‏הצגת רשומות עם תוויות דגים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות דגים. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 5 ביוני 2018

אמרי שפר כ"ב סיון ה'תשע"ח


אומרים שאורחים הם כמו דגים, הם טובים ליום או יומיים.
     אמור לי ואשכח,  הסבר לי ואזכור,  שתף אותי ואלמד. 

"     הבעיה היא לא הבעיה, הבעיה היא !" - לא משנה עם אילו אתגרים האדם מתמודד, חשוב איזו מוטיבציה יש לו לצלוח את כל המכשולים!
     הגשר שהכי קשה לחצות,  הוא הגשר בין דיבורים למעשים.
החוב שהטריד )האמנתי ואספרה(
     ברגע הראשון הייתה בטוחה שהיא הוזה. הוא ישב שם כבימים ימימה, על כסאו המרופד וגבו אליה. המגירות במזנון העץ הישן היו פתוחות לרווחה. סביבו שרתה ערבוביה נוראה של דפים ומסמכים למכביר, ידיו נברו פנימה בתנועות קדחניות וכל כולו היה שקוע במה שנראה לה כחיפוש בהול אחר דבר מה. 'מה הוא עושה פה? חשבה בבעתה, 'ולמה הוא טרוד בנבירה היסטרית בעיצומה של שבת המלכה?  רגליה פסעו בלאט מאחוריו, מקפידות לא להוציא רחש מיותר. אימה נוראה השתלטה עליה כאשר הפנה לפתע מבטו לצדדים כאילו קלט את נוכחותה במקום. הבחינה במבטו הנואש, במצחו חרוש הקמטים ובאגלי הזיעה הכבדים שנגרו על פניו עקב המאמץ הרב שהשקיע. אחרי רגע, הסב ראשו חזרה ורכן לעבר המגירה התחתונה שם היו מונחים פנקסי ההמחאות שלו. הטפסים נשלפו משם בזה אחר זה. מזווית עמידתה יכלה להבחין במגירה ההולכת ומתרוקנת ולבה קפא בקרבה. האם זה מה שעושה הרב קופמן בשבת קודש?  מחטט במגירת המוקצה שלו, האם עד כדי כך בוער העניין לשמו חזר הנה? היא פחדה לשאול או לזוז, חשה שהיא עומדת להתעלף בכל רגע. ואז התעוררה, אחוזת אימה, חשה הקלה לגלות שכל זה היה רק חלום.
     היא לא הייתה מהחולמות אבל המפגש המחודש עם בעלה המנוח היה מוחשי מכדי שתוכל להתעלם ממנו,  בכוחות לא לה גררה את גופה לעבר הסלון, החדר היה בדיוק כמו שראתה אותו לפני רגעים ספורים בחלומה.  פרט לכך לא היה זכר לבלגן הסהרורי שרחש בו קודם.  הכסא, שהיה מיועד רק לבעלה, ניצב על עומדו בסדר מופתי, רק בשבת זו בו בחרה להיות עם עצמה. רק היא והמחשבות שלה, ועכשיו גם עם החלום המטריף הזה,  שיצטרף לשק החוויות החדש של אלמנה טרייה המנסה לשרוד את מצבה החדש ולהסתגל אליו ככל הניתן.  הם התייצבו שם בדיוק בשעה היעודה שלושת בניה ובתה היחידה, דרוכים לכל מלה שתצא מפיה.  כשהתיישבו סביבה הרגישה מוגנת בנוכחותם. אבל הם התקשו להסתיר את עצבנותם. מאז נקטף אביהם בסערה, בתום חמישה חודשי ייסורים נוראיים, עברו כולם טלטלה רגשית ואישית קשה וההודעה הפתאומית מאימם הצליחה למוטט את שברירי החוסן האחרונים,  תמיד היא הייתה עבורם המשענת העיקרית. גם אחרי הטרגדיה ידעו שיש על מי לסמוך, שכוחות הנפש הגדולים שלה יעמדו לה כדי להמשיך קדימה. לראשונה זיהו את הקמטים הסוררים על פניה החיוורים ואת המבט המותש, האם בריאותה תקינה?
     'אולי לא הייתי צריכה להדאיג אתכם עד כדי כך. אצלי ברוך ה' הכול בסדר. זה רק אבא ז"ל, הוא קצת מוטרד לאחרונה', פתחה בשפל קול. 'אבא?! ארבעה זוגות עיניים בחנו אותה בזהירות. ' דעתי לא השתבשה עלי' - מיהרה לחייך - 'אבל זו האמת, בהתחלה עוד חשבתי להתעלם. אבל בחודש האחרון שבת אחר שבת בדייקנות של שעון שוויצרי הוא מופיע באותה שעת צהריים, באותו המקום, באותה המגירה, ואני כבר מרגישה שדעתי נטרפת עלי', היא התחילה לתאר את מסכת החלומות של השבועות האחרונים, שלושה במספר, זהים בתכלית: אבא ישוב על כסאו, כפוף על המגירה בה שמר את המחאותיו וסביבו ים של מסמכים וערימות של דפים והוא ממשיך לחפש,  מדי פעם הוא מפסיק כדי להיאנח, נראה מאוכזב ונואש באופן שאין היא יכולה להכיל. פשוט מחפש ומחפש, עד שהיא מתעוררת בהקלה אל זרועות המציאות המרגיעה ומבינה שהוא ימשיך להטריד אותה, עד שימצא את מבוקשו 'זה באמת לא ייאמן', בנה הבכור היה הראשון להגיב, עיני כולם הופנו אליו בבלבול מוחלט. 'אבא היה גם אצלנו' הסביר בקול רפה, 'גם אצלכם הוא חיפש במגירות? שאלה אחותו בחיוך ספקני בזוית פיה . 'לא, אבל הוא נראה מאד טרוד כמו שאימא מתארת' , קטע אותה האח בנימת גערה סמויה. 'אצלנו הביקור היה בשעת בוקר מוקדמת, כשיצאתי לחיוב התפילה שלי לפני העמוד ונראה שהוא רוצה לבקש משהו, ששב לעולם כדי לסדר דבר מה בלתי פתור. וכי חשוב מאד לסיים אותו ורק אז יוכל לשוב למקומו'. 'מוזר מאד', הסכימו יתר האחים. אנחנו מוכרחים להבין את פשר החלומות. משהו מציק מאד לאבא וחייבים לגלות מהו', סיכמה האם.
