אמרי שפר ל' סיון ה'תשע"ח

 אין לדון ילד בקטנותו ואל תכריע דינו, הכר בעיני רוחך את התפתחותו, ואף כי נראה מתקשה או בעייתי! זכור דבריו של הרה"ק מפיאסצנא הי"ד )בהקדמת חובת התלמידים( "ואף אם יראה בהם נערים אשר לפי הכרתו מרי נפש הם ומדות רעות להם, ידע שזה טבע של 'גרעיני הנשמות ובוסר המלאכים', מרים הם בחניטתם ומלאים עסיס בגדלותם". המתיקם ע"י הָאּור שלך! ראה אותם במבט כולל!

     אתה מתפרנס ממה שאתה מקבל, אבל בונה את חייך ממה שאתה נותן.

     בספר מנחם ציון כתוב: מדוע גמל מטה אהרון שקדים ולא פרי אחר? אלא שכאן נרמזת תוצאה של מחלוקת. כי בשקדים ישנם שני מינים, מרים בקטנותן ומתוקים בגדלן, ולהיפך מתוקים בקטנותן ומרים בגדלן (חולין כה:). וזהו ההבדל בין מחלוקת ושלום. תגרות ומריבות, הנן בתחילתן מתוקות אבל סופן רע ומר מאוד,  ולהיפך, השלום בתחילה הוא מר שעליו להיות ותרן וסלחן, אך בסופו הוא מתוק , וכמו שאמרו חכמינו (סוף עוקצין): "לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום".

     בשלש הפרשיות שלפנינו קרח - חקת - בלק יש אות ק', הרומזת על קדושה, במיקום משתנה.  קרח תחילתו בקדושה, ומנושאי הארון היה. חקת עוסקת באדם טמא שלאחר תהליך נטהר, אך העוסק באפר הפרה נטמא. ואחרונה פרשת בלק, המכשף שונא ישראל, אך לבסוף יצאה ממנו רות הצדיקה, אמה של מלכות.

השבת אבידה  (משנת השבוע, גליון 30)

     מעשה באיש אחד שחזר בתשובה שלימה , וניסה להשפיע על אחותו שג"כ תחזור בתשובה, והנה כל מה שניסה עלה בתוהו ולא הועיל.

     פעם ראה שארגון הקירוב 'ערכים' יערכו כנס לחזרה בתשובה, עלה בלבו שאולי שם ישפיעו על אחותו, וממחשבה למעשה הלך וקנה לעצמו ולאחותו כרטיסים לכנס. והנה הבעל דרשן שעלה לדבר שם לפני הקהל, מסר משך שעה וחצי הרצאה בנושא מצות השבת אבידה, ותוך כדי התחיל להתחרט בלבו על כל העניין שראה שכל יגיעו היה לריק שהיה בטוח שיחממו שם הלבבות לחזור בתשובה, ובמקום זה דיברו על השבת אבידה, אבל על הנעשה אין להשיב, ואכן בסיום הכנס הודה לו אחותו על הכרטיס ונשארה בשלה.

     לאחר כחמש שנים עברה לגור ברומא,  והתחברה שם לגוי אחד מלומד ומשכיל, וכעבור תקופה חשבה להינשא אליו רחמנא ליצלן, יום אחד כשהלכה עמו ברחוב נפל סכום כסף נכבד מכיס של אחד מעוברי אורח, ותיכף התכופף הגוי והכניסו לכיס שלו, משראתה כן אמרה לו שהיה מן הראוי שיחזיר אבידה לבעליו, ומה גם שבטח טרח על הסכום במשך כמה חדשים להשיגו, והגוי בשום אופן לא הסכים לוותר על המציאה שמצא, ובאותה שעה עלה בראשה כל הדרשה ששמעה בעניין מצות השבת אבידה , ועל כן הפצירה ודחקה בו שיחזיר העבידה, והגוי הזה עמד בסירובו, ומכיוון שכן החליטה לנתק עמו הקשר, וחזרה לביתה וחזרה בתשובה שלימה,

     ויש ללמוד מכאן מוסר השכל שדרך העולם לחשוב שרק אם מדברים מענייני תשובה יכול להועיל, הרי שאפשר לדבר על השבת אבידה, וזה מה שהועיל שתחזור בתשובה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

נקודה שבועית פרשת "בחוקותי" ה'תשע"ח

הנה אנו שוב מגיעים לסיומו של חומש "ויקרא". חומש שבחלקו הראשון עסקנו רבות בענייני קדושה כמו קורבנות ועבודת הכוהנים בבית המקדש ובחלקו השני נגעה התורה בפרטי הפרטים של חיי היום יום הלאומיים והחברתיים שלנו כאומה וכבני אנוש.

