אמרי שפר י"ט שבט ה'תשע"ח

  אם גוי כיתרו זכה ע"י שמיעתו להוסיף פרשה בתורה, כ"ש יהודי ששומע דברי תורה ומוסר, בודאי יזכה למעלות נשגבות ולהוסיף פרשיות חשובות בתורת חייו.

   בכל הדורות ובכל המצבים אמרו בני ישראל את הפסוק "שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד", בזה הראו את גודל אמונתם וביטחונם בהשי"ת. לכאורה אם זה פסוק של אמונה, היו צריכים לומר "אני מאמין ד' אלוקינו ד' אחד"? אלא ללמדנו כי אי אפשר לבוא לאמונה אמתית רק אם אנו מקבלים על עצמנו במסירות נפש "לשמוע" ולהשפיע על החבר לשמוע, ע"י השמיעה בבחי' "שמע ישראל" זוכים לדעת כי "ד' אלוקינו ד' אחד".

    הימים הם גליונות, כתוב עליהם מה שברצונך כי יזכירו לך... (חובת הלבבות שער חשבון הנפש פ"ג(

    גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה.  אם לא תפתח מיד את הדלת , הוא עלול לקפוא מקור, ואילו השכינה היא אש לוהטת ותוכל להמתין מעט"

השבת המרוממת של הרשלי הליצן

(ירחמיאל טילס)

הרשלי לא היה רק בדחן שסיפר בדיחות; הוא נשם אותן. אנשי הכפר מוסיוב, בו התגורר, היו בטוחים שהוא מעולם לא נשם נשימה רצינית אחת... לא היה דבר או איש שזכה לחמוק מהלצותיו של הרשלי. מה עם קצת יראת אלוקים, אתם שואלים? ובכן, כמובן שהרשלי צחק מעצם הרעיון.

כפי שניתן לתאר, הרשלי היה אחד מהאנשים הכי פופולריים בחוגי הבטלנים והשתיינים במוסיוב. כל אימת שקבוצת אנשים ברחוב או בבית המרזח של הכפר היו מתפקעים מצחוק, יכולתם להיות סמוכים ובטוחים שהרשלי מצוי במרכז העניינים ומפגין את כישרונותיו.

הרשלי עצמו התפרנס יפה כמוכר בהמות. במסגרת עסקיו היה עליו לנסוע לעיירות ולכפרים הסמוכים, ולפיכך התפרסם שמו בכל המחוז כבדחן ולץ ללא תקנה.

בכל שנה, היה הרשלי נוסע ליריד הבהמות השנתי הגדול בצ'רנוביץ'. אדם אחר שנהג לבקר באופן קבוע ביריד הזה היה רב העיר, הצדיק ומחבר הספרים הרב חיים מצ'רנוביץ' הנודע. רבי חיים נהג להסתובב בין הסוחרים ולהעניק להם הזדמנות לתרום למטרות הצדקה הרבות שפעל למענן, עזרה לנזקקים ותמיכה במוסדות חינוך יהודיים.

וכך אירע שרבי חיים הסתובב לו בין הדוכנים ביריד בצ'רנוביץ', כאשר נתקל פתאום בקבוצה גדולה העומדת בינות הדוכנים וצוחקת בקול גדול. לא היה ספק כי הרשלי בשטח.

רבי חיים חשב לחמוק בלא שיבחינו בו. הוא ידע, שמהטיפוסים הגסים והריקנים הללו לא יכול היה לצפות להרבה "עסקים" בלאו הכי. אבל הרשלי היה זריז ממנו. "הי! רבי קדוש! שלום עליכם!" קרא בקול, חיוך עדיין שפוך על פניו מהבדיחה האחרונה שסיפר.

"עליכם השלום, אחי היהודים", השיב הרב בחום. הפור נפל. עכשיו לא יוכל עוד להתחמק מהם. "אולי תוכלו, אדונים נכבדים, לתרום את חלקכם למצווה שהיא צדקה גדולה?"

"ומהי בדיוק מטרת הצדקה?" שאל הרשלי, עדיין מחייך.

"פדיון שבויים, הנקראת המצווה הגדולה ביותר מכולן", השיב הרבי מיד. "ישנו יהודי עני וחסר מזל שחייב אלף וחמש מאות זלוטי לפריץ שלו. עכשיו הוא נמק בכלא עד שהחוב ישולם. "

כל הנוכחים חייכו בציפייה. הם חיכו בקוצר רוח לתשובתו המחוכמת של ידידם בדו-שיח שבין הבדחן לבין הרבי.

הרשלי שם את ידו בכיסו והוציא משם 1,500 זלוטי – כל הסכום שהביא עמו כדי לרכוש בהמות לעדרו. "הנה, רבי", הוא אמר בשקט, כשעל פניו נסוכה הבעה מוזרה. "הנה כל הסכום לו אתה זקוק כדי לפדות את היהודי המסכן".

כל הצופים נבהלו לרגע, אך אז קלטו שזו מוכרחה להיות אחת מבדיחותיו המחוכמות של הרשלי. הרבי יושיט את ידו לקבל את הכסף, הרשלי יעמיד פנים שהוא נותן לו ואז ברגע האחרון יחטוף אותו בחזרה וישים ללעג ולקלס את הרב הנאיבי.

אבל הצדיק לא היה נאיבי כלל.. הוא נעצר ופשוט הביט בהרשלי כשקוע במחשבות.

