יום ראשון, 31 בינואר 2016

אמרי שפר כ"ב שבט ה'תשע"ו



 אל תיכנס למצב ביש בכל סוג עבירה חמורה, עד כדי כך שתתבייש לחזור לבית, לשכונה ולקהילה. (יונתן ריינר)    

     אף אחד לא תופס את מקומו של השני, לא בגן עדן ולא בגיהינום. יש מקום לכולם (שמואל אייזיקוביץ

     גם כשנחליט אנחנו, על התחזקות ועלייה רוחנית עלינו להתמקד בעניין אחד ולא להתפזר, כי אם לא נתמקד לא יעלה בידנו מאומה, אלא נתעלה בעניין אחד, ונשמרו ונבססהו ונקבעו בנו כטבע שני, ולאחר מכן נתקדם לעניין נוסף, כך מדרגה אחר מדרגה אבל בטוח. (יוחנן ריינר)

     השמחה – עיקר העשירות. ירבה לו אדם כסף כחול ושמחת לבב אין לו – נקרא עני. (ר' צדוק הכהן מלובלין)

השבועה (אפיריון לשלמה, עלון 154)
"     נשבע לך" . מכירים את הביטויכמובן, שגרת לשונו של יהודי שמנסה לאמת דבריו היהודי הזה עבר על עשרת הדברות אם אמר "נשבע לך באלוקים", עבר על אחד מהלאוים של עשרת הדיברותבדיוק כמו 'לא תרצח', ולא 'תנאף', הוא עובר על 'לא תשא' . אבל יש מי שחולק... יש מי שחושב שהלאו הזה של 'לא תשא' יותר חמור מ'לא תרצחוכך כותב ה'אבן עזרא': " ורבים חושבים כי הנושא שם לשוא לא עשה עבירה גדולה, ואני אראה להם כי היא קשה מכל הלאוין הבאים אחריו כי הרוצח והנואף, שהם עבירות קשות, לא יוכל כל עת לרצוח ולנאוף... כי יפחד ואשר הרגיל את עצמו להישבע לשוא, ישבע ביום אחד שבועות אין מספר!!!  וכל כך הוא רגיל בעבירה הזאת, שלא ידע שנשבע ואם אתה תוכיחנו: "למה זה נשבעת עתה?"  אז ישבע שלא נשבע - מרוב רגילותו בה כי לפני כל דבור יקדימו שבועה, והוא להם לשון צחות ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה לבדה, תספיק להאריך הגלות, ולהוסיף מכה על מכותינו . ואני אראה לכם כמה הם משוגעים: כי הרוצח אם ירצח אויבו, מילא תאותו בנקמתו. גם הנואף כן לפי שעתו, והגונב מצא הנאות לצרכו, ועד שקר - להתרצות או להתנקם והנה הנשבע לשקר, בכל עת שאין עליו שבועה, הוא מחלל שם שמים בפרהסיא בלא הנאה שיש לו...".  לעשות עבירה בלי הנאה – זה נקרא משוגע!
חוויית השבוע שלי

מצב ביש, עבירה חמורה,גן עדן,גיהינום,להתמקד, להתפזר,מדרגה,עשירות,כסף כחול,שמחת לבב,

יום שבת, 30 בינואר 2016

אמרי שפר כ"א שבט ה'תשע"ו


אדם שלא בטוח בעצמו, לא יכול להשפיע על אחרים.

     אישה באה לרב ומתלוננת על בעלה שהוא אוכל בשר וחלב-היא טענה שלאחר שאכל בשר ביקש ממנה חלב-  הרב קרא לבעל שאמר לרב: 'אשתי, עד שתביא לי את החלב יעברו 6 שעות...

     עשיר קמצן אחד היה מחסידיו של האדמו"ר רבי יצחק מווארקי זצ"ל והיה רבי יצחק מצווה עליו שיהא מרבה באכילת בשר ודגים ובשתיית יין וכל מיני משקאות טובים. אמרו לו מקורביו רבי לכרסו של זה אתה דואג? השיב להם הצדיק מווארקי לא לכרסו שלו אני דואג אלא לכרסם של עניים אני דואג אם הוא יאכל הרבה בשר ודגים וישתה הרבה יין ומשקאות טובים, אפשר שייתן לעניים לכל הפחות לחם ומים, מה שאין כן אם הוא עצמו לא יאכל אלא לחם ולא ישתה אלא מים, ודאי לא לעניים ולא כלום...

     "עשרה קבין של דיבור ירדו לעולם: תשעה לקחו נשים, ואחד שאר העולם". 

גלגל עולמי (אפריון שלמה גיליון 154)
     איזה אדם, נכנס לבית הכנסת, פתח את הארון קודש, ואמר: "ריבונו של עולם, אני צריך דחוף קצת מזומנים תעשה לי טובה, אני קונה כרטיס הגרלה, תסדר לי את העניין ואני מבטיח חצי-חצי". קנה כרטיס הגרלה... ולא זכה שבוע הבא הלך לכנסיה, פנה אל הפסל ואמר: "שמע ר' יהושועאני צריך מזומנים, תסדר לי את העניין, חצי-חצי" . קנה כרטיס – וזכהאמר אותו אדם: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים" . למה? "הקב"ה ידע את האמת, הוא ידע שאני לא מתכוון לשלם. אבל האידיוט הזה האמין לי, והוא באמת חשב שהוא יקבל חצי...".  
     שואל האלשיך הקדוש: אחרי כל מה ששמע יתרו, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מלחמת עמלק, אחרי כל זה, הוא נותן כזה כבוד לעבודה זרה?!  הרי הוא מודה שיש להם כוחות, הוא קורא להם אלוהים, רק הוא מודה שה' גדול יותר מכולם... על כך התורה משבחת אותו?! אומר האלשיך הקדוש שצריך לגרוס אחרת: "עתה ידעתי כי גדול ה'.", מאיפה אני יודע את זה? "מכל האלוהים..." הרי הוא מכיר את כולם, ולכן הוא יודע שהם לא שווים כלום ומה חשבתם שעבודה זרה עברה מן העולם?!  לא ולא . יש אנשים שמאמינים בכל מיני כוחות לא כוחות על טבעיים, דווקא כוחות 'טבעיים'...  הם סומכים ונשענים על מסלול הטבע מי שיש לו אבא עשיר – הוא לא דואג על הפרנסה מי שיש לו אבא רופא – הוא לא דואג על המחלות מי שיש לו אבא שדכן – הוא לא דואג על הזיווג מי שיש לו אבא בממשלה – הוא לא דואג על המטאורים אבל מי שיש לו אבא שבשמיים – הוא לא דואג מכלום מי שמפחד מ"אחד", לא מפחד מאף אחד מי שמכיר את העולם הזה, יודע - "קול רעמך בגלגל", פתאום כמו רעם ביום בהיר הכל יכול להתהפך, עליונים לתחתונים , ותחתונים לעליונים – הגלגל לא מפסיק להסתובב ... ובמיוחד בתקופה שלנו - הכל נזיל . היום, עשירים גדולים מאוד, מתרוקנים מנכסיהם בן-לילה הבורסה השתגעה, שיעור הגירושין רק ממשיך לעלות, ושלא לדבר על מחלות ושפעות מסוכנות של הזמן האחרון רח"ל...  כשלאדם יש, ולא משנה מה, אם זה אישה, ילדים, בריאות פרנסה, צריך לדעת כי גדול ה', כי בשאר המשענות אין בם ממש. " אנכי ה' אלוקיך", כשאני דואג לך, באמת אין לך ממה לדאוג.


חוויית השבוע שלי

יום שישי, 29 בינואר 2016

אמרי שפר י"ט שבט ה'תשע"ו



 

 

 ''בשמחה'' אותיות ''מחשבה''. שמחה בלי מחשבה – הוללות (ר' אורי מדובינסקי)

 

     עצמאות היא טבע אנושי, אבל אם לא נרכך אותה, היא תעמוד לנו כמכשול בדרך לצמיחה.

 

     "עצם התפיסה של 'חוק פיזיקלי' היא תיאולוגית".

 

     ערב אחד סיפר אינדיאני אחד לנכדו על מאבק שמתרחש בתוך אנשים. הוא אמר: "בני, המאבק הוא בין שני זאבים בתוך כולנו: זאב אחד הוא רוע, הוא כעס, קינאה, צער, חרטה, תאוות בצע, יוהרה, רחמים עצמיים, אשמה, עלבון, נחיתות, שקרים, עליונות ואגו. הזאב השני הוא טוב, הוא הנאה, שלום, אהבה, תיקווה, שלווה, ענווה, טוב לב, נדיבות, אמפטיה, אמת, רחמים ואמונה." הנכד חשב על זה במשך כדקה ולאחר מכן שאל את סבו: "איזה זאב מנצח?" האינדיאני ענה בפשטות: "זה שאתה מאכיל"

 

     ערכה של מתנה גדל, ככל שמעריכים יותר את הנותן – אם תלמד להעריך את ה', תוכל ליהנות יותר ממתנותיו

 

     ערכים תמיד להישאר מחוברים.

 

     עשו דברים בשקט. ההצלחה כבר תעשה את הרעש.

