בשם האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין זצ"ל אומרים: "גם כי
אלך בגיא צלמות לא אירא..." ומפרשים, זה שאני בגיא צלמות - בסדר, אני לא
אירא. "רע, כי אתה עמדי" מהו "רע"? כי אתה עמדי! כואב לי
שהקב"ה מצטער יחד אתי... ואחרי כל ההקדמה הזאת נבין את הסברו של רבי שמעלקה
מניקלשוברג. כל בכייה שאנו בוכים על החורבן היא מסוג הבכייה של עשו. בוכים על
רפואות או על כמה לירות... גם עשו בכה כשיעקב גנב לו את הברכות, הוא חשב שדמעות
אלו ימלאו את חשבון הבנק שלו... ואנחנו בוכים את אותה בכייה... וידוע שישנו כלל
ש"מין במינו אנו בטל" כך יוצא, ששתיים וחצי דמעות של עשו לא בטלות גם
בים של דמעות!!! אבל, אילו היינו בוכים באמת על צער השכינה, זה היה מועיל, המשיח
היה בא!
בת תחילה סימן יפה
לבנים מסביר המהרש"א, משום שכאשר הבת נולדה ראשונה, אזי במותו של האב לא
תתעורר מתיחות בין הבנים, כי הכל יורשים שווה בשווה. לעומת זאת, אם האב הותיר
אחריו בן בכור, הוא יורש כפליים, והכל נותנים בו עיניהם וגם אחיו יקנאו בו על שללו
הרב... לפיכך, "בת תחילה", כאשר הבת היא הבכורה, אזי, "סימן
יפה לבנים", השלום והשלווה ישררו ביניהם. יש המסבירים, כי הבת
הגדולה, שבכוחה לטפל באחיה הקטנים, תעשה כן במרץ, לפי שהיא יודעת את הכלל
ש"רוב בנים דומים לאחי האם". הוי אומר, כאשר יבררו אודותיה בהגיעה
לפרקה, יבדקו באחיה. יש לה, אפוא, סיבה טובה לסייע בגידולם
הנאות... (פניני קדם
הגר"ח מבריסק זי"ע חזר פעם מאסיפה
ציבורית, ועל פניו נראו אותות כעס על ענייני התככים שראה שם. ואמר אז: " זה
זמן רב שהוקשה בעיני על הנאמר בפסוק (בראשית מט, א) היאספו ואגידה לכם את אשר יקרא
אתכם באחרית הימים, וכתב על כך בפסיקתא וז"ל: 'מהו היאספו- היטהרו, כמו
ותיסגר שבעת ימים ואחר תיאסף', ע"כ. מפני מה הוצרך הפסיקתא לפרש ש 'היאספו'
הוא לשון טהרה". אלא נראה, שכל יהודי בפני עצמו אפשר שיהיה כשר
וישר, נקי וטהור. אבל ברגע שכל היהודים הטהורים והישרים מתכנסים לאסיפה, מיד מתגנב
אליהם יצר הרע של תככים ורכילות". לפיכך בירך יעקב אבינו את בניו ואמר להם:
"היאספו- היטהרו", יהי רצון שתהיו יוצאים טהורים מכל אסיפה...".
התחל בלעשות את מה שהכרחי, אחר כך עשה את מה
שאפשרי, ובמהרה תגלה כי ביכולתך גם לעשות את מה שנראה בלתי אפשרי״.
השומר המפתיע (תודתנו לאריאל קופלד ולחגי
גלנט)
אלה היו הימים שאחרי הניצחון הפלאי במלחמת ששת הימים, בחודש אייר
תשכ"ז. צבאות ערב הוכו שוק על ירך במלחמת בזק, וחבלי ארצנו שוחררו והושבו
לידי עם ישראל.
אתרים כמו הכותל המערבי, קבר רחל, מערת המכפלה, קבר יוסף – שבמשך
שנים רבות כל-כך נמנעה מיהודים הגישה אליהם – שבו לידינו. המונים התרפקו באושר
ובהתרגשות על אבני הכותל ופקדו את קברי האבות והאימהות.
נחלי אדם עשו את דרכם בסמטאות העיר העתיקה, בדרכם אל הכותל המערבי.
היו שם מכל שכבות הציבור: דתיים ושאינם דתיים, עולים וּותיקים, צעירים ומבוגרים.
ברגע האמת התגלה המאחד בין כל הגוונים והמגזרים בעם ישראל. הבנים שבו הביתה.
בין הפוסעים במשעולי העיר העתיקה היה האלוף חיים הרצוג, שנתמנה למושל
הצבאי בירושלים. הרצוג צעד בלוויית עוזריו ברובע המוסלמי, ברחוב וייה דולרוזה,
שאליו פרצו כוחות הצנחנים דרך שער האריות בדרכם אל העיר העתיקה, והמשיכו לרחוב
הגיא.
לפתע ניגש אל אחד החיילים ילד ערבי. במילים נרגשות ביקש ממנו להתלוות
אליו. הלה פנה אל האלוף הרצוג, שהיה קצין מודיעין, וזה שוחח עם הילד והבין מדבריו
שאביו מעוניין לפגוש אותם.
