אמרי שפר י"ב אב ה'תשע"ח

אמר רבי יוחנן: אחרי ארי ולא אחרי אישה" (ברכות סא.) ומרמזים על כך שטוב להקדים ולשוב בתשובה לפני הקב"ה לאחר חודש "אב " שהוא מזל "ארי" ולא להמתין עד לאחריי חודש "אלול" שהוא מזל בתולה.

אֶת ה' אֱ-לֹקיך תּירָא. (ו, יג)לרבות תלמידי חכמים. (פסחים כח:). ובבעה"ט "תירא" בגימטריא "תלמידי חכמים".

    במשנה: "אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונין טבילה, ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים...".

    השמחה הגדולה במילואה של הלבנה ביום ט"ו באב היא מפני שבני ישראל נמשלו ללבנה, ויום זה מסמל את שיא העלייה שלאחר הצער והירידה הגדולה של ימי בין המצרים ותשעה באב.

הארוחה הטעימה (להתעדן באהבתך, עלון 208)

    אמו של יצחק אלחנן הצעיר, אשר חביבה הייתה עליה זכות לימודו של בנה המתמיד, עשתה כל אשר ביכולתה בכדי לסייע לו ולאפשר לו להשקיע את כל כוחותיו אך ורק בלימודו . לפיכך, בכל ערב הייתה מכינה עבורו סיר מיוחד ובו בשר ונזיד, למען ישביע את נפשו בשובו אל ביתו באישון לילה, ויאגור כוחות ליום נוסף של התעלות. את הסיר ובו הנזיד ונתח הבשר – הייתה האם משאירה עבור בנה בתנור הלבנים, בכדי לשמור על חומו ועל טריותו.

ויהיה היום יום של 'כביסה', כאשר לשם עמלון החולצות – השרתה האם סמרטוטים בעמילן, והכניסה אותם לחימום בתנור האבן כמקובל באותם הימים. מבלי משים, כאשר דחפה את הסמרטוטים לתנור – נדחק לו סיר הבשר אל מעמקי התנור, ואילו קערת הסמרטוטים המעומלנים תפסה את מקומו... באותו הלילה, כאשר הגיע יצחק אלחנן אל ביתו בשעת לילה מאוחרת כהרגלו – שלף מן התנור את קערת הסמרטוטים, הניחה על השולחן ניגש לסעוד את ליבו... בשקיעותו הרבה בהוויות דאביי ורבא – הוא כלל לא הבחין בשינוי כלשהו בטעמו של ה 'מאכל '... כך ישב לו יצחק אלחנן, מוחו מתייגע בהבנת קושיית הרשב"א, כאשר תוך כדי כך הוא לועס מנות גדושות של עמילן... נפשו משוטטת לה בעולמות עליונים, עולמות בהם אין מלבד תירוציו של ה 'קצות החושן' מאומה, ואילו שיניו – גורסות את הסמרטוטים ומנסות להביאם אל בית הבליעה...  בקיצור, לאחר דקות ספורות כילה יצחק אלחנן לאכול את כל תכולת קערת העמילן, ואילו סיר הבשר אשר יועד לו – נותר מיותם במעמקי התנור...  את הטעות המצערת, גלתה אמו של הנער המתמיד רק למחרת בבוקר... היה זה כאשר בקשה להמשיך במלאכת הכביסה, אולם גלתה כי הקערה של העמילן והסמרטוטים אשר בה – נעלמה כלא הייתה... התעלומה התבררה כאשר חיפוש קצר חשף את קערת העמילן הריקה ואת סיר הבשר המלא... או אז הבינה האם את אשר עולל לעצמו בנה המתמיד בשקיעותו...

    במשך כל אותו היום פרפר ליבה של האם בדאגה. חששה היא פן יפגע העמילן בבריאותו של הבן הצדיק, ובמעיו. אולם ה' יתברך שומר רגלי חסידיו...  הקב"ה שמר על המתמיד אשר נכשל מחמת שקיעותו בלימוד תורתו, והגן עליו מכל נזק.  כאשר חזר יצחק אלחנן באותו לילה, ואמו ראתה כי פניו טובות כתמול שלשום – נחה דעתה. מעתה לא נותר לה אלא לברר כיצד התרחשה הטעות המצערת, וכיצד לא הבחין הנער כי גורס הוא סמרטוטים בעמילן במקום בשר משובח...  בכדי לעמוד על פשרה של תעלומה זו – פנתה האם אל בנה ושאלה: "יצחק אלחנן, אמור לי, האם ערב אמש האוכל לחיכך?" ויצחק אלחנן הצעיר השיב: "אכן אימא, ערב גם ערב. האוכל היה מצוין. אולם אם את שואלת אוכל רק לציין כי הבשר היה קשה מעט הפעם!"...

    ללמדנו, מהי אהבת תורה, ולאיזו שקיעות היא יכולה להביא את ה 'בן תורה' האמיתי!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"ב תשרי ה'תשע"ח

אחד מגדולי תלמידי – החכמים שבבני ברק פגש בדרכו באברך צעיר בערב סוכות, בשנה שיום – טוב הראשון של החג חל להיות בשבת, ואין בו נטילת לולב, ואמר לו: "שמע, כולם טרודים היום בחיפוש אחרי אתרוג מהודר כדי לקיים מצווה דרבנן (מצוות ד' מינים בחול המועד אינה אלא מדרבנן), ואני הולך לקיים מצווה דאורייתא, דהיינו לקנות בגדי חג לאשתי!"

    אתרג ר"ת א'מונה, ת'שובה, ר'פואה, ג'אולה

     הבה נתבונן מתי זוכה אדם לבוא לשמחתו של בורא עולם? הזדמנות מעין זו באה לידינו רק לאחר מלאות ימינו ושנותינו, כאשר אנו באים לעולם הבא, שכן כל עוד אדם חי הגוף הגשמי שלו מפריע לו לראות את הבורא, רק מרגע בו הוא מת והוא מסוגל לזכות להיות במחיצת הבורא, אך רק אם במשך כל חייו זיכך וטיהר את עצמו בלי הרף. אולם מצווה אותנו הקב"ה אל תראו פני ריקם, אל תבואו לשם – בידיים ריקות!

     ידוע בשם הרה"ק ה"ערוגות הבושם" זצ"ל, שלכן אנו מתפללים בכניסתנו לסוכה שבזכות מצות סוכה נזכה "לחסות מזרם וממטר" – דהיות שיש רמ"ח מצוות עשה – לכן אנו מבקשים בתפילה זו להינצל מזר"ם שהוא אחד פחות מרמ"ח, וממט"ר שהוא אחד יותר על רמ"ח... – שלא נוסיף על המצוות ועי"כ לא נגרע מהמצוות.

כישרון נולד (על-פי 'הניגון והריקוד בחסידות')

"רבי, אינני יכול עוד!", קרא יוס'ל המוכסן בשיברון לב. מעבר לשולחן הביט בו ה 'סבא' משפולי בעיניו הטובות, ועודד אותו לשפוך את אשר על לבו.

זה היה בערב שבת מברכים חודש אלול. דרך ארוכה עשה יוס'ל מהכפר שבו התגורר עד מעונו של הצדיק. בדמעות גולל את מסכת הסבל שהוא סופג מידי הפריץ. הכול החל בפורים שעבר, כאשר יוס'ל קיים את מצוות "עד דלא ידע" בהידור ואז פצח בריקוד סוער. בדיוק הזדמן הפריץ למקום, ומאז הוא מזמן אותו חדשים לבקרים לבדר את אורחיו במחולות ולהפגין את כישורי הריקוד שלו.

"רבי", התייפח היהודי, "כיצד נגזרה עליי גזירה משונה כזאת, להיות רקדן במש??אות הפריצים ההוללים?! אמנם אני עוצם את עיניי ומכוון לשם שמים, אך מדוע נחתה עליי צרה כזאת?!".

