אמרי שפר כ"ה סיון ה'תשע"ח

     אדם נולד ורואה בעולם שמש , יש אויר מספיק לכולם בלי תשלום , מים בשפע , רוח , גשם כוכבים ירח , הרים עצים , לא מתפעל ? . קצת התבוננות ומחשבה היה ממש מתפעל " מי ברא אלה " ? מה הכול זה מקרה ?

          איתא ברש"י דלכן נסמכה פרשת ציצית לשבת משום ששניהם שקולים כנגד כל המצות. ונראה למצוא עוד צד השוה בשניהם, כי במשנה (שבת פרק כלל גדול) נחשבים ל"ט מלאכות, וכמו כן בציצית יש ל"ט כריכות, כמבואר במג"א (סוף סימן י"א) שכורכים ז' כריכות, ואח"כ ח' כריכות, ואח"כ י"א כריכות, ואח"כ י"ג כריכות, ובסך הכול הם ל"ט כריכות.  וכמו כן מחולקות המלאכות במשנה הנ"ל לארבעה חלקים כמו בכריכות הציצית, יש שם י"ג מלאכות הזריעה, י"א מלאכות האריגה, ח' מלאכות בעצים, ועוד ז' מלאכות בשאר דברים, וזה מקביל למספר הכריכות בציצית. ) הגר"א מווילנא זי"ע(

     אתה לא יכול לשנות את העולם, העולם כל כך גדול ואתה באמת קטן. אבל אתה יכול לזרוע בכל מקום שאתה הולך זרעים של אמונה, זרעים של א-לוקות, זרעים של קדושה 

     בכייה לדורות אנו משתמשים בביטוי 'בכייה לדורות' כאשר רצוננו להתריע שפעולה מסוימת או מחדל כלשהו עלולים לגרום צרה לדורות הבאים. ואולם הביטוי המקורי שאוב מפרשת המרגלים. בשובם הוציאו את דיבת הארץ רעה וגרמו לעם לבכות. על כך אמרו חז"ל (סנהדרין קד,ב): "אותו ליל ט' באב היה. אמר להן הקב"ה לישראל, אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני אקבע לכם בכייה לדורות".

     בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל ביאור נפלא על הפסוק: "אדם ביקר ולא יבין, נמשל כבהמות נדמו" (תהילים מט(.  כידוע, הסוס הינו בהמת עבודה בעלת כח רב, והוא משמש את האדם בהובלת משאות וכדומה. והנה למרבה הפלא, האדם שכוחו דל, רודה בו ומעביד אותו. ואם ישאל השואל מדוע אין הסוס מתמרד, הלא כוחו רב עימו להשיב לבעליו מנה אחת אפיים על הצלפות שוטו ועל רדייתו בו? תהא התשובה: כפי הנראה אין הסוס מודע לכוחות הגלומים בו, שכן אילו ידע בודאי היה קם על בעליו. לפי זה יוסבר הפסוק: "אדם ביקר" – יש לו נשמה יקרה וגנוזים בו כוחות גדולים למלא את רצונה הזך של נשמתו, "ולא יבין" – והוא אינו מודע למה שטמון בו. "נמשל כבהמות נדמו" – דומה הוא לבהמה שמושל בה האדם אף שהוא חלש ממנה, והיא אינה מודעת לכוחות שבה. לכל אדם יש נשמה רמה החצובה מתחת כסא הכבוד ויש בה כוחות נפלאים, מעלות ומידות טובות, וחייב בעל האוצר לגלות את כוחותיו הפנימיים ולהביאם לידי ביטוי במחשבה, בדיבור ובמעשה.

     גם מי שנותן צדקה לעני ביד רחבה , אבל חסרה אצלו הרגשת מצב זולתו , הרי זה בבחינת "שופך דמים ".

     גם מסע בן אלף קילומטרים מתחיל בצעד אחד קטן (פתגם סיני)

     הגאווה תימצא אצל מי שאין לו שכל.

"ואהבת לרעך" בכותל המערבי (שיחת השבוע, גליון 1633)

ארבע לפנות בוקר. רחבת הכותל המערבי. אוויר ירושלמי קריר מקבל את משכימי קום הבאים אל שריד בית מקדשנו. מול אבני הכותל, בתוך ביתן קטן וחמים, עומדים הרב דוד וייסנשטרן  ורעייתו, ולצידם עוד יהודים טובים, ופורקים את ארגזי החלב ומוצרי המאפה הטריים.

מחוץ לביתן כבר עומדים כמה יהודים, ממתינים לכוס המשקה החם והמאפה. דוד המים כבר רותח. קופסאות הקפה, השוקו והתה לסוגיהם כבר עומדות מוכנות, וארגזי העוגיות מסודרים בערימה. יום חדש של חסד יוצא לדרך.

