אמרי שפר כ"ה סיון ה'תשע"ח

     אדם נולד ורואה בעולם שמש , יש אויר מספיק לכולם בלי תשלום , מים בשפע , רוח , גשם כוכבים ירח , הרים עצים , לא מתפעל ? . קצת התבוננות ומחשבה היה ממש מתפעל " מי ברא אלה " ? מה הכול זה מקרה ?

          איתא ברש"י דלכן נסמכה פרשת ציצית לשבת משום ששניהם שקולים כנגד כל המצות. ונראה למצוא עוד צד השוה בשניהם, כי במשנה (שבת פרק כלל גדול) נחשבים ל"ט מלאכות, וכמו כן בציצית יש ל"ט כריכות, כמבואר במג"א (סוף סימן י"א) שכורכים ז' כריכות, ואח"כ ח' כריכות, ואח"כ י"א כריכות, ואח"כ י"ג כריכות, ובסך הכול הם ל"ט כריכות.  וכמו כן מחולקות המלאכות במשנה הנ"ל לארבעה חלקים כמו בכריכות הציצית, יש שם י"ג מלאכות הזריעה, י"א מלאכות האריגה, ח' מלאכות בעצים, ועוד ז' מלאכות בשאר דברים, וזה מקביל למספר הכריכות בציצית. ) הגר"א מווילנא זי"ע(

     אתה לא יכול לשנות את העולם, העולם כל כך גדול ואתה באמת קטן. אבל אתה יכול לזרוע בכל מקום שאתה הולך זרעים של אמונה, זרעים של א-לוקות, זרעים של קדושה 

     בכייה לדורות אנו משתמשים בביטוי 'בכייה לדורות' כאשר רצוננו להתריע שפעולה מסוימת או מחדל כלשהו עלולים לגרום צרה לדורות הבאים. ואולם הביטוי המקורי שאוב מפרשת המרגלים. בשובם הוציאו את דיבת הארץ רעה וגרמו לעם לבכות. על כך אמרו חז"ל (סנהדרין קד,ב): "אותו ליל ט' באב היה. אמר להן הקב"ה לישראל, אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני אקבע לכם בכייה לדורות".

     בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל ביאור נפלא על הפסוק: "אדם ביקר ולא יבין, נמשל כבהמות נדמו" (תהילים מט(.  כידוע, הסוס הינו בהמת עבודה בעלת כח רב, והוא משמש את האדם בהובלת משאות וכדומה. והנה למרבה הפלא, האדם שכוחו דל, רודה בו ומעביד אותו. ואם ישאל השואל מדוע אין הסוס מתמרד, הלא כוחו רב עימו להשיב לבעליו מנה אחת אפיים על הצלפות שוטו ועל רדייתו בו? תהא התשובה: כפי הנראה אין הסוס מודע לכוחות הגלומים בו, שכן אילו ידע בודאי היה קם על בעליו. לפי זה יוסבר הפסוק: "אדם ביקר" – יש לו נשמה יקרה וגנוזים בו כוחות גדולים למלא את רצונה הזך של נשמתו, "ולא יבין" – והוא אינו מודע למה שטמון בו. "נמשל כבהמות נדמו" – דומה הוא לבהמה שמושל בה האדם אף שהוא חלש ממנה, והיא אינה מודעת לכוחות שבה. לכל אדם יש נשמה רמה החצובה מתחת כסא הכבוד ויש בה כוחות נפלאים, מעלות ומידות טובות, וחייב בעל האוצר לגלות את כוחותיו הפנימיים ולהביאם לידי ביטוי במחשבה, בדיבור ובמעשה.

     גם מי שנותן צדקה לעני ביד רחבה , אבל חסרה אצלו הרגשת מצב זולתו , הרי זה בבחינת "שופך דמים ".

     גם מסע בן אלף קילומטרים מתחיל בצעד אחד קטן (פתגם סיני)

     הגאווה תימצא אצל מי שאין לו שכל.

"ואהבת לרעך" בכותל המערבי (שיחת השבוע, גליון 1633)

ארבע לפנות בוקר. רחבת הכותל המערבי. אוויר ירושלמי קריר מקבל את משכימי קום הבאים אל שריד בית מקדשנו. מול אבני הכותל, בתוך ביתן קטן וחמים, עומדים הרב דוד וייסנשטרן  ורעייתו, ולצידם עוד יהודים טובים, ופורקים את ארגזי החלב ומוצרי המאפה הטריים.