מילותיו של ה 'סבא' משפולי הביאו מזור לנפשו הכאובה של היהודי. "דע", אמר לו, "שריקודיך שנעשים לשם שמים טומנים ניצוצות של קדושה בלב הערלים. מי יודע, בזכות זה אולי ייטיבו עם יהודים אחרים. אף אני השתמשתי בכישרון הריקוד כדי לפייס פריצים שהענישו יהודים".

כדי להעלות את מצב רוחו של היהודי הזמינו ה 'סבא' לשמש שליח ציבור בתפילות השבת. יוס'ל תמה על ההזמנה, שכן מעולם לא ניסה להיות חזן. ועם זה, חזקה עליו מצוות הרבי. בדחילו ורחימו ניגש אל התיבה, עצם את עיניו, כחכח בגרונו, ופתח בתפילת קבלת שבת.

מפיו בקעו זמירות ערבות. קולו נסק לגבהים שלא הכיר, ונעימות התפילה השתפכו בחלל בית המדרש. תפילתו של יוס'ל הילכה קסם על הציבור, עד שהגבאי ביקשו לכבד את הציבור גם בשאר תפילות השבת.

ביום ראשון ביקש יוס'ל להיפרד מה 'סבא'. שוב הופתע כאשר צוּוה שלא לחזור לביתו אלא לנסוע לקרקוב. "עליך לגשת לבית הכנסת הגדול, ולהציע את עצמך למשרת החזן בימים הנוראים. גם אם תסורב", הבהיר ה 'סבא', "אל תתרשם. סע לשם לקראת הימים הנוראים והתפלל שם".

ר' יוס'ל תהה לפשר ההוראה אך ציית. הוא שם את פעמיו לקרקוב, ושם הִפנו אותו אל ר' משולם הורביץ, פרנס ותלמיד חכם, שהיה בעל השפעה רבה אך נמנה עם המתנגדים לחסידות. הלה יידע את יוס'ל כי משרת החזן תפוסה, אך ניאות לבחון את כישוריו של המועמד, שטרח ועשה דרך ארוכה כל-כך.

הגבאים התכנסו, ויוס'ל פצח בנעימת הימים הנוראים. קולו הצלול והרך המס את מאזיניו, ובכל-זאת צינן ר' משולם את התלהבות עמיתיו, וטען כי חסרה ליוס'ל ההתמקצעות בתחום וניכר עליו שבלתי-מנוסה הוא. גם המלצתו של ה 'סבא' משפולי לא שינתה את דעתו.

שמעו של החזן הכישרוני שבא מהכפר החל להתהלך ברחובות העיר. הבריות שחו על שירתו המרגשת, והביעו החמצה על דחיית מועמדותו. בערב ראש השנה, כאשר יוס'ל הגיע לקרקוב כדי להתפלל בה, כהוראת ה 'סבא', נפל דבר: החזן שהוזמן על-ידי הקהילה נפל למשכב. כעת לא היה מנוס מלהזמין את יוס'ל אל עמוד התפילה.

יוס'ל הצליח להרטיט את הלבבות בתפילתו. בשעה שהתפלל לפני התיבה עצם יוס'ל את עיניו ונסק אל מחוזות הכיסופים. קולו ה??תפך ברגש וסחף את הקהל כולו.

בעוד יוס'ל חוגג את החג בקרקוב התהלך הפריץ שלו ברחובות הכפר, וגילה שבית המזיגה של יוס'ל סגור. בירור קצר העלה כי נסע להתפלל בחברת אחיו בקרקוב. בדיוק נזדמנו לו עסקים בעיר, וכשהגיע לשם ציווה על משרתיו להביא לפניו את יוס'ל ולשאול לפשר הדבר.

המשרתים יצאו אל בית הכנסת ושבו כלעומת שבאו. הם דיווחו לפריץ כי יוס'ל מזמר שם בלי הפסקה ואין ביכולתם לדבר עמו. סקרנותו של הפריץ התעוררה. הוא היה חובב מוזיקה מושבע. לא אחת ערך קונצרטים בארמונו ואירח בהם אמנים ידועי שם. עד עתה הכיר את יכולות הריקוד של יוס'ל, אך לא את כישרון הזמרה שלו.

הוא הסווה את מראהו הנכרי ושם את פעמיו אל בית הכנסת. הסתנן בשקט לאולם, ונעמד בשורות האחוריות, כורה אוזן לשירתו של החוכר שלו.

בדיוק אז החל יוס'ל לסלסל נעימה עריבה. פיו של הפריץ נפער בתדהמה. מעולם לא שמע שירה זכה ושובת-לב כל-כך. זמן רב האזין כמכושף לתפילה. לבסוף שב לאכסנייתו, ובלבו החלטה לטפח את כישורי הזמרה של יוס'ל שלו. כישרון גדול כזה ראוי ליחס מכובד.

בימים שלאחר מכן חקר הפריץ וגילה כי קהל המתפללים רוצה במינויו של יוס'ל לחזן קבוע, אך יש כיס התנגדות סרבני בדמות ר' משולם הורביץ. ביקש הפריץ להיפגש עם ר' משולם, והציע לו הצעה נדיבה: הוא ישלם את שכרו של יוס'ל במשך חמש שנים.

למשמע הדברים נאלם ר' משולם דום. אם הפריץ, שאינו חשוד באמונת צדיקים, שם את כספו כדי לתמוך בכפרי שנהפך לחזן במצוות ה'סבא' משפולי – אין הוא יכול להתעלם מזה. אין זאת אלא שיד ה' בדבר. באותו רגע זכה יוס'ל במינוי המכובד ונעשה שליח הציבור הרשמי של בית הכנסת הגדול בקרקוב.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר י"א אייר ה'תשע"ז

'' איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי..." - כתב האר"י המחדש דברי תורה בשבת גורם כבוד גדול לאביו בעוה"ב. כמובא בזוהר 'איש אמו ואביו תראו' - לכבדם ע"י חידושי תורה בשבת, וזה "ואת שבתותי תשמורו" (נחל קדומים).        

       ''הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא" - 'את' בא בדרך כלל לרבות, מה בא לרבות ה 'את' כאן? רבי ישראל מסלנט רגיל היה לומר בזה: כלל גדול הוא בתורה, שכל תיבת 'את' באה לרבות, כמו שדרש ר' עקיבא )פסחים כב:) 'את' ה' אלוקיך תירא", לרבות תלמידי חכמים. כך במקרא זה "הוכח תוכיח את עמיתך", 'את' לרבות את המוכיח עצמו, שגם הוא צריך לכלול את עצמו בתוכחה...

     הרה"ק רבי משה ליב מסאסוב זיע"א, היה רגיל לומר בוא וראה כמה יקר כל אדם מישראל, שכן תשעה גאוני עולם בעלי תריסין אי אתה יכול לעשות מהם "מניין" לתפילה, לקדיש ולקדושה, ולברכו, ואילו עשרה יהודים עמי הארצות פשוטים, מצטרפים ל"מניין" לכל דבר שבקדושה.

     "וספרתם לכם" – לכם, לעצמכם. כל אחד צריך לספור ספירת העומר לעצמו – כפי מה שהוא, "אחד היה אברהם", עיקר התקרבותו של אברהם אבינו לבורא עולם הייתה כיון שחשב תמיד שהוא רק אחד בעולם ולא הסתכל על שום מונע ומעכב, ולכן נאמר "לכם" – כל אחד והספירה שלו בחיים, מה שנכון ומתאים בשבילו, לא תמיד מתאים ונכון בשבילי.

כנגד כל הסיכויים (על-פי ראיון וידאו של הרב שפיצר לחברת JEM באדר א' תשע"ו)

הבשורה המרה נחתה על משפחת שפיצר כרעם ביום בהיר. 'מלנומה ממאירה' – זו הייתה אבחנת הרופאים. המחלה הארורה אובחנה אצל בתם, בת תשע-עשרה בלבד. הגרורות כבר התפשטו לבלוטות הלימפה. תחזיות הרופאים לא היו אופטימיות, בלשון המעטה.

