נקודה שבועית פרשת "לך לך" ה'תשע"ח

פרשת השבוע שלנו מפגישה אותנו לראשונה באופן משמעותי עם אברהם אבינו. בתחילת הפרשה מסופר: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך... ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן".

התורה בוחרת להדגיש את גילו של אברהם ואם נעקוב אחרי סיפור חייו בפרשות הקרובות נראה שרבים המקרים שגילו מוזכר בסמוך לכל מיני מעשים ומצבים שהוא עובר.

אפילו חז"ל במדרשיהם טורחים לספר לנו על ציוני גילאים שונים אצל אברהם: גיל שלוש הכיר את בוראו, בגיל 48 נבנה מגדל דור הפלגה, בגיל 52 גייר אברהם את האנשים בחרן.

הרב נבנצאל מסביר בדרשותיו שציוני הגילאים השונים לאורך חייו של אברהם מעידים בפנינו על התפתחות בתהליך בניית אישיותו של אבי האומה. 

כל השנים האלה בונה אברהם את אישיותו ובעיקר את הכרתו בבורא עולם ובהתאם לכל שלב בא לידי ביטוי יחסו אל הקדוש ברוך הוא. בכל מדרגה בחייו מתעמקת אצל אברהם הידיעה העמוקה בהנהגת ה' בעולם למרות שכבר הכיר במציאותו בגיל 3. בכל פעם מתגלה בפניו שפע אלוקי אחר ובכך הוא משיג מידות בדרכי טובו של ה' בעולמו.

הדבר שאנו לומדים מעניין זה אצל סיפור אברהם בתורה שהכול בחיינו גם נעשה בשלבים. כשם שאברהם אבינו, האבא הראשון שלנו הכיר את אלוקיו בהדרגה ובשלבים שנמשכו לאורך שנים גם אנחנו עוברים ובונים את אישיותנו לאורך שנים. אל לנו להיבהל מתהליכים ארוכים וממשימות גדולות. בהתמדה ובעקביות אנו יכולים וצריכים להתמודד עם אתגרים בחיינו.

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר כ"ט סיון ה'תשע"ז

 אין אדם אחד בעולם שלא נאלץ להתמודד עם ביקורת שלילית ותלונות על מעשיו מגורמים שונים שסביבו.  הכוח שניתן בנו הוא לבחור האם הביקורת לטובתנו או לא וכיצד לפעול.

   אתה והם ואהרן מחר )טז, טז(. סופי התיבות הללו - המן. כתב רבנו אפרים: שבא לרמוז כי המן וקורח שווים במחלוקתם, זה נלחם עם משה שהיה גדול הדור וזה נלחם עם מרדכי שהיה גדול הדור, זה מת בירידה לתוך האדמה וזה מת בעליה שתלאוהו על העץ למעלה מן האדמה.

   בוקר ויודע ד' את אשר לו (טז, ה). בבוקר ניכר מי שהוא מלגיונו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, כי בלילה נעורים גם אנשים שאינם מהוגנים, אבל בבוקר אינם משכימים רק אותם אשר לבבם בוער לעבודת הבורא ית"ש, ומתגברים כארי לעשות רצון אבינו שבשמים, ועל כן מי שקם בבוקר נראה וניכר שהוא ירא שמים (. כ"ק אדמו"ר מהר"א ט"ב מסאטמער שליט"א)

     בוקר וידע ד' (טז, ה). בוקר לש' ביקור, היינו האיש אשר הוא מבקר את עצמו, אשר הוא ממארי דחושבנא ועורך חשבון נפשו היכן אוחז הוא בעולמו,  הוא אשר יהיה "יודע ה' ('". על ישראל שלום)

     בנוהג שבעולם, הדיוט העולה לגדולה, מיד הוא מוריד מגדולתם א?? ראשי העם ונכבדיו שהיו לפניו. לעומת זה, מגביה הוא שפלים, הדיוטים שכמותו, שיהיו כפופים לו וסרים למשמעתו. לא כן דרכו של אדם גדול שנעשה מנהיג על הצבור הוא נוהג כבוד בזקני העם וחכמיו ואינו נושאי פנים להדיוטים הקופצים בראש. וזה שאמר משה, לא חמור אחד מהם נשאתי, לא העלתי אף אחד הדומה לחמור, ולא הריעותי את אחד מהם, היינו המיוחד שבהם, לא קיפחתי אף אחד מטובי העם, להורידו מגדולתו. (הרבי ר' שמעלקע מניקלשבורג זי"ע)

     במקום לאלף את הקיבה בתעניות מוטב לאלף את הלב.

