אמרי שפר כ"ט אדר ה'תשע"ח

     אומר ה'אוהב ישראל' מאפטא: אין ישראל יודעים כמה שכר צפון להם עבור צחצוח הנעליים לשבת,  שנאמר: "מה יפו פעמייך בנעלים".

    "אין אדם יכול להגיע לענווה אמתית ולבריחה אמתית מפני הכבוד אלא אם כן הוא חדור בהכרת אפסותו והוא יודע שאין לו במה להתהדר" (מאור ושמש)

    בקידוש לבנה נוהגים לומר "דוד מלך ישראל חי וקיים", לרמוז שמלכות דוד משולה ללבנה. מדי פעם בפעם היא נעלמת לזמן מה, אך ברור לכול שתשוב ותיראה מחדש. (רמ"א)

     "הזדקנות היא הרגל רע שאדם עסוק אין זמן עבורו"

'     וראית את הדם ופסחתי עליכם'  'דמים' זה גם כסף וכאשר הקב"ה יראה את 'הדמים' שאנו נוציא לטובת העניים הוא יורה לכל הדינים הקשים לפסוח מעלינו ונזכה לחיים ארוכים טובים ולשלום.

     חודש תשרי, המציין את בריאת העולם, הוא החודש הראשון של שיטת ההנהגה ה טבעית ;  ואילו חודש ניסן, שבו נגאלו אבותינו ממצרים ונעשו להם הניסים הגדולים, הוא החודש הראשון של ההנהגה ה ניסית .

     חז"ל לימדו 'אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים'. דרש רבינו הק' מקוצק 'הכוונה שאף המרבה יכוון את ליבו!' העניים בוודאי מכוונים ליבם, מקריבים לב ונפש! אחינו העמלים להתקרב לחיי תורה, כמה קשה להם! מתמודדים עם קשיים ואתגרים, ודרכם רצופת כוונה. 'המרבה', המקיים הוותיק, שיכוון ויחשוב אף הוא!

    "ישראל מונים ללבנה ואומות העולם לחמה" (סוכה כט). רמז יש כאן, שאומות העולם יכולים להתקיים רק בשעה שטוב להם, ואילו כששמשם שוקעת חדלים הם להתקיים ונעלמים. אבל ישראל חיים וקיימים אפילו בשעת חושך ואפילה, וגם בעיתות חשיכה הם מפיצים אור כלבנה. (שפת אמת)

הטייס שהקים את חוות השבת (שיחת השבוע, עלון 1622)

הוא טייס, מדריך טיס, מנהל מוסך, אבל את מוקד חייו הוא רואה בהנחלת מ"ט אבות המלאכה של שבת. הכירו את דוד-שלום קדוש (58), מפעיל 'חוות השבת', המעבירה פעילות חווייתית לימודית, בעזרת כלים עתיקים, בעלי חיים ונוף מרהיב. כבר עשרים וחמש שנים הוא מפעיל את החווה, שבה מבקרים רבים, מהארץ ומהעולם.

דוד נולד בבית שמש למשפחה בעלת רקע מסורתי, אך הוא עצמו לא שמר שבת. השינוי החל בהיותו בדנמרק: "גרתי בכפר, ויום אחד נחת אצלי אחי, שנעשה חסיד חב"ד, וניהל איתי שיחות נפש. קודם שעזב השאיר לי תפילין ותהילים. לא הבנתי מה אני אמור לעשות בזה. אך יום אחד מצאתי את עצמי מדפדף בספר התהילים. לא חלף זמן רב ושמרתי את השבת הראשונה".

אהבת השבת

טעמה המתוק של השבת הביא אותו לצעדים מדודים במסלול ההתקרבות, עד שנעשה שומר תורה ומצוות. הוא מדבר על השבת בקול נרגש. "שבת בעבורי זה לא יום פשוט", הוא אומר ומחפש את המילים המתאימות. "זה יום שכל ענייני החולין נדחקים הצידה. כל התפיסה בשבת היא אחרת".

אהבתו לשבת גרמה לו להקים את החווה במושב בית מאיר, בין שער הגיא לירושלים. "המטרה שלי הייתה להאיר את השבת, על-ידי המחשת שלושים ותשעה אבות המלאכה של השבת", הוא מסביר. "אין כמו המחשה פיזית ומגע ממשי כדי לחוש את הדברים לעומק".

