אמרי שפר כ"ט אייר ה'תשע"ח

 אנו מצווים להשתדל, אנו לא מצווים להצליח - ההצלחה בידי הקב"ה.

     את הנרות בין הערבים ראשי תיבות אהבה, כי הכהן שרשו באהבה וחסד.

     בברכות קרי"ש מתפללים ומודים לה' על התורה שהנחיל לנו. בשחרית פותחים אהֲבָה רַבָה אֲהַבְתָנּו... מתוך אהבה זו וַתְלַמדֵּנו חֺקֵּי חַיִים, כֵּן תְחָמֵּדנו ותְלַמְדֵּנּו.... כך נשנה בערבית אהֲבַת עוֹלָם בֵּית יִשְרָאֵּל עַמך אהָבְתָ , תוֹרָה ומִצְוֹת חֺקִים ומִשְפָטִים אוֹתָנּו לִמדְתָ ... הנחלת התורה מותנית וכרוכה באהבה! אף חותמים - בָרּוְך אַתָה ה' הַבוֹחֵּר בְעַםוֹ יִשְרָאֵּל בְאהֲבָה \ בָרּוְך אַתָה ה' אוֹהֵּב עַםוֹ יִשְרָאֵּל. אהבה היא 'דבק פלא' בה מחברים בין גשם לרוח, אנשים ותורה.

     דורש מאוהביו תהילה בלי נדבה , ימצא בוץ ואיבה . 

"ליל אי-סדר" (ויוציא עמו בששון).

     בחג הפסח, כל בית ישראל יושבים יחד סביב שולחנות ערוכים לחוג את 'ליל הסדר '. והנה, יבוא השואל וישאל: הרי כל בר דעת, הרואה את מהלך לילה הזה: בהתחלה עורכים קידוש ואח"כ נטילה, אך במקום לפתוח בסעודה כבכל שבת ומועד, אנו ממשיכים באכילת כרפס, מרור, ומתחילים בקריאת ההגדה פתאום באמצע הלילה – וכי הלזה יקרא 'ליל הסדר'? בדיוק להיפך, לילה שכל הסדר בו הפוך, היינו צריכים לקרוא 'ליל ונהפוך הוא' או 'ליל אי סדר', ומדוע קוראים לזה בשם 'ליל הסדר', שלכאורה אינו מתאים לתוכנו כלל וכלל?

     את התשובה לכך מגלים רבותינו ואומרים: הנה באו משמים ללמדנו, כי דווקא שהינך רואה שהכול מתנהל בחייך 'שלא כסדר' ולא כפי הבנתך – דווקא אז, אומר לך בורא עולם, כי הכול מסודר פה בצורה המדויקת ביותר.  ולכן לילה שהכל מתנהל שלא כסדר, נקרא 'ליל הסדר', ללמדנו כי דווקא זה הסדר המושלם כפי שרוצה הקב"ה.  אמנם בעינינו הכול נראה הפוך, אך משמים הכול מסודר בצורה מופלאה. דווקא בזמן שפוטרת מהעבודה...  בדיוק כשהילדים או האישה לא עשו דבר חשוב שרצית.... דווקא כשהיית צריך להיות בשיאך נהיית חולה.... –  אין זה טעות ופספוס, אלא הכל נעשה בסדר מופתי של הבורא שראה בחוכמתו האין סופית, כי זה סדר ומהלך הדברים הטוב ביותר למענך ולמען כל סובביך וזהו הכי טוב עבורך כעת!

     סיפר הרב הצדיק שלום ארוש שליט"א: לפני שנים בודדות הוזעק תלמיד חכם הלומד באחד מערי הארץ אל בית החולים. אביו עבר אירוע מוחי ל"ע, והוא הובהל אל בית החולים לצורך טיפול ומעקב רפואי. הימים היו ימי ניסן, ימים ספורים טרם ליל הסדר. הרופאים החליטו כי על האב להישאר בימים הקרובים בבית החולים , ועל כן הוא לא ישוחרר לביתו בליל הסדר. המשפחה, שהייתה מאוחדת ומלוכדת מאוד לא ראו את עצמם עורכים את ליל הסדר ללא אביהם, על כן החליטו אשתו וילדיו, ואף הנשואים שבהם לערוך את ליל הסדר, לא פחות ולא יותר, סביב מיטת אביהם בבית החולים. בית החולים הודיע להם כי הינו עורך ליל הסדר לחולים ולמשפחות המלוות אותם בחדר האוכל המרכזי וכי יש להירשם לצורך כך, על מנת להיערך בהתאם. המשפחה נרשמה על כל יושביה והתכוננו לקראת הלילה הקדוש. והכול עשו את דרכם לעבר חדר האוכל המרכזי.

