אמרי שפר כ"ב סיון ה'תשע"ח

אומרים שאורחים הם כמו דגים, הם טובים ליום או יומיים.

     אמור לי ואשכח,  הסבר לי ואזכור,  שתף אותי ואלמד. 

"     הבעיה היא לא הבעיה, הבעיה היא !" - לא משנה עם אילו אתגרים האדם מתמודד, חשוב איזו מוטיבציה יש לו לצלוח את כל המכשולים!

     הגשר שהכי קשה לחצות,  הוא הגשר בין דיבורים למעשים.

החוב שהטריד )האמנתי ואספרה(

     ברגע הראשון הייתה בטוחה שהיא הוזה. הוא ישב שם כבימים ימימה, על כסאו המרופד וגבו אליה. המגירות במזנון העץ הישן היו פתוחות לרווחה. סביבו שרתה ערבוביה נוראה של דפים ומסמכים למכביר, ידיו נברו פנימה בתנועות קדחניות וכל כולו היה שקוע במה שנראה לה כחיפוש בהול אחר דבר מה. 'מה הוא עושה פה? חשבה בבעתה, 'ולמה הוא טרוד בנבירה היסטרית בעיצומה של שבת המלכה?  רגליה פסעו בלאט מאחוריו, מקפידות לא להוציא רחש מיותר. אימה נוראה השתלטה עליה כאשר הפנה לפתע מבטו לצדדים כאילו קלט את נוכחותה במקום. הבחינה במבטו הנואש, במצחו חרוש הקמטים ובאגלי הזיעה הכבדים שנגרו על פניו עקב המאמץ הרב שהשקיע. אחרי רגע, הסב ראשו חזרה ורכן לעבר המגירה התחתונה שם היו מונחים פנקסי ההמחאות שלו. הטפסים נשלפו משם בזה אחר זה. מזווית עמידתה יכלה להבחין במגירה ההולכת ומתרוקנת ולבה קפא בקרבה. האם זה מה שעושה הרב קופמן בשבת קודש?  מחטט במגירת המוקצה שלו, האם עד כדי כך בוער העניין לשמו חזר הנה? היא פחדה לשאול או לזוז, חשה שהיא עומדת להתעלף בכל רגע. ואז התעוררה, אחוזת אימה, חשה הקלה לגלות שכל זה היה רק חלום.

     היא לא הייתה מהחולמות אבל המפגש המחודש עם בעלה המנוח היה מוחשי מכדי שתוכל להתעלם ממנו,  בכוחות לא לה גררה את גופה לעבר הסלון, החדר היה בדיוק כמו שראתה אותו לפני רגעים ספורים בחלומה.  פרט לכך לא היה זכר לבלגן הסהרורי שרחש בו קודם.  הכסא, שהיה מיועד רק לבעלה, ניצב על עומדו בסדר מופתי, רק בשבת זו בו בחרה להיות עם עצמה. רק היא והמחשבות שלה, ועכשיו גם עם החלום המטריף הזה,  שיצטרף לשק החוויות החדש של אלמנה טרייה המנסה לשרוד את מצבה החדש ולהסתגל אליו ככל הניתן.  הם התייצבו שם בדיוק בשעה היעודה שלושת בניה ובתה היחידה, דרוכים לכל מלה שתצא מפיה.  כשהתיישבו סביבה הרגישה מוגנת בנוכחותם. אבל הם התקשו להסתיר את עצבנותם. מאז נקטף אביהם בסערה, בתום חמישה חודשי ייסורים נוראיים, עברו כולם טלטלה רגשית ואישית קשה וההודעה הפתאומית מאימם הצליחה למוטט את שברירי החוסן האחרונים,  תמיד היא הייתה עבורם המשענת העיקרית. גם אחרי הטרגדיה ידעו שיש על מי לסמוך, שכוחות הנפש הגדולים שלה יעמדו לה כדי להמשיך קדימה. לראשונה זיהו את הקמטים הסוררים על פניה החיוורים ואת המבט המותש, האם בריאותה תקינה?

     'אולי לא הייתי צריכה להדאיג אתכם עד כדי כך. אצלי ברוך ה' הכול בסדר. זה רק אבא ז"ל, הוא קצת מוטרד לאחרונה', פתחה בשפל קול. 'אבא?! ארבעה זוגות עיניים בחנו אותה בזהירות. ' דעתי לא השתבשה עלי' - מיהרה לחייך - 'אבל זו האמת, בהתחלה עוד חשבתי להתעלם. אבל בחודש האחרון שבת אחר שבת בדייקנות של שעון שוויצרי הוא מופיע באותה שעת צהריים, באותו המקום, באותה המגירה, ואני כבר מרגישה שדעתי נטרפת עלי', היא התחילה לתאר את מסכת החלומות של השבועות האחרונים, שלושה במספר, זהים בתכלית: אבא ישוב על כסאו, כפוף על המגירה בה שמר את המחאותיו וסביבו ים של מסמכים וערימות של דפים והוא ממשיך לחפש,  מדי פעם הוא מפסיק כדי להיאנח, נראה מאוכזב ונואש באופן שאין היא יכולה להכיל. פשוט מחפש ומחפש, עד שהיא מתעוררת בהקלה אל זרועות המציאות המרגיעה ומבינה שהוא ימשיך להטריד אותה, עד שימצא את מבוקשו 'זה באמת לא ייאמן', בנה הבכור היה הראשון להגיב, עיני כולם הופנו אליו בבלבול מוחלט. 'אבא היה גם אצלנו' הסביר בקול רפה, 'גם אצלכם הוא חיפש במגירות? שאלה אחותו בחיוך ספקני בזוית פיה . 'לא, אבל הוא נראה מאד טרוד כמו שאימא מתארת' , קטע אותה האח בנימת גערה סמויה. 'אצלנו הביקור היה בשעת בוקר מוקדמת, כשיצאתי לחיוב התפילה שלי לפני העמוד ונראה שהוא רוצה לבקש משהו, ששב לעולם כדי לסדר דבר מה בלתי פתור. וכי חשוב מאד לסיים אותו ורק אז יוכל לשוב למקומו'. 'מוזר מאד', הסכימו יתר האחים. אנחנו מוכרחים להבין את פשר החלומות. משהו מציק מאד לאבא וחייבים לגלות מהו', סיכמה האם.

