אמרי שפר ט"ז אלול ה'תשע"ח

אין לך גרוע מזה, כשעושים פסל ומסכה תועבת ה' 'ושם בסתר"- ומצניעים את האליל מאחורי מסווה של דיבורים נאים ורעיונות נעלים, כגון "תחיה לאומית", תרבות, השכלה וכיו"ב. 

    אם נבקש חיים ושבע ושלום כשלעצמם, ישאלונו: באיזו זכות, מדוע זה מגיע לכם. אבל אנו מבקשים: "אבינו שבשמים, מלא משאלות לבנו לטובה לעבודתך!", "כתבנו בספר חיים, למענך א-לקים חיים", "תן שאלתנו לנו ולבני ביתנו. חיים טובים וארוכים בכבוד ובמנוחה, ביראתך ובתורתך"! ואם זה העיקר, מקבלים הכול!

     את הנערים אשר לפניהם יראו (המלמדים) לנשמות גדולות אשר עודן באיבן, ועליהם להצמיחן ולהפריחן. גנן הוא בגן ד׳ לעבדה ולשמרה, ואף אם יראה בהם נערים אשר לפי הכרתו מרי נפש הם ומדות רעות להם, ידע שזה טבע של גרעיני הנשמות ובוסר המלאכים, מרים הם בחניטתם, ומלאים עסיס בגדלותם. (האדמו"ר מפיאסצנא הי"ד)

     ״בתר עניא אזלא עניותא״ - דאחרי האותיות ״עני״ באות האותיות ״כסף״, מאחר שישראל סבלו כבר עניות, צריכה העניות ללכת מאתם... (הרה״ק רבי שלום מבעלזא זי״ע)

איש אשר רוח בו" [כז, יח].  (אחת שאלתי 2  .(

     הסיפור שלפנינו היה חביב מאוד על הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל, והיה מספרו בהזדמנויות שונות, ומפיק ממנו לקחים חשובים: מעשה שהיה לפני כמה עשרות שנים, בתלמיד חכם חסיד וירא ה', שגר בקרית-אתא, וישב ועסק בתורה מתוך עמל רב. פרנסת הבית הייתה דחוקה מאוד, עד שבאחד הימים פנתה אליו אשתו ואמרה לו כי אין ברירה ועליו לחפש פרנסה כי כבר אין מה לאכול בבית.

     החסיד נכנס לבית חרושת לטקסטיל בקרית- אתא, ופנה אל המנהל בנימוס: "ברצוני לעבוד מעט שעות בכל יום, האם תוכל להעסיק אותי?". המנהל השיב בחיוב, ונתן לו עבודה קלה יחסית, עם קצת פרנסה.  התלמיד חכם הודה לה' יתברך ושמח בחלקו, בעיקר משום שהיה יכול ראשו ורובו להיות שקוע בתורה, לאחר עבודתו , ואף בזמן עבודתו.

     יום אחד, בבואו לבית החרושת, הבחין מיודענו שכל האחראים והפועלים במפעל מתוחים, ומשוחחים ביניהם מתוך דאגה רבה. הוא ניגש לברר אצל הפועלים מה אירע כאן היום, מה פשר אווירת הבהלה והלחץ, מדוע כולם משוחחים ולא עובדים?!  סיפרו לו כי בעל המפעל הזמין מכונה חדשה וענקית ממדינת הים (מכונה שבשעתו הייתה המשוכללת מסוגה בארץ),  והיא אמורה להגיע לכאן היום. המכונה אמורה לשכון בבור גדול, אותו כבר כרו והכינו מבעוד מועד במרכז האולם הגדול של בית החרושת, באופן שחלקה התחתון של המכונה יהיה בתוך האדמה, וחלקה העליון מעל לפני הקרקע.