אטרקציה של מלאכות

חוות השבת משתרעת על שלושה דונמים וחצי. היא בנויה תחנות-תחנות, ובכל אחת ואחת מהן מוצגת מלאכה אחרת. הביקור נפתח בפעילויות של חרישה, זריעה, קצירה. בהמשך דשים בעזרת חמור את השיבולים, טוחנים את הגרגירים ואופים את הבצק בתנורים עתיקים. ויש גם תחנה שבה מתבצעת מלאכת גוזז, טוֹוה, אורג ועוד מלאכות. "לצד כל המחשה יש הסבר מפורט, המבוסס על המקורות", מסביר דוד.

השקעה רבה עמדה מאחורי הקמת החווה. "זה היה שטח חקלאי, והיו פה רק קוצים ודרדרים. התחלנו מאפס, אך ההיענות הייתה מדהימה. באו לכאן קרוב לאלף איש ביום, והמקום נהפך לאטרקציה. כיום באות לכאן גם קבוצות מחו"ל, לצד קבוצות של תלמידי בתי ספר, הזוכים לסיור בהדרכת מדריכים מנוסים".

פתאום מבינים

כשדוד נשאל על רגע של סיפוק, התשובה מוכנה על לשונו: "באים לכאן בני תורה, שיושבים כל היום והוגים בתורה, ופתאום הם קוראים 'עכשיו אני מבין מה הכוונה!'. ברגע כזה אתה מרגיש שכל העמל היה כדאי. באים לכאן גם מי שאינם שומרי מצוות, ובפעם הראשונה הם מבינים את השורש של איסור שבת. אין לי ספק שהדבר מותיר חותם בנפשם".

על רקע חוק המרכולים והסערה שנוצרה אומר דוד: "הנשמה של כל יהודי זועקת שבת. הייתי מציע לכל מי שעוסק בענייני החוק, על כל המסתעף, לשמש דוגמה חיה בעבור המעגלים הסובבים אותו, להקרנת יוקר השבת וחיוניותה לעם ישראל".

הטמין ומצא  (על-פי 'אמרי שפר')

הנוסע הביט שוב ושוב בדאגה לעבר השמש הנוטה אט-אט מערבה. הוא שאל את העגלון: "מתי נגיע סוף-סוף לדברצן?".

"נגיע לפני שבת, אבל אינני יודע בדיוק באיזו שעה", השיב העגלון, ופרש את זרועותיו האוחזות במושכות כאינו יודע.

זה היה בימי צעירותו של רבי שמואל פרנקל, תלמידו של רבי חיים מצאנז, ולימים מייסד חסידות דַרַג. לפרנסתו עסק במסחר. הוא היה קונה צמר בסיטונות ומוכר אותו לחנויות וליחידים. את נסיעותיו הארוכות נהג לנצל ללימוד התורה ולעבודת ה'. בביקוריו בעיירות ובכפרים השמיע דברי חיזוק והתעוררות באוזני היהודים שפגש.

אלא שהנסיעה הזאת, לעיר דברצן שבהונגריה, החלה להשתבש. עיכובים בדרך ותקלות לא צפויות גרמו לנסיעה להתארך. אם בתחילה סבר רבי שמואל שיגיע ליעדו ביום שישי בבוקר ויוכל להתכונן כיאות לכבוד שבת המלכה, הרי עתה כבר היה ברור שלא יגיע לעיר קודם חצות היום.

החשש מחילול שבת החריד את מנוחתו. בכיסו היו טמונים עשרת-אלפים זהובים – סכום גדול במושגי אותם ימים.

"מה אעשה?", חשב בליבו כשנקפו השעות. הבטחת העגלון כי יגיעו ליעדם קודם כניסת השבת לא הרגיעה אותו. הוא הקפיד תמיד להיות מוכן לשבת מבעוד יום, ולא ברגע האחרון.

כאשר נכנסה העגלה לעיר ביקש מהעגלון לעצור. "אני יורד כאן", אמר לו, בעודו משלם לו את שכרו. "אנא הבא את חפציי וסחורתי לאכסניה, ואני אבוא ברגל".

רק דבר מוקצה אחד השאיר בכיסו – הארנק הגדוש, פרי עמלו זה זמן רב. רבי שמואל סקר במהירות את הסביבה. שיח שגדל בצד הדרך נראה לו מקום מסתור ראוי. הוא חפר גומה קטנה תחת השיח והטמין בה את כספו. "יהיה מה שיהיה", חשב, "קדושת השבת חשובה מכל הון שבעולם", ומיהר לרוץ אל תוך העיר, לקבל את פני שבת המלכה.

