'' איש אמו ואביו
תראו ואת שבתותי..." - כתב האר"י המחדש דברי תורה בשבת גורם כבוד גדול
לאביו בעוה"ב. כמובא בזוהר 'איש אמו ואביו תראו' - לכבדם ע"י חידושי
תורה בשבת, וזה "ואת שבתותי תשמורו" (נחל
קדומים).
''הוכח
תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא" - 'את' בא בדרך כלל לרבות, מה בא לרבות ה 'את'
כאן? רבי ישראל מסלנט רגיל היה לומר בזה: כלל גדול הוא בתורה, שכל תיבת 'את' באה
לרבות, כמו שדרש ר' עקיבא )פסחים כב:) 'את'
ה' אלוקיך תירא", לרבות תלמידי חכמים. כך במקרא זה "הוכח תוכיח את
עמיתך", 'את' לרבות את המוכיח עצמו, שגם הוא צריך לכלול את עצמו בתוכחה...
הרה"ק רבי משה ליב מסאסוב זיע"א, היה רגיל לומר בוא וראה כמה יקר
כל אדם מישראל, שכן תשעה גאוני עולם בעלי תריסין אי אתה יכול לעשות מהם
"מניין" לתפילה, לקדיש ולקדושה, ולברכו, ואילו עשרה יהודים עמי הארצות
פשוטים, מצטרפים ל"מניין" לכל דבר שבקדושה.
"וספרתם לכם" – לכם, לעצמכם. כל אחד צריך לספור ספירת העומר לעצמו
– כפי מה שהוא, "אחד היה אברהם", עיקר התקרבותו של אברהם אבינו לבורא
עולם הייתה כיון שחשב תמיד שהוא רק אחד בעולם ולא הסתכל על שום מונע ומעכב, ולכן
נאמר "לכם" – כל אחד והספירה שלו בחיים, מה שנכון ומתאים בשבילו, לא
תמיד מתאים ונכון בשבילי.
כנגד כל הסיכויים (על-פי ראיון וידאו של הרב שפיצר לחברת JEM באדר א' תשע"ו)
הבשורה המרה נחתה על משפחת
שפיצר כרעם ביום בהיר. 'מלנומה ממאירה' – זו הייתה אבחנת הרופאים. המחלה הארורה אובחנה אצל בתם, בת תשע-עשרה בלבד. הגרורות כבר התפשטו לבלוטות הלימפה. תחזיות הרופאים לא היו אופטימיות, בלשון המעטה.
ההורים התהלכו כמי שחרב
עליהם עולמם. הם היו אובדי עצות. בימים הבאים נפוצה הידיעה המרה במעגל המשפחתי הקרוב, ומשם לידידי המשפחה ומכריה.
זה היה בשנת תשמ"א. בליל שבת הסמוך
נשמעו נקישות על דלת ביתו של הרב יעקב-משה שפיצר, אחיו של אבי הנערה ומנהל מוסדות צאנז בארץ. בפתח עמד שכנו, הרב לייבל פרידמן, תלמיד חכם מפורסם. "שמעתי
את הידיעה הקשה", אמר לו. "שמע לעצתי, מיד בצאת השבת קח
את המסמכים הרפואיים וטוס לניו-יורק אל הרבי מליובאוויטש. נסה להיכנס אליו, ואת
אשר יאמר לך – תעשה".
הדוד התפלא למשמע הדברים. הרב פרידמן נמנה עם החוג הליטאי, עם זרם נובהרדוק של תנועת המוסר. אך עצתו נכנסה באוזניו. מיד
במוצאי השבת החל לארגן את נסיעתו. הוא פנה אל ח"כ הרב מנחם פרוש, אז
סגן שר העבודה, ולאחר שזה התוודע
לפרטי המקרה הפעיל את קשריו וארגן לו ויזה לארה"ב. ביום ראשון בלילה
כבר ישב הדוד בטיסת חצות לניו-יורק.
עם נחיתתו שֹם את פעמיו
לשכונת קראון-הייטס, והתדפק על דלת ביתו של ידידו משכבר הימים, הרב בנימין קליין, מזכירו
של הרבי. הרב קליין האזין
לדברים, והבטיח למכר הוותיק שיארגן לו כבר למחרת פגישת 'יחידות' עם הרבי.