     'נדמה לי שהכול מעיד על כך שהוא חייב משהו למישהו, כסף או חפץ אחר. הסימנים די ברורים' העלתה האחות השערה . 'אבא מעולם לא היה חייב לאיש מאומה. אפילו לא אגורה אחת. כולנו יודעים זאת', פטר האח הבכור את האפשרות. האחרים הסכימו איתו. מבחינתם, הכיוון הזה היה המופרך ביותר עבור אביהם, שכל מהותו הייתה הקפדה על ממונות. דווקא הוא שכל ימיו חינך אותם לדקדוק בעניין ממון על קוצו של יוד, וטרח להשיב לבעליו כל חפץ ששאל ממנו עוד באותו יום, דווקא שהוא יוטרד מכך עד כדי כך שיופיע שוב ושוב בחלומותיהם?  קשה היה להם להאמין שהוא הותיר מאחוריו חוב כלשהו. ובכל אופן החליטו לבדוק בין מכרים, שכנים וידידים כדי לפענח את החידה הזו.
     התגובות חזרו על עצמן גם במבצע 'הקש בדלת' משכן לשכן שערכה הבת, גם בסבב הטלפונים שעשו לידידים וקרובי משפחה ואפילו אנשי הצוות במקום עבודתו בו שימש כר"מ. גם המודעה שתלו בבנין מגוריו ובעיתון היומי הנפוץ, לא נשאה פרי. לא היה אדם אחד שהוא נותר חייב לו ולו שקל. התחושות היו מעורבות. מחד,  יצאו בתחושה נעימה שחיזקה בהם את הידיעה על אביהם הגדול שהקפיד במיוחד בנושאי ממון, והם גם זכו להוסיף למאגר הסיפורים אודותיו מלאי חדש מתוך האנשים שפנו אליהם. מאידך, אחרי שבוע מטורטר ומתיש לא היה קצה חוט בידם.  בשלב הזה הגיע החלום הרביעי, מקפיץ ומקפיא מתמיד. אותו המקום, אותה השעה, אותה הסיטואציה.  האם עדכנה אותם לפרטי פרטים, מבוהלת מתמיד. 'זה לא יכול להימשך עוד', נאנחה. 'אתם חייבים להיוועץ במישהו ולעזור לאבא. גם אני חייבת להירגע. אני לא מסוגלת יותר', הודתה לראשונה בקול חנוק מדמעות.  היא חשה שסאת החלומות הללו עברה את סף הסיבולת שלה ופוגעת בשגרה שניסתה נואשות לייצר.
     קולות נקישה מהוססים נשמעו בבית משפחת שוורץ,  בעל הקורא וגבאי בית הכנסת הידוע בבני ברק. הרב שוורץ פסע מתונות לעבר הדלת. השעה הייתה עשר בערב והוא תהה מי זה יכול להיות. האפשרות האחרונה שיכולה הייתה לעלות במוחו הייתה זו שניצבה מולו. ' גברת קופמן? הוא התקשה להסתיר את הפתעתו.  מה לאלמנה טריה זו, של אחד ממתפללי בית כנסת המוערכים והותיקים בביתו בשעת ערב מאוחרת?  היא נראתה נסערת מאד. 'אני רוצה לברר עניין דחוף הנוגע לבעלי המנוח', פתחה ישר ולענין. 'אתם מוזמנים להיכנס', דיבר אליה בדרך ארץ, 'גם הרבנית בבית. אולי היא תוכל לסייע'. 'אין בכוונתי לגזול זמן רב' - היא נותרה לעמוד בפתח הדלת - 'רק רציתי לברר האם לבעלי יש חוב כלשהו שהוא חב לבית הכנסת'. 'הרב קופמן? חוב?  אני לא מאמין', פסק 'הוא הרי היה ידוע כמי שמעולם לא נשאר חייב מאומה לאיש, מבטיח ומקיים מיד. איש אשכולות משכמו ומעלה'. האלמנה נראתה קצרת רוח. ' הכול ידוע', לחשה, 'אבל יש רמזים שבכל זאת נותר משהו פתוח '. 'דווקא בבית הכנסת שלנו? 'אתם הכתובת האחרונה.  כבר ניסינו בכל מקום' - היא הייתה נסערת מאד. שעות ספורות קודם לכן חלמה את החלום החמישי במספר , ובעצה אחת עם בניה הגדולים הוחלט על הכיוון החדש.  משום מה, לא בדקו עד כה בקרב מתפללי בית הכנסת את הנושא והיא נתלתה במוצא הזה כמוצאת שלל רב. ' אנחנו נברר בשבילכם. נתלה מודעות בבית הכנסת.  נעשה כל מאמץ ונעמוד בקשר בהקדם'. הייאוש שנשקף מעיניה גרם לו להבין כי לא סתם טרחה להגיע עד אליו בשעה כזו. נראה שיש דברים נסתרים שהיא לא מוכנה לשתף בהם, שהובילו אותה עד אליו.
     סוף סוף הגיעה השיחה המיוחלת. הרב שוורץ היה על הקו. 'אני לא בטוח אם זה מה שאתם מחפשים' - מיהר להנמיך צפיות 'אבל זה כל מה שמצאתי אחר תחקור ותשאול של כל באי בית הכנסת, כולל של הגבאי הראשי', תיאר בטון מהוסס.  הדבר התרחש בשבת בצהריים בבית הכנסת הקבוע בו התפלל הרב קופמן ז"ל. זה היה ביום חמסין דביק במיוחד, שגרם לתחושת לאות וכבדות בכל מקום,  צמד מזגני בית הכנסת הישנים טרטרו בגניחות ולא הצליחו להתגבר על הבערה הגדולה והדבר ניכר היטב על פניהם המיוזעות של עשרות המתפללים במקום.  