אמרי שפר כ"ה סיון ה'תשע"ח

     אדם נולד ורואה בעולם שמש , יש אויר מספיק לכולם בלי תשלום , מים בשפע , רוח , גשם כוכבים ירח , הרים עצים , לא מתפעל ? . קצת התבוננות ומחשבה היה ממש מתפעל " מי ברא אלה " ? מה הכול זה מקרה ?

          איתא ברש"י דלכן נסמכה פרשת ציצית לשבת משום ששניהם שקולים כנגד כל המצות. ונראה למצוא עוד צד השוה בשניהם, כי במשנה (שבת פרק כלל גדול) נחשבים ל"ט מלאכות, וכמו כן בציצית יש ל"ט כריכות, כמבואר במג"א (סוף סימן י"א) שכורכים ז' כריכות, ואח"כ ח' כריכות, ואח"כ י"א כריכות, ואח"כ י"ג כריכות, ובסך הכול הם ל"ט כריכות.  וכמו כן מחולקות המלאכות במשנה הנ"ל לארבעה חלקים כמו בכריכות הציצית, יש שם י"ג מלאכות הזריעה, י"א מלאכות האריגה, ח' מלאכות בעצים, ועוד ז' מלאכות בשאר דברים, וזה מקביל למספר הכריכות בציצית. ) הגר"א מווילנא זי"ע(

     אתה לא יכול לשנות את העולם, העולם כל כך גדול ואתה באמת קטן. אבל אתה יכול לזרוע בכל מקום שאתה הולך זרעים של אמונה, זרעים של א-לוקות, זרעים של קדושה 

     בכייה לדורות אנו משתמשים בביטוי 'בכייה לדורות' כאשר רצוננו להתריע שפעולה מסוימת או מחדל כלשהו עלולים לגרום צרה לדורות הבאים. ואולם הביטוי המקורי שאוב מפרשת המרגלים. בשובם הוציאו את דיבת הארץ רעה וגרמו לעם לבכות. על כך אמרו חז"ל (סנהדרין קד,ב): "אותו ליל ט' באב היה. אמר להן הקב"ה לישראל, אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני אקבע לכם בכייה לדורות".

     בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל ביאור נפלא על הפסוק: "אדם ביקר ולא יבין, נמשל כבהמות נדמו" (תהילים מט(.  כידוע, הסוס הינו בהמת עבודה בעלת כח רב, והוא משמש את האדם בהובלת משאות וכדומה. והנה למרבה הפלא, האדם שכוחו דל, רודה בו ומעביד אותו. ואם ישאל השואל מדוע אין הסוס מתמרד, הלא כוחו רב עימו להשיב לבעליו מנה אחת אפיים על הצלפות שוטו ועל רדייתו בו? תהא התשובה: כפי הנראה אין הסוס מודע לכוחות הגלומים בו, שכן אילו ידע בודאי היה קם על בעליו. לפי זה יוסבר הפסוק: "אדם ביקר" – יש לו נשמה יקרה וגנוזים בו כוחות גדולים למלא את רצונה הזך של נשמתו, "ולא יבין" – והוא אינו מודע למה שטמון בו. "נמשל כבהמות נדמו" – דומה הוא לבהמה שמושל בה האדם אף שהוא חלש ממנה, והיא אינה מודעת לכוחות שבה. לכל אדם יש נשמה רמה החצובה מתחת כסא הכבוד ויש בה כוחות נפלאים, מעלות ומידות טובות, וחייב בעל האוצר לגלות את כוחותיו הפנימיים ולהביאם לידי ביטוי במחשבה, בדיבור ובמעשה.

     גם מי שנותן צדקה לעני ביד רחבה , אבל חסרה אצלו הרגשת מצב זולתו , הרי זה בבחינת "שופך דמים ".

     גם מסע בן אלף קילומטרים מתחיל בצעד אחד קטן (פתגם סיני)

     הגאווה תימצא אצל מי שאין לו שכל.

"ואהבת לרעך" בכותל המערבי (שיחת השבוע, גליון 1633)

ארבע לפנות בוקר. רחבת הכותל המערבי. אוויר ירושלמי קריר מקבל את משכימי קום הבאים אל שריד בית מקדשנו. מול אבני הכותל, בתוך ביתן קטן וחמים, עומדים הרב דוד וייסנשטרן  ורעייתו, ולצידם עוד יהודים טובים, ופורקים את ארגזי החלב ומוצרי המאפה הטריים.

מחוץ לביתן כבר עומדים כמה יהודים, ממתינים לכוס המשקה החם והמאפה. דוד המים כבר רותח. קופסאות הקפה, השוקו והתה לסוגיהם כבר עומדות מוכנות, וארגזי העוגיות מסודרים בערימה. יום חדש של חסד יוצא לדרך.

שמונה-עשרה שנים

ארבע שעות ביום, בכל בוקר, עומד הזוג וייסנשטרן ומקבל במאור פנים את העולים לכותל המערבי. זה קורה כבר שמונה-עשרה שנים ברציפות. "הרב משה-יוסף הס", מספר ר' דוד (71), "התחיל במסורת הזאת. במשך שנים כיבד במשקה חם את לומדי השיעורים שהשכימו קום, את האורחים ואת השוטרים.

"לפני חג הפסח תש"ס פנה אליי וסיפר שהוא מתכונן לחוג את ליל הסדר אצל בנו בבלגיה, וביקש שאחליף אותו שבוע לפני החג ושבוע אחריו. נעתרתי בשמחה. בזמן שהייתו שם חלה ואושפז. בהמשך חזר לארץ, אבל כוחותיו כבר לא עמדו לו להמשיך במפעל החסד. מאז אני עומד פה".

אלף כוסות ביום

בתקופה הראשונה המשיך ר' דוד בהיקף החלוקה הצנוע, אך בהמשך החלה הכמות לצמוח. שש שקיות החלב הפכו, נכון להיום, לחמישים שקיות בימי שגרה, ולמאתיים שקיות חלב בימים מיוחדים. בחגים מצטרפים למלאכה הבנים והנכדים. "אנחנו מחלקים כאלף כוסות ביום. הקומקומים הוחלפו בדוד מים ענק. הפופולאריות של הקפה השחור מזנקת בחודש אלול, בקרב בני העדה הספרדית שבאים בהמוניהם לאמירת הסליחות", מספר ר' דוד.

מפעלו מקבל סיוע מהקרן למורשת הכותל והרב שמואל רבינוביץ , והוא מודה להם: "הם השקיעו רבות כדי לתת לנו מקום טוב שיאפשר את החלוקה בתנאים נאותים".

הזמנה לשחרית

התגובות אינן פוסקות. הוא מציג מכתב מרגש שקיבל מיהודי אמריקני. "כבר כמה ימים אני רואה אתכם מדי בוקר", כותב האיש. "אמרתי לעצמי, איזה שכר יהיה לכם! אין לכם מושג מה אתם עושים עם הקפה והעוגה. בכוס אחת, בעוגה אחת, בחיוך אחד, אתם משנים לאנשים את היום".

השאלה המתבקשת על המימון נענית בחיוך: "העלות השנתית עומדת על כחצי מיליון שקלים. אני לא שנורר מוצלח, אבל אנשים טובים תומכים במפעל הזה וזוכים להחזיקו".