     'נדמה לי שהכול מעיד על כך שהוא חייב משהו למישהו, כסף או חפץ אחר. הסימנים די ברורים' העלתה האחות השערה . 'אבא מעולם לא היה חייב לאיש מאומה. אפילו לא אגורה אחת. כולנו יודעים זאת', פטר האח הבכור את האפשרות. האחרים הסכימו איתו. מבחינתם, הכיוון הזה היה המופרך ביותר עבור אביהם, שכל מהותו הייתה הקפדה על ממונות. דווקא הוא שכל ימיו חינך אותם לדקדוק בעניין ממון על קוצו של יוד, וטרח להשיב לבעליו כל חפץ ששאל ממנו עוד באותו יום, דווקא שהוא יוטרד מכך עד כדי כך שיופיע שוב ושוב בחלומותיהם?  קשה היה להם להאמין שהוא הותיר מאחוריו חוב כלשהו. ובכל אופן החליטו לבדוק בין מכרים, שכנים וידידים כדי לפענח את החידה הזו.

     התגובות חזרו על עצמן גם במבצע 'הקש בדלת' משכן לשכן שערכה הבת, גם בסבב הטלפונים שעשו לידידים וקרובי משפחה ואפילו אנשי הצוות במקום עבודתו בו שימש כר"מ. גם המודעה שתלו בבנין מגוריו ובעיתון היומי הנפוץ, לא נשאה פרי. לא היה אדם אחד שהוא נותר חייב לו ולו שקל. התחושות היו מעורבות. מחד,  יצאו בתחושה נעימה שחיזקה בהם את הידיעה על אביהם הגדול שהקפיד במיוחד בנושאי ממון, והם גם זכו להוסיף למאגר הסיפורים אודותיו מלאי חדש מתוך האנשים שפנו אליהם. מאידך, אחרי שבוע מטורטר ומתיש לא היה קצה חוט בידם.  בשלב הזה הגיע החלום הרביעי, מקפיץ ומקפיא מתמיד. אותו המקום, אותה השעה, אותה הסיטואציה.  האם עדכנה אותם לפרטי פרטים, מבוהלת מתמיד. 'זה לא יכול להימשך עוד', נאנחה. 'אתם חייבים להיוועץ במישהו ולעזור לאבא. גם אני חייבת להירגע. אני לא מסוגלת יותר', הודתה לראשונה בקול חנוק מדמעות.  היא חשה שסאת החלומות הללו עברה את סף הסיבולת שלה ופוגעת בשגרה שניסתה נואשות לייצר.

     קולות נקישה מהוססים נשמעו בבית משפחת שוורץ,  בעל הקורא וגבאי בית הכנסת הידוע בבני ברק. הרב שוורץ פסע מתונות לעבר הדלת. השעה הייתה עשר בערב והוא תהה מי זה יכול להיות. האפשרות האחרונה שיכולה הייתה לעלות במוחו הייתה זו שניצבה מולו. ' גברת קופמן? הוא התקשה להסתיר את הפתעתו.  מה לאלמנה טריה זו, של אחד ממתפללי בית כנסת המוערכים והותיקים בביתו בשעת ערב מאוחרת?  היא נראתה נסערת מאד. 'אני רוצה לברר עניין דחוף הנוגע לבעלי המנוח', פתחה ישר ולענין. 'אתם מוזמנים להיכנס', דיבר אליה בדרך ארץ, 'גם הרבנית בבית. אולי היא תוכל לסייע'. 'אין בכוונתי לגזול זמן רב' - היא נותרה לעמוד בפתח הדלת - 'רק רציתי לברר האם לבעלי יש חוב כלשהו שהוא חב לבית הכנסת'. 'הרב קופמן? חוב?  אני לא מאמין', פסק 'הוא הרי היה ידוע כמי שמעולם לא נשאר חייב מאומה לאיש, מבטיח ומקיים מיד. איש אשכולות משכמו ומעלה'. האלמנה נראתה קצרת רוח. ' הכול ידוע', לחשה, 'אבל יש רמזים שבכל זאת נותר משהו פתוח '. 'דווקא בבית הכנסת שלנו? 'אתם הכתובת האחרונה.  כבר ניסינו בכל מקום' - היא הייתה נסערת מאד. שעות ספורות קודם לכן חלמה את החלום החמישי במספר , ובעצה אחת עם בניה הגדולים הוחלט על הכיוון החדש.  משום מה, לא בדקו עד כה בקרב מתפללי בית הכנסת את הנושא והיא נתלתה במוצא הזה כמוצאת שלל רב. ' אנחנו נברר בשבילכם. נתלה מודעות בבית הכנסת.  נעשה כל מאמץ ונעמוד בקשר בהקדם'. הייאוש שנשקף מעיניה גרם לו להבין כי לא סתם טרחה להגיע עד אליו בשעה כזו. נראה שיש דברים נסתרים שהיא לא מוכנה לשתף בהם, שהובילו אותה עד אליו.