שמונה-עשרה שנים

ארבע שעות ביום, בכל בוקר, עומד הזוג וייסנשטרן ומקבל במאור פנים את העולים לכותל המערבי. זה קורה כבר שמונה-עשרה שנים ברציפות. "הרב משה-יוסף הס", מספר ר' דוד (71), "התחיל במסורת הזאת. במשך שנים כיבד במשקה חם את לומדי השיעורים שהשכימו קום, את האורחים ואת השוטרים.

"לפני חג הפסח תש"ס פנה אליי וסיפר שהוא מתכונן לחוג את ליל הסדר אצל בנו בבלגיה, וביקש שאחליף אותו שבוע לפני החג ושבוע אחריו. נעתרתי בשמחה. בזמן שהייתו שם חלה ואושפז. בהמשך חזר לארץ, אבל כוחותיו כבר לא עמדו לו להמשיך במפעל החסד. מאז אני עומד פה".

אלף כוסות ביום

בתקופה הראשונה המשיך ר' דוד בהיקף החלוקה הצנוע, אך בהמשך החלה הכמות לצמוח. שש שקיות החלב הפכו, נכון להיום, לחמישים שקיות בימי שגרה, ולמאתיים שקיות חלב בימים מיוחדים. בחגים מצטרפים למלאכה הבנים והנכדים. "אנחנו מחלקים כאלף כוסות ביום. הקומקומים הוחלפו בדוד מים ענק. הפופולאריות של הקפה השחור מזנקת בחודש אלול, בקרב בני העדה הספרדית שבאים בהמוניהם לאמירת הסליחות", מספר ר' דוד.

מפעלו מקבל סיוע מהקרן למורשת הכותל והרב שמואל רבינוביץ , והוא מודה להם: "הם השקיעו רבות כדי לתת לנו מקום טוב שיאפשר את החלוקה בתנאים נאותים".

הזמנה לשחרית

התגובות אינן פוסקות. הוא מציג מכתב מרגש שקיבל מיהודי אמריקני. "כבר כמה ימים אני רואה אתכם מדי בוקר", כותב האיש. "אמרתי לעצמי, איזה שכר יהיה לכם! אין לכם מושג מה אתם עושים עם הקפה והעוגה. בכוס אחת, בעוגה אחת, בחיוך אחד, אתם משנים לאנשים את היום".

השאלה המתבקשת על המימון נענית בחיוך: "העלות השנתית עומדת על כחצי מיליון שקלים. אני לא שנורר מוצלח, אבל אנשים טובים תומכים במפעל הזה וזוכים להחזיקו".

כמי שנמצא בכל בוקר בכותל הרב וייסנשטרן   אוהב במיוחד את חול המועד. "כשאני שומע את 'יברכך' – בברכת הכוהנים ההמונית – עובר בי רטט. לדעתי כל אחד ואחד צריך לבוא מדי פעם לתפילת שחרית בנץ החמה בכותל. זו חוויה בלתי-רגילה. יש כאן מניינים בכל העדות והנוסחים. לא תתחרטו".

הכוונת השעון ("תורתך שעשועי" סי' מ"א(.

     מסופר על הגאון רבי אהרון קוטלר זצ"ל,  ראש ישיבת לייקווד בארה"ב, שאחד הבחורים המעולים בישיבתו ניגש אליו וסיפר לו דבר מצמרר, הודיע הבחור כי נתקף זו תקופה ארוכה בהרהורי כפירה נוראים, כעת מעוניין הוא להמיר דתו רח"ל. ראש הישיבה התחלחל ולא ידע את נפשו מרוב צער ודאגה. כמובן שניסה לשוחח עמו רבות, וגם שלח את המשגיח שינסה להשפיע עליו, אולם אותו עילוי היה נחוש בדעתו.

     החליט ראש הישיבה לפנות לאדמו"ר מקופשיניץ זצ"ל, כדי להיוועץ עמו. תשובתו של הרבי הייתה מפתיעה ביותר "אני מציע שתבררו כיצד הוא מכוון את השעון שלו!". רבי אהרון לא הבין כלל למה האדמו"ר התכוון,  אבל מיד בשובו לישיבה, קרא אליו את הבחור ושאלו האם יש לו שעון, "בוודאי שיש לי" השיב הבחור, "וכיצד הינך מכוונו?  שאל הרב, "מצאתי דרך לכוון את שעוני באופן שיהיה מדויק ביותר, בכל בוקר בשעה שבע בדיוק מצלצל פעמון הכנסייה הנוצרית שממול חדרי, מיד בהישמע הצלצול המרעיש אני מכוון את שעוני"... עתה השכיל להבין את דברי קדשו של האדמו"ר. רכש ראש הישיבה עבור תלמידו במתנה שעון יוקרתי מדגם חדש שלא יהיה צורך לכוונו, והתנה עמו שאם ירצה לכוונו-יעשה כן ע"י שעון הישיבה. ככלות הכול, התיישב בדעתו אותו בחור ונשאר ללמוד בישיבה, עד שלימים הפך לאחד מגדולי ישראל.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ט אייר ה'תשע"ח

 אנו מצווים להשתדל, אנו לא מצווים להצליח - ההצלחה בידי הקב"ה.

