הבקשה, בטענה שאנשים רוצים לנשק את הכותל ולא את הציפוי. כשהלחץ עליו גבר, כתב מכתב לרבי מליובאוויטש, וגולל את נימוקיו לשלילה. הרבי השיב שהוא מזדהה עם הסירוב, והוסיף נימוק שיהיו מי שיראו בזה ביזוי של הכותל. כשהראו למיליונר את תשובת הרבי, הוא ויתר".
ר' כפיר מציין את הכמיהה לגאולה שפיעמה בלב סבו. "לאורך כל היומנים סבא מדגיש שכל פעולותיו בכותל היו להחשת הגאולה. זו מטרתי, להמשיך במשימה עד שנזכה לביאת משיח צדקנו"

החוויה היהודית




יום רביעי, 29 באוגוסט 2018

אמרי שפר י"ח אלול ה'תשע"ח



אתם ניצבים היום בראש השנה. וזהו את”ם ראשי תיבות : אילן תבואה מים, שאלו השלשה נכללין גם כן באדם לצורכו, ניצבים היום בראש השנה, כי האדם נדון בראש השנה. עכ”ד.-
      בדרך צחות ניתן לומר שכל השקפה שבני אדם בודים מליבם היא לרעה בדרך כלל, שכן היא מרבה מחלוקות והתמקדות בטפל. חוץ מהשקפה המקדשת את התורה שניתנה לנו "ממעון קודשך מן השמיים".  וחיזוק לדבר שזה נאמר אחרי שהאדם מתוודה שקיים את כל המצוות של מתנות עניים ולא שינה כלום מדרישות התורה.
    "ברוך פרי בטנך...ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" (כ"ח ד' ה'). "ברך אתה בבואך" לשנה החדשה, בזמן ש"ברוך אתה בצאתך" מן השנה בתשובה ומעש"ט, ומתי התשובה שלמה? "וברוך פרי בטנך" אם גם הבנים הם בכלל ברכה, הולכים בדרך התורה והיראה. (שארית מנחם(
     הקדוש ברוך הוא טבע בסדר הבריאה כי לכל ילד יש שני אחראים על חינוכו, למרות שבטבע בריאתם יש להם טבע שונה והם האב והאם, ומכאן - שחינוכו של הילד מוכרח להיות דווקא בדרך המשולבת ומושפעת משני הטבעים השונים זה מזה, ורק בצורה כזאת הילד מחונך באופן שלם ומושלם
להביט על כולם בעין טובה (פניני בית לוי, עלון 490)
     יואל מישה בלקינד היה הגביר החשוב של העיירה הציורית סמרגוניה בערבות רוסיה הצארית, ששכנה לחופו של נהר הבלוז. רוב תושבי העיירה היו יהודים תלמידי חכמים, שעשו מלאכתם עראי ותורתם קבע. כמה מהם היו גאונים עצומים שלא צעדו 4 אמות מבלי לעסוק בתורה. בלקינד מיודענו היה אף הוא בר-אוריין לא קטן, שעסק לפרנסתו ביבוא סחורות מאירופה לממלכת הצאר הרוסי. זרועותיו הכלכליות היו חסונות ורב גווניות, יודעי דבר טענו שהצאר זקוק לו כמו אוויר לנשימה, ואלמלא יהדותו הוא יכול היה בקלות לקבל את מושכות משרד האוצר של הממלכה בקיצור, יואל מישה בלקינד נשם אוויר פסגות, הממון זרם אליו בשפע, פועליו ופקידיו מיומנים וחרוצים, האישה מאושרת הילדים בריאים ויש לו כמה שעות טובות ביום לעסוק בתורה בריתחא ממש. ככה זוכים לשני שולחנותלזכותו של הגביר ייאמר, שגם ידו הייתה פתוחה לכל ונדיבותו קנתה לה שם טוב בקרב גבאי הצדקה שבמחוז, שלא לדבר על עשרות, אם לא מאות הקבצנים שאף פעם לא השיב פניהם ריקם. רק קבצן אחד תושב העיירה, הוא פשוט לא סבל. לא סבל? פשוט תיעב.
     ועכשיו נעשה הכרות קצרה עם חיים ז'ונדל אפשטיין, קבצן מושבע רווק וערירי, בן 62 , שחוץ מאשר לדפוק על דלתות ולבקש מזון ופרוטות לא עשה דבר. הלשונות הרעות טענו שהקבצן ז'ונדל הוא בעצם מיליונר גדול שצובר את מיליוני פרוטותיו עמוק באדמה, ככלי אין חפץ עד כי יבוא שילה תבלול ענק בלט מעינו השמאלית, גבו כפוף, אפו פחוס להחריד, שני נחיריים ענקיים נמרחו על מרכז פניו וזקן מדובלל עיטר את לחייו. לא נעים לכתוב אך מראהו היה דוחה , ועננה של ריח לא נעים ליוותה אותו בתמידות למותר לציין, שבלקינד הגביר לא סבל את חיים ז'ונדל אפשטיין. משום מה היה נדמה לו, שבעיניו של הקבצן העלוב מרצד לו ניצוץ של נוכלות, וזה הרתיח את דמו. מעולם אבל מעולם, לא נתן בלקינד פרוטה לז'ונדל. הוא סמך בעיניים עצומות על כך שאם חושדים שהעני לא הגון, אין חובה לתת לו, מה עוד שז'ונדל קשישא היה רווק שלא רבץ עליו שום עול פרנסה של יונקים או חתנים.
     היה זה בוקר אביבי, שבוע לפני חג הפסח אחרי תפילת שחרית, כשז'ונדל הקבצן החל לשרך רגליו במרדף חסר סיכוי אחרי בלקינד, לכוון אחוזתו. " הרב בלקינד, הרב בלקינד!" קרא ז'ונדל. הגביר נעצר והיפנה ראשו לעבר הקבצן הצולע, כשעיניו מביעות בוז עמוק. "הרב בלקינד, עשה לי טובה, שמעתי שלכבודו יש מאפיית מצות, האם יוכל כבודו לשמור לי שלוש מצות עבודת יד?, ואולי גם אזכה לקבל בקבוק יין טוב מן היקב של כבודו? לכבוד חג הפסח!...".  זה היה כבר יותר מדי בשביל בלקינד. גם מצות, גם יין, עוד מעט הוא גם יבקש לבוא לליל הסדר המשפחתי... הגביר חיפש משפט חכם ולולייני כדי להיפטר מן הטרדן והשיב: אם יישארו לי מספר מצות, ואם היין לא יחמיץ, אתן לך בלי נדר!!! "תודה הרב בלקינד" אמר ז'ונדל בהתרגשות. מי יודע, חשב בלבו, אף פעם לא זכיתי ממנו לפרוטה, אולי אזכה ליין ולמצות. נו, נו.
     גלגל סובב בעולם, ומי יודע מה ילד יום. יומיים אחר כך בשעת לילה מאוחרת נשמעו דפיקות על דלת ביתו המפואר של הגביר. חיילי הצאר עמדו בפתח, וכבלו את ידי העשיר המבוהל באזיקים כבדים. " אתה עצור באשמת הברחת כלי נשק למלכות הצאר, מבלי להצהיר. יש לנו את כל ההוכחות לכך שהנשק עבר לידי המורדים". על פקודת המעצר היה חתום קצין המחוז קומיסר יבגני בולקצ'וב תוך דקות ספורות הושלך בלקינד לבוש בפיג'מה, לקול זעקותיה של אשתו ולנוכח פניהם המבוהלות של ילדיו, על להביט על כולם בעין טובה עגלה גדולת מימדים והובל אחר כבוד למעצר. אתר המעצרים של הצאר, לא היה אלא שרשרת של בורות עמוקים וטחובים שמי שנכנס לשם ספק רב אם היה יוצא בריא בגופו, שלא לדבר על בריאות נפשו בלקינד חש שחרב עליו עולמו. זרקו לעברו שמיכה דקה בקבוק מים והשאירו אותו קבור ששה מטרים בתוך האדמה , עם תולעים, עכבישים והשם ישמור, עקרבים. על זה אומרים דורשי רשומות: "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא".