וכעת ברגע סיום החומש באה פרשת השבוע, פרשת "בחוקותי" לסכם ולסדר לנו את כל מה שעברנו עד כה.

הפרשה פותחת בקריאה לאפשרות הפשוטה והטבעית לקיום חיים רגילים כפי שאנו מכירים ואף שואפים המחברים בין חיי הקודש לחיי המעשה היום יומיים: "אם בחוקותי תלכו... ונתתי גשמכם בעתם ונתנה הארץ יבולה... ונתתי שלום" - לכאורה כל כך פשוט: עם ישראל בכוחו להפוך את מציאות קיום העולם לפשוטים ומוצלחים.

כבני אדם אנו חיים בעולם הזה. קמים בבוקר, מנהלים חיי משפחה, עובדים, גם מבלים בדרכים כאלה ואחרות וכל זה כחלק ממציאות שרק אותה אנו מכירים: חיים.

העולם בקיומו טומן בו אושר. מטרתנו כאן אינה לסבול כי אם לחיות את חיינו בטוב ובנורמאליות, חיים שלמים.

בניגוד לדתות אחרות המבטיחות למאמיניהם שכר רוחני בעולם הבא שכולו טוב מבטיחה תורתנו שכר גשמי כבר כאן: גשם, יבול, שלום ועוד, דברים ששייכים אך ורק לחיי העולם הזה.

תורתנו, שכפי שהתבטאה בחלק הראשון של החומש אכן עוסקת בעולמות קדושים ועליונים אך היא לחלוטין גם באה לומר לנו שאין מקומנו רק בעולמות האלה כי אם גם בעולמות ארציים פה. זוהי תורת חיים שמשקפת ושואפת לחיים: "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום".

(ע"פ הרב אבינר)

שבת שלום ומבורך

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר כ"ט אדר ה'תשע"ח

     אומר ה'אוהב ישראל' מאפטא: אין ישראל יודעים כמה שכר צפון להם עבור צחצוח הנעליים לשבת,  שנאמר: "מה יפו פעמייך בנעלים".

    "אין אדם יכול להגיע לענווה אמתית ולבריחה אמתית מפני הכבוד אלא אם כן הוא חדור בהכרת אפסותו והוא יודע שאין לו במה להתהדר" (מאור ושמש)

    בקידוש לבנה נוהגים לומר "דוד מלך ישראל חי וקיים", לרמוז שמלכות דוד משולה ללבנה. מדי פעם בפעם היא נעלמת לזמן מה, אך ברור לכול שתשוב ותיראה מחדש. (רמ"א)

     "הזדקנות היא הרגל רע שאדם עסוק אין זמן עבורו"

'     וראית את הדם ופסחתי עליכם'  'דמים' זה גם כסף וכאשר הקב"ה יראה את 'הדמים' שאנו נוציא לטובת העניים הוא יורה לכל הדינים הקשים לפסוח מעלינו ונזכה לחיים ארוכים טובים ולשלום.

     חודש תשרי, המציין את בריאת העולם, הוא החודש הראשון של שיטת ההנהגה ה טבעית ;  ואילו חודש ניסן, שבו נגאלו אבותינו ממצרים ונעשו להם הניסים הגדולים, הוא החודש הראשון של ההנהגה ה ניסית .

     חז"ל לימדו 'אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים'. דרש רבינו הק' מקוצק 'הכוונה שאף המרבה יכוון את ליבו!' העניים בוודאי מכוונים ליבם, מקריבים לב ונפש! אחינו העמלים להתקרב לחיי תורה, כמה קשה להם! מתמודדים עם קשיים ואתגרים, ודרכם רצופת כוונה. 'המרבה', המקיים הוותיק, שיכוון ויחשוב אף הוא!