     את הנרות בין הערבים ראשי תיבות אהבה, כי הכהן שרשו באהבה וחסד.

     בברכות קרי"ש מתפללים ומודים לה' על התורה שהנחיל לנו. בשחרית פותחים אהֲבָה רַבָה אֲהַבְתָנּו... מתוך אהבה זו וַתְלַמדֵּנו חֺקֵּי חַיִים, כֵּן תְחָמֵּדנו ותְלַמְדֵּנּו.... כך נשנה בערבית אהֲבַת עוֹלָם בֵּית יִשְרָאֵּל עַמך אהָבְתָ , תוֹרָה ומִצְוֹת חֺקִים ומִשְפָטִים אוֹתָנּו לִמדְתָ ... הנחלת התורה מותנית וכרוכה באהבה! אף חותמים - בָרּוְך אַתָה ה' הַבוֹחֵּר בְעַםוֹ יִשְרָאֵּל בְאהֲבָה \ בָרּוְך אַתָה ה' אוֹהֵּב עַםוֹ יִשְרָאֵּל. אהבה היא 'דבק פלא' בה מחברים בין גשם לרוח, אנשים ותורה.

     דורש מאוהביו תהילה בלי נדבה , ימצא בוץ ואיבה . 

"ליל אי-סדר" (ויוציא עמו בששון).

     בחג הפסח, כל בית ישראל יושבים יחד סביב שולחנות ערוכים לחוג את 'ליל הסדר '. והנה, יבוא השואל וישאל: הרי כל בר דעת, הרואה את מהלך לילה הזה: בהתחלה עורכים קידוש ואח"כ נטילה, אך במקום לפתוח בסעודה כבכל שבת ומועד, אנו ממשיכים באכילת כרפס, מרור, ומתחילים בקריאת ההגדה פתאום באמצע הלילה – וכי הלזה יקרא 'ליל הסדר'? בדיוק להיפך, לילה שכל הסדר בו הפוך, היינו צריכים לקרוא 'ליל ונהפוך הוא' או 'ליל אי סדר', ומדוע קוראים לזה בשם 'ליל הסדר', שלכאורה אינו מתאים לתוכנו כלל וכלל?

     את התשובה לכך מגלים רבותינו ואומרים: הנה באו משמים ללמדנו, כי דווקא שהינך רואה שהכול מתנהל בחייך 'שלא כסדר' ולא כפי הבנתך – דווקא אז, אומר לך בורא עולם, כי הכול מסודר פה בצורה המדויקת ביותר.  ולכן לילה שהכל מתנהל שלא כסדר, נקרא 'ליל הסדר', ללמדנו כי דווקא זה הסדר המושלם כפי שרוצה הקב"ה.  אמנם בעינינו הכול נראה הפוך, אך משמים הכול מסודר בצורה מופלאה. דווקא בזמן שפוטרת מהעבודה...  בדיוק כשהילדים או האישה לא עשו דבר חשוב שרצית.... דווקא כשהיית צריך להיות בשיאך נהיית חולה.... –  אין זה טעות ופספוס, אלא הכל נעשה בסדר מופתי של הבורא שראה בחוכמתו האין סופית, כי זה סדר ומהלך הדברים הטוב ביותר למענך ולמען כל סובביך וזהו הכי טוב עבורך כעת!

     סיפר הרב הצדיק שלום ארוש שליט"א: לפני שנים בודדות הוזעק תלמיד חכם הלומד באחד מערי הארץ אל בית החולים. אביו עבר אירוע מוחי ל"ע, והוא הובהל אל בית החולים לצורך טיפול ומעקב רפואי. הימים היו ימי ניסן, ימים ספורים טרם ליל הסדר. הרופאים החליטו כי על האב להישאר בימים הקרובים בבית החולים , ועל כן הוא לא ישוחרר לביתו בליל הסדר. המשפחה, שהייתה מאוחדת ומלוכדת מאוד לא ראו את עצמם עורכים את ליל הסדר ללא אביהם, על כן החליטו אשתו וילדיו, ואף הנשואים שבהם לערוך את ליל הסדר, לא פחות ולא יותר, סביב מיטת אביהם בבית החולים. בית החולים הודיע להם כי הינו עורך ליל הסדר לחולים ולמשפחות המלוות אותם בחדר האוכל המרכזי וכי יש להירשם לצורך כך, על מנת להיערך בהתאם. המשפחה נרשמה על כל יושביה והתכוננו לקראת הלילה הקדוש. והכול עשו את דרכם לעבר חדר האוכל המרכזי.