     אותו אברך שהגיע עם כל בני משפחתו, ניסה לשמור על מצב רוח חגיגי ומרומם גם במקום שכזה וצעד בשמחה לעבר חדר האוכל . והנה, כשהגיע אל חדר האוכל חשכו עיניו – המקום היה מלא עד אפס מקום. הם ניסו למצוא אולי נותרו מקומות בודדים, אך האחראים הודיעו להם כי אין להם מקום כלל.  באותו רגע עלה בליבו של האברך תחושת זעם: "הוא רצה לכעוס ולצעוק, הרי אני ובני משפחתי נרשמנו והובטח לנו מקום כדת וכדין, ומה זאת אומרת שאין לנו מקום"?.... אך אז חשב מעט ואמר: "הרי כעת ליל הסדר הקדוש,  הגורם סדר לאדם בחייו לכל השנה, ואם אכעס ואצעק אהרוס לעצמי ולכל סובבי את אווירת החג".  לפתע עלה רעיון במוחו: עקב העומס הרב שהיה בחדר האוכל, פנה הוא אל משפחתו ואמר: "בואו ננצל את הלילה הזה לחסד ונעזור בהגשת האוכל לחולים ולמשפחותיהם". הכול נתרמו למשימה והגישו מאכלים בשולחנות.

     חולים רבים הודו להם מאוד ואף הם הרגישו שמחה וסיפוק גדול, לפחות אם לא עשינו את ליל הסדר, גרמנו לסדר ושמחה לחולים רבים, אמר האב למשפחתו. והנה, באורח פלאי ניגש אליהם אחד האחראים ואמר להם: אני רואה שהתפנה כעת שולחן גדול שיספיק בדיוק לכולכם. שבו כבר נגיש לכם את כל סימני ליל הסדר". הם התיישבו בשמחה וערכו את ליל הסדר בשמחה רבה.

     נמצאנו למדים שדווקא שלא הולך לנו 'כסדר' בחיים – זהו 'הסדר' הטוב ביותר, והכל תלוי בנו אם נקבל זאת באמונה באהבה ובשמחה .

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"א אדר ה'תשע"ח

"אתה לא יכול להימנע מלהזדקן, אבל אתה לא חייב להפוך לזקן"

     "בגיל 20 אנחנו דואגים לגבי מה שאנשים חושבים עלינו. בגיל ארבעים כבר לא אכפת לנו ממה שאחרים חושבים עלינו. בגיל 60 אנחנו מגלים שהם בכלל לא חשבו עלינו"

     ''בלתי אפשרי" הוא מושג זמני בלבד,  אתם תחליטו מתי הוא יהפוך לאפשרי.

     יש מדד אחד ויחיד להצלחה בחיים- הוא , בסוף יום הלכת לישון ונרדמת עם חיוך.

(הרב ניסן מנגל) התינוק נולד בשלוש וחצי לפנות בוקר 

כשהייתי תלמיד בישיבת חב"ד במונטריאול שכרתי חדר אצל אחת מהמשפחות שגרה בקהילה. בעלת הבית הייתה בהריון שהסתבך, והרופא ביצע בדיקה ארוכה בסופה הוא קבע כי העובר לא ישרוד. הוא הציע לבצע הפלה כדי להציל את חייה של האם.

הרופא היה אחד מהרופאים הטובים ביותר בתחום – היו לה סיבוכים בהריונות קודמים כך שהם חיפשו רופא מתאים – והוא קבע בתוקף שעליהם לבצע הפלה.

לפני שהם חתמו על הטופס לביצוע ההפלה, אמר הבעל: "אני רוצה לחשוב על כך." הוא התקשר לרבי לבקש את עצתו. הרבי שמע את כל הפרטים ואמר לו לא לחתום על הטופס לביצוע ההפלה אלא לבקש מהרופא לעשות כל שביכולתו כדי להציל את חיי העובר והאם.

הבעל שב אל הרופא ואמר לו: "ברצוני שתעשה כל שביכולתך כדי להציל את חיי אשתי והילד!" – "האם אתה צריך להגיד לי?" השיב הרופא בכעס. "הרי ברור שלו הייתי יכול, הייתי עושה זאת. דע לך שאם תתעקש לא לבצע הפלה, גם העובר וגם אשתך עלולים למות. המצב מאוד חמור."

שוב ביקש הבעל לחשוב על כך והתקשר לרבי, אך הרבי חזר על דבריו: אל תחתום על כלום, תתעקש שעל הרופא להציל את חיי האם והעובר.

כשהרופא שמע את הדברים, הוא אמר: "אשתדל ככל יכולתי לעשות זאת, אך ההליך יארך שעות רבות. יש לך ילדים בבית, שוב לביתך ואתקשר אליך מיד כאשר תהיינה התפתחויות."

היה זה בשעה עשר בלילה. בארבע לפנות בוקר הטלפון צלצל. "מזל טוב! אשתך והתינוק בריאים ושלמים. הכול עבר בשלום!"

מיד לאחר קבלת הבשורה הטובה התקשר האב המאושר למזכירו של הרבי. למרות השעה המאוחרת הוא רצה שגם הרבי ישמע את החדשות. בשבע בבוקר התקשר אליו המזכיר ואמר כי הרבי רוצה לדעת האם אכן התינוק נולד בארבע לפנות בוקר, כי לפי חישוביו של הרבי הוא נולד בשלוש וחצי.

כשהבעל פגש את הרופא, הוא חיבק אותו בחום והודה לו. לאחר-מכן הוא ביקש לדעת מתי נולד הילד. "מה זה משנה?" לא הבין הרופא. "לי זה אכן לא משנה" השיב האיש, "אבל הרבי רוצה לדעת."

