אמרי שפר ט"ז אלול ה'תשע"ח

אין לך גרוע מזה, כשעושים פסל ומסכה תועבת ה' 'ושם בסתר"- ומצניעים את האליל מאחורי מסווה של דיבורים נאים ורעיונות נעלים, כגון "תחיה לאומית", תרבות, השכלה וכיו"ב. 

    אם נבקש חיים ושבע ושלום כשלעצמם, ישאלונו: באיזו זכות, מדוע זה מגיע לכם. אבל אנו מבקשים: "אבינו שבשמים, מלא משאלות לבנו לטובה לעבודתך!", "כתבנו בספר חיים, למענך א-לקים חיים", "תן שאלתנו לנו ולבני ביתנו. חיים טובים וארוכים בכבוד ובמנוחה, ביראתך ובתורתך"! ואם זה העיקר, מקבלים הכול!

     את הנערים אשר לפניהם יראו (המלמדים) לנשמות גדולות אשר עודן באיבן, ועליהם להצמיחן ולהפריחן. גנן הוא בגן ד׳ לעבדה ולשמרה, ואף אם יראה בהם נערים אשר לפי הכרתו מרי נפש הם ומדות רעות להם, ידע שזה טבע של גרעיני הנשמות ובוסר המלאכים, מרים הם בחניטתם, ומלאים עסיס בגדלותם. (האדמו"ר מפיאסצנא הי"ד)

     ״בתר עניא אזלא עניותא״ - דאחרי האותיות ״עני״ באות האותיות ״כסף״, מאחר שישראל סבלו כבר עניות, צריכה העניות ללכת מאתם... (הרה״ק רבי שלום מבעלזא זי״ע)

איש אשר רוח בו" [כז, יח].  (אחת שאלתי 2  .(

     הסיפור שלפנינו היה חביב מאוד על הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל, והיה מספרו בהזדמנויות שונות, ומפיק ממנו לקחים חשובים: מעשה שהיה לפני כמה עשרות שנים, בתלמיד חכם חסיד וירא ה', שגר בקרית-אתא, וישב ועסק בתורה מתוך עמל רב. פרנסת הבית הייתה דחוקה מאוד, עד שבאחד הימים פנתה אליו אשתו ואמרה לו כי אין ברירה ועליו לחפש פרנסה כי כבר אין מה לאכול בבית.

     החסיד נכנס לבית חרושת לטקסטיל בקרית- אתא, ופנה אל המנהל בנימוס: "ברצוני לעבוד מעט שעות בכל יום, האם תוכל להעסיק אותי?". המנהל השיב בחיוב, ונתן לו עבודה קלה יחסית, עם קצת פרנסה.  התלמיד חכם הודה לה' יתברך ושמח בחלקו, בעיקר משום שהיה יכול ראשו ורובו להיות שקוע בתורה, לאחר עבודתו , ואף בזמן עבודתו.

     יום אחד, בבואו לבית החרושת, הבחין מיודענו שכל האחראים והפועלים במפעל מתוחים, ומשוחחים ביניהם מתוך דאגה רבה. הוא ניגש לברר אצל הפועלים מה אירע כאן היום, מה פשר אווירת הבהלה והלחץ, מדוע כולם משוחחים ולא עובדים?!  סיפרו לו כי בעל המפעל הזמין מכונה חדשה וענקית ממדינת הים (מכונה שבשעתו הייתה המשוכללת מסוגה בארץ),  והיא אמורה להגיע לכאן היום. המכונה אמורה לשכון בבור גדול, אותו כבר כרו והכינו מבעוד מועד במרכז האולם הגדול של בית החרושת, באופן שחלקה התחתון של המכונה יהיה בתוך האדמה, וחלקה העליון מעל לפני הקרקע.

     כדי להכניסה לתוך האולם, הכינו פתח גדול בצד הבניין, ממנו יוכל המנוף להיכנס עם המכונה, ולהושיבה במקומה. אלא שכעת גילו שמנוף המשאית שעושה את דרכה לכאן, יכול להכניס את המכונה דרך הפתח ולהושיבה על גבי הרצפה , אבל אין באפשרותו להכניסה לתוככי הבור, ואם יניח את המכונה במקומה, באוויר שמעל לבור, הרי שתיפול ותישבר,  (היה זה באותם ימים שלא היו המנופים משוכללים כשל היום). וממילא שוררת כעת מבוכה גדולה במקום, כי לכאורה העצה היחידה שקיימת היא לשבור את כל גג בית החרושת, ולהביא מנוף מיוחד שיוריד מלמעלה את המכונה ויושיבה בתוך הבור, ( והדבר כרוך כמובן בהפסד ממוני עצום ובעגמת נפש מרובה.

     מיד כשנתוודע התלמיד חכם לגודל הבעיה, הגה תיכף ומיד רעיון מבריק! "קחו אותי בבקשה למנהל המפעל", ביקש , והאנשים מסביב חשבו בליבם, 'מה כבר יש לחרדי לומר למנהל', אך כשחזר וביקש, אמרו לו "הוא נמצא במרכז האולם,  ליד הבור הגדול" . מיהר היהודי לגשת את המנהל, ומצא אותו על סף איבוד עשתונות... פנה אליו ואמר לו: "תראה יש פתרון פשוט לצאת בסייעתא דשמיא מן המצוקה שאנו שרויים בה...", המנהל התבונן בו בעיניים לגלגניות-מה (נראה היה שחשב בליבו, 'וכי מה זה יוכל לייעץ לי לאחר שכל המומחים כבר אמרו נואש'...), "נו, בוא נשמע, מה יש לך לומר?", אמר בנימה של זלזול... " אני מציע - פתח העובד - שנמלא את כל הבור בחתיכות ענקיות של קרח, לא סתם קרח, אלא קרח חזק עד למאוד,  שמכינים אותו על ידי הכנסת מלח למים לפני הקפאתם, וכאשר קרקע הבור תתמלא על ידי הקרח, ותהיה שווה לרצפת האולם, יכניסו את המכונה ויניחוה על גבי הקרח, ואט אט הקרח יימס, והמכונה תתיישב על מקומה בשלום מבלי להישבר...  מנהל המפעל היה מלא התפעלות מהרעיון. ואכן כך עשו, ועלה הדבר בידם על הצד הטוב ביותר!