"לא, לא", קרא הרשלי, ופניו לבשו ארשת רצינית. "אני מתכוון לכך באמת. זו לא בדיחה. בבקשה. קח את הכסף". ותוך כדי דיבור דחק את הארנק התפוח שהוציא מכיסו לתוך ידו של רבי חיים.

הרב הנדהם הוצף בהתרגשות ברגש הקלה על כך שיוכל לשחרר את היהודי הכלוא המסכן. הוא נדהם לראות שאפילו אדם ברמה רוחנית נמוכה כל-כך כהרשלי יכול להתעלות לגבהים שכאלה תוך רגעים ספורים בלבד. דמעות חמות נקוו בזוויות עיניו.

הרשלי עצמו עמד אף הוא נדהם. הוא לא ידע מה גרם לו לעשות זאת. היה זה דחף ספונטני שהוא לא יכל לעמוד בפניו.

הצדיק הנרגש ביקש לברך את הרשלי אך הוא לא ידע ב93יוק כיצד. חייו של רבי חיים נסבו סביב ציר אחד: השבת. הוא אפילו כתב ספר מיוחד המוקדש ליום השביעי וסודותיו על פי הקבלה. אך מה הקשר בין שבת המלכה לבין האדם גס ההליכות העומד לפניו? אף על פי כן, חשב לעצמו, מעשה שכזה ראוי לברכה הגדולה מכולן. כשהוא עדיין מוצף התלהבות, קרא:

"אני מברך אותך שבזכות המצווה הגדולה שעשית תחווה את טעמה האמיתי של השבת".

הרשלי היה עדיין המום. הוא הניד בראשו כאילו ידע על מה הצדיק מדבר, וענה "אמן".

הרשלי שב למוסיוב באותו יום. כיוון שלא היה לו כסף, לא הייתה לו כל סיבה להישאר בצ'רנוביץ', אך הוא הוסיף להיות מעודד ולהתבדח כהרגלו.

ככל שחלף השבוע, הוא החל לחוש ברגש מוזר ההולך וגואה בו – ברוח של קדושה, דבר-מה שמעולם לא חש קודם לכן בחייו. כאשר הגיע יום השישי גברה התחושה הזו והוא הבין שהדבר מוכרח להיות קשור לשבת המתקרבת, והשבת הזו בהחלט עתידה להיות שונה מכל השבתות שחווה אי פעם.

הוא הלך לקנות מאכלים מיוחדים לשבת ובקושי הצליח לשלוט ברעד שתקף אותו. ככל שנקפו השעות, הלכה התרגשותו וגברה. כל מי שפגש את הרשלי באותה שבת, בקושי יכול להכירו. האם זהו האיש השר, רוקד, לומד ומתפלל בהתלהבות? הרשלי עצמו בקושי הכיר את עצמו! כל ישותו הייתה אפופה בעונג השבת הקדושה.

העיר כולה הייתה כמרקחה. הרעיון שהרשלי הליצן יאהב את השבת כפי שאוהבים אותה הצדיקים, הצחיקה כל אדם ששמע על כך, אפילו יותר מבדיחותיו השנונות ביותר של הרשלי. היו כאלו שחשבו שהוא איבד את שפיותו.

אך אז התפשטה השמועה על מה שקרה ביריד הבהמות בצ'רנוביץ' – על מעשה הצדקה הלא-אופייני אשר עשה הרשלי ועל ברכתו הלא רגילה של הצדיק מצ'רנוביץ'. אנשים התחילו להבין מה קרה כאן.

אחרי השבת הזו, שב הרשלי להתנהגותו הרגילה, הקלילה והמבודחת. אבל בשבת הבאה, הוא שוב נתקף באותה רוח של קדושה.. דומה היה כאילו ישנם שני הרשלי: הרשלי של יומיום, והרשלי של שבת.

חלפו שבועות וחודשים בלי שינוי במצב. הרשלי חש שהוא נקרע תחת העומס של אישיותו הכפולה. הוא החליט לנסוע בחזרה לצ'רנוביץ', אל הצדיק שהעניק לו את הברכה.

הרב חיים אמר לו, שכדי לספוג את טעמה של השבת בלי שייגרם לו נזק רוחני ונפשי, הוא יצטרך לזכך את התנהגותו במשך כל ימות השבוע. הרשלי החליט להישאר בצ'רנוביץ' כדי ללמוד יותר ממורו החדש. עד מהרה השתנה בהדרגה סגנון חייו היומיומי, ומעתה ואילך חיי היומיום שלו החלו להזכיר את אותה התרוממות וקדושה לה זכה בשבת.

בשנים הראשונות של המאה ה-19 עבר הרב חיים מצ'רנוביץ' לארץ ישראל ועמו תלמידו הנאמן הרשלי. הם התגוררו בצפת עיר הקודש שם נקברו לאחר פטירתם.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר א' כסלו ה'תשע"ו

״גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה״ (שבת קכז). השכינה מצויה בכל עת ובכל מקום, ותמיד אפשר להקביל את פניה, אבל הכנסת אורחים אינה מזומנת בכל שעה. לכן ״גדולה הכנסת אורחים״. (רבי משה-לייב מסאסוב)

     סוד זה משהו שאתה מספר לאדם אחד. בכל פעם.

