אמרי שפר ל' ניסן ה'תשע"ח

אדם שבאמת אכפת לו ילמד תורה לעילוי נשמת הנרצחים. יארגן שיעורי תורה לזכר הנופלים. ייתן צדקה לזכותם. יקבל עליו קבלה כלשהי. ישתדל יותר בקיום המצוות. יתפלל לעילוי נשמתם. יעשה חסדים ומעשים טובים. יעשה משהו שבאמת יעזור ולא סתם עמידה טיפשית.

   אם אדם יקרא משניות לזכות הנופלים או יאמר פרקי תהלים במקום לעמוד, אותם נופלים ישמחו מזה ויעריכו את זה הרבה יותר. הנפטרים משתוקקים שהאדם יקיים איזו מצווה לזכותם שתביא לעילוי נשמתם. כל דבר קטן שיהודי עושה לעילוי נשמה מביא את הנשמה למקומות גבוהים וטובים יותר.

   אם כל ניסיון שעובר על האדם, הוא מאמין שזה לטובה והוא שמח ומאושר ולא ממורמר ומתוסכל אז הנגע הופך לו לעונג, וה"מוצא אני מר ממוות" את האישה נהפך ל"מצא אישה מצא טוב". וזה מה שמייעצים לחתן תמיד תסתכל ותתמקד בדברים החיוביים שיש באשתך ולא בדברים שהיא לוקה בהם בחסר!

    אנשים שדעותיהם משובשות מטבע הדברים משתדלים הם בכל כוחם להשפיע על סביבתם שילכו בדרכיהם כדי להרבות ולהאדיר את הכת שלהם. ועל כן מזהירה התורה "איש צרוע הוא" אל תנסה להתקרב אליו אל תנסה להשפיע עליו כי אחר שהגיע לאפיקורסות כבר אבדה תקוותו כל באיה לא ישובון. ("מזקנים אתבונן")

'זכו שכינה ביניהם'.

    הגאון רבי ישראל גנס שליט"א, רבה של קריית מטרסדורף בירושלים, ספר ספור מפלא:

פעם הזדמן לו לשוחח עם מרן עמוד ההוראה, הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל.. קודם שנכנס אל ביתו ובמהלך השׂיחה, שם לב כי רבי שלמה זלמן נער את חליפתו, והסיר את האבק ממנה מספר פעמים במשך השׂיחה.  הרב גנס היה בטוח שרבי שלמה זלמן ממהר לביתו, ובכך הוא מאותת לו ברמז קל שעליו לסיים את השׂיחה. אך כשביקש לסיים, סימן לו רבי שלמה זלמן כי אינו ממהר ויכול להמשיך בדבריו הלאה. כך חזר רבי שלמה זלמן לעשות תנועה זו כמה וכמה פעמים במשך השׂיחה . רבי שלמה זלמן שהרגיש בפליאתו של הרב גנס, לפשרן של התנועות הללו החוזרות ונשנות, הסביר: "הרי יש לי כעת פגישה עם השׁכינה!" - ונמק את דבריו: " הן חז"ל אומרים 'איש   ואשיׁה זכו שכינה ביניהם', אין ראוי לקבל את פני השׁ כינה עם חליפה מאובקת!"... פלאי פלאים!

    בכדי לזכות להשראת השׁכינה בבית, יש לדאוג שהבית יתנהל וישתמר בתכלית הקדושׁה והטהרה, בשמירת ההלכה וההנהגה; בדבור, במעשה, בנועם הליכות ובמידות טובות, וכך יזכו להתגשׁמות השׁאיפה 'זכו שכינה ביניהם'.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ב אדר ה'תשע"ח

 אמרה יחצני"ת מובהקת קובעת : עשית ולא פרסמת - כאילו לא עשית. 

     ד' פרשיות על דרך המוסר, שקלים - צריך לשקול את מעשיו. זכור - צריך לזכור את ה'. פרה - צריך לטהר את עצמו. החודש - צריך לחדש את עצמו.

הרמב"ם מונה את מצוות השמחה כחלק ממצות "מיצוע המידות" כך שלדבריו יש מצווה לשמוח גם ללא ליווי של עשיית מצווה "ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות. "

          ורפא ירפא. כתוב לשון כפול, מרמז שכשהולכים לרופא לפעמים צריכים לבוא כמה וכמה פעמים עד שמבריאים, אבל הקב"ה אומר אני ה' רופאך, בפעם אחת.

'חברים' פועלים ישועות ) הרב י. טוורסקי(

     דממה שררה בבית. החולה שכב על מיטת חוליו ונאנק בייסוריו. בני הבית התהלכו על בהונות רגליהם מודאגים וחסרי אונים, בראותם את אביהם הגווע וידם קצרה מלהושיע.  החולה, מחסידי כ"ק מרן האדמו"ר רבי ישראל יצחק מסקרנביץ זצוק"ל, הובא לוורשה לאחר שהרופאים שבכפר נלאו מלמצוא מזור למחלתו. כאן בוורשה הבירה , חשבו, יוכלו לדרוש ברופאים גדולים יותר,  אך האכזבה הייתה גדולה.  לפתע נכנס לבית אחיינו של החולה,  אברך כמדרשו, מחסידי כ"ק מרן האדמו"ר רבי יוסל'ה מאמשינוב זצוק"ל. כאשר ראה את המצב, הציע עצמו לרוץ אל רבו ולהזכיר את החולה הזקוק לישועה גדולה. אולם,  החולה ששם לב לכך סימן בשארית כוחותיו לאות שלא יהינו להזכירו אצל רבי אחר מלבד רבו – האדמו"ר מסקרנביץ . האחיין, שנודע כהרה"ח ר' דוד בוק ז"ל,  היה זהיר מאוד בהתקשרותו לרבו ולא אבה לחשוב על נסיעה לצדיק אחר. המבוכה בבית גברה, עד כי עלתה פשרה מסוימת, לפיה, ר' דוד ייכנס לרבו ויבקש ברכה עבור החולה,  לאחר מכן ייטול רשות להזכיר גם אצל רבו של החולה, והכל יבוא על מקומו בשלום . ר' דוד יצא לדרכו, ושב לאחר כמה שעות – כפי זמן ההליכה אל סקרנביץ בפרברי וורשה הבירה, וחזור – ובידו מטלית עם פירורי מזונות 'מהרבי' – "הרבי אמר לכנס עשרה יהודים מידידי החולה, ולשתות 'לחיים' תוך איחולי רפואה שלימה מכל הלב" – קרא ר' דוד בהתרגשות.  אכן כך עשו. הרצים יצאו דחופים לקיים את ההוראה. מנין יהודים התכנס ל'לחיים' בבית החולה, איחלו ובירכו מלב שלם רפואה שלימה, ושפתותיהם דובבות תפילה מעומק הלב.  תוך כמה ימים חל שיפור עצום במצבו.  הוא החל להבריא אט אט עד שחזר להיות כאחד האדם.