 

      "עשיר עומד בניסיון גדול. לעני קל לבטוח בקב"ה. לא-כן העשיר, שנכסיו קורצים לו ואומרים: בטח בנו" (רבי משה-לייב מסאסוב)

 

יד תומכת (טיב הקהילה גיליון 194)

     לאחר שעברתי לפני שנים אחדות טיפול רפואי מסוים, קבע לי הרופא כמה תרגילי 'פיזיותרפיה', כדי להחזיר את תפקוד הגוף ותנועת האיברים לסדרם ותקינותם. - נשלחתי אפוא בקופת חולים אל חדרי הפיזיותרפיה, שם קיבלני האח התורן, ולאחר שקרא בעיון את 'רעצעפט' (מרשם) ההנחיות של התרגילים שהסדיר הרופא עבורי, בעיקר בשביל ריפוי זרוע היד, הגיש לי האח 'משקולת' קלה יחסית, וביקשני לרומם את ידי ולהרים את המשקולת.

     בתחילה קשתה עלי פעולה זו מאוד, היד ברוב חולשתה מיאנה להתרומם אל על, ככל שניסיתי להתגבר ולהתחזק לא הצלחתי בשום אופן להרים את היד. לאחר כמה ניסיונות שלא צלחו, ניגש האח המסור לסייע לי, הוא החזיק אפוא בידי, וכך הצלחתי לאט לאט להרים את המשקולת כראוי, ולאחר שחזרתי על אותם תרגילים כמה פעמים כנדרש, חזרה היד בחסדי השם יתברך לתקינותה וסדר תנועתה.

     לאחר סיום תהליך הטיפול המפרך, גילה האח את אוזני בחיוך צופן סוד, שבעצם כשהחזיק את ידו בידי, לא הפעיל שום כח עזרה מצידו כדי לסייע לי להרים את היד, רק קירב את ידו בנגיעה בעלמא בידי. אבל כל פעולת הרמת המשקולת מתחילתה ועד סופה, נעשתה ונפעלה בכוחי בלבד! ללא שום עזרה וסיוע מצידו! – ומשום כך הועילו והצליחו כל אלו התרגילים, כאשר הפעלתי לבדי בעצמי את כוח תנועת היד, ויצאה ונתגלה סגולת תנועת היד מן הכוח אל הפועל!

     התברר אפוא, שעצם החזקת ידו של האח בידי, הספיקה כדי לנטוע בי את תחושת התמיכה שנצרכתי לה בחולשה הכבדה, בכדי שאתחזק מזה להתניע בעצמי את ידי, וכך אגלה בעצמי את הכוח המופלא שהטביע הבורא בסגולת היד להרים משקולות וכיוצא, שכן באותה עת נחלשו כוחות אלו בהסתר ובהעלמה ממני!

     יצאתי מן המרפאה אפוף מחשבות, כדרכי להפיק לקח טוב מכל מקרה, ולהשתדל ללמוד מוסר השכל מאשר הקרה ה' לפני בעינא דאשגחותא תדירא. – ומכאן למדתי עד כמה חשובה היא לאדם תמיכת הקשר באהבת רעים וידידים, שפעמים רבות די בעצם הקשר בלבד שמתחבר הנחשל עם חבירו, כדי לשאוב מזה עידוד וחיזוק לסייע ביד עצמו, לרומם את נפשו להתחזק במה שנצרך לו! – לא תמיד זקוק החבר לעזרה ממשית, ולפעמים אף לא לעצה מיוחדת כדי לצאת מן הסבך, הכל כבר קיים ומוכן אצלו בתוכו... הוא רק צריך יד תומכת בחיבור קשר רעות ואהבה, בכדי שיגלה כבר מעצמו שיכול הוא להוציא ולחלץ את עצמו מאפלה לאור גדול, אמן.

 

יהודים! עשו תשובה (סיפורי צדיקים, עלון 169)

     בימים שעשה הרה"ק רבי אלימלך מליזענסק זיע"א בגלות, היה נראה כאחד הכפריים. לגופו עטה מלבוש קצר, חגור בחבל, זקנו מדובדל וכל חזותו אמרה דלות ובורות.
     בהגיעו לעיר אחת פנה אל הפרנס וביקש את רשותו לדרוש בבית הכנסת "אינני מסכים לכך" השיב הפרנס בכל תוקף, בראותו את הכפרי העלוב שלפניו, וכי כפרי שכזה ידרוש בבית הכנסת המכובד שלנו? על מה בכלל הוא מסוגל לדבר? אך הכפרי הלא הוא רבי אלימלך, המשיך להפציר בפרנס, לא יכול הפרנס לשאת את ההפצרות וגירש את הדרשן הכפרי מביתו.

     באותו עת היה נוכח בבית בנו של הפרנס, נער ושמו אבנר, כשראה הנער כי אביו גירש את הדרשן מן הבית, נגע הדבר ללבו, והוא ניסה לשדל את אביו: "וכי מה יקרה אם אותו עני ישא דרשה וירוויח כמה זהובים?". "בוודאי אין הוא יודע לדרושהפטיר האב – הפרנס. "ואולם", המשיך הבן אבנר להפציר "כאשר בא יהודי ומבקש רשות לדרוש, יש להניח שהוא יודע לדרוש, אנא אבא הרשה לו לדרוש" התחנונים שבפי הבן מצאו מסילות אל לבו של הפרנס וכדי שבנו לא יצטער הסכים למלא את בקשתו מיד קרא לאותו כפרי עני והודיע לו כי הערב יוכל לשאת דרשתו בבית הכנסת. השמועה על הדרשה שישא הכפרי העני עשתה לה כנפיים ברחבי העיר, ובהגיע השעה היעודה התקבצו בני העיר אל בית הכנסת. הכל נשאו עיניהם לעבר הבמה, ואכן, עד מהרה נראתה דמותו של הדרשןהעולה על הבמה. הושלך הס, הכל המתינו לשמוע את הדברים שבפיו אך האיש ממלא פיו מים. הוא עומד על מקומו, בוהה בקהל המביט בו ואינו פוצה את פיו. הדבר הכעיס את הנוכחים, כמה מנכבדי הקהילה פלסו להם דרך לעבר הבמה ושאלו את היהודי הניצב שם: "מדוע אינך מתחיל את הדרשה? ובכלל, לשם מה הנך נועץ מבטים סביבך, האם מחפש אתה מישהו? ממתין לאדם האמור להגיע וטרם בא"? "כן", השיב האיש, "אני מחפש. את אחי אני מבקש". ובראותו את מבע התימהון שהסתמן על פני השואלים, המשיך ואמר: "מחפש אני כאן נקודה של יראת שמים, ולצערי הגדול אינני מוצא. כלום חלילה, אין יראת א-לקים במקום הזה? אך מה אעשה, ולכל מקום שאני מביט, רואה אני רק חטאים ופשעים. יהודים! עשו תשובה" . לשמע דבריו האחרונים של הדרשן נעשה בית הכנסת כמרקחה. הכל זינקו ממקומותיהם לעבר הבמה, ובאגרופים קמוצים אמרו להכות את הדרשן, שהעז לכנותם בכינויים כאלה. חיש קפץ רבי אלימלך – הלא הוא הדרשן הכפרי ממקומו שעל הבמה ונמלט מבית הכנסת. אולם הקהל לא הניח לו, רבים דלקו אחריו עד קצה העיר, ומשלא הדביקו את צעדיונואשו ושבו העירה ובכל זאת, שמע רבי אלימלך הנמלט רעש של צעדים קרבים ובאים בעקבותיו. הוא הפנה ראשו אחורנית, והנה נער אחד רץ לעברו ובעיניו דמעות. אותו נער היה לא אחר מאשר אבנר, בנו של הפרנס.

     "דרשןעצור! עצור!" קרא עתה, ודמעותיו זלגו מעיניו על לחייו. רבי אלימלך נעצר תחתיו ושאל: "מה רצונך בני?" הושיט הנער צרור לא גדול ואמר: "הנה צרור כספי. אנא, יקח כבודו את הצרור כשכר הדרשה" "הן זה ממונו של אביך, וכיצד תתן לי אותו ללא רשותו?" אמר רבי אלימלך בפיו הנער היתה תשובה: "ממון זה היה של אבי, אך כעת הוא שלי. הנני בן יחיד, ומידי יום נותן לי אבי במתנה ארבע אגורות. צברתי את האגורות, והן נצטרפו לכדי שמונה זהובים. הכסף הזה שלי הוא, ואני מבקשך לקבלו כשכר בעבור דרשתך". נטל רבי אלימלך את צרור הזהובים, הניח ידיו על ראש הנער ושאל: "במה אברכך בני?" "כל ברכה תהא טובה בעיני" השיב הנער. "אם כך אברך אותך שבבוא העת נהיה מחותנים". אמר הדרשן, הלא הוא הצדיק רבי אלימלך מליזענסק. והנער שצעיר לימים היה וכצעירותו כן תמימותו, כלל לא עלה על דעתו לשאול לשמו של הדרשן האלמוני.

