אמר רבנו לגבי חג הסוכות: "עיקר העבודה של סוכות לקבוע ישיבתו
בסוכה". ופירט דבריו: ראשית לכל העבודות של חג הסוכות, וקודם לכל, הוא לקיים את הדין "לישב
בסוכה"- כל רגע שיושב בסוכה מקיים מצווה דאורייתא! כל רגע מצווה חדשה!
בזוהר שאומרים לפני סעודת שבת כתוב שבחג יש חיוב גדול יותר משבת
להזמין אורחים, ואם לא הזמין עונשו גדול, וזה מרומז בפסוק אלה מועדי ה' אשר "תקראו" אותם, שצריך להזמין אורחים.
בספר עיון יעקב על העין יעקב כתב, שטעם מצות הקבלת פני הרב ברגל
הוא מדין דקבלת פני רבו כקבלת פני השכינה. ובספר שפתי חכמים כתב שהוא משום שמחת
יום טוב. שהרב שמח לראות פני תלמידו, והתלמיד שמח לראות פני הרב, וכאשר שניהם
משוחחים בדברי תורה ואין שמחה כהתרת הספיקות, הרי אין שמחת חג גדולה מזו...
הגאון רבי יחזקאל אברמסקי
זצ"ל סיפר שקיבל בשם תלמידי הגר"א בשם הגר"א, שמלחמת גוג ומגוג
תארך 12 דקות בלבד, ובמלחמה זו שליש מאנשי העולם ימותו, ושליש יפצעו, ושליש ישרדו ללא פגע.
''השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל שצִווה בהן, עבודה
גדולה היא", והואיל ואין כל אדם ראוי לאיצטלא זו של עבודה גדולה מתוך אהבת
ה', לפיכך לא היו עושים אותה אלא חסידים ואנשי מעשה. (הרמב''ם)
וזאת הברכה אשר ברך משה. עצם הדבר שמשה רבנו מברך, זה בעצמו הברכה.
ידוע הדבר אמר הגאון רבי יוסף
חיים זוננפלד, רבה של ירושלים – כי בעת הנענועים יש לכוון כנגד שבעים אומות העולם.
והנה – אמר הרב – דבר זה מרומז בסופי התיבות של ארבעת המינים: לולב )2 )אתרוג )3 )הדס )60 )ערבה )5 )ביחד עולה
מנינם לשבעים!
''מצווה להרבות בשמחה זו [שמחת
בית השואבה], ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל
וראשי הישיבות והסנהדרין, והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין
ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות, אבל כל העם האנשים והנשים, כולן באין לראות
ולשמוע" )רמב"ם פ"ח מהל' לולב הי"ד(
בזכות מצות סוכה (פניני בית
הלוי, עלון 452)
השנה:
תרצ"ז (1937 .)המקום: עיירה קטנה באחת הרפובליקות האסייתיות של ברית המועצות.
גיבור סיפורנו הוא לייזר, יהודי גאה באמונתו. על "פשעים" מסוג הרבצת
תורה לילדי ישראל, הוא נידון להגליה מביתו וממשפחתו. במקום מגוריו החדש התרועע לייזר עם צעיר אחר, שאף
הוא נידון לגלות בשל "עבירות" דומות. השניים שכרו דירת-חדר קטנטנה מטטרי
אחד, במיקום "מצוין": בין מטה המשטרה החשאית )הנ.ק.וו.ד.) ובין דירתו של מנהל הכלא המקומי. רק
בתים אחדים הפרידו את דירת שני הידידים משכניהם "רמי המעלה", אולם לא הייתה
להם כל ברירה, כי במחיר שיכלו להרשות לעצמם, לא הייתה אפשרות לשכור דירה טובה יותר
במקום אחר. מלבד זאת, כאשר הם שכרו את הדירה. עדיין לא ידעו איזה "שכנים
נכבדים" יש להם...
לייזר עבד במפעל בתוך
העיר, בעוד שחברו הצעיר מצא לו תעסוקה בבית חרושת שהיה במרחק-מה מן העיר. על שניהם
חלו הוראות והגבלות חמורות ביותר. היה עליהם להתייצב אישית במשטרה החשאית פעם
בעשרה ימים; היה אסור עליהם לקיים קשר כלשהו עם יהודים מקומיים, או עם מגורשים
אחרים; והיה עליהם להתחייב כי הם לא ייטלו חלק בשום פעילות בלתי חוקית. לייזר
וחברו קיימו את ההוראות בקפדנות ביודעם כי כל "עבירה" קלה עליהן פירושה
מאסר ארוך משולב בעבודת פרך, גירוש למחנה ריכוז, או אפילו מוות. מסיבה זו הגיעה
זהירותם המופלגת עד כדי כך, שהם אפילו לא ביקרו בבית הכנסת המקומי מדי יום ביומו
אלא התפללו בבית. בשבתות לא יכלו להתאפק מללכת לבית הכנסת, אולם
הקפידו לשבת בנפרד מן המתפללים המקומיים. אפילו ברכת "שבת שלום" לא החליפו עם חבריהם לתפילה ביודעם כי למשטרה
החשאית סוכנים ומרגלים בכל מקום וחייבים לכן לנקוט במשנה זהירות.