     בסעודת ההודאה שאורגנה עבורו, נשא החולה – לשעבר – בעצמו דברים, לאחר מכן כיבד את אחיינו לספר מכלי ראשון מה אמרו הרבי מאמשינוב והרבי מסקרנביץ בעת שנשלח אליהם . ואז, פתח ר' דוד את סגור ליבו: "את חטאי אני מזכיר היום... לא דיברתי כלל עם אף אחד מהם. ברגע שיצאתי מהבית נקפני לבי מאוד כיצד אעשה דבר כזה שחסידי קמאי הקפידו מאוד על כך?! – התיישבתי בבית המדרש עם החברותא ולמדתי כמה שעות רצופות בתפילה שה' יאיר עיניי. היה זה החברותא שהציע לי לביים כאילו הגיעה הוראה מגבוה, ובעצם לעשות את הסגולה הידועה מפי צדיקים כי 'בני חיי ומזוני' ניתן לפעול ע"י גוטע ברידער  )אחים טובים), ואילו 'רבי' צריכים בעיקר עבור עולם העליון. ואכן הסגולה לא אכזבה כפי שיודעים ששתיית 'לחיים' עם חסידים מסוגלת לישועות גדולות בכל העניינים, כפי שאתם רואים בעיניכם" – סיים האחיין לתדהמת השומעים .

     מספר הנכד: בהלווייתו של ר' דוד, לפני כשישים שנה, השתתף הרבי כ"ק אדמו"ר רבי מאיר'ל מאמשינוב זצוק"ל. במהלך ההלוויה התבטא הרבי כי 'חסידות' הוא למד מיהודי זה המנוח. ההשערה היא כי כוונתו הקדושה הייתה לסיפור נפלא זה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ' טבת ה'תשע"ח

   אדם מרגיש צורך להיות שייך. הוא לא יכול ללכת נגד כולם ולעשות מריבות. הוא לא אוהב שמסתכלים עליו בתור חייזר שונה. הוא לא רוצה להיות בודד. אז הוא בוחן את הסביבה ואז עושה כל מה שאפשר כדי להשתייך אליה. וזהו לחץ אדיר שהוא נמצא בו, שכל החיים שלו משתנים לפי זה והוא מוכן לוותר על דברים יקרים וחשובים לשם כך, והוא אפילו לא מודע לכל התהליך שמתרחש .

      האדם לוקח את כל העולם באחריותו. לוקח על עצמו דברים מעבר ליכולות שלו. הוא מוכרח להיות זמין בכל רגע. מוכרח לעשות רושם על כולם כדי שיחשבו עליו דברים טובים. מוכרח להיראות מוצלח, עשיר ושמח. מוכרח להיראות טוב בפני אחרים כדי לא להרגיש מוזר. אבל אז כל החיים שלו הם בכלל לא שלו. השתלטו על המחשבות והרגשות שלו והוא כבר לא יודע מי הוא. לכן עלינו להבין שאנו מוכרחים להתנתק מכל זה כדי להתחיל באמת לחיות .

     ''יכול להיות לך הכול רק לא הכול בבת אחת''

     כמו שהיינו עבדים במצרים, כך גם היום אנו עבדים. עבדים של הסביבה, של היצר הרע, של הטכנולוגיה, של העבודה, של הקדמה ושל כל דבר אפשרי סביבנו.

אלוף השח-מט  (להתעדן באהבתך, עלון 186)

      כל באי הכותל המערבי, אותו מקום קדוש בו שכינה שרויה; נתקלים בישיבה העומדת על תילה במלוא עוזה ותפארתה ממול לאבני הכותל, לא כולם יודעים מה מהותה של ישיבה זו ומה שמה, אז הנה: ישיבת "אש התורה" המיועדת לבחורים אמריקאים שורשיים הגולים למקום תורה וקדושה .  ישיבה זו נוסדה והונהגה רבות בשנים על ידי ראש הישיבה הגאון רבי נח וינברג זצ"ל, הוא הגבר הקים עול תורה זה .

      יומי נוקש קלות על דלתו של ראש הישיבה הפותח את הדלת לרווחה בחיוך לבבי, מזמינו פנימה ושואל למבוקשו. כבוד ראש הישיבה – פותח יומי בגמגום מה – אני חייב לצאת עוד כשבועיים בפלייט ישיר אלי ניו יורק מולדתי; כפי שידוע לראש הישיבה אני אלוף במשחק השח-מט ובעוד כשבועיים ימים תתקיים שם תחרות ענק בין כל האלופים, רצוני לצאת לשם ואני מבטיח לחזור עד מהרה לספסל הישיבה .   ראש הישיבה רבי נח מהרהר קלות ולאחר פונה ואומר: יומי יקירי, לא אוכל למנוע ממך לנסוע כאוות נפשך, אך תרשה לעשות עמך דיל, בא נתיישב למשחק שח-מט כעת כאן בחדרי, והיה אם אתה מנצח אזי לא די שאתן לך את ברכתי לדרכך אלא אף אשלם לך מכיסי הפרטי את הוצאות הטיסה ;   אך רצוני לקבל הבטחה מפיך שאם הניצחון יעלה בידי אזי תישאר ללמוד בישיבה ללא שום טיסה. יומי הבטיח .   הוא מיהר להביא מחדרו את משחק השח-מט עשוי הבדולח היקר שברשותו, הניחו על שולחנו של ראש הישיבה כשבמוחו חולפת לה המחשבה כי בין כך ובין כך תוך רגעים מועטים יצא הוא מהחדר כשידו על העליונה ובתוך ידו אלף וחמש מאות דולר טבין ותקילין 'צידה לדרך'.

     המשחק התחיל וככל שנקפו הדקות לא נראה שהוא בא אל סיומו, יומי התאמץ בכל ידיעותיו הרחבות בשיטות המשחק, אך ראש הישיבה נודע כאלוף לא פחות ממנו; שעתיים תמימות עברו עד לאותו צעד בו צעד ראש הישיבה עם הסוס והכריז מלא סיפוק: "שח-מט ".   יומי נשאר בישיבה, ואף הגביר פעלים בתורה ממלחמת השח-מט למד על מלחמתה של תורה, לשמור על כתרו של מלך מלכי המלכים כתר תורה העולה על גבי כל הכתרים, וברבות השנים נישא בארץ הקודש וגדל תלמיד חכם לתפארת .