     סוחר אחד בא אל המגיד ממזריטש ובפיו בקשה: ” הפרנסה אינה מצויה,  יתפלל נא הרבי למעני". ענה לו המגיד: ”מוטב שתבקש ממני ללמדך להתפלל, כדי שתוכל לעשות זאת בעצמך ולא תזדקק לעזרתי".

     סוחר אחד בא למייסד תורת המוסר, מרן הג"ר ישראל סלנטר זצוק"ל לשאול בעצתו - כיון שהוא עסוק מאד, ואין לו אלא שעה אחת ביום פנויה ללימוד, מה ילמד באתה שעה – גמרא ? הלכה ? או אולי מוסר ? השיב לו ר' ישראל - תלמד מוסר, ואז תיווכח לדעת כי ימצאו לך שלוש שעות נוספות ללימודים תורה אחרים... . (סיפורי צדיקים)

     סוכה - סגולה לאריכות ימים. בפסוק מוזכר כל האזרח בישראל ישבו בסוכות "אזרח בגימטריא "גבורה" ובתהלים אמר דוד ואם בגבורות שמונים שנה לרמז על ישיבת סוכה שסגולתה לאריכות ימים. (הרה"ק מרופשיץ זי"ע)

     סוכה ראשי-תיבות: ס ומך ו עוזר כ ל ה נופלים - מי שמקיים את מצוות סוכה, הקב"ה עוזרו ומחזיקו ביד ימינו" (בני יששכר)

     "סוף מעשה במחשבה תחילה"

     סח לנו ידיד: "הידעת מה ההבדל בין מצוי לרצוי ?" "כמובן", ענינו בהשתאות על שאלה שהתשובה עליה כל כך מובנת מאליה, "ההבדל הוא בין המציאות לבין השאיפות". גיחך ידידנו, הוסיף ואמר : "אגיד לכם: בגימטרייה 'רצוי' = 306, ו'מצוי' = 146. ההפרש ביניהם הוא 160". "נו, אז מה?" הקשינו. ענה לנו הידיד: "160 בגימטרייה = 'כסף'. עכשיו אתם מבינים מה ההבדל בין המצוי לרצוי? – כסף!"

"זהירות בכבוד חבר"

     סיפור אמיתי על זוג שהיו חשוכי בנים למעלה מעשרים שנה, ולאחר שניסו את מזלם אצל גדולי הפרופסורים בארץ ובאמריקה, ועשו את כל הסגולות והטיפולים השונים ללא הועיל . נכנס הבעל בצערו הגדול אל אחד מגדולי הצדיקים, והתחנן על נפשו לישועה רבתי. אמר לו הרב הצדיק: "אינני יכול לעזור לך בענין זה כלום, עד שלא תתבונן תחילה היטב בנפשך, אם לא גרמת צער במישרין או בעקיפין לאיש יהודי! אולי יש למישהו קפידה עליך? ".

     חשב האיש חשבון נפשו, ולא מצא שום אדם בעולם שציערו או שיש לו קפידה עליו חלילה, הוא היה מעודו איש ישר ונוח לבריות .כשחזר עם תשובתו אל הרב, ביקשו לשוב ולעיין היטב, שאף אם עתה אינו מוצא שום אדם שציער, אולי בעבר הרחוק לפני שנים גרם צער למאן דהוא ...

     לאחר התבוננות מעמיקה ושחזור כל ימי חייו מעת ילדותו, נזכר פתאום  בחסד ה' עליו  במקרה קשה שקרה עמו בעת שהיה בשיעור ג' ישיבה קטנה! וגופא דעובדא, שבאותה ישיבה היה נהוג כמו בהרבה ישיבות, שהבחורים המבוגרים משיעור ג' מתמנים כאחראיים על עניינים שונים שבניהול הישיבה, בפנימייה במשרדים ובמטבח וכיוצא, אך הוא נתמנה בתור 'גבאי', הממונה על חלוקת העליות בקריאת התורה.

     באותו מחזור היה בחור אחד משיעור ג' חלוש ומסכן מעט, שסבל מצליעה קלה ברגלו, כולם ידעו והרגישו שהוא מתבייש בצליעתו, ולכן השתדלו תמיד להימנע מלקרוא לו לבוא ברבים, שלא יתבייש בהליכתו המקרטעת. גם הגבאי דנן, נמנע אכן לקוראו לעלייה לתורה, כדי שלא ייבוש.

     שנה אחת בשבת קודש, בקריאת התורה, חשב הגבאי 'החברמן' לעשות קצת 'שמח' בישיבה, ועל כן הרשה לעצמו לקרוא לאותו בחור צולע ומסכן לעליה ...

     הבחור האדים והחוויר חליפות, הוא התמלא בושה ועלבון, וממש פחד לזוז ממקומו לעלות לתורה , והגבאי מאיץ בו לעיני כל: "נו, קרב נא הלום אל תתבייש!". עבור בחורי הישיבה היה זה 'קורבן' של מן המוכן... תיכף החלו ללעוג לו, ולהאיץ בו: "אל תחשוש, לא יקרה לך כלום –! אנחנו לא ממהרים... יש מספיק זמם... נמתין בסבלנות עד שתיסרך לעלייה שלך!"...