     סוף סוף הגיעה השיחה המיוחלת. הרב שוורץ היה על הקו. 'אני לא בטוח אם זה מה שאתם מחפשים' - מיהר להנמיך צפיות 'אבל זה כל מה שמצאתי אחר תחקור ותשאול של כל באי בית הכנסת, כולל של הגבאי הראשי', תיאר בטון מהוסס.  הדבר התרחש בשבת בצהריים בבית הכנסת הקבוע בו התפלל הרב קופמן ז"ל. זה היה ביום חמסין דביק במיוחד, שגרם לתחושת לאות וכבדות בכל מקום,  צמד מזגני בית הכנסת הישנים טרטרו בגניחות ולא הצליחו להתגבר על הבערה הגדולה והדבר ניכר היטב על פניהם המיוזעות של עשרות המתפללים במקום.  לפני התחלת התפילה התעורר דיון לוהט אודות הצורך החיוני בהחלפת המזגנים. מספר מתפללים ותיקים,  וביניהם הרב קופמן, החליטו שזו המשימה הבאה הניצבת בפני הקופה המדולדלת של בית הכנסת והטילו זה על שכמו של זה בחיוך מבודח משהו את האחריות לדאוג לכך. זמן קצר אחר כך נקרא הרב קופמן לבימה לצורך עליה שקיבל וברוח הדברים ההם, כשעדיין מהדהדות מסקנות השיחה, נקלע לדין ודברים שלא התכוון אליו כלל. כשהגיע למלים 'בעבור שייתן... ' קרא אי מי מידידיו: 'מזגן? והרב קופמן נד בראשו מבלי משים מהנהן אוטומטית לדברים בחצי חיוך אופייני. כאשר ירד מהבימה עורר מישהו את תשומת ליבו כי יתכן ויש מקום לברר האם לא מדובר בנדר שעליו לקיים. עד מהרה נותר בעמדת מיעוט בודדת, שכן כל האחרים,  לא התייחסו ברצינות למתרחש והסכימו ביניהם שאיש לא התכוון באמת לנצל את ההזדמנות להוציא ממנו התחייבות למזגן יקר. הדברים נשכחו מלב, במיוחד שזמן קצר אחר כך חלה הרב קופמן במחלה קשה והיה טרוד רק במלחמת קיום מיוסרת, שהסתיימה בפטירתו בטרם עת בגיל חמישים ותשע בלבד . אפילו הגבאי לא סבר שהוא קולע למטרה. אני מציע שתבררו את הנושא עם גדול בישראל. אני לא בטוח שזהו החוב שאתם מתכוונים אליו. אני לא בטוח כלל אם זהו בכלל נדר, הדגיש. אף אחד מקרב בני המשפחה ההמומים לא היה בטוח, אבל גם לא התכוונו לוותר על חבל ההצלה שנשלח אליהם. היה ברור שהם עומדים לתרום כל שיידרש בלי לבחוש יותר מדי בפרטים , והמרוץ אל המזגן לפני בוא החלום הבא שיטריף את דעת אימם, נכנס לתאוצה. אבל כאילו יד נעלמה ניסתה לשים מכשולים בדרכם, הם לא הצליחו לממש את רצונם.

     לו הדבר היה תלוי רק בהם, היו רוכשים את המזגן ללא שהיות ומתקינים אותו מהר ככל הניתן. רק שהעניינים זזו לאט ובסרבול נוקשה. לקח זמן עד שהוחלט מה המזגן המתאים לבית הכנסת, היכן יותקן ועל ידי מי . כל יום צץ מכשול חדש, שגרם לאלמנה לעוגמת נפש גדולה. מבחינתה, זה היה סימן כי אולי הם לא בדרך הנכונה ולא זה החוב שאליו רמז בעלה המנוח. החלום הבא האיץ בה להתחנן על נפשה באוזני האחראים בבית הכנסת כי ישימו קץ לעינוי המתמשך העובר עליה ויגיעו להחלטה סופית, שתשיב את השקט לחייה.  שיחת הטלפון מהרב שוורץ שבישרה על תום פרויקט התקנת המזגן בשעה טובה ומוצלחת במרכז בית הכנסת,  התקבלה בקרב האלמנה וילדיה ברגשות מעורבים. מצד אחד, חשו כי הסירו מעליהם את המשא הכבד שריחף מעליהם בשבועות האחרונים. מצד שני, קיוו שזהו אכן סוף פסוק ושהם ירדו לסוף כוונותיו של אביהם. הימים הבאים הרגיעו אותם.

     מאותו יום פסקו בבת אחת החלומות שהופיעו בהתמדה לאורך השבתות. כולם נשמו לרווחה מול הידיעה הברורה שאביהם נח סוף סוף על משכבו, אחרי שהוסר ממנו הצל הקטן שהעיב על מנוחתו השלמה.  גבאי בית הכנסת החליט ליזום ביקור בביתו של מרן הגראי"ל שטינמן זצוק"ל, כדי להביא בפניו את פרטי המעשה כפי ששמע ממקור ראשון מבניו של המנוח.  מרן שהקשיב בתשומת לב לדברים אישר מיד כי בסיטואציה שנקלע אליה הרב קופמן נחשבו דבריו כנדר לכל דבר וסביר להניח שזה היה פשר החלומות הרבים שהופיעו סמוך אחרי פטירתו. במקביל ברר אם מדובר באדם שהקפיד בחייו על דיני ממונות. כששמע שאכן כך היה, התבטא כי מי שמקפיד מאד בעולם הזה על נושא מסוים, נותנים לו בשמים את הזכות לתקן אפילו פירור אבק קטן, שלא יכתים את דמותו. הוא התעניין במיוחד מיהו בעל המעלה הזה, שניתנה לו ההזדמנות לתיקון שכזה, שאיננו מובן מאליו אצל כל אדם ואמר שפרסום הדברים עשוי להביא לתיקון גדול בקרב השומעים.