     לימים משפגש יומי בראש הישיבה, פנה אליו: ראש הישיבה, התמיהה מנקרת במוחי כבר שנים רבות, מנין שאב ראש הישיבה את כל הידע העצום במשחק מורכב זה.. וראש הישיבה ענה בחיוכו הנצחי: דע לך שאיני מכיר ובקי כלל בדרכי משחק זה, ואת כלליו זכרתי אך מתקופת הילדות בה שיחקתי פעם ופעמיים במשחק זה. אבל באותו רגע עמדה לנוכח עיני כל תורתך על כף המאזניים, וידעתי שאם תיסע שוב לא תחזור אותו אחד. על כן מיקדתי את כל כוחותיי והתרכזתי בריכוז יתר, ובלבד שתישאר ללמוד תורה ...  והריכוז אכן עשה פירות... הרי שלך לפניך ...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ו' טבת ה'תשע"ז

  אדם הרוצה לחיות חיי נחת ללא סבל חייב לשנן ולזכור שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה. ולכן אדם שיודע שהכול לטובה, גם כאשר מתרחשת עליו צרה יודע שזה אך ורק לטובתו ואינו מתרגש ואינו סובל כלל.

     אדם שיש לו שמחה פנימית לא זקוק להצגות חיצוניות שיראו לכולם שהוא שמח. רק מי שלא שמח בפנים מרגיש צורך להוכיח לעולם בחוץ שהוא כן שמח.

    אושר לא מגיע מבחוץ. אושר זה משהו פנימי שכל אדם יכול להגיע אליו מכל מצב בו הוא נמצא, בלי שום קשר לנסיבות החיים ולסביבה.

     המאור הגדול הרב שמשון רפאל הירש זי"ע מגדיר את אופיו המלכותי של יהודה בברכות שמברכו אביו. בתוך דבריו קוראהו גּור אריֵה יְהּודה. הרי אלה 'תרתי דסתרי'! גור הינו צעיר, ולעומתו אריה הוא הבוגר, הזקן, אלא,  כותב הרש"ר "אתה מְַאחֵד בקרבך את אומץ הלב של הנוער, ואת יישוב הדעת של הזקנה". גּורַ ארְיֵה, מעלות הנוער והזקנה גם יחד! יעקב אבינו בחר ביהודה להניח תשתיות למרכזי ההוראה, ביודעו כי ליהודה מנהיגות חינוכית,  בהיותו גּור וְַארְיֵה. מיזוג מעלות הנוער עם איכויות הזקנה. שילוב מנצח של מנהיג! (חינוך_בפרשה_ויגש)

כוחה של מילה טובה

     להלן סיפור המעובד מתוך "ניצוצות" ויש בו כדי ללמדנו, מהי כוחה של מלה טובה ועד כמה אין אנו יכולים לאמוד ואפילו מעשה קטן. להלן הסיפור מפי בעלת המעשה:

     הייתה זו שנתי השנייה בחינוך. החינוך בכיתה ו' היה עבורי שליחות קודש . בתחילת היכרותי עם הבנות הבטחתי להן שמבחינתי כל אחת יכולה להתחיל דף חלק, והשנה הייתה ב"ה מוצלחת, בנות רבות מצאו את עצמן מתקדמות ועולות 'על דרך המלך .' גם השנה רציתי לעשות זאת , אבל הרגשתי שאני חייבת לברר משהו בקשר לתלמידה בשם נעמה. היא הגיעה מאוחר לכיתה, בגדיה מקומטים , ועל חולצתה התנוסס כתם. היא נגררה לעבר השולחן האחרון והתפרסה על כולו. אחר הצהרים התקשרתי נסערת למחנכת של שנה שעברה שדיווחה: נעמה הגיעה מרקע קשה מאוד - בביתם 11 ילדים,  כמה מאחיה 'מפארים ' את 'ברזלי הרחוב', כל יום שהיא מגיעה לביה"ס זו ברכה בפני עצמה. כשניסיתי להתקשר לאביה - הלה לא הבין, לשם מה התקשרתי. בתחילה עוד ניסיתי להתקרב ולעזור לה - אבל מהר מאוד התייאשתי, היא התייחסה לכל ניסיון התקרבות שלי בחשדנות גלויה.  נעמה ילדה שקטה, טוב לה לבד בספסל האחרון, משם היא יכולה לעשות מה שתרצה". מיהרתי לסיים את השיחה , כשדמעות זולגות מעיני. " היא לא תשב בכיתה שלי כבול עץ,  בשום פנים ואופן" אמרתי לעצמי.

     כבר למחרת ביקשתי ממנה, שתלך למזכירות להביא שכפולים, תפקיד שכל בת אחרת ששה למלאו. בתחילה היא הביטה סביבה בהשתאות,  כאילו חיפשה את נעמה השנייה וכשהבינה שהתכוונתי אליה החזירה מבט תוהה ונבוך. בסופו של דבר קמה בכבדות ויצאה מהכיתה. כשהביאה את השכפולים החמאתי לה על זריזותה, היא הביטה בי ושמחה לחזור לספסל האחרון.  ההמשך היה קשה עוד יותר, מדי פעם שיגרתי לה פתקים קטנים "השתדלת היום מאד", או "שמתי לב שאת יודעת לצייר". הייתי צריכה להתאמץ הרבה כדי ליצור פתקים כאלו,  כשקישטנו את הקיר שאלתי לדעתה, הרביתי לתת לה תפקידים, לא עבר יום , שלא הקדשתי מחשבה לנעמה.  אומרים , שאפילו פרח מגיב לגלי חיבה, אולם נעמה לא הראתה שום סימן, אותה ישיבה ומבט מנוכר בעיניים. לאחר חנוכה היא לא הגיעה לכיתה, נראה לי שמתחילת השנה היא לא החסירה יום. מהמחנכות של שנים קודמות הבנתי , שמדובר בהישג יוצא דופן היות ובשנה שעברה כמעט לא קרה , שהיא הגיעה יומיים רצופים. שאלתי את בנות הכיתה , "מישהי יודעת מה קרה לנעמה?" - לא הייתה תשובה.  אחה"צ התקשרתי לביתה, אביה ענה, "את המורה מירי? דווקא מורה טובה, ככה נעמה אמרה לי, התייעצתי עם הרב , שאמר לי כי פנימייה עדיפה לה, והיא נסעה לירושלים. ה' יעזור ששם יהיה לה טוב". השיחה הסתיימה. נעמה נסעה מבלי לומר שלום ולהיפרד, הרגשתי כאילו מישהו סטר לי בכל כוחו.