     חלפו ימים ושנים הנער אבנר היה כבר אב לילדים, ואחת מבנותיו עמדה להינשא לנכדו של הרה"ק מאפטא זיע"א, לאותו נכד היה סב גדול נוסף – הרה"ק רבי אלימלך מליזענסק זיע"א. אך באותו עת כבר היה רבי אלימלך בעולם האמת. בהגיע מועד החתונה נקבצו ובאו אל העיר זנרוביץ, המקום בו נערכה השמחה, שבעים רבנים מפורסמים, בהם כבוד לסבו של החתן, הרה"ק ה"אוהב ישראל" מאפטא זיע"א. כשהגיע "החוזה" הקדוש מלובלין ו"היהודי" הקדוש זיע"א, כולם בקשו לחלוק הצדיק מאפטא אל העיר, שלח לקרוא למחותן ר' אבנר אבי הכלה. בא האיש אל בית האכסניה, ובהיכנסו אמר לו הרבי מאפטא: "רואה אני אור בפניך, ר' אבנר!". הרב ואב הכלה הסדירו את עניני החופה והקידושין לאחר החופה שאל הצדיק מאפטא את ר' אבנר: ספר נא לי, מי אתה ומה מעשיך, שזכית להשיא את בתך לנכדו של רבי אלימלך מליזענסק"? באמת אינני יודע" משך ר' אבנר בכתפיו", יהודי פשוט אני, אך מוקיר ומכבד רבנים ותלמידי חכמים". "כן, יהודי פשוט" אמר הרב מאפטא, "אך בוודאי אתה מכניס אורחים" כן אינני דוחף חלילה וחס את האורחים והעניים מביתי" הגיב ר' אבנר. "אם כך" המשיך הצדק מאפטא, "בוודאי בעל צדקה גדול אתה". "בעל צדקה" – אך לא גדול" השיב ר' אבנר. " אתה בעל צדקה גדול" אמר הרבי מאפטא", ולמרות זאת עדיין אינני מבין משום מה זכית, שבתך תינשא לנכדו של צדיק יסוד עולם כרבי אלימלך. גם אם יהודי הנו ירא שמים, מכניס אורחים ובעל צדקה, עדיין אין בכך די בעבור זכיה כה גדולה, אנא ר' אבנר, ספר נא לי מה עשית בחייך. אולי עשית מצוה כלשהי, מיוחדת במינה, כשהיית נער ? פשפש ר' אבנר בזיכרונו, ופתאום אורו עיניו. "אי פעם, בהיותי נער צעיר, נתתי צרור כסף לדרשן עני". "כיצד נראה אותו דרשן עני?" ביקש הצדיק לדעת. ר' אבנר אימץ את זכרונו ואמר: "נדמה לי שחגור היה בחגורת חבל סביב מתניו, ואם זכרוני אינו מטעה אותי, היה זקנו מדובלל שוב אימץ ר' אבנר את זכרונו, מנסה לדלות עוד ממאורעות אותם ימים "אם כך" קרא הצדיק מאפטא, "היה זה הצדיק רבי אלימלך מליזענסק" . רחוקים. ולפתע זרחו פניו והוא אמר חרש: "אני נזכר שהדרשן גם ברך אותי ואמר שנהיה מחותנים". התרגש הרה"ק מאפטא ואמר: "אכן, גדול היה רבי אלימלך שחזה עתידות וידע כי בבוא היום ישא נכדו את בתו של אותו נער. אך לא זוהי גדולתו, גדולתו של רבי אלימלך היתה, שבגודל ענוותנותו נאות לקבל מידי הנער כמה זהובים כשכר הדרשה ובכך זיכה את הנער .

חוויית השבוע שלי



 

יום רביעי, 27 בינואר 2016

אמרי שפר י"ח שבט ה'תשע"ו



 

ההרגשה זו שמחויב האדם לברך את הקב"ה על כל החסדים שעשה אתו השי"ת, צריך להרגיש גם בשעה שהאדם מרגיש שחסר לו הרבה דברים ומבקש מאת השי"ת שיעשה עמו חסד ויושיעו, גם אז אסור לו לשכוח שמחויב הוא לא רק להכיר אלא לברך את הקב"ה על החסדים שעשה עמו. )לב מרדכי(    

 

      ילד פוגע הוא ילד פגוע.

 

     "עצבות פירושה: חייבים לי, חסר לי. האדם חושב כל הזמן על עצמו, ואין ליבו לשמים. מי אמר שחייבים לך ואתה אינך חייב?!" (רבי אהרון מקרלין)

 

”     עצה זה מה שאנחנו מבקשים כשאנחנו כבר יודעים את התשובה אבל מקווים שלא ידענו.“

 

יגיעה בלימוד תורה (דברי יונה, גליון צח)

     מסופר שהיה רב עני אחד באיזה עיר שישב ועסק בתורה מתוך יגיעה, כשמצא פעם את הרש"ש שוחח עמו בלימוד, ואמר להרש"ש איזה הערה במסכת חולין, הרש"ש מאד נתפעל מן ההערה הזו, אבל זה כאב לו מאד למה הוא לא חשב על זה בעצמו, ואמר לו הרש"ש אני כבר למדתי הגמרא הזו יותר ממאה פעמים, ובכל זאת לא עלה בדעתי הערה זו, ודווקא אתה נפל זאת בדעתך, אמר לו היהודי הזה, במחילת כ"ת אגיד לך את ההבדל ביני לבינך, אמר לו אתה לומד תורה מתוך עושר, שהרי כידוע הרש"ש הייתה לו עשירות, ואני לומד תורה מתוך עוני, והקב"ה נותן מפעם לפעם מתנה למי שהוא עני כי התייגעתי, והקב"ה נתן לי מתנה שמצאתי.

     ואל תחשבו שהרש"ש לא התייגע בתורה, הוא בודאי חיפש ומצא את היגיעות שלו, אחרת לא היה מגיע למדרגות כאלו בתורה, אבל הכוונה היא שהיה חסר לו איזה חלק של יגיעה שלהרב ההוא כן היה, ולכן הוא זכה להארה מסוימת בתורה שלא זכה לה הרש"ש, לכן צריכים להתבונן וכי אפשר לומר שאין לומדים, הרי בודאי יושבים ולומדים, יש הרבה שלומדים בהתמדה, אבל בכל זאת אין רואים את חלק זה של הצלחה שהיה צריך להיות, וחושבני שהסיבה לזה היא, כי בחור בשנותיו בישיבה חסר ממנו הרצון והחשק או ההוה אמינא שיכול לגדול תלמיד חכם גדול, וממילא אינו מתאמץ ביותר, וחסר ממנו עמל התורה הראוי.

חוויית השבוע שלי


נקודה שבועית, פרשת השבוע "יתרו" ה'תשע"ו



בגמרא במסכת נידה כתוב: "תנו רבנן: שלושה שותפין יש באדם - הקדוש ברוך הוא, ואביו ואימו" - בהמשך הגמרא תוסיף ותפרט אילו חלקים בגוף האדם באים מאביו, אילו מאימו ואיזה מהקדוש ברוך הוא וכל זה על מנת להדגיש את חלקו של ה' ביצירתו של האדם, שהרי ללא חלקו באדם לא היה בנו את רוח החיים שקיבלנו ממנו ולא הייתה ניתנת לנו יכולת העמידה שבאה בזכותו, ובמקביל, עצם העובדה שהאבא והאימא שותפים מלאים בחלקם לחלקו של ה' רק מעצימה את משמעותם שלהם בחיים שלנו ובשותפות שלהם ביצירתנו.
בפרשת השבוע שלנו, פרשת "יתרו" -  נקרא על המעמד הגדול והחשוב ביותר בחמשת חומשי תורה הלא הוא מעמד מתן תורה בהר סיני, שם קיבלו בני ישראל את התורה ושמעו את ה' מקריא להם את עשרת הדיברות.
רבים עמדו ופירשו את חלוקתם ומשמעותם של עשרת הדיברות אך ננסה לשים זרקור על נקודה אחת (מיני רבות) מיוחדת בדיברות אלה.
כידוע הדיברות מחולקות לשתי קבוצות של חמש מצוות בכל אחת שהראשונה הפותחת במצוות "אנכי" ומסתיימת במצוות "כבד את אביך ואת אימך" הן מצוות שבן אדם למקום, וחמשת המצוות הבאות הן מצוות שבן אדם לחברו.
אולם בהסתכלות נוספת על הקבוצה הראשונה ניתן לראות שלמרות שאלו מצוות שבן אדם למקום הוכנסה אליהם גם מצוות כיבוד הורים שהיא הרי מצווה של בני אדם. מכך אנו למדים שההורים שלנו נתנו לנו בגופם ממש את החיים שלנו. יש בקריאה הזאת לקיום המצווה החשובה הזאת מעבר לגישת "המגיע לי" שלעיתים טבועה בנו אלא להכיר את הטוב שלנו אליהם. 
הקריאה הזאת אלינו כתובה דווקא בקבוצה של מצוות בין אדם למקום מפני שזו דרישה ברמת חשיבות גבוהה ביותר עבורנו. זו חובה שלנו כלפי ההורים בדיוק כמו החובה שלנו כלפי אלוקים שיש לו,כפי שכבר למדנו, חלק בלתי נפרד בקיום שלנו.
ההורים ביצירתם אותנו דומים לאלוקים: הוא והם בוראים את האדם ולפיכך עלינו לכבדם כפי שעלינו לכבד אותו כבורא עולם וכבוראנו.
שנזכה לקיים את מצוות כיבוד הורים באופן הטוב ביותר!