    "ישראל מונים ללבנה ואומות העולם לחמה" (סוכה כט). רמז יש כאן, שאומות העולם יכולים להתקיים רק בשעה שטוב להם, ואילו כששמשם שוקעת חדלים הם להתקיים ונעלמים. אבל ישראל חיים וקיימים אפילו בשעת חושך ואפילה, וגם בעיתות חשיכה הם מפיצים אור כלבנה. (שפת אמת)

הטייס שהקים את חוות השבת (שיחת השבוע, עלון 1622)

הוא טייס, מדריך טיס, מנהל מוסך, אבל את מוקד חייו הוא רואה בהנחלת מ"ט אבות המלאכה של שבת. הכירו את דוד-שלום קדוש (58), מפעיל 'חוות השבת', המעבירה פעילות חווייתית לימודית, בעזרת כלים עתיקים, בעלי חיים ונוף מרהיב. כבר עשרים וחמש שנים הוא מפעיל את החווה, שבה מבקרים רבים, מהארץ ומהעולם.

דוד נולד בבית שמש למשפחה בעלת רקע מסורתי, אך הוא עצמו לא שמר שבת. השינוי החל בהיותו בדנמרק: "גרתי בכפר, ויום אחד נחת אצלי אחי, שנעשה חסיד חב"ד, וניהל איתי שיחות נפש. קודם שעזב השאיר לי תפילין ותהילים. לא הבנתי מה אני אמור לעשות בזה. אך יום אחד מצאתי את עצמי מדפדף בספר התהילים. לא חלף זמן רב ושמרתי את השבת הראשונה".

אהבת השבת

טעמה המתוק של השבת הביא אותו לצעדים מדודים במסלול ההתקרבות, עד שנעשה שומר תורה ומצוות. הוא מדבר על השבת בקול נרגש. "שבת בעבורי זה לא יום פשוט", הוא אומר ומחפש את המילים המתאימות. "זה יום שכל ענייני החולין נדחקים הצידה. כל התפיסה בשבת היא אחרת".

אהבתו לשבת גרמה לו להקים את החווה במושב בית מאיר, בין שער הגיא לירושלים. "המטרה שלי הייתה להאיר את השבת, על-ידי המחשת שלושים ותשעה אבות המלאכה של השבת", הוא מסביר. "אין כמו המחשה פיזית ומגע ממשי כדי לחוש את הדברים לעומק".

אטרקציה של מלאכות

חוות השבת משתרעת על שלושה דונמים וחצי. היא בנויה תחנות-תחנות, ובכל אחת ואחת מהן מוצגת מלאכה אחרת. הביקור נפתח בפעילויות של חרישה, זריעה, קצירה. בהמשך דשים בעזרת חמור את השיבולים, טוחנים את הגרגירים ואופים את הבצק בתנורים עתיקים. ויש גם תחנה שבה מתבצעת מלאכת גוזז, טוֹוה, אורג ועוד מלאכות. "לצד כל המחשה יש הסבר מפורט, המבוסס על המקורות", מסביר דוד.

השקעה רבה עמדה מאחורי הקמת החווה. "זה היה שטח חקלאי, והיו פה רק קוצים ודרדרים. התחלנו מאפס, אך ההיענות הייתה מדהימה. באו לכאן קרוב לאלף איש ביום, והמקום נהפך לאטרקציה. כיום באות לכאן גם קבוצות מחו"ל, לצד קבוצות של תלמידי בתי ספר, הזוכים לסיור בהדרכת מדריכים מנוסים".

פתאום מבינים

כשדוד נשאל על רגע של סיפוק, התשובה מוכנה על לשונו: "באים לכאן בני תורה, שיושבים כל היום והוגים בתורה, ופתאום הם קוראים 'עכשיו אני מבין מה הכוונה!'. ברגע כזה אתה מרגיש שכל העמל היה כדאי. באים לכאן גם מי שאינם שומרי מצוות, ובפעם הראשונה הם מבינים את השורש של איסור שבת. אין לי ספק שהדבר מותיר חותם בנפשם".

על רקע חוק המרכולים והסערה שנוצרה אומר דוד: "הנשמה של כל יהודי זועקת שבת. הייתי מציע לכל מי שעוסק בענייני החוק, על כל המסתעף, לשמש דוגמה חיה בעבור המעגלים הסובבים אותו, להקרנת יוקר השבת וחיוניותה לעם ישראל".

