אמרי שפר י"ט שבט ה'תשע"ח

  אם גוי כיתרו זכה ע"י שמיעתו להוסיף פרשה בתורה, כ"ש יהודי ששומע דברי תורה ומוסר, בודאי יזכה למעלות נשגבות ולהוסיף פרשיות חשובות בתורת חייו.

   בכל הדורות ובכל המצבים אמרו בני ישראל את הפסוק "שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד", בזה הראו את גודל אמונתם וביטחונם בהשי"ת. לכאורה אם זה פסוק של אמונה, היו צריכים לומר "אני מאמין ד' אלוקינו ד' אחד"? אלא ללמדנו כי אי אפשר לבוא לאמונה אמתית רק אם אנו מקבלים על עצמנו במסירות נפש "לשמוע" ולהשפיע על החבר לשמוע, ע"י השמיעה בבחי' "שמע ישראל" זוכים לדעת כי "ד' אלוקינו ד' אחד".

    הימים הם גליונות, כתוב עליהם מה שברצונך כי יזכירו לך... (חובת הלבבות שער חשבון הנפש פ"ג(

    גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה.  אם לא תפתח מיד את הדלת , הוא עלול לקפוא מקור, ואילו השכינה היא אש לוהטת ותוכל להמתין מעט"

השבת המרוממת של הרשלי הליצן

(ירחמיאל טילס)

הרשלי לא היה רק בדחן שסיפר בדיחות; הוא נשם אותן. אנשי הכפר מוסיוב, בו התגורר, היו בטוחים שהוא מעולם לא נשם נשימה רצינית אחת... לא היה דבר או איש שזכה לחמוק מהלצותיו של הרשלי. מה עם קצת יראת אלוקים, אתם שואלים? ובכן, כמובן שהרשלי צחק מעצם הרעיון.

כפי שניתן לתאר, הרשלי היה אחד מהאנשים הכי פופולריים בחוגי הבטלנים והשתיינים במוסיוב. כל אימת שקבוצת אנשים ברחוב או בבית המרזח של הכפר היו מתפקעים מצחוק, יכולתם להיות סמוכים ובטוחים שהרשלי מצוי במרכז העניינים ומפגין את כישרונותיו.

הרשלי עצמו התפרנס יפה כמוכר בהמות. במסגרת עסקיו היה עליו לנסוע לעיירות ולכפרים הסמוכים, ולפיכך התפרסם שמו בכל המחוז כבדחן ולץ ללא תקנה.

בכל שנה, היה הרשלי נוסע ליריד הבהמות השנתי הגדול בצ'רנוביץ'. אדם אחר שנהג לבקר באופן קבוע ביריד הזה היה רב העיר, הצדיק ומחבר הספרים הרב חיים מצ'רנוביץ' הנודע. רבי חיים נהג להסתובב בין הסוחרים ולהעניק להם הזדמנות לתרום למטרות הצדקה הרבות שפעל למענן, עזרה לנזקקים ותמיכה במוסדות חינוך יהודיים.

וכך אירע שרבי חיים הסתובב לו בין הדוכנים ביריד בצ'רנוביץ', כאשר נתקל פתאום בקבוצה גדולה העומדת בינות הדוכנים וצוחקת בקול גדול. לא היה ספק כי הרשלי בשטח.

רבי חיים חשב לחמוק בלא שיבחינו בו. הוא ידע, שמהטיפוסים הגסים והריקנים הללו לא יכול היה לצפות להרבה "עסקים" בלאו הכי. אבל הרשלי היה זריז ממנו. "הי! רבי קדוש! שלום עליכם!" קרא בקול, חיוך עדיין שפוך על פניו מהבדיחה האחרונה שסיפר.

"עליכם השלום, אחי היהודים", השיב הרב בחום. הפור נפל. עכשיו לא יוכל עוד להתחמק מהם. "אולי תוכלו, אדונים נכבדים, לתרום את חלקכם למצווה שהיא צדקה גדולה?"

"ומהי בדיוק מטרת הצדקה?" שאל הרשלי, עדיין מחייך.

"פדיון שבויים, הנקראת המצווה הגדולה ביותר מכולן", השיב הרבי מיד. "ישנו יהודי עני וחסר מזל שחייב אלף וחמש מאות זלוטי לפריץ שלו. עכשיו הוא נמק בכלא עד שהחוב ישולם. "

כל הנוכחים חייכו בציפייה. הם חיכו בקוצר רוח לתשובתו המחוכמת של ידידם בדו-שיח שבין הבדחן לבין הרבי.

הרשלי שם את ידו בכיסו והוציא משם 1,500 זלוטי – כל הסכום שהביא עמו כדי לרכוש בהמות לעדרו. "הנה, רבי", הוא אמר בשקט, כשעל פניו נסוכה הבעה מוזרה. "הנה כל הסכום לו אתה זקוק כדי לפדות את היהודי המסכן".

כל הצופים נבהלו לרגע, אך אז קלטו שזו מוכרחה להיות אחת מבדיחותיו המחוכמות של הרשלי. הרבי יושיט את ידו לקבל את הכסף, הרשלי יעמיד פנים שהוא נותן לו ואז ברגע האחרון יחטוף אותו בחזרה וישים ללעג ולקלס את הרב הנאיבי.

אבל הצדיק לא היה נאיבי כלל.. הוא נעצר ופשוט הביט בהרשלי כשקוע במחשבות.

"לא, לא", קרא הרשלי, ופניו לבשו ארשת רצינית. "אני מתכוון לכך באמת. זו לא בדיחה. בבקשה. קח את הכסף". ותוך כדי דיבור דחק את הארנק התפוח שהוציא מכיסו לתוך ידו של רבי חיים.

הרב הנדהם הוצף בהתרגשות ברגש הקלה על כך שיוכל לשחרר את היהודי הכלוא המסכן. הוא נדהם לראות שאפילו אדם ברמה רוחנית נמוכה כל-כך כהרשלי יכול להתעלות לגבהים שכאלה תוך רגעים ספורים בלבד. דמעות חמות נקוו בזוויות עיניו.

הרשלי עצמו עמד אף הוא נדהם. הוא לא ידע מה גרם לו לעשות זאת. היה זה דחף ספונטני שהוא לא יכל לעמוד בפניו.

הצדיק הנרגש ביקש לברך את הרשלי אך הוא לא ידע ב93יוק כיצד. חייו של רבי חיים נסבו סביב ציר אחד: השבת. הוא אפילו כתב ספר מיוחד המוקדש ליום השביעי וסודותיו על פי הקבלה. אך מה הקשר בין שבת המלכה לבין האדם גס ההליכות העומד לפניו? אף על פי כן, חשב לעצמו, מעשה שכזה ראוי לברכה הגדולה מכולן. כשהוא עדיין מוצף התלהבות, קרא:

"אני מברך אותך שבזכות המצווה הגדולה שעשית תחווה את טעמה האמיתי של השבת".

הרשלי היה עדיין המום. הוא הניד בראשו כאילו ידע על מה הצדיק מדבר, וענה "אמן".

הרשלי שב למוסיוב באותו יום. כיוון שלא היה לו כסף, לא הייתה לו כל סיבה להישאר בצ'רנוביץ', אך הוא הוסיף להיות מעודד ולהתבדח כהרגלו.

ככל שחלף השבוע, הוא החל לחוש ברגש מוזר ההולך וגואה בו – ברוח של קדושה, דבר-מה שמעולם לא חש קודם לכן בחייו. כאשר הגיע יום השישי גברה התחושה הזו והוא הבין שהדבר מוכרח להיות קשור לשבת המתקרבת, והשבת הזו בהחלט עתידה להיות שונה מכל השבתות שחווה אי פעם.