     כל הלילה בכה בלקינד בתוך הבור והתפלל לישועה, כפי שמעולם לא התפלל תושבי סמרגוניה היו בהלם בבוקרו של יום. היעלמותו של בלקינד סמוך לפסח הייתה גם מכה קשה לעניי העיר, שהמתינו בכיליון עיניים לחבילות המצות וארגזי היין שהעביר הגביר לידי רב העיר הרב ראובן הירש, שניצח על מלאכת החלוקה אגב, חיים ז'ונדל אפשטיין מעולם, אבל מעולם, לא ניגש לחלוקת ה קמחא ד 'פסחא של רב העיר. הוא ידע שיש קבצנים ועניים יותר ממנו . יום ועוד יום. ערב חג הפסח ויואל מישה בלקינד עדיין טמון בבור, חי-מת, איש כבוי. מים במשורה ולחם צר. עוד מעט ליל הסדר. מה יאכל? איך יקיים את מצוות הפסח? מדוע לא הגיעו אליו עדיין?
     שומר בורות המעצר ולארי גורניצקי היה טיפוס קשוח ואטום מבע. זעקותיו של בלקינד שיקראו לרב העיירה ראובן הירש נפלו על אוזניים ערלות תרתי משמע. הוא הריח את הסוף השמש שקעה לה עגמומית וכוכבי ליל יציאת מצרים ריצדו במרומים, ובלקינד הגביר האומלל חש כי מותו קרב. הרעב הציק לו, וחמץ אסור באכילה. אוי, אוי, אוי, מאין יבוא עזרי פה ושם חדרה לה קרן אור דקיקה. לפתע הוא הבחין בחבל משתלשל מטה, ובקצהו קופסת עץ. "קח את החבילה" אמר לו השומר גורניצקי אטום המבע. "זה בשבילך".  לא יאומן. בתוך הקופסא הונחו אחר כבוד 20 מצות עבודת יד, שלושה בקבוקי יין, חזרת, כרפס, צלוחית חרוסת, כד מים והגדה של פסח. " עזרי מעם השם. אעשה ליל סדר, אפילו בקבר.
     הגביר בלקינד אזר כוחות, ההשגחה העליונה חייכה אליו מלמעלה, והוא חש שהגאולה קרובה ואין ייאוש בעולם כלל . תעצומות נפש אדירות נדרשו לו לקדש ולשיר את ההלללשתות 4 כוסות, לאכול בהסיבה כזית מצה, לספר לעצמו ביציאת מצרים ואפילו למזוג כוס חמישית לכבוד אליהו הנביא. כל ימי החג עברו על הגביר עמוק בבור, כשכולו עמוד אש של תפילה ותחנונים. שבוע כשר של פסח עמוק בבור 
     בבוקרו של איסרו-חג הפלא ופלא, הגיעו שני שומרים ענקיים לשפת הבור והורידו סולם חבלים "עלה אדון בלקינד, עכשיו המשפט שלך".  כמו יוסף הצדיק, החליפו את הפיג'מה המזוהמת שלו במדי חייל רוסי, והעמידו אותו לדין בפני הקומיסר הפוזל יבגני בולקצ'וב. המשפט לא ארך יותר משתי דקות. "זכאי". בולקצ'וב הסביר לבלקינד, כי המידע אודות מבריח הנשק סבל מליקוי קל. שם משפחתו של המבריח הרוסי היה בלקיןוהוא התגורר בכפר ששמו סמורגין. בעוד שבלקינד שלנו הוא תושב העיירה סמרגוניה. ומשום מה עקב שמו הידוע של מיודענו העשיר בלקינד, חיילי הצאר שמו פעמיו אל ביתווטמנוהו עמוק בבור . ומי דאג לשלוח לי מצות ויין לבור? שאל בלקינד את קצין המחוז. "הו, הו" חייך הקצין "חבר שלי דאג לך...".
     בלקינד לא רצה להאריך בדיבור, מי חבר, מה חבר. העיקר הוא חופשי ותודה להשם. טעות לעולם חוזרת חיילי הצאר העלוהו אחר כבוד לכרכרה המפוארת של קצין המחוז והרכיבוהו לעיירתו סמרגוניה. תושבי העיר מקטן ועד גדול, הרבנים והעסקנים יצאו להקביל פניו והשמחה גדולה הייתה. גם עניי העיר הריעו לו במאור פנים. אחד מהם נעדרוהיעדרותו בלטה. הקבצן הוותיק חיים ז'ונדל אפשטיין. עיני ילדי בלקינד זהרו משמחה ואשתו מחתה דמעות של אושר. הסיוט חלף.
     למחרת הגיע לעיירה סמרגוניה קצין המחוז יבגני בולקצ'וב וביקש לקרוא אליו את הגביר בלקינד לצריף רעוע בקצה העיר. כשפתח את דלת הצריף לא האמין הגביר למראה עיניו, הקבצן המאוס חיים ז'ונדל אפשטיין שכב על מיטתו כשכל גופו חבוש, פניו שרוטות ואדומות ורגלו הימנית מגובסת. לצידו ישב קצין המחוז. " זה החבר הטוב שלי, ז'ונדל, שלא ראיתיו 40 שנה. הוא זה שהביא לך מצות ויין, בזכותו עשית ליל סדר כשר בתוך הבור ואכלת מצות שבעה ימים". דיווח בולקצ'וב בלקינד בלע את לשונו במבוכה. מה עניין ז'ונדל אצל קצין המחוז שאל את עצמו. " כן, לידיעתך מר בלקינד, גם אני חייב את חיי לז'ונדל. גדלנו באותו כפר קטן במחוז קרישניבוג, וילדותנו עברה עלינו בידידות עמוקהבאחד הימים בהיותי בן 11 נפלתי מצמרת עץ ושברתי את עצמות רגלי וצלעותיי, איבדתי את ההכרה וגם דם רב, אבל ז'ונדל ידידי שהיה קטן ממני בשנתיים קרע את חולצתו, חסם את קילוחי הדם , ורץ כמו איילה שלוחה להזעיק עזרה. אני... אני חייב לו את חיי...".  ואיך הגיע ז'ונדל אלי, אל הבור שבאתר המעצר? שאל בלקינד המום ומשתאה. " פשוט מאד. הוא ישב מתחת לעץ סמוך לבית שלך, וכשהגיעו לעת לילה חיילנו לעצור אותך, הוא הבין שאתה בצרה גדולה. הוא טיפס אל מאחורי העגלה הגדולה, ונחבא בין שקי החיטים. כשהגיעו חיילי למחנה המעצר, הם גילו אותו מסתתר מאחור וחבטו בו ללא רחמים עד שהגעתי לשם ועצרתי אותם מלהרגו. הוא זחל למשרדי זב דם. אחרי חצי דקה של שיחה זיהיתי אותו כידידי ומציל חיי מן הילדות, ז'ונדל אפשטיין. והוא התחנן על נפשך. הוא אמר לי "יבגני ידידי הצלתי את חייך וזכית למעמד מכובד. מעולם לא פניתי אליך בבקשת עזרה. עכשיו הכניסו לבור צדיק יהודי, איש חסד מופלא והוא גם חבר שלי, שאין לי ספק שידו לא הייתה במעל. הוא אזרח נאמן. אני מתחנן בפניך יבגני, ובשם ידידותנו, אנא אַפשֶר לי להביא לו מצות יין ושאר צרכי החג. אל תפגעו בו לרעה". " הוא שכנע אותי בתמימות שלו, שלא להתאכזר אליך אדון בלקינד, וזכית לחבילה נדיבה של מזון כשר לשבוע שלם שקנינו מיהודי העיר הסמוכה. חבשנו את פצעיו וגיבסנו את רגלו וביום ראשון של חול המועד של חגכם החזרנו אותו לביתו."
     ר' חיים ז'ונדל חייך לעברו של בלקינד כאוב ומיוסר ואמר לו בקול חרישי "הרב בלקינד, אני מוקיר לך המון טובה על הכוונה הטהורה שלך לתת לי מצות ויין לחג, זה כל כך ריגש ושימח אותי, שהרגשתי צורך עז לקרוא תהילים להצלחתך סמוך לביתך, עד שלפתע שבאו החיילים. אני מקווה שאתה מרגיש טוב וחזרת לעצמך בריא ושלם".  דמעה קטנה של בושה בצבצה מעינו הימנית של בלקינד. לפתע הוא חש שנובעים מתוכו מליבו, מפלים ונהרות של אהבה לקבצן האומלל הזה, שמאותו רגע נדמה בעיניו כאיש הכי יפה וטהור בעולם, איש שיש לו הכרת הטוב כלפיו רק על הבטחה, שאפילו לא התכוון לקיימה.
     הגביר בלקינד הבחין גם כי אותו ניצוץ חוזר בעיניו של חיים ז'ונדל איננו ניצוץ של נוכלות חלילה, הוא ניצוץ של אהבת ישראל, אלא שהוא טעה באבחנה. "אני מודה לך חיים ז'ונדל, שכנראה בזכותך נפלתי לבור, כדי שמשם אזכה להביט על בני אדם בעין טובה, כל הזמן".