     אותו אברך שהגיע עם כל בני משפחתו, ניסה לשמור על מצב רוח חגיגי ומרומם גם במקום שכזה וצעד בשמחה לעבר חדר האוכל . והנה, כשהגיע אל חדר האוכל חשכו עיניו – המקום היה מלא עד אפס מקום. הם ניסו למצוא אולי נותרו מקומות בודדים, אך האחראים הודיעו להם כי אין להם מקום כלל.  באותו רגע עלה בליבו של האברך תחושת זעם: "הוא רצה לכעוס ולצעוק, הרי אני ובני משפחתי נרשמנו והובטח לנו מקום כדת וכדין, ומה זאת אומרת שאין לנו מקום"?.... אך אז חשב מעט ואמר: "הרי כעת ליל הסדר הקדוש,  הגורם סדר לאדם בחייו לכל השנה, ואם אכעס ואצעק אהרוס לעצמי ולכל סובבי את אווירת החג".  לפתע עלה רעיון במוחו: עקב העומס הרב שהיה בחדר האוכל, פנה הוא אל משפחתו ואמר: "בואו ננצל את הלילה הזה לחסד ונעזור בהגשת האוכל לחולים ולמשפחותיהם". הכול נתרמו למשימה והגישו מאכלים בשולחנות.

     חולים רבים הודו להם מאוד ואף הם הרגישו שמחה וסיפוק גדול, לפחות אם לא עשינו את ליל הסדר, גרמנו לסדר ושמחה לחולים רבים, אמר האב למשפחתו. והנה, באורח פלאי ניגש אליהם אחד האחראים ואמר להם: אני רואה שהתפנה כעת שולחן גדול שיספיק בדיוק לכולכם. שבו כבר נגיש לכם את כל סימני ליל הסדר". הם התיישבו בשמחה וערכו את ליל הסדר בשמחה רבה.

     נמצאנו למדים שדווקא שלא הולך לנו 'כסדר' בחיים – זהו 'הסדר' הטוב ביותר, והכל תלוי בנו אם נקבל זאת באמונה באהבה ובשמחה .

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ח' תמוז ה'תשע"ה

"זאת התורה אדם כי ימות באוהל" (במדבר יט,כד). אמר ריש לקיש: מניין שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה? שנאמר זאת התורה "אדם כי ימות באוהל" (ברכות ס"ג). הגוף מתנגד לשכל ולרוח, ולכן צריך שהאדם ימית עצמו על דברי תורה. (המהר"ל) 

לעני קל לפנות את החמץ, אבל קשה להכניס את הפסח.

     "לפעמים אנחנו בונים חומות, לא כדי למנוע מאנשים להתקרב, אלא כדי לראות למי מהם מספיק אכפת בשביל לשבור אותן".

     לפעמים השתיקה באה מרצון עמוק לצעוק, לפעמים החיוך בא מרצון לבכות ולפעמים כשרע – צריך להאמין שלמרות הכול יהיה טוב!

הקשר בין הרבי מליובאוויטש למארק צוקרברג (שרה כהן – התחברות)

     בראיון שמסר לאחרונה למגזין יהודי בארה"ב, סיפר נשיא הרשת החברתית 'פייסבוק' מארק צוקרברג על הקשר המיוחד שלו לרבי מילובאוויטש, שהתחיל עוד לפני שהגיח לעולם.

     "לפני שנולדתי, להוריי היו שלוש בנות ואבי רצה בן זכר. הוריי ביקרו אצל מספר רופאים, אך ללא הצלחה. כמעט שהגיעו לייאוש טוטאלי, עד שחבר משפחה קרוב שהיה מקורב לחסידות חב"ד, יעץ לאבי לבקש את ברכת הרבי". כך, בשנת 1982, מצא עצמו האב בניו יורק - מקום מושבו של הרבי. חיכה האב בתור הארוך, וכשהגיע תורו ביקש את ברכת הרב לבן זכר. אלא שלמרבה הפלא, קודם שנתן את ברכתו, שאל אותו הרבי במאור פנים האם הוא שומר תורה ומצוות.  משהודה האב שאינו שומר, הסביר לו הרב את משנתו ואת הפילוסופיה של חסידות חב"ד ואף ביקש מהאב להתחייב ללמד ולחנך את הבן שיולד לו - בחינוך יהודי. "אבי הבטיח שיעשה כן, ואני נולדתי פחות מ-18 חודשים לאחר ברכת הרב", אמר צוקרברג בחיוך.