כמי שנמצא בכל בוקר בכותל הרב וייסנשטרן   אוהב במיוחד את חול המועד. "כשאני שומע את 'יברכך' – בברכת הכוהנים ההמונית – עובר בי רטט. לדעתי כל אחד ואחד צריך לבוא מדי פעם לתפילת שחרית בנץ החמה בכותל. זו חוויה בלתי-רגילה. יש כאן מניינים בכל העדות והנוסחים. לא תתחרטו".

הכוונת השעון ("תורתך שעשועי" סי' מ"א(.

     מסופר על הגאון רבי אהרון קוטלר זצ"ל,  ראש ישיבת לייקווד בארה"ב, שאחד הבחורים המעולים בישיבתו ניגש אליו וסיפר לו דבר מצמרר, הודיע הבחור כי נתקף זו תקופה ארוכה בהרהורי כפירה נוראים, כעת מעוניין הוא להמיר דתו רח"ל. ראש הישיבה התחלחל ולא ידע את נפשו מרוב צער ודאגה. כמובן שניסה לשוחח עמו רבות, וגם שלח את המשגיח שינסה להשפיע עליו, אולם אותו עילוי היה נחוש בדעתו.

     החליט ראש הישיבה לפנות לאדמו"ר מקופשיניץ זצ"ל, כדי להיוועץ עמו. תשובתו של הרבי הייתה מפתיעה ביותר "אני מציע שתבררו כיצד הוא מכוון את השעון שלו!". רבי אהרון לא הבין כלל למה האדמו"ר התכוון,  אבל מיד בשובו לישיבה, קרא אליו את הבחור ושאלו האם יש לו שעון, "בוודאי שיש לי" השיב הבחור, "וכיצד הינך מכוונו?  שאל הרב, "מצאתי דרך לכוון את שעוני באופן שיהיה מדויק ביותר, בכל בוקר בשעה שבע בדיוק מצלצל פעמון הכנסייה הנוצרית שממול חדרי, מיד בהישמע הצלצול המרעיש אני מכוון את שעוני"... עתה השכיל להבין את דברי קדשו של האדמו"ר. רכש ראש הישיבה עבור תלמידו במתנה שעון יוקרתי מדגם חדש שלא יהיה צורך לכוונו, והתנה עמו שאם ירצה לכוונו-יעשה כן ע"י שעון הישיבה. ככלות הכול, התיישב בדעתו אותו בחור ונשאר ללמוד בישיבה, עד שלימים הפך לאחד מגדולי ישראל.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ט אדר ה'תשע"ח

     אומר ה'אוהב ישראל' מאפטא: אין ישראל יודעים כמה שכר צפון להם עבור צחצוח הנעליים לשבת,  שנאמר: "מה יפו פעמייך בנעלים".

    "אין אדם יכול להגיע לענווה אמתית ולבריחה אמתית מפני הכבוד אלא אם כן הוא חדור בהכרת אפסותו והוא יודע שאין לו במה להתהדר" (מאור ושמש)

    בקידוש לבנה נוהגים לומר "דוד מלך ישראל חי וקיים", לרמוז שמלכות דוד משולה ללבנה. מדי פעם בפעם היא נעלמת לזמן מה, אך ברור לכול שתשוב ותיראה מחדש. (רמ"א)

     "הזדקנות היא הרגל רע שאדם עסוק אין זמן עבורו"

'     וראית את הדם ופסחתי עליכם'  'דמים' זה גם כסף וכאשר הקב"ה יראה את 'הדמים' שאנו נוציא לטובת העניים הוא יורה לכל הדינים הקשים לפסוח מעלינו ונזכה לחיים ארוכים טובים ולשלום.

     חודש תשרי, המציין את בריאת העולם, הוא החודש הראשון של שיטת ההנהגה ה טבעית ;  ואילו חודש ניסן, שבו נגאלו אבותינו ממצרים ונעשו להם הניסים הגדולים, הוא החודש הראשון של ההנהגה ה ניסית .

     חז"ל לימדו 'אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים'. דרש רבינו הק' מקוצק 'הכוונה שאף המרבה יכוון את ליבו!' העניים בוודאי מכוונים ליבם, מקריבים לב ונפש! אחינו העמלים להתקרב לחיי תורה, כמה קשה להם! מתמודדים עם קשיים ואתגרים, ודרכם רצופת כוונה. 'המרבה', המקיים הוותיק, שיכוון ויחשוב אף הוא!

    "ישראל מונים ללבנה ואומות העולם לחמה" (סוכה כט). רמז יש כאן, שאומות העולם יכולים להתקיים רק בשעה שטוב להם, ואילו כששמשם שוקעת חדלים הם להתקיים ונעלמים. אבל ישראל חיים וקיימים אפילו בשעת חושך ואפילה, וגם בעיתות חשיכה הם מפיצים אור כלבנה. (שפת אמת)

הטייס שהקים את חוות השבת (שיחת השבוע, עלון 1622)

הוא טייס, מדריך טיס, מנהל מוסך, אבל את מוקד חייו הוא רואה בהנחלת מ"ט אבות המלאכה של שבת. הכירו את דוד-שלום קדוש (58), מפעיל 'חוות השבת', המעבירה פעילות חווייתית לימודית, בעזרת כלים עתיקים, בעלי חיים ונוף מרהיב. כבר עשרים וחמש שנים הוא מפעיל את החווה, שבה מבקרים רבים, מהארץ ומהעולם.

דוד נולד בבית שמש למשפחה בעלת רקע מסורתי, אך הוא עצמו לא שמר שבת. השינוי החל בהיותו בדנמרק: "גרתי בכפר, ויום אחד נחת אצלי אחי, שנעשה חסיד חב"ד, וניהל איתי שיחות נפש. קודם שעזב השאיר לי תפילין ותהילים. לא הבנתי מה אני אמור לעשות בזה. אך יום אחד מצאתי את עצמי מדפדף בספר התהילים. לא חלף זמן רב ושמרתי את השבת הראשונה".

אהבת השבת

טעמה המתוק של השבת הביא אותו לצעדים מדודים במסלול ההתקרבות, עד שנעשה שומר תורה ומצוות. הוא מדבר על השבת בקול נרגש. "שבת בעבורי זה לא יום פשוט", הוא אומר ומחפש את המילים המתאימות. "זה יום שכל ענייני החולין נדחקים הצידה. כל התפיסה בשבת היא אחרת".

אהבתו לשבת גרמה לו להקים את החווה במושב בית מאיר, בין שער הגיא לירושלים. "המטרה שלי הייתה להאיר את השבת, על-ידי המחשת שלושים ותשעה אבות המלאכה של השבת", הוא מסביר. "אין כמו המחשה פיזית ומגע ממשי כדי לחוש את הדברים לעומק".

אטרקציה של מלאכות

חוות השבת משתרעת על שלושה דונמים וחצי. היא בנויה תחנות-תחנות, ובכל אחת ואחת מהן מוצגת מלאכה אחרת. הביקור נפתח בפעילויות של חרישה, זריעה, קצירה. בהמשך דשים בעזרת חמור את השיבולים, טוחנים את הגרגירים ואופים את הבצק בתנורים עתיקים. ויש גם תחנה שבה מתבצעת מלאכת גוזז, טוֹוה, אורג ועוד מלאכות. "לצד כל המחשה יש הסבר מפורט, המבוסס על המקורות", מסביר דוד.

השקעה רבה עמדה מאחורי הקמת החווה. "זה היה שטח חקלאי, והיו פה רק קוצים ודרדרים. התחלנו מאפס, אך ההיענות הייתה מדהימה. באו לכאן קרוב לאלף איש ביום, והמקום נהפך לאטרקציה. כיום באות לכאן גם קבוצות מחו"ל, לצד קבוצות של תלמידי בתי ספר, הזוכים לסיור בהדרכת מדריכים מנוסים".

