אמרי שפר ט"ז כסלו ה'תשע"ז

   אולי עדיין לא הגעתי. אבל אני יותר קרוב מאי פעם. (שמואל אייזיקוביץ)

     באנו... אל עשו וגם הלך לקראתך וארבע מאות איש עמו". כלומר, עשו מגיע יחד עם 400( ת'(, אם נחבר את האות ת' יחד עם עֵ שָׂ ו יצא המילה - 'תִּ וָ ש ע'. ללמדנו, היכן שיש את הצרה שם נמצאת ההצלה, כפי שאנו אומרים בכל בוקר בתפילת שחרית ב'ברוך שאמר': "ה' גוזר ומקיים", דהיינו שבאותה שעה שנותן את הגזרה הקב"ה מקיים את האדם, אך עלינו לזכור אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים כי אין עוד מלבדו.

     בגמ' סוכה [נג, א'] מובא, דהלל הזקן דרש על פסוק זה בזה"ל: תניא, אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה, אמר כן: למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי, אמר הקב"ה לישראל, אם אתה תבוא אל ביתי אני אבוא אל ביתך, ואם אתה לא תבוא אף אני לא אבוא, שנאמר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", עכ"ל הגמ' [ע"פ גירסת ה'עין יעקב'].  ובא הלל הזקן ללמדנו, דע"י שאדם בא לביהכ"נ מעשרה הראשונים המביאים את השכינה, אזי מלבד מה ששורה עי"ז ברכת ה' בביהכ"נ [וכמש"נ לעיל], גם שורה ברכה זו במיוחד על כאו"א מעשרה הראשונים מפני שהם הביאו את השכינה, וממילא בשכר זאת גם כשיבואו אח"כ לביתם יבוא הקב"ה עמהם וישרה את שכינתו בביתם, וממילא יתמלא ביתם מברכת ה'. [ומשחרי ימצאונני]

     בעל הטורים כאן כתב בזה"ל: "אבוא" עולה עשרה, לומר שאם אמצא עשרה בבית הכנסת "אבוא אליך וברכתיך" [ברכות ו, א] עכ"ל. וכ"כ ב'אורחות חיים' מלוניל [תפילה סי' ע"ה] וז"ל : טעם למה שאמרו ז"ל [שם כא, ב] כל דבר שבקדושה לא יהא אלא בעשרה, שנאמר "בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", כלומר, כל זמן שיהיו שם כמנין אבו"א והיינו עשרה, "אבוא אליך וברכתיך", עכ"ל [וכעי"ז כתב בקצרה בספר הרוקח עה"ת, עיי"ש[

     הבדלה בסגנון דיבור ושירה, צורת הליכה ולבוש, ועוד ועוד, ככל שאנו 'מצוינים' ומזוהים ביהדותנו, כך תישמר קדושתנו. בפרשתנו מתפלל יעקב הַצִילֵנִי נָא מִיַּד ָאחִי מִיַּד עֵשָו, ואמרו צדיקים שהוא ירא מֵהָאחְוָה יותר ממה שירא מֵהָרֶשַע. הקב"ה יוסיף לְשַבְחֵנּו 'הֶן עָם לְבָדָד יִשְכֹן ּובַּגוֹיִם ֹלא יִתְחַּשָב'. נזכה לשלמות דורותינו, כדרשת ה 'בני יששכר' זי"ע עה"פ בפרשתנו וַיָבֹא יַעֲקֹב שָלֵ"ם, נוטריקון שם לשון מלבוש, יעקב שמר עליהם והם שמרו עליו. לא קל לחנך לשמירת 'מרחק-בלימה' מהעולם המפתה. לחנך ולא לכפות, מתוך אמונה בצדקת דרכנו.! (יחיאל מיכל מונדרוביץ')

