''אדם אינו מה שהוא חושב
שהוא, אלא מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא''
'
אדם' מורכב מ־א,
דם. התורה נמשלה לדם. כשם שהדם נושא עמו את חיּות האיברים, כך התורה, המלמדת
את פירוש המצוות ופרטי הלכותיהן, מכניסה
חיּות בקיום המצוות. ) לקוטי תורה(
אדם מישראל בשעה שהוא
עושה הבדלה במוצאי שבת צריך כבר באותה שעה להרגיש את ההארה של השבת הבאה .
יהודי אחד נכנס אל כ"ק מרן הרה"ק בעל ''אהבת ישראל" מוויז'ניץ זי"ע , והרבי קירבו מאוד והחסידים המה ראו כן תמהו, שכן הלה לא היה מחסידי וידידי בית וויז'ניץ, וגם לא היה ידוע כצדיק גדול, ולא היתה סיבה מיוחדת לקרבו, ועל כן שאלו את הרבי מפני מה ראה לנכון לקרב את היהודי
ולכבדו בכבוד גדול. השיב להם הרבי: אני רואה שעם "שנאת
חינם" אין לכם שום בעיה, האם אתם לא יכולים לסבול שיהיה
לי גם קצת "אהבת חינם"?...
כך חזרתי לשמור שבת (רחלי מלק-בודה)
מוצ''ש במרפאת הנשים במעלה אדומים אין
הפרדה בין הריוניות לאלה שרוצות להרות. על לוח השעם בחדר האולטרסאונד תלויות
תמונות של תינוקות, והם מחייכים אלייך מתוכו בזמן שהטכנאית חופרת לך בתוך הבטן
ומחפשת זקיקים. אחר כך היא שולחת אותך לבצע בדיקת דם, והזרוע שלך כל כך כחולה
מדקירות, שלפעמים האחות כבר מתקשה למצוא את הווריד. לפעמים, באמצע הבדיקה, נכנסות
כל מיני נשים בחודש שמיני או תשיעי ו"רק שואלות שאלה". את בולעת את
הלשון, כאב מפלח את גרונך, אבל יוצאת משם, ממשיכה לעבודה ומשדרת עסקים כרגיל.
ובעבודה - כל אישה שנייה עם בטן.
בחלומות הכי שחורים לא דמיינתי שתהיה לי
בעיית פוריות. יש לי שני ילדים, שהגיעו בקלות יחסית, והייתי בטוחה שברגע שרק ארצה
יבוא גם השלישי. "עקרות משנית בלתי מוסברת", כתוב על התיק שלי שעובר
מרופא לאחות. הפנים שלי מלאות בפצעים, תופעת לוואי שנובעת כתוצאה מנטילת כדורי
ביוץ, ומדי ערב אני מזריקה לעצמי, כמו נרקומנית קטנה, 37.5 סי.סי של גונאל אף.
לגינה השכונתית אני כבר מזמן לא מגיעה.
הילדים שלי גדולים מדי, ולמי שאין תינוק להניק או ילד לרדוף אחריו אין כל כך מה
לחפש שם. כשמישהי יולדת בשכונה אני ממש מקווה, מתפללת שלא יתקשרו אליי שוב ויבקשו
שאכין לה ארוחה, כי אין לי יותר כוחות נפשיים לדפוק בדלתות של אנשים ולהריח שם את
הריח החמוץ הזה של החלב. רוב הזמן אני בבית. אין לי כוח לראות אנשים, אין לי חשק
לצאת עם חברים. לא בא לי לארח ולא בא לי להתארח. אין לי כוח שיתחילו לשאול אותנו
"נו, אז לא בא לכם עוד אחד?" אין לי כוח להתקפל, אין לי כוח שיסרקו לי
את הבטן.