פתאום מבינים

כשדוד נשאל על רגע של סיפוק, התשובה מוכנה על לשונו: "באים לכאן בני תורה, שיושבים כל היום והוגים בתורה, ופתאום הם קוראים 'עכשיו אני מבין מה הכוונה!'. ברגע כזה אתה מרגיש שכל העמל היה כדאי. באים לכאן גם מי שאינם שומרי מצוות, ובפעם הראשונה הם מבינים את השורש של איסור שבת. אין לי ספק שהדבר מותיר חותם בנפשם".

על רקע חוק המרכולים והסערה שנוצרה אומר דוד: "הנשמה של כל יהודי זועקת שבת. הייתי מציע לכל מי שעוסק בענייני החוק, על כל המסתעף, לשמש דוגמה חיה בעבור המעגלים הסובבים אותו, להקרנת יוקר השבת וחיוניותה לעם ישראל".

הטמין ומצא  (על-פי 'אמרי שפר')

הנוסע הביט שוב ושוב בדאגה לעבר השמש הנוטה אט-אט מערבה. הוא שאל את העגלון: "מתי נגיע סוף-סוף לדברצן?".

"נגיע לפני שבת, אבל אינני יודע בדיוק באיזו שעה", השיב העגלון, ופרש את זרועותיו האוחזות במושכות כאינו יודע.

זה היה בימי צעירותו של רבי שמואל פרנקל, תלמידו של רבי חיים מצאנז, ולימים מייסד חסידות דַרַג. לפרנסתו עסק במסחר. הוא היה קונה צמר בסיטונות ומוכר אותו לחנויות וליחידים. את נסיעותיו הארוכות נהג לנצל ללימוד התורה ולעבודת ה'. בביקוריו בעיירות ובכפרים השמיע דברי חיזוק והתעוררות באוזני היהודים שפגש.

אלא שהנסיעה הזאת, לעיר דברצן שבהונגריה, החלה להשתבש. עיכובים בדרך ותקלות לא צפויות גרמו לנסיעה להתארך. אם בתחילה סבר רבי שמואל שיגיע ליעדו ביום שישי בבוקר ויוכל להתכונן כיאות לכבוד שבת המלכה, הרי עתה כבר היה ברור שלא יגיע לעיר קודם חצות היום.

החשש מחילול שבת החריד את מנוחתו. בכיסו היו טמונים עשרת-אלפים זהובים – סכום גדול במושגי אותם ימים.

"מה אעשה?", חשב בליבו כשנקפו השעות. הבטחת העגלון כי יגיעו ליעדם קודם כניסת השבת לא הרגיעה אותו. הוא הקפיד תמיד להיות מוכן לשבת מבעוד יום, ולא ברגע האחרון.

כאשר נכנסה העגלה לעיר ביקש מהעגלון לעצור. "אני יורד כאן", אמר לו, בעודו משלם לו את שכרו. "אנא הבא את חפציי וסחורתי לאכסניה, ואני אבוא ברגל".

רק דבר מוקצה אחד השאיר בכיסו – הארנק הגדוש, פרי עמלו זה זמן רב. רבי שמואל סקר במהירות את הסביבה. שיח שגדל בצד הדרך נראה לו מקום מסתור ראוי. הוא חפר גומה קטנה תחת השיח והטמין בה את כספו. "יהיה מה שיהיה", חשב, "קדושת השבת חשובה מכל הון שבעולם", ומיהר לרוץ אל תוך העיר, לקבל את פני שבת המלכה.

הוא לא שם לב לעיניים שעקבו אחר מעשיו. זה היה יהודי, בעל חנות סמוכה, שראה את הטמנת הארנק. האיש לא התברך ביראת שמים יתרה, וחמדת הממון התעוררה בליבו. הוא המתין עד שדמותו המתרחקת של רבי שמואל נעלמה באופק, ומיד פנה לעבר השיח, חפר תחתיו במרץ והוציא את ארנק הכסף ממחבואו.

השבת עברה על רבי שמואל מתוך התעלות רוחנית גדולה. הנשמה היתרה האירה בו במלוא עוצמתה, והוא שכח לחלוטין את הבלי העולם, את המסחר, את היריד ואת הכסף שטמן על אם הדרך. הוא התענג על תפילות השבת, סעד את סעודות השבת בנחת, והרגיש מעין עולם הבא.

ביום ראשון שב רבי שמואל אל המקום, ולדאבונו גילה שאין זכר לכספו. תחילה סבר שטעה בזיהוי המקום, וניסה לאתרו ולחפור בכמה וכמה מקומות – אולם כל מאמציו היו לשווא. "נו, אם אין, אין", אמר רבי שמואל בהשלמה, וכבר התכוון לעזוב את המקום חסר כול.

אלא ששוב צפה בו בעל החנות השכן. האיש ניגש אל רבי שמואל, ובהתעניינות מעושה תהה לפשר מעשיו. תחילה התחמק רבי שמואל מלשתף את האיש באובדן הכסף, אך הלה לחץ עליו שוב ושוב, עד שלבסוף נעתר לו.

"האם השתבשה עליך דעתך?", החל האיש לגעור בו. "כיצד העלית על דעתך להפקיר סכום כסף גדול כל-כך, אחרי שהתרוצצת ביריד ימים ושבועות, התמקחת עם סוחרים וכמעט לא טעמת מאומה ולא נתת שינה לעיניך, עד שבסוף הצלחת למכור את הסחורה במחיר נאה, ובסוף מה? שמת את כל הכסף על קרן הצבי! מעולם לא נתקלתי במעשה חסר אחריות ואווילי כל-כך!", הוסיף להצליף ברבי שמואל ולקנטר אותו, בעודו מעמיד פנים של הבעת דאגה לאבידתו הקשה.

כשסיים את דבריו החל רבי שמואל להסביר לו במתינות את גודל קדושת השבת. "שווה בנפשך", ביקש להמחיש לו, "שאתה רואה לנגד עיניך מדורה גדולה, או שלרגליך פעור בור עמוק ומסוכן. האם תתקרב אל הלהבות או אל פי הבור, או תתרחק מהם ותשמור על מרחק בטוח?

"התשובה ברורה", הוסיף רבי שמואל. "כל בר-דעת החפץ חיים נושא את רגליו הרחק ממקום הסכנה. ואם כך בסכנה גשמית, על-אחת-כמה-וכמה כשמדובר בסכנת חילול שבת המלכה, שעליה נאמר 'מחלליה מות יומת'. ודאי שעלינו להימנע מכל חשש לחלל את קדושתה ולהיכנס לאזור המסוכן! וכי אכניס את עצמי לסכנה כזאת?!".

רבי שמואל הוסיף לתאר באוזני איש שיחו את יוקר השבת, את מעלותיה ואת החשיבות הגדולה של שמירתה. דבריו הנלהבים, שיצאו מן הלב, חלחלו אט-אט גם אל ליבו של הגנב. ארשת פניו החצופה התחלפה בהבעת צער וחרטה. פתאום פרץ בבכי, וביקש להתוודות על חטאו. הוא מיהר להביא את הכסף הגנוב, ובבושת פנים השיבו לידי בעליו.