     ההיסטוריה מוכיחה, שאל מול "רוחות הקור העזות" שנשבו מן הגויים - אל עם ישראל, בכך שניסו לכפות עליהם לאבד את אמונתם ולמנוע אותם מקיום התורה והמצוות, הם נתקלו ב"עם קשה עורף", שהתעטף בטליתו והתבצר ביתר שאת - באמונתו ובשמירת התורה. לעומת זאת, כאשר האומות פרשו את ידיהם לקראת היהודים וקירבו אותם, דווקא אז הפשירו את "מנגנון ההגנה", והצליחו להשפיע עליהם ולפגוע ב"כף הירך". בשונה מגלות מצרים, בבל, או רומא. דווקא היוונים - על ידי החיבוק שלהם ובעזרת הקדמה ו"תרבות יוון , " פגעה יותר מכל ברוח היהודית והפילה חללים מתוך מחנה ישראל, הלא הם הידועים בכינוי "המתייוונים''.

"     וַיִּזְרַח לוֹ הַשּמֶשׁ - וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ ". רוצה לומר, דווקא "כשיזרח השמש - וחשכת הגלות מתמעטת והאיר להם, אז הוא צולע על ירכו - פוסעים על שתי סעיפים, ונאה עניותא לישראל עד יבוא גואל צדק. "

     וישלח יעקב מלאכים...' רמז לצדיק ירא ה' שעסק בתורה וקיים מצוות ומעשים טובים ונבראו מלאכים מהמצוות שקיים, הרי ביום פטירתו הוא שולחם כדורון לפניו, ככתוב 'והלך לפניך צדקך'.

אמא לא טעתה (מתוק מדבש, הרב ברוך בוקרה שליט"א. גיליון 104)

     משפחת ברין התגוררה בשכונת בורו פארק, ברוקלין. בשלהי שנת תשס"א החליט אבי המשפחה לשפץ באופן יסודי את ביתם הישן, לצורך כך היה עליהם לעבור למשך מספר חודשים לדירה שכורה. עם תחילת עבודות השיפוצים, אמור היה האב להעביר לקבלן מקדמה בסך עשרים אלף דולר. סכום זה, אותו הוא חסך בעמל רב במשך מספר שנים, הופקד על ידו למשמרת אצל אחד מבעלי קופות הגמ"ח באזור מגוריו.  מר ברין ביקש מרעייתו שתיגש למשרדי הגמ"ח ותפדה את הסכום לצורך תשלום לקבלן.  בשעת בוקר מוקדמת נכנסה הגב' ברין אל משרדי הגמ"ח,  קיבלה את כל הסכום, הניחה אותו בתוך מעטפה לבנה, תחבה אותה עמוק בתוך תיקה ויצאה לקנות עוד מספר קניות הנחוצות לדירה הזמנית.

     בשעת צהרים מאוחרת היא שבה לביתה, בעלה המתין בקוצר רוח למעטפה כדי להעבירה למחרת בבוקר לקבלן, אלא שמיד עם כניסתה של רעייתו הבין כי דבר מה אינו כשורה.  בפנים חיוורות סיפרה לו רעייתו כי היא לא מבינה כיצד אירע הדבר? בשלב מסוים היא הבחינה שהתיק שלה נעלם ובתוכו המעטפה, היא מנסה לשחזר היכן קרה הדבר אך ללא הצלחה.  בני הבית ניסו לצאת לחיפושים בכל המקומות בהם הייתה האם אך העלו חרס בידם, הם חזרו שפופים לביתם והאב הציע כי כולם ישבו ויתפללו לישועת ה'.  כל בני הבית ישבו ואמרו פרקי תהילים ברגש ומעומק הלב. לאחר כשעה ארוכה מתקשר אדם בשם 'ויליאם', האיש אומר כי הוא אינו יהודי וכי הוא מצא ברחוב את התיק והוא מבקש להשיבו אליהם, הוא מבקש את כתובתם ומודיע כי הוא יגיע לביתם בשעות הערב המאוחרות.