שבת שלום ומבורך!


חוויית השבוע שלי

תודות : לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם


חוויית השבוע שלי,פרשת השבוע, "יתרו",ה'תשע"ו





יום שלישי, 26 בינואר 2016

אמרי שפר י"ז שבט ה'תשע"ו



 אין קו ישיר בעליה, אלא עליות וירידות, ירידות ועליותובמקום שבעל תשובה עומד אין צדיק גמור יכול לעמוד, זו הדרך: לך - רד - ועלית. (עיטורי תורה(

     אם יש לך משימה קשה, תתייעץ עם עצלן. הוא ימצא לך דרך קלה יותר.

     גם בשעה הכי קשה יש רק  60 דקות..

     ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחן שם ישראל נגד ההר. 3 הכנות לקבלת התורה, א. ויסעו מרפידים מרפיון ידיים שזה עצלות, ב. ויחנו במדבר שישים עצמו כמדבר לעזוב את התאוות וישפיל עצמו, ג. ויחן שם ישראל נגד ההר פירוש להיות כל ישראל באחדות (אור החיים(.

טעות של ילד (נפלאותיו לבני אדם)
     גם לאחר שהיה יעקב שלם ושמח עם הצעד שעשה בחוזרו בתשובה, היה אחיו עמוס מפקפק, מאמין ואינו מאמין, רוצה אך אינו מעיז, חושש לנסות ופוחד מכשלון. יעקב הרבה עליו דברים, ולבו של עמוס היה רפה עדיין מכדי לקום ולעשות מעשה. בשלב מסוים החליטו כי יעלו יחדיו לביתו של הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א מבני ברק, בכדי לשטוח בפניו את הספקות והלבטים של עמוס. "אבא רחום", היה לבו של יעקב מתפלל כל הדרך, "היה עמדי, למענך. זכיתי לראות אור באורָך, זכה גם את עמוס בטעם חיים. תהא השעה הזאת שעת רצון מלפניו, להחליט ולשוב".
     המונית נעה ברחובותיה העמוסים של בני ברק, רחוב חזון איש פינת האדמו"ר מגור, נעצרים לברר כתובת: "סליחה ילד, היכן ביתו של רבי חיים קנייבסקי?" "תרדו כאן", מורה הילד, מכאן תלכו ישר ישר עד רחוב מלצר, נדמה לי ששם, מול אולם 'ווגשל', גר הרב קנייבסקי".
     שלמו למונית, יצאו והתחילו ללכת "ישר ישר". הא, בני ברק. לך תסביר לבני ברקי מן השורה מה זה 'בני ברק', נסה להסביר לחרדי מלידה מהי בני ברק עבור תושב קיבוץ שעל מפתן התשובה... הילדים, הבניינים, בתי הכנסת, המודעות, הצפיפות המשפחתית, הצניעות והאושר.
     מתקדמים ברחוב מלצר, כשלפתע מאחוריהם שני ילדים אצים-רצים, מתנשמים ומתנשפים, כל עוד נשמתם בם: "סליחה", רועד קולו של אחד מהם ממאמץ המרוצה, "זה אתם מהמונית?" כן, זה הילד שהורה להם את דרכם לכאן. "סלחו לי, סליחה, פשוט טעיתי. אחרי שהלכתם שאלתי ליתר בטחון את חבר שלי היכן גר הרב קנייבסקי, התברר לי שפשוט הטעתי אתכם, אתם בכלל לא באזור הנכון..."
     חיוך עלה על פניו של עמוס: לך תמצא ילד חינני שכזה בכל עשרות הקיבוצים שהוא מכיר. ללא ספק, יש 'כאן' משהו שאין 'שם'... הילד התחנן: "אני מוכן ללכת אתכם, ממש עד הדלת. רק אתקשר להורי ואודיע שאני יאחר קצת, משם אתלווה אליכם בדרככם, אני יודע בדיוק היכן זה".
     הילד השני משך בשרוולו של המתנצל, לחישתו נשמעה ברור: "נראה לי שאתה חייב לשלם להם מונית". הילד הוסיף נימה נוספת להתנצלויותיו: "וודאי. אני מוכן לשלם לכם 'מונית' עד שם, הרי אני גרמתי לכם את הטעות. אין לי כסף, בואו עמי הביתה, כאן לא רחוק, הורי וודאי ישמחו לשלם לכם את המונית. כה טיפש הייתי, לא היה זה נכון מצדי לומר לכם בבטחה שכזו, אם איני בטוח בכך..."
     דמעה גלשה על לחיו של עמוס. לפתע, הוא לפת את זרועו של יעקב בחזקה, בקול חנוק אמר ברורות: "אין צורך בשום רב, בא הביתה. אני חוזר, אני עוזב הכל, אני רץ אליהם. אם כאלה הילדים שלהם – אני יחד איתם, באש ובמים".



חוויית השבוע שלי


יום שני, 25 בינואר 2016

אמרי שפר ט"ז שבט ה'תשע"ו


"אנכי ה' אלוקיך" נאמר בלשון יחיד, כי הבנת האלוקים והדעת להשגת גדולתו אינן שוות לכל נפש. כל אחד ואחד משיג על-פי מדרגותיו הרוחניות וידיעתו בתורה. לכל יחיד הבנה והשגה אחרת ב"אנכי". (שפתי כהן)

    האות הראשונה מעשרת הדיברות היא א ("אנכי"); האות הראשונה של המשנה היא מ ("מאימתי"); והאות הראשונה של הגמרא היא ת ("תנא"); ויחד הן אותיות 'אמת'. זהו שנאמר (תהילים קיט) "ראש דברך אמת ולעולם כל משפט צדקך" – "ראש דברך" של תורה שבכתב ושבעל-פה - "אמת", שהם "כל משפט צדקך". (עיטורי תורה)
     
     ''וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמור, אנכי ה' אלוקיך" (שמות כ,ב). כל התורה כולה ניתנה רק כדי שכל העולם יֵדע ש"אנכי ה' אלוקיך". (רבי אלימלך מליז'נסק)

"     חז"ל אמרו 'היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה'. העני אינו מתבייש לבקש לחם כשהוא רעב. גם כשאינו מבין עניין בתורה אין הוא מתבייש לשאול" (רבי דב-בער מביאלה(