     הסיפור הזה, ככל הסיפורים מעוררי ההשראה, דלף מאליו והפך לשיחת היום ברחובות העיר. בכל מקום אליו הגיע הוא הביא לחיזוק מרשים ולתיקונים אישיים וציבוריים בנושאי ממונות ונדרים. הגב' קופמן עצמה כבר אינה בין החיים אבל המסר החד לא קהה אפילו יום אחד וממשיך לעבור במשפחה, להדהד גם בקרב דור הנכדים שחי על ברכי המעשה העוצמתי, זכה הרב קופמן שהיה תלמיד חכם והקדיש כל רגע פנוי ללימוד,  והקפדתו המפורסמת הפכה לצוואה הבלתי רשמית המשמשת לעילוי נשמתו. בני ביתו, ידידיו, מכריו וכל מי שממשיך להיחשף לפרטי המעשה, ישמרו במיוחד מכל חוב כספי או אחר ושומרים על מוצא שפתיהם מכל משמר. ויפנימו את המסר הגדול וישימו על לבם את הדברים הלכה למעשה. ויהא זה לזכותו של המנוח רבי אברהם בן רבי אליהו ולעילוי נשמתו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ' חשון ה'תשע"ז

 

 אמרו חז"ל: העוה"ז הוא פרוזדור בפני העולם הבא, אם האדם מבין שהוא גר (=זמני) בעולם הזה, הרי הוא תושב לעולם הבא - מובטח לו חיי נצח. אך אם חלילה אדם מרגיש תושב בעוה"ז הרי לעוה"ב הוא גר ... יוצא אם כן שההנאה כאן היא על חשבון העולם הבא...

     החת"ם סופר היה לוקח לו שנים רבות לסיים את לימוד כל הכרכים של הגמרא, מההתחלה ועד הסוף. בכל פעם, לאחר שסיים את המשימה הזו, הוא ערך חגיגה גדולה עם חבריו ובני משפחתו. פעם אחת, הוא הכריז על רצונו לערוך חגיגה נוספת, רק חודשים ספורים לאחר החגיגה הקודמת שארגן. חבריו שאלו אותו: "אבל אין סיכוי שהצלחת לסיים עוד סבב של כל כרכי הגמרא בזמן כל כך קצר! חשבנו שיש לך עוד כמה שנים עד שתגיע החגיגה הבאה!". תשובתו של החת"ם סופר הייתה: "בפעם הקודמת שלמדתי את הגמרא, פתחתי אותה רק בזמנים הקבועים לכך, בשעות ובימים שהייתי רגיל לשבת ולהעמיק בסוגיות הסבוכות. הפעם, החלטתי ללמוד את הגמרא בכל פעם שנתקלתי בחמש דקות פנויות שהיו לי - בין אם זה היה בדיוק כשעמדתי בתור, או כשחיכיתי שיתחיל איזה אירוע מסוים, או אפילו במהלך הנסיעות הרבות שלי. בדרך זו, חמש דקות בכל פעם, הצלחתי להכניס שנים רבות של לימוד תורה בזמן קצר מאד!".

     ''ואל הַּבקָּר רָּץ אַּבְּרָּהָּם ַּוִּיקח בן בקָּר ַּרך וָּטוֹב"(בראשית יח', ז'(  וברש"י: 'כדי להאכילן ג' לשונות בחרדל'. ומדוע דווקא בחרדל? לפי שמצינו שאמר להם אברהם "הישענו תחת העץ" (בפסוק ד') שהיה לו סימן בעץ אם האורחים הם הגונים ורק את אותם שהיו הגונים היה מקרבם.  והנה ג' מידות יש באנשים שנוכל לחשבם כאנשים הגונים: שיהיו אוהבי עניים, ומסתפקים במועט, וליבם חרד לדבר ה'. וכל ג' דברים הללו מרומזים באותיות 'בחרדל': בחר דל – שבוחר בעני הנקרא דל. חדל רב – שאינו תאב לרכוש רב אלא מסתפק במועט.  חרד לב – שליבו חרד לדבר ה'. לכך בא לרמז שהאכילן בחרדל המרמז שהיו אנשים כשרים. )הגר"א(

"     והנה איל אחר נאחז בסבך"; כי האותיות שאחרי הסב"ך באותיות א' ב' הם אותיות עג"ל, לרמז שמלבד האיל הזה יש עוד איל אחר שעתידים לחטוא בו. )ר' שמשון מאוסטרופולי(

"ולאברם היטיב בעבורה" [יב, טז].  (והערב נא).