הטמין ומצא  (על-פי 'אמרי שפר')

הנוסע הביט שוב ושוב בדאגה לעבר השמש הנוטה אט-אט מערבה. הוא שאל את העגלון: "מתי נגיע סוף-סוף לדברצן?".

"נגיע לפני שבת, אבל אינני יודע בדיוק באיזו שעה", השיב העגלון, ופרש את זרועותיו האוחזות במושכות כאינו יודע.

זה היה בימי צעירותו של רבי שמואל פרנקל, תלמידו של רבי חיים מצאנז, ולימים מייסד חסידות דַרַג. לפרנסתו עסק במסחר. הוא היה קונה צמר בסיטונות ומוכר אותו לחנויות וליחידים. את נסיעותיו הארוכות נהג לנצל ללימוד התורה ולעבודת ה'. בביקוריו בעיירות ובכפרים השמיע דברי חיזוק והתעוררות באוזני היהודים שפגש.

אלא שהנסיעה הזאת, לעיר דברצן שבהונגריה, החלה להשתבש. עיכובים בדרך ותקלות לא צפויות גרמו לנסיעה להתארך. אם בתחילה סבר רבי שמואל שיגיע ליעדו ביום שישי בבוקר ויוכל להתכונן כיאות לכבוד שבת המלכה, הרי עתה כבר היה ברור שלא יגיע לעיר קודם חצות היום.

החשש מחילול שבת החריד את מנוחתו. בכיסו היו טמונים עשרת-אלפים זהובים – סכום גדול במושגי אותם ימים.

"מה אעשה?", חשב בליבו כשנקפו השעות. הבטחת העגלון כי יגיעו ליעדם קודם כניסת השבת לא הרגיעה אותו. הוא הקפיד תמיד להיות מוכן לשבת מבעוד יום, ולא ברגע האחרון.

כאשר נכנסה העגלה לעיר ביקש מהעגלון לעצור. "אני יורד כאן", אמר לו, בעודו משלם לו את שכרו. "אנא הבא את חפציי וסחורתי לאכסניה, ואני אבוא ברגל".

רק דבר מוקצה אחד השאיר בכיסו – הארנק הגדוש, פרי עמלו זה זמן רב. רבי שמואל סקר במהירות את הסביבה. שיח שגדל בצד הדרך נראה לו מקום מסתור ראוי. הוא חפר גומה קטנה תחת השיח והטמין בה את כספו. "יהיה מה שיהיה", חשב, "קדושת השבת חשובה מכל הון שבעולם", ומיהר לרוץ אל תוך העיר, לקבל את פני שבת המלכה.

הוא לא שם לב לעיניים שעקבו אחר מעשיו. זה היה יהודי, בעל חנות סמוכה, שראה את הטמנת הארנק. האיש לא התברך ביראת שמים יתרה, וחמדת הממון התעוררה בליבו. הוא המתין עד שדמותו המתרחקת של רבי שמואל נעלמה באופק, ומיד פנה לעבר השיח, חפר תחתיו במרץ והוציא את ארנק הכסף ממחבואו.

השבת עברה על רבי שמואל מתוך התעלות רוחנית גדולה. הנשמה היתרה האירה בו במלוא עוצמתה, והוא שכח לחלוטין את הבלי העולם, את המסחר, את היריד ואת הכסף שטמן על אם הדרך. הוא התענג על תפילות השבת, סעד את סעודות השבת בנחת, והרגיש מעין עולם הבא.

ביום ראשון שב רבי שמואל אל המקום, ולדאבונו גילה שאין זכר לכספו. תחילה סבר שטעה בזיהוי המקום, וניסה לאתרו ולחפור בכמה וכמה מקומות – אולם כל מאמציו היו לשווא. "נו, אם אין, אין", אמר רבי שמואל בהשלמה, וכבר התכוון לעזוב את המקום חסר כול.

אלא ששוב צפה בו בעל החנות השכן. האיש ניגש אל רבי שמואל, ובהתעניינות מעושה תהה לפשר מעשיו. תחילה התחמק רבי שמואל מלשתף את האיש באובדן הכסף, אך הלה לחץ עליו שוב ושוב, עד שלבסוף נעתר לו.