     אבל זה לא נגמר בזה: "כשהגיע בר המצווה שלי, אבי נתן לי את הדולר הזה שקיבל מידיו של הרבי, וחזר על המסר שהוא שלח לי. שמרתי את הדולר, בלי להקדיש לו יותר מדי תשומת לב. בעת לימודיי האקדמיים באוניברסיטה, החל להיבנות אצלי אט-אט הרעיון של פייסבוק, ופתאום נזכרתי במה שאבי אמר לי. הרגשתי שיש כאן קשר מסוים בין המסר שהרב שלח לי, ובין הרשת החברתית שלי. כשהגיע זמן הקמת 'פייסבוק' כחברה פעילה, הייתה לי הרגשה שהגיע הזמן לעשות שימוש בדולר, והפקדתי אותו בבנק ביום הקמת החברה".

"אמנם אני לא דתי, אבל אני יכול להעיד על האינטואיציה יוצאת הדופן של האיש הזה (כוונתו לרבי מילובאוויטש - ש.כ) ואני מצטער שלא נפגשנו", הוסיף צוקרברג בסיום הראיון.. 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ז' ניסן ה'תשע"ה

״בבית א־להים נהלך ברגש״, המילה ״ברגש״ נדרשת נוטריקון: ״ברד, רוח, גשם, שלג״.

      

     החוזה מלובלין עבר פעם אחת ליד בית המדרש וראה אור גדול בוקע ממנו. סבור היה שיושבים שם יהודים ולומדים תורה לשמה. כשנכנס, מצא שני יהודים יושבים ומספרים בשבחי צדיקים.

     הצדיק רואה ומכיר את העולם הבא, ואילו על העולם הזה הוא רק שומע. לעומתו, האדם הפשוט רואה ומכיר את העולם הזה, ואילו על העולם הבא הוא רק שומע. (רבי משה מקוברין)

     ״חייב כל אחד ואחד לומר בשבילי נברא העולם״ (סנה׳ לז, א)

ברכת כהנים שלא נשכחה (מתוך הספר סיפור לשבת(

”     רצה ה‘ אלוקינו בעמך ישראל ולתפילתם שעה“ הסתלסל קולו של החזן בחגיגיות יתירה. דריכות הורגשה ברחבי בית הכנסת הממוקם באחת הקהילות הגדולות בחו“ל, שם ברכת כהנים אינה מנהג של כל יום חול כבארץ ישראל. בחו“ל כידוע, ברכת כהנים יחסנית היא ואינה נוהגת אלא רק בתפילת מוסף של שלוש רגלים.

     רב בית הכנסת ר‘ שלום בער המשמש גם כשליח חב“ד באותה עיר שם לב לתופעה מעניינת. עינו לכדה את מראהו, של אחד המתפללים, ר‘ עזריאל לנדאו, הממהר לצאת מבית הכנסת בדיוק באותה שעה בה כולם היו בכיוון ההפוך, כאשר אף אחד לא רצה להפסיד את הברכה הנדירה, ר‘ עזריאל מיהר להימלט החוצה כבורח מן הדליקה.  זה היה תמוה בעיניו של השליח, אולם, חשב בליבו, אך מקרה הוא.  אולי חש שלא בטוב, אולי מישהו קורא לו החוצה לאיזה ענין שאינו סובל דיחוי. אולי היה רעב ומיהר לביתו אל הסעודה?  אולם, ברגל הבא שוב חזר ונשנה המחזה. הקהל כולו מקבל בשמחה עצומה, בצימאון ובהתרגשות את ברכת כהנים, כמי שזוכה במרגלית יקרה, ואילו ר‘ עזריאל נושא את רגליו, במקום שהכהן נושא את כפיו, וינס ויצא החוצה, ויעש ”ויברח“ אל ביתו.  זה כבר דבר חידוש! יהודי שנמלט החוצה מבית המדרש ואינו רוצה לשמוע ברכת כהנים?! מדרש פליאה כזה לא שמעתי מעולם.  