     שאול נשאל מו"ר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א מאת גבאי צדקה: שלחתי למשפחה במצוקה תמיכה כספית מכובדת. הבעל התנגד בתוקף לקבלה, לדעתו, ראוי לו להילחץ, ולהתחזק בביטחון בה' יתברך, ולא להזדקק למתנת בשר ודם. הבעל נוהג לצטט את דרשת רבותינו (כתובות ס"ז:): "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו - בעתם לא נאמר, אלא בעתו - מלמד, שכל אחד ואחד נותן הקב"ה פרנסתו בעתו". וכן את דברי המדרש (ויקרא רבה ט"ו): "אין לך כל נימא ונימא שלא ברא לה הקב"ה גומא בפני עצמה, כדי שלא תהא אחת מהן נהנית מחברתה..." ועוד כהנה וכהנה.  אמנם, היות ויודע אני את מצבם הדחוק של המשפחה, התחכמתי ושלחתי לאשתו את הכסף בסתר. היא הייתה מוכנה לקבל, למען תת טרף לביתה, אך ניקר הספק בליבה - האם רשאית לעשות זאת, מאחר וקיימות ב' סיבות שאינה יכולה לקבל את התרומה: א) בשטר התנאים שבין החתן לכלה נאמר: 'ולא יעלימו זה מזו וזו מזה', ואם כן איך תקבל ממון בהעלם מבעלה? ב) מאחר והבעל רוצה לעבוד את ה' יתברך בכך שנמנע מלהזדקק לבריות, אם כן אולי אין זה מהראוי, שהאישה תמרה את פיו ותנהג להיפך מרצונו? ועתה נפש האישה בשאלתה: האם מותר לי לקבל את התמיכה הכספית ללא ידיעת בעלי?

     השיב מורינו הרב שליט"א: נראה שמותר לאשה לקבל את הצדקה מהסיבות דלהלן: א. מה שנאמר 'ולא יעלימו זה מזו וזו מזה', הכוונה היא, כאשר הבעל רוצה את הממון לעצמו, והאישה רוצה את הממון לעצמה, באופן זה אסור לכל צד להעלים משכנגדו, ולקפח את זכויותיו, והעושה כך עובר על איסור גניבה.  מה שאין כן בענייננו, שהבעל אינו חפץ בתמיכה ואינו רוצה בה, והאישה רוצה להביא לו ולילדיו תמיכה, ולהיטיב עמו, באופן זה אין כאן כל סרך גניבה, ואין בו איסור העלמה זו מזה, אלא אדרבה היא מביאה לביתה פרנסה . ויעויין בשולחן ערוך (יור"ד סימן רנ"ג ס"ט) שכתב: "עני שאינו רוצה ליקח צדקה, מערימים ונותנים לו לשם מתנה או לשם הלוואה".        ב. אישה המקבלת צדקה ללא ידיעת בעלה, אינה פוגעת ולא פוגמת בעבודת ה' של בעלה, והוא יקבל שכר על בטחונו בה' יתברך ועל היותו שונא מתנות, ויחיה ויאריך ימים. ומאידך, מותר לה לקבל את הצדקה למען פרנס ילדיה הקטנים. ותדע האישה, שיותר ממה שבעל הבית נותן לעני, נותן העני לבעל הבית, והיה מעשה הצדקה שלום. במה דברים אמורים? בתנאי שבאמת המשפחה זקוקה לצדקה, וכן בתנאי שלא ייוודע הדבר לבעלה, כי ברגע שיגיע הדבר לאוזניו, בל לה להמרות את פיו ולגרום לריב ומדון.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר א' כסלו ה'תשע"ו

״גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה״ (שבת קכז). השכינה מצויה בכל עת ובכל מקום, ותמיד אפשר להקביל את פניה, אבל הכנסת אורחים אינה מזומנת בכל שעה. לכן ״גדולה הכנסת אורחים״. (רבי משה-לייב מסאסוב)

     סוד זה משהו שאתה מספר לאדם אחד. בכל פעם.

     סוחר אחד בא אל המגיד ממזריטש ובפיו בקשה: ” הפרנסה אינה מצויה,  יתפלל נא הרבי למעני". ענה לו המגיד: ”מוטב שתבקש ממני ללמדך להתפלל, כדי שתוכל לעשות זאת בעצמך ולא תזדקק לעזרתי".

     סוחר אחד בא למייסד תורת המוסר, מרן הג"ר ישראל סלנטר זצוק"ל לשאול בעצתו - כיון שהוא עסוק מאד, ואין לו אלא שעה אחת ביום פנויה ללימוד, מה ילמד באתה שעה – גמרא ? הלכה ? או אולי מוסר ? השיב לו ר' ישראל - תלמד מוסר, ואז תיווכח לדעת כי ימצאו לך שלוש שעות נוספות ללימודים תורה אחרים... . (סיפורי צדיקים)

     סוכה - סגולה לאריכות ימים. בפסוק מוזכר כל האזרח בישראל ישבו בסוכות "אזרח בגימטריא "גבורה" ובתהלים אמר דוד ואם בגבורות שמונים שנה לרמז על ישיבת סוכה שסגולתה לאריכות ימים. (הרה"ק מרופשיץ זי"ע)

     סוכה ראשי-תיבות: ס ומך ו עוזר כ ל ה נופלים - מי שמקיים את מצוות סוכה, הקב"ה עוזרו ומחזיקו ביד ימינו" (בני יששכר)

     "סוף מעשה במחשבה תחילה"

     סח לנו ידיד: "הידעת מה ההבדל בין מצוי לרצוי ?" "כמובן", ענינו בהשתאות על שאלה שהתשובה עליה כל כך מובנת מאליה, "ההבדל הוא בין המציאות לבין השאיפות". גיחך ידידנו, הוסיף ואמר : "אגיד לכם: בגימטרייה 'רצוי' = 306, ו'מצוי' = 146. ההפרש ביניהם הוא 160". "נו, אז מה?" הקשינו. ענה לנו הידיד: "160 בגימטרייה = 'כסף'. עכשיו אתם מבינים מה ההבדל בין המצוי לרצוי? – כסף!"

