אמרי שפר י' טבת ה'תשע"ח

בעל הטורים אומר שכתוב אצל המן "נופל על המטה" ואצל יעקב כתוב "ויתחזק ישראל וישב על המטה", כי צדיקים אפילו כשהם חלשים מתחזקים שנאמר ויתחזק ישראל, והרשעים אפילו בתוקפם נופלים שנאמר והמן נופל על המטה.

   דברי רבי אלעזר הקפר (אבות פ"ד) הַקִּנְָאה וְהַתַאֲווָה וְהַכָבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָָאדָם מִן הָעוֹלָם. זה מתחיל בתאווה 'למה הוא קיבל פרוסת עוגה עבה יותר' וממשיך בבגרות בכבוד 'דירתו גדולה יותר' או 'מעמדו רם יותר'. מגיל צעיר נחנך את העין ואת הלב, כי "הפעם" הפרוסה שלו עבה יותר, אך זה לא אישי! יש עוד 'פרוסות' בחיים! זה לא אומר כלום עליך!

           הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א סיפר שמרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל הורה להתקין מדרג ליד התיבה בבית המדרש שלו, כדי שהעולים לתורה יוכלו אכן 'לעלות' לתורה באמצעות המדרגה.

    יעקב ראה שכל האותיות נמצאות בשמות בניו, חוץ מהאותיות ח' וט'. אמר: אין בהם חטא וראויים הם לגלות להם את הקץ. כיוון שחזה וראה שגם האותיות ק' וצ' אין בהם, חשב שמא עדיין אינם ראויים לגלות להם את הקץ, סתם ולא גילה. לפיכך פרשה זו סתומה.