הוא הלך לקנות מאכלים מיוחדים לשבת ובקושי הצליח לשלוט ברעד שתקף אותו. ככל שנקפו השעות, הלכה התרגשותו וגברה. כל מי שפגש את הרשלי באותה שבת, בקושי יכול להכירו. האם זהו האיש השר, רוקד, לומד ומתפלל בהתלהבות? הרשלי עצמו בקושי הכיר את עצמו! כל ישותו הייתה אפופה בעונג השבת הקדושה.

העיר כולה הייתה כמרקחה. הרעיון שהרשלי הליצן יאהב את השבת כפי שאוהבים אותה הצדיקים, הצחיקה כל אדם ששמע על כך, אפילו יותר מבדיחותיו השנונות ביותר של הרשלי. היו כאלו שחשבו שהוא איבד את שפיותו.

אך אז התפשטה השמועה על מה שקרה ביריד הבהמות בצ'רנוביץ' – על מעשה הצדקה הלא-אופייני אשר עשה הרשלי ועל ברכתו הלא רגילה של הצדיק מצ'רנוביץ'. אנשים התחילו להבין מה קרה כאן.

אחרי השבת הזו, שב הרשלי להתנהגותו הרגילה, הקלילה והמבודחת. אבל בשבת הבאה, הוא שוב נתקף באותה רוח של קדושה.. דומה היה כאילו ישנם שני הרשלי: הרשלי של יומיום, והרשלי של שבת.

חלפו שבועות וחודשים בלי שינוי במצב. הרשלי חש שהוא נקרע תחת העומס של אישיותו הכפולה. הוא החליט לנסוע בחזרה לצ'רנוביץ', אל הצדיק שהעניק לו את הברכה.

הרב חיים אמר לו, שכדי לספוג את טעמה של השבת בלי שייגרם לו נזק רוחני ונפשי, הוא יצטרך לזכך את התנהגותו במשך כל ימות השבוע. הרשלי החליט להישאר בצ'רנוביץ' כדי ללמוד יותר ממורו החדש. עד מהרה השתנה בהדרגה סגנון חייו היומיומי, ומעתה ואילך חיי היומיום שלו החלו להזכיר את אותה התרוממות וקדושה לה זכה בשבת.

בשנים הראשונות של המאה ה-19 עבר הרב חיים מצ'רנוביץ' לארץ ישראל ועמו תלמידו הנאמן הרשלי. הם התגוררו בצפת עיר הקודש שם נקברו לאחר פטירתם.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ז אלול ה'תשע"ז

בעלי המוסר אומרים שבתפילין יש שני בתים, של יד ושל ראש, של יד הוא אות לאדם עצמו, ושל ראש לאחרים, ואסור להניח של ראש עד שהניח של יד, כי קודם צריך להתעסק ב"אות" של עצמו ואחר כך ב"אות" של אחרים.

     החסיד יעבץ פירש את הפסוק "רפאני ה' כי נבהלו עצמי, ונפשי נבהלה מאד, ואתה ה' עד מתי" (תהלים ו) דוד המלך מזכיר כאן את מחלת הגוף "כי נבהלו עצמי", ואת מחלת הנפש "ונפשי נבהלה מאד". על המחלה הגופנית הוא מבקש "רפאני ה'"; אך כאשר "נפשי נבהלה מאד" הוא אומר "ואתה ה' עד מתי!" "כי הגוף הנדכה בחלייו - יסבלהו הרוח ויעמידהו על עמדו; אבל אם הרוח גם הוא נדכה, מי יכול לסבול החולי..."

    ושבת עד ה'. יש נותנים רמז על פ' ניצבים שהיא השבת האחרונה של השנה, "ושבת" אותיות שבת, שתראה להתחזק בשבת האחרונה עד ה' אלוקיך, ותתקן את כל שבתות השנה.

     זהו השכר המובטח להורים, המביאים את ילדיהם הרכים להקהל. אמנם, אין הילד מסוגל עדיין לקלוט, אבל מסירות נפש יש כאן. בבא הזמן יקצור הילד את הפירות של מסירות הנפש הזו, הוא יגדל בתורה, ואין לך שכר גדול מזה להורים ! )ע"פ שפת אמת(

הדחיפה הקטנה (דברים טובים – שופטים)

     בבית קטן ועלוב בראש ההר התגוררה משפחה קטנה ועלובה, הילדים הסתובבו בחוץ מתפלשים בבוץ בבגדים קרועים שמתוכם הציצו עצמות מחופות בעור ומעט בשר, מראה פניהם העיד שלא יהיה דבר שישמח אותם יותר ממנת אוכל מזינה. הבית עצמו היה עשוי אבנים מחופים בבוץ יבש ומתפורר, חלונות לא היו, הדלת הייתה שבורה, וגג הבית היה מחורר כהוגן.

     איש חכם טייל שם יחד עם תלמידו, הם העפילו במעלה ההר במסגרת 'סיורי החיים' כפי שקרא לזה החכם,  סיורים לימודיים של התחככות עם האנושות, בהם היו לומדים להכיר מקרוב את האנשים ואת מצוקותיהם, ללמוד מחכמתם ועוד יותר מטיפשותם. הם היו הולכים למקומות נידחים,  לכפרים רחוקים ולאזורים מוזנחים. וכך הגיעו גם לבית העלוב שבקצה ההר.

     'ממה אתה מתפרנס?',  שאל החכם את בעל הבית שישב על אבן גדולה ששימשה ככיסא, 'אני מבין שאין כאן באזור מקומות עבודה, לא ראיתי כאן שטחים חקלאיים,  ולא מצאתי סימנים למקום יישוב קרוב, 'אז ממה אתם מתקיימים?'  'יש לנו פרה אחת', אמר בעל הבית והתרומם מכיסאו המאולתר, 'הנה היא נמצאת שם, רועה באחו. אנחנו חולבים אותה מדי יום, קצת מהחלב אנחנו שותים, וממה שנותר אנחנו מכינים קצת שמנת חמאה וגבינה, ומנסים למכור את התוצרת בכפר הסמוך שנמצא משהו כמו עשרים קילומטר מכאן, וכך אנחנו מצליחים לשרוד'. החכם הנהן בראשו, מעכל את המידע,  ואחר כך נפרד לשלום מבעל הבית ובני ביתו.

     'קח את הפרה', לחש החכם לתלמידו לאחר שהתרחקו קצת מהבית, 'גרור אותה אל קצה ההר, והשלך אותה אל התהום'. - 'אבל הפרה הזו היא מקור הפרנסה היחיד של המשפחה הזו', התקומם התלמיד, 'אם אזרוק אותה לא יהיה להם ממה להתפרנס'. 'עשה כדבריי!' אמר החכם והתרחק לדרכו. התלמיד היה נסער, נאמנותו למורה שלו עמדה למבחן. ממנו למד לרחם על המסכנים ולעזור לאומללים, ועכשיו הוא מתבקש לעשות מעשה רע שאין לו כל הצדקה. הוא היה מדוכא מההחלטה שעליו לקבל, אבל הוא קיבל אותה. הוא הלך לקצה ההר, וכשאף אחד לא הבחין הוא דחף את הפרה הקטנה ונתן לה להתגלגל במורד התהום. הוא ידע שאת המחזה הזה הוא לא יישכח לעולם.