ההורים התהלכו כמי שחרב עליהם עולמם. הם היו אובדי עצות. בימים הבאים נפוצה הידיעה המרה במעגל המשפחתי הקרוב, ומשם לידידי המשפחה ומכריה.

זה היה בשנת תשמ"א. בליל שבת הסמוך נשמעו נקישות על דלת ביתו של הרב יעקב-משה שפיצר, אחיו של אבי הנערה ומנהל מוסדות צאנז בארץ. בפתח עמד שכנו, הרב לייבל פרידמן, תלמיד חכם מפורסם. "שמעתי את הידיעה הקשה", אמר לו. "שמע לעצתי, מיד בצאת השבת קח את המסמכים הרפואיים וטוס לניו-יורק אל הרבי מליובאוויטש. נסה להיכנס אליו, ואת אשר יאמר לך – תעשה".

הדוד התפלא למשמע הדברים. הרב פרידמן נמנה עם החוג הליטאי, עם זרם נובהרדוק של תנועת המוסר. אך עצתו נכנסה באוזניו. מיד במוצאי השבת החל לארגן את נסיעתו. הוא פנה אל ח"כ הרב מנחם פרוש, אז סגן שר העבודה, ולאחר שזה התוודע לפרטי המקרה הפעיל את קשריו וארגן לו ויזה לארה"ב. ביום ראשון בלילה כבר ישב הדוד בטיסת חצות לניו-יורק.

עם נחיתתו שֹם את פעמיו לשכונת קראון-הייטס, והתדפק על דלת ביתו של ידידו משכבר הימים, הרב בנימין קליין, מזכירו של הרבי. הרב קליין האזין לדברים, והבטיח למכר הוותיק שיארגן לו כבר למחרת פגישת 'יחידות' עם הרבי.

בהגיעו לחדר ההמתנה, בשעה אחת אחרי חצות, מצא הרב שפיצר את החדר הומה ממתינים. כולם התכוננו חודשים רבים לרגע הגדול. לא חלף זמן רב והרב שפיצר נקרא פנימה. כאשר דרכו רגליו על מפתן חדרו של הרבי, חש תחושה שמעולם לא חווה.הטוהר והקדושה שקרנו מהרבי אפפו אותו. הוא התקשה לפצות את פיו.

הרבי התעניין במבוקשו. הרב שפיצר התכוון להניח לפני הרבי את תיק המסמכים הרפואיים, אולם הרבי דחה זאת. "אין צורך", אמר.

"זו הניירת מהרופא", השיב הרב שפיצר המופתע. "אני יודע", אמר הרבי בנחת, "אולם אמור אתה מה הבעיה". הרב שפיצר סקר את המקרה במילים קצרות, וחתם את הדברים בתחזית הקשה שהשמיעו הרופאים: "יש לה כחודש ימים בלבד לחיות".

"מה?!", שאל הרבי בתמיהה, "יש לה רק...", ובעצמו סירב לחזור על המילים הקשות. דבריו בהמשך היו נחרצים. "סע בחזרה לארץ הקודש. עליכם לפנות אל פרופסור אריה דורסט (אז מנהל המחלקה הכירורגית במרכז הרפואי הדסה עין כרם בירושלים) ואִמרו לו ששלחתי אתכם אליו".

"אבל הרופא אמר שניתוח רק ידחה מעט את הפורענות ואין סיכוי שיתגבר על המחלה", ניסה הדוד לומר. הרבי קטע את דבריו ושב בנחישות על אמירתו: "הפרופסור ינתח, ותראו שלא יישאר סימן". את דבריו סיים הרבי בברכות שהרעיף על הנערה החולה: "שתבריא לגמרי, והקב"ה ייתן לה שנים טובות וארוכות, ויהיו לה בנים ובני בנים".

הרב שפיצר הנרעש ניסה שוב לומר משהו על דברי הרופאים, אולם גם הפעם הרבי מנע ממנו לפרט את התחזיות הקשות: "אין צורך, היא כבר בריאה!", חתם.

נרגש ומשתאה יצא הרב שפיצר מחדרו של הרבי. למחרת בבוקר פגש את הרב קליין ובישר לו: "היא כבר בריאה". הרב קליין הנהן בהסכמה. הוא אף סייע לו להקדים את מועד חזרתו ארצה, כדי למהר לקיים את הוראת הרבי.

ביום ראשון הבא כבר ליווה הרב שפיצר את אחיו למרפאתו של הפרופסור דורסט. בתחילה סירבה המזכירה לקבלם, אולם דין ודברים רגשני שניהלו עמה הגיע לאוזניו של הפרופסור, וכששמע שהרבי שלחם – מיהר לקבלם בחביבות, אף שהופתע מאוד מתוכן הפנייה.

"אנסה לנתח אותה וה' יעזור!", אמר לאחר שעיין ממושכות בתיקה הרפואי. ביום רביעי באותו שבוע ביצע הפרופסור את הניתוח. כנגד כל הסיכויים, ומול עיניהם המשתוממות של הצוות הרפואי ובני המשפחה, התרפאה החולה לגמרי. בחלוף הזמן אף נישאה וילדה ילדים בריאים!

השנים חלפו. הרב שפיצר נזדמן ל'ניחום אבלים', ושם פגש פתאום את הפרופסור דורסט. כשהציג את עצמו לפניו עלתה ארשת של התרגשות על פני הפרופסור, והוא הוסיף את חלקו בסיפור: "אני זוכר שביצעתי את הניתוח, ובמהלכו הצלחתי לסלק את הבלוטות הנגועות. עם זה עליי להודות שהייתי פסימי למדיי. המחלה התגלתה בשלב מאוחר מאוד, ובמצב הזה היא כבר חודרת למחזור הדם ושולחת תאים ממאירים שמתפרצים בכל הגוף.

"זו הסיבה שהרופא המטפל סירב לנתח את הנערה, מפני שביצוע הליך כזה, כאשר סיכויי הריפוי אפסיים, אינו עולה בקנה אחד עם האתיקה הרפואית. הסכמתי לבצע את הניתוח רק לנוכח בקשת הרבי, שאת שמו שמעתי. אבל העובדה שהניתוח הצליח והנערה נרפאה לגמרי – זה נס. כמה מחבריי הרופאים אינם אוהבים לשמוע זאת, אבל אני מאמין בכוח עליון. כאן ראיתי ממש נס משמים", חתם הפרופסור דורסט את דבריו.

                                                               

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"א חשון ה'תשע"ז

 

  אדם חייב לדעת, אם חס ושלום נגזרה עליו גזירה, הוא יכול וצריך להתמודד אתה. צדיק וישר הוא, ברוך גוזר ומקיים.

     גַּם לִגְמַלֶּיך אֶשְׁאָב (כד, יט.) - נראה לרמז בזה גודל מעלת המחזיקים ידי תלמידי חכמים, הם תמכי אורייתא אף שאין בהם תורה אף על פי כן, גם הם ראויים לשכר טוב ולהשפעות טובות. וזה הפירוש גם לגמליך, הם הגומלין חסדים. אשאב להשפיע להם כל טוב וחסדים רבים. (תפארת שלמה)

     הגאון הגדול רבי שלום כהן שליט"א: "נכון שלתמוך בלומדי תורה זה דבר גדול מאוד, אבל זה לא מספיק. עליכם למצוא פנאי ביום ולעסוק בתורה בעצמכם"

     המהות של עם ישראל זה כוח הבחירה. לעמוד מול הטוב ומול הרע ואז להחליט לבחור בחיים. וזה הברכה הגדולה ביותר שיכולה להיות לאדם. לעשות טוב מכוח רצונו האישי. ולא מתוך כפייה של גורם אחר.