ואולם השינוי לא הסתכם בהשבת הגניבה בלבד. דבריו הנרגשים של רבי שמואל חלחלו אל נפשו של האיש וחוללו בו שינוי גדול. הוא נטש את אורח חייו הריקני, דבק בתורה ובמצוות ושב בתשובה שלמה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ח שבט ה'תשע"ז

     אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן" )כ"א י"ט(. על הפסוק "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך" )דברים ל"ג י"ח(, אמרו חז"ל כי שניהם עשו שותפות ביניהם, זבולון יעסוק בסחורה ויששכר ילמד תורה, וישפיעו זה לזה. וזה רמז הפסוק: "אם יקום והתהלך בחוץ" היינו זבולון מתהלך בחוץ במשא ומתן ואינו עוסק בתורה, "על משענתו" שהוא נותן משען ליששכר שיוכל לעסוק בתורה, "ונקה המכה" לא ייענש על עוון ביטול תורה כי טענת משענת מצדיקה אותו, אולם זאת רק בימות החול, אבל "רק שבתו" בשבת קודש חייב זבולון בעצמו לעסוק בתורה "יתן" מלשון 'תנו רבנן)'. טל חיים(

     אם כסף תלווה. מרגלא בפי חסידים הראשונים שסעודת מלוה  מלכה מסוגל לפרנסה ולעשירות, ויש רמז לכך בפ', אם כסף, אם   תלוה את עמירצונך שיהיה לך כסף, תשב ותקיים מצות סעודת מלוה מלכה ברוב עם הדרת מלך  . (כרם שלמה- טענקא)      

       אם עשיר בודק מיהו עני הראוי באמת לקבל צדקה, עלול גם הקב"ה לבדוק אם העשיר ראוי באמת לקבל את העושר" (רבי חיים מצאנז)

      ד' פרשיות על דרך המוסר, שקלים - צריך לשקול את מעשיו. זכור - צריך לזכור את ה'. פרה - צריך לטהר את עצמו. החודש - צריך לחדש את עצמו.

     ונקה המכה. פירוש שיוצא מבית הסוהר, שהדין הוא שהמכה את חברו צריך להיות בבית הסוהר עד שהחולה יבריא, ואם החולה הבריא והתהלך בחוץ, אז צריך לשלם חמשה דברים נזק צער ריפוי שבת בושת, וזה הפירוש ונקה המכה. ושואלים בעלי המוסר הלא גרם לו ביטול תורה, ולמה כתוב ונקה המכה, ומתרצים שכאן מדובר "והתהלך בחוץ" שהנחבל מסתובב בחוץ ואינו לומד, ולא גרם לו ביטול תורה, שעל עוון ביטול תורה אין שום תשלומים.

     ורצע אדוניו. ולמה מרצע, לפי שמרצע בגימטריא ארבע מאות, אמר הקב"ה אני הוצאתי אתכם משעבוד ארבע מאות שנה ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים וזה הלך וקנה אדון לעצמו, לפיכך ילקה במרצע.

     ושחד לא תקח. חז"ל אומרים למה נקרא שוחד, מלשון שהוא חד,  שהמקבל שוחד נהיה ידיד רק של צד אחד. כתוב בזוהר למה נקראים "סנהדרין" מלשון "שונא דורון" -שונא מתנות, דהיינו שונא שוחד.

    כך הוא סדר רפואות בישראל – ״בורא רפואות, נורא תהילות, אדון הנפלאות״. ראשית כול ״בורא רפואות״, להתייעץ עם רופא ולקחת תרופות; לא עברה המחלה, ״נורא תהילות״ – לומר תהילים; ואם הורע המצב, ״אדון הנפלאות״ – לא להתייאש ולצפות לפלא ולנס. (עיטורי תורה)

הברכה שהצילה.. (מתוק מדבש)

     באחד הסמינרים החשובים בירושלים התקיימו שיעורי  חיזוק בענייני 'ברכות', כל אחת מן הבנות קיבלה קבלה מסוימת, שתיים מבנו הסמינר קיבלו על עצמן שלא לברך שום ברכה אלא אם כן יש לידם אדם שיענה אמן על ברכתן. הדבר לא תמיד הסתדר, שכן ישנם פעמים בהם את נמצאת לבד ורוצה לטעום דבר מסוים אך אין מי שיענה אמן, אבל הן החליטו לעמוד בזה בגבורה. לאחת מן הבנות היה קושי נוסף, כיון שהסמינר בו היא למדה נמצא במרכז ירושלים היה עליה לצאת מוקדם בבוקר מביתה. היא הייתה רגילה לשתות משקה חם לפני 
יציאתה ובשעת בוקר זו עדיין בני הבית ישנים ולכן לא היה מי שיענה אחריה אמן מי שנחלץ לעזרתה היה אחיה הקטן אבריימי... אבריימי היה ילד חביב אך שובב כלל לא קטן, הוא פנה 
לאחותו והודיע לה כי הוא יהיה מוכן לקום בכל בוקר ולענות לה את ברכתה ואכן הדבר נמשך מידי בוקר.

     בוקר אחד הבת קמה, מארגנת את חפציה ולפני יציאתה היא מכינה את המשקה החם אך היא לא רואה שאבריימי טרח להגיע למטבח.'אולי הוא ישן עדיין?' היא הולכת לחדרו אך מיטתו ריק היא מחפשת אחריו בכל הבית ולא מוצאת אותו. לפתע היא שמה לב כי חלון חדרו של אבריימי היה פתוח ואז היא נזכרת שלעיתים אבריימי היה מנסה לטפס דרך החלון על גג ביתם, כאשר בכל פעם אמו הייתה מבחינה בכך ומונעת ממנו את הטיפוס המסוכן. היא עולה על הגג, למרות הקור הירושלמי העז בשעת בוקר זו, ובעומדה על הגג היא מסתכלת ימינה שמאלה וקוראת 'אבריימי' 'אבריימי', לפתע היא שומעת אותו עונה לה: 'אני כאן'... היא רצה לכיוון קצה הגג והנה היא מבחינה בשתי ידיים קטנות המבצבצות להן מעבר   ונשאר תלוי לו למעקה ...

     מה שהתברר הוא שאבריימי ניסה לרדת מן המעקהבין שמים וארץ... הוא ניסה לעלות אך ללא הצלחה כוחותיו אזלו ועוד רגע הוא צונח למטה מבלי לדעת מהיכן היא שואבת את הכוחות לכך, הושיטה את ידיה אל מעבר למעקה ומשכה בכח את הילד 
הקטן אל קרקעית הגג ושניהם נכנסו לבית החם...דקות ארוכות חלפו עשהצליחה להתאושש מהבהלה שאחזה בה, היא התקשתה לחשוב מה היה קורה אילו היא הייתה מגיעה שניה אחת מאוחר יותר...

     מן הצד עמד אבריימי הקטן כשהוא מביט באחותו בעיניים מושפלות, הוא חש כי התנהג שלא כשורה ולבו התמלא בחרטה, הוא הבין כי עליו לעשות מעשה שירגיע את אחותו, הוא הלך למטבח וחזר לאחר מספר רגעים כשבידו משקה חם ואמר: 'קחי אחותי, תברכי ואני   אענה אחרייך אמן' הוא שמח לראות חיוך מלא מחילה שהתפשט על פניה של אחותו...
היא לקחה את הכוס בידה ובירכה בכוונת הלב 'ברוך אתה ה' -- א-לוקינו מלך העולם--- שהכל נהיה בדבר המילים 'שהכל נהיה בדברו' קיבלו עתה משמעות מיוחדת עבור שניהם ואבריימי הקטן ענה אחריה בדבקות 'אמן .