     בני המשפחה המתינו והתפללו כי אכן הכסף יימצא בתיק.  בשעה אחת עשרה בלילה נשמעות דפיקות בדלת, בפתח עומד גוי שחום עור ובידו התיק האבוד, הוא מוסר את התיק לבעל הבית, הגב' ברין מבקשת את סליחתם וניגשת עם התיק לחדר השינה, היא פותחת את המעטפה ומוצאת שאכן כל הכסף נמצא ולא חסר אפילו לא דולר אחד. ' כיצד נוכל לגמול לך על חסדך?' שואל מר ברין והאיש עונה כי אין הוא מבקש כל תמורה. 'רק דבר אחד... אני מבקש שתברכו אותי לחיים טובים, ברכה והצלחה' . 'תראו' הוסיף הגוי ' אמי המנוחה הייתה אומרת לנו כבר מילדות כי לברכה של יהודי יש ערך מיוחד, לכן אני מבקש שתברכו אותי מעומק הלב והיה זה שכרי'. מובן שכל בני הבית העתירו עליו ברכות עד בלי די, האיש הודה להם נרגשות ופנה לשוב לביתו.

     עם הגיעו לביתו סיפר הגוי לאשתו את כל אשר עבר עליו,  האישה במקום לשמוח בשמחתו על הברכות שקיבל לעגה לו 'טיפש שכמוך, מה שווים הברכות של היהודים הללו?  היה עדיף לך לקחת את הכסף... ידעתי שבעלי טיפש אבל לא תיארתי שעד כדי כך.' האישה הוסיפה ללעוג לו אך הוא לא התייחס אליה והלך לישון.  והנה באמצע הלילה מתעורר ויליאם משנתו כשהוא לופת את בטנו וגונח מכאבים עזים.  האישה שהתעוררה, במקום להשתתף בצערו סנטה לעברו 'מה הועילו לך הברכות של היהודים', והוא תוך כדי כאביו האיומים עונה לה 'אמא שלי אף פעם לא טעתה וגם הפעם אני בטוח שהיא לא טעת. ויליאם לא ישן כל אותו הלילה כשהוא מתפתל מכאבים ולא מבין מה מקורם. עם אור ראשון מתקשר ויליאם למנהל במקום עבודתו ומודיע כי הוא לא חש בטוב ולכן הוא לא יגיע הבוקר לעבודתו, במקביל הוא מתקשר למוקד הרפואי וקובע ביקור בית של רופא.  חלפה שעה ארוכה והרופא מתבושש להגיע... ויליאם לא מבין והחל לחשוב 'אולי אשתי צדקה? אולי באמת אין ממש בברכתם של היהודים ?' תוך כדי מחשבה מצלצל הטלפון, על הקו הייתה אחותו שנשמעה היסטרית לחלוטין 'הו תודה לא-ל... ויליאם אחי היקר אתה בבית? הכל בסדר אתך?'

     מה שקרה הוא שבאותו הבוקר, אחד עשר בספטמבר למניינם, אירע הפיגוע הנורא במגדלי התאומים בניו יורק ע"י מחבלי אלקעידה.  המשרד בו עבד ויליאם היה ממוקם בקומה השמונים ותשע של אחד הבניינים, כל יושביו נקברו יחד עם עוד אלפי אנשים באחד האסונות הנוראים בכל הזמנים. כשכולו אחוז צמרמורת ומרוגש עד עמקי נשמתו, התקשר ויליאם למשפחת ברין והודה להם בחום על 'כאבי הבטן' להם הוא 'זכה' 'בזכות' ברכתם. ואז הוא הוסיף ואמר: ' כעת אני יודע שאמא שלי לא טעתה, ברכה של יהודי שווה הרבה יותר מכסף... היא שווה חיים כפשוטם!'. את זה הגויים יודעים, אך האם אנו יודעים זאת?

המכתב שמוען ל'אבינו שבשמים' (סיפר המגיד ר' פסח קראהן בשם מרן הגר"י קמינצקי זצ"ל (והובא בספרו 'מסביב לשלחן המגיד' ובספר 'אור דניאל'),

     בעיירה מיר השוכנת ליד הגבול שבין פולין וליטא, גרה נערה שהתייתמה בגיל צעיר. כשבגרה הנערה והגיעה לגיל השידוכין נתקלה בקשיים רבים במציאת השידוך. הקושי התעצם כאשר כל חברותיה נישאו זה מכבר והיא נשארה רווקה. נתונים שונים גרמו לעיכוב השידוך, היא הייתה נמוכת קומה, ענייה ויתומה, אבל הסיבה שהקשתה ביותר, הייתה שאיפתה האיתנה להינשא לאדם שיקדיש את חייו ללימוד התורה. כדי להינשא לאדם כזה היא הייתה זקוקה לתמיכה כלכלית מצד משפחתה, אך ללא אב, לא היה מי שיוכל לסייע לה להגשים את חלומה הנעלה. למען מטרה זו יצאה הבחורה לעבוד כספרנית, וניסתה לחסוך את רוב הכסף שהרוויחה.

