אמרי שפר א' אב ה'תשע"ח

איתא במדרש (איכ"ר ב', י"ג): אם יאמר לך אדם יש חכמה בגויים – תאמין, אבל אם יאמר לך אדם יש תורה בגויים – אל תאמין, דהיינו, שאפשר להאמין למציאות כזאת שיש גוי הבקי בחכמות שונות, אבל כשיאמרו לך שיש גוי הבקי בתורת ה', לזה אל תאמין.

     ביהמ״ק של מעלה נבנה ע״י הדמעות שלנו, כל דמעה היא אבן בבנין ועדיין צריכים עוד כמה אבנים עד לגמר הבית של מעלה. כל בכי וכל בקשה בניית ביהמ״ק של מעלה, זו אבן נוספת והנה הגיע דורנו ופסקו האנשים מלבכות. אם בוכים ומתעוררים בדמעות על בנין ירושלים... והיו אומרים ״אבא מחכים לך״... אם היינו נותנים עוד אנחה (קרעכץ) אחת, היינו זוכים לבנין ביהמ״ק בימינו.

     במדרש תנחומא (פרשת מטות סימן ד) מובא [לדעה אחת], שהיו שלוש פעמים שנים-עשר אלף. ומה היה תפקידם? "שנים עשר אלף חלוצי צבא, שנים-עשר אלף לשמור את הכלים ושנים עשר אלף לתפילה", ואותם שנים עשר אלף לתפילה, כתוב שהם לא היו במערכה ממש, הם יצאו מחוץ למחנה להתפלל. יש לדקדק: למה כתוב אלף למטה? היה צריך לומר אלף ממטה, כלומר, מהמטה– מהשבט – לקחו אלף! אלא, רמוז כאן מה היה הצורך באותם שנים עשר אלף של תפילה: הם היו "אלף למטה", לצורך המטה של המלחמה. כי כשם שלצורך המלחמה צריכים שנים עשר אלף חלוצי צבא שילחמו בחזית, כך בדיוק צריכים שנים-עשר אלף שיתפללו. בלעדיהם אין כלום! מוראדיגע זאך

     בספרים הקדושים מובא שכל אדם יש לו את המסעות שלו, במשך ימי חייו.  ועליו לדעת שמוצאיהם למסעיהם – הכול על פי ה'. בחשבון מדוקדק לפרטי פרטים. כל צער וצער הכל במדויק מאת ה'.

     בעיני המון העם, לפעולה ולמעשה של האדם יש תוקף ומשמעות ואילו למילה יש פחות חשיבות ותוקף. אמר – אז אמר... הבטיח – אבל לא הבטיח לקיים... אולם במבט אמתי, הדיבור הוא קודש. אדם חייב לעמוד בדיבורו ובמילתו. מילה – זו מילה! המילה צריכה להיות יציבה ואיתנה כמו בטון יצוק, אפשר לבנות עליה בנין.

     בשורה טובה תדשן עצם.

     הנה חג השבועות, הוא יום טוב של "קבלת התורה", וא"כ יש לתמוה, למה אין רוקדים עם התורה כמו שעושים בשמחת תורה? ובהכרח נראה – אומר האדמו"ר מסקולען שליט"א – שקבלת התורה לבד אינה מספקת, רק חייבים לעבור את ימי הקיץ על כל ניסיונותיו לראות אם יקיים ויחזיק את התורה בפועל ג"כ, ולהתנהג בחדשי הקיץ על פי תורה כראוי – לא רק "לקבל" – ורק אח"כ אפשר לרקוד עם התורה...

     כשהתפרסם צו המאלץ להדפיס בכל סידור תפילה – תפילת "מי שברך" לצאר הרוסי ולקיסרית. מה הפלא,  אמר מי שאמר, כאשר יהודים מביאים את השוק לבית הכנסת, מדוע לא יכנס הצאר אל הסידור?

הזבובים סרבו להכנס  )מתוך קול ברמה גליון 3(

     מובא בספר 'נדר בשנחאי' המתאר את קורתיו של הרב שלמה בורשטיין זצ"ל מבחירי ישיבת מיר באירופה. והתקופה שלמד בישיבת ברנוביץ' בראשות מ=A8ן ה=גאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד סיפור מרתק,ממנו אפשר ללמוד שלפעמים גם אדם שאינו מוגדר כתלמיד חכם אבל עושה פעולותיו לשם שמיים, יש בכוחו לשנות את טבע הבריאה.