     אחים יקרים! מסיפור זה אנו רואים כמה ישועות ושמירה צמודה יכול האדם לשאוב מהקב"ה ע"י הקפדה על ברכות בכוונת הלב לפי זה מתבאר הפסוק 'נורא תהילות עושה פלא : מי שממלא את פיו תהילות לקב"ה ע"י הקפדה על ברכות  כראוי במתינות – מחלק את הברכה לשלושה חלקים 'ברוך אתה ה'—א-לוקינו מלך העולם---שהכל נהיה בדברו'
ובפרט אם מקפידים שגם יהיה עוד יהודי שיענה אמן, אזי ע"י ריבוי התהילות הללו לקב"ה זוכים שהקב"ה יהיה בגדר 'עושה פלא' וכפי ל'נורא שראינו בסיפור הנפלא הנ"ל. מי שמקפיד להפוך את הקב"ה פלא.תהילות' – יזכה שהקב"ה יהיה עבורו 'עושה 

.ויאמינו בה' ובמשה עבדו  )דברים טובים – בשלח

הרה"ק רבי אהרן מקארלין זי"ע בעמח"ס 'בית אהרן', סיפר ששמע ממחותנו הרה"ק מרוז'ין זי"ע שאמר לו בוא ואספר לך עד היכן גדול כח האמונה בצדיקים להיות נושע בה''. יש אנשים כפריים שגרו בשני כפרים סמוכים זה לזה, נזקקו שניהם בחדא זימנא לישועה פרטית, וגופא דעובדא הכא הוי, כפרי אחד נחלה מאוד ודרש ברופאים ועסק ברפואה, הכל כמו שנצטווה מפיהם,  אך ללא הועיל, ואילו השני שהיה מחזיק ב'קרעטשמע (בית מרזח) ' שתחת בעלותו של האדון בעל הכפר.

הגיע זמן פירעון השכירות ,ולא היה לו כסף לשלם, והאדון דוחק . והנה הכפרי הזה שנחלה היה מאמין בצדיקי אמת, אך אשתו לא האמינה, וכל הזמן הפציר והתחנן שיסעו לאיזה צדיק ויזכירוהו לפניו לרפואה וישועה, וקמה אשתו, אף שלא הייתה מאמינה, אך כדי לעשות רצון בעלה, שכרה לה עגלה כדי לנסוע לרבינו זי"ע, ועברה דרך הכפר השני שבתוכו היה גר הכפרי שהיה דחוק בכסף ואימת האדון עליו, ואצלו היה להיפך, הוא לא האמין בצדיקים, ואשתו כן האמינה, ועתה כשראתה שחברתה מהכפר הסמוך נוסעת לרבינו לרוז'ין,  החישה גם היא את צעדיה להצטרף אליה בנסיעתה .כאשר באו לחצר הקודש ברוז'ין פנו מקודם לגבאי שכתב פתקאות שיכין להם פתקאותיהן כנהוג, הגבאי שמע מה בפיהם ,ואח"כ כתב לכל או"א פתקא ורשם את הדבר המבוקש, אך בעת מסירת הפתקאות לידיהן נתחלפו בטעות זו בזו,  וממילא יצא דהכפרי שהיה זקוק לרפואה, החזיקה אשתו פתקא שהיה רשום בתוכה שהאדון דוחק, ואילו השני שפקד עליו אימת האדון היה כתוב בהפתקא שביד אשתו שהוא זקוק לרפואה, אך למעשה היה זה שפחד מאימת האדון, נתן לה רבנו עצה שיעמידו לו 'באנקיס' דהיינו כוסות רוח, שמושכות הדם, כמובן שהאישה הזאת לא הבינה איך מסוגל 'באנקיס' לעזור כשהאדון דוחק ולוחץ, אך בכל זאת נתנה אימון מלא בתשובת הצדיק שזה כן שייך לבקשתה, והשי"ת יעזור שע"י ה'באנקיס' תוכל לשלם דמי שכירות .

     כשהיא הגיעה הביתה שאל אותה בעלה איזה תשובה יש בפיך ? ותען ותאמר, רבינו אמר שסגולה הוא להעמיד כוסות רוח, ויתפלא האיש מאוד, אך אמר כנראה שהלוא דבר הוא, ויהי כאשר הגיע היום האחרון לתשלומי השכירות ולרש אין כל, ויאמר אנסה א"כ עצת הרבי, ויעל על מיטתו ונתן על לבו וגופו הרבה עלוקות מוצצות דם ו 'באנקיס' הרבה הוכה ופצוע . והנה מגיע שוטר אחד מחצר האדון ובפקודתו, וצעק והתרה שיביאו היום את דמי השכירות ובאם לא ישליכו אותו וכל אשר לו מהכפר , אבל הנה הוא רואה שבעל הבית המחזיק ב 'קרעטשמע' מוטל המטה מתבוסס בדמו, וחזר לאדונו ויספר לו ממה שראה בביתו של זה, ולא האמין לו וציווה למשרתיו שיביאו אותו אליו אפילו כשהוא מוטל במיטתו, כדי שיוכל לעמוד על האמת, ויעשו כן עבדיו וינטלו וינשאו אותו עם מיטתו כא והובילוהו לאדון.

     וכאשר ראתה אותו האדונית כשהוא מתגולל בדם פצעים, נכמרו רחמיה והתחילה לספק כף אל כף, ותשאל אותו מה לך ואיזה רעה קרה לך, וישלח ה' את דברו בפיו ויען ויאמר: אתמול בראותי שהזמן קצר והמלאכה מרובה, נסעתי העירה לנסות ולהשיג הלוואה בשביל לשלם את הסכום הנדרש , וחפץ ה' בידי הצליח שאחרי הרבה עמל ויגיעה, עלה בידי לקבץ את הדרוש ורציתי לנסוע הביתה, ומאחר שכבר פנה יום לא מצאתי שום עגלה שיסע לכפר שלנו, והוכרחתי ללכת ברגל באישון לילה ואפילה, והנה באמצע הדרך פגעו בי לסטים וגזלנים,  את הכסף בזזו איש לו, ואותי הכו במכות נמרצות, ובחמלת ה' עלי נשארתי בין החיים . ותאמר האדונית לבעלה, אם כן אשמים אנחנו, בזה שהיינו הגורמים למכותיו ומכאוביו,  ומעתה מוטל עלינו ראשית דבר לרפאותו ולהחזיקו ולהחיותו, וכמובן שדמי השכירות שחייב לנו נמחול לו , אולם הלו נעשה ע"י בעל חוב גדול, ולכן לדעתי צריכים ליתן לו את ה'קרעטשמע' לשלש שנים הבאים בחינם אין כסף  , והאדון הסכים לכל זה .

אחרי סיפור הדברים האלה, אמר הרה"ק מרוז'ין זי"ע למחותנו הרה"ק רבי אהרן זי"ע: תאמינו לי מחותני, כי בעת שעמדה לפני אשת הכפרי שהיה זקוק להינצל מאימת האדון לא היה לי במה לעזור לה, רק היא בעצמה מגודל אמונתה המשיכה לה ישועה ממרום ותינצל נפשם

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ג כסלו ה'תשע"ז

 בחנוכה נוהגים לומר אחר התפילה מזמור שיר חנוכת. ר"ת של מ'זמור ש'יר ח'נוכת, הם ר"ת מ'ילה ש'בת ח'דש השלוש מצות שרצו היונים לבטל ח"ו. 