הוא לא שם לב לעיניים שעקבו אחר מעשיו. זה היה יהודי, בעל חנות סמוכה, שראה את הטמנת הארנק. האיש לא התברך ביראת שמים יתרה, וחמדת הממון התעוררה בליבו. הוא המתין עד שדמותו המתרחקת של רבי שמואל נעלמה באופק, ומיד פנה לעבר השיח, חפר תחתיו במרץ והוציא את ארנק הכסף ממחבואו.

השבת עברה על רבי שמואל מתוך התעלות רוחנית גדולה. הנשמה היתרה האירה בו במלוא עוצמתה, והוא שכח לחלוטין את הבלי העולם, את המסחר, את היריד ואת הכסף שטמן על אם הדרך. הוא התענג על תפילות השבת, סעד את סעודות השבת בנחת, והרגיש מעין עולם הבא.

ביום ראשון שב רבי שמואל אל המקום, ולדאבונו גילה שאין זכר לכספו. תחילה סבר שטעה בזיהוי המקום, וניסה לאתרו ולחפור בכמה וכמה מקומות – אולם כל מאמציו היו לשווא. "נו, אם אין, אין", אמר רבי שמואל בהשלמה, וכבר התכוון לעזוב את המקום חסר כול.

אלא ששוב צפה בו בעל החנות השכן. האיש ניגש אל רבי שמואל, ובהתעניינות מעושה תהה לפשר מעשיו. תחילה התחמק רבי שמואל מלשתף את האיש באובדן הכסף, אך הלה לחץ עליו שוב ושוב, עד שלבסוף נעתר לו.

"האם השתבשה עליך דעתך?", החל האיש לגעור בו. "כיצד העלית על דעתך להפקיר סכום כסף גדול כל-כך, אחרי שהתרוצצת ביריד ימים ושבועות, התמקחת עם סוחרים וכמעט לא טעמת מאומה ולא נתת שינה לעיניך, עד שבסוף הצלחת למכור את הסחורה במחיר נאה, ובסוף מה? שמת את כל הכסף על קרן הצבי! מעולם לא נתקלתי במעשה חסר אחריות ואווילי כל-כך!", הוסיף להצליף ברבי שמואל ולקנטר אותו, בעודו מעמיד פנים של הבעת דאגה לאבידתו הקשה.

כשסיים את דבריו החל רבי שמואל להסביר לו במתינות את גודל קדושת השבת. "שווה בנפשך", ביקש להמחיש לו, "שאתה רואה לנגד עיניך מדורה גדולה, או שלרגליך פעור בור עמוק ומסוכן. האם תתקרב אל הלהבות או אל פי הבור, או תתרחק מהם ותשמור על מרחק בטוח?

"התשובה ברורה", הוסיף רבי שמואל. "כל בר-דעת החפץ חיים נושא את רגליו הרחק ממקום הסכנה. ואם כך בסכנה גשמית, על-אחת-כמה-וכמה כשמדובר בסכנת חילול שבת המלכה, שעליה נאמר 'מחלליה מות יומת'. ודאי שעלינו להימנע מכל חשש לחלל את קדושתה ולהיכנס לאזור המסוכן! וכי אכניס את עצמי לסכנה כזאת?!".

רבי שמואל הוסיף לתאר באוזני איש שיחו את יוקר השבת, את מעלותיה ואת החשיבות הגדולה של שמירתה. דבריו הנלהבים, שיצאו מן הלב, חלחלו אט-אט גם אל ליבו של הגנב. ארשת פניו החצופה התחלפה בהבעת צער וחרטה. פתאום פרץ בבכי, וביקש להתוודות על חטאו. הוא מיהר להביא את הכסף הגנוב, ובבושת פנים השיבו לידי בעליו.

ואולם השינוי לא הסתכם בהשבת הגניבה בלבד. דבריו הנרגשים של רבי שמואל חלחלו אל נפשו של האיש וחוללו בו שינוי גדול. הוא נטש את אורח חייו הריקני, דבק בתורה ובמצוות ושב בתשובה שלמה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ב' שבט ה'תשע"ה