טעות שיש לה מענה ('נפש שמשון' על סידור התפילה עמוד טו)
     משל נפלא שיש בכוחו כדי לתאר לנו את חשיבות פתיחת היום באמירת 'מודה אני', סיפר רבה הבלתי נשכח של אופקים, הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל: ר' ראובן היה 'עולה חדש' בארץ הקודש, על כל המשתמע מכך. רק כמחצית השנה עברה מאותויום בו עקר מביתו הנאה ששכן באחת מערי החוף המערבי של ארצות הברית, בטבורה של שכונה מבוססת, ובליבה של קהילה יהודית חמה ואוהבת.
     מתוך אהבת ארץ הקודש שפיעמה בלבבו, הוא עקר ממקומו, בלא שהקדיש מחשבה רבה לעתידו החומרי בארץ הקודש כמו לקשיי ההתאקלמות שבודאי יהיו מנת חלקו בשנים הראשונות. היה ברשותו די ממון כדי לרכוש לעצמו דירה מרווחת, באחת משכונות ירושלים החרדית, ועוד נותר לו די כסף כדי לרכוש רכב שישמש אותו ואת משפחתו אך קשיי השפה וחוסר הבנתו בסגנון החיים של בני ארץ הקודש, הקשו עליו מאוד.
     בארץ לא היה לר' ראובן כל מודע וגואל, מלבד ר' שמעון, קרוב משפחה בדרגה שנייה שרק מאז הגיע הנה החל להירקם ביניהם קשר של ממש. קשר זה הועיל לר' ראובן עד מאוד בהתאקלמותו בארץ, באדיבותם כי רבה פתחו ר' שמעון ומשפחתו את ביתם ואת אוזנם לפני משפחת ר' ראובן, והשתדלו ככל יכולתם לתת מענה לבעיותיהם.
     ביום מן הימים, כמחצית השנה לאחר בואם לארץ, צצה לה בתיבת הדואר של משפחת ר' ראובן מעטפה לבנה. ר' ראובן פתח את המעטפה בסקרנות, ולא הופתע לגלות בתוכה הזמנה מרגשת לחתונת בת זקוניו של ידידו החדש וקרובו משכבר הימים - ר' שמעון, אשר נועדה להתקיים בעוד כשבועיים ימים בעיר בני ברק. מאז הגעתי לארץ, חשב ר' ראובן, טרם זכיתי לבקר בבני ברק, כעת תהיה זו בודאי הזדמנות נאה לכך...
     בהגיע היום המיוחל התניע ר' ראובן את המכונית, וכבקי ורגיל פנה לכיוון היציאה מירושלים ופתח בנסיעה. אלא שכאשר הלכה הנסיעה והתארכה, החל הוא להבין שמשהו כאן השתבש. שעתיים כבר עברו מאז יצאו מירושלים, וטרם הגיע ליעד. הוא ניסה לעקוב אחר השילוט, אולם השמות הלא מוכרים בלבלוהו לגמרי. אדהכי והכי מצא עצמו ר' ראובן בפתחה של העיירה הדרומית 'מצפה רמון'. בשעת לילה מאוחרת זו כמעט לא היו עוברים ושבים ברחוב, ואלו שכן היו לא ידעו לכוונו למקום מבוקשו. מהר מאד הבין ר' ראובן שלחתונה הוא כבר לא יספיק להגיע, ובפחי נפש פנה לשוב לירושלים.
     מספר ימים חלפו ובביתו של ר' ראובן מתקבלת שיחת טלפון לא מפתיעה, מעבר לקו התעניין ר' שמעון באדיבות, אך בציפייה למענה הולם, לסיבת אי הגעתו של קרובו היחיד לחתונת בת זקוניו. ר' ראובן התנצל מעומק ליבו. הוא תיאר לבן הדוד כיצד יצא עם משפחתו מירושלים בשעה מוקדמת כדי להספיק להגיע בזמן לחתונה. אולם מחוסר התמצאותו בכבישי הארץ, איתרע הדבר והוא מצא עצמו לבסוף ב...מצפה רמון. ר' שמעון הקשיב לדברים והשתתף בצערו, הוא הבין היטב את גודל מפח נפשו של ר' ראובן, ואף הפציר בו לבוא ולשמוח עימם לכל הפחות בשבת ה'שבע-ברכות'.
     למזלו של ר' ראובן היה לו מענה הולם, אמר הרב פינקוס, אולם נחשוב נא מה היה אילו במקום זאת היה עונה לבן-דודו: שכחתי לבדוק בהזמנה היכן מתקיימת החתונה, חשבתי שהיא אמורה להתקיים בכלל במצפה רמון... הלא אז בודאי הייתה לבן הדוד סיבה טובה לבוא אליו בטרוניה – וכי לא יכולת להביט בהזמנה בטרם צאתך?! הלא זוהי רשלנות שאין כדוגמתה!
     ולענייננו, סיים הרב פינקוס, לדאבון לב. במהלך היום אנו עושים לא מעט טעויות, אלא, שאם כל זה קורה כתוצאה מטעות, עדיין אפשר לסלוח על כך. אך אם הסיבה לכל הכישלונות הללו היא אי ידיעת חובת האדם בעולמו, הרי שיש כאן תביעה גדולה על האדם - הלא היה עליך לברר את כל זה קודם! לכן חשוב כל כך שנפתח את הבוקר בהצהרה שיש בה כדי להזכיר לנו לפני מי אנו עומדים, ולפני מי אנו עתידים ליתן דין וחשבון. כך נשכיל לנווט את סדר יומנו כראוי לעבדיו של מלך מלכי המלכים הקב"ה. 



חוויית השבוע שלי

יום ראשון, 24 בינואר 2016

אמרי שפר ט"ו שבט ה'תשע"ו


גבר אחד נפטר ובשעת הקבורה החל מישהו להספיד אותו: "הוא היה בעל למופת, אדם הגון, אב לדוגמא..." האלמנה התכופפה לעבר בנה ואמרה לו בלחש: "לך תסתכל בקבר שלא התבלבלנו עם הלוויה של מישהו אחר"   

     "ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר" (יט, טז) אנו מציינים את מעמד הר סיני כ"זמן מתן תורתנו" ולא כ"זמן קבלת תורתנו“, מפני שבמעמד הר סיני הייתה רק נתינת התורה, בעוד קבלתה תורה – זמנה בכל עת. זאת ועוד. נתינת התורה הייתה במידה שווה לכולם, אך קבלת התורה, לעומתה, אינה במידה שווה. יש שמתאמץ ונוטל הרבה, ויש שנוטל רק מעט. ( רבי מנחם מנדל מקוצק)

     "וכל העם ניצב עליך מן הבוקר עד הערב" (יח, יד) -  לכאורה מה היה חסר לבני ישראל במדבר, מזון היה להם ברווח, בגדים לא חסרו להם, שהרי שמלתם לא בלתה, אם כן, על מה היו מריבים זה עם זה, אלא כך דרכה של מחלוקת, בעלי ריב מוצאים מקום למחלוקות אפילו במדבר. (לקט אמרים)

     זו לא חכמה לתת ביקורת על השני ולסמן איקסים על כל מה שהוא עושה. התשובה שיש להשיב לכל המבקרים למיניהם היא: 'בשמחה רבה, בוא נראה אותך עושה את זה טוב יותר...'

טעות לעולם חוזרת (הרב מנחם אינגבר) 
     כבני אדם, אנו עושים לעתים טעויות. טעות היא חלק מהותי בלימוד ובגדילה האנושיים. ב''פרקי דרבי אליעזר'' מובא שאחד הדברים שנוצרו לפני בריאת העולם זו תשובה. נשאלת השאלה: איך אפשר לברוא מה שנועד לתקן טעויות עוד לפני שבוראים את העולם, עוד לפני שנעשו טעויות? ודרשו חכמי המוסר כי מכאן בהכרח שטעויות הם חלק מהבריאה, כדי לגדול אנחנו חייבים לעשות טעויות, ולכן נבראה התשובה – לתקן את הטעויות שעשינו. ללמוד איך להיות יותר טובים יכולים רק שמוכנים להסכים להודות ולהכיר בכך שעשינו טעות. 
     בכל מקרה של טעות, אסור לנו לחשוב שאם טעינו, נכשלנו. יש להפריד בן מעשינו לבין מי שאנחנו. יש לדעת שלטעות זה דבר נורמלי ובלתי נמנע. וכשאנחנו טועים זה לא אומר שאנחנו טעות אלא שעשינו טעות. והיא גם מעידה על עשייה – מי שלא עושה לא טועה, וטעות היא האפשרות למינוף עצמי. בוודאי שיש לבחון את הטעות, לחפש איזה ידע החמצתי או נעדר שאתו הייתי פועל אחרת. לבחון את רצף הדברים כי טעויות לא קורות בבת אחד כטעות ענקית, אלא הוא רצף שהוביל לטעות הסופית. וכשבוחנים אותו ומזהים – אפשר לבחור אלטרנטיבה, כיצד ננהג בעתיד במצב דומה. מתוך כך נזהה אלו שינויים צריך לעשות כדי להצליח. ובכל מקרה, אין כבעל ניסיון וכדאי להיעזר בהם.


חוויית השבוע שלי



אמרי שפר י"ד שבט ה'תשע"ו


 האדמו“ר מרופשיץ זצ“ל אמר פעם: לעתיד לבוא ישב המשיח באולם גדול ויבקש מכל אחד להניח את צרור צרותיו ועושרו. לאחר מכן יכניס כל אחד לפי תורו ויאפשר לו לקחת איזו חבילה שהוא בוחר, ולאחר שכל אחד סוקר את החולי והעשירות המצויים לפניו, בוחר הוא את הישן והמוכר – את החבילה שלו - אותה הניח לפני רגע... מכאן שאין להתקנא באדם אחר ובוודאי שאין לנו לחמוד את של חברנו שהרי אינו שלנו.

     הרמב"ם כתב (בהלכות דעות פ"ב ה"ו): "אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אלא תוכו כברו, והעניין שבלב הוא הדבר שבפה, ואסור לגנוב דעת הבריות... ואפילו מילה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות.".

     התפארת ישראל כתב: "וכלל כאן, רע ונכרי, עשיר ועני,  נקלה ונכבד, שעל ידי שיקבלו בסבר פנים יפות ולא בפנים זועפות, תתגבר האהבה בין אדם לחבירו, וירוויח גם העושה כן שירבו אוהביו ומכבדיו, ובלעדי אוהבים וריעים, האדם הוא כערער בערבה".