     בן זקונים. אומר התרגום בר חכים, שכל מה שלמד יעקב אצל שם ועבר מסר ליוסף. הבעל הטורים אומר זקנים ר"ת ז'רעים ק'דשים נ'שים י'שועות זה נזיקין, כמו שכתוב בגמרא שבת שזה מושיע שלא יוזק, מ'ועד, והטעם שלא מרומז טהרות ג"כ, אמר ע"ז האדמו"ר מגור זצ"ל שכדי להגיע לטהרה צריך עמילות גדולה שאין מקבלים אותה מרבי אלא מעמלות עצמית.

     בעלי המוסר מפרשים את הקטע ''איה הקדשה היא בעיניים על הדרך'' שכל הקדושה תלויה בעיניים, ובפרט על הדרך צריך שימור יותר.

     בעלי המוסר שואלים אנו אומרים בהודאת 'על הניסים' ועל המלחמות, איזה הודאה שייך על המלחמות וכי מלחמות הוא דבר טוב, אלא אם אין מלחמות על הרע אין טעם בעבודת ה', אבל כשיש מלחמות ומנצחים אז יש תענוג רוחני

    בצדק תשפט עמיתך (יט, טו). מסופר על רבי זלמל'ה מוולוזין זצ"ל, שפעם בהיותו במקווה הבחין כי חולצתו נעלמה, לבש את חליפתו ללא החולצה ושב לביתו. שאלה אשתו: "היכן החולצה", ענה: "כנראה עני אחד החליף בטעות". "ולמה לא לקחת את שלו", "כי הוא שכח להשאיר את שלו". (הגאון מוולוזין)

     ויאמרו לו אחיו המלך תמלוך עלינו אם משל תמשול בנו. צריך להבין ב' הלשונות של מושל ומלך, והביאור הוא שמלך הוא מרצון והסכמת בני הארץ, כמו שכתוב ומלכותו ברצון, ומושל זה אף בכוח שמולך על הארץ אף שלא ברצון, ולזה התכוונו האחים על שתי הבחינות האלו, וזה גם מה שאנו אומרים כי לה' המלוכה ומושל בגויים, כי הקב"ה מושל ומולך בין ברצון ובין בכח.

     ויאמר יהודה מה בצע. יש מפרשים שר"ת "בצע" ב'וקר צ'הרים ע'רב, שיהודה טען להם איזה טעם יהיה לנו בשלוש התפילות של כל יום שאנו מתפללים אם נהרוג את אחינו.

     יש שלוש מצות דרבנן שנשים חייבות בהן מפני שגם הם היו באותו הנס, ר"ת אמן א' ארבע כוסות מ' מגילה נ' נר חנוכה. 7 מצוות דרבנן, מרומז ב"שמע בני", ש'בח (הלל), מ'גילה, ע'ירוב, ב'רכות הנהנין שבח ומצוות, נ'רות שבת ויו"ט, נ'רות חנוכה (2 מצוות), י'דים (נטילת ידים(.

השבע ברכות (הרב חיים וולדר)

מדובר בסיפור שהתרחש לפני כמה שנים. הייתי בגיל 27. תקופת השידוכים הייתה קריעת ים סוף אמיתית, ולא מסיבות מסוימות. אני לא חושב שהייתי בררן יתר על המידה, פשוט לא הגיעו ההצעות המתאימות ולא הגיע המועד שנקבע.

אחרי הצעות כה רבות המסתיימות בלא-כלום, אתה בקלות יכול להגיע לידי ייאוש. מה עוד שרוב חבריך כבר התחתנו ולאחד מהם יש כבר ילד בן שש.

ביום מן הימים נסעתי לבני ברק להשתתף בחתונה של חבר צעיר. הגעתי לחופה, נשארתי קצת לאוכל ולריקודים, ובשעה עשר יצאתי לכיוון תחנת האוטובוס הקרובה לירושלים.

אני פוגש חבר מימי בית הספר היסודי ומתחיל לשוחח אתו בפתח של בניין. מסתבר שהוא נמצא בשמחת שבע ברכות של קרוב משפחתו. אנחנו משוחחים מעט, ולפתע יורד מישהו מהבניין ואומר לבן שיחי: "מדוע אתה כאן? תעלה למעלה, ממש ריק ועצוב שם". ואז הוא פונה אלי: "תעלה גם אתה. מחכים לך שם".

אני מנסה לומר לו: "אולי אתה מחליף אותי במישהו אחר..." הוא קוטע אותי: "אני מחפש כעת גברים בשביל להשלים מניין ל'שבע ברכות', אתה גבר לא? אז תעלה. יש שם חתן וכלה שאמורים לשמוח בשבע ברכות, אבל השעה כבר עשר וחצי, ויש רק שישה משתתפים פחות הבן דוד שמשוחח אתך עכשיו. תעלה למעלה בבקשה ותשתתף בשבע הברכות".

אני פותח את פי לענות לו שאני ממהר או כל תירוץ אחר, ואז כמו שמן על המדורה הוא מוסיף: "תקבל פרס, כדאי לך".

מה הוא חשב לעצמו, שאני ילד בן שבע? את תקופת הפרסים סיימתי אי שם בגיל 6. מה פרסים עכשיו?

אבל משהו בקול שלו היה כל כך חברותי חביב ותמים, שהחלטתי להיענות. מה גם, שחברי לשעבר הפציר בי לעלות לשמח חתן וכלה. עליתי.

* * *

היה זה שבע ברכות בתוך בית שנראה בערך כמו שבע ברכות בתוך בית, אבל עלוב ועגום הרבה יותר. ישבו שם החתן והכלה, שני המחותנים, סבא אחד, שני בחורים ועוד כמה תינוקות בעגלה. איש לא שר ואפילו לא דיבר בקול רם. לא הושמעה מוזיקה. האנשים הבודדים שהיו יצאו ובאו או שוחחו בפלאפון. חשבתי לעצמי, איך הם מתכוונים להעביר כאן את הזמן.

לאט לאט הגיעו בני משפחה בודדים עד שנעשה מניין, ולאחר מכן הגיעו עוד ארבעה שאיכשהו נתנו נוכחות בסלון הלא גדול שהיה שם.

האיש שקרא אותי לדגל לא נרגע: "תשיר משהו", אמר.

הסתכלתי ימינה ושמאלה והחלטתי, שאין לי ברירה. התחלתי עם "עוד ישמע" ו"מהרה" ולאחר מכן דרומה ל"ענבי הגפן" ו"יזכו לראות בית נאמן". בשלב הזה הצטרפו אלי מעט מבני משפחת הכלה או בעצם משפחת החתן. מהיכן אדע.

אחרי כמה שירים הוא ניגש אלי ואמר לי בלחש: "תגיד משהו".

"מה תגיד משהו"? אני לוחש לו חזרה "אתה לא חושב שהגזמת"?

"אתה צודק", הוא אומר, "אני עד שלא הכנת. אבל עזוב, תתחיל מ"החתן שלנו".

"אני יודע על פרשת השבוע יותר מ"החתן שלנו" אפילו ששכחתי מה פרשת השבוע", אני משיב לו. "מה שנותן לחתן שלנו סיכויים קטנים מאוד לקבל 'החתן שלנו' הולם".