בזכות הכנסת ספר תורה (פניני בית לוי, גליון 407)

     אדי מינץ התעורר לאטו, ידו נשלחה מאליה אל מפסק השעון שעדיין לא צלצל, תוך כדי נזכר... אין פגישת עסקים היום, אין שיחות טלפון ואפילו לא טיול מאורגן המחייב לעמוד בלוח הזמנים, אלא סתם חופשת רווקים ללא התחייבות בארץ ישראל. בעצם, חשב לעצמו, מה גרם לאותה דחיפה פתאומית לטוס לישראל, ולעלות לירושלים? נזכר באזהרתו של אחד מידידיו שאמר לו: ”ירושלים אינה עוד עיר יפה בעולם, אלא משהו אחר שקשה להגדיר נמצא בה בריכוז גבוה “. כן, כך דיברה סבתא הזקנה והקטנה שנפטרה לעולמה בעודו ילד, ומאז שהלכה לה, נסתם הגולל על העולם הישן שעבר עליו הכלח כדברי הוריו. היא גם התרימה הרבה את אבא לטובת ירושלים. מוזר שאף פעם לא סרב לה. מפזמת הייתה לעומתו בקול עליז: שלח לחמך על פני המים לירושלים, אל היושבים אצל שער השמים.

     קשר מיוחד היה לו עם סבתא, ברית של סוד ושתיקה שלא ידע מה פישרה, אבל הייתה. והנה הוא כאן וגם זיכרונה נתבהר וחוזר, אכן מוזר.  הוא הציץ בשעון, עדיין השעה מוקדמת לארוחת הבוקר.  מחלון חדרו בקומה השישית, נשקפה היא וחיוך דק נפרס אליו באלפי גוונים מעל בתי האבן עטורי גגות אדומים. הוא לבש בזריזות את בגדי הספורט, החליק למטה במעלית ויצא בצעד קל מן המלון.  שלושתם חברו עליו כאחד, כחול השמים הדהים את עיניו,  משב צונן הטיח בושמו בנחיריו והשקט כה באוזניו.  מה קורה כאן? שאל את עצמו, הלא אין זו עיר רפאים. אך משראה אותם פוסעים במתינות ומנידים בראשם לעברו בחיוך, הצטלצלה המילה ”שבת“ בחלל האוויר והבין.  סקרנות משונה התעוררה בו לראות מה מסתתר מאחורי השקט, מה הם עושים בבית הכנסת, די והותר כנסיות ראה בחייו, אולי הגיעה השעה לראות גם בית כנסת יהודי בפעולה.

     אדי עצר לפני הבניין בו נבלעו האנשים. עכשיו הצטער על תלבושת הספורט, גם כיסוי ראש לא היה לו, היסוס התגנב ללבו וכבר חשב לסגת ממחשבותיו, כאשר הבחין בדלת הקטנה הפתוחה אל גרם מעלות בצד הבניין. בדחף פתאום התגנב פנימה, אשקיף עליהם מאחורי הקלעים, מעזרת הנשים. למזלו הייתה העזרה ריקה מאדם, וכך יכול היה לעקוב אחר המתרחש מתחתיו באין מפריע.  האמת שקצת התאכזב. קשה היה לו להגדיר מה הדבר שציפה לו, האם יופי מופלא, מנגינה ערבה, גילוי רוחני נשגב או שמא השתפכות נפש נרגשת? על כל פנים, אני לא קונה את זה, אמר לעצמו. בעצם גם לא ניסו למכור לך דבר, הודה.  אכן, משנפתח הארון וספר התורה הובל אל הבימה, נשתתק אדי מינץ במקומו, עיניו עקבו אחר גליל הקלף העבה שנפרס על השולחן ממש מתחתיו, יכול היה לראות בברור את ציור האותיות המרובעות אשר כמו קפצו לנגד עיניו.  קול הקורא בתורה נשמע באוזניו, כל היתר נשכח, רק יופי מופלא מנגינה ערבה, מעמקי מסתורין רחוקים, גילוי רוחני נשגב, אכן נפשו נרגשת הייתה עד מאוד משתפכת בדמעות. ” שלושת אלפי שנה שאנו קוראים בה מדי שבת בשבתו. זה קשר אשר לא במהרה אפשר לנתקו ואליו נקשרתי גם אני “. כך ניסה להסביר אדי גם להוריו המודאגים את פשר הליכתו הקבועה מדי שבת לשמוע את קריאת התורה בבית כנסת אורתודוקסי שבקליבלנד.

     ''תראה בן“, אמר לו מיסטר מינץ, ”כל זמן שהיית נוסע לבית הכנסת במכוניתך וחוזר, אני יכול להבין איך שהוא, אבל עכשיו שאתה הולך ברגל שעה וחצי הלוך ושעה וחצי חזור,  אינני יכול להבין את השיגעון ועוד במעמדך“ . ”אתה צודק אבא, גם אני לא מבין מדוע אינני יכול לוותר על בזכות הכנסת ספר תורה כך אבל בנפשי הדבר, כך אני חש“ . ”מצד שני לא אוכל לפגוע ברגשותיהם של אנשי בית הכנסת אשר מקבלים אותי כאחד מהם. מלבד זאת, היום אני מתחיל להבין שאינני יכול להיות קשור לתורה כתינוק מגודל מבלי לדעת טעמו של דבר. לכן החלטתי לעבור לגור סמוך לבית הכנסת, ללמוד את העסק ברצינות על מנת להצטרף לקהילה בעיר כיהודי מן המניין “. זה היה יותר מידי לבעל אחוזת מינץ המפורסמת ולאשתו האצילה, שניהם מראשי המי ומה בחברת בעלי המאה בקליבלנד.  אמו צנחה ברפיון איברים ואילו אביו הביט בבנו יחידו, נפנה לפתע לאשתו ואמר: ”הסבתא ניצחה“, ולא הוסיף עוד. ” כן“, אמר אדי בניסיון להמתיק את ”הבשורה המרה“, ”לא יזיק גם לכם להיות סבתא וסבא בקרוב, זה צעד מתבקש מיהודי מתחדש כמוני עכשיו''.

     כעבור שנה נזדמנו אנשי קהילת קליבלנד לירושלים. כמובן שלא נמנעו מלסור אל רבם הזקן שעלה מזה כמה שנים להשתקע בעיר הקודש.  הרב שדאג לשמור על קשר חם ורצוף עם בני קהילתו לשעבר,  התעניין גם הפעם בכל הנעשה בה. בין השאר סיפרו לו גם על חבר הקהילה החדש אדי מינץ, ועל דרכו המוזרה ליהדות שעברה מקליבלנד לירושלים וחזרה דרך קריאת התורה. ” מכל סיפורי ההשגחה המלווים את השבים למקורם“, שחו המבקרים לרב, ”עדיין לא שמענו שהתורה בעצמה קראה ליהודי לשוב מבלי שהבין בה מילה. הלא אתה, כבור הרב,  הכרת היטב משפחות רחוקות, איך אפשר להסביר תופעה משונה זו?“  נענה הרב שהיה נרגש בעליל לעומתם ואמר: ”לא נביא ולא בן נביא אנוכי לגלות נסתרות ההשגחה. אבל אספר לכם מעשה שקרה לפני ארבעים שנה בקליבלנד:

     יום אחד התברר שספר התורה נפסל לקריאה ונידון לגניזה. לרכישת ספר חדש לא היה די כסף, אי לכך זימנתי אלי מספר גבאי צדקה על מנת להטות שכם יחדיו למגבית מצווה זו. ראשונה לכולם נלחצה לעזרתנו גבאית צדקה מבוגרת מסוג הנשים של הדור הישן,  אישה נלהבת לכל דבר שבקדושה. הסברתי לה את מעלת זיכוי הרבים שיש כאן ודחיפות הדבר וביקשתי ממנה שתיטול אף היא חלק בגיוס התרומות.  שאלתה הראשונה הייתה מהו הסכום הנדרש לקניית ספר.  למשמע הסכום הנכבד, הרצינו פניה, אחר הרהור אמרה: ”כבוד הרב, האם יורשה לי לתרום את הסכום כולו?“ ”אכן זו שאלה רצינית שאת צריכה לשקול בזהירות“, השבתי, מופתע לא מעט. ” כבוד הרב, אל תבין אותי לא נכון“, אמרה, ”לא לחסכונותיי אני חוששת, שהרי זו להם ההשקעה הבטוחה ביותר, רק שאולי אין זו דרך ארץ לחטוף מצווה חשובה כל כך כולה לעצמי“. ”נו“, אמרתי בחיוך, ”אם כך את סוברת ודאי יש לך סיבה חשובה לחרוג הפעם מטבעך“. ”אכן“, השיבה הצדקנית הזקנה, ”תקווה ובקשה גדולה יש לי בעניין זה“. ”ומהי?“ התעניינתי לדעת. ” רצוני לבקש שבזמן חנוכת הספר, עת יקראו בו בציבור בפעם הראשונה יעוררו רחמים על נכדי הקטן המאושפז מאז לידתו בבית החולים, יתברך בזכות התורה לרפואה שלימה ויוכל להיכנס בבריתו של אברהם אבינו במהרה“.

     ואכן, בקשתה נענתה במלואה, בשבת הראשונה שקראנו בספר התורה המהודר, נתברך התינוק, וזמן קצר לאחר מכן נכנס לבריתו של אברהם אבינו ונקרא שמו בישראל – אדי בן יעקב מינץ.  שבת שנייה, לאחר ארבעים שנה, הגיע אדי חביבנו זה לירושלים, לבית הכנסת הסמוך למלונו אשר לא במקרה הוא בית הכנס של יוצאי קליבלנד, ובוודאי לא במקרה הציץ בזמן קריאת התורה בספר שתרמה סבתו עליה השלום, זה הספר שעלה עמנו לארץ ישראל לפני כמה שנים, ממנו שמע את מה שראוי לנפש יהודי לשמוע והשלים את מעגל הברכה, שהרי כך אנו מברכים את התינוק בבריתו: שכשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים“, סיים הרב את דבריו.

     אדי עצמו קיים את אשר הבטיח להשתדל בו, ולקראת סוף השנה הכניס את בנו הראשון בבריתו של אברהם אבינו לשמחת הסבא והסבתא מינץ.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ה' אלול ה'תשע"ו

 

האבן-עזרא נותן שני פירושים לכפל הלשון "צדק". האחד- קריאה אל בעלי הדין הבאים בפני השופט: לעולם רדפו אחר הצדק. בין אם תרוויחו מכך, בין אם תפסידו . וההסבר השני- הרדיפה אחר הצדק צריכה להיות מתמדת,  נמשכת, רצופה. פעם אחר פעם, כל ימי חייך. האדמו"ר מפשיסחה פרש: אחר צדק- יש לרדוף רק בצדק. רק באמצעים כשרים.

     התורה העידה בנו שכך טיבו וטבעו של אדם: זה שהפסדתי, זו חצי צרה. אבל שהאחר הרוויח, זו צרה צרורה.

     חמד וקנאי הלכו יחדיו, פגש בהם מלך אחד. אמר להם: ''אחד מכם יבקש ממני דבר, ואתן לו משאלתו. אך ידע, שלחברו אתן כפלים''. לא הסכים הקנאי לבקש, כי אז יקבל חברו כפלים ויקנא בו. מוטב שהחומד יבקש כהשגות חמדתו, והוא יקבל בכפלים. החומד גם הוא לא רצה לבקש. כי ככל שיבקש ויקבל הרי חברו יקבל כפלים, ויתייסר בחמדתו. והמלך עומד ומחייך. מראש צפה זאת... טוב, אמר, אם איש מכם אינו מבקש, אמשיך בדרכי. הבינו שבחמדתם ובקנאתם יפסידו הכול, דחק החומד בקנאי: שאל כבר משאלתך. טוב, נענה בהשלמה, אבקש שינקרו לי עין אחת...

     ידועים דבריו של הרמב"ם: 'ולזכות אלף חוטאים יותר טוב ונכסף מהרוג זכאי אחד'"

הורים (שמעתי מאת הגה"צ רבי בנימין רבינוביץ זצ"ל)

     בטבריה היו שני אחים, ר' מרדכי ור' וועלוויל. ר' מרדכי היה יהודי משכמו ומעלה,  הוא היה ישן כמה שעות ספורות בתחילת הלילה,  ומיד בחצות היה מתגבר כארי נוטל ידיו ומתחיל בעבודה שלימה,  הוא היה מקונן על גלות השכינה ועורך תיקון חצות, והיה יושב על התורה ועל העבודה כל היום וכל הלילה.

     לעומת זה,  אחיו ר' וועלוויל היה יהודי פשוט הטרוד על המחיה ועל הכלכלה,  וגם היה קצת קובע עתים לתורה.  כשגדלו בניהם של האחים,  ניכר שינוי מופלא בבניהם מן הקצה אל הקצה, שבעוד שבניו של ר' מרדכי הצדיק והמתמיד,  גדלו לאנשים פשוטים,  שעסקו במסחר כל היום – הרי שלעומתם,  בניו של ר' וועלוויל גדלו לתפארת כשתילי זיתים,  תלמידי חכמים מופלגים ומרביצי תורה וכתר שם טוב עולה על גביהם.

     פעם אחד – כשר' מרדכי חשב על מצבו העגום – ניגש לאחיו ר' וועלוויל ושאלו לאמר – הגידה לי אחי יקירי,  הלא כתוב בחז"ל) עפ"י מסכת אבות פ"ו, מ"ו - ומסכת סנהדרין דף ל"ז ע"א(  איזהו חכם המכיר את מקומו – אני יודע ומכיר את מצבם הרוחני של ילדיי ואת מצבם הרוחני של ילדיך –ולכאורה,  פליאה עצומה היא,  בדרך הטבע היה צריך להיות בדיוק להיפך,  שבניי יגדלו

לתלמידי חכמים מובהקים עוסקים בתורה ובמצוות,  ובניך יגדלו לבעלי בתים פשוטים – אנשים הטרודים על מחייתם ועובדים כל היום וכו' – למה התהפכו היוצרות , ודווקא בניך הם גדלו לתפארת,  ולא בניי?

     אמר לו ר' וועלוויל:  בוא ונעביר לפנינו את סדר היום שלי ושלך.  אני – הטרוד כל היום ועובד לכלכל לחם לפי הטף – קם בבוקר,  עוד לפני התפילה אני חושב לעצמי "הרי כל היום אעבוד,

ותורה מה תהא עליה ?!" מיד אני לוקח ספר ומתיישב בנעימות ללמוד עד התפילה,  אדהכי והכי מתעוררים בניי,  ומה הם רואים  –את אביהם יושב ולומד!  אח"כ אני הולך אתם לביהכנ"ס שם אני

מתפלל בחמימות והתלהבות – ואח"כ בניי הולכים לחיידר ללמוד תורה.  אני חוזר לביתי,  טועם משהו ורץ לעבודה,  אני עובד קשה כל היום , ולפנות ערב אני חוזר לביתי – מיד מתעורר בי התשוקה

–  כל היום עבדתי ולא פתחתי ספר קודש,  ותורה מה תהא עליה? על כן אני לוקח ספר ומתיישב ללמוד.  אדהכי והכי חוזרים בניי מהחיידר,  ומה הם רואים ? – הם רואים את אביהם יושב ולומד!...