לפני התחלת התפילה התעורר דיון לוהט אודות הצורך החיוני בהחלפת המזגנים. מספר מתפללים ותיקים,  וביניהם הרב קופמן, החליטו שזו המשימה הבאה הניצבת בפני הקופה המדולדלת של בית הכנסת והטילו זה על שכמו של זה בחיוך מבודח משהו את האחריות לדאוג לכך. זמן קצר אחר כך נקרא הרב קופמן לבימה לצורך עליה שקיבל וברוח הדברים ההם, כשעדיין מהדהדות מסקנות השיחה, נקלע לדין ודברים שלא התכוון אליו כלל. כשהגיע למלים 'בעבור שייתן... ' קרא אי מי מידידיו: 'מזגן? והרב קופמן נד בראשו מבלי משים מהנהן אוטומטית לדברים בחצי חיוך אופייני. כאשר ירד מהבימה עורר מישהו את תשומת ליבו כי יתכן ויש מקום לברר האם לא מדובר בנדר שעליו לקיים. עד מהרה נותר בעמדת מיעוט בודדת, שכן כל האחרים,  לא התייחסו ברצינות למתרחש והסכימו ביניהם שאיש לא התכוון באמת לנצל את ההזדמנות להוציא ממנו התחייבות למזגן יקר. הדברים נשכחו מלב, במיוחד שזמן קצר אחר כך חלה הרב קופמן במחלה קשה והיה טרוד רק במלחמת קיום מיוסרת, שהסתיימה בפטירתו בטרם עת בגיל חמישים ותשע בלבד . אפילו הגבאי לא סבר שהוא קולע למטרה. אני מציע שתבררו את הנושא עם גדול בישראל. אני לא בטוח שזהו החוב שאתם מתכוונים אליו. אני לא בטוח כלל אם זהו בכלל נדר, הדגיש. אף אחד מקרב בני המשפחה ההמומים לא היה בטוח, אבל גם לא התכוונו לוותר על חבל ההצלה שנשלח אליהם. היה ברור שהם עומדים לתרום כל שיידרש בלי לבחוש יותר מדי בפרטים , והמרוץ אל המזגן לפני בוא החלום הבא שיטריף את דעת אימם, נכנס לתאוצה. אבל כאילו יד נעלמה ניסתה לשים מכשולים בדרכם, הם לא הצליחו לממש את רצונם.
     לו הדבר היה תלוי רק בהם, היו רוכשים את המזגן ללא שהיות ומתקינים אותו מהר ככל הניתן. רק שהעניינים זזו לאט ובסרבול נוקשה. לקח זמן עד שהוחלט מה המזגן המתאים לבית הכנסת, היכן יותקן ועל ידי מי . כל יום צץ מכשול חדש, שגרם לאלמנה לעוגמת נפש גדולה. מבחינתה, זה היה סימן כי אולי הם לא בדרך הנכונה ולא זה החוב שאליו רמז בעלה המנוח. החלום הבא האיץ בה להתחנן על נפשה באוזני האחראים בבית הכנסת כי ישימו קץ לעינוי המתמשך העובר עליה ויגיעו להחלטה סופית, שתשיב את השקט לחייה.  שיחת הטלפון מהרב שוורץ שבישרה על תום פרויקט התקנת המזגן בשעה טובה ומוצלחת במרכז בית הכנסת,  התקבלה בקרב האלמנה וילדיה ברגשות מעורבים. מצד אחד, חשו כי הסירו מעליהם את המשא הכבד שריחף מעליהם בשבועות האחרונים. מצד שני, קיוו שזהו אכן סוף פסוק ושהם ירדו לסוף כוונותיו של אביהם. הימים הבאים הרגיעו אותם.
     מאותו יום פסקו בבת אחת החלומות שהופיעו בהתמדה לאורך השבתות. כולם נשמו לרווחה מול הידיעה הברורה שאביהם נח סוף סוף על משכבו, אחרי שהוסר ממנו הצל הקטן שהעיב על מנוחתו השלמה.  גבאי בית הכנסת החליט ליזום ביקור בביתו של מרן הגראי"ל שטינמן זצוק"ל, כדי להביא בפניו את פרטי המעשה כפי ששמע ממקור ראשון מבניו של המנוח.  מרן שהקשיב בתשומת לב לדברים אישר מיד כי בסיטואציה שנקלע אליה הרב קופמן נחשבו דבריו כנדר לכל דבר וסביר להניח שזה היה פשר החלומות הרבים שהופיעו סמוך אחרי פטירתו. במקביל ברר אם מדובר באדם שהקפיד בחייו על דיני ממונות. כששמע שאכן כך היה, התבטא כי מי שמקפיד מאד בעולם הזה על נושא מסוים, נותנים לו בשמים את הזכות לתקן אפילו פירור אבק קטן, שלא יכתים את דמותו. הוא התעניין במיוחד מיהו בעל המעלה הזה, שניתנה לו ההזדמנות לתיקון שכזה, שאיננו מובן מאליו אצל כל אדם ואמר שפרסום הדברים עשוי להביא לתיקון גדול בקרב השומעים.
     הסיפור הזה, ככל הסיפורים מעוררי ההשראה, דלף מאליו והפך לשיחת היום ברחובות העיר. בכל מקום אליו הגיע הוא הביא לחיזוק מרשים ולתיקונים אישיים וציבוריים בנושאי ממונות ונדרים. הגב' קופמן עצמה כבר אינה בין החיים אבל המסר החד לא קהה אפילו יום אחד וממשיך לעבור במשפחה, להדהד גם בקרב דור הנכדים שחי על ברכי המעשה העוצמתי, זכה הרב קופמן שהיה תלמיד חכם והקדיש כל רגע פנוי ללימוד,  והקפדתו המפורסמת הפכה לצוואה הבלתי רשמית המשמשת לעילוי נשמתו. בני ביתו, ידידיו, מכריו וכל מי שממשיך להיחשף לפרטי המעשה, ישמרו במיוחד מכל חוב כספי או אחר ושומרים על מוצא שפתיהם מכל משמר. ויפנימו את המסר הגדול וישימו על לבם את הדברים הלכה למעשה. ויהא זה לזכותו של המנוח רבי אברהם בן רבי אליהו ולעילוי נשמתו.