היהודי החכם)אתר חב"ד(

שמואל היה יהודי תלמיד חכם וירא שמיים שנשא חן בעיני א-לוקים ואדם. כולם רחשו לו כבוד והעריכו אותו למאוד. הפריץ המקומי, ששמע יֹושרו של שמואל הגיע לאוזניו, מינה אותו למנהל עסקיו. בעל האחוזה רחש אמון מוחלט במנהל העסקים היהודי. שמואל היה האדם היחיד שלו נתן את המפתחות לכספתו, ביודעו כי שמואל לעולם לא ייגע בדבר השייך לאדם אחר. פעם, כשבעל האחוזה שב ממסע, ערך מסיבה גדולה והזמין אליה אורחים רבים. הוא סיפר לאורחיו את מעלותיו של מנהל העסקים היהודי, שהיה אף הוא בין המוזמנים, אף שלא יכול היה לאכול כלום מן המזון שהוגש במסיבה. בעל האחוזה ביקש משמואל להביא מכספתו את היהלום המפורסם שירש מהוריו. היהלום היה ידוע כאחד היהלומים הגדולים בעולם שערכו לא יסולא בפז. כל האורחים עצרו את נשימתם בציפייה לראות את אבן הפז הנדירה והיקרה. מספר דקות לאחר מכן נכנס שמואל נושא בידיו תיבה מוזהבת עטורה אבני חן רבות. כולם הצטופפו סביב לתיבה כדי להצליח ולראות היטב את היהלום. אך דווקא בעל האחוזה בחר לפתוח בנאום ארוך כיצד סביו המנוח רכש את האבן תמורת סכום רב וכמה נדירה האבן. רק לאחר-מכן, כשסבלנות האורחים עמדה להתפקע, הוא פתח סוף-סוף את התיבה. אך לחרדתם של כל הנוכחים, תיבה הייתה ריקה! המילים נעתקו מפיו של בעל האחוזה ונראה היה שהוא עומד לפרוץ בבכי. כמה מן האורחים החלו לצעוק, 'לתלות את היהודי!' אך בעל האחוזה לא האמין ששמואל הוא האשם במעשה כזה, ובפרט בגניבת דבר יקר כל כך השייך למעסיקו. עם זאת, רק לשמואל יש מפתחות לכספת, מי עוד יכול להיות הגנב? הוא פנה לשמואל ואמר: 'במשך שנים רבות שרתת אותי בנאמנות ובמסירות, אך נראה כי הפעם לא היית מסוגל לכבוש את יצרך וגנבת את היהלום. לו תשיב אותו באופן מידי, אני מבטיח לך שלא אעניש אותך'. 'חלילה וחס!' קרא שמואל. 'לעולם לא אגנוב דבר, במיוחד לא דבר-מה השייך לך, מעסיקי הטוב והנדיב. אני מבין היטב מדוע אתה חושד בי, אך אני מפציר בך: תן לי הזדמנות להוכיח את חפותי וניקיון כפיי, 
    שמואל ביקש מבעל האחוזה להשאיר את כל האורחים באולם, שכן הגנב האמיתי מצוי ביניהם. לאחר מכן הוא ביקש רשות ללכת הביתה ולהביא דבר-מה שיגלה את זהותו של הגנב. מקץ זמן קצר שב שמואל ולתדהמת כולם החזיק בידו תרנגול שחור. 'אורחים יקרים', קרא שמואל, 'יש לי כאן תרנגול מיוחד במינו. הוא ירשה לכל אדם ישר ללטפו, אך אם ילטף אותו גנב הוא מיד ינפנף בכנפיו ויקרא בקול גדול, "קוקוריקו!" הגנב האמיתי נמצא כאן בינינו, ולפיכך אבקש מכל הנוכחים לגשת הנה, איש איש בתורו, וללטף את התרנגול בידם הימנית. כשהתרנגול יתחיל לקרוא – תדעו מיהו הגנב'. במתח ובהתלהבות לא מוסתרים כל הנוכחים החלו לגשת וללטף את התרנגול. אך כאשר ליטף אחרון האורחים את התרנגול והוא עדיין לא קרא, "קוקוריקו!" החלו כל האורחים לצעוק: 'היהודי היתל בנו! הוא גנב וגם שקרן!' 'סבלנות, אורחים יקרים. אל נא תתרגשו. עדיין לא סיימתי', אמר שמואל בשלווה. 'עד מהרה תדעו מיהו הגנב האמיתי"... לאחר מכן ביקש שמואל מן האורחים להרים את ידם הימנית. הם עשו כן, ומה שראו הנאספים היה שפע של ידיים שחורות ויד אחת לבנה. היד הלבנה הייתה שייכת לעוזרו, הגוי, של שמואל. 'הנה הגנב', קרא שמואל. 'התרנגול שהבאתי הוא תרנגול ככל התרנגולים. כל שעשיתי היה למרוח אותו בפיח שחור. ידעתי שהגנב האמיתי יפחד ללטף את התרנגול. לכן הוא רק העמיד פנים שהוא מלטף את גבו של התרנגול, אך לא נגע בו באמת . ידיהם של האורחים החפים מפשע הן שחורות, ואילו ידו של הגנב נשארה לבנה ונקייה, אף שלמעשה הייתה זו היד המלוכלכת ביותר באולם כולו'.. 'בראבו!' קראו כל האורחים ורצו לתפוס את הגנב. לזה לא הייתה ברירה אלא להתוודות שהצליח לשכפל את המפתחות לכספת של בעל האחוזה. הוא היה משוכנע לגמרי שיאשימו את היהודי בגניבה. הגנב קיבל את העונש המגיע לו, בעוד שמואל הּושב למעמדו החשוב ושב וזכה לאמון שניתן בו.

.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ד שבט ה'תשע"ז

אז ישיר. אומר בעל הטורים ישיר ר"ת י' שיר, שיש 10 שירים: שירת הים, שירת הבאר, שירת האזינו, יהושע, דבורה, חנה, דוד, שלמה, חזקיה, ושירה לעתיד לבוא בב"א, ולכן לא כתוב אז שר רק ישיר, כי לעתיד לבוא אנחנו עוד פעם נשיר בב"א.

     אם אתה מזכיר את גאולת קריעת ים סוף, "וים סוף להם בקעת, וזדים טיבעת, וידידים עברו ים, ויכסו מים צריהם,  אחד מהם לא נותר...", ששם הייתה הגאולה על ידי צעקה ל-ה''...  ומאחר שאתה מאמין שאפשר להיגאל ע"י צעקה ל-ה', אתה בעצמך עומד ומתפלל וצועק אל ה'... או... אז זה מראה שאתה בוטח בה', ואתה מתפלל כי אתה מאמין בתפילה, ואתה יודע שזו הכתובת.