     שנים חלפו, ועדיין זכר המעשה שעשה נותר חרוט בזיכרונו, הוא היה אכול מרגשי חרטה, והוא החליט ללכת ולהתוודות בפני אותה משפחה ולעזור להם ככל יכולתו. הוא העפיל לראש ההר כפי שזכר, אך לא מצא את בית הבוץ המתפורר. בסמוך עמד רק בית גדול ורחב ידיים, ומסביבו גינה מטופחת וילדים בריאים ומטופחים משתוללים בעליצות. 'היכן המשפחה שהתגוררה כאן לפני כמה שנים?', שאל.  התברר לו שהיא עדיין גרה שם, אלא שההצלחה האירה להם פנים והם בנו לעצמם את הבית הגדול והיפה שלפניו. 'איך הצלחת לצאת מהבית העלוב ההוא ולשפר את חייך כל כך?' שאל האורח את בעל הבית שישב על כורסא נוחה בפתח הבית הממוזג. 'הייתה לנו פרה קטנה', פתח בעל הבית בסיפורו, ' היא היתה מקור פרנסתנו היחיד, יום אחד היא נפלה לתהום ומתה, לא הייתה לי ברירה, ויצאתי לחפש פתרון ומוצא איך לפרנס את בני משפחתי.  התאמצתי וגיליתי שיש דרכים נוספות להתפרנס בהן, פיתחתי מיומנויות שלא ידעתי שאני מסוגל להם, והצלחתי. אני מודה לא-לוקים שלקח לי את הפרה. בלי זה לא הייתי מתקדם'.

     גם לנו יש פרה קטנה בתוכנו, כזו שמגבילה אותנו, שמונעת מאתנו מלהתפתח ומלגלות את היכולות והכישורים שיש בנו, אנחנו בטוחים שמה שיש לנו זה מה שנוכל להשיג, שהדברים שהצלחנו להגיע אליהם בחיינו הם המקסימום שלו אנחנו מסוגלים, אבל אולי גם אנחנו צריכים שמישהו יזעזע את המערכת ידחף את הפרה הקטנה שלנו אל התהום ויסיר את הכיסוי שמסתיר את עינינו ואינו נותן לנו לראות שהדרך פתוחה בפנינו להעפיל לגבהים אין סוף. ובעיקר ברוחנו.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ג' ניסן ה'תשע"ז

אמר פעם הרב הקדוש ר' לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע בדרך צחות, שזה כוונת ה'יהי רצון' שאומרים אחר תקיעת שופר בראש השנה 'המלאכים היוצאים מקשר"ק', שהוא ראשי תיבות 'קראצין (- גירוד), שאבין (קרצוף), ראבין (- שפשוף), קאשרען (הגעלה('.

            בניסן עתידין להגאל, הר"ת הוא בגימטריא אמונה, וידוע שבזכות הצדקה נגאלין, ולכן אנו רואים בניסן כל כך הרבה צדקות מ "קימחא דפסחא" ובוודאי זוהי שמקרב הגאולה, "ניסן" בגימטריא "חסד חינם" שעושים חסד בחינם,  ובזכות אהבת חינם בוודאי יבוא גואל.

     זכר לשעבוד מצרים. כאילו הוא יצא: כתב הגרי''מ שכטר שליט''א (קונטרס על פסח) בדרך צחות, כשם שבפסח כל אדם חייב להראות בעצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כך בערב פסח בניקיונות כל אדם מראה בעצמו זכר לשעבוד מצרים..

.              חמץ – מצה. מובא בשם חידושי הרי"ם זי"ע,  בזוהר הקדוש מובא כי ההבדל בין חמץ למצה היא הנקודה הקטנה, המבדילה בין האות "ה' "לאות "ח'", וזוהי הנקודה היהודית, קוצו של יוד, הנצרך למסירות נפש, כי בזה תלוי כל היהדות,  כמו השעון אם מתקלקל בנקודה אחת, עומד השעון, כן ביהדות

.ואת השולחן ואת כליו (לא ח). (דברים טובים – כי תשא)

     בבני ברק נפטרה לפני מספר שבועות אישה צדקת ויראת– השם, בשם מרת לאה ברבר ע"ה. מי שהשתתף בהלווייתה הבחין שאנשי הח"ק מניחים בתוך קברה לוח– עץ גדול. בימי ה 'שבעה' שמענו מהבנים שיחי' את הסיפור המלא אודות לוח – העץ. מרת לאה ע"ה ובעלה הרב אברהם– צבי ברבר זצ"ל, הקפידו מאוד שלא לשבת אף פעם לסעודת-השבת בלי אורח עני. גם אם לא הזדמן להם למצוא עני בקרבת– מקום, השקיעו מאמצים עליונים על מנת להביאו לסעודת– השבת.

     הבנים מעידים ש 'אף פעם לא ישבנו לסעודת-שבת בלי אורח.' והיו האורחים הללו בצורתם ובתואר-פניהם של האורחים- של-פעם, בעיירות ישראל בגלות. עניים ואביונים,  שריח לא-טוב עלה מהם, ובזמן הסעודה נקטו במעשים שנפשו של אדם סולדת מהם. והיו גם כאלה שלא הסתפקו בסעודות השבת, אלא נשארו כמה ימים – ולפעמים שבועות – לאחר מכן. למרות הכל, לא התעייפו בני הזוג הצדיקים הללו, לבית ברבר, והקפידו בתמידות על הבאתו של אורח מהסוג הנ"ל, כדי 'להתפאר' בו במהלך השבת. כך היה גם בסעודות החגים, ובסעודת פורים. והנה, ביום פורים אחד, שהיה גשום במיוחד והבריות לא הסתובבו ברחובות, לא הזדמן להם בשום אופן להשיג עני שיאכל על שולחנם בעת הסעודה. מרת לאה ע"ה שיגרה את בעלה שוב ושוב אל הרחוב, אולי בכל זאת יימצא עני כלשהו, ואין.  אבל היא לא וויתרה. הוציאה מארנקה כסף, וביקשה מבעלה שייסע לתחנה המרכזית בתל אביב, שם מסתובבים מאות עניים, ויביא משם את אחד מהם לסעודה. האבא מילא את רצון אשתו, נסע לתל אביב והביא משם אורח עני, אבל כזה שכל צורתו אמרה עניות, על כל המשתמע מכך... 'עד היום אנחנו זוכרים את הרגע שבו פתח אבא זצ"ל את הדלת, ועימו העני,  ואימא פורצת בשאגות– שמחה על המצווה הגדולה שהזדמנה להם. אורח זה, אגב, נשאר בביתם זמן רב לאחר פורים. כל כך היה טוב לו, שלא רצה ללכת...'

     את המצווה הגדולה הזו של הכנסת-אורחים, קיימו בני הזוג ברבר, וכל משפחתם, על השולחן בסלון-הבית. והיה השולחן הזה עד למצווה שנעשתה במסירות נפש. והנה, לפני פטירתו, אמר בעל-הבית, הרב אברהם-צבי זצ"ל, שכיון שאמרו חז"ל (ברכות, דף נ"ה עמוד א'(  ש 'כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל , ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו' – ברצוני לחלק את לוח-העץ של שולחן-המצווה שלנו לשני חלקים,  כשחלק אחד יונח בתוך קברי-שלי, והחלק השני בקברה של רעייתי, ויבוא השולחן ויכפר עלינו בבית דין של מעלה.