     החליט השליח לעשות מעשה, ולקראת החג הבא של שלש רגלים,  התיידד עם ר‘ עזריאל ככל האפשר עד שהיו היחסים ביניהם יחסי קרבה וידידות, כאשר ראה את המצב כי טוב, עמד השליח והזמינו לר‘ עזריאל לסעוד על שולחנו ביום החג לאחר התפילה.  ואולם גם באותו חג, בו היה אמור ר‘ עזריאל לסעוד בביתו של ר‘  שלום בער לאחר התפילה, כאשר הגיע החזן אל התפילה ”רצה ה‘ אלוקינו“ והקהל השתחווה קלות במודים דרבנן, הרים ר‘ עזריאל את רגליו ונחפז שוב לצאת מבית הכנסת, שם עמד וחיכה לר‘ שלום בער בחצר בית הכנסת.  כאן כבר לא יכל היה ר‘ שלום בער לכבוש את תמיהתו וכראותו את ר‘ עזריאל עומד ברחוב ניגש אליו ואמר לו ”אני מתפלא עליך“ . ”מתפלא עלי?“ שאל ר‘ עזריאל. ” אכן“ ענה לו ר‘ שלום בער. ”ברכת הכהנים כל כך קדושה וחביבה לנו, כולם רצים פנימה אל היכל בית המדרש כדי להתברך מפי הגבורה ואילו אתה בורח החוצה כאילו אסון עומד להתרחש, איני יכול להבין דבר כזה?“ פניו של ר‘ עזריאל קדרו כאילו עננה חשוכה נחתה עליהם. ”שאלתך, שאלה של טעם היא,“ ענה בשפה רפה, ”אולם אם תשמע את סיפורי, כבר תבין אותי.“ ” אדרבה, אני מוכן לשמוע,“ ענה ר‘ שלום בער. ובעת סעודת החג, בביתו של ר‘ שלום בער, סביב שולחן ערוך במיטב המאכלים ובקבוקי יין לרוב, וגדולה לגימה שמקרבת את הלבבות,  נפתח סגור ליבו של ר‘ עזריאל והוא סיפר למארחו:

     בחור צעיר היה ר‘ עזריאל כאשר פרצה מלחמת העולם השניה והגרמנים הארורים ימ“ש כבשו את אירופה והציפו אותה בנהרות של דם יהודי שפוך. התמזל מזלו של עזריאל והוא לא נהרג אלא רק נשלח למחנה כפיה, שם עבד יחד עם עוד אלפי יהודים עבודת פרך בתנאים תת אנושיים. הם היו מורעבים, המזון הדל שקבלו ליממה לא הספיק אפילו לארוחה אחת, הקור האירופאי היה נורא ולגופם רק סמרטוט דקיק, מים דלוחים שתו ועל דרגשים שורצי פשפשים וכינים ישנו בלילות.  רוחם היתה נפולה. כבר ראו את הגרוע מכל מתרחש מול עיניהם.  יקיריהם נטבחו במיתות משונות ואכזריות ואילו מעל ראשם ריחף צילו של מלאך המוות שביקוריו במחנה העבודה היו יום יום.  אולם, יהודי אחד, הדור צורה היה איתם באותו בלוק, ובזכותו שמרו הכל על מורל גבוה. היה זה יהודי חסידי מלא וגדוש בתורה ובחסידות שאצר במוחו מלבד אמרות חסידיות יקרות שהפיחו רוח חיים בלבם בשעות הקשות, גם את לוח השנה היהודי ידע על בוריו. הוא ידע כל ברכת כהנים שלא נשכחה יום איזה תאריך הוא היום לפי הלוח העברי ודאג ליידע את כל חבריו לצריף היום הוא יום פלוני. שלא לדבר על כך שהוא ידע בדייקנות מתי חל כל חג ומועד.  

     יום אחד הודיע האיש לחבריו האסירים היהודיים בבלוק: דעו לכם יהודים יקרים, כי חודש ניסן עתה, חג הפסח הולך ומתקרב.  עמדנו והבטנו בו כלא מבינים. פסח הרי הוא חג החירות והמצות, שני דברים שנשללו מאיתנו לחלוטין. בקושי היתה לנו פרוסת לחם יומית שהצילה אותנו ממיתת רעב, אבל מצות כשרות לפסח במחנה, מי יעז לחלום על דבר כזה? ”אל תתנו ליאוש להשתלט עליכם!“ אמר לנו היהודי החסיד, ”הבה ונטכס עצה. חרות אמיתית היא חירות הרוח, ואת רוחנו הנאצים ימ“ש לא יצליחו לשבור. ובכן מה דרוש לליל הסדר? בעיקר יין, מרור, ומצות. יין? נמלא ארבע כוסות בדמעות. לכל אחד מאיתנו יש די והותר דמעות שטרם מצאו את דרכן החוצה. מרור? יש לנו די והותר ואותו אנו אוכלים בכל עת ובכל שעה.... אבל מצות כשרות חייבים אנו להשיג. לכן הודעתי לכם מבעוד מועד על החג המתקרב. יפקח נא כל אחד עין, אולי תיקרה על ידו הזדמנות לזכות את אחיו במצוות אכילת מצות בליל הסדר.“  ומאותו רגע ואילך היו עינינו בולשות בהיחבא ומשוטטות ומחפשות פירור מצה, שמא כבר הספיק מישהו לאפות מצה בסתר, או כמה גרגרי קמח ממנו נוכל לאפות מצות.