     בט"ו בשבט שמעתי הרצאה על שהאדם עץ השדה,  לפעמים משקיעים, משקים ולא רואים את היבול. הוא הסביר , שעלינו לזכור שה' רוצה את המאמץ והתוצאה בידיו" . השנים חלפו , והם היוו עבורי הרופא הטוב ביותר. 15 שנה לאחר שהתחלתי את עבודתי עברנו דירה לפרויקט קטן. חיפשתי מטפלת לבני הקטן ושמעתי על מטפלת נהדרת באזור, שוחחתי עמה בטלפון, היא הסכימה לקבל את בני.  הביקור ביום הראשון היה מהיר, נתתי לה הוראות ומיהרתי למקום עבודתי החדש. בימים הבאים היו בנותיי מביאות ולוקחות את התינוק . פעם אחת , כשבאתי לקחת את בני , היא שאלה אותי: "אפשר לעכב אותך רגע?". הנהנתי בהסכמה. " נדמה לי , שאנחנו מכירות לא מהיום, את לא המורה מירי?" . "אני כן" , חייכתי , "מי את?" "את לא זוכרת אותי בוודאי, הייתי תלמידה שלך באחת השנים הראשונות". מיהרתי לצנוח על הכסא, "אני דווקא כן זוכרת" מלמלתי בהלם מוחלט. "את נעמה". "כן, למדתי אצלך מעט זמן ואח"כ העביר אותי אבא לפנימייה, אבא שלי הסביר לי שבבית לא אוכל לגדול כמו שצריך. לעולם לא אשכח איך היית הראשונה שהתייחסת אלי כאל בן אדם, שהחמאת לי, שחיפשת בנרות אחר כל בדל של הצלחה ועשית ממנו מטעמים של ממש, הגדלת וניפחת,  הארת ואהבת" . היא השתתקה לרגע והלכה לחדר השני והביאה משם ניילונית שקופה והגישה לי. נטלתי את הניילונית ופתחתי לאיטי, המון פתקים היו שם, קטנים, מהוהים, והפתקים שאני כתבתי לה . "את הפתקים הללו לקחתי איתי , וגם את כל מה שאמרת לי, לא האמנתי שפעם יצא ממני משהו, אך אחרי חודשיים אתך התחלתי להאמין ולהשקיע ". כל אותה עת שדיברה הסתכלתי עליה ולא שבעתי מלראותה,  מלאת מרץ וחיוניות , כדרוש למנהלת בית יהודי למופת. איה העיניים הכבויות והמבט הרדוף? נגוז ואיננו. "בעלי לומד בכולל, יש לי שלושה בנים שלומדים בת"ת ואני עובדת וב"ה משתכרת. את, המורה , הוצאת אותי מהבוץ , ובזכותך ב"ה התחלתי ללכת, בזכותך המורה אני היום כאן ולא היכן שנמצאים כמה מאחיי... "  

     נפרדנו וליבי עמוס מחשבות, מה שנחשב כבעיטה גדולה התברר כהתקדמות ענקית, והזרע שחשבתי שאבד התחיל לעבד את עצמו, לקבל צורה חדשה , והיום הוא עץ פורח שמכה שורשים. אכן, כמה פעמים אנו אומרים , "אין טעם להשקיע בילד הזה, הוא לא מעריך ולא מבין, אנו רוצים לראות את פירות ההשקעה מיד, אך עלינו לזכור , כי השקעה היא כמו להנביט זרע ולפעמים לוקח חודשים ואף שנים עד שיצמח, אך שום השקעה, דישון, חיוך או מילה טובה לא הולכים לאיבוד"

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ט"ז כסלו ה'תשע"ז

   אולי עדיין לא הגעתי. אבל אני יותר קרוב מאי פעם. (שמואל אייזיקוביץ)

     באנו... אל עשו וגם הלך לקראתך וארבע מאות איש עמו". כלומר, עשו מגיע יחד עם 400( ת'(, אם נחבר את האות ת' יחד עם עֵ שָׂ ו יצא המילה - 'תִּ וָ ש ע'. ללמדנו, היכן שיש את הצרה שם נמצאת ההצלה, כפי שאנו אומרים בכל בוקר בתפילת שחרית ב'ברוך שאמר': "ה' גוזר ומקיים", דהיינו שבאותה שעה שנותן את הגזרה הקב"ה מקיים את האדם, אך עלינו לזכור אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים כי אין עוד מלבדו.

     בגמ' סוכה [נג, א'] מובא, דהלל הזקן דרש על פסוק זה בזה"ל: תניא, אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה, אמר כן: למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי, אמר הקב"ה לישראל, אם אתה תבוא אל ביתי אני אבוא אל ביתך, ואם אתה לא תבוא אף אני לא אבוא, שנאמר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", עכ"ל הגמ' [ע"פ גירסת ה'עין יעקב'].  ובא הלל הזקן ללמדנו, דע"י שאדם בא לביהכ"נ מעשרה הראשונים המביאים את השכינה, אזי מלבד מה ששורה עי"ז ברכת ה' בביהכ"נ [וכמש"נ לעיל], גם שורה ברכה זו במיוחד על כאו"א מעשרה הראשונים מפני שהם הביאו את השכינה, וממילא בשכר זאת גם כשיבואו אח"כ לביתם יבוא הקב"ה עמהם וישרה את שכינתו בביתם, וממילא יתמלא ביתם מברכת ה'. [ומשחרי ימצאונני]

     בעל הטורים כאן כתב בזה"ל: "אבוא" עולה עשרה, לומר שאם אמצא עשרה בבית הכנסת "אבוא אליך וברכתיך" [ברכות ו, א] עכ"ל. וכ"כ ב'אורחות חיים' מלוניל [תפילה סי' ע"ה] וז"ל : טעם למה שאמרו ז"ל [שם כא, ב] כל דבר שבקדושה לא יהא אלא בעשרה, שנאמר "בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", כלומר, כל זמן שיהיו שם כמנין אבו"א והיינו עשרה, "אבוא אליך וברכתיך", עכ"ל [וכעי"ז כתב בקצרה בספר הרוקח עה"ת, עיי"ש[

     הבדלה בסגנון דיבור ושירה, צורת הליכה ולבוש, ועוד ועוד, ככל שאנו 'מצוינים' ומזוהים ביהדותנו, כך תישמר קדושתנו. בפרשתנו מתפלל יעקב הַצִילֵנִי נָא מִיַּד ָאחִי מִיַּד עֵשָו, ואמרו צדיקים שהוא ירא מֵהָאחְוָה יותר ממה שירא מֵהָרֶשַע. הקב"ה יוסיף לְשַבְחֵנּו 'הֶן עָם לְבָדָד יִשְכֹן ּובַּגוֹיִם ֹלא יִתְחַּשָב'. נזכה לשלמות דורותינו, כדרשת ה 'בני יששכר' זי"ע עה"פ בפרשתנו וַיָבֹא יַעֲקֹב שָלֵ"ם, נוטריקון שם לשון מלבוש, יעקב שמר עליהם והם שמרו עליו. לא קל לחנך לשמירת 'מרחק-בלימה' מהעולם המפתה. לחנך ולא לכפות, מתוך אמונה בצדקת דרכנו.! (יחיאל מיכל מונדרוביץ')