בהגיעו לחדר ההמתנה, בשעה אחת אחרי חצות, מצא
הרב שפיצר את החדר הומה ממתינים. כולם התכוננו חודשים
רבים לרגע הגדול. לא חלף זמן רב והרב
שפיצר נקרא פנימה. כאשר דרכו רגליו על
מפתן חדרו של הרבי, חש תחושה שמעולם לא
חווה.הטוהר והקדושה שקרנו מהרבי אפפו אותו. הוא התקשה לפצות את פיו.
הרבי התעניין במבוקשו. הרב שפיצר התכוון להניח לפני הרבי את תיק המסמכים הרפואיים, אולם הרבי דחה זאת. "אין
צורך", אמר.
"זו הניירת מהרופא", השיב הרב שפיצר המופתע. "אני יודע", אמר הרבי
בנחת, "אולם אמור אתה מה הבעיה". הרב שפיצר סקר את המקרה במילים קצרות, וחתם את הדברים בתחזית הקשה שהשמיעו הרופאים: "יש לה כחודש ימים בלבד לחיות".
"מה?!", שאל הרבי בתמיהה, "יש לה רק...", ובעצמו
סירב לחזור על המילים הקשות. דבריו בהמשך היו
נחרצים. "סע בחזרה לארץ הקודש. עליכם לפנות אל פרופסור אריה דורסט (אז מנהל המחלקה הכירורגית במרכז הרפואי הדסה עין כרם בירושלים) ואִמרו לו ששלחתי אתכם אליו".
"אבל הרופא אמר שניתוח
רק ידחה מעט את הפורענות ואין סיכוי שיתגבר על המחלה", ניסה הדוד לומר. הרבי קטע את דבריו ושב בנחישות על אמירתו: "הפרופסור ינתח, ותראו שלא יישאר
סימן". את דבריו סיים הרבי בברכות שהרעיף על הנערה החולה: "שתבריא לגמרי, והקב"ה ייתן לה שנים טובות וארוכות, ויהיו לה בנים ובני בנים".
הרב שפיצר הנרעש ניסה שוב
לומר משהו על דברי הרופאים, אולם גם הפעם הרבי
מנע ממנו לפרט את התחזיות הקשות: "אין צורך, היא כבר בריאה!", חתם.
נרגש ומשתאה יצא הרב שפיצר
מחדרו של הרבי. למחרת בבוקר פגש את
הרב קליין ובישר לו: "היא כבר בריאה". הרב קליין הנהן בהסכמה. הוא אף סייע לו להקדים את מועד חזרתו ארצה, כדי למהר לקיים את הוראת הרבי.
ביום ראשון הבא כבר ליווה
הרב שפיצר את אחיו למרפאתו של הפרופסור דורסט. בתחילה סירבה המזכירה לקבלם, אולם דין ודברים רגשני שניהלו עמה הגיע לאוזניו של הפרופסור, וכששמע שהרבי שלחם – מיהר לקבלם בחביבות, אף
שהופתע מאוד מתוכן הפנייה.
"אנסה לנתח אותה וה' יעזור!", אמר לאחר
שעיין ממושכות בתיקה הרפואי. ביום רביעי באותו
שבוע ביצע הפרופסור את הניתוח. כנגד כל הסיכויים, ומול עיניהם המשתוממות של הצוות הרפואי ובני המשפחה, התרפאה החולה לגמרי. בחלוף
הזמן אף נישאה וילדה ילדים בריאים!
השנים חלפו. הרב שפיצר נזדמן ל'ניחום
אבלים', ושם פגש פתאום את הפרופסור דורסט. כשהציג את עצמו לפניו עלתה ארשת של התרגשות על פני הפרופסור, והוא הוסיף את חלקו בסיפור: "אני זוכר שביצעתי את הניתוח, ובמהלכו הצלחתי לסלק את הבלוטות הנגועות. עם זה עליי להודות שהייתי פסימי למדיי. המחלה התגלתה בשלב מאוחר מאוד, ובמצב הזה היא כבר חודרת למחזור הדם ושולחת תאים ממאירים
שמתפרצים בכל הגוף.
"זו הסיבה שהרופא המטפל סירב לנתח את הנערה, מפני שביצוע הליך כזה, כאשר
סיכויי הריפוי אפסיים, אינו עולה בקנה אחד
עם האתיקה הרפואית. הסכמתי לבצע את
הניתוח רק לנוכח בקשת הרבי, שאת שמו שמעתי. אבל העובדה שהניתוח הצליח והנערה נרפאה לגמרי – זה נס. כמה מחבריי הרופאים
אינם אוהבים לשמוע זאת, אבל אני מאמין בכוח
עליון. כאן ראיתי ממש נס משמים", חתם הפרופסור דורסט את דבריו.