     הרב בורשטיין מספר שאחד האישים הבולטים בישיבה היה יהודי בשם ר' חייקל, שדאג מדי יום ביומו להביא אוכל לבני הישיבה, כדי שיהיה להם כוח ללמוד. ר' חייקל זה היה משכים מדי בוקר ומתדפק על דלתי המאפיות השונות בברנוביץ', ומבקש מבעלי המקום שיתרמו כמה לחמים ודברי מאפה עבור בני הישיבה. לאחר מכן היה עובר בין האטליזים של העיר, ומבקש שיתנו בשר להאכיל את בני הישיבה. ואכן,מדי יום, הצליח להאכיל את בני הישיבה בברנוביץ' ולהשביע את נפשם, ואלה ישבו ולמדו בהתמדה עצומה.  כמו כן, היה מסדר 'ימים' לבחורים החדשים שהתקבלו לישיבה, ודאג שכל תלמיד חדש יסודר על הצד הטוב ביותר.  רבי אלחנן הי"ד, גאון ישראל וקודשו, העריך מאוד את כל מה שעושה ר' חייקל עבור בני הישיבה,  ופעם אמר לו שברצונו להעניק לו מתנה יפה ומכובדת בעבור הסיוע הרב שהוא מגיש לישיבה, וכאשר שאל אותו מה הוא רוצה לקבל, השיב שאף פעם לא חשב לקבל משהו, והכול עשיתי לשם שמים ואם בכל אופן שואלים אותי מה אני רוצה לקבל, הייתי מבקש שראש הישיבה יאמר את שיעורו השבועי פעם אחת בשבוע בין כתלי ביתי . יצוין שכתלי ביתו של ר' חייקל זה, שימשו כבר כחדר האוכל של בני הישיבה המבוגרים )בוועד חמישי ושישי( , כשאחד החדרים הועמד לרשות בני הישיבה,בסעודותיהם. עתה ביקש בעל הבית מרבי אלחנן שיאמר את שיעורו בין כתלי הבית, ונימק את בקשתו זו בכך ש 'אם אני לא זכיתי להיות תלמיד חכם, וקול התורה לא נשמע בביתי, אזי לפחות הייתי מעוניין שפעם בשבוע ישמע קול התורה ע"י ראש הישיבה'.

     רבי אלחנן הסכים לבקשתו, ואכן מדי שבוע אמר את שיעורו בביתו של ר' חייקל. הרב בורשטיין מעיד שלמרות שלא הבין את דבריו של ר' אלחנן, ישב ר' חייקל במשך כל השיעור בפה פעור, והיה מרותק לדבריו של ראש הישיבה.  אחת התופעות הייחודיות שהתרחשו בביתו של ר' חייקל, ושעברה מפה לאוזן בכל רחבי ברנוביץ', דיברה על כך שלמרות המאכלים המרובים שהגישו ר' חייקל ואשתו לבני הישיבה, בביתם הפרטי,  לא נכנס זבוב אחד לחדר האוכל. הייתה זו תופעה של פלא, כיון שזבובים רבים עמדו בפתח החדר , וכאילו ביקשו להיכנס פנימה, ולא נכנסו... משהו עצר אותם... הרבה אנשים הגיעו כדי להתבונן בפלא-הפלאים הזה שנראה בביתו של ר' חייקל. גם הרב בורשטיין עצמו סיפר שכאשר התקבל לישיבה, והחל לאכול אצלו, עמד נדהם למול התופעה שלא היה לה אח ורע באף מקום אחר.למאכלים שהוגשו היה ריח נעים וטוב, והזבובים אכן נמשכו אל הריחות, אבל נעצרו בפתחו של חדר האוכל, ולא נכנסו פנימה.