     ההיסטוריה מוכיחה, שאל מול "רוחות הקור העזות" שנשבו מן הגויים - אל עם ישראל, בכך שניסו לכפות עליהם לאבד את אמונתם ולמנוע אותם מקיום התורה והמצוות, הם נתקלו ב"עם קשה עורף", שהתעטף בטליתו והתבצר ביתר שאת - באמונתו ובשמירת התורה. לעומת זאת, כאשר האומות פרשו את ידיהם לקראת היהודים וקירבו אותם, דווקא אז הפשירו את "מנגנון ההגנה", והצליחו להשפיע עליהם ולפגוע ב"כף הירך". בשונה מגלות מצרים, בבל, או רומא. דווקא היוונים - על ידי החיבוק שלהם ובעזרת הקדמה ו"תרבות יוון , " פגעה יותר מכל ברוח היהודית והפילה חללים מתוך מחנה ישראל, הלא הם הידועים בכינוי "המתייוונים''.

"     וַיִּזְרַח לוֹ הַשּמֶשׁ - וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ ". רוצה לומר, דווקא "כשיזרח השמש - וחשכת הגלות מתמעטת והאיר להם, אז הוא צולע על ירכו - פוסעים על שתי סעיפים, ונאה עניותא לישראל עד יבוא גואל צדק. "

     וישלח יעקב מלאכים...' רמז לצדיק ירא ה' שעסק בתורה וקיים מצוות ומעשים טובים ונבראו מלאכים מהמצוות שקיים, הרי ביום פטירתו הוא שולחם כדורון לפניו, ככתוב 'והלך לפניך צדקך'.

אמא לא טעתה (מתוק מדבש, הרב ברוך בוקרה שליט"א. גיליון 104)

     משפחת ברין התגוררה בשכונת בורו פארק, ברוקלין. בשלהי שנת תשס"א החליט אבי המשפחה לשפץ באופן יסודי את ביתם הישן, לצורך כך היה עליהם לעבור למשך מספר חודשים לדירה שכורה. עם תחילת עבודות השיפוצים, אמור היה האב להעביר לקבלן מקדמה בסך עשרים אלף דולר. סכום זה, אותו הוא חסך בעמל רב במשך מספר שנים, הופקד על ידו למשמרת אצל אחד מבעלי קופות הגמ"ח באזור מגוריו.  מר ברין ביקש מרעייתו שתיגש למשרדי הגמ"ח ותפדה את הסכום לצורך תשלום לקבלן.  בשעת בוקר מוקדמת נכנסה הגב' ברין אל משרדי הגמ"ח,  קיבלה את כל הסכום, הניחה אותו בתוך מעטפה לבנה, תחבה אותה עמוק בתוך תיקה ויצאה לקנות עוד מספר קניות הנחוצות לדירה הזמנית.

     בשעת צהרים מאוחרת היא שבה לביתה, בעלה המתין בקוצר רוח למעטפה כדי להעבירה למחרת בבוקר לקבלן, אלא שמיד עם כניסתה של רעייתו הבין כי דבר מה אינו כשורה.  בפנים חיוורות סיפרה לו רעייתו כי היא לא מבינה כיצד אירע הדבר? בשלב מסוים היא הבחינה שהתיק שלה נעלם ובתוכו המעטפה, היא מנסה לשחזר היכן קרה הדבר אך ללא הצלחה.  בני הבית ניסו לצאת לחיפושים בכל המקומות בהם הייתה האם אך העלו חרס בידם, הם חזרו שפופים לביתם והאב הציע כי כולם ישבו ויתפללו לישועת ה'.  כל בני הבית ישבו ואמרו פרקי תהילים ברגש ומעומק הלב. לאחר כשעה ארוכה מתקשר אדם בשם 'ויליאם', האיש אומר כי הוא אינו יהודי וכי הוא מצא ברחוב את התיק והוא מבקש להשיבו אליהם, הוא מבקש את כתובתם ומודיע כי הוא יגיע לביתם בשעות הערב המאוחרות.

     בני המשפחה המתינו והתפללו כי אכן הכסף יימצא בתיק.  בשעה אחת עשרה בלילה נשמעות דפיקות בדלת, בפתח עומד גוי שחום עור ובידו התיק האבוד, הוא מוסר את התיק לבעל הבית, הגב' ברין מבקשת את סליחתם וניגשת עם התיק לחדר השינה, היא פותחת את המעטפה ומוצאת שאכן כל הכסף נמצא ולא חסר אפילו לא דולר אחד. ' כיצד נוכל לגמול לך על חסדך?' שואל מר ברין והאיש עונה כי אין הוא מבקש כל תמורה. 'רק דבר אחד... אני מבקש שתברכו אותי לחיים טובים, ברכה והצלחה' . 'תראו' הוסיף הגוי ' אמי המנוחה הייתה אומרת לנו כבר מילדות כי לברכה של יהודי יש ערך מיוחד, לכן אני מבקש שתברכו אותי מעומק הלב והיה זה שכרי'. מובן שכל בני הבית העתירו עליו ברכות עד בלי די, האיש הודה להם נרגשות ופנה לשוב לביתו.

     עם הגיעו לביתו סיפר הגוי לאשתו את כל אשר עבר עליו,  האישה במקום לשמוח בשמחתו על הברכות שקיבל לעגה לו 'טיפש שכמוך, מה שווים הברכות של היהודים הללו?  היה עדיף לך לקחת את הכסף... ידעתי שבעלי טיפש אבל לא תיארתי שעד כדי כך.' האישה הוסיפה ללעוג לו אך הוא לא התייחס אליה והלך לישון.  והנה באמצע הלילה מתעורר ויליאם משנתו כשהוא לופת את בטנו וגונח מכאבים עזים.  האישה שהתעוררה, במקום להשתתף בצערו סנטה לעברו 'מה הועילו לך הברכות של היהודים', והוא תוך כדי כאביו האיומים עונה לה 'אמא שלי אף פעם לא טעתה וגם הפעם אני בטוח שהיא לא טעת. ויליאם לא ישן כל אותו הלילה כשהוא מתפתל מכאבים ולא מבין מה מקורם. עם אור ראשון מתקשר ויליאם למנהל במקום עבודתו ומודיע כי הוא לא חש בטוב ולכן הוא לא יגיע הבוקר לעבודתו, במקביל הוא מתקשר למוקד הרפואי וקובע ביקור בית של רופא.  חלפה שעה ארוכה והרופא מתבושש להגיע... ויליאם לא מבין והחל לחשוב 'אולי אשתי צדקה? אולי באמת אין ממש בברכתם של היהודים ?' תוך כדי מחשבה מצלצל הטלפון, על הקו הייתה אחותו שנשמעה היסטרית לחלוטין 'הו תודה לא-ל... ויליאם אחי היקר אתה בבית? הכל בסדר אתך?'

     מה שקרה הוא שבאותו הבוקר, אחד עשר בספטמבר למניינם, אירע הפיגוע הנורא במגדלי התאומים בניו יורק ע"י מחבלי אלקעידה.  המשרד בו עבד ויליאם היה ממוקם בקומה השמונים ותשע של אחד הבניינים, כל יושביו נקברו יחד עם עוד אלפי אנשים באחד האסונות הנוראים בכל הזמנים. כשכולו אחוז צמרמורת ומרוגש עד עמקי נשמתו, התקשר ויליאם למשפחת ברין והודה להם בחום על 'כאבי הבטן' להם הוא 'זכה' 'בזכות' ברכתם. ואז הוא הוסיף ואמר: ' כעת אני יודע שאמא שלי לא טעתה, ברכה של יהודי שווה הרבה יותר מכסף... היא שווה חיים כפשוטם!'. את זה הגויים יודעים, אך האם אנו יודעים זאת?

המכתב שמוען ל'אבינו שבשמים' (סיפר המגיד ר' פסח קראהן בשם מרן הגר"י קמינצקי זצ"ל (והובא בספרו 'מסביב לשלחן המגיד' ובספר 'אור דניאל'),

     בעיירה מיר השוכנת ליד הגבול שבין פולין וליטא, גרה נערה שהתייתמה בגיל צעיר. כשבגרה הנערה והגיעה לגיל השידוכין נתקלה בקשיים רבים במציאת השידוך. הקושי התעצם כאשר כל חברותיה נישאו זה מכבר והיא נשארה רווקה. נתונים שונים גרמו לעיכוב השידוך, היא הייתה נמוכת קומה, ענייה ויתומה, אבל הסיבה שהקשתה ביותר, הייתה שאיפתה האיתנה להינשא לאדם שיקדיש את חייו ללימוד התורה. כדי להינשא לאדם כזה היא הייתה זקוקה לתמיכה כלכלית מצד משפחתה, אך ללא אב, לא היה מי שיוכל לסייע לה להגשים את חלומה הנעלה. למען מטרה זו יצאה הבחורה לעבוד כספרנית, וניסתה לחסוך את רוב הכסף שהרוויחה.

     השנים נקפו, חברותיה הקימו בתים והיא נשארה בודדה ועצובה, ועל אף כל זאת לא ויתרה על שאיפתה הטהורה להינשא לבן תורה. יום אחד כאשר ישבה בספרייה מהרהרת ברוע מצבה, ומנסה לחשוב מה עוד ניתן לעשות, עלתה מחשבה בלבה, כי רק ריבונו של עולם יוכל לעזור לה. היא אמנם הרבתה בתפילות, אבל תמיד הסתמכה על השתדלות נוספת שתוכל לעזור, כעת הגיעה למסקנה ששום השתדלות אין בכוחה להושיע מלבד עזרתו יתברך.  החליטה לכתוב מכתב לאחד היחיד שיכול לעזור לה, לאביה שבשמים...  על דף נייר שהיה מונח לפניה רשמה את כל התפילות שהיו שגורות בפיה בשנים האחרונות, והנייר שימש לה כפורקן למטען הכאב שנשאה בליבה. שוב תיארה היא את סוג הבעל שחיפשה כל כך: שקוע בלימוד,  בעל מידות טובות אשר לא יראה את עניותה כנטל.  את כל כוחות לבה השקיעה בכתיבת מצבה האומלל. היא סיימה את המכתב במילים: 'אתה ה' מפרנס עניים ומגביה שפלים ודאי תוכל להיענות לתפילותיי. אני סומכת עליך בכל עת, בתך המסורה שיינא מרים '. היא הכניסה את המכתב לתוך מעטפה אשר עליה כתבה מבחוץ לכבוד 'אבי שבשמים', ושמה פעמיה לעבר הגינה שמחוץ לעיירה מיר.  שם נעמדה והחזיקה את המכתב ברפיון לכיוון האוויר שמעליה, וברגע שהרגישה במשב רוח, פתחה את ידה והביטה כיצד מכתבה נישא ברוח...  אחר כך שבה מיד לביתה, באמונה תמימה כי המכתב יגיע ל'יעדו.

     ימים אחדים אחר שיגור המכתב, יצא אחד מתלמידי ישיבת מיר לשוח בשדה, תוך כדי שינון הסוגיה שעסק בה. לפתע, צדה את עיניו מעטפה סגורה שהייתה מונחת בין השיחים. הוא התכופף להרימה כדי לקיים מצות השבת אבידה ומה מאוד הופתע כשראה מכתב שמיועד ל'אבי שבשמים'. סקרנותו גברה עליו והוא פתח את המכתב וקרא אותו בהתפעלות. כמה וכמה פעמים קרא את המכתב והתרגש מהכאב והכנות שבהם נכתב. כשחזר לבית המדרש, ניגש להתייעץ עם ראש הישיבה, לימים רבה של מיר, הג"ר אליהו ברוך קמאי זצ"ל. הבחור הביע בפניו את הסכמתו לשאת נערה זו לאישה. הבירורים נעשו והוא נשא לאשה את כותבת המכתב אף על פי שהייתה מבוגרת ממנו בשש שנים!  כפי שייחלה הנערה, התעלה בעלה הצדיק, הלא הוא ר' יצחק יחיאל דוידוביץ והגיע למעלות גדולות בתורה וביראה, לימים נעשה למשגיח של ישיבת מינסק, והיה לרבם של מנהיגי הדור באמריקה הגר"י קמינצקי,  הגר"י רודרמן והגר"א קלמנוביץ זכר צדיקים לברכה.

     מעשה מרטיט זה סיפר המגיד ר' פסח קראהן בשם מרן הגר"י קמינצקי זצ"ל, וכולו חיזוק עצום בהבנת כח התפילה ומעלתה. אם ישכיל האדם להשתמש בכח זה, לדעת שרק הקב"ה הוא ואין בלתו יכול להושיעו, ולהרגיש מכח זה קרבת ה' בכל תפילה ותפילה, הרי שימנע מעצמו סיבות ל'מעוררים' שאין דעת אנשים נוחה מהם.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ד' אב ה'תשע"ו

 

''אדם חזק הוא אדם שקם בבוקר עם חיוך, למרות שבכה כל הלילה" 

     ''אמר להן הקב"ה לישראל אתם בכיתם בכיה של חנם ואני אקבע לכם בכיה לדורות''  

     אמר רבי נחמן מברסלב: "עדיף להיות כאילו שמח מאשר עצוב באמת". כך צריך לנהוג אדם הרוצה לזכות במידת השמחה – בתחילה יעשה עצמו שמח וידחק את העצבות לצד, ודומה הדבר למצב של משתה...