להיות בטיפולי פוריות זה בעצם להיות
שבועיים בחודש בתודעה של הריון. כל שינוי שמתחולל בגופך, כל נפיחות בבטן או צרבת
בגרון או בחילה שבאה והולכת מעוררים בך איזו תקווה שהנה, אולי הפעם. את קונה את
בדיקות ההריון הכי יקרות, אלה שמאפשרות גילוי מוקדם, ואז, דקה אחרי, כשהמקלון מראה
על תוצאה שלילית, את מתרסקת לתוך הציפיות של עצמך ואיש אינו יודע. איש אינו מבין
מדוע באת היום עצבנית לעבודה, למה לא ענית לטלפונים, למה יש לך תגובות אימפולסיביות,
למה איחרת לישיבה.
אחרי כמה
חודשים ללא הצלחה התחלתי לחפש אשמים. המחשבה על כך שאולי הכל קשור בשינוי שעשיתי
בחיים לפני ארבע שנים לא הפסיקה לייסר אותי. אולי א-לוהים כועס שחזרתי בשאלה,
חשבתי לעצמי. אולי הרגזתי אותו יותר מדי עם כל הווידויים והביקורת והיריקות לבאר.
"איזה בולשיט", אמר לי חבר חילוני כששיתפתי אותו, "תוציאי לעצמך
מהראש את השטויות האלה. רואים שלא באמת יצאת מהדת".
ואולי הוא צודק, ולא באמת יצאתי מהדת. את
רוצה לספר לעצמך שאת כבר לא שם. ששמת בצד את כל הטרמינולוגיה הזו של שכר ועונש.
שא-לוהים לא באמת מתחשבן ככה עם אנשים. שלא יכול להיות שהדודה הפולנייה, זו
שהבהילה אותך שאם תפסיקי לשמור שבת יבואו לך צרות - בעצם צודקת. אבל אז המציאות
מכה בך באופן כזה שאי אפשר יותר להתמודד איתה לבד. העול הנפשי והרגשי פשוט כבדים
מדי, ואת חייבת מישהו לפנות אליו. להיות אתאיסט זה בעצם לגזור על עצמך חיים
של אומללות. זה להסתובב בעולם בתחושה נוראית של חידלון, שאין טעם לשום דבר, שהכל
גם ככה אקראי, שאין תכלית.
אני לא חושבת שאני בנויה לחיים כאלה. גם אם
האתאיסטים חלילה צודקים ובאמת אין א-לוהים. אני רוצה לחיות את חיי עם תקווה,
עם תחושה שיש מטרה לקיומי ושדברים לא קורים ככה סתם. אני מעדיפה להאמין בא-לוהים
דמיוני, אבל לפחות לדעת שיש לי בשביל מה לקום בבוקר. ללאה גולדברג יש שיר כזה:
למי שאינו מאמין
קשה לחיות השנה.
השדות מבקשים ברכה
הים מבקש אמונה
ואתה אינך מבקש דבר.
היום בו חזרתי
להתפלל
בחודש התשיעי לטיפולים סבתא שלי נפטרה. היא
הייתה האמא השנייה שלי. כמעט שאין לי תמונת ילדות אחת בלעדיה. סבתא חיה הייתה אישה
מלאת פרדוקסים. מצד אחד שכלתנית מאוד, ומצד שני הייתה בה איזו מין אמונה פשוטה שעם
א-לוהים לא משחקים משחקים. עושים מה שצריך, גם אם לא מבינים. עד לאותו יום שבו
עמדתי בבית ההספדים, סירבתי לכסות את ראשי בכל תוקף. אפילו בראש השנה, בבית הכנסת,
כשאמא שלי התחננה שאניח על הראש איזה סמרטוט קטן, התעקשתי שאני לא מוכנה. אבל שם,
כשעמדתי מול הקבר ונפרדתי בפעם האחרונה מהאישה של חיי, משהו בי התרכך. הסכמתי -
לראשונה מאז שחזרתי בשאלה - לכסות את ראשי. אמרתי לה סבתא, את היית העוגן ועזבת
אותנו. את לא יכולה ללכת בלי להשאיר שום דבר. תביאי לי בת. תבקשי שם ממי שצריך.
שיהיה לי במה להתנחם.