החוויה היהודית






יום חמישי, 8 ביוני 2017

נקודה שבועית, פרשת "בהעלותך", ה'תשע"ז

חז"ל כתבו בפרקי אבות "הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". חז"ל ראו בתאווה מידה בעלת כוח השפעה גדול מאוד, כזה שיוציא את האדם מהעולם.
בפרשתנו, פרשת "בהעלותך", נופלים בני ישראל במידה זו.
בני ישראל בהליכתם במדבר הרבו להתלונן.
תלונתם השניה בפרשה באה בתחום האוכל: "וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר, זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת-הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר-נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת-הֶחָצִ֥יר וְאֶת-הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת-הַשּׁוּמִֽים".
הם זוכרים רק את הדגה שאכלו במצרים בחינם אבל שוכחים את הסבל ושאר הצרות שהיו שם.
הם אפילו משתמשים בלשון עתיד "אשר נאכל" כי הם מצפים ורוצים לשוב למצרים כדי לאכול את הדגה שוב בחינם.
בעל העקדה מפרש שאין זו תאווה מיוחדת למאכלים מסוימים אלא מטרתה להשתחרר מכל סמכות מוסרית ורוחנית. שיצאו ממצרים השתחרר גופם ונפשם השתעבדה לאלוקים וכעת הם רוצים להשתחרר מהכבלים האלה.
אך אם נשים לב טענתם מתחילה בבשר ומסתיימת בדגים ובקישואים.
על כך מסביר אברבנאל שעיקר הטענה היה להשגת בשר אך שטענו להם שגם במצרים לא אכלו בשר ענו ששם לפחות אכלו דגים וירקות וכאן במדבר גם את זה אין להם.
בעל העקידה מסביר שלא היה חסר להם בשר אלא תיאבון. 
תלונתם הייתה שחסר טעם במאכלים מחוסר תבלין שיגוון וינעים את טעם האוכל.
בני ישראל "התאוו תאווה" והם צעקו על חסרונה של תאווה בקרבם לכל אוכל.
בשבילם האוכל במדבר תפל וחסר טעם לעומת מה שהיה שם במצרים.
אמנם המן אותו אכלו היה טעים כזרע גד לבן שהוא אחד מהתבלינים הטובים ואפשר היה לאפותו אבל הם רצו דווקא טעמים שאין בו.
החפץ חיים אומר על עניין התאווה שהאדם השלם עושה את כל אשר בידו להחליש תאוותו לעומת זאת האספסוף טיפח בעצמו תאוות. ולפי הכלי יקר התאווה לבשר הייתה רק אמצעי ומכשיר לתאווה גרועה יותר.
הבשר מחמם את הגוף ומרבה תאווה ולכך שאפו המתלוננים, ולפי חז"ל שמפרשים "בוכים למשפחותם" - על עסקי משפחותם.
שנזכה אנו להתגבר תמיד על מידת התאווה שבנו.

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית



תודות : לצחי מיכאלי

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם.



יום שלישי, 10 בינואר 2017

אמרי שפר י"ב טבת ה'תשע"ז



     אפשר להרוג בן אדם עם האף בלבד - כמש"כ (בראשית מ"ט ו') "כי באפם הרגו איש".

וידגו לרוב בקרב הארץ - בני ישראל נמשלו לדגים. והנה דגים אפשר לדוג בשני
אופנים - עם רשת, ועם חכה.
ההבדל ביניהם - ברשת נתפס כל הדג, משא"כ בחכה נתפס הדג רק בפיו. כמ"כ יש
אנשים שנתפסים ברשת - כל גופם מלא עבירות...,ויש אנשים צדיקים, אך נתפסים
בפה...,
מי האיש החפץ חיים...נצור לשונך...,         (ספה"ק)


עצה טובה. כידוע בעקבות חוק השקיות החדש, מחולק בסופרים שקיות רב פעמיות למי שקונה ביותר מסכום מסוים. ושמתי לב לדבר מעניין, מי שקונה במאה ש"ח מקבל שקית אחת, ומי שקונה במאתיים אינו מקבל שתיים! אלא רק מי שקונה במאתיים וחמישים שקלים הוא שיקבל שתיים! - מי שבכל זאת קונה במאתיים ורוצה לסחוב לביתו את המצרכים, כדאי שפשוט יחלק את הקניה לשני חשבוניות של מאה ש"ח כל אחת... בברכה אריה גולד