החוויה היהודית


יום שלישי, 28 באוגוסט 2018

אמרי שפר י"ז אלול ה'תשע"ח



אומר ה ״גבעת שאול״ רמז טמון בפסוק זה עבור אלו העוסקים בתעניות ובסגופים: ״השקיפה״ אותיות ״השק יפה״, כלומר, אם רצונך ללבוש שק, ולסגף עצמך כחלק מעבודת ד' הדבר טוב ויפה, אך כל זאת בתנאי שהוא ״מן השמים״, שרק אתה ובוראך יודעים מכך, אל תתפאר על אותם סגופים באזני אחרים.
     בדרך דרוש נֹאמַר, כי מצות ביכורים תלויה בשמחה, כמו שנא' וְשָמַחְתָ בְכָל הַּטוֹב אֲשֶר נָתַן לְָך ה' אֱֹ-לוקֶיך, כפי ש 'מקרא ביכורים' נקרא רק ב 'עונת השמחה', מהעצרת ועד החג, בה שמח החקלאי ביבולו. התורה מלמדת כאן יסוד בדרכיה הנעימות: אין יהודי לשמוח בחלקו ונחלתו כל עוד וַחֲבֵרוֹ עדיין 'חי על מזוודות'. ה 'שמחה' בישראל החלה רק לאחר שכל שבטי ישראל נחלו שטחיהם, השמחה שלימה כשכולם 'מסודרים', ורק אז נעלה לציון ברננה.
     והיה כי תבוא אל הארץ" )כ"ו א'(. אין "והיה" אלא לשון שמחה, והיא שמחה של מצווה, ובזכות השמחה יזכה ל"תבוא" ר"ת 'תורה וגדולה במקום אחד' )גיטין נ"ט()אהבת ישראל(


     ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' אלוקיך" )כ"ו י"א(. "ושמחת" אימתי ראוי לו לאדם לשמוח, " בכל הטוב - אשר נתן לך ד' אלוקיך" כאשר מאמין שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד. )משמרת איתמר(
ונתתה מהודך עליו" [כז, כ] . (ברכי נפשי).
     מי שזוכה להיות קרוב לגדולי הדור, מקבל את ה 'הוד' המושפע מהם והמוענק לכל אדם באשר-הוא. מהסיפור הבא נלמד שגדוליו האמיתיים של עם ישראל מקרבים את עצמם לכל יהודי, וגם לילדים, ועל אחת כמה וכמה לילדים 'מיוחדים'.
     אחד הסיפורים המופלאים על הגאון רבי אברהם יעקב פאם זצ"ל, ראש ישיבת 'תורה ודעת' בארה"ב, מוסב על 'החבר הטובשהיה לראש הישיבה, בדמותו של הילד שסבל מ 'תסמונת דאון', ומצא אצל הגר"א פאם אוזן קשבת לדבריו אחד הפרקים האחרונים בספר תולדותיו של ראש הישיבה, 'אהוב על כולם', מתאר את מערכת היחסים הלבבית שהיתה בין הרב פאם לאותו ילד. כשילד כזה מגיע לבית הכנסת, יש מקרים שהוא מתרוצץ בין המתפללים, מקפץ על ההרים ומטפס על הגבעות, ויש המנסים לגעור בו ולהשתיקו. אצל הרב פאם התנהלו הדברים אחרת . כשהיה הילד רץ ומסתובב בבית הכנסת ועושה רעש גדול, והמתפללים ניסו להשתיקו, הסביר להם הגר"א פאם שלא רק אין טעם להשתיקו (מפני שזה לא יעזור, וכידוע), אלא יתכן בהחלט – שזו היא צורת התפילה של הילד ההוא מה אנחנו יודעים, אנשי בשר ודם, מהמתחולל בנפשו של הילד? רק השם יתברך, שברא אותו בצורה זו, וקבע מראש איזו משפחה תזכה (כן, כן, תזכה!) לגדלו, הוא לבדו יודע שיתכן שההתרוצצות של הילד בבית הכנסת יש בה מעין 'ריקוד' לכבוד השם, ואיך אנחנו יכולים להשתיקו?!... ראש הישיבה השתדל להתייחס אליו בסבלנות מרובה, והאזין לכל דבריו ,ודי היה בעצם ההתנהגות הזו, כדי להוכיח לכל הקהל כיצד לנהוג עם הילד 
     פעם, ביום שמחת תורה, הגיע הילד לבית הכנסת עם ספר תורה העשוי מנייר, כדרכם של הילדים. אלא שבעוד שכל הילדים האחרים מבינים שהספר שהם אוחזים בידם, אינו ספר תורה כשר, הוא לא הבין זאת... כשהוציאו את כל ספרי התורה מההיכל, ורקדו סביבם, ואחר כך קראו בהם, בא הילד ב 'טענה' אל הגבאי מדוע לא רוקדים גם בספר שלו...  נחשוב לרגע על תגובתו של גבאי מן היישוב לטענה כזו; הרי במקרה הטוב הוא ייתן לילד לטיפה מהולה בלגלוג , ויפטרנו כלאחר-יד... לא כך הם פני הדברים בדרך כלל? האם זו היא ההתייחסות כשראה הילד שלא מתייחסים לדבריו, ניגש אל ראש הישיבה, והציג את ה 'טענה' שלו. ומה השיב לו הגר"א זצ"ל ? האם דחה אותו בשתי ידיו? לא ולאהוא אמר לילד שלאחר שיחזירו את כל ספרי התורה להיכל, הוא בעצמו – ראש הישיבה – ירקוד ויקרא גם ב 'ספר' שלו ... ומה אתם חושבים שהרב פאם דיבר סתם-כך?! לאחר שהחזירו את כל הספרים ביקש הרב מהילד שיביא את ספר-הנייר שלו ואמר 'אתה הראית', וחלק מהקהל שנשאר בבית הכנסת הצטרף ל 'ריקודים', כשהילד מכרכר ומקפץ בכל עוז עם 'ספר התורה', ומרגיש את עצמו 'בעננים'... לאחר מכן ניגשו ל 'קריאת התורה'. ה 'ספר' הונח על הבימה, כשהגר"א פאם עורך 'הצגה' שלימה, והוא-עצמו עולה לתורה, ככהן, ואומר את ה 'ברכות', בלי שם השם כמובן, ואחר כך לוי וישראל, וכו'. עד כדי כך הגיעה מסירותו של הגר"א פאם לאותו ילד זו הייתה הנהגתו בחיים של אותו גאון וצדיק, הגר"א פאם, שידע להתייחס לכל אדם ואדם כפי מה שהוא. הנהגה זו כשכל הקהל רואה ולקח דוגמא חיה איך צריכים להתייחס לנבראים שכאלה, מורידה את הטרוניות שיש לבני האדם . שהרי ברור שאנשים שנולדו להם ילדים כאלה, עלולים לבוא מדי פעם בטענות-ומענות בסגנון 'מדוע דווקא אצלי נולד ילד כזה, ואילו ילדיהם של השכנים בריאים ושלמים, ואין להם כל בעיה '! וכשהגר"א פאם התייחס אל הילד באופן הנ"ל, הוא נכלל בין הצדיקים עליהם נאמר שהם מקיימים את הפסוק 'תנו עוז לאלוקים', דהיינו שכביכול הם 'מחזקים' אותו, ומורידים ממנו את הטרוניות של בני האדם 