התקרב ובא חג הסוכות
ולייזר וידידו ביקשו מן הטטרי בעל הדירה, שייתן להם רשות לבנות סוכה קטנה בחצר הבית. הם
הסבירו לו כי זוהי דרישת דתם וכי אחרת הם לא יוכלו לאכול מאומה במשך שבעה ימים.
הטטרי שהיה מוסלמי אדוק הבין לרוחם ואישר להם את הבקשה. הוא העריך מאוד את שני
הבחורים היהודיים, שתמיד שילמו את שכר הדירה במועד ובכלל היו דיירים שקטים ונחמדים. כך בנו לייזר וחברו סוכה קטנה, סוכה לשניים. בבוא
החג הם קידשו בשקט על היין ואכלו את ארוחותיהם בסוכה הקטנה. הם לא יכלו להזמין איש
לסוכה שלהם, וגם אותם איש לא הזמין. כשהגיע ערב שמחת תורה הציע חברו של לייזר לקנות
בקבוק וודקה. "הבה נשמח מעט" אמר, "הרי חג זה מכונה בשם "חג
שמחתנו", ותודה לא-ל יש לנו על מה לשמוח שהצלחנו לחגוג את החג כהלכתו ". לייזר שהיה המבוגר מבין השניים ניסה להניא את חברו
ולשווא. הוא אמר לו כי במצבם יהיה זה מסוכן למדי. "ניקח כוסית ועוד כוסית , ולפני שנשים לב נהיה שתויים ונשכח היכן אנו
נמצאים. זה יכול להיות מסוכן מדי עבורנו. אל תשכח כי שכננו, מנהל בית הכלא לא מחבב
אותנו יתר על המידה. הוא הלא אמר לבעל-הבית כי אנו לא רצויים וכי הוא ישתדל להיפטר
מאיתנו". אך הידיד הצעיר התעקש. "אין כל חוק האוסר
עלינו לשתות קצת וודקה. אני רוצה לשמוח, על אפם ועל חמתם של שונאינו. אם לא תרצה
להצטרף אליי, אעשה זאת לבדי" ! לייזר הרשה לעצמו להשתכנע. מחסכונותיהם הדלים הם
קנו בקבוק וודקה, והתיישבו בסוכה לאמירת "לחיים". עם כל כוסית נוספת עלה
מצב רוחם והשתפר והם הודו לה' כי ברחמיו הרבים אפילו במקום גלותם יש להם סוכה כשרה
והם יכולים לחוג את חג הסוכות כמו שצריך. הם החלו לזמזם ניגון חסידי, תחילה חרישית
ולאחר מכן בקול רם יותר ויותר, עד שלבסוף קפצו על רגליהם ויצאו בריקוד נלהב. הם היו שמחים כל-כך, עד שלא שמעו כלל את הצעדים
הכבדים שהתקרבו אל הסוכה שלהם. "מה הולך פה, לכל הרוחות"?! שמעו לבסוף
את קולו המחוספס של מפקד בית הכלא. פניו של האיש היו סמוקות מכעס, ובעל-הבית שלהם,
הטטרי, עמד מן הצד כשהוא נפחד ומשועשע חליפות. "אמרתי לך" – הם שמעו את הטטרי אומר למפקד
הכלא – "אין כאן איש זולת שני היהודים האלו. הם חוגגים את החג שלהם ולא עושים
רע לאיש. אני יכול להבטיח לך כי זו הפעם הראשונה שאני רואה אותם בגילופין"... לייזר היה הראשון שהתאושש מהתדהמה שירדה עליהם.
הוא הכריח את עצמו לחייך בנעימות והזמין את האורחים הבלתי קרואים להרים כוסית יחד
אתם. מפקד בית הכלא הפנה את גבו והלך בחרי- אף, כשהטטרי נשרך אחריו. למחרת היום פגש הטטרי את לייזר ואמר לו בדאגה כי
מצבם אינו נראה לו שפיר. סגן מפקד המשטרה החשאית סיפר לו כי תלונות רבות הגיעו
עליו מאנשים לא ידועים. לפי התלונות, דירתם של לייזר וחבריו משמשת מקום מפגש
לקבוצות חתרניות נגד המשטר; לייזר עצמו מתכנן פעולות חבלה במפעל שם הוא עובד.