הרופא בדק ברישומים. היה כתוב כי התינוק נולד בארבע לפנות בוקר. הוא החליט להתקשר לאחות שטיפלה בילד. "מתי רשמת את שעת הלידה? כשהתינוק נולד או לאחר שהבאתם אותו לתינוקיה?"

מתברר שהרישום התבצע רק כשהוא הגיע לתינוקיה, כחצי שעה לאחר שהוא נולד.

"הרבי שלך צדק!" אמר הרופא. "אבל כעת סקרנותי התעוררה: מדוע היה חשוב לרבי לדעת מתי נולד התינוק?"

האבא התקשר למזכירות של הרבי ושאל אותם על כך. "לא יכולתי להירדם עד שהייתי בטוח שלאם ולתינוק שלום. בשלוש וחצי, הצלחתי להירדם" השיב הרבי.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ט כסלו ה'תשע"ח

אומרים בהלל "עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם " –  שבדרך רמז יש כאן הסבר = מדוע אנשים עצבניים ולחוצים ?   כי הם חושבים שכסף וזהב זה מעשה ידי אדם, וחושבים שככל שיותר ירדפו אחרי הכסף כך ירוויחו, אך אינם מכירים בזה שהכול מאת ה' ומה שנגזר על האדם זה  לתת ורק לתת זה  מה שהוא יקבל .   ( הגאון רבי שלמה לוינשטיין שליט"א) 

    אמר רבי משה מפשבורסק: מהו ההבדל בין מצווה לעבירה? במצווה, שמח אדם לאחר מעשה ,   ובעבירה – לפני המעשה .

     בדרך צחות אמרו בפסוקים על הנפקא מינה בין תיבה זו לזו  –  שאותיותיהם שוות, זולתי אות ח' וכ' המתחלפות ביניהם. והנה האות 'ח' עומדת על ב' רגליה, ואילו האות 'כ' שוכבת, והיינו כי כאשר האדם משכיב עצמו ונותן לייאוש לשלוט עליו ואינו עושה מאומה להמשיך בדרכו, זה גופא 'סוף וכילוי' דרכו, והיינו 'ותכלינה'. משא"כ המעמיד עצמו על ב' רגליו ואינו מתפעל אלא ממשיך בדרכו על זה אמרו 'ותחילנה' – שבזה עצמו נולד מחדש ופתח לעצמו פתח לשוב ולהתרומם. )באר הפרשה(

     חנוכה הוא חג של פרסום הנס. כשאדם שמח, באופן טבעי, הוא רוצה לשתף גם אחרים בשמחתו. כשיש לאדם חתונה, והוא עצמו מקור השמחה, הוא מזמין אחרים. כך בח־ נוכה אנחנו רוצים לפרסם את הנס, לשתף אחרים .

דפיקות באמצע הלילה ...   (לקראת שבת מלכתא – וירא)

     תקופת מלחמת השחרור בשנת תש"ח, לא הייתה תקופה קלה לעם היושב בציון. ארץ ישראל הקטנה הוקפה מכל עבר באויבים, וגם בפנים הארץ המצב היה רחוק ממזהיר. כמו בימינו אנו, בני ישמעאל חיפשו כל דרך להזיק, להרע, לרצוח ולטבוח ביישוב היהודי הקטן המתרקם לאט לאט, וקרבות עם ערביי הסביבה היו מעשה של יום יום ושעה שעה .   אחד ממעוזי המלחמה העקובה מדם, היה בירושלים, במקום בשם  ' שער מנדלבאום'. הייתה זו נקודת החיכוך המרכזית בין העיר העתיקה לעיר החדשה, בין ירדן ותושבי המקום הערבים לבין הציבור היהודי הקטן והחלש. הנקודה הזו הייתה למעשה חזית המלחמה, שם הייתה נטושה המערכה בעוצמה כפולה ומכופלת מיתר ערי הארץ .

     סמוך מאוד לשער מנדלבאום, התגורר באותה תקופה כ"ק האדמו"ר בעל ה 'דבר חיים' מנדבורנה זי"ע. התקופה הקשה התאפיינה באיום ממשי על החיים, באיסור יציאה מהבית, ובמחסור חמור במזון ואף בשתייה .   לא קלים היו החיים בחזית המלחמה, אך בחזית כמו בחזית - לא ניתן לצאת ממנה, הן כל יציאה מהמקום כרוכה בסיכון חיים !   ששה שבועות רצופים נמשכה המערכה במלוא עוזה. יריות הרובים שרקו בכל עוז, הפילו אימתם על תושבי השכונה. רעם התותחים היה כה חזק, עד שבקושי היה ניתן לישון גם בשעות הלילה. הרבי ובני משפחתו ישנו על מחצלות פשוטות במקלט ציבורי נטוש, מקום שנחשב לבטוח יחסית בתנאי החיים הקשים  ...  לאחר ששת השבועות הקשים, ובסיוע התערבות בינלאומית ענפה ,   הוכרזה הפסקת אש למשך שש שעות בלבד, באחד הלילות, מחצות הלילה ועד שש בבוקר. הייתה זו הזדמנות לכל מי שחפץ בכך להתרחק מהמקומות המאוימים ביותר, או לחילופין - להצטייד לתקופה סוערת וממושכת נוספת. הרבי שמע על ההכרזה על הפסקת האש, ומיהר לקבוע כי יש לנסוע לתל אביב באותו לילה, לברוח מהמקום המסוכן עד יעבור זעם.