מחוץ לביתן כבר עומדים כמה יהודים, ממתינים לכוס המשקה החם והמאפה. דוד המים כבר רותח. קופסאות הקפה, השוקו והתה לסוגיהם כבר עומדות מוכנות, וארגזי העוגיות מסודרים בערימה. יום חדש של חסד יוצא לדרך.

שמונה-עשרה שנים

ארבע שעות ביום, בכל בוקר, עומד הזוג וייסנשטרן ומקבל במאור פנים את העולים לכותל המערבי. זה קורה כבר שמונה-עשרה שנים ברציפות. "הרב משה-יוסף הס", מספר ר' דוד (71), "התחיל במסורת הזאת. במשך שנים כיבד במשקה חם את לומדי השיעורים שהשכימו קום, את האורחים ואת השוטרים.

"לפני חג הפסח תש"ס פנה אליי וסיפר שהוא מתכונן לחוג את ליל הסדר אצל בנו בבלגיה, וביקש שאחליף אותו שבוע לפני החג ושבוע אחריו. נעתרתי בשמחה. בזמן שהייתו שם חלה ואושפז. בהמשך חזר לארץ, אבל כוחותיו כבר לא עמדו לו להמשיך במפעל החסד. מאז אני עומד פה".

אלף כוסות ביום

בתקופה הראשונה המשיך ר' דוד בהיקף החלוקה הצנוע, אך בהמשך החלה הכמות לצמוח. שש שקיות החלב הפכו, נכון להיום, לחמישים שקיות בימי שגרה, ולמאתיים שקיות חלב בימים מיוחדים. בחגים מצטרפים למלאכה הבנים והנכדים. "אנחנו מחלקים כאלף כוסות ביום. הקומקומים הוחלפו בדוד מים ענק. הפופולאריות של הקפה השחור מזנקת בחודש אלול, בקרב בני העדה הספרדית שבאים בהמוניהם לאמירת הסליחות", מספר ר' דוד.

מפעלו מקבל סיוע מהקרן למורשת הכותל והרב שמואל רבינוביץ , והוא מודה להם: "הם השקיעו רבות כדי לתת לנו מקום טוב שיאפשר את החלוקה בתנאים נאותים".

הזמנה לשחרית

התגובות אינן פוסקות. הוא מציג מכתב מרגש שקיבל מיהודי אמריקני. "כבר כמה ימים אני רואה אתכם מדי בוקר", כותב האיש. "אמרתי לעצמי, איזה שכר יהיה לכם! אין לכם מושג מה אתם עושים עם הקפה והעוגה. בכוס אחת, בעוגה אחת, בחיוך אחד, אתם משנים לאנשים את היום".

השאלה המתבקשת על המימון נענית בחיוך: "העלות השנתית עומדת על כחצי מיליון שקלים. אני לא שנורר מוצלח, אבל אנשים טובים תומכים במפעל הזה וזוכים להחזיקו".

כמי שנמצא בכל בוקר בכותל הרב וייסנשטרן   אוהב במיוחד את חול המועד. "כשאני שומע את 'יברכך' – בברכת הכוהנים ההמונית – עובר בי רטט. לדעתי כל אחד ואחד צריך לבוא מדי פעם לתפילת שחרית בנץ החמה בכותל. זו חוויה בלתי-רגילה. יש כאן מניינים בכל העדות והנוסחים. לא תתחרטו".

הכוונת השעון ("תורתך שעשועי" סי' מ"א(.

     מסופר על הגאון רבי אהרון קוטלר זצ"ל,  ראש ישיבת לייקווד בארה"ב, שאחד הבחורים המעולים בישיבתו ניגש אליו וסיפר לו דבר מצמרר, הודיע הבחור כי נתקף זו תקופה ארוכה בהרהורי כפירה נוראים, כעת מעוניין הוא להמיר דתו רח"ל. ראש הישיבה התחלחל ולא ידע את נפשו מרוב צער ודאגה. כמובן שניסה לשוחח עמו רבות, וגם שלח את המשגיח שינסה להשפיע עליו, אולם אותו עילוי היה נחוש בדעתו.