החוויה היהודית

יום שני, 27 באוגוסט 2018

אמרי שפר ט"ז אלול ה'תשע"ח



אין לך גרוע מזה, כשעושים פסל ומסכה תועבת ה' 'ושם בסתר"- ומצניעים את האליל מאחורי מסווה של דיבורים נאים ורעיונות נעלים, כגון "תחיה לאומית", תרבות, השכלה וכיו"ב. 
    אם נבקש חיים ושבע ושלום כשלעצמם, ישאלונו: באיזו זכות, מדוע זה מגיע לכם. אבל אנו מבקשים: "אבינו שבשמים, מלא משאלות לבנו לטובה לעבודתך!", "כתבנו בספר חיים, למענך א-לקים חיים", "תן שאלתנו לנו ולבני ביתנו. חיים טובים וארוכים בכבוד ובמנוחה, ביראתך ובתורתך"! ואם זה העיקר, מקבלים הכול!
     את הנערים אשר לפניהם יראו (המלמדים) לנשמות גדולות אשר עודן באיבן, ועליהם להצמיחן ולהפריחן. גנן הוא בגן ד׳ לעבדה ולשמרה, ואף אם יראה בהם נערים אשר לפי הכרתו מרי נפש הם ומדות רעות להם, ידע שזה טבע של גרעיני הנשמות ובוסר המלאכים, מרים הם בחניטתם, ומלאים עסיס בגדלותם. (האדמו"ר מפיאסצנא הי"ד)
     ״בתר עניא אזלא עניותא״ - דאחרי האותיות ״עני״ באות האותיות ״כסף״, מאחר שישראל סבלו כבר עניות, צריכה העניות ללכת מאתם... (הרה״ק רבי שלום מבעלזא זי״ע)
איש אשר רוח בו" [כז, יח] (אחת שאלתי 2  .(
     הסיפור שלפנינו היה חביב מאוד על הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל, והיה מספרו בהזדמנויות שונות, ומפיק ממנו לקחים חשובים: מעשה שהיה לפני כמה עשרות שנים, בתלמיד חכם חסיד וירא ה', שגר בקרית-אתא, וישב ועסק בתורה מתוך עמל רב. פרנסת הבית הייתה דחוקה מאוד, עד שבאחד הימים פנתה אליו אשתו ואמרה לו כי אין ברירה ועליו לחפש פרנסה כי כבר אין מה לאכול בבית.
     החסיד נכנס לבית חרושת לטקסטיל בקרית- אתא, ופנה אל המנהל בנימוס: "ברצוני לעבוד מעט שעות בכל יום, האם תוכל להעסיק אותי?". המנהל השיב בחיוב, ונתן לו עבודה קלה יחסית, עם קצת פרנסה התלמיד חכם הודה לה' יתברך ושמח בחלקו, בעיקר משום שהיה יכול ראשו ורובו להיות שקוע בתורה, לאחר עבודתו , ואף בזמן עבודתו.
     יום אחד, בבואו לבית החרושת, הבחין מיודענו שכל האחראים והפועלים במפעל מתוחים, ומשוחחים ביניהם מתוך דאגה רבה. הוא ניגש לברר אצל הפועלים מה אירע כאן היום, מה פשר אווירת הבהלה והלחץ, מדוע כולם משוחחים ולא עובדים?!  סיפרו לו כי בעל המפעל הזמין מכונה חדשה וענקית ממדינת הים (מכונה שבשעתו הייתה המשוכללת מסוגה בארץ) והיא אמורה להגיע לכאן היום. המכונה אמורה לשכון בבור גדול, אותו כבר כרו והכינו מבעוד מועד במרכז האולם הגדול של בית החרושת, באופן שחלקה התחתון של המכונה יהיה בתוך האדמה, וחלקה העליון מעל לפני הקרקע.
     כדי להכניסה לתוך האולם, הכינו פתח גדול בצד הבניין, ממנו יוכל המנוף להיכנס עם המכונה, ולהושיבה במקומה. אלא שכעת גילו שמנוף המשאית שעושה את דרכה לכאן, יכול להכניס את המכונה דרך הפתח ולהושיבה על גבי הרצפה , אבל אין באפשרותו להכניסה לתוככי הבור, ואם יניח את המכונה במקומה, באוויר שמעל לבור, הרי שתיפול ותישבר (היה זה באותם ימים שלא היו המנופים משוכללים כשל היום). וממילא שוררת כעת מבוכה גדולה במקום, כי לכאורה העצה היחידה שקיימת היא לשבור את כל גג בית החרושת, ולהביא מנוף מיוחד שיוריד מלמעלה את המכונה ויושיבה בתוך הבור, ( והדבר כרוך כמובן בהפסד ממוני עצום ובעגמת נפש מרובה.
     מיד כשנתוודע התלמיד חכם לגודל הבעיה, הגה תיכף ומיד רעיון מבריק! "קחו אותי בבקשה למנהל המפעל", ביקש , והאנשים מסביב חשבו בליבם, 'מה כבר יש לחרדי לומר למנהל', אך כשחזר וביקש, אמרו לו "הוא נמצא במרכז האולם ליד הבור הגדול" . מיהר היהודי לגשת את המנהל, ומצא אותו על סף איבוד עשתונות... פנה אליו ואמר לו: "תראה יש פתרון פשוט לצאת בסייעתא דשמיא מן המצוקה שאנו שרויים בה...", המנהל התבונן בו בעיניים לגלגניות-מה (נראה היה שחשב בליבו, 'וכי מה זה יוכל לייעץ לי לאחר שכל המומחים כבר אמרו נואש'...), "נו, בוא נשמע, מה יש לך לומר?", אמר בנימה של זלזול... " אני מציע - פתח העובד - שנמלא את כל הבור בחתיכות ענקיות של קרח, לא סתם קרח, אלא קרח חזק עד למאוד שמכינים אותו על ידי הכנסת מלח למים לפני הקפאתם, וכאשר קרקע הבור תתמלא על ידי הקרח, ותהיה שווה לרצפת האולם, יכניסו את המכונה ויניחוה על גבי הקרח, ואט אט הקרח יימס, והמכונה תתיישב על מקומה בשלום מבלי להישבר...  מנהל המפעל היה מלא התפעלות מהרעיון. ואכן כך עשו, ועלה הדבר בידם על הצד הטוב ביותר!
     המנהל רצה לשלם לעובד סכום רב על הרעיון הגאוני שהגה (רעיון שכאמור חסך למפעל הפסד גדול ועגמת נפש) אך העובד הצדיק החליט לקדש שם שמים ולא נטל ולו פרוטה אחת...  
     כשהמעשה סופר לפני הגר"א גנחובסקי זצ"ל, התפעל הרב מהחכמה הגדולה, ואמר שיש להפיק מהסיפור כמה לקחים א) יש לראות מכך עד כמה בכוחה של התורה הקדושה להיות מחכמת פתי ב) יש ללמוד מכאן שלכל בעיה, אפילו הקשה ביותר, יש פתרון, רק צריך לאמץ את הראש, ולהתפלל לבורא יתברך שיחונן אותנו בינה למצוא את הפתרון המתאים שיש בו כדי לצאת מן הסבך שאנו שרויים בו . ג) עוד אמר הגר"א גנחובסקי, שיש ללמוד מזה מוסר-השכל נוסף: הנה לכל אדם יש הרבה 'קרח' על ליבו; 'קרח' זה גורם שליבו עדיין לא מיושב ומקובע במקומו הראוי (חסר לו שמחת הלב, יישוב הדעת וסיפוק), אך עלינו לדעת, שניתן להמיס את הקרח הזה לאט לאט, כיצד? - על ידי שיחשוב האדם על מיעוט עצמו ואפסיותו; כאשר האדם משריש בליבו כמה שהוא אינו כלום, ומתנהג בשפלות-הרוח וענווה, בזה גורם שהקרח נמס אט אט, ואז הלב שלו עצמו הולך ומתיישב על מקומו האמתי בשלום... 
החוויה היהודית