     יש סידורים של יהודי מרכז אירופה בהם רשום: "כאן בוכים". ברור שיש לבכות, אבל לא כל הזמן, אלא רק כאן.

חכמת הרב - (האמנתי ואדברה(.

     בספר 'עושה פלא' מובא מעשה בשני בחורים צעירים שעבדו יחד בעבודות קשות, ואת כל חסכונותיהם אגרו במשותף. כעבור זמן רב הצטבר בידיהם סכום נכבד בסך עשרת אלפים זלוטס, ואחד מהם הציע: 'הבה ניסע לערים הגדולות ונקנה מן הסוחרים סחורות במחירים סיטונאים, שהם זולים מאלו שאנו קונים בעירנו, נמכור אותם כאן במחיר הרגיל - ורוח נאה יהיה בידינו'. הצעתו התקבלה על ליבו של חברו, ושני הבחורים החלו בהכנות לקראת המסע,

     ראשית היה עליהם לחשוב על נשיאת הכסף בדרך הבטוחה ביותר, שכן הרכבות היו מלאות בכייסים. החליטו, לתפור את הכסף בתוך שקית ולתפור את השקית לחגורה של אחד מהם, כשהשני יפקח עין שלא יגנבו אותה, עלו השניים לרכבת, ומדי כמה דקות מששו את החגורה ווידאו ששקיק הכסף במקומו מונח. הרכבת אספה עוד ועוד נוסעים שביקשו להגיע לעיר הגדולה, ובכל תחנה נדחסו הבחורים יותר ויותר בתוך ההמון, והנה, באחת מן הבדיקות שערכו כדי לוודא את הימצאותו של השקיק, גילו לחרדתם שכולו נעלם, מבלי להותיר שום עקבות! מיהרו שני האומללים אל שוטרי הרכבת, הודיעו על דבר הגניבה, והתחננו לעזרה, השוטרים עצרו את הרכבת, מששו בכיסיהם של כל הנוסעים, ומשלא מצאו דבר, הורו לקטר להמשיך בדרכו. בתחנה הראשונה שלאחר מכן ירדו שני הבחורים כשהם ממררים בבכי. שנים של עבודה ירדו לטמיון , ובמקום עשרת אלפי הזלוטס והתקוות שנוצרו בשקיק, הרי הם כאן, כשאפילו פרוטה לשוב הביתה אין בידם . לבסוף ניגשו למישהו ושאלו אם יש אי-אלו יהודים המתגוררים בעיירה, הלה סיפר כי יש כאן שכונה גדולה של יהודים, והבחורים שמו פעמיהם לשם, ומיד בהגיעם חיפשו את בית הרב וביקשו להכנס אליו. הביט הרב בעיניהם הנפוחות מבכי, וביקש לשמוע את קורותיהם.

     הוא הקשיב בתשומת לב מלאה לסיפור הכואב, ואחר הזמינם לישון בביתו והבטיח להרהר בדבריהם במשך הלילה ולחשוב על דרך לפתרון מצוקתם. עם בוקר ניגש והורה לבחורים לפרסם את דברי הגניבה בעיתונים הגדולים במדינה, רק שבמקום עשרת אלפים זלוטס,  יכתבו עשרים אלף זלוטס. 'למה לשנות'? תהו הבחורים, 'ובכלל, הרי המשטרה כבר מעודכנת, ולה דיווחנו שנגנבו עשרת אלפים?!'. 'עשו כדברי', אמר הרב, 'ואם תבוא המשטרה ותחקור אתכם, נסו לדבוק בעמדה שמדובר בעשרים אלף, ורק כאשר ילחצו אתכם מאוד תודו שמדובר בעשרת אלפים, ושיניתם בעקבות הוראה שלי'. הבחורים אשר כיבדו את דברו, עשו כפי שאמר להם, על אף שלא הבינו את סיבתו הכמוסה עמו. תוך יום פורסם בעיתונות כולה ששני יהודים נשדדו ברכבת בסכום של עשרים אלף זלוטס, והמשטרה לא הצליחה להניח ידה על הגנבים. עד מהרה קשרו השוטרים בין הסיפור המפורסם ובין הבחורים שהודיעו קודם שהם נשדדו במחצית מן הסכום. "עשרים אלף"? - קימטו החוקרים את פרצופיהם - 'העניין מריח לא ממש טוב... יש לברר את העניין', לא חלף זמן רב ושני הבחורים נעצרו לחקירה. בתחילה השתדלו השנים לדבוק בסכום החדש, אך כשהחלו לחקור כל אחד בפני עצמו, נשברו תחת לחץ החקירה, והודו שנגנבו להם עשרת אלפים,  כפי שדיווחו קודם, וכי הרב יעץ להם לומר מה שאמרו. מיהרו חוקרי המשטרה לבית הרב וביקשו להבין: 'רבי,  אתה אמרת להם לומר עשרים אלף במקום עשרת אלפים?' "אכן כן" - אמר הרב בניע ראש, 'למה?'. 'בעוד שעתיים יוצאת מהדורת עיתונים נוספת' - השיב הרב, כאילו שלא ממין העניין - "אם תואילו להמתין לי את משך הזמן הזה, נקרא ביחד את הדברים שיפרסמו שם'.

     גיליונות העיתון הבא היו עדיין חמים כשראשיהם של החוקרים נרכנו מעליהם בסקרנות. הכותרת הראשית פרסמה על מריבה קטלנית בין חברי כנופיה, שהותירה אחריה הרוגים ופצועים. העיתונים דיווחו כי קרב הדמים החל בוויכוח עם ששה גנבים שיצאו ל'תורנות' ברכבת והצליחו לחזור עם שלל נכבד - צרור של עשרת אלפים זלוטס. עוד השודדים שמחים בהצלחתם, והנה נודע להם שבעיתונות פורסם שהיה שוד של עשרים אלף. מיד נפל חשד על מבצעי השוד שנטלו לעצמם מחצית מן הסכום ודיווחו רק על מחציתו. הללו הכחישו את הדברים מכל וכל, אולם חברי הכנופיה לא נתנה להם להתחמק ועד מהרה הדרדר המצב והפך למריבה אלימה. המשטרה שהוזעקה למקום כדי לעצור את הסכסוך,  כיתרה את האזור כולו ושמחה על שהצליחה לגלות את אחת הכנופיות שהטילה את אימתה על האזור כולו,  ובפרט על נוסעי הרכבת... כך, בזכות עצת הרב הפיקח, הוחזר כספם של היהודים הנשדדים! 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ח סיון ה'תשע"ו

תהיה נחמד לילדים שלך. הם אלה שבוחרים לך את בית האבות.