     השנים נקפו, חברותיה הקימו בתים והיא נשארה בודדה ועצובה, ועל אף כל זאת לא ויתרה על שאיפתה הטהורה להינשא לבן תורה. יום אחד כאשר ישבה בספרייה מהרהרת ברוע מצבה, ומנסה לחשוב מה עוד ניתן לעשות, עלתה מחשבה בלבה, כי רק ריבונו של עולם יוכל לעזור לה. היא אמנם הרבתה בתפילות, אבל תמיד הסתמכה על השתדלות נוספת שתוכל לעזור, כעת הגיעה למסקנה ששום השתדלות אין בכוחה להושיע מלבד עזרתו יתברך.  החליטה לכתוב מכתב לאחד היחיד שיכול לעזור לה, לאביה שבשמים...  על דף נייר שהיה מונח לפניה רשמה את כל התפילות שהיו שגורות בפיה בשנים האחרונות, והנייר שימש לה כפורקן למטען הכאב שנשאה בליבה. שוב תיארה היא את סוג הבעל שחיפשה כל כך: שקוע בלימוד,  בעל מידות טובות אשר לא יראה את עניותה כנטל.  את כל כוחות לבה השקיעה בכתיבת מצבה האומלל. היא סיימה את המכתב במילים: 'אתה ה' מפרנס עניים ומגביה שפלים ודאי תוכל להיענות לתפילותיי. אני סומכת עליך בכל עת, בתך המסורה שיינא מרים '. היא הכניסה את המכתב לתוך מעטפה אשר עליה כתבה מבחוץ לכבוד 'אבי שבשמים', ושמה פעמיה לעבר הגינה שמחוץ לעיירה מיר.  שם נעמדה והחזיקה את המכתב ברפיון לכיוון האוויר שמעליה, וברגע שהרגישה במשב רוח, פתחה את ידה והביטה כיצד מכתבה נישא ברוח...  אחר כך שבה מיד לביתה, באמונה תמימה כי המכתב יגיע ל'יעדו.

     ימים אחדים אחר שיגור המכתב, יצא אחד מתלמידי ישיבת מיר לשוח בשדה, תוך כדי שינון הסוגיה שעסק בה. לפתע, צדה את עיניו מעטפה סגורה שהייתה מונחת בין השיחים. הוא התכופף להרימה כדי לקיים מצות השבת אבידה ומה מאוד הופתע כשראה מכתב שמיועד ל'אבי שבשמים'. סקרנותו גברה עליו והוא פתח את המכתב וקרא אותו בהתפעלות. כמה וכמה פעמים קרא את המכתב והתרגש מהכאב והכנות שבהם נכתב. כשחזר לבית המדרש, ניגש להתייעץ עם ראש הישיבה, לימים רבה של מיר, הג"ר אליהו ברוך קמאי זצ"ל. הבחור הביע בפניו את הסכמתו לשאת נערה זו לאישה. הבירורים נעשו והוא נשא לאשה את כותבת המכתב אף על פי שהייתה מבוגרת ממנו בשש שנים!  כפי שייחלה הנערה, התעלה בעלה הצדיק, הלא הוא ר' יצחק יחיאל דוידוביץ והגיע למעלות גדולות בתורה וביראה, לימים נעשה למשגיח של ישיבת מינסק, והיה לרבם של מנהיגי הדור באמריקה הגר"י קמינצקי,  הגר"י רודרמן והגר"א קלמנוביץ זכר צדיקים לברכה.