     ואמנם, יום אחד גילה אחד מאסירי הבלוק פירור מצה מתגלגל על הארץ, וזה היה עבור כולנו סימן מובהק כי יש כאן מישהו עם גישה למחסן קמח כלשהו.  התחלנו לברר במרץ, ואמנם גילינו די מהר במי מדובר. היה זה אסיר שנבחר על ידי הרשעים להיות מנקה ביתו הפרטי של אחד ממפקדי המחנה. בתוקף תפקידו היתה לו גישה חופשית למטבח ולמחסן ביתו של המפקד הנאצי, ושם במזווה גילה האיש כמות גדולה של קמח שלא נעשה בו שימוש הוא הצליח להבריח משם מעט קמח, ובשעה שהכל היו עסוקים בעבודת הפרך היומית תחת השגחתם האכזרית של המפקדים, אפה בסתר כמה מצות בתנאים מחתרתיים.  אחת המצות נשברה בדרך וזה היה פתרון הפירור שמצאנו.

     התנפלנו על היהודי בתחנונים. ”נא ונא, אתה הרי יכול, גם אנחנו רוצים לאכול מצות בליל הסדר“. ”אני מקוה שאצליח, כמה אתם רוצים“. השבנו בתמימות. ”אנחנו 800 אסירים, בדוחק אפשר לחלק כל מצה לשמונה חלקים. מאה מצות יספיקו לנו“.... האיש נתקף בולמוס צחוק שלא מן המקום והזמן. ”אתם מדברים כאילו וורשה עומדת על תילה, ולודז‘ ולובלין לא חרבו. לכו לחנות המצות ברחוב נאלבקי בוורשה ושם תזמינו מאה ק“ג מצות.. האם יצאתם מדעתכם? מאה מצות?!“ ”אתה יודע מה?“ אמרנו לו, ”תעשה מה שאתה יכול“. והוא עשה מה שהיה יכול, וזה הסתכם בשתי מצות שלמות! שמחנו עליהן כעל כל הון. הבנו שנכרסם פירורי מצה בליל הסדר. כזיתים? שיעורים? מושגים אלו רחקו מאתנו מרחק שנות אור. העיקר שיהיה זכר למצה.  

     בליל הסדר התכנסנו בבלוק מאוחר בלילה, לאחר יום עבודה מפרך.  חיכינו שהשומרים ילכו לישון ואז התאספנו כולנו למרכז הצריף. שתי המצות עליהן שמרנו כעל בבת עינינו נשלפו ממקום מחבואן וכולנו ובראשינו אותו יהודי חסיד הדור צורה, ישבנו לסדר ליל פסח, בלי יין,  בלי כרפס, בלי חרוסת, בלי הגדה, אבל עם שתי מצות שלמות!  רוחנו היתה מרוממת. הנה אנחנו מצליחים, מתחת לאפם של הארורים ימ“ש, להתכנס ולשבת בצוותא. רצינו לשאול את ארבע הקושיות.  דלת הצריף נפתחה בבעיטה ומפקד המחנה התפרץ פנימה כחיה טורפת. חמת רצח ניצתה בעיניו למראה 800 יהודי המחנה יושבים במרכז הצריף סביב שתי מצות עגולות. ” מה חשבתם שאנו לא יודעים שהיום אתם חוגגים את חג הפסח שלכם?“ קרא בשאגת קרב, ”עקבתי אחריכם והנה הצלחתי לתפוס אתכם בשעת מעשה!“ ישבנו המומים, קפואים, ומאובנים. כל חלומנו התנפץ ברגע אחד. המפקד השתולל מזעם. ”אני דורש לדעת מי ארגן את ה‘סדר נאכט‘ )ליל הסדר( במחנה“. שתקנו, אף אחד לא רצה להלשין.  המפקד ניגש באופן אקראי אל אחד היהודים הצמיד קנה אקדח לראשו וצרח עליו. ”תגיד לי מי עומד מאחורי הסדר נאכט, שאם לא כן אירה בך מיד כמו בכלב“ . ”אתה יכול לירות בי,“ ענה היהודי בעוז רוחו. ”לא אגלה לך את שמו“ . ”צא החוצה וגש אל הקיר,“ ציווה עליו המפקד הנאצי. היהודי קם ופניו לבנות כשלג. הוא החל לפסוע לעבר הקיר.  כולנו התבוננו במחזה כשלבנו צונח מטה. שערי הגיהנום שתמיד היו פתוחות כאן לרווחה כמו נפערו עוד יותר. ” אל תירה בו, זה אני!“ נשמעה קריאה נרגשת. היה זה היהודי החסיד הדור הצורה. הוא לא רצה שמישהו אחר ישלם את המחיר על המעשה שלו. ”אני סיפרתי לכולם שהלילה זה חג הפסח ובגללי התארגנו לעשות ליל סדר''.האקדח שהיה מופנה לעבר חבירו סטה כעת מנתיבו ואיים עליו. ”טוב מאד,“ גיחך הקצין הגרמני. ”מיד תשלם בחייך על הפשע“ . אולם במחשבה שניה שינה הקצין את דעתו. ”לא. אני לא אתן לך את התענוג הזה של מוות מהיר כל כך. מחר נערוך לך משפט ראווה מול כל אסירי המחנה ואז נוציאך להורג בנוכחות כולם. למען ישמעו וייראו“.