     בפרשת המן פרק ט"ז פסוק ט"ז כתוב כל הא'-ב'. אומר בעל הטורים שמי שמקיים את התורה שניתנה בא'-ב' לא יחסר לו פרנסה. ובט"ז באייר התחיל המן לרדת, וסימנך ט"ז ט"ז ט"ז. פרק ט"ז, פסוק ט"ז, יום ט"ז.

     "ד' ילחם לכם ואתם תחרישון" (יד, יד( כאשר הדבר נוגע לכבוד שמים - "ד'" - עליכם להילחם "ילחם לכם", אבל "ואתם" כאשר מדובר בענייניכם הפרטיים, "תחרישון ". )אמרי שפר(

     הכנה לימי הפורים. "ט"ו בשבט" בגימ' פורים (בלי היו"ד(,  בבחינת שלושים יום קודם החג שואלין ודורשין בהלכות החג (פסחים ו.) (. אמרי חיים)

     "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים" (יד, כט ( ״ובני ישראל״, בעיני אנשי מעלה הנקראים ישראל, ״הלכו ביבשה״ גם ההליכה ביבשה בכל יום, הוא נס ממש כמו ״בתוך הים״, כי אף הטבע נס הוא.... ) .לקוטי שושנה(

     ויסע משה את ישראל מים סוף. אומר רש"י שבני ישראל רצו להישאר עוד לאסוף כסף וזהב, ואחרי כן באו במרה ולא היה להם מים כי הקב"ה רצה להראות להם שכסף לא שווה כלום, שהרי יש לכם הרבה כסף ואין לכם לשתות, האם אפשר לשתות כסף וזהב? )בעלי המוסר(.

     "חייב אדם לטרוח בדרישת טוב לעמו ולשקוד בעמל נפשו על תקנת חברו, אם דל ואם עשיר, וזאת מן החמורות ו??ן העיקרים הנדרשים מן האדם... וחייב אדם לחשוב מחשבות ולהעלות עצות הגונות ומתוקנות לחברו, וזה אחד מעיקרי דרכי גמילות חסדים"... (רבינו יונה שע"ת שער ג-יג,נד)

איני יודע קרוא וכתוב (ופריו מתוק).

     סיפור השגחה מדהים ביותר, התרחש ביהודי ירא ה', שגר לפני כמה עשרות שנים במרוקו, וביום מן הימים החליט לעלות לארץ ישראל. הבעיה היתה, שהיהודי לא ידע כלל קרוא וכתוב, ואפילו את צורת האותיות לא הכיר, וכאשר כמה מחבריו שמעו על כוונתו לעלות לארץ ישראל, לגלגו עליו והזהירו אותו: "בארץ ישראל האנשים מלומדים ואינטליגנטים, איך עולה על דעתך שתוכל להתקבל שם לעבודה?!".  בצר לו, החליט היהודי התמים שילך להתייעץ עם מורו ורבו - הגאון הקדוש רבנו מאיר אבוחצירא זצ"ל, וככל אשר יורה לו,  יעשה. רבי מאיר האזין ללבטיו, ואמר: "סע לארץ הקודש, והסר חשש מליבך! הלוא הקב"ה מפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים, וכי הם יודעים קרוא וכתוב?! ואף על פי כן הקב"ה מפרנסם, ולמה הינך חושש שה' יתברך לא יפרנס גם אותך?" . כשהבחין רבי מאיר שהיהודי עדיין נתון בדאגה וחשש, אמר לו: "דע לך, שאם ירצה הבורא, דווקא בגלל שאינך יודע לקרוא ולכתוב, תהיה לך בס"ד פרנסה...".