"זהירות בכבוד חבר"

     סיפור אמיתי על זוג שהיו חשוכי בנים למעלה מעשרים שנה, ולאחר שניסו את מזלם אצל גדולי הפרופסורים בארץ ובאמריקה, ועשו את כל הסגולות והטיפולים השונים ללא הועיל . נכנס הבעל בצערו הגדול אל אחד מגדולי הצדיקים, והתחנן על נפשו לישועה רבתי. אמר לו הרב הצדיק: "אינני יכול לעזור לך בענין זה כלום, עד שלא תתבונן תחילה היטב בנפשך, אם לא גרמת צער במישרין או בעקיפין לאיש יהודי! אולי יש למישהו קפידה עליך? ".

     חשב האיש חשבון נפשו, ולא מצא שום אדם בעולם שציערו או שיש לו קפידה עליו חלילה, הוא היה מעודו איש ישר ונוח לבריות .כשחזר עם תשובתו אל הרב, ביקשו לשוב ולעיין היטב, שאף אם עתה אינו מוצא שום אדם שציער, אולי בעבר הרחוק לפני שנים גרם צער למאן דהוא ...

     לאחר התבוננות מעמיקה ושחזור כל ימי חייו מעת ילדותו, נזכר פתאום  בחסד ה' עליו  במקרה קשה שקרה עמו בעת שהיה בשיעור ג' ישיבה קטנה! וגופא דעובדא, שבאותה ישיבה היה נהוג כמו בהרבה ישיבות, שהבחורים המבוגרים משיעור ג' מתמנים כאחראיים על עניינים שונים שבניהול הישיבה, בפנימייה במשרדים ובמטבח וכיוצא, אך הוא נתמנה בתור 'גבאי', הממונה על חלוקת העליות בקריאת התורה.

     באותו מחזור היה בחור אחד משיעור ג' חלוש ומסכן מעט, שסבל מצליעה קלה ברגלו, כולם ידעו והרגישו שהוא מתבייש בצליעתו, ולכן השתדלו תמיד להימנע מלקרוא לו לבוא ברבים, שלא יתבייש בהליכתו המקרטעת. גם הגבאי דנן, נמנע אכן לקוראו לעלייה לתורה, כדי שלא ייבוש.

     שנה אחת בשבת קודש, בקריאת התורה, חשב הגבאי 'החברמן' לעשות קצת 'שמח' בישיבה, ועל כן הרשה לעצמו לקרוא לאותו בחור צולע ומסכן לעליה ...

     הבחור האדים והחוויר חליפות, הוא התמלא בושה ועלבון, וממש פחד לזוז ממקומו לעלות לתורה , והגבאי מאיץ בו לעיני כל: "נו, קרב נא הלום אל תתבייש!". עבור בחורי הישיבה היה זה 'קורבן' של מן המוכן... תיכף החלו ללעוג לו, ולהאיץ בו: "אל תחשוש, לא יקרה לך כלום –! אנחנו לא ממהרים... יש מספיק זמם... נמתין בסבלנות עד שתיסרך לעלייה שלך!"...

     הבחור נעלב ונפגע עד עמקי נשמתו, מה שעבר עליו באותם דקות לא ניתן לתיאור! הוא הרגיש שמעיו מתהפכות בקרבו וליבו נשבר לרסיסים, על אף שמבחוץ ניסה להסתיר זאת ככל יכולתו. תיכף בתום התפילה שכחו הבחורים לגמרי מן המקרה המביך שהיה בקריאת התורה של הבוקר ...כשנזכר עתה האברך המבוגר באותה שגגה נוראה שיצאה מתחת ידו בבחרותו, חש תיכף שמא כאן טמום סוד צרתו הגדולה, ממנה סובל הוא שנים רבות כל כך!

     הוא החל אפוא מיד בחיפושים קדחתניים אחר אותו אדם. חלפו כבר מאז עשרות שנים, והוא נצרך לערוך בירורים רבים כדי לאתרו. בסופו של דבר התברר, שעדיין אותו בחור לא התחתן מחמת כל בעיותיו, והוא יושב מסכן בביתו, וממעט בדיכאונו להיפגש עם אנשים. גם לעבודה אינו יוצא, ואינו מביא שום פרנסה, רק יושב בביתו שבור ומדוכא, רחמנא ליצלן . בלב כבד הוא קם ונסע לביתו של אותו בחור, נקש בהססנות על הדלת, וביקש להיפגש עם אותו בחור . כשיצא אליו הבחור צולע ומקרטע ברגלו אל דלת הכניסה , שאלו "מי אתה?'' – נקב האיש בשמו, והזכיר לו שלמדו יחדיו בישיבה פלונית, והוא רוצה לשוחח עמו מעט בענין חשוב . תיכף כששמע הבחור את שמו, טרק את הדלת בחוזקה , ולא אבה לדבר עמו אף מילה!מיד הבין האיש והרגיש שיש בליבו טינה כבדה עליו, וכאן היא נקודת הקפידה הנוראה שמביאה עליו את כל הקטרוג הקשה! והחל בניסיונות חוזרים ונשנים, שיואיל הבחור בטובו לפחות לשמוע מה שיש בפיו לדבר עמו, עד שלבסוף נענה הבחור והסכים להכניסו פנימה.