     מכשירי טלפון לא היו זמינים, למעשה לא היה קשר בכלל בין אזור המרכז לאזור ירושלים. מיד כשהודיע הרבי על החלטתו לנסוע לתל אביב, ביקשה הרבנית לשאול ולברר היכן הרבי מבקש לשכון, והאם ידוע לו אצל מי יתארח בתל אביב. 'הן אם נצא בשעת חצות הלילה - עם כניסת הפסקת האש לתוקפה ,   נגיע לתל אביב רק בשעת לפנות בוקר. היכן נשהה? להיכן נלך?' שאלה הרבנית בחשש מה . '  אני לא יכול לתאם זאת מראש', השיב הרבי, 'אך מכר לנו בתל אביב, יהודי יקר בשם רבי יעקב שכטר, הידוע בהכנסת האורחים שלו בכל עת ושעה. אנו ניסע אליו, ננקוש על הדלת באמצע הלילה, ונבקש לבוא בשערי ביתו להתאכסן בו. ייתכן כי המקום צפוף, בוודאי הייתה עדיפה הודעה מראש, אך בתנאי הזמן הנוכחיים - נאלץ להסתמך על טוב לבו הידוע, ולצאת לדרך בתקווה כי לבטח לא ישאירנו ר' יעקב ברחובה של עיר עד שעת הבוקר. משיאיר השחר - נוכל לשוב ולכלכל צעדינו בתבונה,' סיכם הרבי, ונחפז לארוז מיטלטלים בודדים ...   

     הגיעה שעת חצות, חושך אפילה כיסה את ירושלים, וגם רעם התותחים השתתק לפתע פתאום. 'הפסקת אש', סחו היהודים זה לזה, ויצאו לרחובה של עיר, לשאוף מעט אויר צח, כשעיניהם נוצצות בחושך ככוכבי השמים ברקיע הקטיפתי. הרבי ובני משפחתו צוררים את מעט המיטלטלים ,   ועולים על מונית העושה דרכה לתל אביב ...  שתיים בלילה, תל אביב. הרחובות ריקים מאדם, דומיה מוחלטת שוררת בחלל. רק מונית אחת קטנה מפלסת דרכה בחושך, תרה אחרי כתובתו של ר' יעקב שכטר. אחרי חיפוש קל נמצא המקום, בית קטן ורעוע ועליו דלת צהובה מיושן, עם כיתוב בכתב יד קטן ואצילי על הפעמון: משפחת שכטר ...   הרבי משלם לנהג המונית, מוריד בעצמו את צרורותיו וגוררם לכיוון ביתו של ר' יעקב. הוא דופק דפיקות שקטות, מבקש למנוע מבני הבית פחד פתאומי בזמנים הטרופים גם בלאו הכי. ר' יעקב מתעורר לשמע הדפיקות, נוטל ידיו ומציץ בחרך הדלת, ומגלה לתדהמתו את דמותו הנערצת של הרבי האהוב מירושלים, עומד עם בני משפחתו על מפתן הדלת ... חיש קל מסובב ר' יעקב את המפתח, ומקבל את הרבי בפנים מאירות . ' ברוכים הבאים', הוא אומר בחיוך וביראת כבוד, וממהר להציע שתייה חמה ועוגה ביתית מעשי ידי רעייתו, המתעוררת גם היא לשמע ההתפתחויות במבואת הכניסה לבית. ר' יעקב נרגש מהאורח המכובד והפתאומי, ומוצא עצמו מתנצל על כי לא נערך לבואו של אורח כזה, פשוט כי לא ידע ...   הרבי מבטל את ההתנצלות בהנפת יד מחויכת, ומספר את סיפור הבריחה הפתאומית, בחלון זמן צר וקצר שנוצר בנסיבות הימים האחרונים  .  ר' יעקב שמח על כי הרבי בחר דווקא בו כמקום אכסנייתו, ורעייתו ממהרת להעיר את הילדים ולהעבירם לישון על שמיכות בסלון, כדי לאפשר לרבי ולמשפחתו לישון על המיטות בחדרי השינה ...   הרבנית, אשת הרבי, נחרדת לנוכח הערת הילדים. 'אין צורך, חלילה וחס להעיר את הילדים', היא אומרת בנחישות, 'אנחנו כבר נסתדר בסלון .   בבקשה, אל תעירי את הילדים עבורנו,' היא מבקשת, כמעט מתחננת ...   רעייתו של ר' יעקב, לעומתה, אינה מבינה על מה מדברת הרבנית - 'הן לא יתכן כי הרבי ייאלץ ללון על שמיכה בסלון, בעוד ילדיי ישנים היטב במיטות מוצעות ונוחות. הנה, אני כבר מעירה אותם,' וכבר נחפזת לעבר חדרי השינה ...   אך הרבנית מת קשת. 'לא ולא,' היא קוראת, 'הן כבר התרגלנו לישון על הרצפה, מזה כחודש וחצי שאנחנו ישנים על מחצלות במקלט ציבורי ,   נוכל לישון כך בנינוחות גם בסלון ביתכם. חלילה לנו להעיר את הילדים הישנים, הזקוקים לכוח ליום המחר ...'    לבסוף, ניצחה רעייתו של ר' יעקב בוויכוח אציל המידות הזה, באומרה את הטיעון המנצח: 'וכי כיצד אחנך את ילדיי למצות הכנסת אורחים ,   אם יידעו שנקלעו לכאן אורחים בשעת לילה שנאלצו ללון בסלון, בעוד הם נותרים במיטותיהם? וכי יכולה אני לוותר על הזדמנות חד פעמית כזאת לחנך את הילדים ולהטביע בהם חותם של הכנסת אורחים, כמו ויתור על המיטה באמצע הלילה לטובת אורחים מזדמנים ?'   לנוכח הטיעון הזה, לא היה לרבנית מענה, והיא נאלצה להסיר את התנגדותה. וכך, בשעת לילה מאוחרת הוערו ילדי משפחת שכטר בזה אחר זה, ואלה שמחו לכבד אורחים באמצע הלילה, ולפנות את מיטותיהם לטובת אורחים לא צפויים מירושלים... כל זאת לא עשתה אמם, אלא כדי שיבינו ויכירו את מעלתה וגדולתה של מצות הכנסת אורחים, הכול כדי שיפנימו ויטמיעו לוותר על נוחיותם הפרטית לטובת אורח מזדמן !