     היהודי החליט לציית לקול הצדיק, ועלה ארצה, ומיד בהגיעו נישק את אדמת ארץ ישראל.  לאחר שהתאקלם מעט בארץ, שכר דירה, ופנה ללשכת העבודה כדי לחפש עבודה. המתין שעה ארוכה בתור, וכשהביט מסביב, וראה למול עיניו בני אדם צעירים ממנו, מלומדים ומשכילים, נתמלא במבוכה ותסכול, "איזה מעביד יעדיף אותי על פניהם של הצעירים המוצלחים האלו...".  כשהגיע סוף סוף תורו, אמר היהודי לפקיד: "עליתי זה עתה לארץ ואני מחפש עבודה" - ומרוב לחץ ובלבול, 'פלט' לפתע - "אך איני יודע קרוא וכתוב"...  הפקיד רשם הכל לפניו, ומיודענו לא ידע את נפשו מרוב אכזבה, מדוע הייתי צריך לספר על בעייתי... אך התעשת וחיזק את עצמו באמונה בה' יתברך ובאמונת חכמים, שהקב"?? לא יעזבנו, אלא ידאג לפרנסתו.

     למחרת בבוקר, מתקבלת שיחת טלפון בביתו של היהודי, ממשרד הביטחון. "אתה מוזמן לראיון עבודה אצלנו, ונבקש שתגיע בהקדם". היהודי הגיע למקום, וביקשוהו לשבת בחדר ההמתנה, עד שיפנו אליו. היהודי יושב וממתין שעה ארוכה, מתבונן באנשים הרבים שנכנסים ויוצאים, אבל לפליאתו אף אחד אינו מזמין אותו להיכנס.  חולפות כבר שלוש שעות של המתנה מורטת עצבים, וכמעט שהאיש מחליט לשוב בחזרה לביתו.  לפתע, קראו לו וביקשו שיכנס למשרד. הפקיד שישב שם, תחקר אותו מעט, ובעיקר התמקד על אי ידיעתו קרוא וכתוב.  היהודי סיפר את האמת, "בצעירותי לא למדתי בבית ספר. לאחר מכן כשבגרתי, לא הצלחתי לקלוט את הקריאה והכתיבה". וכאן, קם הפקיד ומודיע לו: "התקבלת לעבודה, אתה תועסק בחברה לפיתוח אמצעי לחימה... עבודתך תהיה - גריסת ערימות מסמכים...".  היהודי השתאה, כיצד התרחש הנס?! אך מאוחר יותר, כשהתחיל לעבוד בשורות החברה, כבר הבין מה עומד מאחורי העסקתו; לחברה היתה ניירת רבה מאוד, של מסמכים סודיים ביותר, שהיה צורך יום-יומי לגרוס אותם. אך כאן מנהלי החברה נתקלו בבעיה - מי יטפל בגריסת המסמכים; עובדי החברה הינם מהנדסים ומומחים לייצור נשק, ולא שייך לבזבז את זמנם בגריסת ניירות, ולהביא סתם עובד מבחוץ, הם חששו מאוד, שמא יקרא את המסמכים הביטחוניים החשאיים.  הציע אחד המנהלים, לחפש אחר אדם שאינו יודע קרוא וכתוב, והוא יתעסק בגריסת המסמכים. בתחילה הדבר נשמע לשאר חברי ההנהלה הזוי, היכן ניתן למצוא יהודי שכזה, אך בכל זאת הם פנו ללשכת העבודה, וביקשו שאם מגיע אליהם אדם שאינו יודע קרוא וכתוב, שיודיעו להם מיד.  סיבבו מן השמים, שלאחר שהגיעה הבקשה ממשרד הביטחון, מיודענו יגיע ללשכת העבודה, ו'יפלוט' שאינו יודע קרוא וכתוב... וכאן הודיעו אפוא למשרד הביטחון שנמצא עובד בשבילם, והם הזמינו אותו לראיון.  כעת התברר שההמתנה בחוץ למשך שלוש שעות, היתה לשם 'בחינה' - לברר האם הוא אכן לא יודע לקרוא. האיש הושב בחדר ההמתנה, כאשר מסביבו הונחו עיתונים וספרים מעניינים. המצלמה הנסתרת צילמה אותו, והפקיד שישב בפנים צפה בו דרך המסך שלוש שעות רצופות, לראות האם יציץ בעיתון. בשלב מסויים, כעבור זמן ארוך של שיעמום, הוא באמת נטל לידיו את העיתון, אבל הוא פתח אותו לרוחב...  לאחר שעבר את המבחן, התקבל מיד לעבודה.