הרצוג התלבט זמן מה, אולם בסופו של דבר נענה. הילד הוביל אותם לאחד
הבתים, ושם פגשה הפמליה ערבי מבוגר שקיבלם בכבוד. הוא הוביל אותם לדלת, וכשפתחהּ –
נדהמו: לעיניהם נתגלה בית מדרש גדול ורחב ידיים. בחדר קטן ונעול נשמרו ספרי קודש
וריהוט. "על הכול שמרתי", אמר הערבי בעיניים נוצצות, "לא נתתי לאיש
לגעת במקום".
הסיפור התחיל שמונים שנה קודם לכן. רבי יצחק וינוגרד, תלמיד חכם
מפורסם, עלה ארצה מפינסק שברוסיה והתיישב בירושלים. שנה לאחר עלייתו החליט להקים
ישיבה. הוא קרא לה 'תורת חיים', על שם אביו, רבי אברהם-חיים 'מתמיד'.
הישיבה זכתה לתהילה גדולה. את ספסליה חבשו תלמידים מכל רחבי היישוב
היהודי, חסידים וליטאים, אשכנזים וספרדים. בשיאה מנתה מאתיים תלמידים. סדר הלימוד
בישיבה היה תובעני, ונמשך מהבוקר ועד חצות הלילה.
הישיבה התפרסמה לא רק בזכות הלמדנות שהנחילה, אלא גם בזכות קולו הערב
של רבי יצחק. רבים היו מגיעים להתבשם מסלסולי החזנות שובי הלב שלו, שאותם ליוותה
מקהלה רבת משתתפים.
כשהתרבו התלמידים קנה רבי יצחק מגרש ריק ברובע המוסלמי, ועליו הקים
את הישיבה, בעזרת תרומות שאסף. המקום נבחר בזכות קרבתו להר הבית. הסביר רבי יצחק:
"כאשר יבוא המשיח לגאול את עם ישראל, הוא יתגלה בוודאי על הר הבית. שם יתקע
בשופר ויקבץ את נידחי ישראל. התחנה השנייה שלו תהיה כאן, ב 'תורת חיים', המקום
הקרוב ביותר להר הבית". חלומו היה כי עוד יהודים ילכו בעקבותיו ויגאלו קרקעות
בעיר הקודש, כדי להרחיב את היישוב היהודי.
בהיות רבי יצחק נתין רוסי, זכה לסיועה של רוסיה הצארית. נציגיה
בירושלים התעמתו עם הנוצרים שהתנגדו לבנייה בכל דרך אפשרית. בעקבות הקמת הישיבה
התיישבו ברובע המוסלמי משפחות יהודיות, והדבר היה לצנינים בעיני הנוצרים.
הישיבה חוותה גם את שנאת שכניה הערבים. בפרעות תר"פ, שבהן נהרגו
שישה מבני ירושלים, הועלתה הישיבה באש ונשרפה. אחר-כך באה תקופה קצרה של שקט,
וכעבור שנתיים נרצח שמש הישיבה וכמה מתלמידיה נפצעו במתקפה שביצעה קבוצת ערבים.
אחר-כך השתקמה, עד פרעות תרצ"ו.
באותן שנים נשכר מאבטח ערבי להגן על הישיבה. שמו היה ג'ודת עבדול
רעני, שהיה סמל בצבא הבריטי. לאחר מותו מילא את מקומו אחיו, מוחמד עבדול רעני. עם
נפילת ירושלים העתיקה במלחמת תש"ח ננטשה הישיבה. הכול סברו כי ודאי הועלתה
באש והוחרבה בידי הערבים, כפי שעשו לבית הכנסת ה 'חורבה' ואתרים יהודיים אחרים.
והנה עתה, תשע-עשרה שנים לאחר שאחרון תלמידיה עזב את היכלה, התגלתה
הישיבה שלמה, בדיוק כפי שהייתה ביום שבו נעזבה. שלושת-אלפים ספרים נמצאו ללא פגע,
וכן הבימה, עמוד החזן וארון הקודש.
רטט של התרגשות עבר בלבו של הרצוג. אביו זכה להאזין לשיעור תורה מפי
מקים הישיבה, רבי יצחק וינוגרד, והנה הוא רואה בשחרורהּ. לצדו עמד משתאה החייל
שאליו פנה הילד הערבי. שמו של החייל היה זרח, והוא נקרא על שמו של הרב זרח
אפשטיין, ראש הישיבה האחרון של 'תורת חיים' בטרם נסגרה.
"אמור לי", פנה הרצוג אל מוחמד עבדול רעני, "הלוא
במשך תשע-עשרה שנים לא קיבלת את שכרך על שמירת המקום. מדוע עשית זאת? כיצד לא פחדת
להגן על נכס יהודי בלב הרובע המוסלמי?".
"אומר לך את האמת", הניח הערבי את ידו על לוח לבו.
"תמיד האמנתי שתשובו למקום. אך רצוני לומר לך, שיותר מששמרתי על המקום הקדוש,
הישיבה שמרה עליי והגנה עליי".