     החליט ראש הישיבה לפנות לאדמו"ר מקופשיניץ זצ"ל, כדי להיוועץ עמו. תשובתו של הרבי הייתה מפתיעה ביותר "אני מציע שתבררו כיצד הוא מכוון את השעון שלו!". רבי אהרון לא הבין כלל למה האדמו"ר התכוון,  אבל מיד בשובו לישיבה, קרא אליו את הבחור ושאלו האם יש לו שעון, "בוודאי שיש לי" השיב הבחור, "וכיצד הינך מכוונו?  שאל הרב, "מצאתי דרך לכוון את שעוני באופן שיהיה מדויק ביותר, בכל בוקר בשעה שבע בדיוק מצלצל פעמון הכנסייה הנוצרית שממול חדרי, מיד בהישמע הצלצול המרעיש אני מכוון את שעוני"... עתה השכיל להבין את דברי קדשו של האדמו"ר. רכש ראש הישיבה עבור תלמידו במתנה שעון יוקרתי מדגם חדש שלא יהיה צורך לכוונו, והתנה עמו שאם ירצה לכוונו-יעשה כן ע"י שעון הישיבה. ככלות הכול, התיישב בדעתו אותו בחור ונשאר ללמוד בישיבה, עד שלימים הפך לאחד מגדולי ישראל.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ו אייר ה'תשע"ו

אחד מדבר בטלפון 'אשתי, אל תשכחי להדליק לי את הדוד' כשסיים אומר לו חברו 'אחי, רואים שיש לך מילה בבית' 'בטח' עונה האיש 'מה חשבת שאני אשטוף כלים עם מים קרים?'... )ואשרי מי שנתפס כשהוא עוזר לאשתו בבית(

     אתה לא מחויב לנצח, אתה מחויב להמשיך לנסות לעשות את הטוב ביותר כל יום ..

     "דרך ארץ קדמה לתורה" " - דרך ארץ" היא "הקדמה" לתורה, וכמו שמן ההקדמה של ספר אפשר ללמוד על טיבו של הספר, כך גם האדם - לפי מידת דרך ארץ שבאדם ניכר מה הם פני התורה שיש בו... (הרה״ק רבי מנחם מנדל מקוצק זי״ע)

     שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו" (מן ההגדה). ה"לא אחד בלבד", החיסרון הזה שלא הייתה אצלנו אחדות, הוא ש"עמד עלינו לכלותנו" וגרם תמיד לכל צרותינו. (שפת אמת)

     שלושה דברים לא ניתן להסתיר: השמש, הירח והאמת.

     שלושה יהודים חכמים הגדירו את משמעות החיים: ישו שר''י אמר שהכול אהבה, מרקס אמר שהכול כסף, אבל מי שצדק היה איינשטיין, שאמר שהכול יחסי.

     שלושה סוגים של בני אדם יש בעולם: אלה שגורמים לדברים להתרחש, אלה שמתבוננים במה שמתרחש ואלה שתוהים מה התרחש.

     שלושה רגלים יהודי שהחל להתקרב ליהדות הגיע בערב חג סוכות לאשתו ונתן לה מתנה. האישה, מרוגשת כולה, פתחה את המתנה ומגלה להפתעתה זוג גרביים. מה זה? היא שואלת. עונה לה הבעל 'הייתי היום בדרשה של הרב, והוא אמר שאדם חייב לקנות לאשתו מתנה לרגל...

"ונתתי שלום בארץ", מכאן שהשלום שקול כנגד הכל...". (ברינה יקצורו, עלון מס. 258)

     את המסקנה שמופיעה ברש"י ניתן להבין במובן הפשוט, שאכן השלום שווה יותר מהכל.  ומעשה בשני חברים - האחד שמו שלום, והשני שמו ישראל,  שעשו את דרכם לבית הכנסת להתפלל. לכשהגיעו לבית הכנסת, למגינת ליבם הם מצאו כי שביל הכניסה בוצי ומוצף במים. אמר שלום: "אין טעם ששנינו נתלכלך, מוטב שאחד מאיתנו יטפס על כתפי השני, כך שלפחות אחד יישאר נקי". ישראל הסכים לרעיון בשמחה, רק נותרה בעיה אחת, מי יהיה בר המזל שיטפס על כתפי חברו ויישאר נקי?  שלום לא חשב פעמיים. "כתוב בחז"ל; "שלום - על ישראל". אני, שלום, יהיה על כתפיך - עליך ישראל"! נו, מול פסוק מפורש כזה קשה היה לישראל להתווכח...  הוא כופף את ראשו ונתן לשלום לטפס על כתפיו. אחרי מספר צעדים הבריק רעיון במוחו של ישראל, והוא השליך את שלום על השביל הבוצי והמלוכלך. "מה עשית"? נזעק שלום, וחברו השיב לו: "גם אני מצאתי פסוק מהתורה בו כתוב: "ונתתי שלום בארץ". השלכתי אותך בארץ, כמאמר הכתוב"... כששניהם מלוכלכים בבוץ הגיעו יחד לבית הכנסת.

