אמרי שפר י' אדר ה'תשע"ח

אחד מהמעלות שיש לנו, היהודים, שלא זכו לכך המלאכים. וכמו שמובא הרבה בחז"ל, שישנם מלאכים שאומרים שירה לפני השי"ת רק פעם אחת בשבעים שנה וכדו', ואילו אנו יכולים לומר שירה לפני ה' ולהודות לפניו בכל רגע ורגע.

     אמרו חז"ל (ברכות ס"ג) 'שאין התורה נקנית אלא בחבורה', כי אדם הלומד לבד אינו מבין היטב את לימודו ולפעמים אף מתנמנם, משא"כ כאשר לומד עם חבר אזי "איש את רעהו יעזרו" ומבררים היטב את העניין שלומדים, כמובא (תענית ז')'מה ברזל זה אחד מחדד את חברו אף שני ת"ח מחדדין זה את זה בהלכה'...' מה אש אינו דולק יחידי אף ד"ת אין מתקיימין ביחידי'.

     'אף אחד מאיתנו לא קיים בלי סיבה, לכל צמח, חיה ואדם  קיים בשביל מטרה כלשהי.  

     ''בפורים העשיר מקלל את המן, על שגרם לו להוציא כספים, ואילו העני מברך את מרדכי, שבזכותו הוא מקבל מעות פורים. שניהם צריכים לשתות 'עד דלא ידע' מי עשיר ומי עני" (רבי מנחם-מענדל מווישווה)

הכל תלוי במדרגתו (יחי ראובן(

     הגאון הקדוש רבי מרדכי בנעט זצוק"ל . היה לו בביתו חדר ששימש כבית מדרש. שם למד עם התלמידים וענה תשובות.  כל יום שישי, לפני שבת, הייתה הרעבעצין מכינה בחדר של בית המדרש נרות גדולים שיאירו שם בחדר כל הלילה. הנרות עליהם בירכה דלקו בחדר בו אכלו, ובבית המדרש היו נרות נוספים, אותם הדליק השמש.

     פעם בליל שבת ישב רבי ברוך עם משפחתו לסעודת שבת. כשנגמרה הסעודה נכנס לחדר ללמוד. כעבור מספר שניות יצא משם וקרא: "רעבעצין, שכחנו להדליק נרות בבית המדרש!" צרה שכזו! חושך! " כיצד יתכן הדבר", תמהה הרבנית, "והלא אני במיוחד נכנסתי לפני שבת לחדר וראיתי שיש בו נרות מוכנים להדלקה והכול בסדר. איך יכול להיות שחשוך?"  היא נכנסת פנימה ורואה שהחדר מואר. בכל ארבעת הצדדים יש נר ! נבהלה הרבנית: "מה קורה פה? למה הרב אומר שאין אור? הלא החדר מואר כולו!" " היכן יש אור?" שאל הרב, והרבנית משיבה לעומתו: "בא תראה".  הוא נכנס שוב לחדר ושואל: "היכן האור? הרי חושך מצרים כאן, לא רואים כלום !"... פחד גדול אחז ברבנית: שמא בעלה התעוור. אבל הרי הוא ישב בשולחן והכול היה בסדר ... נכנסה להיסטריה.  ראה הרב שהיא כל כך מבוהלת, פנה אליה ואמר: "רעבעצין הרגעי, תכף נברר את העניין".  שאל את השמש: "מתי הדלקת את הנרות, בזמן או אחרי הזמן?"  השמש הודה על האמת: " באמת איחרתי, אבל היה זה זמן שמותר עדיין להדליק. בטוח שעוד היה יום".  אמר הרב בנעט: "דע לך שכשהדלקת את הנרות היה זה מאוחר מידי, וצריך הנך כפרה על חילול השבת. וזו הסיבה שאיני רואה את האור, כי כל דבר שנעשה שלא על פי דין – אינני רואה!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י' טבת ה'תשע"ח

בעל הטורים אומר שכתוב אצל המן "נופל על המטה" ואצל יעקב כתוב "ויתחזק ישראל וישב על המטה", כי צדיקים אפילו כשהם חלשים מתחזקים שנאמר ויתחזק ישראל, והרשעים אפילו בתוקפם נופלים שנאמר והמן נופל על המטה.

   דברי רבי אלעזר הקפר (אבות פ"ד) הַקִּנְָאה וְהַתַאֲווָה וְהַכָבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָָאדָם מִן הָעוֹלָם. זה מתחיל בתאווה 'למה הוא קיבל פרוסת עוגה עבה יותר' וממשיך בבגרות בכבוד 'דירתו גדולה יותר' או 'מעמדו רם יותר'. מגיל צעיר נחנך את העין ואת הלב, כי "הפעם" הפרוסה שלו עבה יותר, אך זה לא אישי! יש עוד 'פרוסות' בחיים! זה לא אומר כלום עליך!

           הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א סיפר שמרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל הורה להתקין מדרג ליד התיבה בבית המדרש שלו, כדי שהעולים לתורה יוכלו אכן 'לעלות' לתורה באמצעות המדרגה.