     ומנהג חסידים שבצרפת שעושים משולחנם ארון לקבורה, להורות כי האדם לא ישא מאומה בידו, ולא ילונו בעמלו כי אם הצדקה שעשה בחייו והטובה שהוא מיטיב על שולחנו. ולכך אמרו חז"ל (ברכות נ"ד ע"ב) המאריך על שולחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו'.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ז' אדר ה'תשע"ז

אמר הרה''ק האמרי אמת זי''ע שאף אם אין אדם יכול לעזור לשני ולסעוד אותו, ואם אין בכוחו לדבר עמו דברים המתיישבים על הלב, לכל הפחות ישמע אותו ויקשיב לשוועתו שגם בזה הוא מצילו ומעודדו- כשמרגיש שיש אחד שמבין מצוקתו, וכמו שנאמר (בראשית לז כא) ''וישמע ראובן ויצילהו מידם'', שעצם השמיעה היא ההצלה.

     האם אנחנו זוכרים, גם ברגעים קשים, שכל מעשה שלנו יקבע את גורלם של דורות שלמים שעדיין לא נולדו, אך חייהם יעוצבו ע"י המהלכים והפעולות שאנחנו עושים היום, נעשה מחר וביום שאחרי?...  כמה אחריות יש לנו בתור הורים על דור ההמשך ?

    ''וטהר לבנו לעבדך באמת", אמת ר"ת אהבת ישראל, מסירות נפש, תלמוד תורה. ) באר יחיאל(

     ויקחו, בגימטריא חיזוק, חסר אחד, כי בו ברגע שחסר האחד יחיד ומיוחד אתה מרגיש שלוקחים ממך ובו ברגע שאתה מרגיש את האחד יחיד ומיוחד לא חסר לך כלום, וזוהי החיזוק, וכדברי הבן איש חי שמבאר אין עושה טוב אין גם אחד, אם אתה מרגיש שלא טוב לך סימן שחסר לך האחד יחיד ומיוחד, מה ההפרש בין "חוב" ל"טוב" זוהי מס' אחד, כי אם יש לך אחד זה טוב לך, ואם ח"ו לא, אתה מרגיש "חוב".

יוסף והגמלים (דברים טובים – יתרו)

     יוסף היה סוחר יהודי מצליח, שכרבים מאחיו נאלץ היה לעיתים קרובות לנסוע הרחק מביתו, כדי לשלוח ידו במסחר בעיר הגדולה. הוא היה שב לביתו כאשר הצטבר באמתחתו סכום נאה שבו יוכל לכלכל את בני ביתו למשך תקופה ממושכת.

     בנסיעה שעליה סיפורנו, הצליח יוסף יפה, עסקאות רבות הצליח לסגור בימי היריד וסכום עצום של מאות מטבעות זהב נכנס לכיסו. בסכום הרב קנה תכשיטים לאשתו ולבנותיו ואת שאר הממון הטמין באמתחתו ותכנן לשוב לביתו בהקדם. את הדרך הרחוקה לביתו של יוסף חצה מדבר גדול ומאיים, שהנוסעים בו נהגו לחצותו על גבי גמל. גם יוסף רכש לו גמל טוב, והתכונן להצטרף לשיירה גדולה החוצה את המדבר. חציית המדבר לבדו, ידע יוסף, איננה מומלצת כלל, שכן לא מעט סיפורים ושמועות התרוצצו בין סוחרי הסביבה על שודדים אימתניים שאורבים לעוברי אורח ושודדים מהם את כל רכושם. אלא שליוסף לא הייתה ברירה ולצערו הרב הוא אחר את המועד, והחמיץ את האפשרות להצטרף לשיירה הגדולה ביומיים בלבד. עם הגיעו לגבול התברר לו כי השיירה שהתאספה במשך שבועות ארוכים, יצאה לדרכה , והסיכויים להשיג אותה שואפים לאפס. להמתין לשיירה אחרת לא יכול היה, שכן החגים התקרבו ויוסף ידע שלא נותרה לו כל בררה אלא לצאת בגפו.

     הוא הגיע אל תחנת הגבול, ולעיניו הנדהמות של המוכס, הוא רואה אדם בודד שמוביל אתו שני גמלים. 'לשם מה אתה זקוק לשני גמלים, אם אתה חוצה את המדבר לבד?' שאל שומר הגבול בחשדנות. יוסף הסביר לו כי הוא עושה זאת בגלל ניסיון העבר שלו, כאשר באחת מנסיעותיו הגמל שלו נפח את נשמתו, והוא נותר ללא גמל בלב המדבר. עיני המוכס הביעו חוסר אמון, מעולם לא שמע על אדם שלוקח אתו שני גמלים מחשש שאחד מהם ימות. אך הוא לא אמר מילה , ולאחר שהחתים את מסמכיו של יוסף אפשר לו לצאת אל המדבר. יוסף החל לצאת לדרך, אך כעבור מאות מטרים עשה צעד משונה מעט. הוא קשר חבל ארוך ושקוף לצווארו של גמל אחד, ואת קצהו לצווארו של הגמל השני. יוסף עצמו עלה על הגמל הראשון, כשהוא מותיר את הגמל השני מאחור ורק לאחר מאות מטרים החל למשוך את החוט בין חולות המדבר כך שהחוט לא נראה לעין אך גרם לגמל השני להתחיל לפסוע. כעת רכב יוסף על גמל אחד , ואיש לא ידע שבמרחק רב מאחוריו פוסע גמל נוסף שקשור אליו. לאחר מחצית יום של רכיבה, הגיע הרגע ממנו חשש יוסף. מאחורי אחת הגבעות צצו חמישה גברתנים חמושים, בעלי פנים מרושעות כשבידיהם סכינים וגרזנים ואילצו אותו לרדת מעל הגמל. הם הבטיחו ליוסף כי אם לא 'יעשה בעיות' הם רק יקחו את הכסף וילכו לדרכם.  השודדים פרקו את האוכף שעל גבי הגמל, והחלו לחטט בכיסיו. להפתעתם הרבה הכיל האוכף עשרות זוגות של גרביים, ועשרה מטבעות של זהב. הם הביטו ביוסף באכזבה , ושאלו אותו: בשביל מה אתה צריך כל כך הרבה גרביים ? יוסף הסביר להם כי הוא מתגורר באזור קר במיוחד ואשתו ובנותיו סובלות מהקור, ועל כן הוא קנה להן גרביים.  השודדים בדקו גם בכיסיו של יוסף, ולא מצאו מאומה.  באכזבה גלויה נטלו השודדים את 10 מטבעות הזהב הבודדות, וגם שלושה זוגות גרביים ושחררו את יוסף. הוא הודה להם במילים נרגשות, ואמר להם כי הוא חייב לנוח במקום ולהתאושש מהחוויה הקשה שעברה עליו. השודדים משכו בכתפיהם ונעלמו מאחורי הגבעות.