מאותו יום חזרתי להתפלל. לא תפילה מסודרת,
משהו חפוז כזה ולא מסודר. בדרך כלל נהגתי למלמל באוטו, לסדר מחשבות. דיברתי אל
א-לוהים במילותיי שלי, ומשהו בריטואל הזה עשה לי טוב.
להציב אולטימטום
ארבעה חודשים אחר כך הרופא הודיע לנו שאם
זה לא מצליח הפעם עוברים להפריות. הייתי מותשת מבדיקות. לא יכולתי לשאת יותר את
הריח של המרפאה, את הג'ל הקריר והמגעיל של האולטרסאונד, את הנציגות במוקד זימון
תורים ששואלות אותי "זה הריון עם תאומים?" בתגובה לשאלה "אפשר
לקבוע תור לזקיקים?" כי זה מה שרשום להן בתסריט שיחה. שבועיים לפני הטיפול
אמרתי לא-לוהים שזהו, זאת ההזדמנות שלך. אני חוזרת לשמור שבת, ואם אכנס להריון אני
נודרת נדר שלא להפסיק.
כן, אני יודעת שזה נשמע נורא רדוד להציב
לא-לוהים אולטימטום. שככה לא בונים מערכת יחסים עם הבורא. אבל מבחינתי זה הספיק.
תמיד אמרתי שמעולם לא הפסקתי להאמין. שאני רק צריכה לקבל איזו כאפה מהחיים, משהו
שיבהיר לי למה בעצם אני צריכה את הדת בחיים שלי, וישר אני חוזרת עם הזנב בין
הרגליים.
שבועיים שלמים התייסרתי בציפייה. נקלט או
לא נקלט? אם לא נקלט אני לוקחת הפסקה. אולי בכלל אוותר על הרעיון להביא עוד ילדים.
בבוקר יום שישי קמתי מהמיטה ורצתי לסופר פארם לקנות בדיקת הריון. התבוננתי בסטיק
במשך שניות ארוכות, רועדת ונרגשת.
היה שם פס אחד בודד ומיותם.
”זהו, אני איתך
גמרתי“
התמוטטתי על הרצפה. זרקתי את הסטיק לפח
ואמרתי לא-לוהים "זהו. אני איתך גמרתי". התיישבתי על הספה והדלקתי את
הרדיו. בתוכנית דיברו על זה שחודש ינואר 2014 הוא אחד החודשים השחונים ביותר אי
פעם וראיינו כל מיני חזאים ודני רופים למיניהם. בסוף האייטם המגישה החליטה לשים
שיר שבדרך כלל נדיר לשמוע ברדיו - "גשם הקשב לנשים" של תרצה אתר.
בחוץ אנשים מחכים
לגשם, ואני כאן בבית מחכה לילד (גונן מעתוק)
עד רדת הערב, גשם הקשב לנשים בחלון,
עד רדת החושך, גשם, הקשב לנשים הצופות בווילון.
גם לנו אדמה שמחכה למשהו מלמעלה.
גם בנו יש אימה וזעקה למשהו פורח... וכן הלאה...
גם בתוכנו מחכה, שותקת,
חלקת ארץ קטנה, חרבה.
והגשם שלנו איחר לרדת.
הגשם שלנו
טרם בא.
חשבתי לעצמי - איזה תזמון אירוני. בחוץ
אנשים מחכים לגשם, ואני כאן בבית מחכה לילד. דמעות הציפו אותי. הקשבתי לשיר וכל
מילה שם הרגישה כמו נעץ בגרון. כשהוא נגמר פניתי למקרר והוצאתי ממנו את המילקי של
הילדים. במהלך אותה שנה פיתחתי לעצמי מין מנהג מגונה כזה, שבכל פעם כשאני מקבלת
תשובה שלילית אני תוקעת איזה מילקי או שניים כדי להתנחם. כשסיימתי לאכול פניתי
לזרוק את הגביעים לתוך הפח. המקלון עדיין בצבץ מתוכו. ופתאום הסתכלתי מקרוב וראיתי
-
היו שם שני פסים אדומים.
חוויית
השבוע שלי