     הבחור נעלב ונפגע עד עמקי נשמתו, מה שעבר עליו באותם דקות לא ניתן לתיאור! הוא הרגיש שמעיו מתהפכות בקרבו וליבו נשבר לרסיסים, על אף שמבחוץ ניסה להסתיר זאת ככל יכולתו. תיכף בתום התפילה שכחו הבחורים לגמרי מן המקרה המביך שהיה בקריאת התורה של הבוקר ...כשנזכר עתה האברך המבוגר באותה שגגה נוראה שיצאה מתחת ידו בבחרותו, חש תיכף שמא כאן טמום סוד צרתו הגדולה, ממנה סובל הוא שנים רבות כל כך!

     הוא החל אפוא מיד בחיפושים קדחתניים אחר אותו אדם. חלפו כבר מאז עשרות שנים, והוא נצרך לערוך בירורים רבים כדי לאתרו. בסופו של דבר התברר, שעדיין אותו בחור לא התחתן מחמת כל בעיותיו, והוא יושב מסכן בביתו, וממעט בדיכאונו להיפגש עם אנשים. גם לעבודה אינו יוצא, ואינו מביא שום פרנסה, רק יושב בביתו שבור ומדוכא, רחמנא ליצלן . בלב כבד הוא קם ונסע לביתו של אותו בחור, נקש בהססנות על הדלת, וביקש להיפגש עם אותו בחור . כשיצא אליו הבחור צולע ומקרטע ברגלו אל דלת הכניסה , שאלו "מי אתה?'' – נקב האיש בשמו, והזכיר לו שלמדו יחדיו בישיבה פלונית, והוא רוצה לשוחח עמו מעט בענין חשוב . תיכף כששמע הבחור את שמו, טרק את הדלת בחוזקה , ולא אבה לדבר עמו אף מילה!מיד הבין האיש והרגיש שיש בליבו טינה כבדה עליו, וכאן היא נקודת הקפידה הנוראה שמביאה עליו את כל הקטרוג הקשה! והחל בניסיונות חוזרים ונשנים, שיואיל הבחור בטובו לפחות לשמוע מה שיש בפיו לדבר עמו, עד שלבסוף נענה הבחור והסכים להכניסו פנימה.

     תיכף משהתיישבו אל השולחן פרץ האיש בבכי מר בלתי נשלט, כל הכאב הנורא והעצור של עשרות שנות עקרות הצטברו אל אותה בכייה והתייפחות! לאחר שנרגע מבכיו המרטיט, הזכיר לו לבחור את המעשה הנואל שפגע בו לפני עשרות בשנים, וביקש את סליחתו ומחילתו. אך הבחור נעשה פתאום קשה כאבן", וכי צריך אתה להזכיר לי ? הסיפור הזה יושב לי על הלב שנים רבות, ולא מפסיק לכאוב לי! לנגד עיני עומד כמו עכשיו אותו מראה נורא, של עיני עשרות בחורי הישיבה הנעוצים בי בלעג ובקלס... החיים שלי נשברו מאז לגמרי! וכיצד ניתן למחול על כך?".

     כראות האיש גודל צערו ושברון ליבו של חברו, דיבר הרבה על ליבו לפייסו ולנחמו, הוא הסביר לו שוב ושוב שחלילה לא התכוון ללעוג לו בזדון, הס מלהזכיר! לבסוף הוציא מחיקו 'פנקס שיקים' והחל למלא את כל השיקים שבפנקס כולו, לטובת אותו בחור , בסכום חודשי נאה ומכובד ביותר!

     לאחר זמן רב של שיחה ופיוס מקרב לב ונפש, הצליח בסייעתא דשמיא לדובב את ליבו של חברו המסכן, ולפרוק מעל ליבו את הררי הכאב הכבד שרבצו וגדלו עליו במשך השנים... הוא נענה ומחל לו בלבב שלם, ואף הודה לו מאוד על סיועו ועזרתו היפה בפרנסתו !

     אל השולחן הוגש כיבוד קל ומשקה, ושני החברים שתו 'לחיים', ולחצו ידיים באהבה וקרבת לב! היה זה מעמד מרגש עם הרבה דמעות של גיל ואושר, שניהם הרגישו שאבן כבדה נגולה מעל ליבם, ונפרדו כידידים מחודשים, ובלב מלא שמחה, כפגישת אהבת חברים וידידים מנוער!

     למחרת היום חזר האיש אל הרב הצדיק, וסיפר לפניו על כל השתלשלות העניינים. אמר לו הרב: הן אמנם חלק זה של 'בין אדם לחבירו' סידרת ב"ה על הצד היותר טוב! אבל יש כאן חלק נוסף של 'בין אדם למקום'. כי מלבד מה שחוטא האדם כלפי חברו, הרי יש בו גם עבירה על ציווי הבורא מלכו של עולם, שציונו בתורתו הקדושה "ואהבת לרעך כמוך!" עם כל המצוות הכלולות בה, והרי הכעסת את קונך באותה עבירה קשה שבינך לבין חברך .תן דעתך בדבר! כמה צער נגרם למלך, כשמזלזלים ומביישים את בנו יקירו מחמד ליבו ונפשו?! ולכן צריך אתה אף לפייס את המלך מ"ה ולשוב בתשובה שלמה .