כעבור 20 דקות הגיע הגמל השני שהיה טעון בכל כספו של יוסף, במאות מטבעות הזהב, ובתכשיטים הרבים. יוסף המשיך בדרכו באותה מתכונת. חלפה עוד מחצית היממה, ושוב השודדים מגיחים מאחורי גבעה. יוסף התבונן בהם והבחין כי מדובר באותם שודדים. הוא ניסה להזכיר להם כי הם כבר שדדו אותו, אך אז הבחין לחרדתו כי עם השודדים נמצא אדם נוסף. היה זה השומר שעל קו הגבול  ששאל את יוסף לשם מה הוא זקוק לשני גמלים. הוא ישב על סוס מהיר ואמר לשודדים: 'הנה זה האיש. היו לו שני גמלים, אני תפסתי את השיטה שלו, כל הכסף נמצא בגמל השני'. יוסף הבין שהאיש משתף פעולה עם השודדים ונותן להם מידע על האנשים הבודדים שחוצים את המדבר, אך כעת כבר היה מאוחר. האיש התבונן ביוסף וצעק: 'איפה הגמל השני?'  יוסף לא ענה, אך הסכינים של השודדים שנצצו היטיב בשמש המדברים הבהירו לו כי כדאי לו לענות לו במהירות.  הוא הרים מבין החולות את החבל השקוף שהיה קשור לגמל שעליו רכב והגיש אותו לשודדים. השודדים הביטו בהערכה ביוסף ומשכו בכוח בגמל. לאחר דקות ארוכות נראתה באופק נקודה קטנה שהלכה וגדלה, עד שניתן היה להבחין בגמל טעון במשא. השודדים והמוכס חיככו את ידיהם בהנאה והתנפלו על האוכף של הגמל. הרוכסנים נפתחו והשודדים החלו לשלוף מן הכיסים הרחבים את התכולה שכללה... ערמות של גרביים. המוכס הביט בגרביים כלא מאמין והחל לצעוק: 'כמה גרביים אתה צריך? לא מספיק לך גמל אחד עם גרביים? איפה הכסף שלך!' צווח בחמת זעם. ראש השודדים התנפל על המוכס, הכה אותו,  ואמר לו: 'מה זה עניינך כמה גרביים הוא צריך? הוא קנה אותם לאשתו ולבנות שלו! אתה גרמת לנו לרדוף אחרי גרביים ואתה תשלם על כך ביוקר!' הקבוצה עזבה את יוסף כאשר הם מתווכחים בקולניות, ויוסף הודה לא-לוקיו שנתן בלבו בינה להחליף את הגמלים מיד אחרי השוד הראשון , ולהעביר את כל הזהב בחזרה אל הגמל הראשון...

בפרשת השבוע מוזכרים עשרת הדברות, ובהם מצוינים האיסורים 'לא תגנוב' ו 'לא תרצח'. נשאלת השאלה, מדוע צריך ציווי מיוחד על איסורים אלה? האם לא מדובר באיסור הברור לכל, והמובן אף בשכל אנוש? מסבירים חז"ל כי כבר נאמר 'רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני'. כאשר אין יראת אלוקים גם מצוות בסיסיות והגיוניות כמו איסור גנבה ורציחה נשכחות, גם מעילה קטנה או גרימת רצח לחף מפשע – גניבה ורצח היא, אדם לא מודע לפעמים לאן החיים יובילו אותו אם לא יקפיד על שמירת מצוות ויראת שמיים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ד תמוז ה'תשע"ו

אדם אחד מיהר בריצה בכדי להספיק לעלות על האוטובוס, אך הוא הגיע לתחנה שנייה אחת מאוחר מדי והספיק לראות כיצד האוטובוס שלו עוזב את התחנה ויוצא לדרכו. בייאוש גדול, הוא פנה לאיש אחר שישב בתחנת האוטובוס ושאל אותו: "אוי, למה זה קורה דווקא לי?!". אני באמת לא יודע", ענה לו האיש הזר. "אבל יש לך עוד 15 דקות בשביל לחשוב על זה"    

     אדם אחד מצא כתוב בספרים שמי שנזהר מלדבר דברים בטלים במשך ארבעים יום, תשרה עליו רוח-הקודש. נהג כך האיש, ולאחר שחלפו ארבעים יום ועדיין לא שרתה עליו רוח-הקודש, החליט לנסוע אל הבעל-שם-טוב כדי לברר את פשר העניין. כשהציג בפניו את תמיהתו, שאל אותו הבעל-שם-טוב: ” האם התפללת במשך ארבעים הימים הללו?" ענה הלה: ”בוודאי! התפללתי שלוש פעמים ביום". שאל הבעל-שם-טוב: ”ותהילים אמרת בימים אלו?" ענה הלה: ”בוודאי". ”אם כן", אמר לו הבעל-שם-טוב, ”העניין פשוט - בשעת התפילות ואמירת תהילים דיברת ’דברים בטלים '..." )סיפורי חסידים הרב זוין(

 איש לפי פקודיו יותן נחלתו, אדם מקבל עולם הבא לפי הייסורים שלו בעולם הזה!

     טוב לחיות על קידוש ה' מלמות על קידוש ה',

כי רצו עבדיך את אבניה

     מסר נפשו לחבב את ישוב ארץ הקודש

     בספרו "בן יכבד אב" מספר הגאון רבי בן ציון ידלר זצ"ל "מגילת הרפתקאות שעברו לפני מאה שנה על אאמו"ר הגה"צ מוהר"ר יצחק זאב יאדלער זצ"ל, בעהמ"ח ספר תפארת ציון על מדרש רבה – מיום שמסר נפשו לעלות ולחונן עפר ארץ הקדש ולקבוע בה את משכנו עד יומו האחרון י"ב סיון תרע"ו".

     "משחר טל ילדותו מסר נפשו לחבב את ישוב ארה"ק, ובעודנו נער בן תמניא החליט בלבו הטהור לעלות ולקבוע משכנו בארה"ק. הוא סיפר לי ששגורה היתה תפלה בפיו שהש"י יזמין לו לאשה אשת חיל שתהא נאות לעלות עמו לא"י. תפילתו נתקבלה, והשי"ת הזמין לו בעיר הורדנא אשה יראת ה' ה"ה אמי מורתי מלכה בת ר' יצחק ז"ל אשר בטח בה לב בעלה.

     בהיותו אברך בן עשרים וארבע שנים (תרכ"ז), גמר אומר להוציא מן הכח אל הפועל את מחשבתו הטהורה לעלות ולהשתקע בארה"ק אשר עיני ה' בה מראשית השנה עד אחרית שנה, הוא הודיע את חפצו לאמי מורתי ע"ה, ויעץ לה שתמכור את כל רכושם והסחורה שבחנותה. אמי ע"ה שהיתה יראת ד' עשתה רצון בעלה, ומכרה את כל רכושה וקבצה בערך ארבע אלפים רו"כ.

     אבא מארי ז"ל ואמי מורתי ע"ה לא שמו לב לקשיים שעמדו בדרכם. והגם שנחשבו בעיני כל כמתעתעים לעזוב ארץ מגורם, מקום שם רכשו רעים ואוהבים, ומקור מחיה ופרנסה, ולנדוד למדבר שמם עם שתי ילדות וילד קטן בן שנה ורבע, אבל הם לא שתו לבם לכל זה, ועמדו ועשו את דרכם לא"י. ויהי כאשר ראו אוהביו שלריק הי' כל יגיעתם, וכי הוא עדיין עומד בדעתו, לזה הודיעו לאביו הרב יהודה דוד ז"ל, ויעצוהו שיגזור עליו בגזירת כיבוד אב לבל יסע לאר"י, וכן עשה, ואז מצא עצמו דחוק מאד לבלי להמרות גזרת אביו, לזה מצא תחבולה לשלוח את אמי הצדקנית נ"ע לאביו, ושתאמר לו שכבר הוחלט אצלה בהחלטה גמורה לנסוע לאר"י, ובאם אינו מניח את בנו לנסוע אתה, אזי ישפיע עליו שיתן לה גט פיטורין, כי לא תשנה דעתה מחמת שום דבר. בשמוע אביו את דבריה היוצאים מן הלב, נזכר בדברי זקנו הרה"ג חיים זלוטנער זצ"ל, שאמר שדור רביעי ישובו הנה, ובנו הוא הדור הרביעי ממנו, לזה ביטל גזירתו וברך אותם שיצליחו בנסיעתם ברוחניות ובגשמיות.

