‏הצגת רשומות עם תוויות קיום המצוות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות קיום המצוות. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 15 באפריל 2018

אמרי שפר ל' ניסן ה'תשע"ח




אדם שבאמת אכפת לו ילמד תורה לעילוי נשמת הנרצחים. יארגן שיעורי תורה לזכר הנופלים. ייתן צדקה לזכותם. יקבל עליו קבלה כלשהי. ישתדל יותר בקיום המצוות. יתפלל לעילוי נשמתם. יעשה חסדים ומעשים טובים. יעשה משהו שבאמת יעזור ולא סתם עמידה טיפשית.

   אם אדם יקרא משניות לזכות הנופלים או יאמר פרקי תהלים במקום לעמוד, אותם נופלים ישמחו מזה ויעריכו את זה הרבה יותר. הנפטרים משתוקקים שהאדם יקיים איזו מצווה לזכותם שתביא לעילוי נשמתם. כל דבר קטן שיהודי עושה לעילוי נשמה מביא את הנשמה למקומות גבוהים וטובים יותר.

   אם כל ניסיון שעובר על האדם, הוא מאמין שזה לטובה והוא שמח ומאושר ולא ממורמר ומתוסכל אז הנגע הופך לו לעונג, וה"מוצא אני מר ממוות" את האישה נהפך ל"מצא אישה מצא טוב". וזה מה שמייעצים לחתן תמיד תסתכל ותתמקד בדברים החיוביים שיש באשתך ולא בדברים שהיא לוקה בהם בחסר!

    אנשים שדעותיהם משובשות מטבע הדברים משתדלים הם בכל כוחם להשפיע על סביבתם שילכו בדרכיהם כדי להרבות ולהאדיר את הכת שלהם. ועל כן מזהירה התורה "איש צרוע הוא" אל תנסה להתקרב אליו אל תנסה להשפיע עליו כי אחר שהגיע לאפיקורסות כבר אבדה תקוותו כל באיה לא ישובון. ("מזקנים אתבונן")

'זכו שכינה ביניהם'.
    הגאון רבי ישראל גנס שליט"א, רבה של קריית מטרסדורף בירושלים, ספר ספור מפלא:
פעם הזדמן לו לשוחח עם מרן עמוד ההוראה, הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל.. קודם שנכנס אל ביתו ובמהלך השׂיחה, שם לב כי רבי שלמה זלמן נער את חליפתו, והסיר את האבק ממנה מספר פעמים במשך השׂיחה.  הרב גנס היה בטוח שרבי שלמה זלמן ממהר לביתו, ובכך הוא מאותת לו ברמז קל שעליו לסיים את השׂיחה. אך כשביקש לסיים, סימן לו רבי שלמה זלמן כי אינו ממהר ויכול להמשיך בדבריו הלאה. כך חזר רבי שלמה זלמן לעשות תנועה זו כמה וכמה פעמים במשך השׂיחה . רבי שלמה זלמן שהרגיש בפליאתו של הרב גנס, לפשרן של התנועות הללו החוזרות ונשנות, הסביר: "הרי יש לי כעת פגישה עם השׁכינה!" - ונמק את דבריו: " הן חז"ל אומרים 'איש   ואשיׁה זכו שכינה ביניהם', אין ראוי לקבל את פני השׁ כינה עם חליפה מאובקת!"... פלאי פלאים!
    בכדי לזכות להשראת השׁכינה בבית, יש לדאוג שהבית יתנהל וישתמר בתכלית הקדושׁה והטהרה, בשמירת ההלכה וההנהגה; בדבור, במעשה, בנועם הליכות ובמידות טובות, וכך יזכו להתגשׁמות השׁאיפה 'זכו שכינה ביניהם'.


החוויה היהודית


יום רביעי, 20 ביולי 2016

אמרי שפר ט"ו תמוז ה'תשע"ו


''אדם אינו מה שהוא חושב שהוא, אלא מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא''
'      אדם' מורכב מ־א, דם. התורה נמשלה לדם. כשם שהדם נושא עמו את חיּות האיברים, כך התורה,  המלמדת את פירוש המצוות ופרטי הלכותיהן,  מכניסה חיּות בקיום המצוות. ) לקוטי תורה(
     אדם מישראל בשעה שהוא עושה הבדלה במוצאי שבת צריך כבר באותה שעה להרגיש את ההארה של השבת הבאה .


  יהודי אחד נכנס אל כ"ק מרן הרה"ק בעל ''אהבת ישראל" מוויז'ניץ זי"ע , והרבי קירבו מאוד והחסידים המה ראו כן תמהו,  שכן הלה לא היה מחסידי וידידי בית וויז'ניץ, וגם לא היה ידוע כצדיק גדול,  ולא היתה סיבה מיוחדת לקרבו, ועל כן שאלו את הרבי מפני מה ראה לנכון לקרב את היהודי ולכבדו בכבוד גדול.  השיב להם הרבי:  אני רואה שעם "שנאת חינם" אין לכם שום בעיה,  האם אתם לא יכולים לסבול שיהיה לי גם קצת "אהבת חינם"?...


כך חזרתי לשמור שבת (רחלי מלק-בודה)
     מוצ''ש במרפאת הנשים במעלה אדומים אין הפרדה בין הריוניות לאלה שרוצות להרות. על לוח השעם בחדר האולטרסאונד תלויות תמונות של תינוקות, והם מחייכים אלייך מתוכו בזמן שהטכנאית חופרת לך בתוך הבטן ומחפשת זקיקים. אחר כך היא שולחת אותך לבצע בדיקת דם, והזרוע שלך כל כך כחולה מדקירות, שלפעמים האחות כבר מתקשה למצוא את הווריד. לפעמים, באמצע הבדיקה, נכנסות כל מיני נשים בחודש שמיני או תשיעי ו"רק שואלות שאלה". את בולעת את הלשון, כאב מפלח את גרונך, אבל יוצאת משם, ממשיכה לעבודה ומשדרת עסקים כרגיל. ובעבודה - כל אישה שנייה עם בטן.
     בחלומות הכי שחורים לא דמיינתי שתהיה לי בעיית פוריות. יש לי שני ילדים, שהגיעו בקלות יחסית, והייתי בטוחה שברגע שרק ארצה יבוא גם השלישי. "עקרות משנית בלתי מוסברת", כתוב על התיק שלי שעובר מרופא לאחות. הפנים שלי מלאות בפצעים, תופעת לוואי שנובעת כתוצאה מנטילת כדורי ביוץ, ומדי ערב אני מזריקה לעצמי, כמו נרקומנית קטנה, 37.5 סי.סי של גונאל אף.
     לגינה השכונתית אני כבר מזמן לא מגיעה. הילדים שלי גדולים מדי, ולמי שאין תינוק להניק או ילד לרדוף אחריו אין כל כך מה לחפש שם. כשמישהי יולדת בשכונה אני ממש מקווה, מתפללת שלא יתקשרו אליי שוב ויבקשו שאכין לה ארוחה, כי אין לי יותר כוחות נפשיים לדפוק בדלתות של אנשים ולהריח שם את הריח החמוץ הזה של החלב. רוב הזמן אני בבית. אין לי כוח לראות אנשים, אין לי חשק לצאת עם חברים. לא בא לי לארח ולא בא לי להתארח. אין לי כוח שיתחילו לשאול אותנו "נו, אז לא בא לכם עוד אחד?" אין לי כוח להתקפל, אין לי כוח שיסרקו לי את הבטן.
     להיות בטיפולי פוריות זה בעצם להיות שבועיים בחודש בתודעה של הריון. כל שינוי שמתחולל בגופך, כל נפיחות בבטן או צרבת בגרון או בחילה שבאה והולכת מעוררים בך איזו תקווה שהנה, אולי הפעם. את קונה את בדיקות ההריון הכי יקרות, אלה שמאפשרות גילוי מוקדם, ואז, דקה אחרי, כשהמקלון מראה על תוצאה שלילית, את מתרסקת לתוך הציפיות של עצמך ואיש אינו יודע. איש אינו מבין מדוע באת היום עצבנית לעבודה, למה לא ענית לטלפונים, למה יש לך תגובות אימפולסיביות, למה איחרת לישיבה.
          אחרי כמה חודשים ללא הצלחה התחלתי לחפש אשמים. המחשבה על כך שאולי הכל קשור בשינוי שעשיתי בחיים לפני ארבע שנים לא הפסיקה לייסר אותי. אולי א-לוהים כועס שחזרתי בשאלה, חשבתי לעצמי. אולי הרגזתי אותו יותר מדי עם כל הווידויים והביקורת והיריקות לבאר. "איזה בולשיט", אמר לי חבר חילוני כששיתפתי אותו, "תוציאי לעצמך מהראש את השטויות האלה. רואים שלא באמת יצאת מהדת".
     ואולי הוא צודק, ולא באמת יצאתי מהדת. את רוצה לספר לעצמך שאת כבר לא שם. ששמת בצד את כל הטרמינולוגיה הזו של שכר ועונש. שא-לוהים לא באמת מתחשבן ככה עם אנשים. שלא יכול להיות שהדודה הפולנייה, זו שהבהילה אותך שאם תפסיקי לשמור שבת יבואו לך צרות - בעצם צודקת. אבל אז המציאות מכה בך באופן כזה שאי אפשר יותר להתמודד איתה לבד. העול הנפשי והרגשי פשוט כבדים מדי, ואת חייבת מישהו לפנות אליו.  להיות אתאיסט זה בעצם לגזור על עצמך חיים של אומללות. זה להסתובב בעולם בתחושה נוראית של חידלון, שאין טעם לשום דבר, שהכל גם ככה אקראי, שאין תכלית.
     אני לא חושבת שאני בנויה לחיים כאלה. גם אם האתאיסטים חלילה צודקים ובאמת אין א-לוהים.  אני רוצה לחיות את חיי עם תקווה, עם תחושה שיש מטרה לקיומי ושדברים לא קורים ככה סתם. אני מעדיפה להאמין בא-לוהים דמיוני, אבל לפחות לדעת שיש לי בשביל מה לקום בבוקר. ללאה גולדברג יש שיר כזה:
למי שאינו מאמין
קשה לחיות השנה.
השדות מבקשים ברכה
הים מבקש אמונה
ואתה אינך מבקש דבר.
היום בו חזרתי להתפלל
     בחודש התשיעי לטיפולים סבתא שלי נפטרה. היא הייתה האמא השנייה שלי. כמעט שאין לי תמונת ילדות אחת בלעדיה. סבתא חיה הייתה אישה מלאת פרדוקסים. מצד אחד שכלתנית מאוד, ומצד שני הייתה בה איזו מין אמונה פשוטה שעם א-לוהים לא משחקים משחקים. עושים מה שצריך, גם אם לא מבינים. עד לאותו יום שבו עמדתי בבית ההספדים, סירבתי לכסות את ראשי בכל תוקף. אפילו בראש השנה, בבית הכנסת, כשאמא שלי התחננה שאניח על הראש איזה סמרטוט קטן, התעקשתי שאני לא מוכנה. אבל שם, כשעמדתי מול הקבר ונפרדתי בפעם האחרונה מהאישה של חיי, משהו בי התרכך. הסכמתי - לראשונה מאז שחזרתי בשאלה - לכסות את ראשי. אמרתי לה סבתא, את היית העוגן ועזבת אותנו. את לא יכולה ללכת בלי להשאיר שום דבר. תביאי לי בת. תבקשי שם ממי שצריך. שיהיה לי במה להתנחם.
     מאותו יום חזרתי להתפלל. לא תפילה מסודרת, משהו חפוז כזה ולא מסודר. בדרך כלל נהגתי למלמל באוטו, לסדר מחשבות. דיברתי אל א-לוהים במילותיי שלי, ומשהו בריטואל הזה עשה לי טוב.
להציב אולטימטום
     ארבעה חודשים אחר כך הרופא הודיע לנו שאם זה לא מצליח הפעם עוברים להפריות. הייתי מותשת מבדיקות. לא יכולתי לשאת יותר את הריח של המרפאה, את הג'ל הקריר והמגעיל של האולטרסאונד, את הנציגות במוקד זימון תורים ששואלות אותי "זה הריון עם תאומים?" בתגובה לשאלה "אפשר לקבוע תור לזקיקים?" כי זה מה שרשום להן בתסריט שיחה. שבועיים לפני הטיפול אמרתי לא-לוהים שזהו, זאת ההזדמנות שלך. אני חוזרת לשמור שבת, ואם אכנס להריון אני נודרת נדר שלא להפסיק.
     כן, אני יודעת שזה נשמע נורא רדוד להציב לא-לוהים אולטימטום. שככה לא בונים מערכת יחסים עם הבורא. אבל מבחינתי זה הספיק. תמיד אמרתי שמעולם לא הפסקתי להאמין. שאני רק צריכה לקבל איזו כאפה מהחיים, משהו שיבהיר לי למה בעצם אני צריכה את הדת בחיים שלי, וישר אני חוזרת עם הזנב בין הרגליים.
     שבועיים שלמים התייסרתי בציפייה. נקלט או לא נקלט? אם לא נקלט אני לוקחת הפסקה. אולי בכלל אוותר על הרעיון להביא עוד ילדים.  בבוקר יום שישי קמתי מהמיטה ורצתי לסופר פארם לקנות בדיקת הריון. התבוננתי בסטיק במשך שניות ארוכות, רועדת ונרגשת.
     היה שם פס אחד בודד ומיותם.
”זהו, אני איתך גמרתי“
     התמוטטתי על הרצפה. זרקתי את הסטיק לפח ואמרתי לא-לוהים "זהו. אני איתך גמרתי". התיישבתי על הספה והדלקתי את הרדיו. בתוכנית דיברו על זה שחודש ינואר 2014 הוא אחד החודשים השחונים ביותר אי פעם וראיינו כל מיני חזאים ודני רופים למיניהם. בסוף האייטם המגישה החליטה לשים שיר שבדרך כלל נדיר לשמוע ברדיו - "גשם הקשב לנשים" של תרצה אתר.
בחוץ אנשים מחכים לגשם, ואני כאן בבית מחכה לילד (גונן מעתוק)
עד רדת הערב, גשם הקשב לנשים בחלון,
עד רדת החושך, גשם, הקשב לנשים הצופות בווילון.
גם לנו אדמה שמחכה למשהו מלמעלה.
גם בנו יש אימה וזעקה למשהו פורח... וכן הלאה...
גם בתוכנו מחכה, שותקת,
חלקת ארץ קטנה, חרבה.
והגשם שלנו איחר לרדת.
הגשם שלנו
טרם בא.
     חשבתי לעצמי - איזה תזמון אירוני. בחוץ אנשים מחכים לגשם, ואני כאן בבית מחכה לילד. דמעות הציפו אותי. הקשבתי לשיר וכל מילה שם הרגישה כמו נעץ בגרון. כשהוא נגמר פניתי למקרר והוצאתי ממנו את המילקי של הילדים. במהלך אותה שנה פיתחתי לעצמי מין מנהג מגונה כזה, שבכל פעם כשאני מקבלת תשובה שלילית אני תוקעת איזה מילקי או שניים כדי להתנחם. כשסיימתי לאכול פניתי לזרוק את הגביעים לתוך הפח. המקלון עדיין בצבץ מתוכו. ופתאום הסתכלתי מקרוב וראיתי -
     היו שם שני פסים אדומים.

חוויית השבוע שלי


יום רביעי, 6 ביולי 2016

אמרי שפר א' תמוז ה'תשע"ו



  אדם' מורכב מ־א, דם. התורה נמשלה לדם. כשם שהדם נושא עמו את חיּות האיברים, כך התורה המלמדת את פירוש המצוות ופרטי הלכותיהן מכניסה חיּות בקיום המצוות. ) לקוטי תורה(

     אמר הרה"ק הרבי רבי אלימלך מליזענסק זי"עיהודי צריך שיהיה לו אב מה עושים כשאין לו אב  שואלים אב  וכמו שנאמר בפסוק (דברים ל"בז'): 'שאלאביך  בארג זיך א טאטע...

     הקב''ה יכול להצילנו מכל צרה. גם כשהמצב נראה ללא מוצא, עדיין יש מספיק דרכים יצירתיות שבהן יכול להתרחש הנס. הדבר היחיד שנדרש מאיתנו זה להאמין ולבטוח בה ', ומי שמאמין ומתבונן  יראה את יד ה', על כל צעד ושעל.

"     טובה תורה מכל ברכה! חש בגופו יעסוק בתורה! כלום ראית מימיך אדם כשהוא עסוק בהטסת מטוס, או כשמהלך על גדר תיל דוקרני ועדיין ראשו פנוי להרגיש אם כואב לו פה ושם ! ? ככה צריך להתרכז בעיון ההלכה, ומיד אתה מסיח לבך מכל המיחושים". "( אור אלחנן )ב"ח


בזכות הלבוש היהודי - "בחלום אדבר בו" (ברכי נפשי(.

     מעשה שהיה בארה"ב, אחד מחשובי הקהילה נעדר מביתו ועקבותיו נעלמו, ובמשך כמה חדשים לא הגיע ממנו כל אות חיים. במקביל לחיפושים התקיימו בריכוזי היהדות תפילות לשלומו. רק לאחר ארבעה חודשים נמצאה גופתו בנהר, ונמשתה מהמים. הדבר לא הובא לידיעת המשפחה, מפני שהיה קושי בזיהוי, ולא היה סימן שיצביע על זהותו של המת. המשטרה לא השקיעה מאמצים במלאכת הזיהוי, ולא קראה למשפחה שינסו לזהותו. מאידך, כיון שלא נמצאו בריאותיו סימני מים, קבעו החוקרים בממצאיהם שהאיש נרצח.
     באמריקה קיים חוק עתיק, שכאשר לא מזהים את הגופה, קוברים אותה במקום מסוים שמשם לא מוציאים אותה לעולם. גם כאשר מגיעים קרובי משפחה ומצביעים על סימנים ברורים שהגופה משתייכת למשפחתם, לא פותחים את הקבר מחדש. מאז נחקק חוק זה, לא הפרו אותו מעולם. הגופה נקברה במקום המיועד לה, והיה זה באמצע הקיץ. מאז אותו יום, בעתו חלומות רעים את לילותיו של החוקר הגוי שהחליט לקבור את הגופה. בחלומות אלה התגלה אליו יהודי בעל צורה, והזהירו שיחזיר את הגופה שנקברה למשפחה. מאחר שהחלומות נשנו פעם אחר פעם, לא ידע החוקר מנוח לנפשו, עד שהחליט לעשות מה שלא נעשה מעולם באמריקה, ופתח את התיק מחדש.
     כדי לתרץ בפני עמיתיו החוקרים את פתיחת התיק, הסביר שנזכר שכאשר מצאו את הגופה, היה עליה בגד מסוים, עם תו זיהוי של החברה היצרנית, ולכן עלה בדעתו אולי ניתן לזהות את הגופה. כך הסביר לחבריו המופתעים. לאחר מאמצים רבים, הצליח החוקר להוביל מהלך לפתיחת הקבר, ואכן ע"פ סימנים שהיו בבגד נודע שהחברה שייצרה את הבגד עומדת בבעלותם של אנשים חרדים בארה"ב. החוקר התקשר לבעלי החברה, ושאל אם הם מכירים את שמו ומשפחתו של האדם שנעדר בתאריך... והבעלים השיבו שהם מכירים אותו, והוא אחד הלקוחות הוותיקים שהתגורר סמוך לבעל המפעל. ההתקדמות המשמעותית בחקירה הובילה לבדיקת השם, עד שבסופו של דבר הגיעו לזיהוי ודאי, והאיש הובא לקבר ישראל. גדולי ישראל אמרו שהכול היה בזכות הלבוש היהודי שהנפטר כל כך הקפיד עליו. 'אבינו קיים "ויגבה לבו בדרכי ה'", לא התבייש מאף אחד, והיה נוהג ללכת במלבושיו החסידיים ברחובות מנהטן, ולכן זכה להגיע לקבר ישראל' .
תודות : לצחי מיכאלי