    יעקב ראה שכל האותיות נמצאות בשמות בניו, חוץ מהאותיות ח' וט'. אמר: אין בהם חטא וראויים הם לגלות להם את הקץ. כיוון שחזה וראה שגם האותיות ק' וצ' אין בהם, חשב שמא עדיין אינם ראויים לגלות להם את הקץ, סתם ולא גילה. לפיכך פרשה זו סתומה.

היהודי החכם)אתר חב"ד(

שמואל היה יהודי תלמיד חכם וירא שמיים שנשא חן בעיני א-לוקים ואדם. כולם רחשו לו כבוד והעריכו אותו למאוד. הפריץ המקומי, ששמע יֹושרו של שמואל הגיע לאוזניו, מינה אותו למנהל עסקיו. בעל האחוזה רחש אמון מוחלט במנהל העסקים היהודי. שמואל היה האדם היחיד שלו נתן את המפתחות לכספתו, ביודעו כי שמואל לעולם לא ייגע בדבר השייך לאדם אחר. פעם, כשבעל האחוזה שב ממסע, ערך מסיבה גדולה והזמין אליה אורחים רבים. הוא סיפר לאורחיו את מעלותיו של מנהל העסקים היהודי, שהיה אף הוא בין המוזמנים, אף שלא יכול היה לאכול כלום מן המזון שהוגש במסיבה. בעל האחוזה ביקש משמואל להביא מכספתו את היהלום המפורסם שירש מהוריו. היהלום היה ידוע כאחד היהלומים הגדולים בעולם שערכו לא יסולא בפז. כל האורחים עצרו את נשימתם בציפייה לראות את אבן הפז הנדירה והיקרה. מספר דקות לאחר מכן נכנס שמואל נושא בידיו תיבה מוזהבת עטורה אבני חן רבות. כולם הצטופפו סביב לתיבה כדי להצליח ולראות היטב את היהלום. אך דווקא בעל האחוזה בחר לפתוח בנאום ארוך כיצד סביו המנוח רכש את האבן תמורת סכום רב וכמה נדירה האבן. רק לאחר-מכן, כשסבלנות האורחים עמדה להתפקע, הוא פתח סוף-סוף את התיבה. אך לחרדתם של כל הנוכחים, תיבה הייתה ריקה! המילים נעתקו מפיו של בעל האחוזה ונראה היה שהוא עומד לפרוץ בבכי. כמה מן האורחים החלו לצעוק, 'לתלות את היהודי!' אך בעל האחוזה לא האמין ששמואל הוא האשם במעשה כזה, ובפרט בגניבת דבר יקר כל כך השייך למעסיקו. עם זאת, רק לשמואל יש מפתחות לכספת, מי עוד יכול להיות הגנב? הוא פנה לשמואל ואמר: 'במשך שנים רבות שרתת אותי בנאמנות ובמסירות, אך נראה כי הפעם לא היית מסוגל לכבוש את יצרך וגנבת את היהלום. לו תשיב אותו באופן מידי, אני מבטיח לך שלא אעניש אותך'. 'חלילה וחס!' קרא שמואל. 'לעולם לא אגנוב דבר, במיוחד לא דבר-מה השייך לך, מעסיקי הטוב והנדיב. אני מבין היטב מדוע אתה חושד בי, אך אני מפציר בך: תן לי הזדמנות להוכיח את חפותי וניקיון כפיי, 
    שמואל ביקש מבעל האחוזה להשאיר את כל האורחים באולם, שכן הגנב האמיתי מצוי ביניהם. לאחר מכן הוא ביקש רשות ללכת הביתה ולהביא דבר-מה שיגלה את זהותו של הגנב. מקץ זמן קצר שב שמואל ולתדהמת כולם החזיק בידו תרנגול שחור. 'אורחים יקרים', קרא שמואל, 'יש לי כאן תרנגול מיוחד במינו. הוא ירשה לכל אדם ישר ללטפו, אך אם ילטף אותו גנב הוא מיד ינפנף בכנפיו ויקרא בקול גדול, "קוקוריקו!" הגנב האמיתי נמצא כאן בינינו, ולפיכך אבקש מכל הנוכחים לגשת הנה, איש איש בתורו, וללטף את התרנגול בידם הימנית. כשהתרנגול יתחיל לקרוא – תדעו מיהו הגנב'. במתח ובהתלהבות לא מוסתרים כל הנוכחים החלו לגשת וללטף את התרנגול. אך כאשר ליטף אחרון האורחים את התרנגול והוא עדיין לא קרא, "קוקוריקו!" החלו כל האורחים לצעוק: 'היהודי היתל בנו! הוא גנב וגם שקרן!' 'סבלנות, אורחים יקרים. אל נא תתרגשו. עדיין לא סיימתי', אמר שמואל בשלווה. 'עד מהרה תדעו מיהו הגנב האמיתי"... לאחר מכן ביקש שמואל מן האורחים להרים את ידם הימנית. הם עשו כן, ומה שראו הנאספים היה שפע של ידיים שחורות ויד אחת לבנה. היד הלבנה הייתה שייכת לעוזרו, הגוי, של שמואל. 'הנה הגנב', קרא שמואל. 'התרנגול שהבאתי הוא תרנגול ככל התרנגולים. כל שעשיתי היה למרוח אותו בפיח שחור. ידעתי שהגנב האמיתי יפחד ללטף את התרנגול. לכן הוא רק העמיד פנים שהוא מלטף את גבו של התרנגול, אך לא נגע בו באמת . ידיהם של האורחים החפים מפשע הן שחורות, ואילו ידו של הגנב נשארה לבנה ונקייה, אף שלמעשה הייתה זו היד המלוכלכת ביותר באולם כולו'.. 'בראבו!' קראו כל האורחים ורצו לתפוס את הגנב. לזה לא הייתה ברירה אלא להתוודות שהצליח לשכפל את המפתחות לכספת של בעל האחוזה. הוא היה משוכנע לגמרי שיאשימו את היהודי בגניבה. הגנב קיבל את העונש המגיע לו, בעוד שמואל הּושב למעמדו החשוב ושב וזכה לאמון שניתן בו.