     כשהתבקש רבי אלחנן להתבטא בעניין, לא הגיב מאומה, רק אמר: "אני מקווה שיתנו לי הזדמנות בעולם העליון פעם אחת להציץ אל ההיכל המובטח לר' חייקל ". פעם, כאשר התבונן הרב בורשטיין בתופעת הזבובים, שחזרה על עצמה מדי יום ביומו, הבחין שהוא איננו לבד. בצידו השני של החלון עמד יהודי נוסף, בשם מר דרייצ'ין, שהיה עשיר גדול , והתפרסם גם בדעותיו הכפרניות. מר דרייצ'ין היה היחיד מבין יהודי ברנוביץ' שלא פקד את בית הכנסת אפילו ביום הכיפורים, ובימי השנה של הוריו לא אמר קדיש.  שמועה של התופעה המרתקת בדבר הזבובים, הגיע גם לאוזניו, והנה עכשיו הוא עומד כאן וצופה בהם. כיוון שהיה אפיקרוס, והבין שהציבור מייחס את הסיבה שהזבובים אינם נכנסים, לקדושה האופפת את הבית, בו מתגוררים בני זוג שמכבדים את התורה, ואוהבים אותה אהבת-נפש, ביקש דרייצ'ין'להוכיח' שאין הדברים כך. 

     הרב בורשטיין סיפר שדרייצ'ין ניסה לדחוף את הזבובים בכוח אל תוך חדר האוכל שבו סעדו בני הישיבה... הוא נאבק ונלחם עם הזבובים, וניסה 'להפעיל עליהם כוח', ולהחדירם בעל-כרחם אל תוך החדר. אבל הזבובים לא צייתו לו כמובן...  לא עברו כמה ימים ובברנוביץ' חלפה שמועה שדרייצ'ין חזר בתשובה שלימה. מקורביו ובני ביתו סיפרו שהוא התבטא לאמר, שאם אדם כמו ר' חייקל שאינו תלמיד חכם מסוגל לשנות את הטבע , הרי שהתורה הקדושה שניתנה לנו מסיני היא אכן קדושה וטהורה, ואני רוצה לחסות בצילה.

הנכדה של ה"חפץ חיים" ) מתוך 'בהיכלם'- הרב יהושע ליף ר"י נר יעקב(

     לחפץ חיים הייתה נכדה שגרה ברוסיה הקומוניסטית רוב חייה. היא הייתה אישה חכמה ומשכילה מאוד, ובמקצועה הייתה פרופסורית למתמטיקה.  בשנות זקנותה עלתה לארץ ישראל, ור' הלל זקס, קרוב משפחתה, הלך לבקרה וצירף אליו את הרב פינקוס.  ר' שמשון היה מספר על ביקרו אצלה, ועל המסר העוצמתי שלמד בו.

     כשישבו אצל האישה המבוגרת, שאלו אותה על הקשר שלה עם סבה הנכבד. " את זוכרת את הזיידע?"  היא ענתה:" פגשתי אותו רק פעמיים בחיי. בפעם הראשונה הייתי ילדה קטנה. איני זוכרת הרבה מאותו ביקור" .. "ובפעם השניה?" " בפעם השנייה ביקרתי אותו ממש לפני שהלכתי לאוניברסיטה. האוניברסיטה נחשבה מוסד יוקרתי ללימודים גבוהים. הוריי היו מודאגים טרם יצאתי מהבית. הם חששו שאתנתק משורשיי היהודיים. ובתקווה להשפיע עלי לטובה, שלחו אותי לסבי, החפץ חיים, בעיירה ראדין. " יצאתי מוורשה הקוסמופוליטית, ונסעתי ברכבת ואחרי כן בסוס ועגלה עד לעיירה הקטנטנה. גם כשהגעתי לעיי ה לא תם המסע, כי בקתת העץ הקטנטנה של סבי שכנה בפאתי העיירה. " הייתי ילדת עיר, הייתי רגילה לבתים רחבי ידיים ומוארים. כשנכנסתי לבית סבי ראיתי אותו יושב בחדר דל, שלא הכיל דבר מלבד ספרים, כיסא ושולחן.  מקור האור היחיד היה כמה נרות. מראה זה היה נראה לי רחוק מרחק שנות אור ממה שהכרתי, וקשה היה לי להאמין שאנשים עדיין חיים בצורה כזו. "' זיידע' פניתי אליו בטון מתגרה: 'פארוואס זיצטו דא אין דער פינסטער?  למה אתה יושב בחושך?' " לא התכוונתי רק לעובדה שהוא יושב לאורם הקלוש של הנרות. התכוונתי גם לרמוז בצי=D7יות לאורח החיים שלו,שנראה לי מיושן וחשוך. "' למה לא תעזוב את החושך, סבא, ותצא אל האור? אנחנו כבר לא בימי הבינים. יש בחוץ עולם מודרני שקורא לנו אליו!'. "