     מעשה מרטיט זה סיפר המגיד ר' פסח קראהן בשם מרן הגר"י קמינצקי זצ"ל, וכולו חיזוק עצום בהבנת כח התפילה ומעלתה. אם ישכיל האדם להשתמש בכח זה, לדעת שרק הקב"ה הוא ואין בלתו יכול להושיעו, ולהרגיש מכח זה קרבת ה' בכל תפילה ותפילה, הרי שימנע מעצמו סיבות ל'מעוררים' שאין דעת אנשים נוחה מהם.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"א חשון ה'תשע"ז

 

  אדם חייב לדעת, אם חס ושלום נגזרה עליו גזירה, הוא יכול וצריך להתמודד אתה. צדיק וישר הוא, ברוך גוזר ומקיים.

     גַּם לִגְמַלֶּיך אֶשְׁאָב (כד, יט.) - נראה לרמז בזה גודל מעלת המחזיקים ידי תלמידי חכמים, הם תמכי אורייתא אף שאין בהם תורה אף על פי כן, גם הם ראויים לשכר טוב ולהשפעות טובות. וזה הפירוש גם לגמליך, הם הגומלין חסדים. אשאב להשפיע להם כל טוב וחסדים רבים. (תפארת שלמה)

     הגאון הגדול רבי שלום כהן שליט"א: "נכון שלתמוך בלומדי תורה זה דבר גדול מאוד, אבל זה לא מספיק. עליכם למצוא פנאי ביום ולעסוק בתורה בעצמכם"

     המהות של עם ישראל זה כוח הבחירה. לעמוד מול הטוב ומול הרע ואז להחליט לבחור בחיים. וזה הברכה הגדולה ביותר שיכולה להיות לאדם. לעשות טוב מכוח רצונו האישי. ולא מתוך כפייה של גורם אחר.

בזכות הכנסת ספר תורה (פניני בית לוי, גליון 407)

     אדי מינץ התעורר לאטו, ידו נשלחה מאליה אל מפסק השעון שעדיין לא צלצל, תוך כדי נזכר... אין פגישת עסקים היום, אין שיחות טלפון ואפילו לא טיול מאורגן המחייב לעמוד בלוח הזמנים, אלא סתם חופשת רווקים ללא התחייבות בארץ ישראל. בעצם, חשב לעצמו, מה גרם לאותה דחיפה פתאומית לטוס לישראל, ולעלות לירושלים? נזכר באזהרתו של אחד מידידיו שאמר לו: ”ירושלים אינה עוד עיר יפה בעולם, אלא משהו אחר שקשה להגדיר נמצא בה בריכוז גבוה “. כן, כך דיברה סבתא הזקנה והקטנה שנפטרה לעולמה בעודו ילד, ומאז שהלכה לה, נסתם הגולל על העולם הישן שעבר עליו הכלח כדברי הוריו. היא גם התרימה הרבה את אבא לטובת ירושלים. מוזר שאף פעם לא סרב לה. מפזמת הייתה לעומתו בקול עליז: שלח לחמך על פני המים לירושלים, אל היושבים אצל שער השמים.

     קשר מיוחד היה לו עם סבתא, ברית של סוד ושתיקה שלא ידע מה פישרה, אבל הייתה. והנה הוא כאן וגם זיכרונה נתבהר וחוזר, אכן מוזר.  הוא הציץ בשעון, עדיין השעה מוקדמת לארוחת הבוקר.  מחלון חדרו בקומה השישית, נשקפה היא וחיוך דק נפרס אליו באלפי גוונים מעל בתי האבן עטורי גגות אדומים. הוא לבש בזריזות את בגדי הספורט, החליק למטה במעלית ויצא בצעד קל מן המלון.  שלושתם חברו עליו כאחד, כחול השמים הדהים את עיניו,  משב צונן הטיח בושמו בנחיריו והשקט כה באוזניו.  מה קורה כאן? שאל את עצמו, הלא אין זו עיר רפאים. אך משראה אותם פוסעים במתינות ומנידים בראשם לעברו בחיוך, הצטלצלה המילה ”שבת“ בחלל האוויר והבין.  סקרנות משונה התעוררה בו לראות מה מסתתר מאחורי השקט, מה הם עושים בבית הכנסת, די והותר כנסיות ראה בחייו, אולי הגיעה השעה לראות גם בית כנסת יהודי בפעולה.