וכה כתב רבינו המהר"ל (דרך חיים, אבות פ"א) "שלימות עבודת ה' שיהא האדם שלם עם בוראושלם עם חבריו, ושלם עם עצמו". שלימות זו באה מתוך עמל בתורה וקיום מצוות, בשילוב חיזוק בעבודת המידות וחיי חברה נאותים. כשהאדם חש שמעשיו רצויים בעיני ה', הוא מתמלא שמחה 'בין אדם לעצמו

טעות-דפוס גורלית (ע"פ ספר 'כיסופים' לתולדות חייו)
     נמל חיפה חשון תרצ"ו. מסיפון האניה 'קושציושקו' יורדים לאיטם בני משפחת בורשטיין הפולנית. האב הרה"ח ר' משה, זוגתו ובנם התינוק נחמן ישראל.בתקופה זו עדיין לא פילל איש כי קרוב מאד היום בו כל יהדות פולניה תעלה על המוקד רחמנא ליצלן, גם רבי משה ומשפחתו לא עלו לארץ ישראל מפחד השואה, הסיבה שבגינה עשו בני המשפחה את הדרך הקשה, נעוצה בכך שרבי משה זכה בצעירותו להתקרב לדרך רבינו הקדוש, והרי רבינו אינו משאיר ספקות בנדון זה; "מי שרוצה להיות יהודי, דהיינו לילך מדרגא לדרגא – אי אפשר כי אם על ידי ארץ ישראל"... "ארץ ישראל הזאת בפשיטות, עם אלו הבתים והדירות"... "שרצונו שכל איש ישראל, כל מי שרוצה להיות איש ישראל באמת יסע לארץ ישראל, ואף על פי שיש לו מניעות רבות על זה, ישבר כל המניעות וילך לשם כי זה עיקר נצחון המלחמה כשזוכין לבוא לארץ ישראל" - - - (חיי מוהר"ן ט"ו).
     הנה הגיע היום המאושר בחייו, לאחר ניסים והרפתקאות רבות, החל מהשגת הסרטפיקטים ועד להצלה ברגע האחרון מגיוס לצבא הפולני – זכה רבי משה בורשטיין ומשפחתו לצעוד את הד' אמות הראשונות שלהם בארץ הקודש.
     אולם כנראה שהנסיונות עדיין לא פסקו, אם אין זוכים באמת, אפשר להגיע לארץ ישראל ובה עצמה להכנס ולשקוע בטומאת ארץ העמים רחמנא ליצלן. בדרכים שונות ומשונות הצליחו ראשי הסוכנות והמפלגות החילוניות להעביר על דתם משפחות וקהילות שלימות, שעזבו את מסורת אבותם ובתואנה של מצוות יישוב הארץ עזבו את כל שאר מצוות התורה ל"ע.
     הנסיון הזה הלך והתדפק גם לפתחה של משפחה צעירה זו שהגיעה ארצה אך זה עתה. כבר בבית העולים החיפאי עטו עליהם אנשי הסוכנות ופעילי מפלגות שונות כשכל אחד מנסה לשכנע מדוע כדאי לעבור להתגורר דווקא בקיבוץ או במושב שבשליטתו. אך רבי משה לא הסתכל על שום דבר מלבד על עיר הקודש ירושלים, הוא ידע היטב כי אם קיימים בארץ חסידי ברסלב הרי שהם מתגוררים בירושלים העתיקה, הוא אינו מוכן לשמוע על שום מקום מלבד ירושלים המקודשת.
     היה זה דווקא עסקן חרדי שניסה להניא אותו מתכניתו: "ירושלים? הנך יודע מה מצפה לך בירושלים? הרי לתושבים אין ממה להתפרנס, קיים מחסור חמור בדירות והצפיפות נוראה, התנאים ירודים ביותר, הרעב מציק ומחלות מפילות חללים, הזאת העיר שבכוונתך לדור בה?" אך רבי משה לא נשאר חייב, "אכן, באתי לארץ ישראל על מנת לגור בירושלים, אין לי כל מחשבה אחרת!!!"
     בכל זאת הדיבורים אט אט התחילו למצוא מסילות ללבו של רבי משה, האחריות לשלום משפחתו החלה לנקר במוחו, הרי אין לו כל קרובי משפחה בירושלים ומי יעזור לו בחבלי הקליטה? העסקן שראה כי החומה התחילה להסדק אף בא עם הצעה מפתה למדי: "העיר ראשון לציון נמצאת כעת בתנופת התפתחות מואצת, שם תקבל משק, פרה ותרנגולים, וכמובן בית ראוי למגורים עם תנאים מצויינים..."
     היות והשבת הלכה והתקרבה, החליט רבי משה לדחות את ההחלטה עד לאחר השבת. במוצאי שבת ישב וזימר זמירות מלוה-מלכה בנוסח הוותיק של חסידי ברסלב ולאחר מכן אמר בהתעוררות את התחינה הארוכה "רבון העולמים". לפתע עצר, המילים כאלו נעתקו מפיו, בקטע האחרון של התפילה נפלה משום מה טעות דפוס ובמקום "ראשון לציון הנה הינם" הודפס בטעות "ראשון לציון הנה חינם"... הוא בודק שוב, אכן, המילה חינם מודפסת שחור על גבי לבן. התחינה מסתיימת ובפיו של רבי משה מונחת כבר התשובה הסופית: "ראשון לציון – הנה חינם" – אם אעבור לראשון לציון אין ספק כי לחינם כל המאמץ של העליה ארצה, כנראה שהחיים הרוחניים שם לא יהיו בדיוק 'קדושת ארץ ישראל'... אבל ההמשך של התפילה גם הוא ברור "ולירושלים מבשר אתן" המגורים הקבועים יהיו בעזרת השם בירושלים עיר הקודש.
     זכה רבי משה להתגורר בירושלים העתיקה ביחד עם שאר חסידי ברסלב, לגדל דור ישרים מבורך בדרך הירושלמית הוותיקה, כשהוא מזכיר לטובה את אותה טעות דפוס שחרצה את גורלו וגורל עתיד ילדיו. בערוב ימיו אף ביקש מפורשות: "על המצבה שלי תכתבו שהתגוררתי בין חומות ירושלים מתוך מסירות נפש!"


חוויית השבוע שלי


יום חמישי, 21 בינואר 2016

אמרי שפר י"ב שבט ה'תשע"ו



בזמננו כבר בגיל הרך חושבים על 'תכלית'. עיקר שאיפתו ומבוקשו של נער צעיר היא להגיע למשרה נכבדה שיש עמה משכורת גבוהה ומובטחת. גישה זו בטעות יסודה. בראש ובראשונה חייב כל נער יהודי לקבל חינוך תורני עשיר, ורק אחר-כך יתחיל לחשוב על 'תכלית', והקב"ה, הזן והמפרנס את הכול, ודאי ימציא גם לו את פרנסתו בשפע. (הרבי מליובאוויטש)

'     במקום שיש אחדות יש ברכה'. והיינו רמז לא' ב' - א': אחדות. ב': ברכה. ("נפש החיים" א' לרבינו חיים פאלאג'י)
     
     "הנני ממטיר לכם לחם... למען אנסנו היֵלך בתורתי" (שמות טז,ד). כשהעני הוא ירא שמים אין בכך רבותא; כל העניים הם מטבעם יראי שמים. הניסיון האמיתי יהיה בשעה ש"הנני ממטיר לכם לחם מן השמים"; רק אז אוכל לדעת אם אמנם יראים אתם באמת. (בן פורת יוסף)
    
     הרה"ק רבי זוסיא מאניפולי אומר: מה א-לוהים היה זה אילו הייתי אני צריך ללמדו כיצד ובמה לעזור?

     ''הרסנו את העולם הישן מתוך רצון לבנות עולם חדש, אבל לא השכלנו להבין שמחורבות יש פרנסה רק לארכאולוגים". 

     "ובבוקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה'" (שמות טז,יד). לאכול לחם לשובע ובכל-זאת לזכור את ה' – זו רבותא! (רבי נפתלי מרופשיץ)

     ''ויאמרו לאמור" בקשתם של ישראל הייתה שיזכו לומר שירה זו תמיד, באותה התלהבות שאמרוה בעת קריעת  ים-סוף.