     החפץ חיים שתק רגעים אחדים ושקל את מילותיו", סיפרה הנכדה. " לבסוף פנה אלי ושאל: 'את רואה את המטוסים שחגים מעלינו?'"  הנהנתי בראשי. באותו זמן תורת האווירונאוטיקה הייתה בחיתוליה. "'זי וועלן מאכן אן עראפלאן וואס גיין אויף די לבנה – הם עוד ימציאו מטוס שיטוס לירח'". אבל בכך לא סיים החפץ חיים לחזות את העתיד. "' דו זעסט די באמבעס וואס זיי ווארפן? D7מעת על הפצצות שמשליכים מהמטוסים?', הוא שאל,  מתייחס לפצצות הראשונות – גרסה פשוטה של בקבוקי תבערה 'קוקטייל מולוטוב', שהושלכו באופן ידני ממטוסים צבאיים כדי לזרוע פחד וליצור נזק פסיכולוגי יותר מאשר לגרום סכנה" . שוב הנהנתי בראשי. " לפתע הרים החפץ חיים את קולו ("ואמר בקול נבואי", היה הרב פינקוס מתבטא(. '" זיי וועלן מאכן באמבעס וואס וועט חרוב מאכן די גאנצע וועלט – הם ייצרו פצצות שתוכלנה להחריב את העולם כולו!'"  סבא החפץ חיים ניבא את המצאת פצצת האטום! הוא ניבא זאת לפני שאי מי המציא משהו שאפילו התקרב לכך" .. ואז הביט החפץ חיים בעיניה של נכדתו וקרא: "מיר מאכן מענטשן – ואנחנו מייצרים אנשים! אנחנו פועלים לשפר ולזכך את האדם, להפוך אותו לאדם טוב יותר, ואילו הם, אנשי עולם המדע והתרבות המהולל שלך, פועלים להביא להרס האנושות!" " און דו ווילסט אז איך זאל ארויסגיין פון מיין ליכטיגע וועלט צו אייער פינסטערע וועלט... ואת רוצה שאצא מהעולם המואר שלי, ואכנס לעולם החשוך שלך?!"

     היה זה מסר עוצמתי על תכלית הבריאה ועל הסתכלותו של בן תורה על העולם.  הרושם שהותיר החפץ חיים על נכדתו נשאר כל חייה. זה מה שגרם לה לשמור על יהדותה. היא מעולם לא שכחה את הזיידע שלה ! זהו אחד הסיפורים, שהרב פינקוס מעולם לא עייף לספר ולחזור ולספר . והרושם העצום שהחדיר הרב בדרך סיפורו עורר בבחורים מהפכים ושינה אותם לנגד עיניי.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ח סיון ה'תשע"ז

בשם האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין זצ"ל אומרים: "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא..." ומפרשים, זה שאני בגיא צלמות - בסדר, אני לא אירא. "רע, כי אתה עמדי" מהו "רע"? כי אתה עמדי! כואב לי שהקב"ה מצטער יחד אתי... ואחרי כל ההקדמה הזאת נבין את הסברו של רבי שמעלקה מניקלשוברג. כל בכייה שאנו בוכים על החורבן היא מסוג הבכייה של עשו. בוכים על רפואות או על כמה לירות... גם עשו בכה כשיעקב גנב לו את הברכות, הוא חשב שדמעות אלו ימלאו את חשבון הבנק שלו... ואנחנו בוכים את אותה בכייה... וידוע שישנו כלל ש"מין במינו אנו בטל" כך יוצא, ששתיים וחצי דמעות של עשו לא בטלות גם בים של דמעות!!! אבל, אילו היינו בוכים באמת על צער השכינה, זה היה מועיל, המשיח היה בא!