     ...ואמר (ר' יצחק זאב ידלר) בהתרגשות נוראה, היתכן שהקב"ה הזן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים, אינו מפרנס רק לתושבי חו"ל, ולאיש אשר נדבה רוחו להתיישב בארה"ק אינו מפרנסו?! השופט כל הארץ יעשה זאת?! והקב"ה הזמין לו אנשים מכובדים לנסוע בצוותא לארץ הקדש, ובתוכם היה הגאון הישיש הר' אלעזר לנדא זצ"ל בן הגאון ר' יעקב משה זצ"ל בנו של הגאון ר' אברהם זצ"ל בנו של האדמו"ר הגר"א מווילנא זצלל"ה, והיה שמח שמחה גדולה על שהקב"ה הזמין לו לנסוע בצוותא עם נכדו של הגר"א מווילנא שהוא היה הראש והראשון לעורר את קדושת הארץ וזירז את תלמידיו לנסוע אל ארץ הקודש. והנוסעים שהיו על הספינה היו זקנים וזקנות, והוא היה אברך בן כ"ד שנה ועמו שלשה ילדים קטנים, והי' פלא בעיניהם איפה נוסע אברך זה עם ילדים קטנים למדבר שממה, ושאלו אותו לאיפה הוא נוסע ולמי נוסע, השיב להם שיש לו אב עשיר בירושלים ואליו הוא נוסע, והוטב בעיניהם תשובתו... וכשבאו סמוך להעיר יפו אמר להם, האב העשיר שלי הוא האב העשיר שלכם, הוא האב לכל העולם, רק רצונו ברוך הוא שכל אחד יבטח בו כמאמר הכתוב השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך.

     ייסורי ארץ ישראל

     אחרי טלטולי נסיעה קשים הגיעו אל ארץ חמדתם, היה זה בשנת תרכ"ז. הם ירדו בנמל יפו ושמו מיד את פניהם לירושלים, וגם בפנים הארץ עמדו לפניהם טלטולי דרך קשים, כי בימים ההם אין כבישים סלולים, הדרכים זרועים הרים וגבעות, אבני נגף וחתחתים, סלעים ועמקים, והכול משובש ומפותל. ולרכוב על החמור לא יכלו, וכך טלטלו את עצמם רגלי מיפו עד ירושלים, והילד נישא על הידיים. טפסו על הרים וגבעות, סחבו את רגליהם על אדמת הטרשים וערמות הסלעים, עד אשר הופיעו ובאו להר הקודש ירושלים, פלטרין של השי"ת.

     ייסורים קשים ומרים פגעו באבי מורי זצ"ל בשנה הראשונה לבואו לירושלים, הקב"ה יסר אותו ואת כל בני ביתו במחלות שונות ר"ל, עד שכל הכסף שהביא איתו מחו"ל אזלו בעד הרופאים והרפואות, וקבל הכול באהבה כמאמר חז"ל שא"י הוא אחד מהשלשה דברים שבא ע"י ייסורין.

     מצבו הלך וחסר מיום ליום, והוא בטחונו לא עזב. אז באה א"מ נ"ע ואמרה לו הלא אתה רואה שאיננו זוכים להיות בארץ הקודש והקב"ה אינו רוצה שאנו נדור בארץ הקודש, לזה הרי עדיין יש לי כלי כסף ותכשיטים, ונוכל בשווים לחזור להורדנא, אבל אם נאבד גם זה, לא יהיה לנו במה לחזור. השיב לה, לא נשוב להורדנא בשום אופן שבעולם, ואם אינני זוכה להיות בארץ הקודש בחיים, אז הרי יש הר הזיתים, אנחנו צריכים לצפות לישועת ה' כי ישועת ה' כהרף עין, ובטחוני על מאמר חז"ל שאפילו רשעים בגיהנם נדונים רק שנים עשר חדש. ועל כל גל וגל נענע בראשו וקבל את הפורעניות ר"ל באהבה, ואדרבא מכל ריבוי הייסורין הקשים והמרים שהיו לו , נתחזק בטחונו יותר כמאמר הפסוק הזורעים בדמעה ברנה יקצורו.

     נתן תודה להקב"ה שלקח ממנו הכסף הטמא מחו"ל

     וככלות שנים עשר חדש נתן תודה להקב"ה על כל הייסורין שעברו עליו כמאמר חז"ל כשם שמברכין וכו' והתפלל בלב נשבר להקב"ה שירחם עליו ומי שאמר לעולם די יאמר לצרותי די, ומן השמים ריחמוהו וחלצו אותו מייסוריו. התחילה אמי מורתי נ"ע לשלוח ידי' למסחר כפי שהורגלה מאז, ושכרה חנות ברחוב היהודים, החנות הראשונה על יד פתח החורבה של ר' יהודה החסיד מצד הימין, אך לא ידעה לדבר ערבית כלל [כי כל הסחורות היו צריכים לקנות מהערבים] ולימדה אבי מורי ז"ל מן התרגום קצת מילים ערביות, והתחילה להתעסק בחנות מכולת, וה' נתן ברכה והצלחה בכל מעשיה, וחן בעיני הקונים, שכל האנשים אמרו שהחמאה שלה יותר טוב מחמאת אחרים, וכולם באו לקנות חמאה רק ממנה, והי' ממש ברכה הנראה לעיניים בבחינת אסוך השמן של הנביא אלישע, וכן הייתה ברכה בכל מיני מכלת. ובכל לילה ולילה הביאה אמי מורתי נ"ע את הכסף שהרוויחה מכל היום ומסרה לאדוני אבי ז"ל, ומנה אותם וכתב בפנקס את הסכום שהביאה, ובערך תשעה חודשים נתמלא כל הסכום שהביאו מחו"ל, ומאז נפסק השפע הרב והרוויחה רק לפרנסת בני ביתה, ונתן אבי מורי ז"ל תודה להקב"ה שלקח ממנו הכסף הטמא מחו"ל ונתן לו כסף קדוש מארץ הקודש.

רצוני שתהא חתונתי בעיר העתיקה

     בשנותיו האחרונות גברה עליו חולשתו מאד , ועפ"י פקודת הרופאים היה צריך להחליף את האוויר , והעתיק משכנו מחוץ לעיר העתיקה [אף שזה היה תמיד נגד רצונו], לשכונת בית דוד ע"י נחלת שבעה. ובתחילת שנת תרע"ז ביקש ממני שאחזירו למגורו בעיר העתיקה, ואמר לי רצוני שתהא חתונתי בפנים העיר העתיקה. רצונו נתמלא, וקבעתי לו בית דירה בחצר אור החיים הקדוש זיע"א. בשבת קודש י"ב סיוון נצחו אראלים את המצוקים והעלה נשמתו הטהורה למרום עם תפלת המנחה, ההלויה היתה במוצש"ק וגדולי רבני ירושלים הספידוהו . נכרה לו מקום מנוחתו על יד מרן רשכבה"ג מוהרי"ל דיסקין זיע"א".

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

"מעשיות לכבוד שבת"

בפסוקים אלה הרבי מוסר את נפשו ממש

בחור אחד היה בעיר, שידע לחקות עד להפליא את ''קידושו'' של הרבי מראדושיץ היה מתנועע ועושה עוויות בפניו ומניע ידיו, מקמט מצחו ומעמיד פנים של מכוון כוונות ואחר פותח בסלסול הניגון ובקולו של הרבי.