     אמרה עממית אומרת ש- יום הולדתו של האדם הוא יום שבו בורא עולם החליט שהעולם לא יכול להסתדר בלעדיו...
     גבולות כמו פחדים, הם לעיתים תכופות רק אשליה.
    הגה"צ רבי משה קליערס זצ"ל אמר בשם הרה"ק מאפטא זי"ע, "וירא מנוחה כי טוב", זו שבת. "ואת הארץ כי נעמה", זו ארץ ישראל. על ידי מה זוכים לזה, ויט שכמו לסבול, היינו עמל בתורה ובעבודת ד', זוכה שמרגיש טעם בשבת, ומרגיש קדושת ארץ ישראל.
     וירא את העגלות ותחי רוח יעקב אביהם )מה', כז'(  הסביר נפלא בעל ה 'שה לבית' )ד"ת לפ"ש( הקדמה: כאשר החלה ההגירה הגדולה של יהודים מאירופה לארצות הברית ההורים שנשארו דאגו לילדיהם .והנה כאשר הבן היה שולח להוריו מעטפה עם צ'ק אז האבא הבין שמבחינה כלכלית בנו הצליח אבל לא היה בטוח כי בנו נשאר יהודי כשר. אבל אם הבן היה שולח להורים גם כרטיס טיסה, האבא היה בטוח כי בנו נשאר יהודי כשר, כי זה ראיה שהבן לא מתבייש בהוריו היהודים ולא חושש שיראו אותו לפי זה כאשר יעקב שומע שיוסף שלח לו 'כרטיס טיסה' 'וירא את העגלות... לשאת אותו' הבין כי בנו יוסף אכן חי כיהודי כשר. ומיד 'ותחי רוח יעקב'. (מתוק מדבש! הרב ברוך בוקרה שליט"א, גיליון 108)
חילך לאורייתא! (הרב אליעזר אייזיקוביץ)
"גיבורים ביד חלשים... זדים ביד עוסקי תורתך". כשכולנו אומרים את המילים הללו מתוך "על הניסים" אנחנו רואים בעיני רוחנו את המתיוון הרשע המנסה לשכנע את עוסקי התורה לסגור את הגמרות ולהצטרף אליו בפיתוח "תרבות הגוף" בגימנסיון. אנחנו מדמיינים את הקלגסים חסוני הגוף מטמאים את המקדש וקוראים לצעירי כהונה להצטרף אליהם בתרבות השרירים והכוח.
הרב אילן תורג'מן לא צריך לדמיין. הוא היה שם. 
קשה להאמין שהאברך הצנוע הזה הקדיש בעבר שנים רבות מחייו כדי להגיע לשיא השכלול בתחום אומנויות הספורט. למען האמת, גם לו עצמו קשה להאמין לכך. חזותו החיצונית לא מסגירה מאומה מעברו. אבל השינוי אינו רק מבחוץ. קשה למצוא זמן פנוי כדי לשוחח עם הרב אילן תורג'מן. יש לו סדר לימוד בבוקר וחברותא אחר הצהרים ואת שעות הלילה הוא מנצל ללימוד בבית מדרש באחד מיישובי הגליל העליון. "החיים קצרים וצריך להספיק כל כך הרבה," הוא אומר כמתנצל. אני מציע לשוחח  אתו בעודו נוסע ממקום למקום, אבל גם הפתרון הזה מתגלה כבעייתי שכן לרב תורג'מן יש ב"ה משפחה שעליו לנהל ועוד כמה עיסוקים שתובעים את תשומת ליבו, כפי שנראה בהמשך. בסופו של דבר השיחה מתקיימת קרעים-קרעים, ומתוך הטלאים הללו מתרקמת מסכת חיים ייחודית ובלתי שגרתית.
אם תחלפו על פניו ברחוב לא תנחשו לעולם שהוא לא היה כל חייו אברך כולל מן השורה. עם הכובע והחליפה, הזקן המאפיר והמבט הרציני בעיניים הוא יכול היה להשתלב בטבעיות בכל בית מדרש בבני ברק או קריית ספר. אבל  הרב תורג'מן אינו מתגורר באחת מהערים החרדיות. הוא חי בישוב קטן בגליל המערבי בשם נווה זיו ושָם הוא בהחלט מושך תשומת לב. נווה זיו, ישוב טובל בירק השוכן במרחק נגיעה מגבול הצפון, הוא מסוג המקומות שניתן לפגוש בהם כל מיני דברים מעניינים – דורבנים המתגנבים מהיער הסמוך,  שפני סלע ועוד מיני יצורים – אבל חרדים הם לא אחד מהם.
התושבים, בהם אנשי קבע ומשטרה רבים, הסתכלו בתימהון על המשפחה שפתאום התחילה להתחרד. את הרב תורג'מן זה לא הטריד. "מאז שאני צעיר שאפתי למצוינות ושלמות בכל תחום בו עסקתי," הוא אומר. "כאשר הבנתי שתפקידו של היהודי הוא להיות עובד ה' היה לי ברור שהדרך לעשות זאת הוא על ידי הצטרפות ליחידת העילית של עם ישראל – צבא לומדי התורה. בישוב הסתכלו עלינו בהתחלה כעל 'חייזרים' אבל אחר כך למדו להעריך ולכבד. היו כאלה שהציעו לנו 'להוריד פרופיל', להסתפק בכיפה אך בלי כל התלבושת החרדית, אבל לא ויתרנו. כאלה אנחנו. עקשנים".
שאלה מורכבת יותר הייתה סוגיית חינוך הילדים בישוב שבו הם כמעט המשפחה החרדית היחידה, אבל חזקה עליו הוראת רבו המובהק שעליו להישאר דווקא בישוב זה. "לו רק היה הדבר אפשרי הייתי עובר כבר מחר לרכסים או לבני ברק," הוא אומר בגעגוע אמתי. "אבל הרב אתו אני מתייעץ בכל שעל הורה לי חד-משמעית שעלי להמשיך להתגורר באותו מקום ואפילו להמשיך בעיסוקי הקודמים. כבני תורה אנחנו אמונים על מצוות אמונת חכמים וכך אני נוהג".
חגורה לבנה וחגורה שחורה
אילן תורג'מן גילה מגיל צעיר את תחום אומנויות הלחימה הקדומות. עבור מי שה"מכות" היחיד שהוא מכיר זו מסכת בגמרא נסביר שאומנויות אלה בגלגולן המודרני אינן עוסקות באלימות לשם אלימות אלא מהוות ענף מענפי הספורט המוכרים. "ניתן להשתמש בטכניקות הללו גם לצורכי הגנה עצמית, אבל רוב העוסקים בתחום עושים זאת עבור הכושר הנפשי הפיזי שהאימונים הללו מעניקים להם," מסביר ר' אילן.
מדובר בשיטות לחימה שהתפתחו במשך אלפי שנים בתרבויות המזרח הרחוק ומי שמבקש להשתלם בהם צריך לקבל על עצמו משטר אימונים מפרך וקפדני הכולל לא רק תרגילי גוף אלא גם תרגילי מחשבה ופיתוח תכונות פנימיות של משמעת עצמית חזקה. "בילדותי קיבלתי חינוך דתי אבל בהמשך התרחקתי," מספר הרב אילן תורג'מן. "היום אני יודע מה הדבר שמשך אותי לאומנויות הלחימה: תחושה של ריקנות פנימית וחולשה. זו הייתה קריאת תזכורת לטפל בנשמה אבל אני עניתי לה באימונים חיצוניים. כך התרחקתי".