     כדי להכניסה לתוך האולם, הכינו פתח גדול בצד הבניין, ממנו יוכל המנוף להיכנס עם המכונה, ולהושיבה במקומה. אלא שכעת גילו שמנוף המשאית שעושה את דרכה לכאן, יכול להכניס את המכונה דרך הפתח ולהושיבה על גבי הרצפה , אבל אין באפשרותו להכניסה לתוככי הבור, ואם יניח את המכונה במקומה, באוויר שמעל לבור, הרי שתיפול ותישבר,  (היה זה באותם ימים שלא היו המנופים משוכללים כשל היום). וממילא שוררת כעת מבוכה גדולה במקום, כי לכאורה העצה היחידה שקיימת היא לשבור את כל גג בית החרושת, ולהביא מנוף מיוחד שיוריד מלמעלה את המכונה ויושיבה בתוך הבור, ( והדבר כרוך כמובן בהפסד ממוני עצום ובעגמת נפש מרובה.

     מיד כשנתוודע התלמיד חכם לגודל הבעיה, הגה תיכף ומיד רעיון מבריק! "קחו אותי בבקשה למנהל המפעל", ביקש , והאנשים מסביב חשבו בליבם, 'מה כבר יש לחרדי לומר למנהל', אך כשחזר וביקש, אמרו לו "הוא נמצא במרכז האולם,  ליד הבור הגדול" . מיהר היהודי לגשת את המנהל, ומצא אותו על סף איבוד עשתונות... פנה אליו ואמר לו: "תראה יש פתרון פשוט לצאת בסייעתא דשמיא מן המצוקה שאנו שרויים בה...", המנהל התבונן בו בעיניים לגלגניות-מה (נראה היה שחשב בליבו, 'וכי מה זה יוכל לייעץ לי לאחר שכל המומחים כבר אמרו נואש'...), "נו, בוא נשמע, מה יש לך לומר?", אמר בנימה של זלזול... " אני מציע - פתח העובד - שנמלא את כל הבור בחתיכות ענקיות של קרח, לא סתם קרח, אלא קרח חזק עד למאוד,  שמכינים אותו על ידי הכנסת מלח למים לפני הקפאתם, וכאשר קרקע הבור תתמלא על ידי הקרח, ותהיה שווה לרצפת האולם, יכניסו את המכונה ויניחוה על גבי הקרח, ואט אט הקרח יימס, והמכונה תתיישב על מקומה בשלום מבלי להישבר...  מנהל המפעל היה מלא התפעלות מהרעיון. ואכן כך עשו, ועלה הדבר בידם על הצד הטוב ביותר!

     המנהל רצה לשלם לעובד סכום רב על הרעיון הגאוני שהגה (רעיון שכאמור חסך למפעל הפסד גדול ועגמת נפש),  אך העובד הצדיק החליט לקדש שם שמים ולא נטל ולו פרוטה אחת...  

     כשהמעשה סופר לפני הגר"א גנחובסקי זצ"ל, התפעל הרב מהחכמה הגדולה, ואמר שיש להפיק מהסיפור כמה לקחים:  א) יש לראות מכך עד כמה בכוחה של התורה הקדושה להיות מחכמת פתי!  ב) יש ללמוד מכאן שלכל בעיה, אפילו הקשה ביותר, יש פתרון, רק צריך לאמץ את הראש, ולהתפלל לבורא יתברך שיחונן אותנו בינה למצוא את הפתרון המתאים שיש בו כדי לצאת מן הסבך שאנו שרויים בו . ג) עוד אמר הגר"א גנחובסקי, שיש ללמוד מזה מוסר-השכל נוסף: הנה לכל אדם יש הרבה 'קרח' על ליבו; 'קרח' זה גורם שליבו עדיין לא מיושב ומקובע במקומו הראוי (חסר לו שמחת הלב, יישוב הדעת וסיפוק), אך עלינו לדעת, שניתן להמיס את הקרח הזה לאט לאט, כיצד? - על ידי שיחשוב האדם על מיעוט עצמו ואפסיותו; כאשר האדם משריש בליבו כמה שהוא אינו כלום, ומתנהג בשפלות-הרוח וענווה, בזה גורם שהקרח נמס אט אט, ואז הלב שלו עצמו הולך ומתיישב על מקומו האמתי בשלום... 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ד אדר ב' ה'תשע"ו

אדיף שלום מדומה ולא מחלוקת אמיתית. (החוזה מלובלין)

     בזה מבארים את עניין שינוי המלבושים בפורים , להורות כי כל הנעשה בעולם אינו אלא כמתחפש בעלמא ונחבא לאחורי המסווה . ורק נראה לו שדבר זה נעשה על ידי פלוני, ובסיבה פלונית, אך לאמיתו של דבר הכל הוא מאת נורא עלילות, שהקב"ה מסבב את העולם כרצונו להביא לידי התכלית העליונה הנרצית לפניו .