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ח' כסלו ה'תשע"ח

אומר הרמב"ן: לעולם לא יצליחו בני עשיו למחות את שמנו. אם יעקב אומר "והיה המחנה הנותר לפליטה" זה אומר שזה לדורות אם יקום מלך וינסה לחסל את העם היהודי במקום אחד, יקום מלך אחר שיציל אותם במקום אחר... זאת אומרת - לא תהיה כליה מוחלטת על עם ישראל.      אמר  בעל חידושי הרי"ם זי"ע, מדוע החילוניים כל כך מצליחים במעשיהם הרעים, והלא השקר אינו ראוי לקיום. והמשיך , החילוניים עושים אמנם את מעשיהם למען השקר, אולם הם עושים זאת באמת ובתמים, ואילו החרדים עושים אמנם למען האמת, אולם אינם עושים זאת בכל האמת והתמימות.      האם ראיתם אדם שעובד ברפת עשרים שנה ומתחיל לעשות "מווו.."? לא. ואיך יתכן שה"חברה" אינה משפיעה עליו? התשובה היא שמבהמות - אין סיכוי שישפע! וכך יעקב, גר עם לבן ולא למד ממעשיו הרעים. מדוע? כי "ויהי לי שור וחמור" - התייחסתי ללבן כאילו הוא שור או חמור!...     חז''ל שייכו את התפילה של יעקב על היהודים בדורם של מרדכי ואסתר עפ"י ראשי התיבות: "הצילני נא מיד'' . המן, מפני ששם כל הצרה באה כיוון שאכלו מסעודתו של אותו רשע = התחברו לרשע ניסו להתקרב לגוי, השגיאה הזו הובילה לשמד על כל האנשים, נשים וטף ... ה 'שאגת אריה'      בעל ה 'שאגת אריה' ערך גלות בערוב ימיו. בימי הגלות נוהג היה לעבור מעיירה לעיירה בכל כמה חודשים, הוא היה שוכר חדר מגורים באחד הבתים, ומשקיע את כל עתותיו ללימוד תורה, בנוסף לזה הוא גם החמיר מאוד שלא לאכול 'חדש '  בחו"ל, ולשם כך נשא עמו לכל מקום גריסים וסיר מיוחד, והיה מבקש מאחת מבעלות הבית המקומיות שיבשלו עבורו את הגריסים בסיר שלו דווקא, כי הוא חשש אף לבליעות של איסור 'חדש '.   באחד ממסעותיו הוא הגיע אל עיירתו של הגאון רבי ישעי' פיק זצ"ל, וכאשר סר אל ביתו, הרב לא היה באותה עת בבית, וה שאגת אריה ביקש מהרבנית שתבשל עבורו מעט גריסים בסיר המיוחד. כאשר נכנס הג"ר ישעי' אל ביתו, סיפר לו שיש כאן יהודי שביקש מהרבנית לבשל עבורו גריסים והוא מחכה לו, עוד לפני שראה אותו רבי ישעיה, מיד אמר שאותו יהודי הוא בעל ה 'שאגת אריה', כי הוא ידע שהוא מחמיר ואינו אוכל אלא את הגריסים שלו ללא חשש 'חדש'. מה מאוד שמח רבי ישעי' לפגישתו עם ה שאגת אריה, ולהשתעשע עמו בדברי תורה, וכך היו נוהגים מדי יום ביום להיפגש ולשאת ולתת בדברי תורה .      במהלך שהייתו של ה שאגת אריה בעיירה, חיפש רבי ישעי' פיק משרת רבנות באחת העיירות עבור ה שאגת אריה, כדי שתתרחב דעתו ויחלץ ממצוקת הפרנסה ,   ויוכל להמשיך ללמוד ביישוב הדעת, הוא היה שולח מכתבים לראשי הקהילות ומחפש משרה ראויה לשמו של ה שאגת אריה .   יום אחד אמר ה שאגת אריה לרבי ישעי': "היום תגיע הצעה למשרה רבנית " , " מנין לך?", שאל רבי ישעי', ענה לו ה שאגת אריה: "כי היום יצאה אנחה מפי " , " אם כן" – תמה רבי ישעי' – "   מדוע לא נאנח הרב עד היום?". הסביר לו ה שאגת אריה: "בדרך כלל אני חושב כל העת בדברי תורה, ואין ליבי פנוי למחשבות על המשרה הרבנית שטרם הוצעה לי, אך היום כאשר פגשה אותי בעלת הבית המשכירה לי את החדר, ולא היה לי די ממון כדי לשלם עבור השכירות, היא כעסה וצעקה עלי נוראות, ואז דעתי הוסחה מלימוד תורה, ונאנחתי  ".       