     חסיד אחד התלונן לפני הרבי מהר"ש מליובאוויטש על מצבו הקשה בפרנסת ביתו, וסיים במילים "מאין יבוא עזרי" (תהילים קכא,יא). השיב לו הרבי: הלוא בהמשך נאמר "עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ". הוא הזן והמפרנס את צבא השמים וצבא הארץ, לכל בריה ובריה לפי צרכיה, בעתה ובזמנה.
טלפון בהשגחה (ברינה יקצורו, עלון 180)
     כתוב בתורה הקדושה: "כִי מִי גוֹי גָדוֹל אֲשֶר לוֹ אֱֹ-לקִים קְרֹבִים אֵּלָיו כה' אֱֹ-לקֵּינּו בְכָל קָרְאֵּנּו אֵּלָיו" (דברים ד'). כמה מאושר צריך להיות כל יהודי היודע שבורא כל העולמות הוא אביו, המנהל את חייו בכל רגע, וכל מקרה ודבר בחייו הוא חסד ה' הנעשה לטובתו! יהודי כזה שמח בכל מצב ובוטח בה'.
     לפנינו מעשה מדהים המראה שהכל מושגח: מלון 'גלי צאנז' בעיר נתניה. בשבת זו, אמורים להתארח כאן במלון קרוב למאה ילדים מיוחדים, הבאים מטעם ארגון החסד "רפואה וחיים" של חסידות ויז'ניץ. מאה ילדים שברא אותם הקב"ה מיוחדים במינם. ילדים מיוחדים אלו יוצאים הישר ממקום לימודיהם ביום שישי, ונוסעים לשבת של הנאה ושל שמחה בנתניה. כל ילד מקבל מתנדבת אחת, יקרה ומסורה, שמטפלת רק בו במשך השבת.
     יום שישי בצהרים. בלובי המלון יושב רכז הארגון, הרב נפתלי ויינברגר שליט"א, מוטרד במחשבות. מארגן נוסף של השבת נגש אליו ושואלו: "הרב ויינברגר, קרה משהו? אתה נראה מטרד ביותר", הרב ויינברגר נאנח עמוקות. "אמו של אחד התקשרה וספרה שבנה חלה בחזרת ואינו יכול יבוא לשבת", חזרת? זו לא מחלה מסוכנת", אומר המתנדב. "נכון" מסכים הרב ויינברגר, אני רק חושב את מי להביא במקומו". "מה פרוש את מי? תבחר את המקרה הקשה ביותר", מייעץ המתנדב, 'המקרה הקשה ביותר'? תוהה הרב ויינברגר, "איך אני יכול לדעת מה הכי קשה כאן..."?
     שני המארגנים שקעו במחשבות. את מי באמת יבחרו להביא לשבת במקום הילד שלא מגיע? רשימת הילדים מונחת לִפְנֵּיהם. כל ילד וסיפורו הכואב, כל משפחה והקושי שלה. לבסוף הרב החליט על אחד השמות. דוקא לא בין המקרים הקשים ביותר, אבל ליבם אמר שהילד הזה זקוק לעזרה. הם מתקשרים לביתו של הילד. אין תשובה. איש אינו עונה בבית. מתנדבי האגודה מנסים לאתר את מספר הפלאפון של האב ומתקשרים אליו. הרב ויינברגר מחייג ושומע את אב המשפחה מדבר בקול שקט ושבור. "שלום, מדבר נפתלי ויינברגר 'מרפואה וחיים'. תגיד, אולי אתה רוצה לשלוח את הבן שלך לקיטנה היום. סליחה שאנו מודיעים לך ככה מהרגע להרגע. אבל בדיוק עכשיו ביטל מישהו את ההגעה שלו לשבת, אז רציתי להזמין את הבן שלך כאורח הכבוד לשבת".
     שקט בקו. האב המום לגמרי, מתקשה להאמין שהטלפון הזה מגיע אליו. "אתה מתקשר אליי לבקש ממני שאשלח את הילד המיוחד שלי לקיטנה שלכם"? צועק האבא בקול. הרב ויינברגר נבהל מעט. אולי נעלב האב, אולי ההזמנה אינה מוצאת חן בעיניו? ואז מספר אביו של הילד המיוחד: "אני נמצא פה בתחנת דלק עם המשפחה", מספר היהודי, "אנחנו בדרך למירון לעשות חלאקה, לאחד הילדים שלנו. את ילדנו המיוחד, השארנו אצל חברה של אשתי, אותה הילד אוהב. למרבה הצער, נפטר חמיה של החברה. היא ובעלה נוסעים עתה מהבית ואמרו שהבן שלנו לא יוכל להיות אצלם בשבת. החלטתי לחזור הביתה. הילדים אמנם מתמרמרים כאן, אבל אין לנו ברירה. וככה, דקה לפני שאני מתניע את הרכב להסתובב ולחזור הביתה, אתם מתקשרים לבקש לארח את הילד שלנו לשבת! יש השגחה יותר פרטית מהשגחה פרטית כזו? אדם רק צריך משהו, וכבר הקב"ה שולח לו את הישועה פעמים, אפילו לפני שביקש ממש "טרם יקראו ואני אענה"! "אין לכם משג איזה חסד עצום אתם עושים איתנו, הילדים הבריאים שלנו, בקושי זוכים לשבתות שבהן אנחנו מתייחסים אליהם. כל כך התכוננו לשבת זו, וכמה הצטערנו מביטולה, ועכשיו אנחנו שמחים כל כך בזכותכם!
     ההורים הביאו את הילד למלון והשמחה היתה מרוממת ומלווה בדמעות של אושר. השבת נכנסה והיתה מלאה בחוויות לילד המיוחד במלון ואף למשפחתו. מיד כשיצאה השבת, אביו של הילד מחייג לרב ויינברגר שמח ומאושר, ומבקש לשלם על האירוח. הרב ויינברגר מסרב בכל אופן, ומודה לאב על שנתן לו את הזכות להיות עם הבן שלו... "תבינו", אומר האב, "מישהו נתן לי לשלם לכם על האירוח בשבת זו". הסתבר, כי באותה שבת שהה במירון עשיר גדול מאנגליה. האיש, בעל לב חם נפגש עם אביו של הילד. בין היתר, סיפר האברך לעשיר, על ההשגחה הפרטית שליוותה אותם בנסיעתם למירון, והחסד הגדול שעשו אגודת 'רפואה וחיים'. "כמה עולה לך שבת כזו"? התעניין העשיר... "לי, השבת לא עולה כלום, האגודה היא שמשלמת, אך אינני יודע מניין להם הכסף". העשיר היה מופתע וביקש שאברר לו זאת. "איך זה שיבואו אנשים, יקחו את הבן שלך, יטפלו בו, ירחצו אותו, ישמרו עליו, יארחוהו במלון על חשבונם בלי לבקש ממך כסף..."? "עשיתי ברורים אחדים", מספר האב לרב נפתלי ויינברגר, "וגליתי פתאום שאתם אוספים פרוטה לפרוטה כדי להגיע לסכום שיכסה את הוצאות השבת הזו. גם אני עצמי הייתי מופתע. תמיד אני טרוד כל כך ולא זוכר בדיוק לחשב זאת... אז הנה, הוא (העשיר) כל כך התפעל, שהשאיר לי בעבורכם סכום נכבד בעבור הוצאות השבת לבני ולילדים נוספים".
     הפעם היה תורו של הרב ויינברגר להתרגש עד דמעות... באמת לא ידעתי איך אני 'מכסה' את השבת הזו..." – הוא אמר. "סמכתי ובטחתי בה' שיעזור לי להגיע לסכום הנדרש. והנה, הקב"ה ברוב רחמיו, ידע את המצוקה של ההורים, את השמחה וההנאה של הילדים, את הרצון שלנו להיטיב לברואיו באמת, אז ה' דאג לנו גם לפרט הזה. ללמדנו, שהעולם מנוהל כל רגע ורגע בהשגחה ובדיוק מופלא ע"י הבורא חי העולמים, כל דבר נעשה ברגע המתאים. אין טעויות! הכל נעשה בשלמות ע"י בורא כל העולמות, וה' חפץ להיטיב לעושה רצונו...! כי אין עוד מלבדו.