     ועכשיו נעבור לסדר היום שלך – אומר ר' וועלוויל לאחיו – אתה קם בחצות הלילה והוגה בתורה הקדושה עד עלות השחר, אח"כ אתה הולך להתפלל בדחילו ורחימו כותיקין,  אחר התפילה יש לך שיעור אם בגמרא אם במוסר,  אח"כ אתה חוזר לביתך , ואז נמצא אתה אחר שבע או שמונה שעות לימוד ותפילה,  והגוף דורש את שלו,  מה אתה עושה? – אתה הולך לנוח קצת על משכבך,  אדהכי והכי קמים בניך משנתם , ומה הם רואים? –  את אביהם ישן שנת ישרים!...  אח"כ הם הולכים לחיידר.  בינתיים הקצת משנתך – מתחזק – ורץ לבית המדרש ולומד כל היום ברציפות עד הלילה, ואז אתה חוזר לביתך ומרגיש ברעב קצת  –כי הגוף דורש את שלו כאמור – ולכן אתה ניגש למטבח, לוקח קצת אוכל ומתיישב לאכול!  אדהכי והכי חוזרים בניך מהחיידר, ומה הם רואים ? – הם רואים את אביהם במטבח אוכל !...

     זה סוד החילוק בין שנינו...  בניי רואים אותי לומד ומתפלל, ובניך רואים אותך ישן ואוכל...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ג שבט ה'תשע"ו

   ברוב הקניות וברוב האירועים שלנו, אנחנו מוצאים הרבה יותר כסף מהנצרך, וזה רק בגלל האחרים, מה הם יגידו, ואיך יסתכלו עלינו, ואיך הם יתייחסו אלינו, בקיצור חיים בבזבוז נוראי רק בשביל הרושם, ולא בשביל צרכינו האמתיים, ולכן נכנסים לחובות , או עובדים שעות על גבי שעות ולא רואים את בני הבית, ואין זמן או כוח לילדים כי חוזרים מותשים לגמרי מהעבודה המאמצת, לכן הבה נחיה רק לפי מה שנצרך לנו באמת, נקודה. (יונתן ריינר)

     הגר"מ שטרנבוך, לא גדלים תלמידי חכמים מברכות, אלא מחינוך והשקעה ותפילות של ההורים.

     המוח האנושי הוא "ספק" התירוצים הגדול ביותר. וכשהאדם סומך על שיקול דעתו הבלעדי הוא עלול להגיע לדברים חמורים מאוד.

     טוען החפץ  חיים, מי שלא מתאמץ כראוי במלחמת היצר, אז גם הקב"ה לא יעזור לו, וברור שהיצר ינצח אותו, וזה יהיה באשמת האדם.

הניצול ה"עשירי" )להגיד(

      אספר לכם עוד מעשה על "והייתם לי סגולה מכל העמים". )בחיוך(, הזמן שלי הסתיים, אבל 'מעשה' הרי לא נכנס בחשבון של הזמן... נאחר מעט, לא נורא.  מעשה ששמעתי בעצמי מפיו של בעל העובדה בליל שבת - לאחר הדרשה ב"זכרון משה". בליל שבת לפני יותר משלושים וארבע שנים, דיברנו אז בדרשה, גיוואלד, על "הפסד מצוה כנגד שכרה", דיברנו איך לכאורה אדם חושב שהוא הפסיד על ידי המצוה שעשה , אך בסופו של דבר הוא רואה את השכר "שכר מצוה". ולפעמים עוד זוכה ומקבל מלא חפניים שכר מצוה, עוד בעולם הזה.

     לאחר הדרשה בא לקראתי ושאל: "אולי רוסי?" כלומר האם אני רוסי?. " לא, אינני רוסי נולדתי במאה שערים". "אבל אני מרוסיה, ואספר לרב שבדרון עובדה", אמר.  כריתי אוזן לדבריו: כאשר הרגו את הצאר ניקולאי ימ"ש, התגוררתי ברוסיה, ואז היתה ברוסיה חצי שנה של גן עדן כביכול. (הצאר היה אכזר רוצח וכל מה שאתם רוצים, ולאחריו קמו הסוציאליסטים בראשותו של הנשיא קרינסקי, נתנו לסחור ללא הגבלות, פלאי פלאים - אנשים יצאו מכליהם ובאמת הרויחו ממון רב). פרנסתי היתה ממסחר בבורסה. אוהו,  סחרתי בזהב ובמרגליות - מבוקר עד ערב, והרווחתי יפה.  

     בוקר אחד, יצאתי מביתי בשעה שמונה לאחר תפילת שחרית, בדרכי לבורסה.  אני בדרכי עם מזוודה קטנה ביד. היה בה ממון רב. כאשר צעדתי כך ברחוב, לפתע שמעתי מאחורי קול קורא: "עשירי! עשירי!". קול זה לא היה מצוי רבות במחוזותינו, נו,  יהודי מבקש "עשירי" הסבתי את ראשי, פניתי מדרכי, חזרתי לאחורי והוא הסביר: "יש לי יארצייט של אבא, יום הזכרון שלו, אולי תיכנס לביתי להשלים מנין?" הסכמתי.  נכנסתי אחריו לחצר. הלכתי עד פתח הבית ונכנסתי, ואז כביכול נהיה לי חושך בעינים: ארבעה אנשים היו שם. "עשירי?!" שאלתי בתמיהה: "אתה אמרת שאני עשירי, והנה אני חמישי, אני הולך! )למה רימתני)" הכרזתי.  אתה לא תלך!". נעמד בפתח הדלת והתחנן: "כאשר יהיה לך יארצייט גם אתה תתנהג כך...". כאשר שמעתי דיבורים כאלו, רחמתי עליו, חשבתי: "טוב, נו, מה אפשר לעשות, אני כבר כאן, אמתין עד שיהיו עשה אנשים, שיאמר קדש על אביו" . ישבתי על קצה הכסא, בקוצר רוח. הוא יצא לחפש. מסתבר שגם לאחרים אמר "עשירי", עד שלאחר כרבע שעה בערך, נאספו עשרה. חשבתי לתומי שהנה בעוד דקה אני הולך לבורסה, האיש יאמר קדיש וגמרנו, אך לא, הוא החל "הודו" ... . "שחרית?!" שאלתי. " כן! שחרית!" השיב. חשבתי שאני מתפקע.  קמתי לצאת. והוא נעמד שוב בפתח הבית: "ר' יהודי אתה לא הולך, יש לי יארצייט של אבא!" התיאשתי והרהרתי: "אאחר שעה למסחרי, אפסיד כסף, למען מצוה עם יהודי וגמרנו". התיישבתי על מקומי. כאשר התפילה הסתיימה בירך אותי בכל הברכות וב"יישר כח!" וכמובן שכעת לאחר המצוה כבר לא התחרטתי על מה שעשיתי. יצאתי שמח וטוב לב (שמעתי כן מהרבי שלי, ר' אהרן קצנלבויגן - אומר ר' שלום - כי כלל ידוע הוא, שקודם המצוה יש יצר הרע, אבל לאחר המצוה, גם אם תתנו לאדם חמישים אלף שקל הוא לא ימכור אותה). הייתי שבע רצון. צעדתי עם המזוודה לעבר הבורסה.  כאשר ההתקרבתי, כמאה מטר לפני הכניסה ניגש אלי אדם ולחש לי בסערה: " הסתלק מכאן, הורגים בבנין הבורסה! רוצחים!, ברח!" - היה זה הבוקר שהקומוניסטים עלו לגדולה. הם נכנסו דבר ראשון לבנין הבורסה - "וכבר הספיקו להרוג שבעים סוחרים עשירים" אמר לי האיש ודחק אותי אחורה. הפניתי ראש  ונעלמתי על נפשי". "אז אני אומר לרב" - סיים את סיפורו "הפסד מצוה כנגד שכרה": "אחרתי חצי שעה , הפסדתי - 'הפסד מצוה' - ומה קבלתי בשכרה? - את החיים! קיבלתי חיים. ועד היום כאן בזכרון משה אני חי לאורך ימים". הקב"ה יעזרנו להיות עם סגולה לה', ונקיים את המצוות ברווחה, בבריאות ובחיים ונזכה כולנו לחיים ולשלום, לתשובה שלימה, לגאולה שלימה במהרה בימינו אמן, חזק וברוך 

..