.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ח' כסלו ה'תשע"ח

אומר הרמב"ן: לעולם לא יצליחו בני עשיו למחות את שמנו. אם יעקב אומר "והיה המחנה הנותר לפליטה" זה אומר שזה לדורות אם יקום מלך וינסה לחסל את העם היהודי במקום אחד, יקום מלך אחר שיציל אותם במקום אחר... זאת אומרת - לא תהיה כליה מוחלטת על עם ישראל.      אמר  בעל חידושי הרי"ם זי"ע, מדוע החילוניים כל כך מצליחים במעשיהם הרעים, והלא השקר אינו ראוי לקיום. והמשיך , החילוניים עושים אמנם את מעשיהם למען השקר, אולם הם עושים זאת באמת ובתמים, ואילו החרדים עושים אמנם למען האמת, אולם אינם עושים זאת בכל האמת והתמימות.      האם ראיתם אדם שעובד ברפת עשרים שנה ומתחיל לעשות "מווו.."? לא. ואיך יתכן שה"חברה" אינה משפיעה עליו? התשובה היא שמבהמות - אין סיכוי שישפע! וכך יעקב, גר עם לבן ולא למד ממעשיו הרעים. מדוע? כי "ויהי לי שור וחמור" - התייחסתי ללבן כאילו הוא שור או חמור!...     חז''ל שייכו את התפילה של יעקב על היהודים בדורם של מרדכי ואסתר עפ"י ראשי התיבות: "הצילני נא מיד'' . המן, מפני ששם כל הצרה באה כיוון שאכלו מסעודתו של אותו רשע = התחברו לרשע ניסו להתקרב לגוי, השגיאה הזו הובילה לשמד על כל האנשים, נשים וטף ... ה 'שאגת אריה'      בעל ה 'שאגת אריה' ערך גלות בערוב ימיו. בימי הגלות נוהג היה לעבור מעיירה לעיירה בכל כמה חודשים, הוא היה שוכר חדר מגורים באחד הבתים, ומשקיע את כל עתותיו ללימוד תורה, בנוסף לזה הוא גם החמיר מאוד שלא לאכול 'חדש '  בחו"ל, ולשם כך נשא עמו לכל מקום גריסים וסיר מיוחד, והיה מבקש מאחת מבעלות הבית המקומיות שיבשלו עבורו את הגריסים בסיר שלו דווקא, כי הוא חשש אף לבליעות של איסור 'חדש '.   באחד ממסעותיו הוא הגיע אל עיירתו של הגאון רבי ישעי' פיק זצ"ל, וכאשר סר אל ביתו, הרב לא היה באותה עת בבית, וה שאגת אריה ביקש מהרבנית שתבשל עבורו מעט גריסים בסיר המיוחד. כאשר נכנס הג"ר ישעי' אל ביתו, סיפר לו שיש כאן יהודי שביקש מהרבנית לבשל עבורו גריסים והוא מחכה לו, עוד לפני שראה אותו רבי ישעיה, מיד אמר שאותו יהודי הוא בעל ה 'שאגת אריה', כי הוא ידע שהוא מחמיר ואינו אוכל אלא את הגריסים שלו ללא חשש 'חדש'. מה מאוד שמח רבי ישעי' לפגישתו עם ה שאגת אריה, ולהשתעשע עמו בדברי תורה, וכך היו נוהגים מדי יום ביום להיפגש ולשאת ולתת בדברי תורה .      במהלך שהייתו של ה שאגת אריה בעיירה, חיפש רבי ישעי' פיק משרת רבנות באחת העיירות עבור ה שאגת אריה, כדי שתתרחב דעתו ויחלץ ממצוקת הפרנסה ,   ויוכל להמשיך ללמוד ביישוב הדעת, הוא היה שולח מכתבים לראשי הקהילות ומחפש משרה ראויה לשמו של ה שאגת אריה .   