"האם השתבשה עליך דעתך?", החל האיש לגעור בו. "כיצד העלית על דעתך להפקיר סכום כסף גדול כל-כך, אחרי שהתרוצצת ביריד ימים ושבועות, התמקחת עם סוחרים וכמעט לא טעמת מאומה ולא נתת שינה לעיניך, עד שבסוף הצלחת למכור את הסחורה במחיר נאה, ובסוף מה? שמת את כל הכסף על קרן הצבי! מעולם לא נתקלתי במעשה חסר אחריות ואווילי כל-כך!", הוסיף להצליף ברבי שמואל ולקנטר אותו, בעודו מעמיד פנים של הבעת דאגה לאבידתו הקשה.

כשסיים את דבריו החל רבי שמואל להסביר לו במתינות את גודל קדושת השבת. "שווה בנפשך", ביקש להמחיש לו, "שאתה רואה לנגד עיניך מדורה גדולה, או שלרגליך פעור בור עמוק ומסוכן. האם תתקרב אל הלהבות או אל פי הבור, או תתרחק מהם ותשמור על מרחק בטוח?

"התשובה ברורה", הוסיף רבי שמואל. "כל בר-דעת החפץ חיים נושא את רגליו הרחק ממקום הסכנה. ואם כך בסכנה גשמית, על-אחת-כמה-וכמה כשמדובר בסכנת חילול שבת המלכה, שעליה נאמר 'מחלליה מות יומת'. ודאי שעלינו להימנע מכל חשש לחלל את קדושתה ולהיכנס לאזור המסוכן! וכי אכניס את עצמי לסכנה כזאת?!".

רבי שמואל הוסיף לתאר באוזני איש שיחו את יוקר השבת, את מעלותיה ואת החשיבות הגדולה של שמירתה. דבריו הנלהבים, שיצאו מן הלב, חלחלו אט-אט גם אל ליבו של הגנב. ארשת פניו החצופה התחלפה בהבעת צער וחרטה. פתאום פרץ בבכי, וביקש להתוודות על חטאו. הוא מיהר להביא את הכסף הגנוב, ובבושת פנים השיבו לידי בעליו.

ואולם השינוי לא הסתכם בהשבת הגניבה בלבד. דבריו הנרגשים של רבי שמואל חלחלו אל נפשו של האיש וחוללו בו שינוי גדול. הוא נטש את אורח חייו הריקני, דבק בתורה ובמצוות ושב בתשובה שלמה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ח סיון ה'תשע"ז

 אין שלום יוצא מתוך מריבה )ספרי (. בפרט במחלוקת לשם שמים. רוב הצרות והתלאות נולדות ממחלוקת לשם שמים, ד' יצילנו ממנה. )הרבי הריי"צ מליובאוויטש(

    אמר הרה"ק רבי זושא מאניפולי: למדתי שבעה דברים מגנב ושלושה מתינוק לחיזוק בעבודת ה' . שבעה מגנב: א. עושה עבודתו בחשאי כשאין רואים אותו. ב. גם אם נכשל היום, ינסה שוב מחר. ג. לעולם לא יגנוב מחברו. ד. מוסר את נפשו על עבודתו. ה. עושה הכל כדי שלא להשאיר את עקבות מעשיו. ו. אינו מספר לאחרים מה עשה. ז. אוהב את עבודתו ולא יחליף אותה באחרת. ושלושה מתינוק: א. ידיו עסקניות ואינו נח לרגע. ב. כשחסר לו דבר מה, מיד בוכה ומבקש ואינו מעמיד פנים. ג. כשהתמלא מבוקשו, הוא תמיד שמח וצוהל...

    ''ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן" )טז, א(. מבאר רש"י: " וייקח קרח - לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה". קרח בן יצהר - אמר הצדיק רבי שמחה בונים מפשיסחא - מעלות רבות היו לו. בן למשפחה מיוחסת, תלמיד חכם, עשיר ופיקח. לאדם בעל מעלות כאלה רוב הסיכוי להגיע ולהיות מנהיג בישראל. ומפני מה לא זכה לכך? מפני ש"לקח" את עצמו! קרח לא המתין ליום שבו יקראו לו להנהיג את ישראל, אלא דחק לקחת לעצמו גדולה. משום כך גם נענש בעונש,  שהוא מידה כנגד מידה. "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם" - קודם שיגיע זמנם להיטמן באדמה.