     היתה זו עבודה קלה ומסודרת, עם תנאים כלכליים מעולים שחבריו ה"מלומדים" לא חלמו עליהם ... והסיפור עדיין לא נגמר. לאחר שהיהודי נהנה במשך שנים ממשכורת הגונה, ברווח ולא בצמצום, החליט לצאת לפנסיה,  ולקבל את דמי הפנסיה הגבוהה המגיעים לו.  אמנם לא חלף זמן רב, והנה מגיע אליו שליח מטעם החברה בה הועסק. "תשמע - פנה אליו - היינו בטוחים שנמצא עובד אחר תחתיך, אך לא הצלחנו למצוא עוד אחד כמוך... נבקש שתחזור לעבודה" . היהודי התנצל ואמר שמעדיף להישאר פנסיונר. וכאן אומר לו השליח: "תחזור לעבודה, ונדאג שתמשיך לקבל פנסיה, וגם תזכה למשכורת מהחברה...".  היהודי סיים את סיפורו הנפלא ואמר: "זכיתי לראות בחוש, איך מתקיימים דברי מורי ורבי, הגר"מ אבוחצירא זי"ע, שדווקא מפאת חסרון ידיעת הקריאה והכתיבה, אתקבל לעבודה; ומי יודע אילו כן הייתי יודע לקרוא, אם הייתי זוכה למצוא כזו עבודה..."

 הפמוטים )'אורחות החיים'- הגרא"מ שך זצוק"ל(

     ''כאשר הייתי צעיר לימים" – פתח רבינו וסיפר –  "נהוג היה בחוץ לארץ כי יהודים עשירים מזמינים בכל שבת את העניים שבבני הקהילה לסעוד על שולחנם את סעודות שבת המלכה. בדרך כלל, היה כל עשיר מזמין לאחר תפילת ליל שבת את אחד מהעניים שבבית הכנסת, באופן אקראי, כך שלאיש מעניי העיר לא היתה קביעות בביתו של עשיר מסוים בדווקא.  יוצא מכלל זה היה זלמן האביון. זלמן נתן את עינו בזבולון הגביר, וחתם קבע על שולחנו... בכל ליל שבת לאחר התפילה, היה ממהר לגשת אליו ולשאול אם יוכל לסעוד על שולחנו, וזבולון, אשר ליבו רחב היה – מעולם לא השיב את בקשתו ריקם.  עם הזמן, נהיה לאורח של קבע בביתו של זבולון, הוא כבר לא היה ניגש בכל שבת בכדי להזמין את עצמו אל ביתו של הגביר... הדבר כבר היה מובן. הוא היה מצטרף אל זבולון הגביר לאחר התפילה כבקי ורגיל,  וזבולון מצידו לקח בחשבון תמיד כי זלמן מתכנן לסעוד על שולחנו את סעודות השבת...  

     זלמן מיודענו, עני מרוד היה – כפשוטו ממש. בגדיו קרועים, נעליים מחוררות, וכל מראהו אומר מסכנות ודלות. באמצע השבוע, מעולם לא זכה זלמן לסעודה ראויה לשמה, הוא היה מסתפק מערב שבת לערב שבת בשאריות אשר היו הירקנים שבשוק מותירים לו בסופו של יום , וסעודות השבת אותן סעד בביתו של זבולון, היוו אפוא את עיקר מזונו השבועי.  דע עקא, שאם סבורים אנו כי עיקר מעייניו של זלמן היו נתונים לצלחתו, הרי שטעות היא בידינו... זלמן אמנם אכל לתאבון את מנתו ולא הותיר בצלחתו מעולם מאומה, אולם במהלך הסעודה, היתה תשומת ליבו נתונה תמיד לפמוטים המפוארים אשר ניצבו על השולחן והפיצו אור יקרות בחדר הגדול. הוא אהב להתבונן בהם, להתפעל מהתחריטים הנפלאים, ולהתמוגג מהעיצוב הנהדר.  המתבונן מהצד – יכול היה בהחלט לטעות ולסבור כי בפמוטיו שלו מתבונן זלמן. החביבות אשר ניכרה על פניו בהתבוננו בהם, השמחה בה הוא סקר את התבליטים והעיצובים המיוחדים, בהחלט הזכירה את שמחתו של קונה, אשר קנה במיטב כספו פמוטים אלו זה עתה, בכדי לפאר בהם את שולחנו...  