יש המטפסים ועולים אל השם יתברך, ואני – מקום שאני שם – שם השם יתברך. (הרה"ק רבי שלום שכנא מפרוהוביטש) יש זוג כזוג... 1. יש זוג כזוג פמוטים בהתחלה מבריק ואח"כ מתחיל להשחיר... 2 . יש זוג כזוג מספריים אחד לא יכול בלי השני... 3 . יש זוג כזוג אופניים אחד מושך את השני... 4 . יש זוג כזוג נעלים בהתחלה לוחץ ואח"כ מתרגלים... 5 . יש זוג כזוג תאומים מיום ליום נהיים דומים... 6 . יש זוג כזוג גרביים תמיד מנסים להסתיר חורים... 7 . יש זוג כזוג משקפיים תמיד מישהו מבניהם דוחף את האף... 8 . יש זוג כזוג תפילין אסור לדבר לידם דברים בטלים... 9 . יש זוג כשני לוחות הברית שהשכינה שורה בניהם... אח יקר! השאלה היא איזה זוג אתה בוחר?! "יש חברים שנלווים אליך כצל רק כשהשמש זורחת" (ב. פרנקלין) "יש יומיים בשנה שבהם אי אפשר לעשות כלום. אחד מהם נקרא אתמול והשני נקרא מחר. היום הוא היום הנכון לאהוב, להאמין, לעשות ובעיקר לחיות." העוגה (באדיבות המחבר הרב קובי לוי הי“ו) ערב בר המצווה, של נועם בננו היקר. ההכנות בשיאן, רשימת המטלות עדיין ארוכה. למי עדיין לא שלחנו הזמנה? אילו פריטים צריך לקנות? לא לשכוח להוציא את החליפה מהמכבסה ואת הבגד מהתופרת וכו'... וכו'... מבין בליל הקולות וההתרוצצויות, מגיע לאוזני קולה של בתי: "אימא שלחת הזמנה לגברת רוחמה ינקלביץ?". בכורתי תמיד חושבת על כולם. טפחתי על מצחי, איכה שכחתי את גברת ינקלביץ שכנתנו המבוגרת והבודדה. "את יודעת מה בתי היקרה, אלך ואזמין אותה באופן אישי", וכך מותירה מאחורי אלף ואחת משימות שרכתי את רגלי אל מעבר לכביש, מטפסת בכבדות בגרם המדרגות. גברת ינקלביץ קבלה את פניי בשמחה גלויה. הזמן שעמד לרשותה היה ללא הגבלה, וכל המבטים שהגנבתי אל עבר שעוני הדוהר היו לשווא. "מה את אומרת, בר מצווה, מחר בלילה, איזה יופי, שיהיה במזל טוב. את יודעת, מחר בלילה אור לכ' אלול זהו גם יום ההולדת שלי. נו נו באמת תאריך מיוחד... טוב בגיל שלי קצת קשה לצאת לשמחות אבל תודה על ההזמנה, ותודה שהגעת במיוחד. טוב, את בטח עסוקה מאד...".סוף סוף נפל לה האסימון... אני נושמת לרווחה ושבה במהירות אל זירת הקרב. אף מטלה לא ברחה לי ותוך שניות אני שקועה בתוך קלחת העניינים. אך מילותיה של גברת ינקלביץ אינן מרפות..."מחר בלילה, גם היומלדת שלי" ואז מבזיקה במוחי מחשבה חדשה. למה לא? אמנם הקשר ביני ובין שכנתי המבוגרת רופף למדי, אבל היא כל כך בודדה... "לשלוח עוגה? מחר? בדרך לבר מצווה?" עיניו של בעלי היקר נפערות בתימהון "אין לך מה לעשות?"."בין כה וכה אני שולחת את הילדים לאולם עם מגשי עוגות בשביל הבר, אז נזמין עוגה נוספת" אני משיבה."טוב, אם את רוצה, כל הכבוד לך". וכך נרכשה לה גם עוגת יום הולדת עגולה, שעשתה את דרכה אל הקומה הרביעית, דקות ספורות טרם צאתנו אל החגיגה הגדולה. ליל בר המצווה עבר בסחרור. לא יאומן איך שעות ימים וחודשים של הכנות, תכנונים, טלפונים וריצות, מתכווצים ומתאדים תוך שעות ספורות... והנה אנו בבית עייפים אך מרוצים ונרגשים. מאד נרגשים, אין זה דבר של מה בכך להכניס את בננו לנועם עול המצוות. י"ג השנים שקדמו לערב הזה חולפות במעוף לנגד עיננו, והרבה הרבה תודה ל"מי שהכל ממנו" גודשת