ואכן באותו יום הגיע מברק עם הצעה למשרה רבנית בעיירת 'מעץ', אך לא לשאגת אריה אלא לרבי ישעי' פיק עצמו, תיכף כאשר הגיעה אליו ההצעה הוא התיישב לכתוב להם כתב והציע להם את ה שאגת אריה לכהונת משרת ה 'רב ' ,  ותוך כדי הדברים הוא כתב להם שהרב המוצע הוא 'דכוותי'  ) כמוני ( . כאשר הקריא רבי ישעי' פיק את המכתב לשאגת אריה בטרם שליחתו, והוא שמע שרבי ישעי' כתב עליו 'דכוותי', הוא הגיב בתמיהה '"דכוותי??", בשמוע רבי ישעי' את תגובת ה שאגת אריה, התיישב תיכף וכתב מכתב חדש ותיקן שהרב המוצע 'לא הגעתי לקרסוליו '.       לאחר כמה ימים הגיעו ראשי קהילת 'מעץ' לבדוק מיהו בעל ה שאגת אריה המוצע להם למשרה הרמה, וכאשר הם ראו ששערו כבר מלבין, הם הביטו זה על זה, כאילו אומרים: 'לא לזאת הייתה כוונתנו, הרי לא היינו רוצים להחליף רב כל כמה שנים', ה שאגת אריה הבין ממבטם את אשר על ליבם ואמר: 'אל דאגה, אני מבטיח לכם שאשמש אצלכם כרב שלושים שנה', ראשי הקהילה נרגעו מהבטחת ה שאגת אריה וקיבלו אותו עליהם כרב העיירה .         מנהג היה שכשאר מגיע הרב החדש אל העיר, מתאספים נכבדי הקהילה בביתו ,   ובדרך כלל הרבנית הייתה מגישה לפני האורחים כיבוד, אך  ה שאגת אריה היה עני מרוד ולא היה לו כיבוד מספיק מכובד לכבד את האורחים, רק מעט קפה ,   וקוביות סוכר – שהיו אז המצאה חדשה - השיגו עבור האירוע המכובד, אך כיון שה שאגת אריה ורעייתו לא היו רגילים בקוביות סוכר, לא ידעה הרבנית שצריך להגיש את קוביות הסוכר יחד עם הקפה, והגישה אותם לאחר שסיימו לשתות את הקפה. האורחים צחקקו בינם לבין עצמם כאשר ראו את קוביות הסוכר מוגשות לבדן, ה שאגת אריה שראה את צחקוקם, כלל לא העלה בדעתו שהגיחוך הוא על כך שלא הגישו את קוביות הסוכר יחד עם הקפה, הוא חשב שהם מחייכים על כך שקוביות הסוכר מוגשים כמנה, ואמר: "אצלנו בוולאז'ין רגילים להגיש קוביות סוכר כמנה " .  מספרים שכאשר שמע הגאון מוילנא שה שאגת אריה נתמנה לכהן כרבה של  ' מעץ', שהייתה ידועה כקהילה עשירה, הסתובב בחדרו אנה ואנה והמליץ ע"כ את הפסוק: "סלסלה ותרוממך בין נגידים תושיבנה ".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

נקודה שבועית פרשות "מטות מסעי" ה'תשע"ז

בפרשת השבוע שלנו, פרשת "מטות", פונים שבטי ראובן ,גד וחצי שבט מנשה אל משה בבקשה להישאר ולהתנחל בעבר הירדן המזרחי ולא לעבור עם שאר השבטים לצד המערבי של הירדן לשטחי ארץ ישראל. משה קוצף עליהם מאוד. הוא מייסר אותם בדברים קשים  וקורא להם "תרבות אנשים חטאים".

בסופו של דבר ואחרי דין ודברים איתם משה מקבל את בקשתם ובתנאי שיקיימו כמה תנאים על פי הסכם איתו.

הפרשנים עוסקים רבות בחטאם הגדול של שבטים אלה.

אם ניצמד לאחת ההאשמות כלפי השבטים נראה משהו שייחד אותם במיוחד: "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאוד..." - בתיאור השבטים בחרה התורה להקדים את מקניהם לשמם. למשל אצל אברהם היה הפוך: "ואברהם כבד מאוד במקנה".

הבדל דק זה הוא מהותי לפי חז"ל. בני גד וראובן הקדימו בדבריהם את הדאגה לגדרות הצאן לדאגת טפם ולעומתם משה מקדים את הטף לצאן. עניין זה מבהיר מניעים נפשיים ברמזים ואין להתעלם מזה.

