אומר רבי מרדכי הכהן: לכאורה סדר הכתוב מהופך; היה צריך להקדים
"ונפלו אויביכם לפניכם" לפני "ונתתי שלום". אלא, כך הדברים
אמורים: "ונתתי שלום בארץ" – מתי? כאשר ישרור שלום בארץ – ביניכם לבין
עצמכם, וריב לא יפריד בין אחים ומדנים לא יפלגו מחנות, אז: "ונפלו אויביכם
לפניכם".
אם
יהיה שלום בעולם (''בארץ'' ולא ''בארצכם'') תנומו גם אתם את שנתכם בשלווה ושכבתם
ואין מחריד.
והארץ אזכור (כ"ו - מ"ב) מסופר על
הרה"ק רבי יעקב שמשון משפיטיווקע (יומא דהילולא ג' סיון) שפעם נאנח מקרב לבו הטהור, ואמר בכאב:
וי וי, רק לאחר שמקבלים את כל התוכחה,מגיעים ל"והארץ אזכור", נזכרים שקיימת ארץ ישראל.
כדי שהאורח
לא יתבייש - מסופר על הרה"ק רבי מאיר מפרעמישלאן זיע"א (יומא דהילולא
כ"ט אייר) שהיה אומר לחסידיו: יהודי המזמין אורח לסעודה עליו לפרוס הרבה
פרוסות מהפת, כדי שהאורח לא יתבייש לפרוס לעצמו, ולא זו בלבד אלא שעל בעל הבית
לאכול בעצמו כראוי, אף על פי שאינו צריך לכך, שמא האורח רעב ויתבייש לאכול יותר
מבעל הבית, רמז לדבר יש בתורה הק' (ויקרא י"א - ד') "את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו
מפריס", הוא בעצמו אוכל כראוי אך לאורח אין הוא פורס מספיק פרוסות, "טמא
הוא לכם". "ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא והוא גרה לא יגר"
(י"א - ז'), פורס לאורח אך אינו אוכל בעצמו "טמא הוא לכם" רק מי שמקיים את שניהם
הוא הטהור.
אשת האברך שגידלה את בעלה
מספרים על
אברך שהזדמן לו להיות בהרצאה ומאוד התפעל מדבריו הנפלאים וצורת הדיבור של אותו
מרצה. כאשר הסתיימה ההרצאה ניגש אותו אברך למרצה כדי להודות לו על דבריו הנפלאים.
כמה היה מופתע כשהתקרב אליו וזיהה אותו כחבר נעורים מתקופת הישיבה. ניגש אליו
ושאל: "איך הגעת לרמה כזו של דיבור, הרי אני זוכר אותך מתקופת הישיבה, היית
ביישן ונחבא אל הכלים ובקושי הוצאת מילים מהפה?!" פתח המרצה ואמר שכאשר הוא נכנס לכולל בתור אברך צעיר אחד
מהתנאים באותו כולל היה שצריכים למסור "חבורה". בחוץ היה דף וכל אחד היה
צריך לרשום את שמו כדי להיכנס לתור. מיודענו רשם את שמו בסוף הרשימה בתקווה שעד אז
אולי הוא ימצא כולל חדש, או יבוא המשיח... עבר זמן והתור שלו הגיע! בלילה שלפני ה"חבורה", התקשרה אשתו לראש הכולל
וביקשה את כל מספרי הטלפונים של האברכים. ולאחר מכן פשוט התקשרה לכל אברכי הכולל
וביקשה מכל אחד שכאשר בעלה ימסור את החבורה ויאמר איזו שאלה יפה או איזה פשט טוב,
שיאמר לו איזו מילת שבח כמו "איזה יופי", "נפלא" וכדומה. וכך הוה,
הגיע הרגע 'הלא כל כך מיוחל' ניגש האברך לעבר הבימה נרעד ונפחד והתחיל במסירת
החבורה. והמחמאות לא איחרו לבוא בזה אחר זה...
בגמר החבורה כולם ניגשו אליו לחצו את ידו בחום, ואברך אברך פרגן לו מכל הלב על
דבריו הנפלאים. לפעם השנייה הוא כבר חיכה... ומאז הוא
עלה ונתעלה עד שהגיע לאן שהגיע.
אם נתבונן
נראה שזה היסוד שכתוב ב"חתם סופר" – הכישרון היה גלום בו, היה צריך רק
לגלות אותו על ידי מילות שבח, מחמאות ועידוד.
החוויה היהודית