     וכדאי מאוד לזכור מה שכתב החתם סופר זי"ע מסביר את ענין השאלה של קרח ששאל בית מלא ספרים חייב במזוזה וכו'. והנה אפילו יתנהג כמלאך ויהיה כל תוכו כמלאך אפילו הכי אם לא ישמור פתחי פיו לא שווה, וזהו בית מלא ספרים אפילו שהאדם מלא בספרים אבל אם על הפתח אין מזוזה פירוש הפה לא שמור, אז לא שווה כלום.

החולה שהאמין (סיפור זה סיפר לי הגאון הרב יחיאל נוביק שליט"א,)

     חולה אנוש במחלה הידועה היה צריך לעבור טיפול והציעו לחולה 2 סוגי טיפולים, וקבעו לו פגישה מכרעת עם פרופסור רם מעלה.  אבל הפרופסור היה דובר אנגלית בלבד, לכן החולה הביא אתו לפגישה מלווה דובר אנגלית, והמלווה שאל את הפרופסור הגדול איזה מ2 הטיפולים הוא ממליץ לחולה?? הפרופסור ענה, לא משנה, בכל מקרה זה מקרה אבוד !! והחולה שואל את המלווה, נו, מה אמר הפרופסור??? שיקר לו המלווה, ואמר לו בביטחון: הרופא אמר שלא משנה כל טיפול שתעשה ודאי יציל אותך לגמרי!!  החולה שמע את התשובה ושמח וחייך מאוזן לאוזן בהקלה.  והפרופסור מסתכל עליו בתדהמה!!! וכי ככה מגיב אדם שהולך למות בטוח??? ו לכן הפרופסור שאל את המלווה אמור נא לי איך יכול להיות שהחולה שמח ומחייך על תשובת מפחידה שכזו?????  ענה לו המלווה, ככה זה, הוא צדיק אמתי מקבל בשמחה ובאהבה את גזירת שמים!!

     ומדהים הדבר שאותו חולה שלא היה לו סיכוי הבריא מהמחלה!!! ויתכן שרק בגלל שהאמין שהוא בטוח יבריא מהטיפול, הוא באמת הצליח להתגבר על כח המחלה והבריא לחלוטין להפתעת הפרופסור המדופלם, וזה סיפור אמיתי, ולא חסרים סיפורים כאלו על אמונה שמנצחת מחלות. ללמדנו שבכוח האמונה אתה יכול לנצח כוחות הגדולים ממך, וגם לנצל כוחות על טבעיים הטמונים בך, רק שפשוט לא הכרת אותם כי היה חסר לך את האמונה,  אז קדימה תאמין בבורא עולם וגם תאמין בעצמך ובעזרת ה' תעלה ותצליח אמן.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ח סיון ה'תשע"ז

בשם האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין זצ"ל אומרים: "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא..." ומפרשים, זה שאני בגיא צלמות - בסדר, אני לא אירא. "רע, כי אתה עמדי" מהו "רע"? כי אתה עמדי! כואב לי שהקב"ה מצטער יחד אתי... ואחרי כל ההקדמה הזאת נבין את הסברו של רבי שמעלקה מניקלשוברג. כל בכייה שאנו בוכים על החורבן היא מסוג הבכייה של עשו. בוכים על רפואות או על כמה לירות... גם עשו בכה כשיעקב גנב לו את הברכות, הוא חשב שדמעות אלו ימלאו את חשבון הבנק שלו... ואנחנו בוכים את אותה בכייה... וידוע שישנו כלל ש"מין במינו אנו בטל" כך יוצא, ששתיים וחצי דמעות של עשו לא בטלות גם בים של דמעות!!! אבל, אילו היינו בוכים באמת על צער השכינה, זה היה מועיל, המשיח היה בא!