     האיש סבר וקיבל, והחל לשפוך את נפשו לפני ה', 'ויעתר לה'' בתפילות נוראות המלווים בבכיות ודמעות נרגשות , שימחול ויסלח לו על מה שגרם צער נורא לשכינתא קדישתא, אימא עילאה, במה שרמס עד עפר את כבוד בנה יקירה האהוב והחביב! ואכן שמע ה' תפילתם, 'וייעתר לו ה'! ''ולתקופת הימים נושע בבן זכר, אשר אחריו באו עוד הרבה בנין ובנות כ''י" ויברך ה' את ביתו בברכה טובה ונאמנה .

     ללמדנו גודל הזהירות הנצרכת בין אדם לחבירו –! לעולם לא תוכל לדעת עד היכן נוקב ומעמיק העלבון והפגיעה, שעלול לפעמים לרסק את ליבו ונפשו של חברך לרסיסים! והכל מחמת בדיחה שחמדת על חשבונו, או התכבדת בקלונו, ברגע של קלות וחוסר זהירות בכבוד חברך!

זהירות סכנה (אפריון שלמה גיליון 122)

     פעם אחת העכבר הציץ מהחור, וקיבל חום.  הוא ראה את בעל הבית מכין לו מלכודת עכברים מן המשוכללות ביותר שאפשר למצוא בשוק היום . מיד רץ העכבר אל התרנגול ואמר לו: אדוני התרנגול, אנא ממך עזור לי, הטמינו לי מלכודת מוות מסוכנת, תושיע אותי! אמר לו לו התרנגול: תראה, אני לא כל כך חזק, מה כבר אני יכול לעשות? מי יודע אולי אפילו היא יכולה להזיק גם לי...  זה כבר ממש להשתטות.

     התאכזב העכבר, אך לא אמר נואש. פנה אל הכבש ואמר לו:  אדוני הכבש, בעל הבית מבקש את נפשי ורוצה לראות אותי גוסס במלכודת שהטמין לי, אנא ממך עזור לי! אמר לו הכבש: עכברו'ש, אין לי זמן בשבילך, אתה לא רואה שאני עסוק בלחפש עשב ירוק, הרי אתה יודע שהרופא לא מרשה לי לאכול עשב צהוב – זה מייבש לי את הקיבה. יש לי מספיק בעיות משל עצמי, לך תעניין מישהו אחר בבעיות שלך. "

     אח!", האתנח העכבר, אך בכל זאת לא איבד תקוותו וניסה אצל הפרה את מזלו: גברתי הפרה, איני יכול לישון בלילה, ואני מדיר שינה מעיני, בעל הבית מחפש את ראשי, וכבר מכמונת פרש כדי לראות בסופי, אנא רחמי עלי! אמרה הפרה: עכברון קטנטון, אם ארצה, אני רק דורכת על המלכודת והיא כבר נשברת, 4 טון על מלכודת קרטון זה לא האישיו, אך בשביל לעזור לעכברון מסכן, למה לי להסתכסך עם בעל הבית, ואת שלוותי לסכן?!  הפרד נא מעלי, מכיוון שאין לי שום אינטרס, לכן זה לא כדאי.  חזר העכבר אל חורו החשוך, כשדמעות זולגות מעיניו, ובלי החיוך. "מה יהיה עלי?!", הרהר בלבו, עד שנרדם על מיטתו .

     באמצע הלילה, נשמעה טריקה חזקה "טראח!", מישהו נתפס במלכודת... קפץ העכבר בבהלה ממיטתו וראה שנתפס שם נחש.  בבוקר הגיעה אשתו של בעל הבית ומצאה את הנחש כשהוא תפוס בראשו, הרימה את המלכודת, "ודאי כבר מת הוא", חשבה לעצמה, אך לפתע הכיש אותה הנחש בפניה . הזמינו רופא, ומיד קבע: האשה חייבת לשתות כל יום תרופה מרה, אך לערבב אותה במרק עוף יועיל עוד יותר, ואף במהרה.  לא היתה ברירה, שחטו את התרנגול והכינו ממנו את מרק העוף בשביל שתחלים האשה.  כל הכפר שמעו על האשה שהוכשה, וחיש מהרה הגיעו רבים מהמכרים לבקרה. אך מה יגישו לאורחים לאכול ? כמובן, את הכבש לשחוט, ואת בשרו יעלו למנגל לצלות.  ברוך השם, היא הבריאה, שתהיה לה רפואה שלימה, אך עתה זה הזמן לסעודת הודיה. ניחשתם נכון, גם הפרה לשחיטה!

     העכבר הוא רק משל, הוא היחיד שניצל. אם אדם מבקש,  ולעתים אף מתחנן.. אם תפנה לו גב, עלול אתה בעצמך להסתכן.

פרשת תולדות (הרב שלמה הלוי שליט"א)

     לא לדבר לשון הרע על עצמינו

     התורה מספרת לנו כי בסוף ימיו של יצחק כהו ראייתו נחלשה עד די עיוורון שנאמר: "וַיְהִי כִי זָקֵן יִצְחָק וַתִכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת" מדוע כהו עיניו של יצחק אבינו? מדרש רבה מביא כמה טעמים ואחד מהם הוא: כדי שיבוא יעקב וייטול את הברכות. נשאלת השאלה מדוע היה צריך הקב"ה להכהות את עיניו של יצחק כדי שיעקב יקבל את הברכות?! הקב"ה היה פשוט יכול לגלות ליצחק שעשיו רשע ויעקב יקבל את הברכות? ותשובה לכך היא שה' לא רצה לדבר לשון הרע על עשיו כפי שמביאה הגמרא במסכת סנהדרין(דף יא.): שיהושוע לאחר (שעכן מועל בחרם) שואל את הקב"ה מי חטא לך? והקב"ה עונה לו "וכי דילטור (מלשין) אני לך?!"... מכאן רואים כמה חמור עוון לשון הרע...