יום אחד אמר ה שאגת אריה לרבי ישעי': "היום תגיע הצעה למשרה רבנית " , " מנין לך?", שאל רבי ישעי', ענה לו ה שאגת אריה: "כי היום יצאה אנחה מפי " , " אם כן" – תמה רבי ישעי' – "   מדוע לא נאנח הרב עד היום?". הסביר לו ה שאגת אריה: "בדרך כלל אני חושב כל העת בדברי תורה, ואין ליבי פנוי למחשבות על המשרה הרבנית שטרם הוצעה לי, אך היום כאשר פגשה אותי בעלת הבית המשכירה לי את החדר, ולא היה לי די ממון כדי לשלם עבור השכירות, היא כעסה וצעקה עלי נוראות, ואז דעתי הוסחה מלימוד תורה, ונאנחתי  ".       ואכן באותו יום הגיע מברק עם הצעה למשרה רבנית בעיירת 'מעץ', אך לא לשאגת אריה אלא לרבי ישעי' פיק עצמו, תיכף כאשר הגיעה אליו ההצעה הוא התיישב לכתוב להם כתב והציע להם את ה שאגת אריה לכהונת משרת ה 'רב ' ,  ותוך כדי הדברים הוא כתב להם שהרב המוצע הוא 'דכוותי'  ) כמוני ( . כאשר הקריא רבי ישעי' פיק את המכתב לשאגת אריה בטרם שליחתו, והוא שמע שרבי ישעי' כתב עליו 'דכוותי', הוא הגיב בתמיהה '"דכוותי??", בשמוע רבי ישעי' את תגובת ה שאגת אריה, התיישב תיכף וכתב מכתב חדש ותיקן שהרב המוצע 'לא הגעתי לקרסוליו '.       לאחר כמה ימים הגיעו ראשי קהילת 'מעץ' לבדוק מיהו בעל ה שאגת אריה המוצע להם למשרה הרמה, וכאשר הם ראו ששערו כבר מלבין, הם הביטו זה על זה, כאילו אומרים: 'לא לזאת הייתה כוונתנו, הרי לא היינו רוצים להחליף רב כל כמה שנים', ה שאגת אריה הבין ממבטם את אשר על ליבם ואמר: 'אל דאגה, אני מבטיח לכם שאשמש אצלכם כרב שלושים שנה', ראשי הקהילה נרגעו מהבטחת ה שאגת אריה וקיבלו אותו עליהם כרב העיירה .         מנהג היה שכשאר מגיע הרב החדש אל העיר, מתאספים נכבדי הקהילה בביתו ,   ובדרך כלל הרבנית הייתה מגישה לפני האורחים כיבוד, אך  ה שאגת אריה היה עני מרוד ולא היה לו כיבוד מספיק מכובד לכבד את האורחים, רק מעט קפה ,   וקוביות סוכר – שהיו אז המצאה חדשה - השיגו עבור האירוע המכובד, אך כיון שה שאגת אריה ורעייתו לא היו רגילים בקוביות סוכר, לא ידעה הרבנית שצריך להגיש את קוביות הסוכר יחד עם הקפה, והגישה אותם לאחר שסיימו לשתות את הקפה. האורחים צחקקו בינם לבין עצמם כאשר ראו את קוביות הסוכר מוגשות לבדן, ה שאגת אריה שראה את צחקוקם, כלל לא העלה בדעתו שהגיחוך הוא על כך שלא הגישו את קוביות הסוכר יחד עם הקפה, הוא חשב שהם מחייכים על כך שקוביות הסוכר מוגשים כמנה, ואמר: "אצלנו בוולאז'ין רגילים להגיש קוביות סוכר כמנה " .  מספרים שכאשר שמע הגאון מוילנא שה שאגת אריה נתמנה לכהן כרבה של  ' מעץ', שהייתה ידועה כקהילה עשירה, הסתובב בחדרו אנה ואנה והמליץ ע"כ את הפסוק: "סלסלה ותרוממך בין נגידים תושיבנה ".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ז סיון ה'תשע"ז