    בת תחילה סימן יפה לבנים מסביר המהרש"א, משום שכאשר הבת נולדה ראשונה, אזי במותו של האב לא תתעורר מתיחות בין הבנים, כי הכל יורשים שווה בשווה. לעומת זאת, אם האב הותיר אחריו בן בכור, הוא יורש כפליים, והכל נותנים בו עיניהם וגם אחיו יקנאו בו על שללו הרב...  לפיכך, "בת תחילה", כאשר הבת היא הבכורה, אזי, "סימן יפה לבנים", השלום והשלווה ישררו ביניהם.  יש המסבירים, כי הבת הגדולה, שבכוחה לטפל באחיה הקטנים, תעשה כן במרץ, לפי שהיא יודעת את הכלל ש"רוב בנים דומים לאחי האם". הוי אומר, כאשר יבררו אודותיה בהגיעה לפרקה, יבדקו באחיה. יש לה, אפוא,  סיבה טובה לסייע בגידולם הנאות... (פניני קדם

     הגר"ח מבריסק זי"ע חזר פעם מאסיפה ציבורית, ועל פניו נראו אותות כעס על ענייני התככים שראה שם. ואמר אז: " זה זמן רב שהוקשה בעיני על הנאמר בפסוק (בראשית מט, א) היאספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, וכתב על כך בפסיקתא וז"ל: 'מהו היאספו- היטהרו, כמו ותיסגר שבעת ימים ואחר תיאסף', ע"כ. מפני מה הוצרך הפסיקתא לפרש ש 'היאספו' הוא לשון טהרה". אלא נראה,  שכל יהודי בפני עצמו אפשר שיהיה כשר וישר, נקי וטהור. אבל ברגע שכל היהודים הטהורים והישרים מתכנסים לאסיפה, מיד מתגנב אליהם יצר הרע של תככים ורכילות". לפיכך בירך יעקב אבינו את בניו ואמר להם: "היאספו- היטהרו", יהי רצון שתהיו יוצאים טהורים מכל אסיפה...".

     התחל בלעשות את מה שהכרחי, אחר כך עשה את מה שאפשרי, ובמהרה תגלה כי ביכולתך גם לעשות את מה שנראה בלתי אפשרי״.

השומר המפתיע (תודתנו לאריאל קופלד ולחגי גלנט)

אלה היו הימים שאחרי הניצחון הפלאי במלחמת ששת הימים, בחודש אייר תשכ"ז. צבאות ערב הוכו שוק על ירך במלחמת בזק, וחבלי ארצנו שוחררו והושבו לידי עם ישראל.

אתרים כמו הכותל המערבי, קבר רחל, מערת המכפלה, קבר יוסף – שבמשך שנים רבות כל-כך נמנעה מיהודים הגישה אליהם – שבו לידינו. המונים התרפקו באושר ובהתרגשות על אבני הכותל ופקדו את קברי האבות והאימהות.

נחלי אדם עשו את דרכם בסמטאות העיר העתיקה, בדרכם אל הכותל המערבי. היו שם מכל שכבות הציבור: דתיים ושאינם דתיים, עולים וּותיקים, צעירים ומבוגרים. ברגע האמת התגלה המאחד בין כל הגוונים והמגזרים בעם ישראל. הבנים שבו הביתה.

בין הפוסעים במשעולי העיר העתיקה היה האלוף חיים הרצוג, שנתמנה למושל הצבאי בירושלים. הרצוג צעד בלוויית עוזריו ברובע המוסלמי, ברחוב וייה דולרוזה, שאליו פרצו כוחות הצנחנים דרך שער האריות בדרכם אל העיר העתיקה, והמשיכו לרחוב הגיא.

לפתע ניגש אל אחד החיילים ילד ערבי. במילים נרגשות ביקש ממנו להתלוות אליו. הלה פנה אל האלוף הרצוג, שהיה קצין מודיעין, וזה שוחח עם הילד והבין מדבריו שאביו מעוניין לפגוש אותם.

הרצוג התלבט זמן מה, אולם בסופו של דבר נענה. הילד הוביל אותם לאחד הבתים, ושם פגשה הפמליה ערבי מבוגר שקיבלם בכבוד. הוא הוביל אותם לדלת, וכשפתחהּ – נדהמו: לעיניהם נתגלה בית מדרש גדול ורחב ידיים. בחדר קטן ונעול נשמרו ספרי קודש וריהוט. "על הכול שמרתי", אמר הערבי בעיניים נוצצות, "לא נתתי לאיש לגעת במקום".