     החפץ חיים הורה שחוץ מהאיסור לדבר לשון הרע על הזולת, ישנו גם איסור לדבר על עצמינו לשון הרע... מתוך מעשה שהיה: פעם נעצרה מרכבה ליד ה"חפץ חיים" שהיה בדרכו לביתו, והעגלון שאל את ההלך (הוא לא ידע שזה הרב בעצמו) "סליחה האם אתה יודע היכן גר הצדיק הקדוש הרב הגאון החפץ חיים? בשמעו את התארים אמר הרב:  "בהמשך בעוד קילומטר תפנה ימינה. ואגב, אין הוא צדיק כלל... הוא יהודי פשוט, ממש כמו כל היהודים". אחוז כעס קם האיש ממקומו וקרא: "כיצד תעז לומר דברים שכאלה על גדול הדור?!"... "אמרתי לך את האמת לאמיתה", השיב לו ה"חפץ חיים", "מכיר אני היטב את ה"חפץ חיים", הוסיף. התשובה הזו הרתיחה את היהודי. "חצוף שכמוך! עז פנים!" קרא לעבר האיש, הלא הוא ה"חפץ חיים". והמשיך לעבר הבית. את פניו קידמה אשת הרב וביקשה להמתין עד שהרב יגיע. כשכולו מרוגש לראות את פני הצדיק בפעם הראשונה בחייו הכין עצמו למפגש, והנה חשכו עיניו כשאותו הלך נכנס אל החדר וכולם קמו לכבודו. פניו חורו ולשונו דבקה לחיכו. חלפו רגעים אחדים עד אשר התאושש. או אז קרב אל ה"חפץ חיים", השפיל מבטו ואמר: "עכשיו מבין אני את הכול. אנא, רבנו, מחל נא לי על הדברים הקשים שטענתי נגדך!" "אל תבקש ממני מחילה", נשמע קולו של ה"חפץ חיים", "נהפוך הוא: אני הוא שצריך לבקש את סליחתך, כיון שהדברים שאמרתי לך ציערו אותך.

     ובאותה שעה למדתי דבר חשוב: ליהודי אסור לדבר לשון הרע אפילו על עצמו"...

                                                                                                     שבת שלום  ומבורך

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"ג אלול ה'תשע"ה

אומרים לנו חז''ל   ''בן סורר לא היה ולא עתיד להיות!!!"  היינו - עדיין לא נברא ילד יהודי שאין לו סיכוי!!! גם אם מצבו הרוחני מדורדר, עדיין יש לו סיכוי לחזור בתשובה.

     אם בורא עולם לא התייאש ממך, אל תתייאש מעצמך.

     אם קשה לך להגיע לזה, אתה לא צריך את זה.

     בעת התפילה אל יתהדר אדם ולא ישטח את בקשותיו בגלל זכויותיו, כי אז בקשתו פגומה מפני שזכויותיו מועטות. מוטב שיתפלל לרחמי שמים, כי לחסדי השם אין גבול . )רבי לוי יצחק מברדיטשוב(

     הרה"ק ר' ישראל מרוז'ין זצ"ל נהג להאריך בתפילתו. לעומתו,  נהג הרה"ק מבעלז להתפלל במהירות רבה. הסביר זאת אחד הצדיקים כך: אצל שניהם היו תיבות התפילה חביבות ויקרות מאוד, אלא שהצדיק מרוז'ין לא היה מסוגל להיפרד מהן מרוב החביבות ולכן האריך בהן, ואילו הצדיק מבעלז,  מרוב תשוקתו לתפילה, לא היה מסוגל להתאפק מלחטוף את תיבות התפילה בחיפזון גדול כדי לזכות בהן במהירות . )סיפורי חסידים הרב זוין)

     ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרת וכסית את צאתך. יש לומר הרמז בזה שתהיה יתד תקועה לך על אזנך היינו שתהא תקועה בלבך מה ששמעת איזה דברי תורה ומוסר והיה בשבתך חוץ כשתצא ח"ו לפעמים חוץ מן הקדושה אזי וחפרת ותבקע את הדברים ההם ותמצא בהם חיי רוחך להשיב את נפשך וכסית את צאתך והבן). דגל מחנה אפרים)

“      ימי תחילת חיי הנישואין, כמו בימי ‘אלול ’, הנם ימים שבו האדם קובע מסגרת אותה ייראה כ’מודל ’ לעתיד ארוך טווח !.  כאן הוא מכוון את שאיפותיו הגדולות ”

     מי שקשור למעלה, אינו נופל למטה ! (רבי נחמן מברסלב)

אין יאוש בעולם כלל (והגדת(

     בישיבת נובהרדוק במזריטש סבלו חרפת רעב, פשוטו כמשמעו. ראש הישיבה הגאון הצדיק רבי דוד בלייכער זצ"ל הי"ד, היה מכתת רגליו בין הכפרים סביב, לאסוף אצל היהודים לחם לאכול. כך החזיק את מאתים התלמידים שבישיבתו ואת תלמידי הישיבות המסונפות אליה בעירות סביב. לפני הפסח הוסיף על דאגתו למזונות בני הישיבה גם דאגה לקמח כשר למהדרין לאפית מצה שמורה. במאמצים כבירים עלה הדבר בידו,  ובכדי לשמור על הקמח מכל משמר, הניחו בעלית הגג של בית המדרש. והשמועה פשטה בישיבה: לחם ניתן אמנם במשורה, אבל מצות מהודרות יהיו בשפע.