התכונה שמהווה ציר מרכזי בגישת השבטים האלה היא "חמדת הממון".

חז"ל במדרש מאריכים בחמדנות שהייתה טבועה בשבטים אלה: "... וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחיבבו את ממונם וישבו מחוץ לארץ ישראל לפיכך גלו תחילה מכל השבטים, ומי גרם להם? על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קניינים". המדרש אפילו מדמה אותם לעושר קורח והמן וזהו דימוי חריף מאוד.

הגאון מפרשבורג אומר שאנשים הנגועים בחמדת ממון אין לתת אמון בדבריהם והבטחתם, כי חמדת הממון מעבירם על דעתם. ולכן משה הקדים את טפם קודם לצאן. הוא למעשה  מעיר להם שאין לייחס חשיבות ראשונה במעלה לכסף, רק אז יהיה אפשר להאמין כי "היוצא מפיכם תעשו". גם בעלי המדרש מסבירים שלא כל ממון הוא פסול. יש ממון שנרכש בדרך התורה המוסר והיגיעה והזוכה בו זוכה בכל. ממון שמביא שואה על בעליו הוא רק ממון הנקנה "בחטיפה" או כפי הגדרת חז"ל "חוטפין אותם להם". הרבי מקוצק מסביר זאת שישנם כאלה שעושים מהממון מטרה במקום אמצעי ומשתמשים בממון לצורך עצמם במקום להשתמש למטרה הידועה.

משה מזכיר להם בתוכחתו את לשון המרגלים שגם הם הקדישו ליבם רק לצד החומרי מבלי לשים ביטחונם באלוקים.

בני ראובן וגד ראו בחומר חזות הכול אבל הוא לא עמד להם בצרתם ואפילו גלו בגללו לראשונה. שנזכה ללמוד ולהבין את חומרת "חמדת הממון".

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

תודות : לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר כ"ו תמוז ה'תשע"ה

  מה המים משיבים נפשו של אדם, כך תורה משיבה נפשו של אדם;

     מה שאנשים אומרים, מה שאנשים עושים, ומה שאנשים אומרים שהם עושים - אלה דברים שונים לגמרי (מרגרט מיד)

     מה שהתורה עושה לשכל התפילה עושה לנשמה

     מה שחשוב בחיים הוא לא עצם העובדה שיש לנו חיים. ההבדל שעשינו בחייהם של אחרים הוא שיקבע את המשמעות של החיים שאנו מנהלים. (נלסון מנדלה)

הזמן הנכון (קול ברמה, גיליון 191)

     מסופר על פועל בניין חרוץ במיוחד שהיה עובד קשה מבוקר עד ערב ובקושי היה מרוויח את לחמו. משכורתו הייתה דלה ביותר.  לפועל היו 7 ילדים לפרנס והמשכורת בקושי הספיקה למחייתם. חייהם היו דלים ביותר. שניים מחבריו של הפועל ראו את חריצותו הרבה, ואמרו לו: "אתה כ"כ חרוץ ומקצוען בבנייה, לא מתאים לך להיות פועל פשוט.  אתה צריך להיות מנהל עבודה - קבלן..."  ענה להם הפועל: " יש לי 7 ילדים לפרנס ואני בקושי מרוויח מחצית ממה שאני צריך כדי לפרנס את משפחתי. בשביל להיות מנהל עבודה ולהתקדם, אני צריך כסף... עם מה אני אתחיל?" חבריו שהעריכו מאוד את חריצותו של הפועל וכאבו את מצבו העגום, החליטו להתגייס לטובת חברם. הם נתנו לו במתנה סכום כסף שיוכל לעזור לו בתור התחלה לפתוח עסק משלו. הפועל הודה לחבריו מאוד, לקח את הכסף והלך לספר לאשתו על מזלם שהולך להשתנות....

     הם החליטו לשמור בצד את הכסף שקבלו לפתיחת עסק, ובתור התחלה, יקנו בחלק מהכסף אוכל לילדיהם הרעבים וימלאו את ביתם בכל טוב שכה חסר להם... הפועל לקח ₪ 300 לקניית בשרים, ואת יתרת הכסף החביא תחת כובעו ויצא לדרך. הוא הגיע לקצב וקנה בשר ככל אשר תאב ליבו. סטייקים, פרגיות, צלעות ועוד וחזר שמח וטוב לב לביתו. בדרכו, רדפו אחריו כמה מכלבי השכונה שהריחו את ריח הבשר. הוא ניסה לבעוט בהם ברגליו ולהרחיקם, תוך שהוא מגן על שקיות הבשר כשלפתע עבר נשר מעל ראשו ולקח לו את הכובע על כל תכולתו... מרוב תדהמתו וצערו על אבדן הכובע, ולמראה הנשר המתרחק ממנו לאי שם, תש כוחו והכלבים חטפו מידיו את שקיות הבשר והחלו טורפים אותו בתיאבון. והפועל, ביש המזל, חזר בלית ברירה לעבודתו כפועל בניין עם משכורת דלה...  