הסיפור התחיל שמונים שנה קודם לכן. רבי יצחק וינוגרד, תלמיד חכם מפורסם, עלה ארצה מפינסק שברוסיה והתיישב בירושלים. שנה לאחר עלייתו החליט להקים ישיבה. הוא קרא לה 'תורת חיים', על שם אביו, רבי אברהם-חיים 'מתמיד'.

הישיבה זכתה לתהילה גדולה. את ספסליה חבשו תלמידים מכל רחבי היישוב היהודי, חסידים וליטאים, אשכנזים וספרדים. בשיאה מנתה מאתיים תלמידים. סדר הלימוד בישיבה היה תובעני, ונמשך מהבוקר ועד חצות הלילה.

הישיבה התפרסמה לא רק בזכות הלמדנות שהנחילה, אלא גם בזכות קולו הערב של רבי יצחק. רבים היו מגיעים להתבשם מסלסולי החזנות שובי הלב שלו, שאותם ליוותה מקהלה רבת משתתפים.

כשהתרבו התלמידים קנה רבי יצחק מגרש ריק ברובע המוסלמי, ועליו הקים את הישיבה, בעזרת תרומות שאסף. המקום נבחר בזכות קרבתו להר הבית. הסביר רבי יצחק: "כאשר יבוא המשיח לגאול את עם ישראל, הוא יתגלה בוודאי על הר הבית. שם יתקע בשופר ויקבץ את נידחי ישראל. התחנה השנייה שלו תהיה כאן, ב 'תורת חיים', המקום הקרוב ביותר להר הבית". חלומו היה כי עוד יהודים ילכו בעקבותיו ויגאלו קרקעות בעיר הקודש, כדי להרחיב את היישוב היהודי.

בהיות רבי יצחק נתין רוסי, זכה לסיועה של רוסיה הצארית. נציגיה בירושלים התעמתו עם הנוצרים שהתנגדו לבנייה בכל דרך אפשרית. בעקבות הקמת הישיבה התיישבו ברובע המוסלמי משפחות יהודיות, והדבר היה לצנינים בעיני הנוצרים.

הישיבה חוותה גם את שנאת שכניה הערבים. בפרעות תר"פ, שבהן נהרגו שישה מבני ירושלים, הועלתה הישיבה באש ונשרפה. אחר-כך באה תקופה קצרה של שקט, וכעבור שנתיים נרצח שמש הישיבה וכמה מתלמידיה נפצעו במתקפה שביצעה קבוצת ערבים. אחר-כך השתקמה, עד פרעות תרצ"ו.

באותן שנים נשכר מאבטח ערבי להגן על הישיבה. שמו היה ג'ודת עבדול רעני, שהיה סמל בצבא הבריטי. לאחר מותו מילא את מקומו אחיו, מוחמד עבדול רעני. עם נפילת ירושלים העתיקה במלחמת תש"ח ננטשה הישיבה. הכול סברו כי ודאי הועלתה באש והוחרבה בידי הערבים, כפי שעשו לבית הכנסת ה 'חורבה' ואתרים יהודיים אחרים.

והנה עתה, תשע-עשרה שנים לאחר שאחרון תלמידיה עזב את היכלה, התגלתה הישיבה שלמה, בדיוק כפי שהייתה ביום שבו נעזבה. שלושת-אלפים ספרים נמצאו ללא פגע, וכן הבימה, עמוד החזן וארון הקודש.

רטט של התרגשות עבר בלבו של הרצוג. אביו זכה להאזין לשיעור תורה מפי מקים הישיבה, רבי יצחק וינוגרד, והנה הוא רואה בשחרורהּ. לצדו עמד משתאה החייל שאליו פנה הילד הערבי. שמו של החייל היה זרח, והוא נקרא על שמו של הרב זרח אפשטיין, ראש הישיבה האחרון של 'תורת חיים' בטרם נסגרה.

"אמור לי", פנה הרצוג אל מוחמד עבדול רעני, "הלוא במשך תשע-עשרה שנים לא קיבלת את שכרך על שמירת המקום. מדוע עשית זאת? כיצד לא פחדת להגן על נכס יהודי בלב הרובע המוסלמי?".

"אומר לך את האמת", הניח הערבי את ידו על לוח לבו. "תמיד האמנתי שתשובו למקום. אך רצוני לומר לך, שיותר מששמרתי על המקום הקדוש, הישיבה שמרה עליי והגנה עליי".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/