סיפרו לרבי על מעשה החיקוי של תלמידו. קראו אליו ושאלו: נודע לי, שאתה יודע לחקות את הקידוש שלי. האמת הדבר? אמת, רבי. אם כן, הצג נא את הקידוש לפני. אם כבוד הרבי לא יתרעם עלי, מוכן ומזומן אני לעשות זאת. אל תירא אמר הרבי.

ואכן התחיל הבחור ''לקדש'', אך כשהגיע לפסוקים, ''ושבת קדשו באהבה וברצון הנחלנו, זיכרון למעשה בראשית'', ''קידש'' בפשטות ואמר את הפסוקים ללא ניגון וללא עוויות.

מדוע לא המשכת באותו הניגון ובאותן התנועות? שאל הרבי. בפסוקים אלה הרבי ''מוסר את נפשו ממש'', ודבר זה לא אוכל לעשות בשום פנים ואופן השיב הבחור.

תחיו מאה שנים כל אחד ופרנסה בשפע כל החיים

מעשה שהיה פעם אחת אצל רבי מאיר מפרמישלאן (שם עיר ברוסיה) שהרבה השתדל למצוא דג לכבוד שבת לא מצא, והייתה השעה כבר מאוחרת, ולא היו עוד דגים בבית הרב.

הרבי ובני ביתו חשו עגמת נפש, מפני שהיו להם אורחים לשבת ואין במה להאכילם.

והנה סמוך לעת ערב באו שני אנשים, שסובבו בכפרים למצוא עופות וביצים מהמשקים של הנוכרים, כדי למוכרם, והביאו שני דגים גדולים שקנו אותם בכפר אצל הנוכרים ונתנו אותם לאשת הרב.

ונעשתה ''שמחה גדולה'' בבית הרב וכששמע הרב זאת, ציווה להכניס את שני האנשים אליו עם הדגים, וכשראה הרב את הדגים שמח מאוד.

ומגודל שמחתו אמר לשני האנשים, תחיו מאה שנים כל אחד כי כעת החייתם אותי ונתקיים בהם ברכת הרב, וחיו כל אחד מאה שנה, והייתה להם פרנסה בשפע כל ימי חייהם.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר ח' שבט ה'תשע"ו

 

אדם שעודנו אוהב את בנו יותר מאשר ישראל אחר, טרם הגיע לאהבת ישראל אמיתית (ר' דוד מלעליב זי''ע)

 

     הנותן ראוי לשתוק, מתנתו תדבר בעדו.

 

     ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. למה ביציאת מצרים היו צריכים זכויות כמו דם פסח ודם מילה, וכאן אמר להם אתם תחרישון, ומתרצים מכיון שה' ידע מראש שתהיה כאן מסירות נפש כמו נחשון וכדומה, וכשיש מסירות נפש זאת הזכות הכי גדולה (אבני נזר(.

 

     ופרעה הקריב. שלושה פירושים: 1 פרעה הלך הראשון למלחמה, 2 הקריב קרבן לבעל צפון, 3 הקריב את ישראל לאבינו שבשמים, שעל ידו עשו ישראל תשובה.

 

טוב להודות לה' (קובי לוי)

      אם הכרית של טלי פרץ, מורה בכירה בת 32 הייתה יכולה לדבר, הייתם שומעים ממנה תפילה וזעקה מן הלב, דמעות ללא סוף, תחנונים ובקשות לקב"ה במשך חודשים ארוכים של אימה ובלהה.

     כמה צריכות להודות הנשים היולדות על היציאה מסכנת הלידה בבריאות איתנה בגוף ובנפש, בדרך כלל מסתיימות שעות הסבל והמכאוב בחיוך ובאושר של אם מתרגשת האוחזת בידיה תינוק צווח. כשילדה טלי את בנה השלישי, הכל היה תקין, הלידה היתה קלה ומיד אחרי הבשורות לסבים ולסבתות ולבני המשפחה השמחים הובל תינוקה למחלקת התינוקות ואילו היא הובלה למחלקת היולדות כדי לנוח.

     לאחר 8 שעות שינה עמוקות היא התעוררה וביקשה לקום מן המיטה אך ללא הצלחה. הרגלים היו כבדות עליה והידיים עוד יותר, היא ניסתה להזיז אצבעות אך זה הלך בקושי. היא חשבה שהיא חולמת וביקשה לישון עוד קצת אולי זה רק חלום בלהות, אחרי שעה ניסתה שוב לקום, אך חוץ מהראש שנע ימינה השמאלה ושאר חושיו, כל הגוף היה משותק... היא זעקה בבהלה וחרדה מפני הבאות... לאחר בדיקות ארוכות נותרו הרופאים אף הם חסרי אונים, גם רופאים מומחים שהוזעקו מחו"ל לא הצליחו לאבחן את מקור הבעיה. האם זה וירוס? או שמא החיידק הטורף ר"ל? קריסת מערכת העצבים? פגיעה מוחית? לאחר שבועיים של ניסיונות, טיפולים, אבחונים ובדיקות שונות ומשונות היא הועברה שבורה ורצוצה לבית לוינשטיין, מיכאל התינוק נשאר אצל הסבתא וטלי הייתה רווית געגועים אליו ולשאר הילדים. בעלה, גלעד לא עזב אותה לרגע ופיו היה מלא מילות עידוד ואופטימיות כפי שאדם ירא שמים צריך להיות: "משותק לנו הגוף, אבל אין לי ספק אשתי שישועה קרובה לבוא" לחש לה. טלי פרצה בבכי תמרורים, שלושה חודשי שיתוק מוחלט היו כבדים מנשא, כוחות נפש עצומים נדרשו לה כדי לומר: "בעלי היקר, אתה עדיין איש צעיר ועתידך לפניך, יש לנו 3 ילדים מתוקים שצריך לגדל, אני מחוץ למשחק החיים, הקב"ה נטל ממני את הגוף, זה רצונו ואני מקבלת עלי את הגזירה באהבה עד כמה שביכולתי.... אני מלאה הערכה לעידוד ולחיזוק היום יומי אבל אני מאפשרת לך לבנות חיים אחרים, בלעדיי". "עד יום מותי אשאר בעלך, את עוד תלכי על הרגלים... חדלי מדברי ההבל הללו..." השיב לה.

     בחדרה של טלי היו עוד 3 חולות בתהליך שיקום... מירב, אישה צעירה עיוורת, נורית, חולת טרשת נפוצה ונוגה פצועת תאונת דרכים שאיבדה מעט את יציבותה הנפשית ועסקה ברקימת כריות, "את חברה שלי, תניחי את ראשך על הכרית שלי ובעז"ה תבריאי" אמרה לטלי. טלי השקיעה ראשה בכרית והחלה לדבר עם ה': "אבא שבשמים, אני יודעת שאני לא צדיקה גדולה, ואין לי ספק שהשיתוק הוא גזירה מתוך רחמים... אבל יש לי תינוק קטן בבית שעוד לא ליטפתי, שלא חיבקתי, שלא הניח עלי את ראשו... אולי תרחם עלי ובמקום משותקת  100% תהפוך אותי לעיוורת כמו מירב, נכון שהיא עיוורת אבל היא יכולה לחבק את ילדיה.... או אולי בטרשת נפוצה כמו שיש לנורית, נכון זו מחלה סופנית אבל לפחות היא יכולה לשחק עם ילדיה... כמה נורא זה להיות משותקת, חסרת אונים כמו סמרטוט שאין בו שימוש... אבא שבשמים אתה יודע מה, מי אני ומה חיי שאבקש מחלות וצרות של אחרים, הרי אתה יודע מה טוב ונכון בשבילי... עשה בשבילי רק מה שמגיע לי... רק לי, לא רוצה משל אחרים".