     בקידושא רבה בשבת פרשת קרח תשכ"ד, אמר כ"ק האדמו"ר ה"אמרי חיים" מויז'ניץ זצוק"ל, אודות דברי רש"י ז"ל "וקרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו", והעיר "זה היה כל החיסרון שלו שהיה פיקח מדי, אלא צריכים ללכת בתמימות". )מאיר החיים, ח"ד, ע' רכ"ד(

     ויקח קרח (טז, א). "ויקח", אם האדם לוקח לעצמו מדרגות גבוהות בפעם אחת ולא הולך לאט לאט ממדרגה למדרגה, אזי ההבטחה הוא, "קרח" שיהיה לו רפיון ויבוא לקרירות ח"ו. (היהודי הקדוש מפשיסחא זי"ע)

ויאמר ה' אל משה לך אל העם וכו' והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר כל הנוגע בהר מות יומת (יתרו -י ,יט )יב (פנינים – שבועות)

     כל הלומד את הפסוקים הללו המתארים איך ובאיזה אופן אמר הקב"ה להכין את עם ישראל לקבלת התורה, ישים לב, שהקב"ה נתן ציווי מיוחד ש ( חוזר על עצמו מספר פעמים) למשה רבנו שיזהיר את עם ישראל לבל יקרבו להר, וגם נתן לכך הוראה מיוחדת "הגבל את ההר", וכן מזהירה התורה: "כל הנוגע בהר מות יומת" ", לא תיגע בו יד, כי סקול יסקל או ירה יירה וכו "' ", והכוהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן ייפרץ בם ". ולכאורה צריכים להבין מה פשר האזהרות וההקפדות בדבר זה באופן נחרץ כל כך יותר משאר כל הדברים ? אלא, שמעתי מהמגיד הנודע הגה"צ רבי אהרון טוייסיג שליט"א לתת הסבר מיוחד לכך,

     בהקדם סיפור שאירע בישיבתו של הסבא מקלם זי''ע : בישיבתו של הסבא מקלם הייתה מוקמת גדר סביב בנין הישיבה,  והבחורים שהגיעו מידי יום לבנין הישיבה, היו צריכים לעשות עיקוף קטן בכדי להגיע לפתח בנין הישיבה. יום אחד, מביט הסבא מקלם מחלון ביתו, שהיה מול בנין הישיבה, ורואה את אחד הבחורים מתקרב לבנין,  אך במקום לעקוף, החליט לקצר ולקפוץ את הגדר וכך לחסוך את העיקוף . הביט בו הסבא ושמר זאת לעצמו. אך למחרת שוב נשנה אותו מקרה, וביום השלישי שוב קרה מקרה זה . נכנס מיד הסבא לתפילת שחרית, ולאחר התפילה, הורה לבחור לקחת את חפציו ולעזוב את הישיבה, מקומך אינו כאן! פסק . כששמעו זאת בני הישיבה ורבניה , נדהמו לשמוע על העונש החמור שנענש אותו בחור והכל התלחשו : מי יודע איזה עוד דברים שאינם ידועים, גרמו לעונש כל כך חמור!... כששמע זאת הסבא מקלם, נכנס אל היכל הישיבה ועלה על הבימה ופתח בקולו: לא! אין פה עוד שום סיפורים לא ידועים, וכל מה שלוחשים אין זה אמת כלל! אלא מה כן?... המשיך הסבא ואמר: כשאני ראיתי את הבחור הזה קופץ את הגדר פעם אחת, שנייה, שלישית, הבנתי שבחור זה כבר עבר הרבה איסורים "! אם בחור קפץ גדר אבנים אחת, מי יודע כמה גדרים וסייגים בעבודת ה' הוא כבר עבר!"... והמשיך להסביר, כשאדם עושה ועובר על משהו שיגרתי שכולם עושים מידי יום, כגון דבר זה לעשות עיקוף קטן, והולך ומשנה ממה שכולם עושים, סימן שבעוד דברים, הרבה יותר נשגבים, אינו פוחד לשנות ולעשות דין לעצמו . אם אדם עושה קיצורי דרך, מי יודע עוד כמה "קיצורים" הוא מרשה לעצמו!...