     המנהל רצה לשלם לעובד סכום רב על הרעיון הגאוני שהגה (רעיון שכאמור חסך למפעל הפסד גדול ועגמת נפש),  אך העובד הצדיק החליט לקדש שם שמים ולא נטל ולו פרוטה אחת...  

     כשהמעשה סופר לפני הגר"א גנחובסקי זצ"ל, התפעל הרב מהחכמה הגדולה, ואמר שיש להפיק מהסיפור כמה לקחים:  א) יש לראות מכך עד כמה בכוחה של התורה הקדושה להיות מחכמת פתי!  ב) יש ללמוד מכאן שלכל בעיה, אפילו הקשה ביותר, יש פתרון, רק צריך לאמץ את הראש, ולהתפלל לבורא יתברך שיחונן אותנו בינה למצוא את הפתרון המתאים שיש בו כדי לצאת מן הסבך שאנו שרויים בו . ג) עוד אמר הגר"א גנחובסקי, שיש ללמוד מזה מוסר-השכל נוסף: הנה לכל אדם יש הרבה 'קרח' על ליבו; 'קרח' זה גורם שליבו עדיין לא מיושב ומקובע במקומו הראוי (חסר לו שמחת הלב, יישוב הדעת וסיפוק), אך עלינו לדעת, שניתן להמיס את הקרח הזה לאט לאט, כיצד? - על ידי שיחשוב האדם על מיעוט עצמו ואפסיותו; כאשר האדם משריש בליבו כמה שהוא אינו כלום, ומתנהג בשפלות-הרוח וענווה, בזה גורם שהקרח נמס אט אט, ואז הלב שלו עצמו הולך ומתיישב על מקומו האמתי בשלום... 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

נקודה שבועית, פרשת השבוע "כי תשא" ה'תשע"ו

 

 

 

בפרשת השבוע שלנו, פרשת "כי תשא", אנו נחשפים לאחד האירועים הקשים שעובר עם ישראל, חטא העגל.

משה רבנו יורד מהר סיני כשבידיו לוחות הברית וסופג מכה קשה ביותר כשמולו נגלה מחזה קשה בו עם שלם עומד ומשתחווה לעגל זהב שבנו במו ידיהם, וכל זה רגע אחרי ששמעו את דבר ה' קורא להם שלא יעשו פסל ומסכה.

זו היתה נקודת שפל של עם ישראל וצניחה אדירה אחרי הגבהים הרוחניים  שהם היו בהם בשעה ששמעו את ה' מקריא להם בקולו שלו את עשרת הדיברות.

אחת התוצאות הישירות לאירוע היתה קשה: "...ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר" - משה מנפץ את הלוחות שזה עתה קיבל מה' ושובר אותם לחלוטין והתורה טורחת לציין בפנינו שזה נעשה דווקא "תחת ההר" כדי לומר לנו שאמנם עמדו בני ישראל ליד ההר אך כעת הם נמצאים בתחתית. לשם הם התדרדרו.

מה היתה תכלית השבירה של הלוחות בידי משה?

משה לא עשה זאת מתוך יאוש. זה לא נעשה מתוך קבלת כישלון אלא ההפך הגמור, זו היתה שבירה על מנת להתחיל בבניה מחדש של התהליך.

כאשר משה ראה את העם סוגד לפסל ממש רגע אחרי המעמד הגדול של קבלת התורה הוא הבין שהעם עדיין שרוי בהערצה למשהו מוחשי. למשהו גשמי. לעם היה קשה להתחבר כעת לדבר רוחני גדול ככל שיהיה.

משה חשש שעכשיו אחרי שיפתרו את בעיית חטא העגל ימשיך העם לסגוד לדבר גשמי ויהפכו את הלוחות שהוריד איתו מההר לאליל חדש עבורם.

הוא פחד שהעם יעניק לאבנים את הכח האלוקי ויחלו להשתחוות אליהם מבלי להבין את התכלית האמיתית של הלוחות.

זו היתה הסיבה שמשה החליט לנפץ מול עיניהם ולזעזע אותם כדי שילמדו אחת ולתמיד שהאלוקים הוא אחד וזה ה' שבשמים ואין בלתו. אין קדושה בחפץ כלשהו כאלוקים. הלוחות, כלי המקדש, הר סיני,המשכן והמקדש עצמו, כל אלה הם קדושים אך הם משרתים את המטרה שהיא קבלת הקדושה בה' יתברך.

לעיתים עלינו, בדיוק כמו משה, לנפץ ולשבור מהלכים בחיינו כדי להתחיל אותם מחדש. כדי לשבור ולרסק מחשבה שמראש כנראה היתה מוטעית ולפתוח דף חדש. יש מקרים שאין ברירה וחייבים זעזוע קשה כדי להבין את המשמעות האמיתית וכך נהג משה וכך עלינו ללמוד ממנו בשעת אמת במקרים הקטנים שלנו.

 

שבת שלו ומבורך!

תודות : לצחי מיכאלי

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

 

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם