יום שלישי, 31 בינואר 2017

אמרי שפר ה' שבט ה'תשע"ז


 אדם עושה דברים על-פי אותו הכיוון שהמחשבה נמצאת, וכמאמר הבעל שם טוב "מקום מחשבתו של אדם, שם הוא נמצא".
      בענידת התפילין כראוי הופכים היהודי והתפילין להיות כמין ישות אחת ששם שמים נקרא עליה ועל ידי כך יכול הוא להטיל יראה על אויבי ה', וכשם שמהדרים במצות תפילין שייכתבו בידי סופר ירא שמים ומומחה, לא פחות מכך צריכים להדר במחויבות שלא להסיח דעת מהתפילין, ולא לנהוג בהם קלות ראש.


     הגאון ר' יהודה צדקה זצ"ל פנה פעם אל אחד מתלמידיו ואמר לוהלכתי בבוקר אל הבנק בכוונה למשוך סכום כסף להוצאותיי. בטוח הייתי שיש לי בחשבוני סכום נכבד, אך מאוד הופתעתי כשהודיעני הפקיד שאין לי בחשבוני אפילו אגורה אחת. וכמה מוסר השכל יש ללמוד מזה, אדם מתהלך שליו ורענן בעוה"ז סמוך ובטוח שיש בקרבו יראת שמים ומובטח לו שהוא בן העולם הבא, וכשיגיע לעולם האמת יתברר שחשבונו ריק מכל וכל. על כן אל יתהלך האדם שליו ורענן אלא יחוש שחייב הוא בדין וכל מעשה יכול להכריע את הכף , וכמאמר חז"ל:" אל תאמין בעצמך עד יום מותך".
    הרבי מאפטא, ''האוהב ישראל'' הגדול זצ''ל, היה מספר על רבי אליעזר (אביו של הבעל שם טוב) שהיה מכניס אורחים מכל הסוגים ולא היה מבחין בין צדיק לרשע, אמר שיש רמז לכך מפסוק בתורה. שהנה הכתוב אומר: ''קדש לי כל בכור פטר רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא''. וכך הוא ביאר את הפסוק: ''קדש לי'' – אם אדם מישראל רוצה באמת להתקדש לפני השם יתברך, עליו להיות ענוותן ושפל ברך, ולדעת כי ''כל בכור'' – כל אחד מישראל הוא גדול ממנו וצדיק ממנו, ולא ילך לחפש חטאים במעשי אחרים. ''פטר כל'' – פתח כל דבר וראשיתו, יסודו ועיקרו הוא ''רחם בבני ישראל'' – לרחם על כל איש ישראל יהיה מי שיהיה. ואולם ''באדם ובבהמה'' – להבדיל בין יהודי ויהודי, לומר שפלוני יש לו צורת אדם, ואלמוני נמשל כבהמה, ''לי הוא'' – זה שייך רק לי – ה', שאני יודע מעשי בני אדם ומחשבותיהם. אבל בשר ודם אסור לו להבדיל בין איש לרעהו, ועליו לרחם על כל בני ישראל, ולאהוב אותם במידה שווה ובלי הבדל כל שהוא...


"וישמע ה' את קלנו" [כו, ז]. (עלינו לשבח).
     פעמים רבות נכנסתי עם יהודים חולים אל מרן גאון ישראל ה 'קהילות יעקב' זצ"ל, ואחרי שבירך אותם בחוםליבו, היה נוהג לומר: 'אל תמתינו שמישהו אחר יתפלל בעדכם. תתפללו בעצמכם על עצמכם, ודעו שהתפילה תמיד עוזרת. כל תפילה. אין דבר כזה שתפילה חוזרת ריקם! לא קיים דבר כזה במציאות!
     פעם ניגש אליי חולה ואמר לי שגם הוא שמע את הדברים יוצאים מפיו של הסטייפלער, 'אבל מה אעשה, שמזה תקופה ארוכה אני מתפלל ומתפלל אל הקב"ה בכוונה גדולה, ושום דבר לא זז'!--- שאלתו כמובן, אינה שאלה, ומן הדין היה לחזור בפניו שוב ושוב על דבריו של הסטייפלער, ולחזקו בעניין זה, כדי שיאמין שאכן כך הם פני הדברים, ששום תפילה אינה חוזרת ריקם, וכל מילה וכל הגה שאדם מוציא מפיו בעת התפילה, משפרים את מצבו בזה ובבא אבל כיוון שהיהודי היה שבור ורצוץ, ונזקק לעידוד, החלטתי לסבר את אוזניו בסיפור ששמעתי באותה תקופה.
     בין שתי מלחמות העולם, נסע אחד משליטיה של צרפת לביקור ברוסיה, בליווי פמליה גדולה של שרים ויועצים בבואם לרוסיה, הוגשה לפניהם ארוחת צהריים דשנה בביתו של השליט המארח בין יתר המאכלים שהונחו על השולחן, היה גם ה 'קישקע', והמאכל הזה התחבב במיוחד על השליט הצרפתי, עד כדי כך שלא התבייש ללקק את אצבעותיו בעת האוכל, ואף לבקש עוד...  בעיצומה של הסעודה הוא קרא לשר הטבחים שלו וציוה עליו שייגש לעמיתו, שר הטבחים הרוסי, וייקח ממנו את ה 'מרשם' להכנת הקישקע, 'וכשנחזור לצרפת, תעשה לי את האוכל הטעים הזה מדי יום ביומו' . השר הצרפתי עשה את שנצטווה, וכשהגיע חזרה לארמון בפריס הכין גם הוא את הקישקע, והגישו לפני השליט שעשה 'הכנות רבות' לפני שישב לאכול, ביודעו שעכשיו הוא הולך לטעום את אחד המטעמים שהתחבב עליו ביותר בעת האחרונה...
     שר הטבחים עומד לצידו, ממתין למחמאות שתצאנה מפי ה 'בוס', שאולי יחליט אף על העלאה במשכורת עקב המאכל הטעים שהוכן לו והנה, רק קירב השליט את התבשיל לפיו, וכמעט שהקיא מחמת הריח המסריח שנידף ממנו... הוא ניסה, לשווא לשמור על קור- רוחו, וכילה את זעמו בשר הטבחים, תוך שהוא צועק עליו בכעס נורא: ' מה קרה לך? הרי שטעמתי ממאכל זה ברוסיה, הרגשתי בו טעם גן עדן, ולא היה מאכל יותר טוב ממנו, ומה אירע עתה שאינני יכול אפילו לקרב את המאכל לפי מחמת הריח! הלא מן הדין אני צריך לפטר אותך באופן מיידי!'  נבהל שר הטבחים לנפשו ולפרנסתו, ולא ידע מה להשיב לאדונו. 'עשיתי ככל שציוויתני, ולקחתי מעמיתי הרוסי את המרשם המדויק, רשמתי כל מילה ומילה, ולא החסרתי ולא פריט אחד מכל מה שהיה כתוב שם'.  אבל השליט הצרפתי לא נרגע, 'העצה היחידה שיכולתי לתת לך לפני שאפטר אותך ממשרתך, היא, שתחזור לרוסיה, ותספר לשר הטבחים מה קרה, ותשאל אותו על מה ולמה הסריחו כל הקישקע'. בלית ברירה חזר השר בבושת פנים לרוסיה, וכאשר שמע עמיתו את שאירע, שאל אותו שאלה אחת: 'האם שטפת את הקישקע לפני הבישול'? הביט הצרפתי בתמיהה על עמיתו הרוסי, והשיב בשלילה. 'וכי היכן היה כתוב במרשם שצריך לשטוף את הקישקע' ?!--- 'סכל שכמותך', הגיב הרוסי בגיחוך. 'יש דברים שלא כותבים במרשם... כל אחד צריך להבין לבד שאי אפשר להכניס לסיר הבישול סוג כזה של מאכל כמו קישקע בלי לשטוף אותו לפני כן... ואתה עוד מתפלא מדוע הסריח המאכל שעשית!?.  
     החולה הקשיב לסיפור בשום- שכל, אבל עדיין לא הבין מה ברצוני לומר לו. ואז נטלתי את ידיו בחביבות והסברתי שהלקח שאפשר להוציא מכאן הוא, שכשם שלפעמים אפשר להעתיק את המרשם הכי-טוב והכי טעים, אבל אם לא שוטפים לפני כן את המאכל, לא ייצא מכך מאומה, כך המסקנה גם לגביך בעניין התפילה כפי ששמעת מפי הסטייפלער אין לך מרשם בדוק ומנוסה יותר להצלחת האדם ולרפואתו מאשר התפילה. ברם כאשר הינך בא וטוען שהתפילה לא פועלת אצלך מאומה, אתה צריך לבדוק האם שטפת את הפה שלך לפני התפילה מכל הדיבורים האסורים, לשון הרע ושקרים, רכילות וחנופה כי אם לא שטפת, הכיצד תועיל התפילהבוודאי. כל תפילה פועלת משהו, וכל תפילה יכולה היא שתעלה לשמי-שמים ותמליץ לפני כסא הכבוד בעבור המתפלל; בתנאי אחד, שהפה, דרכו יוצאת התפילה, יהיה נקי ומטוהר מכל רבב .



החוויה היהודית





יום שני, 30 בינואר 2017

אמרי שפר ד' שבט ה'תשע"ז


''בזכות נשים צדקניות נגאלו ממצרים''. מה פשר הדבר. רגילים לומר, שעם ישראל היה עתיד להיות משועבד ארבע מאות שנה, וזעק מתוקף השעבוד ונכמרו רחמי שמים. אבל איך אפשר לגאלם כעבר מאתים ועשר שנים בלבד, כחלף חצי הזמן? אמרו הנשים הצדקניות: ריבונו של עולם, תגאל אותם כעת, ואנו מתחייבות להשלים להם את שעבודם...


    בעל החידושי הרי"מ ז"ל היה אומר: כל העבודות והמצוות שאנו עושים בעולם הזה, אין אנו יודעים אם יש להן ערך וממשות, אם כשרות וטהורות הן כל צורכן ואם עשויות הן לשם שמים "עד בואנו שמה" עד אשר נבוא לעולם החשבון , רק אז יתברר לנו מה היה טיב העבודה שלנו בעולם הזה.


     גוי ומשומד לא נותנים לו קרבן פסח. ושואלים למה אנו אומרים בכל נדרי אנו מתירים להתפלל עם העבריינים, ובקרבן פסח לא משתתפים עימהם, ומתרצים כי ביום כיפור שגם העבריינים באים לצום, בוודאי צריכים לצרף אותם, אבל כשבא לאכול צליית קרבן פסח אי אפשר לצרף אותו.


     הצדיק רבי משה מ ללוב היה אומר: שלפיכך צווה ה' שישאלו מאת המצרים כלי כסף וכלי זהב, בכדי שיפחדו ישראל ללכת חזרה למצרים, מפני בעלי החובות...


איך קונים מצוות (דברים טובים – ויחי)
     אל אחת המכולות בשכונת הבוכרים נכנסה גבי אביגיל בן משה הי״ו- מתושבות השכונה. כבר משנכנסה הבחינה שמשהו חריג מתרחש. ריח עז של מחלוקת עמד באוויר! "גברת, את לא שילמת!" טען המוכר בנחרצות. מולו עמדה לקוחה, שטענה בכל תוקף: " כן שילמתי!". חילופי הדברים נשמעו ביניהם בלהט באוויר ובקול רם. גב' בן משה שמעה את הקולות, ובלא היסום פנתה אל המוכר: "אני חושבת שהיא כן שילמה!"  הודיעה נחרצות. תוך כדי הושיטה לעברו יד נחרצת ובידה השנייה רמזה לו לעזוב את המסכנה לנפשה...  
     טיפש לא היה המוכר, והוא תיכף "השתכנע" מטענותיה מיד הסכים עימה, שכנראה הטעות עמו, ושילח את הלקוחה האומללה ל י חופשי '. כאשר יצאה הלקוחה פנתה גב' בן משה וביקשה לדעת: "על כמה כסף היה הוויכוח?". המוכר נקב בסכום והיא, להפתעתו הגדולה פתחה את ארנקה והחלה מוציאה שטרות בסכום הנדרש. המוכר, שעד לפני רגע זעק מרה שחייבים לו התנגד נחרצות לקבל ממנה כסף, שהיא לא חייבת לו. " את לא צריכה לשלם על הקניות שלה", נימק בהגיון כאשר המשיכה להתחנן בפניו, שיקבל את הכסף השיב שהוא מוכן למחול על כל הסכום, ולא לקבל אותו, לא מהלקוחה האמיתית ולא מהלקוחה המדומה. אבל שום דבר לא עזר לו. "בגללי פטרת את האישה מהחנות ללא תשלום - ואני זו שצריכה לשלם זאת! אתה לא אמור להפסיד מכך!" חתמה את הוויכוח, והוא הוכרח לקבל את הכסף.
     גב' בן משה ערכה את קניותיה, שילמה ויצאה מהחנות. לפעמים לוקח זמן רב, ולעיתים אף שנים למעגלים להיסגר, הפעם זה ארך הרבה פחות. לא חלפו דקות ארוכות והלקוחה הראשונה שבה לחנות המכולת פניה היו כבושות בקרקע, והיא התנצלה בקול נמוך: "טעיתי! באותו וויכוח שהיה לנו אכן צדקת - אני לא שילמתי", הודתה בביישנות. מסתבר, שהיא הכינה סכום כסף לבעל המכולת, ומכיוון שלא ראתה את הסכום בארנק- הייתה בטוחה שכבר העבירה אותו לבעל המכולת, ולמעשה הוא בלחץ הלקוחות אינו זוכר, שקיבל מידיה את הכסף. אולם כשחזרה לביתה, היא גילתה לתדהמתה את הסכום על השולחן, והתברר לה, שהיא שכחה לקחת את הכסף - ואכן מעולם לא העבירה לו את הכסף. מיד היא אצה לחנות לתקן את המעוות להפתעתה הגדולה המוכר לא הסכים לקבל את הכסף על אף העובדה שהיא באמת לא שילמה עבורו. הלקוחה לא הבינה מדוע והיא התעקשה שייקח. בעל המכולת לא רצה לספר לה, כי מישהי אחרת שילמה בעבורה ובסיכומו של דבר נטל בעל המכולת את הסכום והניחו אצלו כדי להחזירו לגב' בן משה.
     לימים הזדמנה שוב גבבן משה לחנות, ובעל המכולת שמח לסיים את הפרשה באמצעות העברת הסכום לידיה. אך לתדהמתו היא סירבה לקחת את הכסף. הוא לא הבין, מה מניע אותה - הרי מדובר בכסף שלה! הוא קיבל את הנדרש. "מצוות לא מוכרים!!!" נימקה את סירובה. "אתה עוד צעיר", הוסיפה והסבירה לו, "עוד תלמד איך קונים מצוות"

החוויה היהודית




יום ראשון, 29 בינואר 2017

אמרי שפר ג' שבט ה'תשע"ז


בספר 'פרדס יוסף' הביא רמז מכך שנאמר כאן 'ולמען תספר באזני בנך ובן בנך', ובדומה לזה נאמר בחומש דברים (יא, ט): 'ולמען תאריכו ימים על האדמה', מכאן שאם עוסק אתה ב 'ולמען תספר' – בחנוך בניך לתורה, תזכה ל 'ולמען תאריכו ימים' – אף לאחר שהשלמת תיקונך בעולם.


     בפרשה זו אנו מוצאים שלוש מכות שהנחית ה' על מצרים. אומר נכדי האהוב, בשם הבעל הטורים, שמשמה של הפרשה עולה בגימטרייה עובדה זו. הרי ב' ו א' הם שלוש כנגד שלוש המכות. ישנם האומרים שהמכות שנמצאים בפרשה גם נרמזים בשם הפרשה. ב' – מכת בכורות, א' -  מכת ארבה. והיכן מכת חושך שגם היא נמצאת בפרשה? אלא שבחושך לא רואים.


    גמרתנו מכנה את המצעים אשר האדם מניח למראשותיו, "סדיא". הגר"י עמדין זצ"ל בהגהותיו בסוגייתנו מבאר, כי הם מכונים בשם זה משום שהם סועדים את ראש האדם, ולפיכך כינום "סדיא".


     גמרתנו מספרת על מונבז המלך אשר הוציא ובזבז את ממון המלכות בשנות הבצורת כדי להאכיל את העם.ה"בן יהוידע" כותב, כי לא לחינם נתכנה "מונבז" בשמו שבא לרמז על צדקותו בכך שפיזר את ממונו לצדקה אמור מעתה "מון"-ממון "בז" - בזבז.
וַּיַעַש לאָבִיו אֵבֶל" )בראשית נ', י) )מתוך 'מידות והנהגות טובות', הרב מיכל שטרן(
     בירושלים הייתה רופאה בעלת שם ומפורסמת בשם ד"ר כגן, שהייתה מנהלת בית החולים 'ביקור חולים', ועשתה רבות למען ילדי ישראל. אבא זצ"ל שמר את היאהרצייט שלה, ואמר קדיש אחריהמעשה מופלא אירע פעם, כאשר שכח לומר קדיש ביום היארצייט שלה. לאחר מנחה ביקש ממנו רבי אשר ליכטנשטיין זצ"ל, ראש הישיבה לארגן מנין עבור אחד הנדיבים שהיום הוא יום היאהרצייט שלו, ולנסוע להר המנוחות. כשהגיעו להר המנוחות ראה אבא דבר פלא. ליד קברו של הנדיב נמצא גם קברה של ד"ר כגן, הרופאה המנוחה, והיום הוא יום היאהרצייט שלה... מיד ארגן אבא את המניין לומר גם עליה קדיש.
     פעם שאלתיו למה הוא מקפיד לומר אחריה קדיש. ענה לי אבא: " אני חייב הרבה הכרת הטוב לד"ר כגן, שהרי היא טיפלה בילדים שלנו במסירות נפש, ולמה לא נחזיר לה חסד לומר עליה קדיש?"  וסיים אבא במעשה מופלא ששמע פעם, שהאדמו"ר מרחמסטריווקא זצ"ל הבטיח לד"ר כגן עולם הבא. לעת זקנותה, עלה לביתה של ד"ר כגן ושאל אותה האם נכון הסיפור שהרבי הבטיח לה עולם הבא הרופאה הקשישה פרצה בבכי ואמרה: "הרי זה סיפור של עשרות שנים ומזמן שכחתי ממנו, ואולי הזכרת דבר המעשה הינו סימן עבורי שאצטרך עוד מעט להגיע לעולם האמת"... וסיפרה לו גופא דמעשה.
     היה זה בזמן שפרצה מחלה קשה בין ילדי ישראל, ובנו של האדמו"ר היה בין הילדים, שחייו היו תלויים לו בין שמים לארץ, והרבה עמל השקעתי עד שבן האדמו"ר נעשה בריא לאחר שהבריא בנו, קרא לי האדמו"ר לביתו ושאל כמה עליו לשלם לי. וביקשתי ממנו שבתמורה יחתום לי על מכתב בנושא "שוויון זכויות לנשים". נעמד האדמו"ר ואמר לי: "את יכולה לבקש דברים חשובים בהרבה מעניין פעוט זה" אזרתי עוז ואמרתי לו: "אם כן, הבטח לי עולם הבא!" נתיישב האדמו"ר על הכסא ושקע במחשבות. פתאום נעמד שוב על רגליו ואמר לי: "אם תבטיחי לי שכל עבודתך תהיה למען שמו יתברך, להציל נפשות ללא שום מטרת רווח - אני מבטיח לך ב' דברים: א. בקרוב תינצלי ממות בטוח. ב. תזכי לעולם הבא!"
     כמה ימים לאחר מכן פרצה מחלה חדשה בקרב התינוקות, ובית החולים היה עמוס עד למאוד. מיטות נוספות לא היו בנמצא. ירדתי לרחוב, עברתי את הכביש, ורכשתי מספר מיטות נוספות עבור התינוקות החולים. כשחזרתי לבית החולים, פגע בי רכב והעיפני למרחק, ובנס לא קרה לי כלום! נעמדתי על רגלי וחזרתי לבית החולים". סיים אבא את סיפורו: "נו... לאישה כזאת מגיע שישמרו את יום היארצהייט שלה ויאמרו עליה קדיש .

החוויה היהודית




אמרי שפר ב' שבט ה'תשע"ז



אף אחד לא מתחרט על כך שהביא ילדים לעולם. לא משנה כמה שנקריב למענם, תמיד נשמח מהם ולא נהיה מוכנים לוותר עליהם בשום אופן. גם אם זה לא היה מתוכנן והם הגיעו בטעות בזמן לא מתאים, עדיין כל אחד מהם שווה בעינינו יותר מכל העולם.
     אנשים מביאים מעט ילדים ולאחר זמן הם מפנים גב להוריהם לבדם בלי אף אחד שיטפל בהם, או שהילדים עצמם לא מביאים ילדים כך שההמשכיות נפסקת, או שהילדים הולכים בדרכים לא טובות וכו’. אנשים לא יודעים?
     הנטייה הטבעית שלנו בתור בני אדם היא תמיד לפסול ולהגיד מה לא טוב באחרים. כדאי לנו לעשות מבחן עצמי ולראות האם אנחנו גם מסוגלים חוץ מלשלול ולהגיד מה לא טוב באחרים, להציע הצעה אחרת במקומם ההצעה ששללנו וכן דרכים להתייעלות. אין ספק שכולנו נגלה שאם נעבוד על עצמנו ונתרגל לפני שאנחנו שוללים ישירות דברים ש 'לא נראים לנו' לחשוב מה אנחנו מציעים במקומם, נראה שהחשיבה השלילית והביקורת שלנו כלפי אנשים תקטן בצורה משמעותית...
     הקדוש ברוך הוא ציווה אותנו על פרייה ורבייה. מה ייצא, איך נסתדר, מה יהיה וכל שאר השאלות זה דבר שמשאירים להשם יתברך שיסדר. אף אחד לא יודע מה ילד יום. אנחנו צריכים לעשות את שלנו והשם יתברך יעשה את השאר.

וְעָשיתָ עִּמָדִּי חֶסֶד וֶאֱמֶת..." )מה, ה(   וברש"י: חסד שעושים עם המת, שאינו מצפה לתשלום גמול.  [ברכת דוד[


     ר' ישראל מאיר בוירסקי ז"ל היה יהודי יקר שהתגורר בישיבת פוניבז' בבני ברק. ניצול שואה וגלמוד שחסה תחת כנפיו של הרב מפוניבז' זצ"ל. היה לו חדר בפנימיית הישיבה ושם לן ומחדר האוכל היה ניזון. קשה לומר שהוא ישן הרבה לילות בישיבה, משום שהוא עסק בעניין ייחודי: שמירה על מתים. במשך עשרות בשנים, יצא לשמור עליהם בבי"ח "איכילוב" בת"א. בעיניים של מי שחי בעולם הזה, נמצא הנפטר בסוף המסלול, "בדרכו האחרונה". אך למעשה הוא נמצא בעיקר ב"דרכו הראשונה" לעולם הבא. בשלב רגיש ושברירי זה של מעבר מעולם לעולם, ישנן רוחות רעות ו"חיצוניים" שרוצים להידבק לגופו של המת. לפיכך נהוג לשמור על המת - באמצעות נוכחות אנושית לצידו, שמונעת מהמזיקים להתקרב אליו. כמו כן משתדלים לומר פרקי תהילים שילוו את המת בדרכו הארוכה ורבת התלאות.
     ר' ישראל מאיר, שמר על המתים בעיקר בלילות. מדי פעם שהה בביה"ח שבת שלמה. כך המשיך במלאכתו עשרות בשנים. בשנותיו האחרונות התייצב מולו מכשול בדמות נערים פוחזים, שהיו לועגים לו בסביבת ביה"ח. הם היו מבזים אותו באכזריות ששמורה לכאלו שלא ראו מימיהם ספר מוסר. כאשר סיפר זאת למכריו, יעצו לו להפסיק לנסוע לשם. זהו, עשרות שנים שמרת על מתים, אתה כבר לא צעיר, הנערים מציקים, אז הגיע הזמן להפסיק! ר' ישראל מאיר היה מגיב לשידולים בשתי מילים: "כבוד המת"! הערך העליון של כבוד המת, גרם לו להמשיך בהרגל רב השנים למרות הקושי שבדבר. גם הפוחזים ולעגם לא יכלו לו. הוא עבר את השואה, הוא שרד מצבים קשים מנשוא - הוא ישרוד גם את זה! "
     בליל שבת האחרון לחייו ישבתי איתו", מספר בעל הסיפור, " והוא שוב סיפר לי שהשבוע מאוד הציקו לו. 'הם מבזים אותי, הם מציקים לי. אני כבר כמעט לא מסוגל להמשיך בעבודה זו'! אמר בכאב עמוק ומחלחל. "פניתי אליו בפעם המי יודע כמה ואמרתי לו: ר' ישראל מאיר, כנראה שאכן הגיע הזמן להפסיק! עשרות שנים אתה עושה זאת, מותר לך כבר לעזוב"! ממש התחננתי בפניו שיפסיק ללכת לאיכילובואני לא הייתי היחיד שניסה לעצור אותו מלהמשיך לשמור על המתים. הוא נעץ בי את עיניו הטובות וענה: 'את העבודה הזאת אני לעולם לא אעזוב, מפני שיש בזה משום כבוד המת. לא, אני לא מוכן לוותר על זה! למרות גודל הצער, הביזיונות והעלבונות שהצעירים האלה עושים לי'!
    ''מי זה? של מי ההלוויה"? העוברים והשבים לא הצליחו ליישב את הסתירה הזועקת בין אלמוניות המנוח מחד גיסא לציבור העצום שהשתתף בהלווייתו מאידך גיסא. אלפים הילכו אחר המיטה, כאשר בראש מסע ההלוויה צועדים רבנים וראשי ישיבות, צדיקים ומשגיחים. הייתה זו הלווייתו של ר' ישראל מאיר בוירסקי ז"ל מהיכן הגיעו האלפים? מה גרם לראשי הישיבות להצטרף למסע הלילי? בדיוק באותו ערב מסר ראש ישיבת פוניבז ', רבי אלעזר שך זצ"ל, שיחה מוסרית בישיבה. השיחות לא היו תדירות, אלא נמסרו אחת לכמה חודשים. כיוון שכן היו מגיעים מאות ואלפים מרחבי העיר ואף מחוצה לה כדי לשמוע את הדברים.
     באותו יום בשעות הצהריים, פנה ר' ישראל מאיר לחדרו על מנת לנוח. תוך כדי שינה, לקה בדום לב ונפטר. הלווייתו יצאה מחדרו בישיבה, וכאן נראתה בעליל יד ה'! האלפים שסיימו לשמוע את השיחה של הרב שך, הצטרפו למסע ההלוויה, וכך זכה היהודי הגלמוד ללוויה גדולה חשובה ומכובדת. לו יכול היה ר' ישראל מאיר להציץ מבעד לטלית שכיסתה את גופו, לבטח היה מגדיר את מסע ההלוויה בשתי מילים: "כבוד המת"!... 

החוויה היהודית





יום חמישי, 26 בינואר 2017

אמרי שפר כ"ט טבת ה'תשע"ז


   ''אדם לעולם לא יכול לשנות את מחשבותיו אם לא יודע מה המחשבות שלו"


     אם תמיד תעשה את מה שתמיד עשית תגיע תמיד רק לאן שהגעת.


     אתה עובד בשביל לחיות - אבל העבודה הורגת אותך.


     את חזרת הש"ץ שנתקנה על מנת שהש"ץ יוציא ידי חובה את הציבור. בכל ברכה וברכה הצבור עונים 'אמן' ודי בזה, משא"כ בתפילת 'מודים', שהיא תפילה של הכרת הטוב להקב"ה - 'מודים אנחנו לך', תקנו חז"ל תפילת 'מודים דרבנן ', שכל אחד ואחד יאמר בעצמו, והלא דבר הוא?! מה נשתנתה ברכה זו משאר חזרת הש"ץ, שדי במה שאומר הש"ץ והציבור עונים אמן?!  וביאר שהעניין הוא, שמאחר שתפילת 'מודים' היא הכרת הטוב לבורא עולם על כל נשימה ונשימה, ועל כל חסדיו שעושה עמנו בכל רגע ורגע, על כל אחד לומר אותה בפה מלא בעצמו ולא על ידי שליח!! (אהל משה(


     הרבי מרוז'ין ביקש פעם מרבי משה מקוברין שיגיד לו דיבור ממורו רבי מרדכי מלכוויטש. ענה לו: "הרבי היה אומר - "רוח הקודש זה לא רבותא, גילוי אליהו אינו רבותא, פקידת עקרות אינה רבותא, לירא באמת מהקב"ה זו רבותא!" ("אמרות משה" ח"א(
"     בצלאל... למטה יהודה ואהליאב... למטה דן" את בצלאל,  בן השבט החשוב ביותר – שבט יהודה, זיווגו עם בן השבט הפחות בחשיבותו, שבט דן.  ללמדנו שבתחום החכמה אין הייחוס בעל חשיבות.
     בצמיחה הרוחנית משולה לעתים לנסיעה בדרך הררית. התנחם בידיעה שירידתך היא רק הכנה לקראת עלייתך.
     "בצעירותי סיגפתי את עצמי בכל מיני סיגוף, אבל אילו הייתי יודע את כוח התפילה לא הייתי מסגף את עצמי כלל, רק הייתי עומד ומתחנן אל הקב"ה יומם ולילה, כי הכל תלוי בתפילה, ועל ידי התפילה אפשר להשיג הכול!" (רבי נחמן מברסלב זיע"א )
החיבור במעמקים (להתעדן באהבתך- בראשית(
     בכ“ג באלול התש“ע, בשעה:23:00 , עת בה נסעו הרב משה מורנו הי“ו ורעייתו תחי‘ לביתם שבמושב מעלה אפרים. מכונית שנסעה אחריהם באורות גבוהים ובה ארבעה נוסעים הפריעה למהלך נסיעתם ולפיכך החל הרב להאט כדי לתת למכונית שתעקוף אותו.  הרכב אכן הגביר מהירותו ועקף. אך לפתע עצר כדי לחסום את רכבו של הרב. מאז הכול התרחש במהירות עצומה; מחבל חמוש ברובה ירד מהרכב החוסם ומטווח של שני מטרים החל לירות על רכבם של הרב ורעייתו. שבע עשרה כדורים נורו מטווח קצר ורק אחד פגע ברגלו של הרב. קליע נוסף פגע בכרית הראש של מושב הנהג. כל השאר חדרו את החלונות והדלתות.  המחסנית התרוקנה והמחבל אץ לרכבו להביא מחסנית נוספת. הרב ורעייתו ניצלו את ההפסקה למנוסה מרכבם. היה זה הימור על חייהם כי למחבלים שברכב יש נשק ותחמושת ולהם אין כל דבר להגנתם...
     הרב מורנו בסייעתא דשמיא ובקור רוח דחק ברעייתו להידרדר לתהום שהייתה לצד הכביש. פירושו של דבר זה להידרדר לעומק של יותר מש...ל...ו...ש...י...ם מ...ט...ר...י...ם!  הוא אמר לרעייתו שאם יתמהמהו עוד רגע אחד הם יהיו חשופים למחבלים ויחוסלו בוודאי. הם החלו בירידה תלולה ורצופת מכשולים בתהום החשוכה לחלוטין. הם הספיקו להבחין בשלושה מחבלים חמושים שחוזרים לרכב שלהם כדי לבצע ”וידוא הריגה“... הזוג החל להתגלגל במורד התהום כשהרב מורנו מאבד דם רב מרגלו הפצועה והאישה סובלת מהלם ופציעות מסלעים חדים.  כשהגיעו שניהם לתחתית המדרון הם שלפו את מכשיר הטלפון הנייד, שלמזלם היה בידה של רעייתו כשנמלטה עימו מהרכב. וממעמקי המדרון הם הזעיקו את כוחות הביטחון.  תוך דקות הגיע כוח חילוץ כדי להוציאם מהתהום, כשבמקביל הצבא החל במצוד אחר המחבלים.  הפלא הגדול אותו לא יכלו לפענח אנשי הצבא והמשטרה כיצד הצליחו בני הזוג להתקשר מעומק התהום, שאפילו על הכביש הקליטה היא גרועה מאוד, אם לא היו מצלחים להתקשר משם, מי יודע כמה שעות כואבות הם היו נשארים שם, כשהם מאבדים דם וזקוקים לטיפול רפואי...  בסופו של דבר, המחבלים ימ“ש נתפסו והם הודו בחקירתם שהם אפילו הספיקו לכרות קבר כדי לקבור את קורבנותיהם ולהעלימם...
     בסעודת הודיה שנערכה כחצי שנה לאחר האירוע, אמר אחד הרבנים שיש בידו לפתור את תעלומת ה“יש קליטה“ של הטלפון הנייד בתהום: ” לפני עשר שנים הרב מורנו שליט“א קיבל על עצמו שהוא לא נכנס לבית המדרש עם טלפון נייד כלל, אפילו אם הוא כבוי.  פשוט ומוחלט: הטלפון הנייד הושאר מחוץ לתחום ביהמ“ד.  בנושא זה הוא לא נכנע ועמד בצוק איתן מול כל הניסיונות לשכנעו שהנייד יהיה כבוי. הוא טען שאם מתחילים להיכנס לביהמ“ד עם נייד כבוי בקלות אפשר להידרדר לטלפון במצב רוטט. וכדאי שלא לעמוד בניסיון. הוא טען שוב ושוב שהוא אינו רוצה שתורתו תיעשה קרעים קרעים ואף לא שהתפילתו תופרע מאיזה רטט או צליל... ” הרב מורנו אף אמר, שאי אפשר לומר ’שמע קולנו... חוס ורחם עלינו... וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו‘ כשלפתע הטלפון מזמזם ברטט, היד לוחצת ’אוטומטית‘ על כפתור והעין מרפרפת על הצג לראות מי התקשר... ברגעים ספורים אלה שבאמצע התפילה יש היסח הדעת והחמור מכל שאנו מניחים את הקב“ה ב...‘ממתינה‘! ”
     בעקבות קבלתו של הרב מורנו נעשה חיזוק גדול בישיבה ורבים הצטרפו אליו וביהמ“ד היה נקי ממש מניידים! ” מכאן נבין את פשר החיבור שנעשה במעמקים. כאשר הרב מורנו ניתק עצמו כליל מהנייד והוא כולו היה בקשר ישיר בלימוד ובתפילה עם הקב“ה בלבד, אזי בעת צרה, ברגע הנכון והקריטי, חיבר אותו הקב“ה לרשת הקליטה של הנייד במקום שעל פי טבע כולם מנותקים!“
     אם אתה בזמן התפילה והלימוד מחובר רק להקב“ה ומקבל על עצמך לא להיכנס לביהמ“ד או לביהכ“נ כשהנייד מחובר/ רוטט - הקב“ה ישמע אותך, יענה לך בעת צרה ויחבר אותך גם במקום שאין בו קליטה...


 יששכר נשמתי )מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב (קובי) לוי(
     בצלאל מזרחי הוא איש עסקים חסר נשימה, המנהל קרבות צפופים לרכוש עסקים ולבצע עסקאות. במונחים בני ברקיים, מזרחי הוא סיפור הצלחה בהחלט מרשים. יש לו שתי דירות, שלוש מכוניות, קופות גמל עסיסיות ואשראי בנקאי שמנמן למדי. מזרחי בנעוריו היה תלמיד מבריק, שקדן ותוסס.  עקב בצד אגודל עם בצלאל מזרחי למד הבחור השקט והחרישי פנחס יוחנן שעיבי. הפער ברמת הלימוד בין מזרחי לשעיבי היה בלתי נתפש. די אם נאמר,  שלפחות שלוש פעמים ביום ניגש שעיבי בביישנות למזרחי וביקש שיסביר לו את החילוק שבין רבנו חננאל לתוספות, והתחנן בפניו שיחזור על עיקרי השיעור היומי של ראש הישיבה.
     גלגל סובב בעולם. בגיל 21 נישא בצלאל מזרחי לדרורה, בתו של הגביר הנודע שמשון גבריאל יעקובי, ששאף להשיא את בכורתו לעילוי של הישיבה המפורסמת. שאיפתו עלתה בידו, ואכן האברך מזרחי שקד 5 שנים על תלמודו בכולל, אך נשאב אט אט לעסקיו של חותנו. ואתם יודעים איך זה מתחיל, פה שעה, שם שעה, ולבסוף בגיל 30 מצא עצמו מזרחי שקוע עד צוואר בעסקים.  בגיל 45 וחודשיים לקה מזרחי מיודענו בלבו, ואושפז במחלקה הקרדיולוגית. הצינתור לא אחר להגיע ובין בדיקה לתרופה התעשת הסוחר מזרחי ומשך באוזניו כלא מאמין: "15 שנים אני מחוץ לעולם התורה, חוטף בקושי מנחה מעריב במניין, שחרית זריזה, אך קביעת עיתים לתורה?". ובעוד הרהורי תשובה מנקרים חולפים במוחו, הוא הבחין לפתע במסדרון המחלקה ביהודי תמיר ונאה, שזקנו יורד על פי מידותיו וסביבו כשתילי זיתים 7-6 ילדים קטנים המצחקקים בעליזות. "שעיבי!"? חרחר מזרחי לעבר האיש. "שעיבי, אני לא טועה, פינחס יוחנן ידידי בוא היכנס לחדר 17" ."הו, ידידי ורעי הנפלא, רבי בצלאל מזרחי, מה שלום כבודו" - האיר שעיבי פניו לעבר ידידו משכבר הימים,  תוך לחיצות ידיים חמימות. שעיבי רכן לעבר ידידו, חיבק אותו בחמימות ולחש לאוזנו: "בצלאל ידידי כמעט 20 שנה לא נפגשנו... וזו אשמתי. יש לי חוב מוסרי וערכי עצום כלפיך. אם יש בי תורה - היא בזכותך. אם יש בי דרך ארץ - זה בזכותך. אתה בצלאל, היית עמוד האש שלי, עמוד האור. אתה היית היחיד שהבין את ניסוחיו וסברותיו של ראש הישיבה, והסברת לי אותן בטוב טעם שיחדרו למוחי וללבי. בזכותך, ורק בזכותך הצלחתי לצלוח את עולם הישיבות.  כיום ידידי, זיכוני מן השמים, לעמוד בראש כולל ובו 40 אברכים שקדנים, ואני בבערותי ובעוניי מעביר שיעור או שניים מידי יום, הספקתי להוציא לאור ששה ספרים בהלכה שקיבלו הסכמתם של גדולי הדור. וכל מה שיש לי, שלך הוא.  ושיעמוד לך לרפואה שלמה ובריאות איתנה. אגב, אבי מאושפז כאן במחלקה בחדר הסמוך ובאנו לבקרו .
     בצלאל מזרחי לא האמין למשמע אוזניו. הבחור פינחס יוחנן שעיבי ראש כולל!!!??? מוציא לאור ספרי הלכה! ואני, בצלאל מזרחי, העילוי הדגול,  מצונתר ועוסק במסחר ומקבל ממנו, מן הגאון הזה, כבוד, כאילו עולם התורה נשען עלי. לא יאומן!
     שבועיים אחרי. חצות לילה. נקישה בדלת. הרב שעיבי פותח דלת. למולו בצלאל מזרחי. "ברוך הבא ידידי", מאיר שעיבי פניו. "פינחס יוחנן באתי אליך בעניין רציני, ואני מבקש שתהיה קשוב לדבריי. קשה לי לחזור היום לאוהלה של תורה, ורק אתה יכול להציל אותי, ואתה גם חייב להציל אותי.  בדקתי ומצאתי שברוך השם נולדו לך 10 ילדים כן ירבו, עיניי רואות שאתה מתגורר בדירה של 2.5 חדרים". הסוחר מזרחי הכניס ידו לכיסו הימני ושלף משם 12,000, ₪ במזומן: "כל ראש חודש, אם ירצה השם, אגיע אליך בחצות לילה ואשלשל לידך 1,000, ₪ על כל נפש. כמו כן, כבר מחר אשכור דירה בת 5  חדרים, שתתגוררו ברווחה. אני מתחנן לפניך תהיה אתה יששכר שלי, ואני אהיה הזבולון שלך". הדברים שיצאו מלב מורתח ואוהב נכנסו אל לבו העדין של ראש הכולל הרב פינחס יוחנן שעיבי אשר בביישנות רבה הסכים לעסקה. הסכם יששכר וזבולון נחתם בין שני הידידים הוותיקים ויצא לדרך.
     הו,הו, היו אלה ימים יפים וגדושי תופינים ומעדנים, עופות, דגים ובשר שמן עבור משפחת שעיבי, שהמקרר שלהם מעולם לא הכיר שפע כזה. "שלא יהיו לך שום נקיפות מצפון", היה הסוחר מזרחי לוחש מפעם לפעם לאוזני ידידו ראש הכולל, "אני לא טיפש, אני צריך אותך יותר ממה שאתה צריך אותי...  תודה לקב"ה שהביא לי את הלחצים בלב, את האשפוז הכפוי, ועל ידי כך זכיתי לראותך במסדרון בית החולים, אתה ידידי, אתה יששכר נשמתי". במשך חמש שנים התנהל לו הסכם יששכר וזבולון בין השניים, כאשר מזרחי נוחת כל ראש חודש אצל שעיבי כמו שעון שוויצרי, הם לומדים בצוותא סוגיה קטנה ונפרדים בחיבוק חברי אוהב.
     אחרי חמש שנים, סמוך ונראה לערב ראש השנה, שומע הרב שעיבי שיחת סוחרים אקראית על מדרכה ברחוב רבי עקיבא. הנה ציטוט חלקי: "שמעתי שבצלאל מזרחי פושט רגל. הבנק עיקל לו שתי מכוניות ואת שתי דירותיו, ועכשיו גם החסכונות שלו בסכנה" . יומיים אחר כך כשהגיע מזרחי עם השטרות המרשרשים, הבחין שעיבי בזיק של מתח המשוך בין עפעפיו של הזבולון שלו. "מזרחי, תהיה הוגן כלפי,  ואל תסתיר ממני דבר. שמעתי שנקלעת לקשיים". נסיונות הטיוח של מזרחי עלו בתוהו. לאחר שתיים שלוש דקות של דחיות דיפלומטיות, התרצה מזרחי: " מה לעשות נפלתי בגדול, אני לא סוחר גדול, אני כבר תרנגול מרוט... אבל אני בהסכם שלי עומד... שכח מלשכנע אותי לפרוש מן ההסכם, אני חוסך מן הפה שלי וכל גרוש שארוויח אני מעביר אליך. אל תדאג שעיבי, אשתי מודעת להסכם, והיא מסכימה. למרות הכול, אני לא רעב ללחם. "בשום אופן לא", היה הרב שעיבי נחרץ "אין דוחין נפש מפני נפש. הפיות של הילדים שלך קודמים לפיות של ילדי. אם הבנקים עיקלו את רכושך, לא יעלה על הדעת שתממן אותי. זה איסור מוחלט". מזרחי: "אתה יודע מה, אני מוכן לפשרה. תן לי לממן לך לפחות את כל צרכי השבת. תעשה חשבון כמה עולה לך שבת, עם כל המעדנים והמצרכים, ואני משלם. אל תחסוך. זה יפחית מעלי מעט את הנטל, אבל ישמור אותך מאושר". הרב שעיבי הפך לחומה בצורה :"לא ולא.  אני לא אהיה מסוגל לאכול בשבת את המעדנים שתרכוש לי מהאין כסף שלך. זה יפגום לי בעונג שבת שלי. תתחשב בי. מזרחי לא נכנע: "רב שעיבי, והשבת שלי - מה יהא עליה?  לקראת שלהי הויכוח מצאו השניים את עצמם מול דלתו של אחד מפוסקי הדור. הלה האזין רב לטענותיהם: כן עונג שבת, לא עונג שבת. עיניו הבריקו מאושר או מדמע. לאחר כשעה הוא פסק: "אתם אנשים נפלאים, ממש עמודי עולם, אתם סנגורים מושלמים על עם ישראל... אבל לאחר שעיינתי ארוכות בנושא הנני פוסק שהרב שעיבי, שהוא ה יששכר מביניכם, צודק. הסוחר מזרחי לא אמר נואש, הוא אחז בידו של הרב שעיבי ויחד צעדו לביתו של אחד מראשי הישיבות. הלה פער עיניו בתדהמה, והרהר בלבו: ראה אבא שבשמים, אלו יהודים צדיקים יש לך בעולמך... לאחר שעיין בטענותיהם פסק ראש הישיבה: " אני פוסק לטובתו של זבולון. הבן ידידי הרב שעיבי, הזבולון שלך מר מזרחי,  נותן לך בעצם צדקה לצרכי שבת, וצדקה זו לעולם חוזרת.
     הרב שעיבי והסוחר מזרחי יצאו באותו לילה בני ברקי לבית העלמין וניצבו מול ציונו של ה'חזון איש' זצ"ל. אהבה ענקית הדביקה בין השניים, הכרת הטוב שאין לה קץ חיברה בין הדבקים, ורצון להיטיב איש עם זולתו חפף על ראשיהם. הם הדליקו נר נשמה והניחו מצחם על השיש הקר. "אנא ריבונו של עולם", הם התחננו, "בזכות הצדיק מאורם של ישראל, האר עינינו שנמצא פתרון שיניח את דעת שנינו" . לאחר שעה ארוכה של תפילות ותחינות, פנה מזרחי לידידו ואמר: "ידיד נפשי, בוא נעשה פשרה. קבל ממני במשך שלושה חודשים את הוצאות צרכי השבת שלך, והיה אם עסקיי יחזרו למסלולם נמשיך בעיסקת השבת,  אם בחסדי השם הם ישובו ויפרחו, נחזור לעסקת יששכר וזבולון שלנו, ואם חלילה..." הרב שעיבי נרגש עד דמעות, חיבק ארוכות את מיטיבו ידידו, הנהן בראשו ולחש על אוזנו: "בצלאל יקירי, אתה איש גדול, ובעל חסד שאין כמותך בעולם. אני מוכן להסכם הפשרה שהצעת... כי אני מעריץ מוחלט של טוהר לבך וכוונותיך. "אתה זבולון הכי ענק בעולם". "ואתה יששכר נשמתי", חתם הסוחר מזרחי את השיחה. השניים צעדו לעבר המכונית, וצמרות הצאלון נעו זעו בהתרגשות, הרבה מעבר לעוצמת הרוח.

החוויה היהודית