יום ראשון, 26 באוגוסט 2018

אמרי שפר ט"ו אלול ה'תשע"ח





אנשים מוכנים להקריב את חייהם למען עמם. מדוע? משום שהקיום האישי שלהם שואב את משמעותו מההשתייכות לקולקטיב הנקרא "עם"


     ה 'אמרי חיים' היה אומר, שדיבורו של האדם דומה לריחות הנודפים מן הסיר. לפי הריח ניתן לדעת מה מתבשל בתוך הסיר, כן גם לפי דיבורי האדם - אפשר לדעת מיהו האדם ומהי דרגתו הרוחנית.
    הגשמיות היא מקום מסוכן. לאדם אורבת תמיד הסכנה להישאב לתוך עולם חומרי נטול רוחניות ולאבד את מעלתו האנושית. ישנן שתי אסטרטגיות להתמודד עם סכנה זו: פרישות - התנזרות מהעולם הגשמי, וצניעות - חיבור לעולם הגשמי בתוך גבולות מוגנים. הפרישות מתאימה לתכונה הגברית, המבטאת את עצמה באמצעים מפושטים .  אולם מהותה של הנשיות היא ביטוי של הרוחניות בתוך העולם הגשמי.  הפרישות, ההתרחקות מן הגשמיות, עלולה להרוס את האישה ואת הברכה שהיא מביאה לעולם.    

     היקום כולו מחולק לאורכו של קו הפרדה המבדיל בין זכר לנקבה – "כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם". החיים הם ריקוד נצחי בין שני כוחות אלה
הצעיף (ברכי נפשי).
     בת חרדית, שהייתה מעוכבת-שידוך, ניגשה לחנות כדי לרכוש צעיף. לאחר שבחרה בסוג המתאים לה, התעניינה אצל המוכר האם הסחורה בחנותו נקייה משעטנז. 'אלא מה את חושבת?! – תמה האיש אשר על החנות; 'וכי אני אחזיק בחנות שלי מוצרים שהינם בחשש שעטנז'?!  אבל הבת לא סיימה בכך את הדין-ודברים עם המוכר, והמשיכה לשאול אותו מה יהיה אם בכל זאת יימצא שעטנז בצעיף ?  המוכר הבטיח לה שבמקרה כזה ייתן לה זיכוי לרכוש מוצרים אחרים. למרות ההבטחה המפורשת ביקשה הבת שהמוכר יעלה את התחייבותו על הכתב במסמך כתוב-וחתום.
     והנה, מיד לאחר שיצאה מן החנות, שמה הנערה את פניה אל מעבדת-השעטנז ברחוב הרב שך בבני ברק, ומסרה את הצעיף לבדיקה. התוצאה לא איחרה לבוא: הצעיף לא רק נגוע בשעטנז, אלא כל- כולו עשוי משעטנז... יותר משהכאיבה לנערה ההוצאה הכספית הלא-גדולה, הציקה לה רמאותו של המוכר. הדבר הכאיב לה במאוד, כיוון שהמוכר הבטיח בצורה הכי ברורה שהבגדים נקיים מכל חשש, והנה עכשיו היא מרגישה שהוא רימה והוליך אותה שולל. כיוון שהיה בידה אישור מהמוכר שבמקרה שיימצא שעטנז היא תקבל זיכוי, החליטה לגשת אל החנות ולתבוע את המגיע לה. אבל לפני כן היא ניגשה אל אביה וסיפרה לו את הדבר האב, ת"ח חשוב, הביע את דעתו שלכאורה אסור לה להחזיר את הצעיף לחנות, כי בכך היא תכשיל נערות אחרות שירכשו אותו ועלולות להיכשל באיסור שעטנז. הבת צייתה לדברי אביה ולא פנתה אל המוכר. אבל, כעבור ימים אחדים הרגישה –  בגלל רמאותו של המוכר – שלא קל לה לסגת מתביעתה. בהסכמת אביה, היא ניגשת אל רב נוסף, המגלה את דעתו שהדבר מותר, והיא יכולה להשיב את הצעיף לחנות חילוקי הדעות הנ"ל הביא אותה להחלטה להעביר את ההכרעה הסופית בעניין לידי מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל. היא שיגרה את השאלה בידי שליח, ותשובת הגרי"ש הייתה שאסור להחזיר את הצעיף לחנות . הפעם ידעה הנערה מעוכבת - השידוך שאסור לה להחזיר את הסחורה, והחליטה לשרוף את הצעיף. אבל, בטרם ניגשה למלאכת השריפה, החליטה לעשות דבר נוסף, חכם מאין כמוהו. היא לקחה את הצעיף בידה, וניגשה אל מנהל הסמינר הרב כהנא, ושחזרה בפניו את מהלך האירועים מרגע הקנייה ועד פסק - ההלכה של מרן הגרי"ש. לאחר מכן ביקשה מהרב כהנא שייכנס אל כל כיתה בסמינר,ויציג את הצעיף בפני התלמידות, ויעורר אותן בדבר הצורך להקפיד בהלכות שעטנז מחד ולא לסמוך על הבטחותיהם של המוכרים מאידך. 'גם אני לא יכולתי להאמין שהצעיף הזה, התמים-למראה, יהיה נגוע כל-כך בשעטנז, במיוחד לאחר שבעל החנות דיבר בביטחון כה גמור שהסחורה שלו היא נקייה'. אמרה הנערה לרב כהנא.
     המנהל עשה כדבריה, וכשהצעיף בידיו עבר בכל הכיתות, ועורר את הבנות כנ"ל . ומה קרה לאחר מכן? – עוד באותו ערב הגיעה לבת מעוכבת-השידוך הצעה של בחור מצוין וירא-שמים, ולאחר שבוע שברו שם צלחת      - - -
     למרות שאין בידינו אפשרות למדוד את ערך מעשי האדם, "ואין שוקלין אלא בדעתו של א-ל דעות", כפי שכותב הרמב"ם בהלכות תשובה, היה בכך אות ומופת שמעשיה של הנערה – שנהגה בחוכמה-רבתי ביקשה לעורר את התלמידות מפני האיסור החמור – היו רצויים בשמים. המקור ממנו שאב ככל הנראה מרן הגרי"ש אלישיב את הפסק שלו, שאסור להחזיר את הצעיף, הוא מהמשנה במסכת דמאי האומרת: 'הלוקח ירק מן השוק ונמלך להחזיר, לא יחזיר עד שיעשר' וכו'. והנה, מספר הגאון הרב יצחק זילברשטיין שליט"א, כשהייתי אצל מו"ח מרן הגרי"ש, שאלתיו שלכאורה הדברים אינם דומים, שכן המשנה בדמאי עוסקת באדם שעשה קניין בסחורה, ואילו במקרה של הנערה הרי סוכם מראש עם המוכר שאם הבגד יהיה נגוע בשעטנז, המכר לא יחול והיא תקבל זיכוי, והמוכר אף צייד אותה במסמך מפורש המאשר זאת. תשובת מו"ח הייתה ש 'אמנם הצדק איתך, אבל בכל זאת אין להשיב את הצעיף לחנות'. 
החוויה היהודית

יום חמישי, 23 באוגוסט 2018

אמרי שפר י"ג אלול ה'תשע"ח



      אדם התלונן לפני הרב על פלוני שמפיץ עליו שקרים . "אל תתרגז", אמר הרב "עדיף מאשר שיספר עליך את האמת ".
     אדם נכנס לחתונה ושאל איפה בעל השמחה. הצביע מישהו על בעל האולם ואמר: "זה בעל השמחה, ההוא שיושב במזרח הוא בעל החובות".
     בעת שהיה הרה"ק מרן בעל "אמרי חיים" מוויז'ניץ זי"ע משמיע דברות קודש תוכחה ומוסר במקהלות עם, היה אומר כך "איך מיין נישט קיינעם, אבער אויב איינער מיינט אז איך מיין אים – אים מיין איך טאקע" [אני לא מתכוון לאף אחד, אבל אם יש אחד שחושב שאני מתכוון אליו – אליו אני באמת מתכוון...
     דברי חז"ל בשלהי קידושין "לא העשירות מן האומנות ולא עניות מן האומנות – אלא הכול לפי זכותו". הקב"ה זן ומפרנס את ביריותיו, והשתדלותנו היא חלק מסוים ממערך הפרנסה. את האמונות הללו יש להנחיל לבנים, להמחיש בפעולות, ולא רק בדיבור. 
     ״דרך עמלק אשר מקרר ועושה מכל הדברים מקרה. ועל ידי זה הוא מוציא את האדם מהאמונה. כי מי שעושה ורואה את דברי העולם כמקרה הוא יוצא לגמרי מהאמונה!״ (ליקוטי הרי״ם כי תצא)
     העניו האמיתי אינו בא בטרוניה עם בוראו אין הוא תובע לעצמו מתנות. מבין בדעתו הוא שאם לא נתנם לו הבורא הרי שאין הוא ראוי להם ונוהג הוא עם בוראו בענווה.
     התפילות הן כמו "מכבסה", התפילה בטהרתה היא מכונת כיבוס רוחנית שמנקה ומצחצחת את נשמתו של האדם... לאחר לילה החולף על האדם, באיזו צורה שהיא, יש צורך בתפילה מרוממת שתכבס את הנפש. וגם זה לא מספיק, לאחר כשבע שעות שוב תפילת מנחה – לטהר לכבס לנקות את הנפש!
      "חז"ל אמרו: 'איזהו גיבור, הכובש את יצרו'. שבירת היצר אינה דורשת גבורה, אבל כבישת היצר ורתימת כוחותיו לעבודת ה' – על כך צריך גבורה" (הבעש"ט)
אין כוחנו אלא בפינו- כוחה של תפילה (קול ברמה, גליון 345)
     אדם שעובד במנהרות הכותל כתב את הסיפור הבא:
     יש לנו ביישוב מכרים שאצל הבעל התגלה גידול )לא ממאיר( של 4 ס"מ במוח לפני כמה חודשים. כמובן שהחליטו לנתח אותו עבר ניתוח להוצאת הגידול, ואז עוד ניתוח כי משהו הסתבך. אמרו לו שהוא יצטרך ניתוח שלישי כדי לסגור את הסיפור. כשנודע לי על מצבו, הוספתי את שמו לרשימת האנשים שאני מתפלל עליהם מול קודש הקודשים. כל סיור במנהרות אני מאפשר לקבוצה כמה רגעים של תפילה מול קה"ק ומנצל את ההזדמנות לפרק תהילים ותפילה על כלל ישראל ובכללם מזכיר גם את השמות שברשימה שבידי.
     ביום שלישי בשבוע הוא עבר את הניתוח השלישי שהיה אמור להיות פשוט. וביום שישי מצבו פתאום הסתבך ונהיה קריטי. הוא נלקח לניתוח דחוף בשבת. ביום שלישי השבוע הוא התעורר, ואמר לאשתו שהוא רוצה שאני אבוא לבקר אותו. קצת הופתעתי מהבקשה, בכל זאת הייתי מצפה שיבקש מאנשים יותר קרובים אליו שיבואו לבקר. בכל מקרה לא יצא לי ללכת אבל ביום שישי בצהריים התקשרתי אליו כדי לשאול בשלומו. התברר לי שהוא שוחרר ל"חופש" מהבית חולים והוא בבית בשבת... אז הלכתי לבקר אותו בערב שבת אחרי התפילה.
     התחלנו לדבר ואז הוא אמר לי "ראיתי אותך". שאלתי איפה? והוא ענה לי בפשטות "למעלה"... מסתבר שהוא כבר היה עם רגל וחצי בעולם האמת. הוא סיפר שהוא (הנשמה שלו) ישב בסוג של "חדר המתנה" עם עוד כמה שהיו במצבו. הוא אמר ששם כח המשיכה עובד הפוך... הנשמה נמשכת למעלה. הוא ראה את מלאך המוות ואמר שכל מי שהכיר אותו נלקח על ידו ועבר ל"שלב הבא". ותוך כדי שהוא ממתין לראות מה יהיה אתו הוא פתאום מתחיל לראות כמה פרצופים מוכרים של אנשים שמתפללים עליו – הרב מחב"ד, בית הכנסת שלו בארה"ב, קבוצת נשים ביישוב שאומרות תהילים, ואותי...  והוא סיפר איך הרגיש שכל התפילות האלה פשוט מושכות אותו בכח למטה, כמו משחק של משיכת חבל כשבסופו של דבר התפילות ניצחו. נאמר לו שהוא חוזר לכאן.