     ואכן לאחר זמן מה הובררו הדברים וראו שהסבא מקלם צדק בשולחו את בחור זה מן הישיבה . ועל פי זה הסביר הגר"א טויסיג ואמר: מובן למה הייתה כל כך ההקפדה בהר סיני על כך שלא לעלות להר ולא לפרוץ את הגדר, כי כשהקב"ה הולך לתת את התורה והחוקים והמשפטים, הגדרים והסייגים, רצה להמחיש לפנינו עד כמה הם חמורים פריצת גדר גשמית , כי אם אדם משנה מהליכות עולם וסדרים רגילים, יכול הוא בקלות גם לפרוץ גדרים וסייגים של התורה הקדושה...

יצחק אלחנן שמאלה!!!  )ממשנתה של תורה(

     לקראת יו"ט קבלת התורה, נביא בשביל לעורר לב העם לשאיפות ולגדלות כפי שנוהג לספרו הגאון הגדול רבי ברוך מרדכי אזרחי שליט"א מידי שנה במחנה "בני תורה" במתק שפתיו ובלשונו הנודעת לתהילה:

     יצחק אלחנן בן ארבע, בן חמש. יצחק אלחנן הולך לחיידר, ההורים משתדלים ומתפללים, לא מונעים דבר. הם הולכים ומבחינים שישנם מעט קשיים, ה"ראש"  לא כל-כך מבריק. יצחק אלחנן עולה כיתה ועוד כיתה, הקשיים גוברים; עושים ככל שניתן. יצחק אלחנן חוגג "בר מצוה", מלמדים אותו היטיב את הדרשה,  איכשהו הבר מצווה עוברת, והוא נכנס לישיבה קטנה, צולח שלש שנים בקושי רב ועולה לישיבה גדולה. קשה לו ליצחק אלחנן, ההורים עוזרים לו, מצמידים לו "אברך", ילד טוב הוא יצחק אלחנן. משתדל מאוד.  יצחק אלחנן בן תשע עשרה, בן עשרים. מתקבצים להם כמה "יועצים" וממליצים להורים: הבן שלכם, כנראה, לא כל-כך מוכשר, הוא לא "בנוי" ללימוד תורה, לא נורא, הוא יהיה איש טוב, יתפרנס ביושר מעמל כפיו. הוא כמובן ימשיך לצעוד בדרך הטובה בה חונך, הוא יהיה יר"ש ותומך תורה הוא יהיה איש טוב.

     יצחק אלחנן יוצא אל שערי החיים, לא היה דבר טוב במקומו שלא היתה ידו בו:  חברת גמ"ח; חברת משניות; חברת חיי אדם; חברת עין יעקב; חברת תהילים;  יצחק אלחנן היה פוקד כל נזקק ונצרך וממילא מחסורו. וכשהגיע לעונת "האיש מקדש" נשא לאישה את זוגתו הצדקת ויחד המשיכו בכ?? מפעליהם הטובים. נולדו להם בנים ובנות צדיקים וצדיקות כולם בני עליה, לומדי תורה. מהם ת"ח מופלגים, נולדו נכדים וגם נינים יצחק אלחנן בן שישים, בן שבעים, בן שמונים. הגיעה עת "כל האדם" וסביב מיטתו כל ידידיו מכריו ובני משפחתו, כל העיירה זועקים ביחד "שמע ישראל" ויצאה נשמתו באחד.