הוא הקדיש כל רגע פנוי לאימונים באומנות לחימה מסוימת הקרויה "קרטה". האימונים המפרכים תפסו את כל יומו. הוא טיפס בסולם הדרגות במהירות מסחררת. בשנות העשרים המוקדמות לחייו כבר הוכר כאלוף הארץ ב"קרטה". הוא לא עצר בכך. בגיל 25  כבר היה שיאן עולמי. מה עושים הלאה? כובשים עוד פסגה. "שמעתי על אומנות לחימה בשם 'ג'יו ג'יטסו' והתכוונתי לכבוש גם אותה," מספר תורג'מן. מדובר על אומנות לחימה יפנית המזכירה את דברי חז"ל "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז". מסופר שממציא תורת לחימה זו הבחין בענפי אורן קשיחים הנשברים בסערה עזה בעוד שדווקא הגבעולים הרכים שצמחו לצדם נכנעו, התכופפו ושרדו. הוא ניסח עיקרון: לפעמים דווקא צעד שנדמה כנסיגה מוביל לניצחון. "ניתן לנצל את כוחו של היריב נגדו ולהגיע להבסתו", מסביר תורג'מן. "לכן גם מי שנתפס כקטן וכחלש יכול להצליח".
באותו זמן הגיע לישראל מאמן בתחום הג'יו ג'יטסו שהעביר סמינר בנושא. תורג'מן אסף את כל תלמידיו ונסע להשתתף. כפתיח לסמינר הציע המאמן לנוכחים לאתגר אותו ולהתמודד מולו. "הייתי בטוח שאכניע אותו בקלות," מספר תורג'מן. "במקום זאת כשעליתי למזרן הוא נטרל אותי ברגע. זה היה משפיל. אמרתי: לא יכול להיות. ניסיתי שוב. ושוב. בפעם השלישית הבנתי שאני צריך להמשיך לטפס. תמיד שאפתי לטופ. להיות מושלם. ללכת עד הסוף. אז התחלתי מאפס".
זו לא הייתה החלטה קלה. תורג'מן כבר ניהל אז בית ספר לאומנויות לחימה עם תלמידים שרבים מהם הגיעו לשלבים מתקדמים. אבל החתירה לשלמות הייתה חשובה לו מהכול ולכן ברגע שגילה אומנות לחימה מובחרת יותר הוא הסביר לתלמידיו שצריך להתחיל מחדש – לוותר על הדרגה הגבוהה אליה הגיעו ולחזור להיות תלמידים מתחילים. לא רבים היו מוכנים לעשות את הצעד אבל תורג'מן לא ויתר. הוא נסע לעיר ניגאטה שביפן והתמיד במשך שנים אצל מורים לג'יו ג'יטסו. הוא הסתובב בקרב המומחים שחלקם שקועים בטקסי עבודה זרה. "גם אז סיננתי את כל האלמנטים ה"רוחניים" שהגויים צירו והתמקדתי רק בטכניקה עצמה," הוא מספר. כשנודע לו שבברזיל קיימת גרסה מיוחדת של ג'יו ג'יטסו לא התעצל ונסע גם לשם. מאוחר יותר זכה בשיאנות אירופה מספר פעמים.
כל אותו הזמן המשיכה הנשמה להציק לו ולהזכיר את קיומו. לעיתים הופתע לפגוש מרכיבים יהודיים המסתתרים בתוך הגישות הרוחניות שמאחורי אומנויות המזרח, מרכיבים שהמורים עצמם לא מבינים את משמעותם. אבל בעיקר השכיל לאמץ את הכוח הפנימי הנפשי שהאומנויות מעניקות. "הכוח להתמקד במה שאתה מבקש, למצות את היכולות שלך, להגיע לשיאים כמעט לא אנושיים, לקנות משמעת עצמית ולהתקדם ביעדים, לעמוד בלחצים אדירים. לפעמים אתה קורס, כואב לך, אתה תשוש, אבל לא מוותר לעצמך. אתה מקבל אנרגיה. נלחם נגד הסיכויים שלך. מיואש, אבל נלחם".
"אם מנצלים אותה לטובה ניתן לנצל את התובנות הללו במלחמה נגד היצר ובלימוד תורה," הוא אומר. "יוצא לי לראות אנשים יושבים מול הגמרא אבל לא מתרכזים כראוי, לא עמלים כמו שצריך. עוסקים בעניינים שמסיחים את הדעת. התרגלתי לא להיות בינוני, לא להיות פרווה, והיום אני מתעל את ההרגל הזה כדי ללמוד וללמד. לא להיות פרווה בעבודת ה'. לא להישחק. מסתבר שהשיעור הזה עזר לי לאסוף כוחות ולשוב בתשובה".
אומנות הלחימה האמיתית
 עטור בתהילה והישגים חזרו אילן תורג'מן ורעייתו לארץ ישראל. הוא הקים בית ספר לאומנויות לחימה והשתקע עם משפחתו בנווה זיו. היו לו כבוד, פרנסה טובה ומשפחה מאושרת, ועדיין חש ריקנות. "אחרי כל שיא אמרתי לאשתי: אבל בשביל מה כל זה? למה אנחנו כאן? בשביל מה כל המלחמה הזו? היא לא הבינה. 'מה זאת אומרת?', שאלה. 'יש לנו משרות מעולות ומשפחה נפלאה. למה לשאול שאלות כאלה?'. ואני התעקשתי: אדם לא נולד כדי לאכול פיתה ולנסוע בטויוטה. זה הציק לי. כל הצלחה הותירה בי טעם של תהייה".
יום אחד סיפרה לו אשתו על שיעור תורה המתקיים בישוב סמוך. הלך והיה התלמיד הכי גרוע. הקשה, תקף, לא אהב את מה ששמע. אבל בינתיים נשבה. חזר בכל יום שלישי בערב. השיעור הפך לקבוע. בסוף שוכנע. ואצלו אין אמצע. ביום שהחליט שהגיע לאמת, חבש כיפה, לבש ציצית, קיבל עול מלכות שמים. זו הייתה קפיצה למים, לא בהדרגה ולא בשלבים. קפיצה נחשונית.
עכשיו הגיע תורה של אשתו להיבהל. ללכת לשיעור תורה מפעם לפעם זה נחמד, אבל שבת וכשרות? זה כבר היה מוגזם. לא בשבילי. תורג'מן התייסר והתלבט: מצד אחד האמת קוראת לו והוא בשביל האמת מוכן לעשות הרבה מאוד, אבל מה יעלה בגורל משפחתו?  ואז הציע לו מישהו רעיון פשוט. "קח את המשפחה לסמינר של 'ערכים'. הם המומחים בתחום, הם כבר יצליחו למצוא מסילות לליבם של בני הבית המודאגים והחוששים".
הוא יצר קשר עם רכז "ערכים" בצפון הארץ, הרב יוסף זרקא, שכיוון אותו לסמינר הקרוב שנערך בטבריה. כשהגיעו למקום נחרדה אשתו. "לאן הבאת אותי?" הטיחה בו בבהלה. "מה כל הטיפוסים המזוקנים שמסתובבים כאן?" 
לרגע היה נדמה שכל הבנין שעמל לבנות בהשקעה מרובה עומד לקרוס, אבל פעילי "ערכים" הערוכים בדיוק למצבים כאלה הצליחו לשכנע אותה לשבת ולהקשיב לכמה הרצאות בנושאי חינוך ילדים. ספק אם אפילו הם העלו בדעתם עד כמה הדברים יקלעו לליבה. הגב' תורג'מן התלבטה באותם הימים קשות בשאלת חינוך הילדים. הדברים שראתה בבית הספר הממלכתי גרמו לה להבין שחינוך לא מקבלים שם ותהיותיה היו מרובות. כעת התברר שיש אלטרנטיבה: תורת הנצח של עם ישראל סוללת דרך בטוחה גם בתחום הזה.  מרצי "ערכים" ישבו במשך שעות עם המשפחה. דיברו, הסבירו, ענו בסבלנות על כל שאלה. הרב תורג'מן כבר היה "משוכנע ועומד". צריך היה לשכנע גם את הגברת ששמירת מצוות איננה דבר כל כך מפחיד.