     התנהגות זו לא נעלמה מעיניו של זבולון הגביר, ובאחת השבתות הוא כבר לא הצליח להתאפק, פנה אל זלמן , והקשה: 'ידידי היקר, מוכרח אני לשאלך,  איזה עניין מוצא אתה בפמוטיי? איזו נחת מפיק אתה מהם? הלא אין הם שלך, הם לא רכושך, ומה מקום יש להתפעלות והתלהבות כה מרובה?'.  אולם זלמן לא התבלבל: 'אמת! נכון הדבר!' – הוא השיב לגביר, 'פמוטים אלו אמנם אינם שלי, אך בעצם, ר' זבולון, מה ההבדל? מה זה משנה אם שלי הם אם לאו?' ' מה ההבדל??', נזדעק הגביר, 'ההבדל הוא עצום ורב! אני הוא בעליהם של הפמוטים המיוחדים והיקרים הללו, ואילו אתה – אינך אלא אורחי,  אשר מתוקף הנסיבות יכול לצפות בהם בעת סעודות השבת!'  אולם זלמן לא השתכנע. 'נו נו...', הניד בראשו, 'אין זה הבדל כה גדול...  שכן הבה ונחשוב: כל עוד ניצבים הפמוטים על השולחן ונרות השבת דולקים בהם בליל שבת קדש – נהנים אנו מראייתם בשווה, אך כאשר הולך אני אל ביתי – הלא ממילא מסירים את הפמוטים מעל גבי השולחן ומאחסנים אותם בארון עד השבוע הבא, ואף אתה אינך נהנה מהם כלל..." ' אלא מאי?', המשיך זלמן והרצה את משנתו הסדורה בפני זבולון הגביר, 'צודק אתה. בכל אופן ישנו הבדל ביני ובינך... מאחר והפמוטים אינם שלי – הרי שאינני יכול למשכנם ולקבל הלוואה תמורתם, ואילו אתה,  אם תרד אי-פעם מנכסיך ותזדקק להלוואה – תוכל למשכנם או למכרם בכסף מלא! זהו אמנם הבדל מהותי אשר קיים בינינו. אולם אם שמח אתה בפמוטיך על שום אפשרותך למכרם בעת צרה – אוי לה לאותה שמחה!'..."

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ג' שבט ה'תשע"ז

בספר 'פרדס יוסף' הביא רמז מכך שנאמר כאן 'ולמען תספר באזני בנך ובן בנך', ובדומה לזה נאמר בחומש דברים (יא, ט): 'ולמען תאריכו ימים על האדמה', מכאן שאם עוסק אתה ב 'ולמען תספר' – בחנוך בניך לתורה, תזכה ל 'ולמען תאריכו ימים' – אף לאחר שהשלמת תיקונך בעולם.

     בפרשה זו אנו מוצאים שלוש מכות שהנחית ה' על מצרים. אומר נכדי האהוב, בשם הבעל הטורים, שמשמה של הפרשה עולה בגימטרייה עובדה זו. הרי ב' ו א' הם שלוש כנגד שלוש המכות. ישנם האומרים שהמכות שנמצאים בפרשה גם נרמזים בשם הפרשה. ב' – מכת בכורות, א' -  מכת ארבה. והיכן מכת חושך שגם היא נמצאת בפרשה? אלא שבחושך לא רואים.

    גמרתנו מכנה את המצעים אשר האדם מניח למראשותיו, "סדיא". הגר"י עמדין זצ"ל בהגהותיו בסוגייתנו מבאר, כי הם מכונים בשם זה משום שהם סועדים את ראש האדם, ולפיכך כינום "סדיא".