     עזר ה', וירדו גשמי זלעפות, מלווים במטחי ברד עזים. הברד שבר את רעפי הגג והגשמים חדרו פנימה, והחמיצו את הקמח השמור . חשכו העינים. מה עושים?!  מה אפשר לעשות? ניתן היה להשיג קמח למצות, אבל הוא עלה בכסף רב שלא היה בנמצא. הועלתה הצעה לפזר את בני הישיבה בין משפחות יהודי העיר. גם אם עניים מרודים הם, בליל הסדר כולם כבני מלכים, ואומרים: "כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח" . נענה ראש הישיבה ואמר: "מורי ורבותי, יש לי ארבע שאלות. אני מבקש שתענו לי עליהן.

     השאלה הראשונה: מי צוה לאכול מצה בפסח?"  תמהו, איזו שאלה. "הקדוש ברוך הוא" כמובן. "והשאלה השניה: מי עזר לי לאסוף את הקמח עבור המצות?"  נו, וכי גם זו שאלה? "הקדוש ברוך הוא" כמובן ! "והשאלה השלישית: מי הביא את הברד ששבר את הרעפים?"  מי אינו יודע, "הקדוש ברוך הוא" כמובן! " ומי הביא את הגשמים שפסלו את הקמח"? "הקדוש ברוך הוא" כמובן. " נו, אז הוא יביא לנו קמח חדש למצות!" פסק. שהרי הוא עשה עושה ויעשה לכל המעשים!  צודק, מה יש לומר ! ובערב בדיקת חמץ הגיע הדור ומסר לראש הישיבה סכום כסף גדול שהגיע בדואר,  והספיק לקנית קמח מהודר ברווח, ולאפות מצות עבור כל בני הישיבה!  ללמדך, שאין יאוש בעולם כלל!  

     ואני נזכר, כשעליתי ארצה פגשתי ברבי דוד זריצקי, הסופר החרדי הנודע. לא פגשתי בו לפני כן מעולם. ואמר לי: "רבי יעקב, בזכותכם היו לנו מצות בפסח!"  בזכותי? והלא לא ראיתיו עד הנה! וסיפר, אבל לא ידעתי אלא את סוף המעשה. אז אני מספרו עכשיו מהתחלה,  לראשונה- כשהצבא הגרמני פלש לרוסיה ושעט קדימה, והרוסים נסוגו בבהלה עד שהתבצרו בסטאלינגראד, פרצה בהלה רבתי בשורות הצבא, וגייסו כל מי שהיה כשיר להישלח לחזית . ביקשו לגייס את כל שומרי הגולאג, מחנה עבודה שלנו בסיביר, אך מה יעשו איתנו,  האסירים? פזרו אותנו בעירות ובכפרים בסיביר, ונאסר עלינו לצאת מתחומי מקום מושבינו. עד לחמישה קילומטרים סביב.  מצד אחד, שמחנו. נפטרנו מעבודת הפרך, כריתת עצי הענק בטיגה. מצד שני, במחנה היתה אספקת מזון סדירה, גם אם מנות רעב. ואני קשרתי קשרים עם הממונה על חלוקת הלחם, מהתבשילים שלהם הרי התנזרנו, השגתי מבני החבורה כל מיני זוטות כשוחד,  וסיפק לנו לחם לשבע. כאן, בעירה בה שהינו, מרקה שמה, חייבים היינו לדאוג לעצמנו למזון. לתושבים בקושי היה.  פעמים בשבוע חילקו השלטונות מוצרי מזון בסיסיים חינם. לפעמים בצלים, לפעמים סלק, לפעמים צנון. ובכן מה, נלעס צנון או נכסוס בצל? ניצלנו אפשרות אחת. שגרנו מכתבים לבני משפחותינו בארצות הברית. מובן שכתבנו שאנחנו בגן העדן הסובייטי ולא חסר לנו מאומה, אבל שישלחו חבילות ולו כגילוי קרבה בעלמא. זה הציל אותנו.