     ביאר המהר"ל , כי כל ישועתו של אדם באה בשעה שמכיר שמצד עצמו אין לו כלום ורק הקב"ה יכול להושיעו ולסמכו . ולכן 'מיחייב איניש לבסומי עד דלא ידע ', כי במצב שכרות מאבד האדם את כל יכולתו ומרגיש עצמו כ 'חסר ישע', שא"א לו בשום אופן להושיע את עצמו, אז תהא ישועתו שלימה .

     הרה"ק ה 'מנחת אלעזר' ממונקאטש זי"ע ביאר את לשון המשנה 'הקורא את המגילה למפרע לא יצא', למפרע מלשון פרעון, כי הקורא את המגילה רק בכדי לפרוע את חובתו ולהסיר עול 'חובת הקריאה' מעל צווארו , ואינו קורא אותה בהתעוררות הלב להתבונן בחסדי ה ' עם בניו בני ישראל , 'לא יצא' – והפסיד את עיקר המטרה שבקריאת המגילה להתבונן בכתוב בה,  בחסד ה' שגמל עם בני ישראל עם קרובו על ידי השגחה פרטית ומדוקדקת, ורק בכך יקיים חובתו

בדיחה רצינית  (על-פי 'צבי תפארה')

אווירת הפורים הורגשה היטב בעיירה רודניק שבפולין. עם הכניסה לחודש אדר, שבו 'מרבים בשמחה', החלו ההכנות לשמחה הגדולה.

כמו בהרבה קהילות אחרות, נהגו בני העיירה למנות מדי שנה 'פורים קהל'. זה היה כינויהּ של חבורת נבחרי ציבור, שמונו במיוחד לקראת פורים. הוענקו להם סמכויות, כדוגמת גיוס תרומות. היו קהילות שבהן אנשי ה'פורים קהל' היו מחזרים על פתחי בתי הגבירים המקומיים וגובים מן העשירים כספי צדקה בסכומים שקבעו על-פי שיקוליהם. הם אף היו רשאים ליטול משכונות מהעשירים, עד שישלמו את כספי הצדקה שהושתו עליהם.

באותה שנה מונו לחברי ה'פורים קהל' בעיר רודניק שלושה מגדולי התורה והחסידות בעיר: רב העיר, רבי חיים הלברשטאם, שנודע בהמשך כאדמו"ר מצאנז; האדמו"ר רבי אלימלך ויסבלום (המכונה 'רודניקר'), שהיה נינו של רבי אלימלך מליז'נסק; ורבי צבי-הירש-יוסף – אב בית הדין של רודניק. השלושה היו ידידים ורעים זה לזה, ונהגו ללמוד יחד ולעסוק בהנהגת הקהילה.

שלושת חברי ה'פורים קהל' נועדו יחדיו והחליטו לעשות כמה דברים כדי להביא שמחה לציבור. אחד הדברים שעשו היה לשגר מכתב 'רשמי' לאדמו"ר רבי אברהם מאולנוב, בעל 'תולדות אברהם', בנו של רבי יצחק חריף מסמבור ומתלמידיו של ה'חוזה' מלובלין.

אולנוב הייתה עיירה סמוכה מאוד לרודניק, ורבי אברהם היה ידידו של רבי חיים. אף שהיה מבוגר מרבי חיים שרתה בין השניים ידידות גדולה. רבי אברהם כינה את ה'דברי חיים' "האברך החריף והשנון", והם התכתבו בסוגיות הלכתיות.