     גמרתנו מספרת על מונבז המלך אשר הוציא ובזבז את ממון המלכות בשנות הבצורת כדי להאכיל את העם.ה"בן יהוידע" כותב, כי לא לחינם נתכנה "מונבז" בשמו,  שבא לרמז על צדקותו בכך שפיזר את ממונו לצדקה.  אמור מעתה "מון"-ממון "בז" - בזבז.

וַּיַעַש לאָבִיו אֵבֶל" )בראשית נ', י) )מתוך 'מידות והנהגות טובות', הרב מיכל שטרן(

     בירושלים הייתה רופאה בעלת שם ומפורסמת בשם ד"ר כגן, שהייתה מנהלת בית החולים 'ביקור חולים', ועשתה רבות למען ילדי ישראל. אבא זצ"ל שמר את היאהרצייט שלה, ואמר קדיש אחריה. מעשה מופלא אירע פעם, כאשר שכח לומר קדיש ביום היארצייט שלה. לאחר מנחה ביקש ממנו רבי אשר ליכטנשטיין זצ"ל, ראש הישיבה,  לארגן מנין עבור אחד הנדיבים שהיום הוא יום היאהרצייט שלו, ולנסוע להר המנוחות. כשהגיעו להר המנוחות ראה אבא דבר פלא. ליד קברו של הנדיב נמצא גם קברה של ד"ר כגן, הרופאה המנוחה, והיום הוא יום היאהרצייט שלה... מיד ארגן אבא את המניין לומר גם עליה קדיש.

     פעם שאלתיו למה הוא מקפיד לומר אחריה קדיש. ענה לי אבא: " אני חייב הרבה הכרת הטוב לד"ר כגן, שהרי היא טיפלה בילדים שלנו במסירות נפש, ולמה לא נחזיר לה חסד לומר עליה קדיש?"  וסיים אבא במעשה מופלא ששמע פעם, שהאדמו"ר מרחמסטריווקא זצ"ל הבטיח לד"ר כגן עולם הבא. לעת זקנותה, עלה לביתה של ד"ר כגן,  ושאל אותה האם נכון הסיפור שהרבי הבטיח לה עולם הבא.  הרופאה הקשישה פרצה בבכי ואמרה: "הרי זה סיפור של עשרות שנים,  ומזמן שכחתי ממנו, ואולי הזכרת דבר המעשה הינו סימן עבורי שאצטרך עוד מעט להגיע לעולם האמת"... וסיפרה לו גופא דמעשה.

     היה זה בזמן שפרצה מחלה קשה בין ילדי ישראל, ובנו של האדמו"ר היה בין הילדים, שחייו היו תלויים לו בין שמים לארץ, והרבה עמל השקעתי עד שבן האדמו"ר נעשה בריא.  לאחר שהבריא בנו, קרא לי האדמו"ר לביתו ושאל כמה עליו לשלם לי. וביקשתי ממנו שבתמורה יחתום לי על מכתב בנושא "שוויון זכויות לנשים". נעמד האדמו"ר ואמר לי: "את יכולה לבקש דברים חשובים בהרבה מעניין פעוט זה" , אזרתי עוז ואמרתי לו: "אם כן, הבטח לי עולם הבא!" נתיישב האדמו"ר על הכסא ושקע במחשבות. פתאום נעמד שוב על רגליו ואמר לי: "אם תבטיחי לי שכל עבודתך תהיה למען שמו יתברך, להציל נפשות ללא שום מטרת רווח - אני מבטיח לך ב' דברים: א. בקרוב תינצלי ממות בטוח. ב. תזכי לעולם הבא!"

     כמה ימים לאחר מכן פרצה מחלה חדשה בקרב התינוקות, ובית החולים היה עמוס עד למאוד. מיטות נוספות לא היו בנמצא. ירדתי לרחוב, עברתי את הכביש, ורכשתי מספר מיטות נוספות עבור התינוקות החולים. כשחזרתי לבית החולים, פגע בי רכב והעיפני למרחק, ובנס לא קרה לי כלום! נעמדתי על רגלי וחזרתי לבית החולים". סיים אבא את סיפורו: "נו... לאישה כזאת מגיע שישמרו את יום היארצהייט שלה ויאמרו עליה קדיש .

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/