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר י' חשון ה'תשע"ו

  אמא מתקשרת לבת שלה ומבשרת לה שעוד חצי שעה היא מגיעה לביקור לראות קצת את הנכדים. ואכן לאחר חצי שעה הסבתא מגיעה ורואה את הנכד רץ אליה בשמחה ואומר לה: 'סבתא, יופי שהגעת, עכשיו לא חסר לנו שום דבר!', הסבתא תמהה: 'יופי, אבל מה כוונתך'. הנכד משיב: 'לא יודע, אבל מקודם כשהתקשרת ואמרת שאת באה, אז אמא אמרה שרק זה מה שחסר לנו עכשיו'....

     האריה מלך החיות התחתן בשעה טובה והזמין את כל החיות חוץ מהעכברים... במהלך החתונה רואה האריה עכבר קטן שמסתובב בין השולחנות ואוכל 'מה אתה עושה כאן חצוף קטן?' עונה לו העכבר 'אריק תירגע, גם אני עד לפני החתונה הייתי אריה'.

     הדלת לאושר תמיד פתוחה.

     הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק אומר: אם אני הנני אני משום שאני הנני אני, ואתה הנך אתה משום שאתה הנך אתה - הרי אני הנני אני ואתה הנך אתה. אולם אם אני הנני אני משום שאתה הנך אתה ואתה הנך אתה משום שאני הנני אני, הרי אין אני אני ואין אתה אתה.

     התורה היא כלי אומנותו של הקב"ה כי בה נבנה העולם. תלמידי החכמים שבאמצעותו הוא נבנה, נקראים, איפוא, "בונייך"... (לשמוח בלימודים).

"     וראה בנים לבניך שלום על ישראל" .דרכם של בנים שהם מלאי טענות כלפי ההורים , על שאין הם דואגים להם, ושאין הם נותנים להם די צורכם . אבל כשהם מגיעים לשלב של "ראה בנים לבניך" – כשהם עצמם נעשים הורים, והם שומעים מפי בניהם אותן טענות - כי, אז "שלום על ישראל" – הם מתחילים לנהוג בנועם,  ואין להם עוד טענות אל הוריהם.

     חברים הם מלאכים שמעמידים אותנו על הרגליים כאשר הכנפיים שלנו שוכחות כיצד לעוף.

     יהודי אחד קיבל את אורחיו בסבר פנים יפות, אך כשהתארכה השעה אזלה סבלנותו ורצה להיפטר מאורחיו. אך כל הסימנים והרמזים לא הועילו, והאורחים לא הבינו... הוא אזר אומץ ואמר לאורחים: ' מילא אני יושב כאן עֵר, עָד שעה מאוחרת, מכיוון שיש לי אורחים... אבל אתם, למה אתם עדיין כאן?!...

     'נכון שהקב"ה מכניס לצרה, אבל הוא גם מוציא מצרה'.

הכנסת אורחים לה"שאגת אריה'' (פרי עמלינו, עלון 52)

     ענק התורה, בעל ה"שאגת אריה", קיבל על עצמו כידוע גלות. אך כיצד יוצאים לגלות? הלא ה"שאגת אריה" מדקדק בקלה כבחמורה, ובמיוחד הוא היה מחמיר מאוד בענין של "חדש", ולא בכל מקום יכול הוא להכין לעצמו בדיוק את מזונו, ומה גם שהוא מקפיד להשתמש אך ורק בכלים שלו, ומחומרות אלה אין הוא רוצה לשנות גם בתנאים של גלות.  בכן, עם החפצים המועטים שהוא נוטל עמו לגלות, יש עמו גם שקית עם כוסמת, שממנה מכינים מרק סמיך ששמו "גריץ" בלע"ז. על כוסמת מברכים "בורא פרי האדמה", אין בה חשש "חדש", ובאשר לכלים – גם את זה פותר ה"שאגת אריה" בכך שהוא נוטל עמו קדירה קטנה לבישול, צלחת וכפית. הכוסמת הזו היא מזונו כל יום יום.  

     כשהגיע ה"שאגת אריה" במהלך גלותו לעיר המבורג, שהיתה עיר גדולה, עיר הנמל, הלך מיד לבית הרב דמתא, הלא הוא רבי רפאל המבורגר, אבל באותה שעה לא היה הרב בביתו, לכן פנה לרבנית וביקש ממנה כי תואיל לבשל למענו את התבשיל בקדירה הקטנה שהביא עמו, והוא יאכל בכלים שלו.. . אשתו של רבי רפאל, היא הרבנית של המבורג, על אף שהיתה חשובה מאוד ורגילה להכנסת אורחים, אבל משונה היתה הרגשתה, כשבא לביתם לפתע איזה הלך עני, דל ומרופט, והוא מבקש, לא פחות ולא יותר, אלא שיבשלו לו אוכל בקדירה שלו, והוא גם מודיע שיאכל בכלים שלו. וכי מה יש? הוא לא יכול לאכול מאכלים שאני הכנתי בכלי הבית שלנו? אלא שהיא הלא הרבנית מהמבורג, היודעת לנצור את לשונה, ולכן שמרה את מחשבותיה בלבה, קיבלה את הקדירה עם ה"גריץ" בשתיקה...  לאחר שפירש את בקשתו, יצא ה"שאגת אריה" והלך לו לבית המדרש.

     בינתיים חזר הרב לביתו, ומיד מיהרה הרבנית לספר לו על אודות האורח המוזר שהגיע לבית. בא לו איזה עני מארחי-פרחי, וכך וכך הוא מבקש. הכי לא נאה לו לאכול אצלנו?!... עונה הרב לרעייתו הרבנית:  ברור שאת צודקת, תני לי ואבחון את הדבר. ומה אעשה? אכנס עם האורח הזה לשיחה ואראה, אם יודע הוא פרק הגון בלימוד – אז צריך להיענות לדרישתו, אבל אם אינו יודע, כי אז הברירה בידיו, אם רוצה הוא לאכול מהאוכל ומהכלים שלנו בבקשה, ואם לא, אלא הוא רוצה שנבשל לו עם החומרות שלו – בזה איננו מחוייבים.  

     עבר מעט זמן וה"שאגת אריה" בא שוב לבית הרב. מיד פתחו שניהם בשיחה ועברו לדבר בלימוד, וככל שה"שאגת אריה" ניסה להסתיר את עצמו, הרי בכל זאת ראה רבי רפאל שמדובר כאן בגאון וענק בתורה, ואין זה סתם עני פשוט... מיד יצא ואמר לה לרבנית: לא די שתבשלי לו, אלא שאנחנו גם נשכור לו חדר, ולא חשוב כמה שזה יעלה, כי אין הוא סתם אורח פשוט, הוא למדן עצום וממש ענק!...  

     בהמבורג היה בית מלון קטן, שאשה יהודה החזיקה בו, הלכו ושכרו שם חדר עבור ה"שאגת אריה", ואף ביקשו מבעלת המקום כי היא תבשל לו עבורו את תבשילו, והעיקר שהוא לא יהא מוטרד ויוכל לעסוק בתורה. רבי רפאל אף אמר לו, כי אם הוא נזקק לספרים – עומדת לרשותו כל הספריה שבביתו ויוכל תמיד לבוא ולעיין או לקחת עמו ללימודו את מה שהוא צריך לו.  הלך ה"שאגת אריה" לאכסניה שהעמידו לרשותו, שם שהה ולמד, ובעלת האכסניה כבר דאגה לבשל עבורו את תבשילו, כפי מבוקשו,  ובינתיים היה בא ה"שאגת אריה" לביתו של רבי רפאל בימים הרצויים לו, עיין בספרים שם, וגם השתעשעו שניהם בדברי תורה, והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני   !...