     יצחק אלחנן עולה למעלה, צועד בצעדים מאוששים לעבר שולחנו של מקום , והנה בצד שמאל דלת צרה: "מה זה שם?" הוא פותח חרך צר ורואה אש מתלקחת "אוי גהינם!" הוא בורח. מה ליצחק אלחנן עם גיהינום? יצחק אלחנן נזכר במטען היקר שהוא נושא איתו אוצרות של מצוות ומעשים טובים, זרע ברך ה '. הוא ניגש לצד ימין חיוך על שפתיו, פותח את הדלת, מכניס רגל ועוד רגל ועניו רואות צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם. עיני יצחק אלחנן אורו: זה המקום!  מבקש רבי יצחק אלחנן להיכנס פנימה, ולפתע הוא שומע כרוז צועק ומכריז : "יצחק אלחנן שמאלה"!--- שמאלה?! כנראה זו טעות; יצחק אלחנן רוצה להמשיך לפנות ימינה, אך כמו כח תופס אותו בעורפו, הכרוז אינו מרפה: "יצחק אלחנן שמאלה"!---  יצחק אלחנן כבר לא מחייך: מדוע שמאלה? הן הרבה מעש"ט עשיתי בימי חיי, לא הרעתי לאיש?! והוא נענה: אכן, מעשים טובים רבים בידיך, ידענו צדקותיך:  אבל יצחק אלחנן, ר - צ - ח - ת ! - את מי רצחתי? אני כל ימי עסקתי בלהחיות בני אדם במטותא מכם, מעולם לא רצחתי. אך הם, הדיינים של מעלה בשלהם: יצחק אלחנן, ר-צ-ח-ת! - את מי? והוא נענה: את רבן של כל בני הגולה הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור ! אתה צדיק, עשית הרבה מעש"ט. אבל רצחת! רצחת את הפוטנציאל שלך את ה"בכוח" שלך את מה שהיית מסוגל להיות. מהיום שהתייאשת מלהשתדל ולהתאמץ, מהיום שהפסקת לשאוף, רצחת! אין שום ברירה, לך שמאלה! יצחק אלחנן פונה שמאלה בגו שפוף ובדמעות מתוך הבנה וקבלת הדין. מבין שבצד ימין יושבים אלו ששאפו, אלו שהתאמצו, אלו שלא התייאשו, אלו שלא נשברו ומיצו את כל כוחותיהם, הם יושבים שם עם החזון איש ור' חיים עוזר על יד אביי ורבא והתנא הקדוש רבי עקיבא ליד משה רבנו וכל הצדיקים, שכל ימיהם התאמצו ושאפו!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"א חשון ה'תשע"ז

 

  אדם חייב לדעת, אם חס ושלום נגזרה עליו גזירה, הוא יכול וצריך להתמודד אתה. צדיק וישר הוא, ברוך גוזר ומקיים.

     גַּם לִגְמַלֶּיך אֶשְׁאָב (כד, יט.) - נראה לרמז בזה גודל מעלת המחזיקים ידי תלמידי חכמים, הם תמכי אורייתא אף שאין בהם תורה אף על פי כן, גם הם ראויים לשכר טוב ולהשפעות טובות. וזה הפירוש גם לגמליך, הם הגומלין חסדים. אשאב להשפיע להם כל טוב וחסדים רבים. (תפארת שלמה)

     הגאון הגדול רבי שלום כהן שליט"א: "נכון שלתמוך בלומדי תורה זה דבר גדול מאוד, אבל זה לא מספיק. עליכם למצוא פנאי ביום ולעסוק בתורה בעצמכם"

     המהות של עם ישראל זה כוח הבחירה. לעמוד מול הטוב ומול הרע ואז להחליט לבחור בחיים. וזה הברכה הגדולה ביותר שיכולה להיות לאדם. לעשות טוב מכוח רצונו האישי. ולא מתוך כפייה של גורם אחר.

בזכות הכנסת ספר תורה (פניני בית לוי, גליון 407)

     אדי מינץ התעורר לאטו, ידו נשלחה מאליה אל מפסק השעון שעדיין לא צלצל, תוך כדי נזכר... אין פגישת עסקים היום, אין שיחות טלפון ואפילו לא טיול מאורגן המחייב לעמוד בלוח הזמנים, אלא סתם חופשת רווקים ללא התחייבות בארץ ישראל. בעצם, חשב לעצמו, מה גרם לאותה דחיפה פתאומית לטוס לישראל, ולעלות לירושלים? נזכר באזהרתו של אחד מידידיו שאמר לו: ”ירושלים אינה עוד עיר יפה בעולם, אלא משהו אחר שקשה להגדיר נמצא בה בריכוז גבוה “. כן, כך דיברה סבתא הזקנה והקטנה שנפטרה לעולמה בעודו ילד, ומאז שהלכה לה, נסתם הגולל על העולם הישן שעבר עליו הכלח כדברי הוריו. היא גם התרימה הרבה את אבא לטובת ירושלים. מוזר שאף פעם לא סרב לה. מפזמת הייתה לעומתו בקול עליז: שלח לחמך על פני המים לירושלים, אל היושבים אצל שער השמים.

     קשר מיוחד היה לו עם סבתא, ברית של סוד ושתיקה שלא ידע מה פישרה, אבל הייתה. והנה הוא כאן וגם זיכרונה נתבהר וחוזר, אכן מוזר.  הוא הציץ בשעון, עדיין השעה מוקדמת לארוחת הבוקר.  מחלון חדרו בקומה השישית, נשקפה היא וחיוך דק נפרס אליו באלפי גוונים מעל בתי האבן עטורי גגות אדומים. הוא לבש בזריזות את בגדי הספורט, החליק למטה במעלית ויצא בצעד קל מן המלון.  שלושתם חברו עליו כאחד, כחול השמים הדהים את עיניו,  משב צונן הטיח בושמו בנחיריו והשקט כה באוזניו.  מה קורה כאן? שאל את עצמו, הלא אין זו עיר רפאים. אך משראה אותם פוסעים במתינות ומנידים בראשם לעברו בחיוך, הצטלצלה המילה ”שבת“ בחלל האוויר והבין.  סקרנות משונה התעוררה בו לראות מה מסתתר מאחורי השקט, מה הם עושים בבית הכנסת, די והותר כנסיות ראה בחייו, אולי הגיעה השעה לראות גם בית כנסת יהודי בפעולה.

     אדי עצר לפני הבניין בו נבלעו האנשים. עכשיו הצטער על תלבושת הספורט, גם כיסוי ראש לא היה לו, היסוס התגנב ללבו וכבר חשב לסגת ממחשבותיו, כאשר הבחין בדלת הקטנה הפתוחה אל גרם מעלות בצד הבניין. בדחף פתאום התגנב פנימה, אשקיף עליהם מאחורי הקלעים, מעזרת הנשים. למזלו הייתה העזרה ריקה מאדם, וכך יכול היה לעקוב אחר המתרחש מתחתיו באין מפריע.  האמת שקצת התאכזב. קשה היה לו להגדיר מה הדבר שציפה לו, האם יופי מופלא, מנגינה ערבה, גילוי רוחני נשגב או שמא השתפכות נפש נרגשת? על כל פנים, אני לא קונה את זה, אמר לעצמו. בעצם גם לא ניסו למכור לך דבר, הודה.  אכן, משנפתח הארון וספר התורה הובל אל הבימה, נשתתק אדי מינץ במקומו, עיניו עקבו אחר גליל הקלף העבה שנפרס על השולחן ממש מתחתיו, יכול היה לראות בברור את ציור האותיות המרובעות אשר כמו קפצו לנגד עיניו.  קול הקורא בתורה נשמע באוזניו, כל היתר נשכח, רק יופי מופלא מנגינה ערבה, מעמקי מסתורין רחוקים, גילוי רוחני נשגב, אכן נפשו נרגשת הייתה עד מאוד משתפכת בדמעות. ” שלושת אלפי שנה שאנו קוראים בה מדי שבת בשבתו. זה קשר אשר לא במהרה אפשר לנתקו ואליו נקשרתי גם אני “. כך ניסה להסביר אדי גם להוריו המודאגים את פשר הליכתו הקבועה מדי שבת לשמוע את קריאת התורה בבית כנסת אורתודוקסי שבקליבלנד.