     בשעה 4:30 לפנות בוקר, רעם כל המחנה. כל האסירים הוקפצו ממיטותיהם אל משפט הראווה שהכינו הנאצים ליהודי הפושע שהעז לגלות לאחיו כי חג הפסח הוא היום.  המשפט היה כהלכות המשפטים הנאציים, קצר וקולע, כל אורכו לא עבר את שתי הדקות. התובע תבע, סניגור לא היה, והשופט חרץ את דינו. מוות בירייה.  הנאשם הצטווה לגשת את הקיר כדי לספוג את הכדורים, אולם כשעמד שם מול עיניהם העצובות של כל האסירים, לבש לפתע עוז ותעצומות נפש יהודיות ופנה אל המפקד. ” בכל העולם מקובל כי לנידון למות נותנים זכות לבקשה אחרונה, גם אני רוצה לבקש בקשה זו“ . המפקדים ה‘יקים‘ לא יכלו לסרב לבקשה כזו. הם הסכימו והנידון למוות ביקש לשאת דברי פרידה בטרם יישלח לעולם שכולו טוב. גם לזאת הסכימו הקצינים.  החסיד הסתובב אלינו, ופתח בדברים: ”אחי!“ – קרא אלינו, ”אני עומד להיפרד מכם וברצוני להעניק לכם משהו. רכוש אין לי. ובגדי שעלי אינם שווים מאומה. אך דבר אחד יש לי - כהן אני, והיום - יום טוב ראשון של פסח. אזכה אתכם בברכת כהנים“. החסיד נשא את כפיו החשופות. מילות הברכה, בלולות מדמעות של דם ואש ותימרות עשן, נחצבו מפיו ומנשמתו העומדת לטוס אל כסא הכבוד בעוד רגע ונחתו עלינו כסלעי אש מהר סיני. מעולם - ולעולם – לא שמענו ברכת כהנים כזו.

     אנו אלפי יושבי המחנה – השפלנו את ראשינו כדי שלא להביט בו. כשסיים במילה ”שלום“, היתה האדמה שתחתינו ספוגת דמעות. הדי המילה ’שלום‘ התגלגלו באויר כאשר הרובים רעמו והוא, הכהן, נהרג על קידוש ה‘, וצנח ארצה מתבוסס בדמו. כעבור חדשים מספר הסתיימה המלחמה - המשיך ר‘ עזריאל את סיפורו המרטיט באזני ר‘ שלום בער- ואני הפלגתי לארה“ב. כאשר באתי שמה החלטתי כי מה שהיה – היה, אבל מהיום, ביני לבין רבש“ע - אין יותר קשר. באחד הימים נכנסתי לחנות בשר ובקשתי לקנות חתיכת בשר. היתה זו כמובן חתיכת בשר טריפה,. שילמתי והגוי - בעל החנות ארז לי את מנת הבשר, אך כאשר רציתי לקחתה איתי – קפצה ונעמדה מולי ברכת הכהנים של החסיד יושב המחנות, ואני נטשתי את בשר הפיגולים בחנות, לא יכולתי לקחתו איתי.  במשך הזמן התקבלתי לעבודה. הייתי אמור לעבוד שבעה ימים בשבוע.  אך בשבת כאשר הגעתי אל שערי המפעל בו עבדתי, לא יכולתי להכנס פנימה. שוב טסו ועמדו מולי ידיו הפרושות של אותו חסיד, ומנעו ממני לחלל את השבת . וכך גם היה כאשר אביתי להתחתן עם הנערה הנוכריה אותה הכרתי. ברכת הכהנים של החסיד חצצה ביני לבינה ומנעה ממני לבצע את תוכניותי“.

”     אתה הראת לדעת“ - סיים ר‘ עזריאל את סיפורו המרטיט - ”שברכת הכהנים המיוחדת הזו שמרה עלי כיהודי. ולכן איני יכול לשמוע ברכת כהנים אחרת. איני יכול להמיר את ברכת הכהנים של החסיד הקדוש הי“ד, בשום ברכת כהנים אחרת“. 

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il