כל אחת מהאשמות חמורות אלה יכלה לשלוח את הנאשם לשנים רבות בסיביר הרחוקה. "אני אמרתי לו" – סיפר הטטרי לליזר – "כי
כל זה הוא שקר וכזב וכי אתם אנשים ישרים והגונים, האנשים הטובים ביותר שהיו לי אי- פעם. אך איך שלא יהיה, עליכם להיות זהירים מאוד,
לפני שיהיה מאוחר מדאי"...
חלפו מספר שבועות מאז וה"תיק" שנתפר
ללייזר הושלם. בי"ט בכסלו, היום בו מציינים ברחבי תבל את חג הגאולה של
האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי מכלא הצאר הרוסי, הגיע לדירתם שוטר
ובידו פקודת מעצר ללייזר. הוא ערך בדירה חיפוש מדוקדק אך לא מצא אף ממצא מפליל;
לבסוף, ציווה ללייזר לבוא עמו. חקירתו הראשונה לא ארכה זמן רב, ולאחר שבוע הודיע
לו קצרות כי הוא נידון למוות בירייה. הגישו לו מסמך לחתימה, בו הוא מסמיך את
השלטונות להעביר את המזוודה וכן חבילת מזון שהגיעה בינתיים עבורו אל אשתו. לייזר
סירב לחתום על המסמך מבלי לראות את אשתו, אך החוקר הגיב ביבושת: "אשתך לא
מעוניינת להיפגש עמך. היא
נמצאת כאן והודיעה על-כך מפורשות". הוא הוסיף: "למעשה אין אנו זקוקים
לחתימתך כלל, אך אם תחתום, אני מבטיח לך לסדר שתוכל לראות את אשתך, לפני מימוש פסק
הדין"... למרות
שידע כי אין לתת אימון בדבריהם של החוקרים, הוא נתלה בקש ההצלה האחרון שהיה לו וחתם.
עברו שבועות אחדים, השבועות הארוכים ביותר בחייו
של לייזר, ולפתע,
בלילה חשוך אחד, העירו אותו ואמרו לו להתלבש בזריזות. הוא הובל לחצר הכלא, שם כבר המתינו עצירים אחדים.
בחוץ שרר קור עז ומשאית פתוחה המתינה לעצירים, כדי להוביל אותם ליעד בלתי ידוע. עד
מהרה הופיע ראש המשטרה החשאית בליוית סגנו והחוקר הראשי, כולם שיכורים ובמצב רוח
"מרומם". נשמעה הפקודה: "לעלות למשאית" והעצירים החלו מטפסים
על המכונית. לייזר
לא נע ולא זע. "אני דורש לראות את אשתי" – הוא אמר בפנותו אל החוקר
הראשי – "אתה זוכר שהבטחת לי שאראה אותה לפני שאמות"! אולם החוקר צחק לו
בפנים ... ברגע זה דחף אותו סגן ראש המשטרה החשאית קלות ולחש
באוזניו : "אל
תהיה אידיוט. זהו הסיכוי היחיד שלך, כאן יירו בך"... לייזר חשב לעצמו כי אם
ירצו לירות בו הם יוכלו לעשות זאת בכל מקום, אך הייתה לו הרגשה סמויה שלא לעשות
יותר בעיות והוא טיפס ועלה על המכונית. הם נסעו כל הלילה. העצירים ניסו להתחמם מעט איש
בגופו של חברו, אך הרוח הקרה חדרה מבעד לבגדי-הכלא הדקים שלהם. לעת הערב הגיעו
לעיר גדולה יותר והמשאית נעצרה בחצר בית כלא גדול שהיה מוקף חומה גדולה ואמצעי הביטחון
בו היו מירביים. הם נצטוו לרדת, אולם אבריהם הקפואים לא נשמעו להם ולא היו מסוגלים
לזוז. אחרי כמה מכות נמרצות בקתי רובים, הצליחו איכשהו לרדת מהמשאית. לייזר חשב
שהנה זה הסוף, אולם הוא תמה מדוע הטריחו את עצמם להביא אותם לכאן ומדוע לא גמרו את
ה"מלאכה" במקום
הקודם, שם היה רגיל לשמוע יריות בלילה והכול ידעו כי היו אלה הוצאות להורג. מדוע אפוא
הביאו אותם לכאן ? אולם אחרי שהעצירים הועמדו בשורה ונרשמו, הם לא
הוצאו להורג, אלא נשלחו לתאיהם בבית הכלא החדש.
למחרת נקרא לייזר אל משרד הכלא, שם הודיעו לו "חגיגית" כי
בגלל פעילות "אנטי- מהפכנית"
שהוא אשם בה, נידון לעשר שנות מאסר עם עבודת פרך. הוא לא האמין למשמע אוזניו. הרי
הוא עצמו חתם על גזר-דין מות שלו ועכשיו הכול התחלף... אולם הפעם, כמובן, לא ראה
לנכון להתווכח עם שלטונות הכלא במשך השנים הבאות תהה לייזר רבות כיצד התרחש הנס,
והתעלומה נפתרה רק בשנת תשכ"ה )1965 ,)כאשר
בא לברוקלין שבניו-יורק לעשות את הימים הנוראים במחיצת הרבי מליובאוויטש זי"ע
בברוקלין. כאן הוא שמח לפגוש את חברו לגלות שיחדיו חלקו את הדירה אצל הטטרי. הידיד
הצעיר כבר לא היה צעיר כל כך: הוא היה ראש משפחה גדולה ומאושרת והשניים שמחו מאד
לראות איש את רעהו. היה
זה ידידו של לייזר שפתר לו את התעלומה.
כשבוע אחרי מעצרו של לייזר, ערך הטטרי מסיבה אליה הוזמן גם סגן ראש
המשטרה החשאית. כאשר הלה היה שתוי כהלכה, שאל אותו הטטרי, כאילו בדרך אגב, מה קרה
לדייר היהודי שלו. " אתה
מתכוון ליהודי עם הזקן השחור, עליו אמרת שהוא איש קדוש? ובכן, דבר מוזר קרה לו.
הוא נידון למוות בירייה. פסק דין המוות היה צריך להיחתם על ידי "טרויקה" )שלישיה(: ראש
המשטרה, אני כסגנו והחוקר הראשי. בדרך כלל אנו נוהגים לחתום על פסקי-דין אלה
בלילה, אחרי "חגיגה"
קטנה. אולם קרה משהו ובאותו לילה לא יכולתי להצטרף לטקס חתימת פסקי הדין. הם
השאירו אותם חתומים על שולחני, כדי שאחתום עליהם בבוקר שלמחרת. "למחרת, כאשר באתי לעבודה, נפל מבטי לראשונה על גזר
הדין של הדייר היהודי שלך. בדרך כלל אני נוהג לחתום אוטומטית, מבלי להרהר פעם או
פעמיים. אולם הפעם זכרתי מה שאמרת לי לגבי יהודי זה. עברתי על התיק שלו וראיתי כי
אין שום הוכחה לגבי האשמות שיוחסו לו. ובכן, מוזר ככל שיהיה, פחדתי לשלוח למוות
אדם קדוש זה. אמרתי למזכיר שלי שיכתוב לו גזר-דין אחר, 10 שנות מאסר עם עבודת פרך. "אל תחשוב שהיה זה קל להשיג את הסכמת
ה"בוס" שלי לשינוי גזר הדין, אולם אמרתי לו כי האיש היה שכן שלי וכי אני
יכול לערוב אישית, כי הוא חף מכל פשע. לבסוף הוא הסכים ואני יכול לומר לך, כי אני
שמח על מה שעשיתי. אחרי הכול, הלא אמרת לי כי הוא איש קדוש "... לייזר
היה מלא הכרת תודה לטטרי ההוא, אולם הוא ידע כי הוא שימש שליח בידי ההשגחה
הא-לוקית שהצילה אותו בדרך כה מופלאה. הוא ידע כי הייתה זו שמחת החג, שמחת חג
הסוכות באותם ימים קשים, שעמדה לו ולחברו ובזכותה ניצל ממוות בטוח.
הבית שנמכר (לקראת שבת מלכותא)
הסיפור הוא על
הגאון רבי אברהם זצ"ל אחי הגר"א בעל "מעלות התורה", שהגרב"צ
היה מצאצאיו, והיה מספרו כפי ששמע בנערותו מאביו ומזקנתו שכך היה מקובל בידם
ובמשפחתם.