     יום אחד בא ה"שאגת אריה" לרבי רפאל ואומר לו: מקווה אני שבימים אלה הקב"ה יוציא אותי כבר מהעניות שלי... שואל אותו רבי רפאל: זאת מנין לכם? השיב לו ה"שאגת אריה" ומספר לו: היום פלטתי מלבי אנחה על כי דל אנכי, ומזה אני למד כי הגיע הסוף לזה... אמר לו רבי רפאל: אם כך, הלא יכולתם להיאנח קצת יותר מוקדם?... אמר לו ה"שאגת אריה": לא, כי קודם לא הפריעה אותי העניות מהלימוד,  אבל היום, כאשר זה גרם לי הפרעה מתלמוד תורה, פלטתי אנחה, וממילא אני מבין מזה שאני עומד להיוושע... ומה הפריע אתכם מהלימוד? – שואל רבי רפאל. משיב ה"שאגת אריה" ומספר: ישבתי ולמדתי, ובעל האכסניה, לאחר שסיימה לבשל את התבשיל שלי,  הביאה את הקערה לשולחן, אבל אני הייתי שקוע בלימוד, והנה, בלי משים, הנעתי את ידי והפלתי את הקערה עם התבשיל על הארץ.  ראתה זאת בעלת האכסניה והקימה צעקה: איך מפילים קערה עם תבשיל לארץ? האם אי אפשר להשגיח?! באותו רגע תפסתי מה אירע,  אבל הרי היתה לי הפסקה מהלימוד, וזה היה רגע של ביטול תורה! ועלה במחשבתי, כי אילו לא הייתי עני, לא הייתי מגיע לביטול תורה, ועל הרגע הזה של ביטול תורה התאנחתי, ומוכרח, איפוא, להיות, שעכשיו ה' כבר יעזור לי!...  וכך היה. כעבור שלושה ימים בלבד הגיע אל ה"שאגת אריה" כתב רבנות מהעיר הגדולה והידועה ברבניה הגאונים אשר כיהנו בה מכמה הדורות, הוא העיר מעץ...

ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם (לא, יט(  )חיים שיש בהם(

     בענין לימוד תורה לאחרים וזכותם של "מזכי הרבים", מובא בספר "בדרך עץ החיים" ח"ב:  רבי יצחק רוזנטל מנהל כולל "מדרש בני ציון" בא פעם אל הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל וסיפר לו שלאחרונה הוטב במקצת מצבו הכספי, ולכן הינו שואל את דעתו אולי כדאי שיתפטר מניהול הכולל כדי שיוכל להקדיש את רוב מרצו וזמנו להתעלות בתורה, הקשיב רבי איסר זלמן לדבריו בתשומת לב כדרכו תמיד, והשיב לו: עשה כפי הבנתך, אבל לפני שתחליט ברצוני לספר לך מעשה שהיה . מעשה ביהודי תלמיד חכם שהיה שד"ר )שלוחא דרבנן, משולח(  של ישיבת סלוצק במשך שנים אחדות. הוא החליט להפסיק את עבודתו זו, ולקבל עליו משרת רבנות, לא היה נעים לו לשד"ר לשוחח אתי על כך, המשיך רא"ז וסיפר, ולכן נסע לדבר בענין עם ה"חפץ חיים" , הוא הסביר לו שבעבודתו כשד"ר הוא מתעייף מהליכתו במשך כל היום, קשה לו להתרכז בשעת התפילה, ולעתים אף קורה שבאמצע התפילה הוא חושב על נדיב פלוני או אלמוני, ואף אין באפשרותו ללמוד כפי שצריך, לכן ברצונו לכהן כרב באחד הכפרים כדי שיוכל להתפלל וללמוד כבשנים שעברו, לפני שקיבל עליו את התפקיד הקשה והמייגע של שד"ר. ה"חפץ חיים" שמע את דבריו, והשיב לו "שיהיה בהצלחה". הודה לו השד"ר ופנה אל עבר הפתח.

     כאשר השד"ר הגיע לדלת קרא לו ה"חפץ חיים", ושאל אותו, אולי ידוע לך כמה עולה זוג נעלים? - אינני יודע מה הוא בדיוק מחיר זוג נעלים היום, שכן עבר זמן רב מאז קניתי נעלים חדשות, אבל דומני שהמחיר הינו בערך כך וכך.  לאחר שענה על שאלתו זו, נפרד ממנו לשלום , ופנה פעם נוספת לעבר דלת היציאה.

     משהגיע לדלת, חזר ה"חפץ חיים" וקרא לו ושאל:  איזו הוצאות יש לסנדלר על זוג נעלים ומה הרווח שנשאר בידו על כל זוג שהינו מייצר ? אין לי כל מושג, השיב השד"ר, הרי מעולם לא הייתי סנדלר.  בכל זאת, אמר לו ה"חפץ חיים", אולי נאמוד ביחד, ננסה לשער כמה מרוויח הסנדלר על כל זוג נעלים שהוא מייצר, ומה הן ההוצאות.  עמדו שניהם וחישבו במשוער את חשבון ההוצאה והרווח של הסנדלר על כל זוג נעלים. ולאחר מכן פנה השד"ר אל הדלת על מנת ללכת לדרכו.

     משהגיע לדלת, חזר ה"חפץ חיים" קרא לו ושאל אותו:  אמור נא לי בבקשה האם יש רק נעלים אשר מייצר הסנדלר או שישנן כאלה שמיוצרות אף ע"י אחרים?  אכן יש שמיוצרות על ידי סנדלרים ויש שמייצרים בבתי החרושת,  השיב השד"ר.  ואיזה יקרות יותר? הוסיף ה"חפץ חיים" ושאל.  הנעלים שמיוצרות על ידי הסנדלר יקרות יותר מאלה אשר מיוצרות בבית החרושת. השיב השד"ר. אם זוג נעלים שמייצר הסנדלר יקרות יותר מאלה המיוצרות בבית החרושת, הרי שהסנדלר צריך להיות עשיר יותר מבעל בית החרושת.  האם אכן כך הוא המציאות? הוסיף ה"חפץ חיים" ושאל.  לא. השיב השד"ר, בעל בית החרושת עשיר יותר, הואיל ובבית החרושת מייצרים כמות נעלים גדולה פי כמה וכמה מאשר מייצר הסנדלר, ולכן בסופו של חשבון מרוויח הסנדלר פחות.  אם כך הוא הדבר, הסכת ושמע, אמר לו הסבא קדישא רבן של ישראל לשד"ר, אם הנך רוצה לעשות לעצמך - להפסיק את עבודתך כשד"ר ולחיות חיי שלווה, הרי אמת ונכון הדבר שראשך יהיה פנוי יותר והמחשבות הזרות המטרידות בזמן התפילה יפחתו, תפילותיך תעמודנה בדרגה גבוהה יותר, ואף במעלות לימוד התורה תוכל לעלות יותר, אבל, אם תסתכל על עבודתך בגיוס כספים עבור הישיבה במבט רחב יותר, ותחשוב כמה בחורי ישיבה יכולים ללמוד ולהתפלל כהוגן בזכות עבודתך כשד"ר, אז תבין שבעבודתך הנוכחית הנך עושה הרבה יותר לתורה ויראת שמים מאשר בזמן שלימודך ותפילותיך יהיו בשקט ובשלווה, אמנם כל תפילה לעצמה תהא גדולה יותר, אבל היום בתפילת הרבים ובלימוד התורה של הרבים זכותך גדולה ביותר, על כן מן הראוי והרצוי שתמשיך בתפקידך כשד"ר, זכות הרבים תלויה בך, ושכרך מן השמים גדול . וזה מה שאמרו חז"ל והוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה (אבות ב' א'( 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/