     ''תראה בן“, אמר לו מיסטר מינץ, ”כל זמן שהיית נוסע לבית הכנסת במכוניתך וחוזר, אני יכול להבין איך שהוא, אבל עכשיו שאתה הולך ברגל שעה וחצי הלוך ושעה וחצי חזור,  אינני יכול להבין את השיגעון ועוד במעמדך“ . ”אתה צודק אבא, גם אני לא מבין מדוע אינני יכול לוותר על בזכות הכנסת ספר תורה כך אבל בנפשי הדבר, כך אני חש“ . ”מצד שני לא אוכל לפגוע ברגשותיהם של אנשי בית הכנסת אשר מקבלים אותי כאחד מהם. מלבד זאת, היום אני מתחיל להבין שאינני יכול להיות קשור לתורה כתינוק מגודל מבלי לדעת טעמו של דבר. לכן החלטתי לעבור לגור סמוך לבית הכנסת, ללמוד את העסק ברצינות על מנת להצטרף לקהילה בעיר כיהודי מן המניין “. זה היה יותר מידי לבעל אחוזת מינץ המפורסמת ולאשתו האצילה, שניהם מראשי המי ומה בחברת בעלי המאה בקליבלנד.  אמו צנחה ברפיון איברים ואילו אביו הביט בבנו יחידו, נפנה לפתע לאשתו ואמר: ”הסבתא ניצחה“, ולא הוסיף עוד. ” כן“, אמר אדי בניסיון להמתיק את ”הבשורה המרה“, ”לא יזיק גם לכם להיות סבתא וסבא בקרוב, זה צעד מתבקש מיהודי מתחדש כמוני עכשיו''.

     כעבור שנה נזדמנו אנשי קהילת קליבלנד לירושלים. כמובן שלא נמנעו מלסור אל רבם הזקן שעלה מזה כמה שנים להשתקע בעיר הקודש.  הרב שדאג לשמור על קשר חם ורצוף עם בני קהילתו לשעבר,  התעניין גם הפעם בכל הנעשה בה. בין השאר סיפרו לו גם על חבר הקהילה החדש אדי מינץ, ועל דרכו המוזרה ליהדות שעברה מקליבלנד לירושלים וחזרה דרך קריאת התורה. ” מכל סיפורי ההשגחה המלווים את השבים למקורם“, שחו המבקרים לרב, ”עדיין לא שמענו שהתורה בעצמה קראה ליהודי לשוב מבלי שהבין בה מילה. הלא אתה, כבור הרב,  הכרת היטב משפחות רחוקות, איך אפשר להסביר תופעה משונה זו?“  נענה הרב שהיה נרגש בעליל לעומתם ואמר: ”לא נביא ולא בן נביא אנוכי לגלות נסתרות ההשגחה. אבל אספר לכם מעשה שקרה לפני ארבעים שנה בקליבלנד:

     יום אחד התברר שספר התורה נפסל לקריאה ונידון לגניזה. לרכישת ספר חדש לא היה די כסף, אי לכך זימנתי אלי מספר גבאי צדקה על מנת להטות שכם יחדיו למגבית מצווה זו. ראשונה לכולם נלחצה לעזרתנו גבאית צדקה מבוגרת מסוג הנשים של הדור הישן,  אישה נלהבת לכל דבר שבקדושה. הסברתי לה את מעלת זיכוי הרבים שיש כאן ודחיפות הדבר וביקשתי ממנה שתיטול אף היא חלק בגיוס התרומות.  שאלתה הראשונה הייתה מהו הסכום הנדרש לקניית ספר.  למשמע הסכום הנכבד, הרצינו פניה, אחר הרהור אמרה: ”כבוד הרב, האם יורשה לי לתרום את הסכום כולו?“ ”אכן זו שאלה רצינית שאת צריכה לשקול בזהירות“, השבתי, מופתע לא מעט. ” כבוד הרב, אל תבין אותי לא נכון“, אמרה, ”לא לחסכונותיי אני חוששת, שהרי זו להם ההשקעה הבטוחה ביותר, רק שאולי אין זו דרך ארץ לחטוף מצווה חשובה כל כך כולה לעצמי“. ”נו“, אמרתי בחיוך, ”אם כך את סוברת ודאי יש לך סיבה חשובה לחרוג הפעם מטבעך“. ”אכן“, השיבה הצדקנית הזקנה, ”תקווה ובקשה גדולה יש לי בעניין זה“. ”ומהי?“ התעניינתי לדעת. ” רצוני לבקש שבזמן חנוכת הספר, עת יקראו בו בציבור בפעם הראשונה יעוררו רחמים על נכדי הקטן המאושפז מאז לידתו בבית החולים, יתברך בזכות התורה לרפואה שלימה ויוכל להיכנס בבריתו של אברהם אבינו במהרה“.