את ליבנו. הבית חוגג אף הוא: אריזות ובתוכן ספרים מונחות בכל מקום אפשרי. נעלי השבת של הבנות נחות בשלווה על רצפת הסלון, נער הבר מצווה שלנו כמובן אינו רגיל עדיין לתלות את הכובע והחליפה המבריקים במקום המיועד להם, כך שהשולחן הסלוני משמש להם משכן לעת עתה. תוסיפו לתערוכה הזו עוד כמה מגשים עם שאריות של עוגות, מעטפות בודדות וניירות מתנה שמתגוללים בכל פינה, ותקבלו הצצה חטופה לנעשה במעוננו השוקק חיים. "העיקר שכולם ישנים כבר", הדבר היחיד שאני מסוגלת לחשוב עליו כעת, זו השינה הנעימה המצפה לי. ואז נשמעות דפיקות חרישיות בדלת. מבטי מתרוצץ בבהלה מהדלת לשעון ומהשעון לדלת. השעה שתיים בלילה. בעלי נפנה בזריזות אל חדר השינה. "אני כבר ישן", הוא מפטיר לכיווני, הדפיקות אינן מרפות ואני משרכת את רגלי אל עבר ה"קוקר"."גברת ינקלביץ, איזו הפתעה, בואי תכנסי". גברת ינקלביץ נכנסת בצעדים קטנים ומתקדמת באטיות אל עבר השולחן. "אני מתנצלת על השעה, תיארתי לעצמי שאתם עדיין ערים", היא אומרת ומתיישבת בניחותא. אני כובשת אנחה ומתיישבת מעברו השני של השולחן. "הייתי מוכרחה להגיע" היא פותחת. "את צריכה להבין אין לי אף אחד בעולם". האישה הכפופה שמולי מנגבת את עיניה הדומעות וממשיכה בשקט, "רק אני ואחותי נותרנו אחרי השואה הנוראה, רק שתינו מכל משפתחינו הענפה. אחותי הייתה האדם היחיד בעולם שזכר את יום ההולדת שלי, כל שנה היא הייתה מתקשרת לאחל לי מזל טוב". גב' ינקלביץ עוצרת לרגע ונאנחת. "לפני חודשיים נפטרה אחותי, נשארתי לבד... לאף אדם בעולם לא אכפת ממני... והערב"... קולה נסדק... "ביום ההולדת שלי, אני פתאום מקבלת עוגה, עוגת יום הולדת..". העיניים שלה מתמלאות דמעות שזולגות אט אט במורד הלחיים חרושות הקמטים. "את מבינה, הייתי מוכרחה לבוא ולהודות, זכרת אותי ביום הולדתי... תודה". גברת ינקלביץ ממשיכה ומספרת, מגוללת פרקי חיים מצמררי שיער. לבי עומד מפעום, איך אפשר להכיל כל כך הרבה כאב. "זה רק על קצה המזלג, הייתי חייבת להגיע, לספר לך מה זו העוגה הזאת עבורי. היא ממש תוספת לחיים שלי". מזמן כבר חדלתי להסתכל בשעון. הילדים בין כה וכה יקומו מאוחר מחר, אז מה זה משנה מתי אלך לישון, נותרתי ישובה במקומי שקועה בהרהורים, גם הרבה אחרי שהדלת נסגרה בעדינות מאחורי גבה השפוף של שכנתי. כלל לא העליתי בדעתי כמה משמעות יש לעוגה הזאת ואיפה בעצם הייתי כל השנים, כל השבתות, כל החגים? מי היה מאמין שתחת חיוכה התמידי של שכנתי המבוגרת מסתתרים עצב ובדידות גדולים כל כך?מאז אותו היום אני משתדלת לזכור את גב' ינקלביץ גם בשבתות ובחגים, וגם ביומיום, וגם לפקוח את עיניי ואת ליבי לעוד הרבה "גב' ינקלביציות". הן נמצאות בכל שכונה ואולי גם בבנין שלי, יתכן שגם בבנין שלכם. לפעמים הן מוקפות במשפחה וידידים, אבל הבדידות שלהן זועקת לשמים, ולפעמים הן לבד לבד, רק הם והשמים. אנחנו כולנו רק צריכים קצת לפתוח את העיניים ואת הלב. להתבונן קצת מעבר לארבע אמותנו... כל כך הרבה לבבות שבורים (לא רק מבדידות) מחכים ללחלוחית של חום, של אכפתיות, של אהבה. והמפתח הזה נמצא בידיים של כל אח ואחת מאיתנו. רק לפתוח את הלב, ולהתחבר לעוד לב יהודי. http://h-y.xwx.co.il/