     תיכף משהתיישבו אל השולחן פרץ האיש בבכי מר בלתי נשלט, כל הכאב הנורא והעצור של עשרות שנות עקרות הצטברו אל אותה בכייה והתייפחות! לאחר שנרגע מבכיו המרטיט, הזכיר לו לבחור את המעשה הנואל שפגע בו לפני עשרות בשנים, וביקש את סליחתו ומחילתו. אך הבחור נעשה פתאום קשה כאבן", וכי צריך אתה להזכיר לי ? הסיפור הזה יושב לי על הלב שנים רבות, ולא מפסיק לכאוב לי! לנגד עיני עומד כמו עכשיו אותו מראה נורא, של עיני עשרות בחורי הישיבה הנעוצים בי בלעג ובקלס... החיים שלי נשברו מאז לגמרי! וכיצד ניתן למחול על כך?".

     כראות האיש גודל צערו ושברון ליבו של חברו, דיבר הרבה על ליבו לפייסו ולנחמו, הוא הסביר לו שוב ושוב שחלילה לא התכוון ללעוג לו בזדון, הס מלהזכיר! לבסוף הוציא מחיקו 'פנקס שיקים' והחל למלא את כל השיקים שבפנקס כולו, לטובת אותו בחור , בסכום חודשי נאה ומכובד ביותר!

     לאחר זמן רב של שיחה ופיוס מקרב לב ונפש, הצליח בסייעתא דשמיא לדובב את ליבו של חברו המסכן, ולפרוק מעל ליבו את הררי הכאב הכבד שרבצו וגדלו עליו במשך השנים... הוא נענה ומחל לו בלבב שלם, ואף הודה לו מאוד על סיועו ועזרתו היפה בפרנסתו !

     אל השולחן הוגש כיבוד קל ומשקה, ושני החברים שתו 'לחיים', ולחצו ידיים באהבה וקרבת לב! היה זה מעמד מרגש עם הרבה דמעות של גיל ואושר, שניהם הרגישו שאבן כבדה נגולה מעל ליבם, ונפרדו כידידים מחודשים, ובלב מלא שמחה, כפגישת אהבת חברים וידידים מנוער!

     למחרת היום חזר האיש אל הרב הצדיק, וסיפר לפניו על כל השתלשלות העניינים. אמר לו הרב: הן אמנם חלק זה של 'בין אדם לחבירו' סידרת ב"ה על הצד היותר טוב! אבל יש כאן חלק נוסף של 'בין אדם למקום'. כי מלבד מה שחוטא האדם כלפי חברו, הרי יש בו גם עבירה על ציווי הבורא מלכו של עולם, שציונו בתורתו הקדושה "ואהבת לרעך כמוך!" עם כל המצוות הכלולות בה, והרי הכעסת את קונך באותה עבירה קשה שבינך לבין חברך .תן דעתך בדבר! כמה צער נגרם למלך, כשמזלזלים ומביישים את בנו יקירו מחמד ליבו ונפשו?! ולכן צריך אתה אף לפייס את המלך מ"ה ולשוב בתשובה שלמה .

     האיש סבר וקיבל, והחל לשפוך את נפשו לפני ה', 'ויעתר לה'' בתפילות נוראות המלווים בבכיות ודמעות נרגשות , שימחול ויסלח לו על מה שגרם צער נורא לשכינתא קדישתא, אימא עילאה, במה שרמס עד עפר את כבוד בנה יקירה האהוב והחביב! ואכן שמע ה' תפילתם, 'וייעתר לו ה'! ''ולתקופת הימים נושע בבן זכר, אשר אחריו באו עוד הרבה בנין ובנות כ''י" ויברך ה' את ביתו בברכה טובה ונאמנה .

     ללמדנו גודל הזהירות הנצרכת בין אדם לחבירו –! לעולם לא תוכל לדעת עד היכן נוקב ומעמיק העלבון והפגיעה, שעלול לפעמים לרסק את ליבו ונפשו של חברך לרסיסים! והכל מחמת בדיחה שחמדת על חשבונו, או התכבדת בקלונו, ברגע של קלות וחוסר זהירות בכבוד חברך!

זהירות סכנה (אפריון שלמה גיליון 122)

     פעם אחת העכבר הציץ מהחור, וקיבל חום.  הוא ראה את בעל הבית מכין לו מלכודת עכברים מן המשוכללות ביותר שאפשר למצוא בשוק היום . מיד רץ העכבר אל התרנגול ואמר לו: אדוני התרנגול, אנא ממך עזור לי, הטמינו לי מלכודת מוות מסוכנת, תושיע אותי! אמר לו לו התרנגול: תראה, אני לא כל כך חזק, מה כבר אני יכול לעשות? מי יודע אולי אפילו היא יכולה להזיק גם לי...  זה כבר ממש להשתטות.

     התאכזב העכבר, אך לא אמר נואש. פנה אל הכבש ואמר לו:  אדוני הכבש, בעל הבית מבקש את נפשי ורוצה לראות אותי גוסס במלכודת שהטמין לי, אנא ממך עזור לי! אמר לו הכבש: עכברו'ש, אין לי זמן בשבילך, אתה לא רואה שאני עסוק בלחפש עשב ירוק, הרי אתה יודע שהרופא לא מרשה לי לאכול עשב צהוב – זה מייבש לי את הקיבה. יש לי מספיק בעיות משל עצמי, לך תעניין מישהו אחר בבעיות שלך. "

     אח!", האתנח העכבר, אך בכל זאת לא איבד תקוותו וניסה אצל הפרה את מזלו: גברתי הפרה, איני יכול לישון בלילה, ואני מדיר שינה מעיני, בעל הבית מחפש את ראשי, וכבר מכמונת פרש כדי לראות בסופי, אנא רחמי עלי! אמרה הפרה: עכברון קטנטון, אם ארצה, אני רק דורכת על המלכודת והיא כבר נשברת, 4 טון על מלכודת קרטון זה לא האישיו, אך בשביל לעזור לעכברון מסכן, למה לי להסתכסך עם בעל הבית, ואת שלוותי לסכן?!  הפרד נא מעלי, מכיוון שאין לי שום אינטרס, לכן זה לא כדאי.  חזר העכבר אל חורו החשוך, כשדמעות זולגות מעיניו, ובלי החיוך. "מה יהיה עלי?!", הרהר בלבו, עד שנרדם על מיטתו .