     ואכן, בקשתה נענתה במלואה, בשבת הראשונה שקראנו בספר התורה המהודר, נתברך התינוק, וזמן קצר לאחר מכן נכנס לבריתו של אברהם אבינו ונקרא שמו בישראל – אדי בן יעקב מינץ.  שבת שנייה, לאחר ארבעים שנה, הגיע אדי חביבנו זה לירושלים, לבית הכנסת הסמוך למלונו אשר לא במקרה הוא בית הכנס של יוצאי קליבלנד, ובוודאי לא במקרה הציץ בזמן קריאת התורה בספר שתרמה סבתו עליה השלום, זה הספר שעלה עמנו לארץ ישראל לפני כמה שנים, ממנו שמע את מה שראוי לנפש יהודי לשמוע והשלים את מעגל הברכה, שהרי כך אנו מברכים את התינוק בבריתו: שכשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים“, סיים הרב את דבריו.

     אדי עצמו קיים את אשר הבטיח להשתדל בו, ולקראת סוף השנה הכניס את בנו הראשון בבריתו של אברהם אבינו לשמחת הסבא והסבתא מינץ.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

נקודה שבועית, פרשת השבוע "בהעלותך" ה'תשע"ו

לאחר הכנות רבות מוכנים בני ישראל לצאת למסע הגדול שלהם במדבר אל עבר ארץ ישראל, והם מתכוננים להם על פי תבנית המסע של השבטים שתהיה בדרך הארוכה.

רגע לפני היציאה מנהל משה רבנו שיחה עם חותנו יתרו ופונה אליו בבקשה מיוחדת: "...נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם לכה איתנו והטבנו לך כי ה' דיבר טוב על ישראל" - יתרו מקבל פניה אישית להמשיך במסע יחד עם בני ישראל, אך יתרו לא נענה לקריאה הזאת ועונה עליה בשלילה, ודווקא כהן מדיין, שראה את נפלאות ה' ביציאת בני ישראל ממצרים ונטש את עמו לטובת עם ישראל על מנת להיות עם חותנו ומשפחתו רוצה דווקא עכשיו לשוב חזרה אל ארץ מולדתו וביתו: "לא אלך, כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך".

אולם משה ממשיך להתעקש וממשיך לבקש: "אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת חנתנו במדבר והיית לנו לעיניים" - משה מראה שהוא זקוק ליתרו כיועץ מיוחד בעל מבט אחר על ישראל מהצד עם הסתכלות אחרת,כפי שכתוב במשרש ילקוט שמעוני: "כל דבר ודבר, שנתעלם מעינינו,תהא מאיר עינינו בהן" - משה מצפה ורוצה שיתרו ישמש כזוג עיניים חיצוניות על ישראל ומעשיהם.

אך מדוע צריך משה זוג עיניים נוספות של יתרו?

ר' יוסף חיים בספרו הבן איש חי מסביר שליתרו הייתה תכונה ומעלה שהייתה חייבת להיות נגד עיניהם של ישראל בכל המסעות. זו מעלה שהייתה דווקא ליתרו ולא הייתה לאף אדם מישראל. זה מבט שהיה רק ליתרו גם אם היה כזה שהלך נגד הזרם של ישראל.

משה מסביר ליתרו דברים חשובים ביותר לגביו, שהם כעם זקוקים לו מפני שהוא מהווה סמל להתגברות על קשיים וליכולת להתמודד איתם וכעת כאשר עם ישראל מתחיל את הליכתו במדבר הקשה הוא עלול להישאב למרירות ואולי יגרמו לכך שיירתע מהמשך הדרך, והנה דווקא בנקודה הזאת מבקש משה מיתרו שישמש לעם ישראל להיות "עיניים".  שעם ישראל יוכל לשאוב ממנו כוחות בשעות הקשות מפני שדווקא הוא יתרו הגיע והצטרף לעם ישראל במדבר בגלל הכרת הטוב ומרצונו החופשי למרות המעמד המיוחד שיש לו בארצו.

משה מבקש מיתרו שיהווה אור בעיניים לעם ישראל!

שבת שלום ומבורך!

תודות : לצחי מיכאלי

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

תבנית,מסע,שבטים,יתרו,מדיין,עיניים,הסתכלות,מצפה,נגד הזרם,להתמודד,מרירות,