 אומרים, שחנה ביקשה שיהיה לה בן, שלא יהיה כמו הסבא קרח, אלא לא חכם ולא טיפש, כי לא צריך להיות חכם יותר-מדי.

     איתא (אבות פ"ה מ"ו) 'עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן: פי הארץ, ופי הבאר, ופי האתון, והקשת, והמן, והמטה, והשמיר, והכתב,  והמכתב, והלוחות. ויש אומרים, אף המזיקין, וקבורתו של משה, ואילו של אברהם אבינו. ויש אומרים, אף צבת בצבת עשויה, ע"כ, שלשת 'פי' אלו מסודרים לפי פרשיות ק'רח, חק'ת,  בלק', 'פי הארץ' זה פרשת קרח, 'פי הבאר' זה פרשת חקת, 'פי האתון', זה פרשת בלק,

     הרב דסלר כותב: שהוא מתפלל לקב"ה , שייתן לו משקפיים שבהם יוכל לראות את הזולת, ולא את עצמו.

     ידוע שהדיבור משפיע, דיבור טוב משפיע טוב, וח"ו דיבור לא טוב משפיע לא טוב. הנה העולם נברא בעשרה מאמרות, הכל בדיבור, "בדבר ד' שמים נעשו ". מהבל פיהם של תשב"ר מתקיים העולם. והנה נוסיף שידוע ש"האמנתי כי אדבר" האמונה באה ע"י הדיבור,  וכל קיומינו של כלל ישראל הוא על האמונה, וגם הפרנסה שייך לאמונה, כנאמר במדרש אין ישראל אוכלים אלא בזכות האמונה, וא"כ הדיבור בטוח משפיע.

אחלק שלל (על-פי 'רשפי אש')

הוא התרוצץ בחוסר מנוחה בבית המדרש שבעיירה לשנוב, באוסטריה. הכסף, הכסף, היכן יפקיד אותו עד צאת החג? עיניו תרו אחר מקום מסתור שבו ישמור את ארנקו התפוח, שכמו בער בכיסו, עד אחרי חג השבועות. זה סכום גדול, שחסך בדי עמל כדי להשקיעו במסחר אחרי החג, אך בינתיים הוא זקוק למשמורת נאמנה.

פתאום צץ רעיון במוחו. תחילה נרתע מן המחשבה, אולם משנקפו השעות והחג התקרב ובא – החליט להעז. הוא ניגש אל רבו, רבי מרדכי מנשכיז, ובדחילו ורחימו ביקש להפקיד ברשותו את הכסף. הלוא אין שומר הגון מהרבי. יופקד הכסף בידיו הנאמנות, והחסיד ייפטר מהדאגה לממונו.

הצדיק ניאות בשמחה לבקשה. הוא לקח את הכסף ולעיני חסידו טמן אותו במעמקי ארון הכלים שבמטבח ביתו, בין שתי קערות שהיו מונחות זו על זו. "הסר דאגה מלבך", הרגיעו הצדיק, "הכסף שמור במקום מבטחים, ואתה לך להתכונן ולהיטהר לקראת זמן מתן תורתנו".

בלב צוהל נפרד הסוחר מן הרבי והצטרף אל החסידים שכבר גדשו את בית המדרש. הסוחר תפס את מקומו בין חבריו החסידים ושקע בלימוד תורה, מתנתק ממחשבות החולין ונכנס לאווירת הקדושה החגיגית.

תפילת ערבית של חג התנהלה מתוך התרוממות הרוח, שנמשכה גם בסעודה והגיעה לשיאה בשולחנו הטהור של הרבי, שבמהלכו הרעיף אמרי שפר כהכנה למתן תורה. המשך הלילה היה באמירת 'תיקון ליל שבועות', כנהוג, ועם שחר, שבו החסידים והגו במשנה התלהבות בתורה כהכנה לתפילת החג.

לפני אמירת 'אקדמות' וקריאת התורה פרש הרבי לחדרו לזמן ממושך. כמה מהחסידים שחשו חולשה פנו למטבח ביתו של הרבי, לטעום דברי מאפה ולהתחזק. אחר-כך שבו לבית המדרש. הרבי ניגש אל בימת הקריאה, פניו משולהבות, ובקול ערב החל לקרוא את האקדמות בהשתפכות הנפש. בקריאת התורה חשו כולם כאילו הם עומדים לרגלי הר סיני.

חלפו ימי החג, מתוך התעלות וניתוק מכל עולם החולין. בצאת החג התקשו האורחים להיפרד מחצר הרבי. גם הסוחר חש שקשה עליו הנחיתה מן הפסגות הרוחניות אל עסקיו הממתינים לו, וברגשות אלו פנה אל הרבי לבקש את כספו בחזרה.

הצדיק מיהר לגשת אל מקום המחבוא בארון המטבח, והזיז את הקערה שכיסתה את הכסף. למרבה תדהמתו, הכסף לא היה שם. פשפש הצדיק בירכתי הארון – אולי נשמט הכסף – אך לא היה לו זכר.

במהרה הובהלו כל בני הבית לסייע בחיפושים, בעוד הסוחר עומד בצד ופניו חיוורים. החקירות והדרישות לא העלו דבר. הצדיק ניגש אל הסוחר ההמום וניסה להניח את דעתו: "אתן לך את כל הכסף שיש כעת ברשותי, ובעזרת ה' אשיב לך את האבֵדה בתשלומים", אמר.

"חלילה לי!", נזעק החסיד, שחסכונותיו ירדו לטמיון, "לא אקח פרוטה מהרבי".

דבר הגנֵבה ציער מאוד את הרבי, שכאב על שגרם צרה גדולה כל-כך לחסידו. בינתיים נשאר החסיד בעיירה, להמתין ולקוות להתפתחות כלשהי.

בעיר ברודי הסמוכה התגורר רבי פינחס מקוריץ. רבי מרדכי מנשכיז החליט לנסוע אליו, אף שמעולם לא ביקר אצלו קודם לכן, ולבקש את עצתו. הוא בא אל בית המדרש וראה שם יהודי המתהלך מצד אל צד וקורא תהילים. "אמור נא לי", פנה אליו, "מתי אפשר להיכנס אל הצדיק?".

להפתעתו נענה בהתעלמות. סבר רבי מרדכי ששאלתו לא הגיעה לאוזני האיש, וחזר עליה בקול רם יותר, ועדיין לא זכה למענה. "מה פשר היחס הזה?", תהה בקול, "האם אי-אפשר לומר לאורח מה הן שעות הקבלה של הרבי?!".