"שששש", הוא אומר לי, "לחתן אין מושג מי אתה. הוא לא מכיר בכל שמחת שבע ברכות את כל המשתתפים. השמחה הזו חייבת תגבור דחוף. אתה חייב לשמח אותו. ובאשר לזה שאתה לא מכיר אותו אִיך–מֵיין, ממתי צריך להכיר את החתן כשמבקשים לומר על החתן שלנו משהו אמיתי? נו, מה הסיפור שלך? תקבל פרס..."

שוב עם הפרס הזה. שילך למתמידים שלי. מה הוא רוצה ממני.

* * *

אבל אני מעביר על מידותיי ואומר לו: "נו טוב, אני אנסה, אבל שחרר מידע איפה הוא לומד, מתפלל, חברותות, מסכתות, ראש ישיבה, בן כמה החתן".

ענה לי.

אני קם לדבר. מתבצע "ששש", ואז אני נזכר בעוד משהו וקורא לקומיסר.

"איך קוראים לו"? אני שואל את הפרט הטריוויאלי הזה שנעלם מעיניי.

"מרדכי", הוא אומר.

וכאן אני קם לדבר ומפליג בשבחו של אותו מרדכי שמעולם לא ראיתיו לפני כן, ורוב הסיכויים שגם לא אראה אחרי כן. לדבר אני יודע וגם לפרגן, וממילא יצא נאום שכולו שבח וקילוסין לאותו חתן ששמו מרדכי ושמו, כפי ששמעתי רגעים ספורים קודם לכן, יצא למרחוק בלמדנותו ויראתו.

וביחס לחברים. בנקודה זו העמקתי רבות לדבר ואף הבאתי דוגמאות מהחיים, שבהם מרדכי הוכיח עצמו כאיש אציל נפש ומיוחד במידת הנתינה.

הדברים שלי עשו רושם רב על הנוכחים, ולמען האמת גם אני עצמי הלכתי שבי אחר אותו חתן מופלא, שזה מה שאומרים עליו.

כמובן סיימתי שעם חתן כזה אין צורך לחקור מי היא הכלה, כי ברור שענבי הגפן בענבי הגפן ויזכו לבניין עדי עד.

כמובן הכול לחצו את ידיי, והחתן הגדיל לעשות ונפל על צווארי וזיכה אותי בנשיקה. אם קיוויתי בלבי שלא זה הפרס שהובטח לי, הרי שזה ניתן לי גם בלי שהובטח במפורש. אף אחד לא נעמד לדבר אחריי, ונראה היה כי הדרשה הזו הצילה את שמחת השבע ברכות שכמעט הושבתה.

* * *

ואז ניגש אלי יהודי שישב לצדי ושאל לשמי. הוא רוצה להציע לי הצעת שידוך.

"ואיך אתה קשור לחתן"? הוא התעניין.

"אני לא קשור לחתן", הבהרתי לו.

"הבנתי", הוא הסיק. "אתה מהצד של הכלה".

שללתי את האפשרות: "לא, אני אפילו לא יודע מה שם הכלה ושם משפחתה".

"אז מה אתה עושה כאן"? הוא שאל.

"חסד", אמרתי לו, "ביקשו ממני להשלים מניין והייתי מעשרה ראשונים".

 הוא צחק מלא חופניו ואמר: "כנראה אנחנו קרובי משפחה".

"ספר לי על כך", אמרתי ושאלתי את עצמי בלבי, לאן יוביל אותי הערב הזה.

"תראה, גם אני עובר אורח שהגעתי לכאן לבקשת אחד הקרובים, כנראה מדובר באותו לחשן שעמו התלחשת קודם לכן. ומכיוון ששנינו באותו מצב משפחתי כלפי החתן והכלה בכך שאיננו קרובים להם בשום דרך וצורה, זה כבר עושה אותנו סוג של קרובי משפחה".

"סוג של", סייגתי.

"בקיצר, רציתי להציע לך את בת אחותי", הוא אומר לי.

"מה גורם לך לחשוב להציע את בת אחותך לפני שאתה מכיר אותי בכלל"?

"אומר לך את האמת. ראשית אחרי הנאום המיוחד שלך אני קצת מכיר אותך, ואחרי שאני שומע שאתה כאן בהתנדבות – אני עוד יותר מכיר אותך ומעריך אותך, ונקודה שלישית שפשוט למה לא לנסות"?

אומר את האמת. אם הייתה לי פִּירכה על הטענות הראשונות, הרי שהטענה השלישית הכריעה את הכף. נתתי לו את הטלפון של הוריי והתפזרנו לדרכנו.

כל השאר כבר היסטוריה. אתה מבין לבד שיצא מהערב הזה שידוך, וכיום יש לנו שלושה ילדים. חסד ה'.

* * *

ומדוע נזכרתי רק השבוע בסיפור הזה.

כי לפני שבוע אני פוגש באוטובוס מישהו מוכר. הוא מביט בי ואני בו.

"אתה מוכר לי מאיזשהו מקום", הוא אומר.

"וגם אתה", אני עונה לו.

שנינו מביטים זה בזה. ברור לנו שראינו ושדיברנו ואפילו שהיה משהו נחמד ומצחיק בינינו, אבל לא נזכרים.

"נו" נו", הוא דופק על מצחו, וגם אני עושה אותו דבר.

ורגע לפני שהגעתי לתחנתי הוא נזכר.

"זה אתה הנואם מהשבע ברכות של אחי מוטי, מבלי שבכלל הכרת אותו. איך יכולתי לשכוח. מעולם לא שמעתי דברי שבח כאלה, על ידי מי שאינו מכיר כלל את החתן. זה היה ערב עגום מאוד שלא תרם לשמחת החתן והכלה והמכינים, ואתה הצלת אותו בהופעתך ובדרשתך".

כעת גם אני נזכר שאותו אדם ירד במדרגות וגייס אותי לשמחה. בזכותו ידעתי את הפרטים החשובים כמו למשל שמו הפרטי של החתן.

צחקנו.

"אוי ויי", הוא אומר פתאום.

"מה אוי ויי"? אני שואל.

"הבטחתי לך פרס, זוכר? ככל היוצא מפיו יעשה".

צחקתי. "אל תדאג, הקב"ה קיים את הבטחתך. קיבלתי את הפרס שלי".

הוא הביט בי בתימהון ואז סיפרתי לו על המפגש הבלתי צפוי עם אורח קרוא נוסף בתוך שבע הברכות הללו, שהוביל להצעת שידוך עם בת אחותו. "אף שיש לך חלק בשידוך לא יכולנו להזמין אותך, כי לא היה לנו מושג מה שם המשפחה שלך. את זה לא לחשת לי..."

הגעתי לתחנה שלי ואמרתי: "סלח לי שאני ממהר. פשוט הפרס שלך הביא עוד כמה פרסים קטנים, ואני חייב למהר לאכול איתם ארוחת צהריים..."

כחן של מילים (פניני עין חמד, גליון 615)

     להלן סיפור מופלא המעובד מתוך "אמונה שלמה", ויש בו כדי ללמדנו עד כמה עלינו להתחזק במצוות בין אדם לחברו ומהי החשיבות ביראית מעלת חברנו.