     אדי עצר לפני הבניין בו נבלעו האנשים. עכשיו הצטער על תלבושת הספורט, גם כיסוי ראש לא היה לו, היסוס התגנב ללבו וכבר חשב לסגת ממחשבותיו, כאשר הבחין בדלת הקטנה הפתוחה אל גרם מעלות בצד הבניין. בדחף פתאום התגנב פנימה, אשקיף עליהם מאחורי הקלעים, מעזרת הנשים. למזלו הייתה העזרה ריקה מאדם, וכך יכול היה לעקוב אחר המתרחש מתחתיו באין מפריע.  האמת שקצת התאכזב. קשה היה לו להגדיר מה הדבר שציפה לו, האם יופי מופלא, מנגינה ערבה, גילוי רוחני נשגב או שמא השתפכות נפש נרגשת? על כל פנים, אני לא קונה את זה, אמר לעצמו. בעצם גם לא ניסו למכור לך דבר, הודה.  אכן, משנפתח הארון וספר התורה הובל אל הבימה, נשתתק אדי מינץ במקומו, עיניו עקבו אחר גליל הקלף העבה שנפרס על השולחן ממש מתחתיו, יכול היה לראות בברור את ציור האותיות המרובעות אשר כמו קפצו לנגד עיניו.  קול הקורא בתורה נשמע באוזניו, כל היתר נשכח, רק יופי מופלא מנגינה ערבה, מעמקי מסתורין רחוקים, גילוי רוחני נשגב, אכן נפשו נרגשת הייתה עד מאוד משתפכת בדמעות. ” שלושת אלפי שנה שאנו קוראים בה מדי שבת בשבתו. זה קשר אשר לא במהרה אפשר לנתקו ואליו נקשרתי גם אני “. כך ניסה להסביר אדי גם להוריו המודאגים את פשר הליכתו הקבועה מדי שבת לשמוע את קריאת התורה בבית כנסת אורתודוקסי שבקליבלנד.

     ''תראה בן“, אמר לו מיסטר מינץ, ”כל זמן שהיית נוסע לבית הכנסת במכוניתך וחוזר, אני יכול להבין איך שהוא, אבל עכשיו שאתה הולך ברגל שעה וחצי הלוך ושעה וחצי חזור,  אינני יכול להבין את השיגעון ועוד במעמדך“ . ”אתה צודק אבא, גם אני לא מבין מדוע אינני יכול לוותר על בזכות הכנסת ספר תורה כך אבל בנפשי הדבר, כך אני חש“ . ”מצד שני לא אוכל לפגוע ברגשותיהם של אנשי בית הכנסת אשר מקבלים אותי כאחד מהם. מלבד זאת, היום אני מתחיל להבין שאינני יכול להיות קשור לתורה כתינוק מגודל מבלי לדעת טעמו של דבר. לכן החלטתי לעבור לגור סמוך לבית הכנסת, ללמוד את העסק ברצינות על מנת להצטרף לקהילה בעיר כיהודי מן המניין “. זה היה יותר מידי לבעל אחוזת מינץ המפורסמת ולאשתו האצילה, שניהם מראשי המי ומה בחברת בעלי המאה בקליבלנד.  אמו צנחה ברפיון איברים ואילו אביו הביט בבנו יחידו, נפנה לפתע לאשתו ואמר: ”הסבתא ניצחה“, ולא הוסיף עוד. ” כן“, אמר אדי בניסיון להמתיק את ”הבשורה המרה“, ”לא יזיק גם לכם להיות סבתא וסבא בקרוב, זה צעד מתבקש מיהודי מתחדש כמוני עכשיו''.