באותו רגע עצר האיש את הילוכו ופסק מאמירת התהילים. הוא הישיר מבט אל רבי מרדכי ואמר לו: "ומה פשר הבטלנות של אברך שאינו יודע לשמור כראוי על כספי הזולת?". הבין רבי מרדכי שהאיש אינו אלא רבי פינחס מקוריץ, ושטח לפניו את העניין.

"שמע לי", השיב הצדיק. "מחר בתפילת שחרית גש ועבור לפני התיבה, ובשירת הים, אמור בקול רם את המילים 'אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל'. באותה עת מנה את המתפללים העומדים בצד הצפוני של בית המדרש. בהגיעך למילת 'שלל' – דע שזה הגנב".

רבי מרדכי עשה בדיוק כדברי רבי פינחס. כשאמר את המילה 'שלל', הישיר מבט חד לעבר המתפלל השישי שבצפון ההיכל. האיש החוויר באחת והתעלף. מהומה קמה בבית הכנסת. כששבה נפשו, נכנס אל הצדיק ובקול שבור ביקש להתוודות.

האיש סיפר כי נכנס אל המטבח אחרי תפילת שחרית כדי לטעום דבר מה, ואז הבחין בכסף. מאבק פנימי עז ניטש בו, ולבסוף הכריעה אותו תאוות הממון והוא העלים את הכסף בכיסו. "אנא, רבי", פרץ הלה בבכי, "הורה לי דרך תשובה".

לאחר שהכסף הושב לבעליו הכין רבי מרדכי לגנב סדר תשובה. האיש מילא את הוראותיו בדקדקנות, וברבות הימים היה לאחד מחסידיו הנכבדים של רבי מרדכי.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י' אדר ה'תשע"ז

  אזני המן - ב"אזני המן". אם נתבונן, מבחוץ- אוזן המן היא סתם בצק, הטעם האמיתי חבוי בפנים. מעבר למעטה החיצוני הרגיל יש את מרכז המאפה – האוזן המן השופע מתיקות. כך הם חיינו: ישנם זמנים שבהם נראה כי מקרים ארעיים מושכים אותנו לכל כיוון אפשרי. קורים לנו כל מיני דברים שאין לכאורה קשר בניהם ואף אין להם סיבה ממשית לקיומם... אך זוהי איננה האמת. יש לדעת כי לבורא העולם לכל דבר אצלו יש ממשות תכלית, שסמויים מעיננו. מלמעלה הדברים שקורים לנו הם חלק מתהליך שפנימיותו מתוקה בהרבה מה"בצק" הנראה לעין.

     ״איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר״ (אסתר ב,ה). הצלחתו של מרדכי בבית המלך הייתה מכוח היותו ״בן יאיר״. אביו האיר לו את ימי ילדותו, שלח אותו ללמוד בתלמוד תורה, הניח לו תפילין, והוא ראה בביתו איך מתנהגים בחגי ישראל ואיך יום רגיל מתנהל כיום יהודי. אור זה הוא שגרם להצלחתו בבית המלך. (שיחות קודש)

      "המן" בגימטרייה 95. "המלך" בגימטרייה זה גם 95. אכן כך היה בהתחלה. אך כאשר "המלך" הזה רצה לכבוש עוד "אחד", את מרדכי, לא נשאר ממנו כלום. כי המן + ועוד 1, שווה 96. וגם "כלום" בגימטרייה זה 96.

     ״ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים״ (אסתר א,יג). ״יודעי העתים״ אלו הפוליטיקאים, המשנים את דעותיהם מעת לעת ומתאימים את השקפותיהם למשב הרוח...(מאוצרנו הישן)

ג'ייקוב קולוני השריף (דברים טובים – משפטים)

     פעם עמדו עשרות אנשים מסביב והביטו בתגרה הסוערת, ההמולה במרכז הרחוב הייתה גדולה וההמון הצוהל הביט בהנאה במופע הרחוב תוך כדי שאגות עידוד לשני הצדדים שהפליאו את מכותיהם אחד בשני. קרב הרחוב יכול היה להימשך עוד דקות ארוכות, אלא שלחישות שנשמעו בין המתקהלים גרמו לאנשים להימלט מן המקום. לפתע הכול השתתק, דמותו של ג'ייקוב קולוני השריף הקשוח של העיירה 'מונטאקי' הופיעה בקצה הרחוב והאספסוף מיהר להתפזר. גם הצעירים שעד לפני רגע שכבו על הרצפה, מיהרו להתרומם ולנער את בגדיהם ותוך רגעים ספורים נעלמו בשבילים הצרים של העיירה. הדבר האחרון שהם רצו הוא להסתבך עם השריף הקשוח של העיירה.