     באמצע הלילה, נשמעה טריקה חזקה "טראח!", מישהו נתפס במלכודת... קפץ העכבר בבהלה ממיטתו וראה שנתפס שם נחש.  בבוקר הגיעה אשתו של בעל הבית ומצאה את הנחש כשהוא תפוס בראשו, הרימה את המלכודת, "ודאי כבר מת הוא", חשבה לעצמה, אך לפתע הכיש אותה הנחש בפניה . הזמינו רופא, ומיד קבע: האשה חייבת לשתות כל יום תרופה מרה, אך לערבב אותה במרק עוף יועיל עוד יותר, ואף במהרה.  לא היתה ברירה, שחטו את התרנגול והכינו ממנו את מרק העוף בשביל שתחלים האשה.  כל הכפר שמעו על האשה שהוכשה, וחיש מהרה הגיעו רבים מהמכרים לבקרה. אך מה יגישו לאורחים לאכול ? כמובן, את הכבש לשחוט, ואת בשרו יעלו למנגל לצלות.  ברוך השם, היא הבריאה, שתהיה לה רפואה שלימה, אך עתה זה הזמן לסעודת הודיה. ניחשתם נכון, גם הפרה לשחיטה!

     העכבר הוא רק משל, הוא היחיד שניצל. אם אדם מבקש,  ולעתים אף מתחנן.. אם תפנה לו גב, עלול אתה בעצמך להסתכן.

פרשת תולדות (הרב שלמה הלוי שליט"א)

     לא לדבר לשון הרע על עצמינו

     התורה מספרת לנו כי בסוף ימיו של יצחק כהו ראייתו נחלשה עד די עיוורון שנאמר: "וַיְהִי כִי זָקֵן יִצְחָק וַתִכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת" מדוע כהו עיניו של יצחק אבינו? מדרש רבה מביא כמה טעמים ואחד מהם הוא: כדי שיבוא יעקב וייטול את הברכות. נשאלת השאלה מדוע היה צריך הקב"ה להכהות את עיניו של יצחק כדי שיעקב יקבל את הברכות?! הקב"ה היה פשוט יכול לגלות ליצחק שעשיו רשע ויעקב יקבל את הברכות? ותשובה לכך היא שה' לא רצה לדבר לשון הרע על עשיו כפי שמביאה הגמרא במסכת סנהדרין(דף יא.): שיהושוע לאחר (שעכן מועל בחרם) שואל את הקב"ה מי חטא לך? והקב"ה עונה לו "וכי דילטור (מלשין) אני לך?!"... מכאן רואים כמה חמור עוון לשון הרע...

     החפץ חיים הורה שחוץ מהאיסור לדבר לשון הרע על הזולת, ישנו גם איסור לדבר על עצמינו לשון הרע... מתוך מעשה שהיה: פעם נעצרה מרכבה ליד ה"חפץ חיים" שהיה בדרכו לביתו, והעגלון שאל את ההלך (הוא לא ידע שזה הרב בעצמו) "סליחה האם אתה יודע היכן גר הצדיק הקדוש הרב הגאון החפץ חיים? בשמעו את התארים אמר הרב:  "בהמשך בעוד קילומטר תפנה ימינה. ואגב, אין הוא צדיק כלל... הוא יהודי פשוט, ממש כמו כל היהודים". אחוז כעס קם האיש ממקומו וקרא: "כיצד תעז לומר דברים שכאלה על גדול הדור?!"... "אמרתי לך את האמת לאמיתה", השיב לו ה"חפץ חיים", "מכיר אני היטב את ה"חפץ חיים", הוסיף. התשובה הזו הרתיחה את היהודי. "חצוף שכמוך! עז פנים!" קרא לעבר האיש, הלא הוא ה"חפץ חיים". והמשיך לעבר הבית. את פניו קידמה אשת הרב וביקשה להמתין עד שהרב יגיע. כשכולו מרוגש לראות את פני הצדיק בפעם הראשונה בחייו הכין עצמו למפגש, והנה חשכו עיניו כשאותו הלך נכנס אל החדר וכולם קמו לכבודו. פניו חורו ולשונו דבקה לחיכו. חלפו רגעים אחדים עד אשר התאושש. או אז קרב אל ה"חפץ חיים", השפיל מבטו ואמר: "עכשיו מבין אני את הכול. אנא, רבנו, מחל נא לי על הדברים הקשים שטענתי נגדך!" "אל תבקש ממני מחילה", נשמע קולו של ה"חפץ חיים", "נהפוך הוא: אני הוא שצריך לבקש את סליחתך, כיון שהדברים שאמרתי לך ציערו אותך.

     ובאותה שעה למדתי דבר חשוב: ליהודי אסור לדבר לשון הרע אפילו על עצמו"...

                                                                                                     שבת שלום  ומבורך

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/