    בת תחילה סימן יפה לבנים מסביר המהרש"א, משום שכאשר הבת נולדה ראשונה, אזי במותו של האב לא תתעורר מתיחות בין הבנים, כי הכל יורשים שווה בשווה. לעומת זאת, אם האב הותיר אחריו בן בכור, הוא יורש כפליים, והכל נותנים בו עיניהם וגם אחיו יקנאו בו על שללו הרב...  לפיכך, "בת תחילה", כאשר הבת היא הבכורה, אזי, "סימן יפה לבנים", השלום והשלווה ישררו ביניהם.  יש המסבירים, כי הבת הגדולה, שבכוחה לטפל באחיה הקטנים, תעשה כן במרץ, לפי שהיא יודעת את הכלל ש"רוב בנים דומים לאחי האם". הוי אומר, כאשר יבררו אודותיה בהגיעה לפרקה, יבדקו באחיה. יש לה, אפוא,  סיבה טובה לסייע בגידולם הנאות... (פניני קדם

     הגר"ח מבריסק זי"ע חזר פעם מאסיפה ציבורית, ועל פניו נראו אותות כעס על ענייני התככים שראה שם. ואמר אז: " זה זמן רב שהוקשה בעיני על הנאמר בפסוק (בראשית מט, א) היאספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, וכתב על כך בפסיקתא וז"ל: 'מהו היאספו- היטהרו, כמו ותיסגר שבעת ימים ואחר תיאסף', ע"כ. מפני מה הוצרך הפסיקתא לפרש ש 'היאספו' הוא לשון טהרה". אלא נראה,  שכל יהודי בפני עצמו אפשר שיהיה כשר וישר, נקי וטהור. אבל ברגע שכל היהודים הטהורים והישרים מתכנסים לאסיפה, מיד מתגנב אליהם יצר הרע של תככים ורכילות". לפיכך בירך יעקב אבינו את בניו ואמר להם: "היאספו- היטהרו", יהי רצון שתהיו יוצאים טהורים מכל אסיפה...".

     התחל בלעשות את מה שהכרחי, אחר כך עשה את מה שאפשרי, ובמהרה תגלה כי ביכולתך גם לעשות את מה שנראה בלתי אפשרי״.

השומר המפתיע (תודתנו לאריאל קופלד ולחגי גלנט)

אלה היו הימים שאחרי הניצחון הפלאי במלחמת ששת הימים, בחודש אייר תשכ"ז. צבאות ערב הוכו שוק על ירך במלחמת בזק, וחבלי ארצנו שוחררו והושבו לידי עם ישראל.

אתרים כמו הכותל המערבי, קבר רחל, מערת המכפלה, קבר יוסף – שבמשך שנים רבות כל-כך נמנעה מיהודים הגישה אליהם – שבו לידינו. המונים התרפקו באושר ובהתרגשות על אבני הכותל ופקדו את קברי האבות והאימהות.

נחלי אדם עשו את דרכם בסמטאות העיר העתיקה, בדרכם אל הכותל המערבי. היו שם מכל שכבות הציבור: דתיים ושאינם דתיים, עולים וּותיקים, צעירים ומבוגרים. ברגע האמת התגלה המאחד בין כל הגוונים והמגזרים בעם ישראל. הבנים שבו הביתה.

בין הפוסעים במשעולי העיר העתיקה היה האלוף חיים הרצוג, שנתמנה למושל הצבאי בירושלים. הרצוג צעד בלוויית עוזריו ברובע המוסלמי, ברחוב וייה דולרוזה, שאליו פרצו כוחות הצנחנים דרך שער האריות בדרכם אל העיר העתיקה, והמשיכו לרחוב הגיא.

לפתע ניגש אל אחד החיילים ילד ערבי. במילים נרגשות ביקש ממנו להתלוות אליו. הלה פנה אל האלוף הרצוג, שהיה קצין מודיעין, וזה שוחח עם הילד והבין מדבריו שאביו מעוניין לפגוש אותם.

הרצוג התלבט זמן מה, אולם בסופו של דבר נענה. הילד הוביל אותם לאחד הבתים, ושם פגשה הפמליה ערבי מבוגר שקיבלם בכבוד. הוא הוביל אותם לדלת, וכשפתחהּ – נדהמו: לעיניהם נתגלה בית מדרש גדול ורחב ידיים. בחדר קטן ונעול נשמרו ספרי קודש וריהוט. "על הכול שמרתי", אמר הערבי בעיניים נוצצות, "לא נתתי לאיש לגעת במקום".