     ג'ייקוב קולוני היה ידוע בקרב כל תושבי העיירה כרואה שחורות, כל סיטואציה אותה ניתן היה לפרש לטובה או לרעה, תמיד היה מכריע לרעה ובהתאם לכך היה גוזר עונשים קשים על התושבים החשודים. ג'ייקוב יכול היה להמשיך בתחזיותיו השחורות במשך שנים, אלא שהכול השתנה כשיום אחד נשלח אל השריף שוטר צעיר בשם כריס ברטלי, השוטר נשלח לאזור על מנת לסייע לשריף לפקח על העיירה שאליה התווספו תושבים רבים בשנה האחרונה. כריס היה בחור צעיר וחייכן שראה רק טוב מסביבו, הוא הסתכל על החיים דרך משקפיים ורודים, וראה בכל קושי שעמד בפניו – אתגר מרתק שאותו הוא יעבור בהצלחה. לשריף הוותיק היה קשה מאוד להתרגל לרעיונות החדשניים של כריס. 'אתה תמים חביבי' אמר לו, 'תחכה עד שתראה את החיים האמיתיים, אין לך מושג עד כמה אכזריים החיים'. אבל כריס היה עונה: 'הכול תלוי רק בהשקפה שלך, אם תחשוב טוב תראה מסביבך רק טוב, ואם תחשוב רע כל היום תראה כרעים את כל אלו שמסביבך'. כמעט מדי יום הם נפגשו בסיטואציות שונות ולא פשוטות, ותמיד ג'ייקוב היה מניע את ראשו לצדדים באי שביעות רצון וממלמל 'העולם הולך ומדרדר...', וכריס לעומתו היה מוצא את נקודות האור, ואת מחצית הכוס המלאה.

     באחד הימים כאשר הם ערכו אימונים בשליפת נשק, נשמט אקדח טעון מידיו של כריס על הארץ ומיד לאחר מכן נשמעה ירייה, צווחה נשמעה מפיו של ג'ייקוב תוך כדי שהוא לופת את ידו. הכדור שנפלט פגע בזרת שלו וקטע חלק ממנה. כריס מיד רץ לעזור לשותפו וחסם את הדם, אך השריף רק מלמל כשעיניו עצומות: 'אתה חסר אחריות! מי עורך אימונים עם אקדח טעון?' כריס התנצל ואמר שהוא שכח שהאקדח טעון, 'וחוץ מזה אדוני' הוא המשיך: 'אני בטוח שגם זה יהיה לטובה'. המילים הללו הרתיחו את דמו של ג'ייקוב, והוא אמר: 'תדע לך שהחוק קובע שפליטת כדור שפגעה בזולת עונשה שנת מאסר! אני לא חשבתי להשית עליך את העונש הזה, אבל אם אתה אומר שגם זה לטובה, אז אתה מוזמן לשבת בכלא כדי לדעת האם זה לטובה'. השוטר הצעיר לא האמין לדברי שותפו הוותיק,  אבל למחרת היום הוא כבר מצא את עצמו יושב בבית הסוהר.

     חודש ימים חלף מאז ומספר תלונות מוזרות הגיעו אל השריף,  לאורך הכביש הראשי המוביל אל העיירה נצפתה תופעה מטרידה, מדי כמה ימים ניתן היה לראות כל מיני בעלי חיים מתים שנמצאו תלויים על גבי תמרורים ופנסי רחוב. השריף החליט לבדוק את העניין ויצא מהעיירה לנסיעה לאורך הכביש. כ-15 ק'מ לאחר תחילת הנסיעה הוא הבחין לפתע בחתול מת התלוי על תמרור בצד הדרך. הוא עצר את מכוניתו והחל לבדוק את הסביבה, ואז שם לב לשביל עפר היורד אל בקעה סמוכה ומשני צדדיו תלויים עוד מספר בעלי חיים.  במשך חמש דקות הוא הלך לאורכו של השביל, ולפתע הוא מצא את עצמו מוקף באנשים רעולי פנים האוחזים נשק בידיהם, ולא נותר לו אלא להניח את נשקו ולהיגרר בעיניים מכוסות אחרי האנשים המסתוריים. כאשר פקח את עיניו הוא מצא את עצמו במערה עליה היו ציורי קיר של כוכבים מחומשים ועוד כל מיני צורות מוזרות. האנשים סיפרו לו שהם שייכים לכת השטן, והם מקריבים לו בעלי חיים 'כעת אנו עומדים להרוג אותך למען אותה מטרה!' הבהירו לו והכינו אותו לקראת הקרבתו לקרבן. ראש החבורה החל לבדוק היטב את ג'ייקוב המבועת ואז לפתע הוא שם לב שהוא פצוע בזרת 'חברים יש לו מום אי אפשר להקריב אותו' אמר לשאר המשתתפים, ולג'ייקוב הוא אמר: 'אנחנו נבדוק מה לעשות אתך מאוחר יותר'.

     בלילה הצליח ג'ייקוב להימלט מן המערה,  והדבר הראשון שהוא עשה זה לרוץ לבית הסוהר לשחרר את ידידו: 'צדקת ידידי, הפגיעה בזרת באמת הייתה לטובה! אבל שום דבר טוב לא קרה בגלל המאסר שלך'... גם זה לטובה אדוני' אמר כריס בחיוך: 'אם לא הייתי במאסר, הייתי נעצר יחד אתך במהלך הסיור על ידי בני הכת, ולי כפי שאתה יודע לא חסרה זרת'... 