     עברה תקופה, וחבריו ראו אותו שוב עובד בבניין ושאלו אותו מה עשה עם הכסף שנתנו לו. הוא סיפר להם כל אשר ארע עמו והם החליטו לתת לו הזדמנות שנייה לשפר את חייו. שוב אספו כסף ונתנו לו סכום שיוכל לעזור לו לפתוח דף חדש.  הפועל החליט שהפעם לא יספר לאשתו על הכסף, כי אין הברכה שורה אלא על דבר הסמוי מן העין. הוא חזר לביתו והחביא את הכסף באחד הכלים הישנים שמצא במחסן. לכלי שלא היה לו שימוש בו, הייתה תחתית כפולה והוא הסתיר את הכסף בתחתית הכלי עד אשר תקרא לפניו הזדמנות לעסק מצליח... וכך חזר לעבודתו כפועל בניין.

     באחד הימים הוא מגיע לביתו ומריח ריח נפלא של ניקיון ורואה את ביתו מצוחצח ונקי להפליא. אשתו סיפרה לו שהגיע סוחר שמוכר סבונים וחומרי ניקוי ומשום שחשקה נפשה לנקות את הבית ומזה זמן שלא היה באפשרותם לקנות חומרי ניקוי, הציעה לסוחר להחליף את הסחורה תמורת כלי ישן שמצאה במחסן שממילא לא היה להם שימוש בו.... וכך, בלית ברירה, נשאר לעבוד כפועל בניין פשוט.

     עברו הימים ושוב חבריו פוגשים בו ושואלים אותו מה עשה בכסף. מששמעו מה קרה, הבינו כי אותו פועל הוא ביש מזל ולכן החליטו שבמקום לעזור לו בכסף יעניקו לו במתנה עופרת. אולי העופרת תוכל לעזור לו איכשהו לרומם את מצבו הכלכלי.  לקח הפועל את העופרת, הלך לביתו ושם את העופרת במחסן. חשב בליבו "מה כבר אוכל לעשות בעופרת...?"  

     יום אחד, שכנו שהיה דייג, שאל אותו אם יש לו במקרה עופרת, משום שהוא צריך להשתמש בה כמשקולת בחכת הדייג.  מיודענו, נתן לו את העופרת במתנה משום שלא היה צריך אותה. הדייג כל כך שמח והבטיח לתת לו את הדג הראשון שיצליח להעלות בחכתו. וכך היה, הדייג הצליח לדוג ראשון דג גדול ושמן במיוחד ומשום שהבטחה זו הבטחה, נתן אותה לפועל הפשוט. אשתו פתחה את הדג ומצאה בתוכו המון אבנים. היו אלו אבנים טובות, אך משום שלא הבינו כ"כ באבנים, לא ראו בהן כל חשיבות ונתנו לילדים לשחק בהן.  שכן נוסף שגר בקרבתם, היה צורף במקצועו וראה את האבנים שהילדים משחקים בהן. הוא התפעל מאוד משום שהבחין באבנים נדירות במיוחד, שאחת מהן היתה חסרה בכתרו של המלך, והוא ידע שהמלך יהיה מוכן לשלם בעדה המון. הוא בא לאביהם ואמר לו שהוא מוכן לקנות את האבנים ב50,000 ₪. מרוב תדהמתו על ההצעה הנדיבה, פלט צעקה מפיו "באמת ?" והצורף שחשב ששכנו חושב שהצעתו נמוכה מדי, העלה את סכום הצעתו. 70,000? ניסה שוב... והפועל הנדהם: "באמת?" ושוב ושוב ניסה את מזלו עד שהגיע ל100,000 ₪. והפועל כמעט התעלף מהסכום. הוא שילם לפועל 100,000 ₪ והלך עם האבנים למלך.

     כשהמלך ראה את האבן שחיפש מזה זמן רב עבור כתרו, שאל את הצורף מהיכן השיג אותה. כשסיפר לו על הפועל הפשוט,  שלח המלך שליח לקרוא לו. המלך ביקש לפצות אותו על כך שבזכותו נמצאה האבן החסרה לכתרו והעניק לו עוד מטבעות זהב במתנה.  הפועל הפשוט, הפך ביום אחד לעשיר גדול. הוא בנה לו בית מרווח ומילא אותו בכל טוב.  יום אחד עברו חבריו של הפועל ושאלו היכן חברם. ספרו להם שהוא הפך לעשיר גדול ונתנו להם את כתובתו החדשה. הם ניגשו אליו ושאלו אותו הכיצד הפך לעשיר גדול. והוא סיפר להם שהכל קרה בזכות אותה עופרת שנתן במתנה לשכנו הדייג...  

     מסיפור זה למדים, כי לא משנה באיזו עבודה אדם יעבוד או כמה ירוויח לחודש, אם הקב"ה החליט שזה לא הזמן שלו להתעשר, אזי הוא לא יתעשר ולא יועיל לו שום דבר. אך, ברגע שהקב"ה יחליט שמגיע לו ברכה ועשירות, אזי, גם ללא מאמץ מצדו, יזכה הוא לעשירות. כשם שהפועל העני זכה לעשירות רק לאחר שעשה טובה לדייג ונתן לו את העופרת ואילו כשניתנה לו הזדמנות לפתוח עסק משלו ולהתעשר מיגיע כפיו, לא הצליח הוא להתעשר כפי שתכנן... כי רק ברכת ה' היא תעשיר!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/