הסיפור התחיל שמונים שנה קודם לכן. רבי יצחק וינוגרד, תלמיד חכם מפורסם, עלה ארצה מפינסק שברוסיה והתיישב בירושלים. שנה לאחר עלייתו החליט להקים ישיבה. הוא קרא לה 'תורת חיים', על שם אביו, רבי אברהם-חיים 'מתמיד'.

הישיבה זכתה לתהילה גדולה. את ספסליה חבשו תלמידים מכל רחבי היישוב היהודי, חסידים וליטאים, אשכנזים וספרדים. בשיאה מנתה מאתיים תלמידים. סדר הלימוד בישיבה היה תובעני, ונמשך מהבוקר ועד חצות הלילה.

הישיבה התפרסמה לא רק בזכות הלמדנות שהנחילה, אלא גם בזכות קולו הערב של רבי יצחק. רבים היו מגיעים להתבשם מסלסולי החזנות שובי הלב שלו, שאותם ליוותה מקהלה רבת משתתפים.

כשהתרבו התלמידים קנה רבי יצחק מגרש ריק ברובע המוסלמי, ועליו הקים את הישיבה, בעזרת תרומות שאסף. המקום נבחר בזכות קרבתו להר הבית. הסביר רבי יצחק: "כאשר יבוא המשיח לגאול את עם ישראל, הוא יתגלה בוודאי על הר הבית. שם יתקע בשופר ויקבץ את נידחי ישראל. התחנה השנייה שלו תהיה כאן, ב 'תורת חיים', המקום הקרוב ביותר להר הבית". חלומו היה כי עוד יהודים ילכו בעקבותיו ויגאלו קרקעות בעיר הקודש, כדי להרחיב את היישוב היהודי.

בהיות רבי יצחק נתין רוסי, זכה לסיועה של רוסיה הצארית. נציגיה בירושלים התעמתו עם הנוצרים שהתנגדו לבנייה בכל דרך אפשרית. בעקבות הקמת הישיבה התיישבו ברובע המוסלמי משפחות יהודיות, והדבר היה לצנינים בעיני הנוצרים.

הישיבה חוותה גם את שנאת שכניה הערבים. בפרעות תר"פ, שבהן נהרגו שישה מבני ירושלים, הועלתה הישיבה באש ונשרפה. אחר-כך באה תקופה קצרה של שקט, וכעבור שנתיים נרצח שמש הישיבה וכמה מתלמידיה נפצעו במתקפה שביצעה קבוצת ערבים. אחר-כך השתקמה, עד פרעות תרצ"ו.

באותן שנים נשכר מאבטח ערבי להגן על הישיבה. שמו היה ג'ודת עבדול רעני, שהיה סמל בצבא הבריטי. לאחר מותו מילא את מקומו אחיו, מוחמד עבדול רעני. עם נפילת ירושלים העתיקה במלחמת תש"ח ננטשה הישיבה. הכול סברו כי ודאי הועלתה באש והוחרבה בידי הערבים, כפי שעשו לבית הכנסת ה 'חורבה' ואתרים יהודיים אחרים.

והנה עתה, תשע-עשרה שנים לאחר שאחרון תלמידיה עזב את היכלה, התגלתה הישיבה שלמה, בדיוק כפי שהייתה ביום שבו נעזבה. שלושת-אלפים ספרים נמצאו ללא פגע, וכן הבימה, עמוד החזן וארון הקודש.

רטט של התרגשות עבר בלבו של הרצוג. אביו זכה להאזין לשיעור תורה מפי מקים הישיבה, רבי יצחק וינוגרד, והנה הוא רואה בשחרורהּ. לצדו עמד משתאה החייל שאליו פנה הילד הערבי. שמו של החייל היה זרח, והוא נקרא על שמו של הרב זרח אפשטיין, ראש הישיבה האחרון של 'תורת חיים' בטרם נסגרה.

"אמור לי", פנה הרצוג אל מוחמד עבדול רעני, "הלוא במשך תשע-עשרה שנים לא קיבלת את שכרך על שמירת המקום. מדוע עשית זאת? כיצד לא פחדת להגן על נכס יהודי בלב הרובע המוסלמי?".

"אומר לך את האמת", הניח הערבי את ידו על לוח לבו. "תמיד האמנתי שתשובו למקום. אך רצוני לומר לך, שיותר מששמרתי על המקום הקדוש, הישיבה שמרה עליי והגנה עליי".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/