ההשקעה הוכיחה את עצמה. במוצאי שבת, ב"סימפוזיון" המפורסם המסכם את הסמינר ברור היה להם שהם עולים על דרך חדשה. כל הגביעים הנוצצים, הדיפלומות המפוארות, הכותרות בעיתונים – הכל התבטל ונמס לנוכח אור האמת.
אם חשבו בני משפחת תורג'מן שמעתה עליהם לחתור הלאה בכוחות עצמם, הרי שלמחרת ביום ראשון באה הנקישה על הדלת ולימדה ש"ערכים" ממשיכים ללוות את בוגרי הסמינר גם בשלבים הבאים. בדלת עמד  הרב זרקא שביקש לדעת אם ירצו לבקר בבית הספר החרדי בנהריה כדי להתרשם על מידת התאמתו לילדיהם...
תמו ימי הנדודים. משפחת תורג'מן הכשירה את המטבח וקבעה מזוזות חדשות. הילדים נשלחו למוסדות חינוך חרדיים והרב תורג'מן החל להשקיע את כל עתותיו כדי להדביק את הפערים שהיו לו בתחום לימוד התורה, באותה דבקות ועקשנות בו התמודד עם כל אומנות לחימה חדשה.
"הייתה לי כבר הכנה מוקדמת לכך," הוא אומר בחיוך. "בשביל להצטיין באומנות לחימה צריך מסירות נפש גדולה עד כדי שיגעון: לישון לפי מדד, הורדת משקל, משטר אימונים מפרך, טכניקות לפיתוח גמישות, אכילה בדיוק בכמות הנצרכת. הכול חייב להיות מאוד מדויק. אתה צריך להוריד את הראש בפני המאמן ולציית להוראותיו במדויק. המאמן הוא כמו "רב" - הוא זה שכבר הגיע להישג המבוקש ומורה לך את הדרך לשם. כשחזרתי ליהדות ראיתי שגם כדי להצליח בלימוד התורה הקדושה נדרשים אותם תנאים – רק שכאן הם מגויסים לתכלית האמיתית של החיים".
בישוב התקשו לעכל את המפנה שחל בתורג'מן. "ביום שחבשתי כיפה ועטיתי ציצית הזדעזעה הקהילה הקטנה. כולנו מאוד קשורים. חברים באו וניסו להשפיע עליי. ביקשו להבין מה השתבש אצלי. דיברו איתי וראו שאני רציני. כשגם רעייתי שבה בתשובה והוצאנו את הילדים מבית הספר המקומי הוחלט לערוך כינוס בבית שלי במטרה לדבר על לבנו ולשכנע אותנו בטעות שעשינו... הסכמתי אבל אמרתי להם שמן הראוי שגם לצד השני יהיה ייצוג בכינוס הזה. הזמנתי את הרב יהודה יוספי שליט"א מארגון "ערכים" שיישא דברים. אפשר כבר לדמיין את מהלך הפגישה"...
מסירות נפש – רק למטרה הנכונה
מחשבתו הראשונה של הרב תורג'מן הייתה לנטוש לחלוטין את אורח חייו הקודם, לעבור למקום ישוב חרדי וכמובן לחדול מכל עיסוקו בתחום הלחימה. "מי שיש לו מלחמתה של תורה לא זקוק למלחמות מסוגים אחרים," הוא אומר. "כל העניין הזה של פיתוח הגוף זו תרבות יוון במלואה," אומרת הגב' תורג'מן. "בכל פעם שהייתי לובש את בגדי האימונים ועולה על המזרן הייתי חש תחושת החמצה נוראה," מספר הרב תורג'מן. "נחרדתי מההבל שבו האנשים סביבי מבלים את זמנם. רציתי לנער אותם ולשאול אותם בשביל מה אתם משקיעים כוחות בעולם חולף ותלוש ולא משקיעים מאומה בנשמה?!"
חיבוטי הנפש הובילו את הרב תורג'מן לעשות שאלת רב. "רציתי לסגור את בית הספר – חד וחלק," הוא אומר. "רציתי להניח הכול מאחורי ולהשקיע את כל כוחותי בלימוד התורה. בזבזתי מספיק פרקי זמן יקרים במרדף אחר תרבות זרה בארצות רחוקות. הגיע הזמן שאעשה לביתי".
לגודל הפתעתו רבו הניאו מכוונתו זו. לא רק שהורה לו להישאר באותו ישוב, הוא גם חייב אותו להמשיך בתפעול בית הספר שלו לאומנות לחימה. "לבית הספר שלך מגיעים אנשים שאתה עבורם בן התורה היחיד שיפגשו," הסביר לו. "אסור לך לנטוש את העמדה".
זו הייתה הוראה קשה מאין כמוה, אבל חזקה עליו מצוות הרב. מאז הוא מחלק את סדר יומו בין לימוד תורה לבין ההדרכה באומנויות הלחימה. במשך שעות אחדות הוא מסיר את המגבעת הישיבתית ומתייצב לאימונים יחד עם תלמידיו. בזקנו המתבדר וציציותיו המתנופפות הוא מהווה דמות יוצאת דופן בנוף הספורטיבי בארץ אבל הדבר לא הקטין את מספר תלמידיו. אולי להפך. גם העובדה שהוא משחיל מסרים יהודיים בין אימון לאימון מתקבלת בהערכה.  "ברחבי הארץ פועלים בתי ספר לא מעטים עם מורים טובים, אבל דווקא אצלנו ההצלחות ייחודיות. החניכים שלנו זוכים בתחרויות באופן לא ממש מוסבר ומושכים אלינו צעירים. ברוך ה' הפכנו לאבן שואבת ואני מאמין שזה קורה בגלל השילוב הרוחני והיהודי".
בימי החנוכה מציינים את המאבק בתרבות יוון שפיתוח הגוף היה אחד מנושאיה המרכזיים. כמי שעבר מעולם שבו פיתוח היכולת הפיזיות נחשב לשיא ההצלחה לעולם שבו שבירת מידה אחת חשובה יותר מאינספור תרגילי אקרובטיקה יש לרב תורג'מן לא מעט לומר בנושא. "באופן בסיסי, עלינו לשמור על הגוף כדי שיתפקד כראוי ויעניק לנו כוח לעבוד את ה'. לאכול בריא, להתנהל בריא. לעסוק בפעילות גופנית מינימאלית, כמו שהרמב"ם כותב. כל מה שמעבר בהחלט מוגזם. אין צורך להשקיע יותר מדי. באשר לתחום שלי, יש בו את היכולת לייצב אופי, אבל הוא לא מתאים לכולם. הוא מציל ילדים מהרחוב, אבל יש שבאים אליי ולאחר תקופה אני אומר להם: תשמעו לי, אל תבזבזו את הזמן שלכם. לכו ללמוד תורה. אתם מפספסים את העיקר, וחבל על כל יום שעובר".
"ריש לקיש היה גיבור גדול שהיה קופץ את הירדן מגדה לגדה. רבי יוחנן נדהם מכוחו הרב ואמר לו: 'חילך לאורייתא', ומרגע שהחל ללמוד תורה כבר לא היה מסוגל לשחזר את הגבורה שלו. מאז שחזרתי לשמור מצוות אני לא מגיע להישגים שלי מפעם. זה כבר לא אותו דבר. אבל אני לא מצטער לרגע. בכל פעם שאני מסיים עוד מסכת ועוד ספר אני מתמוגג משמחה. זה התענוג הגדול ביותר".




