אמרי שפר ל' ניסן ה'תשע"ח

אדם שבאמת אכפת לו ילמד תורה לעילוי נשמת הנרצחים. יארגן שיעורי תורה לזכר הנופלים. ייתן צדקה לזכותם. יקבל עליו קבלה כלשהי. ישתדל יותר בקיום המצוות. יתפלל לעילוי נשמתם. יעשה חסדים ומעשים טובים. יעשה משהו שבאמת יעזור ולא סתם עמידה טיפשית.

   אם אדם יקרא משניות לזכות הנופלים או יאמר פרקי תהלים במקום לעמוד, אותם נופלים ישמחו מזה ויעריכו את זה הרבה יותר. הנפטרים משתוקקים שהאדם יקיים איזו מצווה לזכותם שתביא לעילוי נשמתם. כל דבר קטן שיהודי עושה לעילוי נשמה מביא את הנשמה למקומות גבוהים וטובים יותר.

   אם כל ניסיון שעובר על האדם, הוא מאמין שזה לטובה והוא שמח ומאושר ולא ממורמר ומתוסכל אז הנגע הופך לו לעונג, וה"מוצא אני מר ממוות" את האישה נהפך ל"מצא אישה מצא טוב". וזה מה שמייעצים לחתן תמיד תסתכל ותתמקד בדברים החיוביים שיש באשתך ולא בדברים שהיא לוקה בהם בחסר!

    אנשים שדעותיהם משובשות מטבע הדברים משתדלים הם בכל כוחם להשפיע על סביבתם שילכו בדרכיהם כדי להרבות ולהאדיר את הכת שלהם. ועל כן מזהירה התורה "איש צרוע הוא" אל תנסה להתקרב אליו אל תנסה להשפיע עליו כי אחר שהגיע לאפיקורסות כבר אבדה תקוותו כל באיה לא ישובון. ("מזקנים אתבונן")

'זכו שכינה ביניהם'.

    הגאון רבי ישראל גנס שליט"א, רבה של קריית מטרסדורף בירושלים, ספר ספור מפלא:

פעם הזדמן לו לשוחח עם מרן עמוד ההוראה, הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל.. קודם שנכנס אל ביתו ובמהלך השׂיחה, שם לב כי רבי שלמה זלמן נער את חליפתו, והסיר את האבק ממנה מספר פעמים במשך השׂיחה.  הרב גנס היה בטוח שרבי שלמה זלמן ממהר לביתו, ובכך הוא מאותת לו ברמז קל שעליו לסיים את השׂיחה. אך כשביקש לסיים, סימן לו רבי שלמה זלמן כי אינו ממהר ויכול להמשיך בדבריו הלאה. כך חזר רבי שלמה זלמן לעשות תנועה זו כמה וכמה פעמים במשך השׂיחה . רבי שלמה זלמן שהרגיש בפליאתו של הרב גנס, לפשרן של התנועות הללו החוזרות ונשנות, הסביר: "הרי יש לי כעת פגישה עם השׁכינה!" - ונמק את דבריו: " הן חז"ל אומרים 'איש   ואשיׁה זכו שכינה ביניהם', אין ראוי לקבל את פני השׁ כינה עם חליפה מאובקת!"... פלאי פלאים!

    בכדי לזכות להשראת השׁכינה בבית, יש לדאוג שהבית יתנהל וישתמר בתכלית הקדושׁה והטהרה, בשמירת ההלכה וההנהגה; בדבור, במעשה, בנועם הליכות ובמידות טובות, וכך יזכו להתגשׁמות השׁאיפה 'זכו שכינה ביניהם'.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ז' אלול ה'תשע"ז

ברש"י: "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" . סגולת מצות ציצית להציל מיצר הרע. והנה מעיקר הדין אף אם נחסר אחד מל"ב החוטים ונשארו ל"א, הציצית עדיין כשרים, אבל הסגולה אין בה. וזה הרמז 'לא' - ל"א חוטין 'דברה תורה' - זה כשר מעיקר דין תורה, אבל 'אלא' בגימטרייא ל"ב הוא סגולה 'כנגד יצר הרע'. 

     האדם הבוטח בד' חייו חיי אושר ורוגע הם, הוא אינו דואג כלל ביודעו כי מונחה הוא ע"י בורא העולם אביו אוהבו הסולל לפניו את הדרך הטובה ביותר, ואינו מוגבל כלל ביכולתו לעזור ולסייע לו. כמה מאושר הוא האדם החי באמונה כה חזקה, וכמה אהבת ד' גודשת את ליבו בכל רגע, על כל הטוב אותו מעניק לו ד' השומר ומגונן עליו מכל פגע ומכל תקלה.

     היות וקשה לנו לעשות תשובה בהיקפה המלאה, עלינו לכל הפחות להשתדל לתקן את ראשי התיבות של "תשובה" כדברי רבי זושא מאניפולי זצ"ל: תמים תהיה עם ה' אלוקיך. שיוויתי ה' לנגדי תמיד. ואהבת לרעך כמוך. בכל דרכיך דעהו. היכון לקראת אלוקיך ישראל.

     ואהבת לרעך כמוך – יש צורך לשמור על התאמה בין מצוות "ואהבת" המופיעות שלוש פעמים בתורה, ובמיוחד בין "ואהבת את ה' אלוקיך" לבין "ואהבת לרעך כמוך". בשם הבעש"ט מוסרים שהסביר את הפסוק ואהבת לרעך כמוך" – כמו שהוא אוהב עצמו ואינו נותן למי שהוא לקטרג על עצמו, הגם שיודע בעצמו שהוא לא בסדר הן כלפי שמים והן כלפי בריות, כך צריך לאהוב את חברו ולא להרשות שיקטרגו עליו בשום פנים ואופן.

ובלבד שלא לפגוע II (פניני עין חמד, עלון 649)

     עד כמה עלינו להיזהר שלא לפגוע ברגשות הזולת. להלן סיפור מופלא אותו סיפר הרב אהרון מרגלית שליט"א ובו ניתן ללמוד עד כמה היהודים רגישים למצבו של הזולת ומשתדלים ככל יכולתם שלא לפגוע חלילה בו גם כאשר זה יבוא על חשבונם. ומעשה שהיה – כך היה :

     היה זה לפני מספר חודשים. התבקשתי לרכוש מספר מוצרים שהיו חסרים בבית, לפיכך ירדתי למכולת השכונתית.  נכנסתי למכולת, עברתי בין המדפים ומילאתי את העגלה עם הפריטים הנדרשים, כשאני מוודא, שלא שכחתי דבר . כשסיימתי לקחת את כל המוצרים המופיעים ברשימת הקניות, צעדתי לכיוון הקופה מאחר ומדובר במכולת שכונתית, באותה שעה הייתה שם קופאית אחת בלבד והתור לא היה קצר כלל ועיקר. על אף שמיהרתי מעט באותה שעה, לא הייתה לי ברירה אחרת,  ולפיכך תפסתי את מקומי בתור והמתנתי בסבלנות, עד שיגיע תורי.  לפניי נעמד יהודי בן תורה עם שקית קטנה, בה הכניס מספר מוצרים בודדים. התור התקדם לאט, וכולנו המתנו דקות ארוכות. ואז כאשר סוף כל סוף הגיע תורו של אותו יהודי שעמד לפניי להעביר את חפציו בקופה הוא עזב לפתע את התור במהירות, הניח את השקית עם המוצרים , שאותם ביקש לרכוש בצד ויצא מהמכולת.  אף אחד מהקונים שנכחו בחנות לא הבין , לפשר מעשיו,  הרי הוא המתין כמונו דקות ארוכות, ומדוע דווקא , כשהגיע לבסוף תורו, הוא החזיר את הדברים ויצא מהמקום ? מעשהו היה חידה בעיני כולם, ואף אחד לא הבין לפשר מעשיו, אך מאחר שאותו אחד ויתר על תורו, לפיכך הגיע תורי, ואני התחלתי בהוצאת המוצרים מתוך העגלה והעברתם בקופה. לאחר קבלת החשבון שילמתי על הקנייה ויצאתי מהמכולת.  והנה, ביציאה מהמכולת רואה אני את אותו יהודי עומד וממתין בחוץ. אני מביט בו ומסתקרן כולי להבין למעשיו התמוהים.  לבסוף לא יכולתי יותר להתאפק, ניגשתי אליו ושאלתי אותו: "רבי יהודי, אוכל לשאול אותך בבקשה שאלה אחת קטנה? ". "בבקשה", השיב הלה . "אבקשך, שתשיב לי תשובה על מעשיך התמוהים. אנא ממך, אל תסתיר ממני דבר, שכן ברור שיש דברים בגו - מדוע עזבת את התור בפתאומיות והחזרת את המוצרים, שביקשת לרכוש? ".  המשכתי להקשות, " הרי בדיוק הגיע תורך, אחרי שחיכית כל כך הרבה זמן, ומדוע דווקא אז יצאת מן החנות? אנא גלה לי את פשר מעשיך "  . מיודענו הרכין את ראשו בענווה ואמר: " היות ששאלת - אסביר לך מדוע כך נהגתי.

     רעייתי הבחינה, כי חסרים בבית מטרנה וטיטולים לתינוק הקטן שלנו ." "לפיכך היא ביקשה ממני , שארד אל המכולת ואביא כעת את המוצרים , כדי שלא ניתקע בלילה ללא אותם מוצרים הכרחיים ". "איני יודע אם הבחנת, אבל באותו הרגע , שבו הגיע תורי להעביר את החפצים בקופה, הודיעה הקופאית לאחראי המשמרת באותה שעה, כי היא סיימה את עבודתה להיום,  והמשמרת שלה הסתיימה, והיא ממהרת לשוב לביתה לאחר יום מעייף" . "לפיכך היא קמה ממקומה ויצאה מן החנות, ובמקומה ביקש אחראי המשמרת מאחת העובדות שתתפקד כקופאית במקומה. עובדת זו היא תושבת שכונתנו, והיא ישבה כעת בקופה וחיכתה , שאעביר את מה שרכשתי" . "אך דא עקא, כי אותה אישה ידועה לכל בשכונתנו כאחת אשר שנים רבות כבר לא זכתה לילדים. (יהי רצון ובורא עולם יפקוד את כל העקרות). הבית שלה ריק מילדים,  וכבר שנים רבות שהיא מפצירה, בוכה ומתפללת לבורא עולם, שיזכה אותה בפרי בטן " . "יתר על כך, בבתי-הכנסת ובאמירת תהילים בשכונה בו שיעורי התורה מזכירים את שמה בכל פעם, שתזכה היא ובעלה לחבוק בן, אך עם כל זאת, היא עדיין לא זכתה לכך ." "מיד כשראיתי אותה, הבנתי וידעתי , כי בעת שאעביר לידה את המטרנה והטיטולים בקופה צער גדול ימלא את ליבה ויעלה עד לשמיים. אין לי צל צלו של ספק, שלהחזיק טיטולים ומטרנה בידיים, כשאין לך ילדים,  ואת כמהה עד עמקי נשמתך לכך - וזה הכאב המר ביותר! ." "על כן עזבתי מיד את הקופה והנחתי את הדברים בצד,  כדי שהיא לא תבחין בדבר, ובלבד שלא לגרום צער לאותה אישה . את הטיטולים והמטרנה – אקנה במקום אחר ".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ז' כסלו ה'תשע"ז

 בצמיחה הרוחנית משולה לעתים לנסיעה בדרך הררית. התנחם בידיעה שירידתך היא רק הכנה לקראת עלייתך.

     הרלב“ג ז“ל השמיענו את הסוד הטמון בהבטחת הקב“ה ליעקב אבינו: ”הנה אנוכי עימך - ושמרתיך בכל אשר תלך!“ אם אתה מרגיש שה‘ עמך - ממילא הוא שומר אותך בכל אשר תלך...ואדם זה הוא המאושר: ”אשרי האיש אשר יבטח בה‘ והיה ה‘ מבטחו“.

     ילד ששומע בבית השכם והערב, שחש באוויר ובאווירת ביתו שהאושר האמיתי הוא נחלת לומדי התורה, שחיי הסתפקות ושמחה בקיום מצוות הם החיים האמיתיים, אזי משתרשים בליבו הערכים הללו ונספגים בדמו. כשבבית, הדמויות המרכזיות,  הנערצות הם אותם יהודים בבית הכנסת, בקהילה או בסביבה,  יהודים של צורה, של תורה, ועבודת ה', אזי הופכות דמויות אלו לדגם לחיקוי ולהזדהות אצל הילדים. לעומת זאת אם עיני האב או האם בורקות בתארם את הטיול בחו"ל של פלוני, או את הריהוט היוקרתי של אלמוני, נספגת בדמו של הילד השאיפה לחיי חומר ומותרות.

     יש לדעת, אמר רבי אלחנן ווסרמן זצ''ל, כי מלבד המצוות והאיסורים שבתורה,  רשומות שם אף עצות, עצות מנוסות , וכשם שהתורה נצחית היא, כך גם עצת התורה נצחית . לדוגמא "לעולם ישליש אדם מעותיו,  שליש בקרקע, שליש בפרקמטיא ושליש תחת ידו, כי במקרה שיפסיד עסק אחד והיה הנשאר לו לפליטה.  ומי שלא נהג לפי כלל זה, לא ביטל מצווה, אלא סרב לקבל עצה טובה ."

בלי חסד לא יהיה קיום לתורה  (הרב ישראל מאיר שושן)

     לאחר השואה האיומה פתח הרב יוסף שלמה כהנמן מפוניבז' מוסד לילדים יתומים פליטי שואה, שנקרא "בתי אבות", שם דאג לכל מחסורם. שנה וחצי אחר כך הוא הקים את ישיבת פוניבז', שהייתה החזון הגדול שלו. בשנת תש"ט, חמש שנים לאחר פתיחת הישיבה, כבר היו תשעים ילדים בבתי אבות, ומאה ועשרים בחורים בישיבת פוניבז'.  באותה תקופה היה משבר כלכלי גדול, ולרב כהנמן לא היה כסף לשלם משכורות. במוסד היו אמנם שלוש ארוחות ביום, אך בישיבה המצב היה קשה, וניסו להסתדר איכשהו. בנו יחידו של הרב מפוניבז', הרב אברהם כהנמן, הגיע מאמריקה וראה את המצב הכלכלי הקשה. הוא ניגש לאביו: "אבא, חייבים להחליט, את מה אתה מעדיף? את הישיבה או את המוסד? אם אתה רוצה להשאיר את הישיבה, תסגור את "בתי אבות", אבל אי אפשר להחזיק ביחד את שני המוסדות, בסוף הכל יקרוס, חלילה..." ענה לו הרב כהנמן בחום ליבו: "אבריימלה, אבריימלה, לאחר השואה האיומה כשכל התורה בפולין, בליטא, בהונגריה, בגליציה, ברומניה עלתה בעשן, חשוב לי מאוד לבנות עוד ישיבה, עוד מקום תורה, אבל מה אעשה? מרן החפץ חיים, שהיה מורי ורבי והכיר את החלומות שלי, את החזון שלי, אמר לי: 'תדע לך, תורה בלי חסד - לא יהיה לה קיום. אתה רוצה לפתוח ישיבה? תקדים ותפתח מוסד של חסד'. בלי חסד לא יהיה קיום לתורה. חז"ל לימדו אותנו. תורה - תחילתה חסד וסופה חסד. אני מוכרח להקים עוד ועוד ישיבות, אך אם אסגור את "בתי אבות" – אסגור גם את כל זכות הקיום של ישיבת פוניבז'. אני מוכרח להמשיך ולהחזיק את המוסד בתי אבות"...

     בשנת תש"ח, שלוש שנים לאחר שהסתיימה השואה, הגיע למוסד ילד בן עשר, פליט שואה, שאיבד את הוריו במחנה אושוויץ. דודה זקנה הצליחה לשמור עליו והביאה אותו ל"בתי אבות" של ישיבת פוניבז '. גברת מונק, אם הבית של המוסד, קיבלה את הילד באהבה ובחמלה. הילד היה מופנם וסגור. אם הבית הביאה לו, כמו לכל ילד חדש, סט מצעים, סדין, ציפה, ציפית ופיג'מה חדשה. הילד אכל את ארוחת הערב הראשונה שלו בשקט, והחביא בכיסו פרוסות לחם, הוא חי עדיין תחת אימי המחנות, רוצה להיות בטוח שכשיקום יהיה לו לחם לאכול.  לאחר מכן הלך לישון עם הבגדים, עם הנעליים, בלי להתרחץ. גב' מונק רואה הכל ולא אומרת כלום. למחרת, בהגיע הערב, היא פונה אליו ברכות: "מוטי, בא תתרחץ, הכנתי לך גם פיג'מה חדשה", אך הילד מסרב. הוא הולך לישון בבגדים מלוכלכים ונעליים מלאות בוץ. כולו שחור משחור, ואין עם מי לדבר... עובר יום ועוד יום, קשה עד בלתי נסבל להמשיך באופן כזה. היא מנסה לשדל אותו בחום: "אתן לך שוקולד!" אך הילד מסרב בעקשנות. הרב גרנדביץ זכרונו לברכה, היה אברך ופסיכולוג שטיפל בילדים במוסד. הוא ניסה ללטף את הילד ולדבר איתו, אך הילד בשלו - לא מוכן להתפשט,  לא מוכן להתרחץ, והולך לישון עם הנעליים והבגדים המלוכלכים. הגברת מונק רואה שאין לה ברירה והיא קוראת לרב מפוניבז'. הפונביז'ער רב היה "אבא" של ילדי המוסד, הוא היה מנשק ומחבק אותם, ובכל יום שישי היה מחלק להם כסף שיקנו ממתק לכבוד שבת, בקיוסק הסמוך. הוא ניגש לילד החדש: "מוטל'ה המתוק, למה אתה לא מתרחץ?" הילד שותק ולא עונה. אומר הרב לגב' מונק: "אי אפשר להישאר במצב כזה, נלך לחזון איש!".

משלחת שלמה מגיעה לביתו של החזון איש, שגר בסמוך לפנימייה: הגב' מונק, הרב מפוניבז', הרב גרנדביץ והילד הקטן .  דובר המשלחת היה הרב מפוניבז': "כבוד הרב", הוא פונה למרן החזון איש, "יש לנו ילד חדש, מוטי המתוק, מאז שהגיע אלינו לפני ארבעה ימים הוא לא רוצה להתרחץ, ללבוש פיג'מה, הוא ישן עם הבגדים, וחם פה כל כך..." החזון איש מנסה את מזלו, ושואל בחיוך: "מרדכל'ה, למה אתה לא רוצה להתרחץ?" ולפתע, כאילו נפלו חומות ההגנה של הילד, הוא מתפרץ ועונה בזעם: "אני לא רוצה להתפשט! כל פעם שהתפשטתי, לקחו לי את הבגדים, והשאירו אותי עם הפיג'מה המפוספסת. בברגן בעלזן, באושוויץ תמיד גנבו לי את הבגדים. אם אין לי הורים שישמרו לי על הבגדים - אני לא אתפשט !" כל הנוכחים שתקו בתדהמה. קשה היה להם לראות באיזה חוסר אמון נתון הילד האומלל, שלא מהין לשים מבטחו באיש. הרב מפוניבז' יצא החוצה ופרץ בבכי. אמר החזון איש לילד: "אל תדאג, הגב' מונק תשמור לך על הבגדים". "אני לא מאמין לה", עונה הילד במרירות. "הרב גרנדביץ ישמור לך על הבגדים". "אני לא מאמין לו". "אז אולי הרב מפוניבז' ישמור לך על הבגדים?" "אני לא מאמין לו". ניסה החזון איש את הנשק האחרון: "מוטי, אתה יודע מה? אני אשמור לך על הבגדים....." הוא מסתכל על החזון איש, במבט חשדן: "הרב, אתה תשמור לי על הבגדים?" "כן! בחיים לא שיקרתי! אני אשמור לך על הבגדים!" "אם הרב ישמור לי... אני מוכן!" תוך עשר דקות שבה הגברת מונק לביתו של גדול הדור עם הפיג'מה.  הילד נכנס לחדר, התלבש בפיג'מה, וכל הארבעה: הגב' מונק, הרב גרדנביץ, הרב מפוניבז' והחזון איש עומדים ומחכים. תוך כמה דקות יצא הילד עם הבגדים בידיים ופנה לחזון איש: "רב'ה, תשמור לי, פה הציצית,  פה הגרביים, פה הכותנות, פה החולצה..." "ודאי, אני שומר לך, אתה יכול ללכת", מאשר החזון איש. והילד הולך עם הגב' מונק לפנימייה להתקלח. כשיוצאים השניים, מביט החזון איש בפוניבז'ער רב ושניהם פורצים בבכי. "לאמיר זיין די טאטע און די מאמע פון דער מרדכל'ה" (הבה נהיה האבא והאמא של מרדכל'ה)  החזון איש הוריד את החליפה, הפשיל שרוולים, לקח פיילה (קערה גדולה) מילא במים, וביחד עם הרב מפוניבז' השרה את הבגדים המלוכלכים במים נקיים.

     הבגדים שחורים משחור. מים עכורים ממלאים את הקערה. הרב גרנדביץ, האברך הצעיר מנסה למנוע מהרבנים הזקנים להתעסק בעבודה כה בזויה, אך הרבנים מתעקשים: "מה פתאום?! זו המצוה שלנו!!" כשהיו המים כבר שחורים לחלוטין, שפך הרב גרדנביץ את המים והביא מים חדשים. הרב מפוניבז' משפשף עם "סינטבון", החזון איש משפשף גם הוא את הצווארון, והדמעות של שניהם זולגות לתוך המים.  כשסיימו לכבס את החולצה, לשביעות רצונו של החזון איש, תלו אותה לייבוש. הם ממשיכים עם הציצית, שגם היתה שחורה כזפת, כבר עברו עשרים וחמש דקות, ופתאום מגיע הילד כשהוא רחוץ ומריח, לבוש בפיג'מה נקיה. שואל הילד: "איפה הבגדים?" והחזון איש עונה לו בנחת: "הנה מרדכל'ה, הנה החולצה, הציצית והמכנסיים, אנחנו מכבסים אותם כעת, אני שומר לך על הבגדים, הלילה תישן אצלי..." החזון איש, זקן הדור ומנהיג האומה, סגר את הגמרא והשקיע כמעט שעה למען ילד קטן, בודד ויתום.  היום, הילד הזה הוא אברך בכולל חזון איש, יש לו אחד עשר ילדים וב"ה כבר מחתן נכדים. וכל הדור המבורך הזה נולד בזכות מוסד החסד שהקים הרב מפוניבז', כשהחזון איש בחמלתו הרבה, עומד לימינו ומסייעו. לתורה אין קיום בלי חסד. יהודי שרוצה לגדול בתורה, חייב להשקיע קודם במידות טובות. תורה – תחילתה חסד וסופה חסד. יהי רצון שנתחזק בחסד, ובאהבת חסד ונזכה לחלק בתורה הקדושה. "ואתם הדבקים בד' אלוקיכם - חיים כולכם היום".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ג' שבט ה'תשע"ה

אין פעולה שאינה רלוונטית. כולם משנות את המהות שלנו. (שמואל אייזיקוביץ) אם אין אני לי! מי לי? כלל שכדאי לזכור תמיד. "דבר נא באוזני העם וישאלו איש מאת רעהו" (יא,ב). זה ציווי לעתיד ולדורות – תמיד, בכל זמן ובכל מקום, צריכים יהודים 'לשאול' איש מאת רעהו, לסייע ולעזור איש לרעהו. (רבי יוסף מקרלין) דרך קלה להגיע לאושר היא לשחק בתפקיד של אדם מאושר. זו משוואה פשוטה של סיבה ותוצאה. בזה שמקדמים את פני היום החדש בהתלהבות ועושים את התפקידים שלנו בשמחה, פעולותינו ישפיעו על הישות הפנימית שלנו, עד שנגיע בסופו של דבר למצב של אושר. היום עזוב מה היה אתמול, היום זה יום חדש קדימה... הכל הולך לפי התכנית, עד שזה לא. (שמואל אייזיקוביץ) "ולמען תספר באזני בנך... וידעתם כי אני ה'" (י,ב). כדי לנטוע בלב הבנים את האמונה צריך שיהיה תחילה "וידעתם כי אני ה'" – אתם עצמכם צריכים להיות מאמינים ולדעת את ה'.(רבי יהושע רוקח) חיים שיש בהם... זו דרכנו כי תמיד יש למה לחכות. "אמא ניצחה!!!" (נשלח ע''י ידידי ח.ז.) מעשה שהיה ביהודי מאמריקה, שביום מן הימים התקבלה שיחת טלפון בביתו. מן הצד השני של האפרכסת נשמע קולה של מזכירת בית האבות בלונדון, בו שוהה אמו הישישה. המזכירה הודיעה לבן בצער רב אודות פטירת אמו. הבן שלא צפה כלל את פטירת אמו, משום שהייתה בריאה, נותר בהלם ובעצב עמוק. והדבר הקשה ביותר מבחינתו כעת, הייתה עובדה שלא הורשה על ידי השלטונות לצאת ממדינתו, עקב טעמים שונים, ועל כן ביקש מהחברא קדישא בלונדון להביא את אמו לקבורה, כמובן, כפי ההלכה המסורה בידינו. כעבור יומיים, בעוד האיש, שהיה בנה היחיד של המנוחה, יושב שבעה בביתו, צלצל לפתע הטלפון. "מדוע אינך מתקשר לשאול בשלומי יקירי?..." בקע קולה של גברת זקנה. האיש שלא אחז במה מדובר מיהר לשאול: "רק רגע, עם מי אני מדבר?", -"וכי שכחת אותי לגמרי, הלא אמך אני!...". הבן הזדעזע עד עמקי נשמתו עד שהתעלף... לאחר שהתאושש, גילה כי אכן מדובר באמו. לא הייתה זו תחיית המתים. מה התברר? - טעות מצערת אירעה במזכירות בית האבות. נודע כי הנפטרת לא הייתה אלא חברתה היהודייה לחדר של האישה, ובשגגה החליפו בין שתי הנשים... בבית האבות כעת ההרגשה היא מאד לא נעימה, היאך יודיעו כעת למשפחת המנוחה (האמתית) אודות פטירתה, לאחר שכבר התקיימה הלווייתה והיא נקברה. בלית ברירה, ניגש המנהל להתקשר בדחילו ורחימו אל הבן הרשום בכרטסת כבנה היחיד של הנפטרת, והתחיל להסביר, תוך כדי התנצלות, כי האֵם שבקה חיים... "בסדר", קטע אותו הבן בלי לשמוע את ההמשך, "תדאג לשרוף את הגופה! את האפר תשלח אלי, עם החשבון...!" המנהל ההמום, ביקש שוב את סליחת האיש, ובישר לו כי כבר הובלה אמו לקבורת עולמים, על ידי החברא קדישא. "אימא ניצחה!!!", הפטיר הבן בזעם וירד מהקו... צוות בית האבות החליט לחקור את הסיפור, והתגלה כי כל המקרה המשונה התנהל בהשגחה פרטית מופלאה. הסכיתו נא ושמעו: הנה התברר כי המנוחה היתה מסוכסכת מזה שנים עם בנה. בן זה השתמד, רח"ל, והפך להיות כומר קתולי. בכל פעם שהגיע לביקור, הודיע לאמו כי לאחר מותה ישרוף את גופתה, כפי 'המנהג המקובל'... אמו של בן הבליעל, בכתה לפני בורא עולם והתחננה שירחם עליה, ותזכה להגיע לקבר ישראל על ידי קבורה יהודית כדת וכהלכה, וכך עד סוף ימיה הייתה מתמוגגת בדמעות באמירת תהלים ותחינות... ויושב בשמים שמע, וניהל את העניינים בצורה מופלאה, עד שהגיעה הצדקת לקבורה יהודית, על פי כל הדינים וההנהגות, ועם קדיש וקבלות לעילוי נשמתה, על אפו ועל חמתו של בנה!... יש לנו אבא גדול בשמים הסופר ומונה את כל צעדינו הנעשים תחת השמש, ומשלם שכר טוב להולכים בדרכיו, והכל-הכל נעשה ב'אצבע אלוקים' - בהשגחתו ובהכוונתו של בורא עולם, ואיש אינו יכול לעשות ולוּ את המעשה הקל ביותר, אלא אם כן נקבע כך בשמים.. במקום מכתב (על-פי 'האיש על החומה') "אתה נכדו של רבי יוסף-חיים זוננפלד, רבה של ירושלים!", קרא הפרופסור אשר (אנדרי) נהר בהתפעלות, ומיהר לארח את הרב שלמה-זלמן זוננפלד בביתו שבסטרסבור, צרפת. אחרי שיחת נימוסין קצרה אמר הפרופסור: "רצוני להכיר לך אדם שבוודאי יעניין אותך", וזיק שובבות ניצת בעיניו. השניים יצאו מן הבית ועצרו ליד אחד הבתים הסמוכים. כשהדלת נפתחה עמד שם גבר בא בימים. "הכר-נא את אורחי", אמר הפרופסור במבט שובב לבעל הבית, "האם תוכל לזהותו בלי שאומר לך את שמו?". האיש צמצם את עיניו והביט רגע קצר בפניו של האורח. לפתע ניתר ממקומו: "אתה בנה של לאה, בתו של רבי יוסף-חיים זוננפלד!", קרא בהתרגשות, "איי... איי...", דמעות ערגה צצו בזוויות עיניו. "הבה אספר לך מאורע שהייתי עד לו ואף היה לי בו חלק". וזה סיפורו של האיש: הדבר היה בשנת תרפ"ב. בבית החולים של המיסיון האנגלי בירושלים היה מאושפז פעיל בכיר בהסתדרות העובדים. מצבו החמיר מיום ליום עד שהרופא נאלץ לומר לבני המשפחה כי אין לאל ידו לעשות מאומה. בני המשפחה התעשתו, ומיהרו לפנות אל מכרים וידידים כדי להיוועץ בהם כיצד להציל את חיי יקירם. הללו יעצו להם להעביר את החולה למרכז הרפואי 'שערי צדק', שנחשב באותם ימים לאחד הטובים בארץ. אולם כאן התעוררה בעיה. החולה, שכעת היה חסר ישע, היה פעיל נמרץ במאבק נגד שומרי התורה והמצוות. שמו היה לצנינים בעיני היהדות החרדית שהד"ר משה וולך, מייסד המרכז הרפואי 'שערי צדק', נמנה עמה. בני המשפחה פנו אליי – מספר אותו יהודי בסטרסבור – ואני השבתי להם: "אני מכיר היטב את הד"ר וולך. העבירו אותו לשם בלי לשאול אותו מראש על כך, ובטוחני שיקבל אותו. בטיפולו המסור יש תקווה שיחלים ממחלתו". בני המשפחה החליטו כי אין להם מה להפסיד. שני סבלים גברתנים נשכרו לצורך ההעברה. הללו העמיסו את החולה על אלונקה ויצאו לדרך. חיכיתי להם בפרוזדור 'שערי צדק', ששימש גם חדר מיון. הד"ר וולך ניגש מיד אל החולה, ערך לו בדיקה קצרה ובמהרה עמד על מצבו הקשה. הוא התעניין בהיסטוריה הרפואית של החולה, וכששמע שהיה מאושפז בבית החולים המיסיונרי, עצר את התשאול, עזב את החולה והסתגר בחדרו. עמדנו נבוכים. בני המשפחה תלו את עיניהם בי, כמי שיעץ להם להביאו לכאן בלי תיאום מראש. במוחי צץ רעיון. מיהרתי אל הרובע היהודי בעיר העתיקה, למתחם הדירות 'בתי מחסה'. גשם שוטף ירד באותה שעה, והגעתי אל הכתובת המבוקשת רטוב עד לשד עצמותיי. נשמתי לרווחה כשהדלת נפתחה, ודמותו המאירה של רבי יוסף-חיים זוננפלד ניצבה בפתח. "רבי", אמרתי, "אני מתנצל על ההפרעה. באתי כדי לבקש את עזרתכם להצלת חולה מסכנה". שטחתי את סיפורו של בכיר ההסתדרות ותיארתי את סירובו של הד"ר וולך לטפל בו. "אנא, כתבו לו מכתב המלצה כדי שייאות לטפל בחולה", ביקשתי. למרבה ההפתעה קם רבי יוסף-חיים, שכבר היה כבן שבעים וחמש שנים, סימן קמט בשולי הגמרא שבה למד וסגר אותה. הוא לבש את מעילו והודיע: "יוצאים לדרך". נחרדתי. "חלילה לי מלהטריח את הרב. דיי לי במכתב". "זו הצלת נפש מישראל!", הרים הרב את קולו. "אין מצווה גדולה מזו. ספק אם מכתבי יועיל, מוטב שאלך בעצמי לשוחח עם הרופא". עוד בטרם הספקתי לפצות פה כבר יצא רבי יוסף-חיים מפתח הבית. דלקתי בעקבותיו. "רבי, הבה נמתין תחת אחד הגגות עד שייפסק הגשם", קראתי לעברו, אך רבי יוסף-חיים הניף את ידו בביטול והוסיף לצעוד בצעדים נמרצים. "פיקוח נפש", אמר. "כשהולכים לקיים מצוות הצלת נפשות לא נרתעים מכמה טיפות גשם". בקושי הצלחתי אני הצעיר להדביק את קצב פסיעותיו של הרב. כשהגענו לשער יפו שכרנו כרכרה ונסענו יחד ל'שערי צדק'. רבי יוסף-חיים לא בזבז לריק את זמן הנסיעה. הוא הוציא מכיסו ספר תהילים קטן וקרא מזמורי תהילים בהשתפכות הנפש. מצוקתו של החולה נגעה לליבו כאילו היה קרוב משפחתו. כעבור כרבע שעה הגיעה הכרכרה לפתח 'שערי צדק'. רבי יוסף-חיים קפץ מן הכרכרה וחש לעבר משרדו של הד"ר וולך. שילמתי לעגלון את שכר הנסיעה, וכאשר הגעתי אל המשרד קלטו אוזניי את דבריו הנחרצים של רבי יוסף-חיים: "ממתי רופא פוסק בהלכות פיקוח נפש?! קבל את החולה לטיפול, ואחר-כך נדון בהלכות פיקוח נפש"... למותר לציין שהרופא ציית לרב זוננפלד. וראה זה פלא: כעבור שבועיים בדיוק החלים האיש ועזב את 'שערי צדק' כשהוא הולך על רגליו, בריא ושלם. הוא לא ידע כל ימיו מי פעל במסירות רבה כל-כך להצלתו... חוויית השבוע שלי www.h-y.xwx.co.il