טעות בזיהוי [חיים ולדר]
     פעם, כששדכן קבע פגישה, הוא היה נותן לבני הזוג סימן זיהוי, כמו עיתון מסוים. אבל זה היה פעם. לא בימינו. וכשאין סימן זיהוי, עלולה להתרחש... טעות בזיהוי! סיפור מדהים, עם מוסר השכל בלתי צפוי
..
     הסיפור שלנו התרחש לפני כעשר שנים. הייתי בחור בן 22 בתקופת השידוכים. למדתי בישיבה ידועה וטובה, ונחשבתי לבחור למדן ומקובל מאד בחברה. קיבלתי הצעות טובות, ב"ה, כולל כאלו שהציעו לי לדאוג לפרנסתי בשנים שלאחר מכן על מנת שאוכל להמשיך ללמוד תורה. בקיצור, רק צריך הייתי להחליט. בעניין הזה די התקשיתי, אולי בגלל שהמבחר היה כל כך גדול. וכאן הסיפור שלי מתחיל.
     הוצע לנו שידוך. ביררנו, והמידע שהתקבל היה מצוין. הכל מסביב התאים, קבעו לנו פגישה בלובי של מלון. הגעתי לשם, והיא כבר ישבה ליד אחד השולחנות. שאלתי אם היא רבקה (שם בדוי), והיא השיבה בחיוב. התחלנו לדבר. שיחה קולחת. התאמה מלאה. בתחילה היינו שקועים בשיחה, ולא שמנו לב למה שמתרחש מסביב, אולם לאחר זמן מה ראינו שבשולחן לידינו יושב בחור וממתין. הבנו שהוא מחכה לפגישה, אלא שהוא חיכה יותר מדיי זמן. הזמין לעצמו קולה, וכל הזמן הביט מסביב. היה ברור שהוא מחכה. וזה עוד לא הכל: בצד המרוחק של הלובי, ישבה בת חרדית בגיל השידוכים, גם היא המתינה בעצבנות לפגישה. בשלב מסוים הבחור קם ונעלם. היא נשארה עוד כחצי שעה, ולאחר מכן התייאשה ונעלמה אף היא. ושנינו משכנו בכתפינו. זה בהחלט היה מוזר.
* * *
     כשסיימנו את הפגישה, קבענו שאת הפגישה הבאה - תתאם בינינו השדכנית. ליוויתי אותה למונית ולאחר מכן נסעתי לביתי. ברגע שאני פותח את דלת הבית, ההורים שלי מסתערים עליי: "מה קרה? איפה היית??? דאגנו לך!!!" לא הבנתי מה הם מדברים. "הייתי בפגישה במקום שקבענו." ההורים שלי הביטו בי בתדהמה. שמתי לב לכך שאמי היסטרית. אבי אמר לי: "אז למה הבחורה חזרה הביתה ואמרה שלא הגעת לפגישה?" כעת היה תורי להיות המום. "מה??? ככה היא אמרה??? היא נורמלית? הרי שוחחתי איתה שלוש וחצי שעות! על מה היא מדברת?" ההורים שלי לא האמינו לי בתחילה, אך כשראו את ההלם שעל פניי, מיהרו והתקשרו לשדכנית, מסרו לה את דבריי, וזו חזרה לאחר כמה דקות וטענה: "הבחורה טוענת שהיא המתינה בלובי והבחור לא הגיע." עמדתי על כך שהוריי יתקשרו לבית הבחורה, כדי שאוכל לדבר איתה, והם עשו זאת. מייד כשהוריי מסרו לי את השפופרת, הבנתי מה קרה. זה היה קול אחר. הבחורה שפגשתי, לא היתה הבחורה אותה הייתי אמור לפגוש. סיפרתי לה מה קרה. התנצלתי בפניה ואמרתי שאשוחח עם הוריי ונראה מה לעשות. סיימתי את השיחה וסיפרתי להוריי על הטעות הנוראה. נפגשתי עם בחורה אחרת, וזו שהוצעה לי נותרה בודדה. ההורים שלי התחילו לצחוק על הטעות המשונה, ולאחר שהתאוששו, שאלו מתי אני רוצה לפגוש בזו שהציעו לי. אמרתי להם שיש עוד בעיה. הבחורה שנפגשתי איתה מאד מתאימה לי. ההורים שלי לא ידעו מה לומר. אמא שלי שאלה: "מי היא, מה השם שלה?" "רבקה," אמרתי. "ממש כמו זו שהייתי צריך להיפגש איתה." "רבקה מה?" לא ידעתי את שם המשפחה. "איפה היא לומדת?" ירתה אמי. "בסמינר," עניתי. לפתע ירד לי האסימון. התחלתי לשחזר את כל השיחה שלנו, והתברר לי כי על אף ששוחחנו שלוש וחצי שעות - אני לא יודע על הבחורה הזו שום כלום. לא שם משפחה, לא שם סמינר, ואפילו לא את העיר שהיא גרה בה. שום דבר.
     אמרתי להורים שלי (ההמומים): "אני חייב להיזכר במשהו שהיא אמרה, שיעזור לי לדעת מי היא." הסתגרתי בחדר והתחלתי לשחזר. היא אמרה שיש לה אחים בישיבות, ולא אמרה כמה ואיפה. היא אמרה שיש לה שני אחים בתלמוד תורה, ולא אמרה איזה. היא דיברה על שאיפות, על מחשבות ודעות - אבל שום דבר על הרחוב בו היא גרה, או העיר או בית הספר או הגן. ידעתי רק את השם הפרטי שלה, ואתם יודעים מה, גם בזה כבר לא הייתי בטוח...
* * *
     במהלך הימים שלאחר מכן, החלה משפחתי במסע בלשי שמטרתו למצוא איזו רבקה שנפגשה בטעות עם מישהו אחר. צלצלנו לכל השדכנים והשדכניות שאנחנו מכירים - וכלום. אחרי כמה שבועות של חיפושים, התחילו ההורים שלי להעלות שוב את ההצעה המקורית. אמרתי להם שבינתיים אני לא שומע הצעות שידוכים נוספות. לא היה לי ספק שאם אפיץ זאת בין השדכנים - בסוף הם יצליבו מידע.
     לאחר כמה חודשים, התחלתי לחשוב שאולי השדכנית שלה היתה איזו חברה או קרובת משפחה, ולא שדכנית מקצועית. אבל עדיין חשבתי לעצמי: "מה, היא לא מבינה שהיא צריכה לחפש אצל שדכנים?" שנה עברה ועוד שנה ועוד אחת. הגעתי לגיל 27. ועדיין לא הצלחתי למצוא שידוך.
* * *
     יום אחד, מטלפנת שדכנית חדשה שלא היכרנו. היא מתחילה לדבר על בחורה שמאד מתאימה לי, ויש לה מעלות כאלה וכאלה. אמי שאלה לשמה של הבחורה, והשדכנית ענתה. אמי השיבה לה שזה לא בא בחשבון. השדכנית שאלה מדוע, ואמי ענתה לה בנימוס, שהבחור מעדיף להינשא לבת אותה עדה שלו. השדכנית שאלה: "אבל בגיל כזה אין מקום להתפשר?" אמי ענתה לה שגם אם יש מקום להתפשר – זה רצונו של הבחור כרגע. השדכנית ניסתה עוד כמה פעמים להתקשר, הציעה עוד הצעות, אבל כולן מעדות אחרות. אמי הודיעה לה שאין על מה לדבר. התפלאתי מדוע היא עוד מדברת איתה, אבל מהר מאד התברר לי שהשדכנית ההיא אישה חמה ולבבית, ואמי, שהיא אישה מאד סגורה וגאה, נפתחה אליה, דווקא בשל לבביותה. אמי היתה מדברת איתה שעות ובוכה עלי - וכמובן בין השאר סיפרה לה את הסיפור ההוא מלפני חמש שנים. השדכנית החלה לתת לה עצות כדי למצוא את הבחורה, אך אמי הודיעה לה שכבר עשינו הכל: פנינו לשדכנים, לסמינרים, לספרי טלפונים - ושום דבר. הקשר ביניהן נמשך כחצי שנה, ויום אחד היא מתקשרת לאמי, נרגשת כולה. "מצאתי את הבחורה שאתם מחפשים!"
* * *
     אמי כמעט התעלפה. השדכנית סיפרה שהיא התחילה לדבר עם כל מיני שדכניות שהיא מכירה, ושהיום אחת מהן התקשרה אליה, שהיא שמעה סיפור כזה על בחורה שפגשה בחור בטעות ואיבדה אותו. היא לא ידעה מה קרה בסוף הסיפור, והפנתה אותה אל אחת שהפנתה אותה אל אחרת, ולאחר עשר נשים, הגיעה לאם הבחורה, שאישרה לה את הסיפור.
     אני הייתי בבית, וכמובן הצטרפתי לשיחה מהקו השני. הייתי נרגש מאד. "אבל יש בעיה גדולה," אמרה השדכנית. "היא התחתנה," אמרתי. "לא. דווקא לא. אבל היא לא מהעדה שלך." "ונראה לך שמעניין אותי מאיזו עדה היא?" שאלתי בחיוך. תוך שבוע נפגשנו. זו היתה היא. הפגישה הראשונה, כלומר השנייה, הוקדשה למסע החיפושים שערכנו כל השנים, ובכלל לטעות המוזרה שקרתה לנו.
     במהלך אותה שיחה תפסתי איך זה קרה שלא מצאתי אותה. פשוט לא לקחתי בחשבון שאולי היא מעדה אחרת. המוח שלי היה כל כך צר אופק ומרובע, שאפילו לא העליתי אפשרות כזו בדעתי. במהלך החיפוש הבלשי שלי, לא פניתי אפילו להצעה אחת מעדות אחרות, ובגלל זה סבלתי כל כך הרבה שנים.
     מובן שהתארסנו ונישאנו בעזרת ה', ומעניין, אחרי ששמעו את הסיפור שלנו - איש לא הרים גבה. כולם הבינו. אני לא מפסיק לחשוב על צרות המוחין של אנשים - ובעצם גם שלי.
* * *
     אני נשוי כבר כמה שנים טובות ומאושר, ובמכתב הזה אני רוצה להביע קצת מהרגשות שלי בנושא הכאוב הזה. אני שואל על עצמי, אבל השאלה מופנית אל כולם. מי יודע כמה אושר אנו מונעים מעצמנו בכך שאנו הולכים אחרי דעות קדומות וגזענות? הרי בדרך טבעית היה בלתי אפשרי שאמצא את הזיווג שלי. רק משום שכאשר הכרתי אותה לראשונה, הראש שלי היה נקי מכל הדעות הקדומות שחונכתי בהן כל ימיי, מצאתי בה את האישה המתאימה – מה שהיה חסר סיכוי, אילו ידעתי את מוצאה.
     אני בהחלט מבין את הנטייה הראשונית לחפש בן זוג מאותו מוצא. ברור שקל יותר כאשר ההורים והמשפחה מתאימים וגם המנהגים דומים. אך כאשר יש לאדם קשיים למצוא בן זוג, לא ברור מדוע שימנע מעצמו לבדוק בעדות אחרות, הלא אנשים אחים אנחנו.
     מה אנחנו עושים לעצמנו? מדוע אנחנו מצמצמים את מרחב המחיה של האושר שלנו? אני חושב שמאות ואולי אלפי אנשים יושבים ללא בני זוג, רק מפני שסגרו מראש את שער הכניסה אל האושר בשער ברזל חלוד ומנוכר, שאין לו שום היגיון וזכות קיום.
     תראו איך חילקנו את עצמנו לספרדים ואשכנזים, תימנים ומרוקאים, ועוד חילוקים מחילוקים שונים. ורק היושב בשמיים מביט ויודע מה אנחנו מפסידים. בעצם, לא רק הקב"ה. כשאני מסתכל על הילדים החמודים שלי, שישנים עכשיו שנת ישרים - גם אני יודע.
חוויית השבוע שלי