     תכופות אנו מוצאים עצמנו באותו מצב. שני צדדים, כל צד רוצה להוכיח שהוא הצודק, ואפילו משתמש בתורה כדי לבסס לכאורה את טענותיו. אחד בונה, השני הורס. בסוף איש לא מנצח וכולם 'מתלכלכים' בדרך, דהיינו באש המחלוקת.  השלום הוא ערך חשוב בפני עצמו מבחינה רוחנית. במשנה האחרונה בש"ס (מסכת עוקצין פרק ג' משנה י"ב) כתוב: "אמר רבי שמעון בן חלפתא - לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר: "ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" . ללמדנו, שהשלום הינו מפתח לכל דבר ברוחניות ובגשמיות כאחד. וכשיש שלום כל הקללות מתהפכות לברכות

"ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם " (כו, מד(  [מעשיהם של צדיקים[

     אפילו שאני נותן לבני ישראל את הפורענות אשר אמרתי, " לא מאסתים... לכלותם" לגמרי ולהפר בריתי אשר איתם.  בתקופת נפוליאון, הקיסר הצרפתי, היו יהודים רבים שתלו בו תקוות רבו. סבורים היו אותם יהודי, כי אם נפוליאון אכן ביטל כמה גזירות שהיו תלויות נגדם שנים רבות ועוד העניק להם כמה זכויות - זהו אות כי הגאולה קרבה...  אל יהודים תמימים אלו הפנה החת"ם סופר את המעשה הבא:

     בנו האהוב והמפונק של המלך סר לפתע פתאום מהדרך הטובה, והחל לעשות מעשים אשר לא ייעשו. החליט אביו להגלותו לכפר נידח. ושם, בכפר, התגורר בן המלך בביתו של איכר עני. קשים היו חייו של הנסיך המורגל בתפנוקים. האיכר העבידו בפרך, ותמורת עבודתו לא נתן לו אלא פת יבשה ומים. באופן זה, קיווה המלך, ילמד בנו להכיר את החיים הקשים, ושוב לא יטה לבו אחר דרכים מפוקפקות. ובבוא היום, לכשיגיע זמנו לעלות על כס המלוכה - יהא הבן ראוי לשבת על הכיסא הרם. בן המלך לא התמרד. הוא קיבל באהבה את כל הייסורים שכפה עליו אביו. תקווה אחת פיעמה בלבו; בקרוב יחזירנו אביו אל ארמונו! חי לו הבן בכפר וספר את הימים עד ליום המיוחל. והנה, באחד הימים ראה קבוצת פועלים מגיעה לכפר. עקב אחריהם ונוכח כי הם יוצקים יסודות ומתחילים להקים בנין גדול ומרווח. "בשביל מי מקימים אתם את הבית הזה"? הסתקרן בן המלך. והפועלים השיבו בשמחה : "המלך ציוה עלינו להקים פה ארמון מפואר בעבורך, בן המלך"! מה הופתעו הפועלים לראות כי במקום לשמוח ולצהול פורץ הנסיך בבכי מר. "האם אין הבניין מוצא חן בעיניך כבוד הנסיך"? חרדו הפועלים. מבעד לדמעותיו השיב להם הנסיך: "הארמון נפלא, נהדר. ומשום כך בוכה אני..." . "משום כך"? לא יכלו הפועלים להבין. "מדוע ולמה"?? "כל עוד התגוררתי בבית האיכר, עבדתי בפרך ואכלתי פת חרבה - ידעתי כי קרוב היום בו יגאלני אבי וישיבני אל ארמונו", הסביר הבן. "אך כעת, כששלח אתכם אבי לבנות לי ארמון מפואר - מי יודע כמה זמן חפץ הוא להשאירני כאן, בניכר,  מרוחק מארמונו שלו"...  היהודים שהאזינו לדברי החת"ם סופר הרכינו ראשיהם. כן,  הם הבינו את הנמשל. אך החת"ם סופר המשיך ואמר: "עם ישראל סובל בגלות, אך בתוך חשכת הגלות יש קרן אור אחת - התקווה לגאולה הקרובה. אך עתה, כשהקב"ה שולח את הקיסר הצרפתי להקים לנו היכל נאה בגלות - היכל של שוויון זכויות - מי יודע עוד כמה זמן תימשך גלותנו?... אין לנו לשמוח על כך,  אלא להצטער ולבכות בכי תמרורים".

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/