     מיותר לציין שהייתי המום. תמיד תהיתי עד כמה התפילות משפיעות בעולמות העליונים והנה קיבלתי תשובה פשוטה ברורה וחדה. איך כמה רגעים של תפילה בכותל מיהודי פשוט יכולות להיות ההבדל בין חיים ומוות הרגשתי שאני חייב לשתף את כולם בסיפור הזה כי אותי אישית הוא חיזק מאוד. אנחנו כמדריכי ועובדי מנהרות הכותל שזוכים להיות בנקודה הקדושה ביותר בכותל, יכולים בקלות "להתקרר" ולשכוח איפה אנחנו נמצאים, מה הכוח של המקום שבו אנחנו נמצאים, ומה הכוח של תפילה. ממילא זה גם לפעמים משליך על איך שאנחנו מעבירים את קדושת המקום וחשיבות התפילה בכלל ובמקום הזה בפרט לקבוצות שאנו מדריכים. אני מקווה מאוד שהסיפור הזה יחזק את כולנו, וכמובן שאשמח אם תפיצו אותו לזיכוי הרבים.
מה טובו אוהליך יעקב..." (יערב נא שיחי(.
     סיפר הרב מאיר לוריא ז"ל, מנכ"ל חינוך העצמאי, מעשה על רבי אלעזר שך זצ"ל: באחד המקרים בא אלי יהודי עם אשתו ומבקש שאסדר לאשתו העברה לבית ספר קרוב יותר. 'קשה לה, אמר, 'היא צריכה לצאת כל בוקר בשעה.7:30 כדי להגיע לעבודה בזמן, וזה קשה'. והוא תיאר באוזני את סדר יומו; הוא עצמו, אמר, לא יכול לטפל בענייני הבית כי הוא יושב ולומד כל היום, ואשתו, כך הסביר לי, חייבת כל בוקר לקום מוקדם, עליה להספיק להכין סנדוויצ'ים לילדים וגם לבעלה, ולא תמיד היא מספיקה להכין, בבוקר היא צריכה להספיק להביא את הילדים לגן ולבית הספר, וכשהוא בא בצהרים צריכה ארוחת הצהרים שלו להיות מוכנה, ולפעמים היא חוזרת מאוחר והאוכל לא מוכן. לאחר מכן הוא צריך לנוח לפני שהוא חוזר ללמוד, אחה"צ היא צריכה לבשל כדי שתהיה ארוחת צהרים מוכנה. ועליה אף לערוך קניות במכולת, וכמובן שכשהוא בא בערב חייבת ארוחת הערב להיות מוכנה כי הוא יוצא מיד ללמוד, ובערב היא צריכה להכין את השיעורים לבית הספר ולהשכיב את הילדים, בקיצור יום עבודה מפרך קשה לה לעמוד בו, ולכן מבקש העברה למקום עבודה קרוב יותר, שזה יכול לסייע לה. שאלתי אותו: מתי אתה קם והולך לתפילה? אתה לא יכול על הדרך לקחת את הילדים לגן ולבית הספר? וכשאתה חוזר מבית הכנסת, אתה לא יכול להיכנס למכולת ולקנות את מה שצריך לבית? מה יקרה אם תקום מוקדם יותר ותכין את הסנדוויצ'ים לילדים וגם לאשתך? ומה יקרה אם בערב תעזור לה קצת, ותוריד מדי פעם את פח הזבל או אפילו תשטוף את הרצפה לעתים? מה, אתה תייר בבית שלך?. האיש התנפל עלי בזעם, והוכיח אותי על פני שאני שונא תורה.
     אשתו, בכל אופן, לא קיבלה העברה. באחד הימים הזדמנתי לבית ראש הישיבה הרב שך זצ"ל, הוא ישב מול הדלת וברגע שראה אותי קם ורץ לקראתי, תפס אותי בשתי ידי ואמר בהתרגשות: טוב מאוד, טוב מאוד, ברוכים תהיו!. לא הבנתי לפשר התלהבות זו, שאלתי: מה קרה? ואז סיפר לי: "היה אצלי מישהו וסיפר לי את תוכן השיחה שלכם אתו, טוב מאוד ענית לו". נדהמתי, כי זכרתי שדיברתי אתו קשות והטחתי בו מילים חריפות שאלתי בזהירות: האם סיפר את כל מה שאמרתי לו? הרב ש"ך השיב: "לפי רוח הדברים אני חושב שכן", ואז לפתע שאל אותי בחיוכו האבהי המפורסם: "מאיפה אתה יודע את כל הדברים הללו שצריך כך לעזור בבית? האם אתה עצמך 'נאה מקיים' או רק 'נאה דורש'"? עניתי לו: "אינני יודע אם אני 'נאה מקיים', בכל אופן אני משתדל הצורה בה האיש התעלם ביודעין מהחובה בזאת, הרגיזה אותי מאוד, ע"כ עניתי לו כפי שעניתי". סיפרתי לראש הישיבה על "בית הספר" שבו התחנכתי לכך, הלא הוא סבי הגדול רבי מתתיהו לוריא, שלא פסק מתלמודו, ובכל זאת לא תשוער העזרה שהושיט לסבתי בבית. "כך צריך להיות!" ענה ראש הישיבה "וכי אני לא עזרתי לאשתי ככל יכולתי?!" שאלתי: "מה ענה ראש הישיבה לאיש?" "עניתי לו: אם תתנהג כפי שאמר ר' מאיר, אבקש שבשנה הבאה יסדר העברה לאשתך, אבל אם תמשיך להתנהג כהיום, אבקש שיפטר אותה, והיא תשב בבית למען תחיה כאדם נורמאלי. אישה זה לא עבד ולא שפחה, ודע לך שאדאג שידווחו לי אם שינית מדרכך הנוכחית..."
החוויה היהודית