חיברו חברי ה'פורים קהל' איגרת מסוגננת, במיטב המליצות המקובלות, ובה בישרו לרבי אברהם כי נבחר פה אחד לשמש 'פורים רב' בעיר רודניק, וכי רבי חיים, רבה של העיר, מעביר לו את שרביט הרבנות מצאת הכוכבים בליל י"ד באדר ועד מוצאי פורים.

השלושה הוסיפו וכתבו, כי לאור כל זאת הם מזמינים את רבי אברהם לבוא אחר כבוד לרודניק, הוא וכל אשר לו, מחוט ועד שרוך נעל, ולהנהיג את העדה ביום הפורים.

מנהג ה'פורים רב' רווח בקהילות ישראל, ובמקורו נועד להעמיד 'תחליף' לרב בשעה שזה יקיים את מצוות הפורים וישתה 'עד דלא ידע'. אולם מכתבם של הרבנים לא היה אלא מילתא דבדיחותא, בבחינת "בדחי רבנן", והם ביקשו לשמח את בני העיר בהצגת העתק המכתב שנשלח אל רבי אברהם מאולנוב.

הגיע יום פורים. עם רדת הערב התאספו יהודי רודניק בבתי הכנסת לקריאת מגילת אסתר. מיד אחרי קריאת המגילה, כשהקהל התחיל להתפזר מתוך שמחה ועליזות, נראו לפתע עגלות רתומות לסוסים נכנסות זו אחר זו בשערי העיר. העגלות היו עמוסות כלי בית, רהיטים, ספרי קודש ובגדים.

בני העיר הביטו בהשתאות בשיירת העגלות. מיהו זה שבחר לעבור לרודניק בדיוק בליל פורים? ואז נכנסה לעיר עוד עגלה, ובה ישבו רבי אברהם מאולנוב ורעייתו הרבנית. התושבים התגודדו סביב העגלות וניסו להבין את פשר בואו של האורח.

רבי אברהם פנה היישר אל ביתו של רבי חיים. זה הופתע לראות בפתח הבית, בליל פורים, את רבי אברהם, ורבי אברהם אמר: "עשיתי כפי שציוויתם עליי ובאתי לקבל את משרת הרבנות לפורים. מילאנו את הוראות האיגרת בשלמותה, והבאנו עמנו את כל תכולת הבית, 'מחוט ועד שרוך נעל', כפי שכתבתם במכתבכם".

רבי אברהם הוסיף שהוא מתנצל על שלא הביא עמו לרודניק את ספר התורה האישי שלו: "התלבטתי רבות בעניין זה ולא הגעתי להכרעה, עד שהושבתי 'בית דין' והצעתי לפניהם את השאלה. בית הדין פסק שלא ראוי לטלטל ספר תורה. אני מקווה שלא התכוונתם שאביא עמי גם את ספר התורה, ואם כן, מבקש אני מכבודכם מחילה על כך".

רבי חיים לא ידע את נפשו. הוא החל לבקש מחילה וסליחה מאת ידידו. "האיגרת נכתבה בבדיחות הדעת, כדי להרבות שמחת פורים", התנצל רבי חיים. "לא עלה על דעתנו חס ושלום להטריח את כבודו לבוא ולשמש 'פורים רב' בעירנו, ובוודאי לא הייתה לנו שום כוונה לגרום לו לארוז את כל כלי ביתו ולהביאם לכאן!".

רבי אברהם קיבל את ההתנצלות, אך רבי חיים לא נרגע. הוא הוסיף וביקש שוב ושוב את סליחתו של רבי אברהם על הטרחה המיותרת שגרם לו.

לבסוף, בטרם נפרדו, אמר רבי חיים לרבי אברהם: "טרחתכם ודאי לא הייתה לשווא. בטוחני שבשכר טרחתכם תזכו שאחד מצאצאיכם ישמש רב בעיר רודניק".

יצאו הדברים מפיו של רבי חיים ולא שבו ריקם: כעבור שנים נתמנה לרבה של רודניק נכדו של רבי חיים, רבי צבי-הירש הלברשטאם, שהיה נשוי (בנישואיו השניים) לנינתו של רבי אברהם מאולנוב.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/