הגאון רבי אברהם
התגורר במקום מרוחק מווילנא. פעם אחת הוא מקבל מכתב מאחיו, רבנו הגר"א,
שברצונו ללמוד עמו חברותא, ולכן הוא מבקש ממנו אם יש באפשרותו לעבור דירה לווילנא, כדי שיוכלו ללמוד שם ביחד. רבי אברהם השיב לאחיו הגר"א, שהוא היה מאוד
רוצה לעבור לווילנא כדי ללמוד עימו יחד, אלא שאשתו אינה מסכימה בשום פנים לעזוב את
עיר מגורם. ומדוע? משום מעשה שהיה:
בווילנא ובכל הערים
בליטא לא היו גדלים אתרוגים, ובכל שנה לקראת חג הסוכות היו מביאים אתרוגים ממדינות
רחוקות, ומשום כן מחיר האתרוגים היה בד"כ מאוד יקר, שעצם זה שאתרוג הוא פרי נדיר במקום הזה לבד, גורם
להעלאת המחירים, וכאשר נוספו לזה עוד הוצאות הדרכים - זה גרם להעלאה נוספת. היחידים מתוך הציבור שיכלו לקנות לעצמם אתרוג במחירים
הללו - קנו, ואילו שאר הציבור שלא הייתה לו אפשרות לקנות אתרוג - היו גבאי העיר
קונים אתרוג מקופת הקהל, ועליו היו כל הקהל מברכים בחג.
שנה אחת החורף התארך,
וממילא הפשרת השלגים הייתה בזמן מאוחר יותר, וכך יצא שכאשר התקרב חג הסוכות,
הדרכים היו מלאות במים ולא הייתה אפשרות לעבור בהן, וכאשר הדרכים חסומות אין
משלוחי אתרוגים, ולא היה אפילו אתרוג אחד בכל העיר ! כמה ימים לפני סוכות, הצליח להביא אחד מהסוחרים
אתרוג אחד לעיר, אלא שאם כל שנה היו המחירים גבוהים, הרי שעתה ביקש עליו מחיר כפול
ומכופל. גם היחידים שקנו לעצמם בכל שנה אתרוג, מיד התייאשו מלקנותו, כששמעו על
המחיר הגבוה . גבאי
הקהל נבהלו גם הם מהמחיר, ומיד התכנסו כדי לדון יחדיו אם חייבים לקנות במחיר כזה.
לאחר דיון ארוך הוחלט שאין להם אפשרות לקנות במחיר כזה. באותו יום חזר רבי אברהם לביתו בצער, על הידיעה
שהשנה לא יהיה להם אתרוג בחג. בבית סיפר לאשתו על החלטת גבאי הקהל. אשתו נבהלה מאוד, ואמרה: "איך יתכן חג סוכות
בלי אתרוג ?" והתחילה
לחשוב מה אפשר לעשות כדי להשיג את האתרוג, ופתאום עלה לה רעיון: הבית שבו התגוררו
היה בית נאה, גדול ומרווח, שקיבלוהו מהוריה בנדוניה של החתונה, ובאמת אינם
צריכים בית כ"כ גדול, וממילא הם יכולים למכור אותו, לעבור לגור בצריף קטן כמו
כל העניים, ובכסף של הבית יקנו את האתרוג. מיד הציעה את ההצעה לבעלה, רבי אברהם,
והוא הסכים לדבריה. תיכף החליטו ללוות עכשיו מיד את הכסף לקניית האתרוג, ולאחר החג
למכור את הבית, ובכסף שיקבלו עבורו יפרעו את החוב. רבי אברהם יצא מיד ללוות את הסכום הדרוש לאתרוג,
קנה את האתרוג, ולשמחתם ולשמחת כל אנשי העיר, זכו לברך על האתרוג
הנדיר הזה, ולקיים את המצווה כבכל שנה. לאחר החג קיימו את החלטתם, מכרו את ביתם המרווח
ובמקומו קנו צריף קטן, וביתרת הכסף פרעו את החוב.
כאשר הגיע המכתב
מהגר"א לעבור לווילנא, אמרה האישה הצדקנית לבעלה רבי אברהם: "כל יום
שאני עוברת ליד הבית היפה שהיה לנו, ואני נזכרת שמכרנו אותו בשביל קיום מצוות אתרוג,
אין לי הנאה ושמחה גדולה מזו בעולם, ואת ההנאה הזו איני יכולה להפסיד",
וממילא לא מסוגלת לעזוב את העיר לעולם. את התשובה הזו שלח רבי אברהם לאחיו
הגר"א, שמשום כן, אפילו שהיה רוצה מאוד ללמוד עמו בחברותא - אין לו אפשרות לעבור לווילנא. את הסיפור הזה היה מספר הגרב"צ בשיעוריו
בהתרגשות רבה, ובשנים האחרונות אף היה בוכה מהתרגשות.
החוויה היהודית