     כל אדם צריך ללמוד כיצד לראות רק את הטוב שבכל מצב, ובכל אדם. גם מצבים קשים מציבים בפני האדם אתגרים שמהם הוא יוכל לצאת מחושל יותר, ומוכן לחיים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ח' אדר א' ה'תשע"ו

 

גדול יום הפורים מיום הכיפורים, שביום הכיפורים המצווה היא לענות את הנפש, ואילו בפורים חייב אדם להתבסם עד דלא ידע. וכי יש בעולם עינוי גדול מחסרון הדעת? ) רבי בונם מפשיסחה(

      הגאון רבי העשיל, כאשר היה רוצה לבחון את הקולמוס, היה כותב את שם עמלק או המן, ואחר־כך מוחקם,  כדי לקיים את "תמחה את זכר עמלק."

          הצחוק נובע רגש מתוך נפשי , עמוק כיצד תדע להשתמש .. בו ברצינות

     זהו שאנו אומרים בתפילת שמונה-עשרה "ונפשי כעפר לכול תהיה, פתח ליבי בתורתך": על-ידי שהאדם מרגיש את עצמו כעפר, הוא זוכה ל"פתח ליבי בתורתך". (הרבי מליובאוויטש)

השריפה בבית אורון הולידה... בית-כנסת!  (ברכת דוד)

     השריפה הגדולה שהייתה בחנוכה תשע"א ביישוב בית אורן וסביבותיו, בה ניספו 44 אזרחים וצוערי שב"ס שנלכדו באוטובוס, המחיש לעם ישראל יותר מכל שכאשר אנו אומרים את הווידוי ביום הכיפורים ובו המילים "מי בסקילה, מי בשריפה, מי בחרב ומי בחנק". מילים אלו אכן צריכות להרטיט ליבנו בזמן שאנו צריכים לחשוש ממיתות שיכולות לבוא על האדם בפתע-פתאום, ולא תמיד ניתן להימלט מאחת מגזירות קשות אלו.  איש לא האמין שכאשר משתוללת שריפה ביערות הכרמל, ילכדו 44 בני אדם באוטובוס, שהגיעו כדי לחלץ אסירים מכלא, והאש ברגע אחד תכלה אותם.

     אחד המקומות בו האש כילתה כמעט יישוב שלם, היה היישוב בית אורן.  רבים פנו וביקשו לעזור לתושבי היישוב לאחר האסון הנורא. אחת הקבוצות שביקשו לסייע הייתה מניו ג'רזי שבארה"ב, שביקרה במקום וביקשה לסייע ככל האפשר.  מספר מוטי דגון, מוותיקי היישוב ומורה דרך במקצועו: "בפגישה שאלו חברי המשלחת: 'מה חסר לכם? מה נוכל לתרום לכם כדי להתחיל בשיקום?' יו"ר ועד היישוב השיב: 'חסר לנו ספר תורה.' שאר הנוכחים במפגש הסכימו אף הם לדבריו. היישוב קיים כבר 70 שנה ומעולם לא היה כאן בית-כנסת או ספר תורה. זה מה שהם הרגישו שחסר לנו. למה לא ביקשו 10,000 דולר – קשה לי להסביר. זה מדהים."

     כמה חודשים לאחר מכן התקשר אחד מראשי הקהילות בניו-ג'רזי אל יו"ר הועד. "זוכר אותנו מהביקור?", שאל. "אחרי מאמצים הצלחנו להשיג לכם ספר תורה בן 100 שנה ובקרוב נשלח לכם אותו."  ההתרגשות של התושבים הייתה גדולה. אבל לא מושלמת, מכיוון שלא היה להם בית-כנסת. "שאלנו את עצמנו: מה טעם לספר תורה בלי בית- כנסת?" – מספר דגון.  התפנית המפתיעה לא איחרה לבוא. "כמה ימים אחרי שקיבלנו את הבשורה נפטרה אחת מוותיקות היישוב, הגב' ברטה בן חיים. בצוואתה ביקשה שבביתה ייפתח בית-כנסת. יד ההשגחה הייתה מדהימה – בתוך זמן קצר קיבלנו גם ספר תורה וגם בית-כנסת..."

     היישוב לבש חג ביום שבו נערכה החגיגה המשולבת של חנוכת בית-הכנסת והכנסת ספר התורה. "כולם כאן בכו מהתרגשות", מתאר דגון. "האירוע סימל פריחה חדשה, עידן חדש. כעת יש תפילות קבועות בבית-הכנסת. בעיקר בשבתות, אבל אולי בהמשך זה יתרחב". דגון מתגורר סמוך לבית-הכנסת. "נוסף על התפילות הקבועות, עצם הנוכחות של בית-הכנסת ביישוב עושה לנו טוב בלב. זה דבר שלא היה לנו, וכעת אנחנו מבינים כמה הוא היה חסר.  רק חבל שזה הגיע בצורה כה כואבת, ומי יודע אם היה בית-הכנסת אולי... האסון היה נמנע.".

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/