     כעבור שנה נזדמנו אנשי קהילת קליבלנד לירושלים. כמובן שלא נמנעו מלסור אל רבם הזקן שעלה מזה כמה שנים להשתקע בעיר הקודש.  הרב שדאג לשמור על קשר חם ורצוף עם בני קהילתו לשעבר,  התעניין גם הפעם בכל הנעשה בה. בין השאר סיפרו לו גם על חבר הקהילה החדש אדי מינץ, ועל דרכו המוזרה ליהדות שעברה מקליבלנד לירושלים וחזרה דרך קריאת התורה. ” מכל סיפורי ההשגחה המלווים את השבים למקורם“, שחו המבקרים לרב, ”עדיין לא שמענו שהתורה בעצמה קראה ליהודי לשוב מבלי שהבין בה מילה. הלא אתה, כבור הרב,  הכרת היטב משפחות רחוקות, איך אפשר להסביר תופעה משונה זו?“  נענה הרב שהיה נרגש בעליל לעומתם ואמר: ”לא נביא ולא בן נביא אנוכי לגלות נסתרות ההשגחה. אבל אספר לכם מעשה שקרה לפני ארבעים שנה בקליבלנד:

     יום אחד התברר שספר התורה נפסל לקריאה ונידון לגניזה. לרכישת ספר חדש לא היה די כסף, אי לכך זימנתי אלי מספר גבאי צדקה על מנת להטות שכם יחדיו למגבית מצווה זו. ראשונה לכולם נלחצה לעזרתנו גבאית צדקה מבוגרת מסוג הנשים של הדור הישן,  אישה נלהבת לכל דבר שבקדושה. הסברתי לה את מעלת זיכוי הרבים שיש כאן ודחיפות הדבר וביקשתי ממנה שתיטול אף היא חלק בגיוס התרומות.  שאלתה הראשונה הייתה מהו הסכום הנדרש לקניית ספר.  למשמע הסכום הנכבד, הרצינו פניה, אחר הרהור אמרה: ”כבוד הרב, האם יורשה לי לתרום את הסכום כולו?“ ”אכן זו שאלה רצינית שאת צריכה לשקול בזהירות“, השבתי, מופתע לא מעט. ” כבוד הרב, אל תבין אותי לא נכון“, אמרה, ”לא לחסכונותיי אני חוששת, שהרי זו להם ההשקעה הבטוחה ביותר, רק שאולי אין זו דרך ארץ לחטוף מצווה חשובה כל כך כולה לעצמי“. ”נו“, אמרתי בחיוך, ”אם כך את סוברת ודאי יש לך סיבה חשובה לחרוג הפעם מטבעך“. ”אכן“, השיבה הצדקנית הזקנה, ”תקווה ובקשה גדולה יש לי בעניין זה“. ”ומהי?“ התעניינתי לדעת. ” רצוני לבקש שבזמן חנוכת הספר, עת יקראו בו בציבור בפעם הראשונה יעוררו רחמים על נכדי הקטן המאושפז מאז לידתו בבית החולים, יתברך בזכות התורה לרפואה שלימה ויוכל להיכנס בבריתו של אברהם אבינו במהרה“.

     ואכן, בקשתה נענתה במלואה, בשבת הראשונה שקראנו בספר התורה המהודר, נתברך התינוק, וזמן קצר לאחר מכן נכנס לבריתו של אברהם אבינו ונקרא שמו בישראל – אדי בן יעקב מינץ.  שבת שנייה, לאחר ארבעים שנה, הגיע אדי חביבנו זה לירושלים, לבית הכנסת הסמוך למלונו אשר לא במקרה הוא בית הכנס של יוצאי קליבלנד, ובוודאי לא במקרה הציץ בזמן קריאת התורה בספר שתרמה סבתו עליה השלום, זה הספר שעלה עמנו לארץ ישראל לפני כמה שנים, ממנו שמע את מה שראוי לנפש יהודי לשמוע והשלים את מעגל הברכה, שהרי כך אנו מברכים את התינוק בבריתו: שכשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים“, סיים הרב את דבריו.

     אדי עצמו קיים את אשר הבטיח להשתדל בו, ולקראת סוף השנה הכניס את בנו הראשון בבריתו של אברהם אבינו לשמחת הסבא והסבתא מינץ.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/