     תפילה זו בקעה רקיעים, למחרת הגיע לבית לוינשטיין ד"ר ארנולד מהולנד, מומחה בעל שם עולמי, הוא בדק את טלי במשך שעה ארוכה, עיין תיק הרפואי ואמר: "השיתוק הזה זו תופעה חולפת, לפי הערכתי זה יעלם והיא תבריא תוך חודשיים שלושה" המילים החמות היו כטל תחיה עבור טלי. בעלה שמח לשמוע את הבשורה, לפתע נעורה בו תקוה שניתן לקצר את הזמן, הוא חיכה שכל חברותיה לחדר תלכנה לחדר האוכל הוא נעל את הדלת ופנה לאשתו: "טלי את בריאה, ליבי אומר לי שהגזירה בוטלה והרופא אינו מדבר מגרונו, זוהי בת קול משמים, קומי עכשיו מהמיטה!!!" טלי היתה המומה, "קומי, את בריאה!" צעק. "זהו עכשיו זמן של רחמים!", הוא ביקש מאחותו נחמה לאחוז בידיה של טלי ולסייע לה לשבת, טלי לא האמינה, לפתע ניסכו בה כוחות טמירים... נחמה סייעה לה לעמוד והיא התחילה לגרור רגליים... כשהיא נשענת על הקיר, לא יאומן אבל גוררת, 10 ימים חלפו עד שחזרה לעצמה אך לא ב- % 100, היא נפרדה בנשיקות מחברותיה ואיחלה להן החלמה מהירה. ואז קראה לה נוגה: "טלי, אל תשכחי את המתנה שלי קחי אותה אתך...", וכשהגיעה הביתה שמה את הכרית למראשותיו של תינוקה "ילד מתוק שלי... הכרית הזו שמעה הרבה תפילות של אמא... שהרקיעו שחקים, היא גם מלאה דמעות, יהי רצון שהן ילוו אותך בהמשך חייך, בבריאות ובשמחה". 

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י"ט כסלו ה'תשע"ו

אהב את שכניך , אך אל תהרוס את הגדר שביניכם.

אל תהיה "מקסימוּ ם" וגם לא "מינימוּ ם , " כי גם במקסי וגם במיני יש מוּ ם!

הרה"ק רבי מרדכי מלכוביץ אומר: יהודי ללא מסירות נפש, אינו יהודי כלל

.     ימי חנוכה הם המשך לימים הנוראים, מי שלא שב בעשרת ימי תשובה, תשובתו מתקבלת עד יום שמיני של חנוכה. רמז לזה בנבואת ישעיהו (כג,א) "ב זאת יכופר עוון יעקב" – ביום 'זאת חנוכה' יכופר עוון יעקב. (צמח דוד(

הפלס הישר (דברים טובים – פרשת וישלח)

     לאחד מתושבי העיירה חלם נקלע לעיר הגדולה, שם שדלוהו סוכני הפיס לקנות כרטיס הגרלה. את מעט כספו שהביא עמו לצורך מסחר, הניח על קרן הצבי ושב לביתו. תמהה אשתו בראותה אותו שב וידיו ריקות. לא נמשכה תמיהתה זמן רב, שכן מיהר החלמאי דנן להוציא את הכרטיס המקומט מכיסו ונפנף בו למול עיניה כשהוא צוהל ואומר "ראי, חלמאית יקרה שלי, זהו הסיכוי שלנו לבית גדול ומרווח כאשר חפצת. שכן, סכום ההגרלה עומד על סך שישים אלף רובל". שמעה זאת האשה וקרסה תחתיה מתעלפת. בין כך ובין כך הגיעה מרכבת הדואר ובה שליח מפעל הפיס הארצי ומנה אחר כבוד סכום של שישים אלף רובלים טבין ותקילין לידיו של החלמאי המאושר. בו ביום עמד וסגר חוזה עם קבלן מקומי, כי יבנה לו ולזוגתו את בית חלומותיו, בניין שכולו פאר והדר כיאה וכיאות לגביר שכמותו.  תקעו כף זה לזה, הרימו כוסית ושתו לחיים. נתן זה ביד הקבלן מחצית הסכום, והבטיחו נאמנה כי כאשר יעמוד הבית על תילו, יקבל את המחצית השנייה. לא חלפה תקופה ארוכה והבית על תילו עומד. עמד בעל הבית חכך את ידיו בהנאה, טפח טפיחה הגונה על כתפו של הקבלן , ועמד להוציא את יתרת הכסף, אלא שבאה אשתו ועכבה בעדו. "תחילה עליך לבדוק האם אכן בנה את הבית כיאות וכראוי". עמד ובדק, מישש וגישש בכל קורה ותקרה. כאשר הובא הפלס והונח על רצפת הטרקלין,  נדהמו הכל לראות כי רצפת הטרקלין עקומה, ולא רק היא, אלא כל קורות הבית. אין דבר אשר ישר בעיני הפלס. התנצל הקבלן ואמר: "הן לא תחשוד בי כי בניתי בית בלא למדוד. הנה אביא את פלסי שלי וראה תראה כי אכן ישר הוא כפלס". הביא את פלסו. בדקו ומצאו כי אכן הכול ישר בתכלית. חזרו ובדקו בפלס הראשון, והנה, שוד ושבר, שוב הכול עקום, אין כל זווית ישרה העומדת בישרותה. עמדו השניים ופלסיהם בידיהם, זה טוען בכה וזה טוען בכה. אומר הקבלן: "הן תראה כי בניתי את הבית ישר לפי הפלס אשר בידי, ודאי וברי כי אם יתברר שאכן פלסך הוא הישר ופלסי הוא העקום, הרי אשיב את מלוא כספך, לא אגע בממון שאינו שלי. אך כיצד אדע?" ובעל הבית כנגדו: "אף אני לא אדור בבית שלא שילמתי עליו. אם אכן הפלס שבידך הוא הישר, אשיב לך את מלוא כספך. אך כיצד אדע"? ושוב נקלעה לעזרתם האשה ואמרה: "יביאו כל תושבי חלם את פלסיהם אל בית הדין ויראו מהו הפלס הישר". והנה, שוד ושבר, כמניין הפלסים כך היו שונים מידות היושר.  כשהבינו החלמאים כי איש אינו יודע מה ישר ומה לא, שהרי כל אחד והפלס שלו, עמדו נבוכים, מנסים למצוא פתרון.

     הגיע לעיר סוחר ורשאי, גרד מעט בפדחתו, והציע בפניהם פתרון. "ראו נא רבותי", אמר,  הן חלם אינה העולם כולו, וודאי יש מושג שנקרא "ישר", והוא מוחלט.  לכו נא אל ארמון המלך, שימו שם את הפלסים, והיה הפלס אשר יהיה ישר שם, הוא הפלס הישר באופן מוחלט. נבין עתה כמה מגוחך הוא המשפט: "כל אחד ואמת שלו". נבין גם היטב כיצד אפשר לבדוק מה טוב ומה ישר, שכן נסתכל הקב"ה באוריתא וברא עלמא. זהו הפלס הישר וזוהי אמת המידה. אמת המידה ליושר ניתנת רק על ידי הבורא בתורה. פלס האמת ניתן בתורה מבורא עולם.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/