החוויה היהודית




יום שבת, 30 בינואר 2016

אמרי שפר כ"א שבט ה'תשע"ו


אדם שלא בטוח בעצמו, לא יכול להשפיע על אחרים.

     אישה באה לרב ומתלוננת על בעלה שהוא אוכל בשר וחלב-היא טענה שלאחר שאכל בשר ביקש ממנה חלב-  הרב קרא לבעל שאמר לרב: 'אשתי, עד שתביא לי את החלב יעברו 6 שעות...

     עשיר קמצן אחד היה מחסידיו של האדמו"ר רבי יצחק מווארקי זצ"ל והיה רבי יצחק מצווה עליו שיהא מרבה באכילת בשר ודגים ובשתיית יין וכל מיני משקאות טובים. אמרו לו מקורביו רבי לכרסו של זה אתה דואג? השיב להם הצדיק מווארקי לא לכרסו שלו אני דואג אלא לכרסם של עניים אני דואג אם הוא יאכל הרבה בשר ודגים וישתה הרבה יין ומשקאות טובים, אפשר שייתן לעניים לכל הפחות לחם ומים, מה שאין כן אם הוא עצמו לא יאכל אלא לחם ולא ישתה אלא מים, ודאי לא לעניים ולא כלום...

     "עשרה קבין של דיבור ירדו לעולם: תשעה לקחו נשים, ואחד שאר העולם". 

גלגל עולמי (אפריון שלמה גיליון 154)
     איזה אדם, נכנס לבית הכנסת, פתח את הארון קודש, ואמר: "ריבונו של עולם, אני צריך דחוף קצת מזומנים תעשה לי טובה, אני קונה כרטיס הגרלה, תסדר לי את העניין ואני מבטיח חצי-חצי". קנה כרטיס הגרלה... ולא זכה שבוע הבא הלך לכנסיה, פנה אל הפסל ואמר: "שמע ר' יהושועאני צריך מזומנים, תסדר לי את העניין, חצי-חצי" . קנה כרטיס – וזכהאמר אותו אדם: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים" . למה? "הקב"ה ידע את האמת, הוא ידע שאני לא מתכוון לשלם. אבל האידיוט הזה האמין לי, והוא באמת חשב שהוא יקבל חצי...".  
     שואל האלשיך הקדוש: אחרי כל מה ששמע יתרו, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מלחמת עמלק, אחרי כל זה, הוא נותן כזה כבוד לעבודה זרה?!  הרי הוא מודה שיש להם כוחות, הוא קורא להם אלוהים, רק הוא מודה שה' גדול יותר מכולם... על כך התורה משבחת אותו?! אומר האלשיך הקדוש שצריך לגרוס אחרת: "עתה ידעתי כי גדול ה'.", מאיפה אני יודע את זה? "מכל האלוהים..." הרי הוא מכיר את כולם, ולכן הוא יודע שהם לא שווים כלום ומה חשבתם שעבודה זרה עברה מן העולם?!  לא ולא . יש אנשים שמאמינים בכל מיני כוחות לא כוחות על טבעיים, דווקא כוחות 'טבעיים'...  הם סומכים ונשענים על מסלול הטבע מי שיש לו אבא עשיר – הוא לא דואג על הפרנסה מי שיש לו אבא רופא – הוא לא דואג על המחלות מי שיש לו אבא שדכן – הוא לא דואג על הזיווג מי שיש לו אבא בממשלה – הוא לא דואג על המטאורים אבל מי שיש לו אבא שבשמיים – הוא לא דואג מכלום מי שמפחד מ"אחד", לא מפחד מאף אחד מי שמכיר את העולם הזה, יודע - "קול רעמך בגלגל", פתאום כמו רעם ביום בהיר הכל יכול להתהפך, עליונים לתחתונים , ותחתונים לעליונים – הגלגל לא מפסיק להסתובב ... ובמיוחד בתקופה שלנו - הכל נזיל . היום, עשירים גדולים מאוד, מתרוקנים מנכסיהם בן-לילה הבורסה השתגעה, שיעור הגירושין רק ממשיך לעלות, ושלא לדבר על מחלות ושפעות מסוכנות של הזמן האחרון רח"ל...  כשלאדם יש, ולא משנה מה, אם זה אישה, ילדים, בריאות פרנסה, צריך לדעת כי גדול ה', כי בשאר המשענות אין בם ממש. " אנכי ה' אלוקיך", כשאני דואג לך, באמת אין לך ממה לדאוג.


חוויית השבוע שלי