     תהיו הסיבה לכך שמישהו מחייך היום.

     תודה לה' שאתה יכול להיות שמח.  היה שמח שאתה יכול להודות לה .'

     תורה בלי יראת שמים דומה לנברשת חשמלית בלי נורות, ולטלית קטן בלי ציצית .

הווה דן כל אדם לכף זכות (פניני עין חמד , גיליון 590)

     עד כמה עלינו לדון כל אדם לכף זכות - לא נוכל לתאר ולשער. לעיתים רבות אף כאשר רואים אנו - אם נחקור ונדרוש היטב, ייתכן מאוד , שנגלה , כי ראייתנו הייתה מוטעית.  על כן, עלינו להיזהר עד מאוד, לבל נשפוט את הזולת בטרם נחקור לעומק את הדברים, כפי שאירע גם בסיפור המופלא שלפנינו המעובד מתוך 'והסר כעס מליבך .'

     מסופר על אישה מבוגרת, שראתה יום אחד מחלון ביתה את ה 'אלטיזאכן'. (מדובר באדם הקונה מוצרים משומשים במחיר זניח ולמעשה על פי רוב משמש את הציבור 'להיפטר' ממוצרים ישנים , שאין להם צורך בהם, כאשר הוא בעצמו גם מבצע את פעולת הסחיבה והורדה במדרגות. במקור המונח מגיע משפה יידיש, כאשר המלה 'אלטע' משמעותה ישן ו'זאכן' פירושה דברים) . קראה לו אותה אישה, שיבוא ויעלה אל ביתה. כשנכנס לבית, הראתה לו ארונית מאוד יפה, שהיא רוצה למכור וכבר לא היה לה שימוש בה , וזמן מה היא חושבת להיפטר ממנה.  הוא התמקח למשך מספר דקות לגבי המחיר, ולאחר מכן הם הגיעו לעמק השווה. הוא הוציא מכיסו את הסכום הדרוש, שילם בעבור הארונית והחל לרדת עימה . לפתע האישה נזכרה , כי בארונית יש מגירה נסתרת ששם היא שמרה 50,000 ש"ח! שחסכה במשך שלושים שנה!  מה ניתן לעשות עכשיו? הרי ברור, שהאלטיזאכן לא יסכים להחזיר את הארונית לאחר שרכש ממנה. במר לה רצה מיד לשכנתה גב' . כ' כדי שתעזור לה. היא סיפרה לשכנה ואמרה לה, שאם היא תאמר משהו לקונה, הוא יברח עם הכסף... מה ניתן לעשות כדי להחזיר את הכסף ?! גב' . כ' אמרה לה חכי בביתך , יש לי רעיון ואני כבר חוזרת"... היא ירדה אל הערבי, פנתה אליו ואמרה לו: " תגיד לי בבקשה, הארונית הזו שיש לך על הרכב, האם קנית אותה מהאישה בקומה השנייה? ".  הוא השיב לה: "כן, יש איזו בעיה? ". והיא משיבה לו : "נראה לי שהאישה שממנה קנית את הארונית, היא תסבך אותך, היא באה אליי עכשיו כולה נסערת, אומרת שערבי בא וגנב ממנה ארונית!. " תבין, מדובר באישה מבוגרת שיש לה בעיה בזיכרון, יש לה בעיות נפשיות, היא לא יודעת מה היא עושה... היא עושה הרבה בלגן בשכונה, היא פשוט משובשת בדעתה והיא תתחיל עכשיו לצעוק ותזמין לך משטרה ותסבך אותך עד הסוף!" . "אני מציעה לך לא להתעסק איתה . לך ותחזיר לה את הארונית... ואם תרצה, אני אעלה איתך ואדאג שהיא תחזיר לך את הכסף" . לשמע דברים אלו, הוא נכנס ללחץ והסכים להחזיר בתנאי שהיא תבוא איתו ושהיא לא תאשימו בעוד עניינים נוספים"... הם עולים לביתה של האישה ושואלים אותה: " את מוכנה לקבל בחזרה? ". כמובן , היא הסכימה , והערבי קיבל את כספו בחזרה והלך לדרכו... האישה שמחה עד מאוד, ובירכה את השכנה בכל הברכות הכתובות בתורה...

למחרת בבוקר בשעה 8.00 נשמעת נקישה בדלת של אותה אישה מבוגרת. בפתח ניצבה גב' .ל מקומה ראשונה. היא מביטה ואומרת לה: "אפשר להיכנס? אני רוצה להגיד לך משהו, אפשר לשבת? מה שאני רוצה להגיד לך הוא לא בגדר לשון הרע...". " תקשיבי, אתמול שמעתי את גב' .כ, מדברת עלייך ואני לא יכולה , שלא להגיד לך את זה! זה לא לשון הרע, כי זה ממש לתועלת...".  היא מחייכת לך בפנים, אבל 'מאחורי הגב ' את לא יודעת מה היא אומרת עלייך... היא התחילה 'ללכלך ' עלייך שאת משוגעת, סנילית ושכל השכונה מכירה אותך , שאת עושה מעשים שלא ייעשו, מזמינה משטרה... את לא יודעת איזה דיבורים! ". "אני מצטערת , שהייתי צריכה לספר לך על כך. אל תיקחי את זה קשה, יש אנשים רעים, נחשים -דו פרצופיים ... אני מציעה לך לא להתקרב אליה! כך תוכלי להיזהר ממנה! ". חייכה האישה ואמרה לה: "נראה לי, שיש לך טעות נוראה ".! ענתה גב' .ל: "מה פתאום! שמעתי הכול במו אוזניי ! אין מקום לטעות!". והאישה המבוגרת עונה לה ": תירגעי בבקשה... אני אספר לך את כל מה שהתרחש"... וגב' .ל לאחר ששמעה את כל הסיפור הרגישה בושה כל כך גדולה, שהייתה עלולה להביא למחלוקת בין שכנות אוהבות ויקרות...

     אכן, גם בשעה, שאנו שומעים במו אוזנינו, ואף רואים במו עינינו דברים שלא יעשו, עדיין מחויבים אנו לבדוק, לבחון ולדרוש את הדברים לאשורם שלא, חלילה, יתגלה בדיעבד גודל הטעות, ואז - לא יהיה ניתן להחזיר את המצב הראשוני....

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/