     הייתי אז אברך צעיר וקיבלתי הצעה לטפל בקבוצה של נערים בגילאי 12 עד 14 בתנאי פנימייה. התפקיד הרשמי שלי הסתכם בעזרה קלה בלימודים,  ופיקוח על הסדר בחדרים ועל שעת השינה בלילה.  אך למעשה, היה בו הרבה מעבר לכך . היו שם ילדים ממשפחות הרוסות, ילדים יתומים וילדים להורים חולים שאינם מתפקדים,  לצד ילדים עולים חדשים, שהגיעו זה מכבר מארצות מצוקה, לעתים אף ללא הוריהם, שנאלצו להישאר בניכר.  מעבר לרצון להצליח בעבודה, פיעמה בי תשוקה אמתית לסייע לאותם נערים, לתמוך בהם, לשקם אותם. ידעתי כי כל הצלחה שלי כאן, ולו עם אחד מתוך הקבוצה שקיבלתי, היא עולם שלם , והידיעה הזו היא שנסכה בי את הכוח ואת האומץ לפתוח במלחמת ההישרדות שלי. והמלחמה לא הייתה קלה.

     באחד מאותם ימים סוערים ומלאי מהמורות בהם חשתי כי כוחותיי, הגופניים והנפשיים כאחד אוזלים, צץ בי רעיון:  מחמאות. הרי אין אדם בעולם שמסוגל להישאר אדיש מול מילים טובות ומחמיאות שמורעפות עליו. ביום שלמחרת הגעתי כשבידי ערימת דפים גדולים, חלקים, ועל פניי חיוך צופן סוד. " היום נשאיר את הספרים סגורים", הכרזתי כשנכנסתי. במרכז השולחן הנחתי ערימת דפים ו עטים. "בכל אחד מכם, נעריי היקרים, יש מעלות רבות", אמרתי בחיוך, "אבל במרוץ החיים, לא תמיד יש פנאי להיעצר ולהבחין בכך. כל אחד ייקח דף ועט.  מלאי סקרנות נטלו הילדים את הדפים והעטים, כשהמשימה היא: כל אחד צריך לרשום את הדברים הטובים ביותר, את המעלות הבולטות, על כל אחד מחברי הקבוצה. בסיום היום היו בידי 22 דפים גדולים מלאים . בטרם עזבתי את הפנימיה, הבטחתי כי השלב הבא בתכנית יתקיים למחרת.

     בשעת לילה על השולחן שבביתי נטלתי גיליונות נייר. רשמתי בראש כל גיליון שם תלמיד, ואח"כ העתקתי בצורה מסודרת את כל מה שכתבו עליו חבריו. היו כאלו שהתארכו על פני שני עמודים מלאים. למחרת לעת ערב, כשנכנסתי לפנימייה, הקיפה אותי קבוצת ילדים נרגשים וחסרי סבלנות. "המדריך", הם הפצירו בי, "הבטחת להמשיך היום בתכנית עם המחמאות" . "הבטחתי ואני מקיים", הכרזתי, ושלפתי את צרור הגיליונות מתיקי. אחד אחד נמסרו הדפים לבעליהם. ניכר היה כי המילים מיטיבות עם נפשם האומללה. "לא חשבתי , שמעריכים אותי בפנימיי ."האם הייתי זקוק לאישור בדבר השפעתן המכרעת של מילות עידוד על נפש האדם, הרי קיבלתי אותו באותם רגעים.  אחרי אותה תכנית, השתנה לבלי הכר המצב בקבוצה. הקרח הופשר, המחיצות הוסרו, ונסללה בפניי דרך אל לב הילדים . גם בשנים הבאות, כשכבר הייתי ותיק במקצוע, ושמי הלך לפניי כמי שמצליח לטפל בקבוצות קשות במיוחד, לא ויתרתי על התכנית הזו, והקפדתי לשבץ אותה בתחילת כל שנה, כשאני חש שוב ושוב בעוצמה הטמונה במילים הטובות ובמחמאות,  עוצמה שמסוגלת להפוך עולמות.

     היה זה בערב חורפי, סוער וגשום, כשנקראתי לחדרו של מנהל המוסד. בה התבשרתי על פציעתו הקשה של חניכי לשעבר רפי, יתום שלא זכר את אמו, והתגעגע לאביו החולני, שלא היה מסוגל לגדל אותו. ילד שהתגלגל בין משפחות אומנות. ילד מוכשר, מבריק אפילו, אשר כל הכאב שבעולם שוכן היה בתוך עיניו הנוגות. שנות השהות בפנימייה היטיבו עם נפשו הפצועה. " רפי נפצע בתאונת דרכים קשה, ושוכב במצב של חוסר הכרה..."  עדכן אותי. "הוא אבא לשני ילדים קטנים, ועסקנים מן השכונה שבה הוא מתגורר הופכים את העולם כדי לעורר את תאי המח שנפגעו אצלו. שכנים ומכרים מתחלפים במשמרות ליד מיטתו הם היו רוצים שגם אתה תבוא". כמובן שהסכמתי.  את אביו הקשיש הכפוף שישב ליד מיטתו זיהיתי מיד כשנכנסתי. " המדריך יהושע, רפי הזכיר אותך הרבה, כשהיה מגיע מהפנימייה לשבתות חופשה", אמר , כשדמעות בעיניו. נטלתי כיסא והתיישבתי לצדו. הידיעה כי אישה צעירה ושני ילדים רכים מצפים לאבא האומלל והפצוע שלהם בבית, המסה את לבבי. " יש לי משהו להראות לך", אמר האב. "מצאו את זה בכיס חליפתו. ראיתי את שמך על הדף". הוא שלף שתי פיסות נייר, שהיה פעם לבן. ניכר היה , כי הם הודבקו וקופלו פעמים רבות. לא הייתי צריך להסתכל במה שכתוב שם, כדי לדעת שאלו הם הדפים שעליהם העתקתי בזמנו את כל הדברים הטובים שחבריו של רפי בפנימייה כתבו עליו. "תודה רבה לך, שעשית את זה", אמר האב. "כפי שאתה רואה, רפי שמר על דפים אלו כעל אוצר יקר". באותו רגע נע הווילון ושתי דמויות ניצבו שם: מושיקו ואיציק, חבריו מהפנימייה. "שלום, המדריך יהושע", אמרו ולחצו את ידי בחמימות. התרגשתי לפגוש אותם. במיוחד שמחתי לראות את איציק, שהגיע ממשפחה חלשה מבחינה רוחנית. לא הייתי מאמין , שהוא ישמור על החינוך ועל הערכים שספג בשנות שהותו בפנימייה.  מבטו של איציק נפל על הדפים המקופלים. "גם אני עדיין שומר על הרשימה שלי. המילים הטובות שבה , הן הבטריות שמניעות אותי", הוא חייך במבוכה. והרשימות שלי שמורות בארנק שלי", הוסיף מושיקו, "נדמה לי , שכולנו שמרנו את הרשימות שלנו, קראנו בהן שוב ושוב, ושאבנו מהן עוצמות וכוחות " . כשעזבתי את חדרו של רפי, היו הדפים בתוך ידו. מקופלים. הבטחתי לאביו לשוב ולבקר. בסוף אותו שבוע רפי התעורר. המחלקה סערה כשזה קרה, הבשורה עברה מפה לאוזן והכל סחו נרגשות בנס הגדול. הכל ידעו , כי תקופת שיקום ארו כה עדיין צפויה לו, אבל העתיד כבר נצפה בקצה המנהרה, והרופאים היו אופטימיים בדבר סיכוייו לחזור לעצמו, בס"ד.  שני הדפים המקופלים, שהיו פעם בצבע לבן, ששכנו תדיר בכיס חליפתו, המשיכו ללוות את רפי גם כעת. הרי מאז ומתמיד הם היו הדבר שהעניק לו כוח, שהאיר את נשמתו והחיה אותו...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/