     הגיעו חבילות קטנות, שנים שלושה קילוגרמים בלבד, אבל הכילו אוצרות. היו בהן חפיסות שוקולד ושקיות תה, והתושבים המקומיים היו מוכנים לספק ירקות למכביר, קמחים ושמנים, עבור חפיסת שוקולד או שקיק תה! קשרתי קשרים עם הפקידה הממונה על החבילות במשרד הדואר, והשגתי יפוי כח מכל חברי. היhתה מוסרת לידי את החבילות ומקבלת את האישור , והייתי מאתר את החברים ומוסר לידם את חבילותיהם.  יום אחד היא אומרת לי: "הגיעה חבילה על שם אחד, דוד זריצקי, מרחוב פלוני" אין רחוב כזה בעירה, ואין יהודי כזה ברשימתי. אולי הוא מתגורר באחד הכפרים סביב, איך אדע. הרי אסור לנו לצאת מתחומי העיירה.  אמרתי לה: "החזיקי בחבילה, ואשתדל לאתרו". זה היה בסביבות חנוכה.  בשלהי טבת שאלה הפקידה: "מה עם זרצקי?" משכתי בכתפי, אין אחד כזה.  אמרה: "על פי התקנות, עלי לשלוח את החבילה בחזרה. חבילה שלא נדרשה בתוך חודש ימים, חוזרת לשולח" . אמרתי: "איך ידעו אם נדרשה או לא?!"  חזקה על הביורוקרטיה הרוסית שאינה יודעת בין ימינה לשמאלה.  ובכן, הפתעה, אמרה: "כל חבילה באה בעטיפה. אנחנו מסירים את העטיפה לפני המסירה ושולחים אותה למשרד הראשי, כאות שהחבילה התקבלה. מנהלים אחרינו מעקב.  אם לא אשלח את העטיפה, עלי לשלוח את החבילה. ולהסיר את העטיפה בלי הנמען,  עבירה היא על החוק!" אמרתי: אין בעיה. אשיג לך עטיפה ריקה! " איך" תמהה. "יש לי דרכים משלי", עניתי.

     הלכתי לשוק השחור, אין דבר שאין להשיג שם. תמורת שקית תה, השגתי עטיפה ריקה של חבילה מהדואר הרוסי! הבאתי לפקידה ונחה דעתה. השאירה את החבילה ברשותה.  כעבור חודש, נתקלתי ביהודי מהכפר הסמוך זנמרור. קיבל אישור מיוחד להסדיר עניניו בעירת המחוז שלנו. חקרתיו, והתברר שדוד זריצקי שוהה עמהם. הוא כתב לבני משפחתו בארה"ב שהוא שוהה בזנמרור שעל יד מרקה, והם טעו ושלחו למרקה עצמה.  מהרתי למשרד הדואר, והחבילה נשלחה לזנמרור. עד כן, מה שידעתי.  וכשהגעתי לא"י גילה לי רבי דוד זריצקי שהחבילה הגיעה לידיו יומיים לפני פסח, ובתמורה למעדנים שהיו בה השיג "קמח מן השוק" למצות [הכשר בשעת הדחק (או"ח תנג(  ואין שעת הדחק גדולה מזו] ותפוחי אדמה וירקות, וחגגו את החג בהרחבה.  ללמדך - שאין יאוש בעולם כלל. אנו עושים את שלנו, ולה' הישועה. 

השב תשיבם. (אוצרות הפרשה, גליון 664)

     מעשה שהיה : יהודי הלך ברחוב, ובליבו דאגה. עני מרוד היה, וחובות רבים לו. זמן פרעונם הגיע, מאין יבוא עזרו. הלך, וראשו שחוח בקדרות, ולפתע אורו עיניו. ברק נצנוץ לכד את מבטו. התכופף, וראה שרשרת זהב טהור! שמח, סוף סוף נענו מן השמים לתפילותיו: זימנו לידו מצווה! הרים את השרשרת, טמנו בכיסו, ומיהר לכתוב מספר מודעות, להדביקן בקרבת מקום ולהודיע בהן על מציאתה של שרשרת זהב. על המאבד לגשת לכתובת פלונית, ויקבלה על פי סימנים, כדת וכהלכה.

     עבר שבוע, עברו שבועיים, חודש וחודשיים, ואיש לא בא.  כעבור שנה, שנה תמימה, הגיע אדם. בדרך מקרה נתקל במודעה, סיפר, ונזכר בשרשרת שאבדה לו. מסר את סימני השרשרת, לפרטי פרטים. רשם המוצא את הסימנים, ואמר: "ימחל נא להמתין כאן, ואני אכנס ואראה האם הסימנים נכונים". נכנס לחדר השני, הוציא את השרשרת מהמגירה, עיין בה בתשומת לב לראות אם אלו אמנם סימניה. השיבה למקומה, חזר אל החדר, ואמר לאותו אדם: "ימחל נא להמתין עוד מעט. תכף אשוב". ויצא מן הבית. כעבור כמה דקות שב, אך לא לבדו חזר! בזה אחר זה נכנסו האנשים שהביא עימו, עד שגדשו את החדר. בעל הבית נכנס אחרון, נושא בידו סל כבד, שהביא מחנות המכולת. הושיט ידו לסל, והניח על השולחן לחם ופרפראות הפת. "טלו ידיכם, רבותי, לסעודת מצווה", אמר לשמונה האנשים שהתלוו אליו. "אבקשך", אמר לאורחו, "טול גם אתה ידיך, וגם אני אטול ידי". תמהו הכל, ונטלו ידיהם. בצעו על הפת ובעל הבית מזג יין לכוסות. "לחיים", אמר בשמחה. שאלוהו: "מה סיבת השמחה? סיום מסכת או סעודת אשכבה?" "לא ולא", אמר, "סעודת מצוה היא זו, פשוטה כמשמעה! לפני שנה מצאתי שרשרת, והיום בא בעליה לתובעה.  מסר סימניה, אחד לאחד. ועתה, לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, בדחילו ורחימו, הריני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה כמו שכתוב בתורה: "השב תשיבם לאחיך". ויהי נועם ה' אלקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו,  ומעשה ידינו כוננהו" – והוציא את השרשרת ונתנה לאורח בשמחה עצומה! הנה – סיים חכם ועקנין את דבריו – כך מקיימים מצווה!

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/