אמרי שפר י"ט תמוז ה'תשע"ח

אמרי שפר י"ט תמוז ה'תשע"ח

 אם אדם יעקור מלבו את המחשבה בדבר שלימות מידותיו ויכולתו לעמוד בניסיונות, יגרום הדבר להערכה מחודשת של מעשי הזולת. לכן סמכו חז"ל את שתי הדרישות: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", "ואל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" – אחת אצל רעותה. אם אדם לא יאמין בעצמו ולא יחשוב שתמיד יגבר על יצרו ויעמוד במבחן, הרי שגם יבין שאין לו לדון את מעשי חברו, כל זמן שלא עמד בהצלחה במבחן דומה.

     אם אדם יש לו את מידותיו של בלעם הרשע, גם אם הוא ישב כל היום בישיבתו של אברהם אבינו, הוא עדין יהיה תלמיד של בלעם הרשע.

     בכל מעשה שאדם גורם צער לחברו - נענש, ואף אם יעשה צער על חינם לבהמה, כגון ששם עליה משאוי יותר מיכולתה לשאת, ואינה יכולה ללכת ומכה אותה - עתיד ליתן הדין, שצער בעלי חיים דאורייתא. (ספר חסידים סי' תרסו(.

     האדם שומע מה שהוא חפץ לשמוע, מה שנקרא שמיעה סלקטיבית, האדם בוחר מה לשמוע ומה הכוונה. (שמואל אייזיקוביץ)

ברכה (אפריון שלמה, עלון 252)

     "ונפלו אויבכם לפניכם לחרב" . אומר רש"י: שיהיו נופלים לפניכם שלא כדרך הארץ.  כשעם ישראל עמלים בתורה ושומרים את המצוות, אז האויבים שלנו נופלים בדרכים לא טבעיות.  אפילו אם יהודי רחוק מתחזק אפילו טיפה באמונה, הוא יראה איך האויבים שלו נופלים בדרך של ניסי ניסים!

     פעם אחת החבר'ה התארחו אצל אחד החברים שהיה דתי.  טוב, מגישים להם אבטיח, וזה לא נעים...  יושבים אצל אדם דתי, חייבים לברך.  אבל מה מברכים על אבטיח?  אחד אמר 'מזונות', השני אמר 'בורא אבטיחים '... אבל היה שם אחד שאמר בביטחון: מברכים עליו 'שהכול!'.  למה אתה כל כך בטוח בעצמך? שאלו אותו החבר'ה...  והוא סיפר להם את הסיפור הבא:

     במלחמת יום הכיפורים, המצב היה מאוד קשה...  היינו גדוד של טנקים וכולם ספגו פגיעות קשות. הטנק שלנו עוד המשיך לתפקד, אך מאחר וראינו שאנחנו ניצבים לבדנו מול הטנקים הסורים, כמעט אמרנו נואש...  המפקד של הטנק עמד ושאל: מישהו פה יודע איזו תפילה ? אף אחד לא ענה ... נו, מאיפה נדע תפילות...?!  אבל אז נזכרתי שכשהייתי ילד, כל פעם שסבא שלי נתן לי סוכרייה, הוא היה אומר לי להגיד: "ברוך אתה ה', א-לוקינו מלך העולם, שהכול נהיה בדברו!".  מיד אמרתי למפקד: אני מכיר תפילה... " ברוך אתה ה' א-לוקינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו!". טוב, המפקד מכניס פגז לתותח, ומבקש מכל צוות הטנק:  כולם ביחד... התחלנו כולנו צועקים: "ברוך אתה ה', א-לוקינו מלך העולם, שהכול נהיה בדברו!", ובוווום! טנק סורי אחד הלך.  מעמיסים עוד פגז, ושוב פעם כולם ביחד: ברוך אתה ה'... שהכול נהיה בדברו! ובוווום! עוד טנק סורי הלך.  וכך התפללנו והפלנו 30 טנקים סורים עד סוף המלחמה...  אז אם "שהכול נהיה בדברו" זה טוב בשביל טנקים סורים,  בטוח שזה גם טוב בשביל האבטיחים...!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ה' תמוז ה'תשע"ח

 אוי לדור מליצנים המתנקשים קשות במנהיגי ישראל בכל דור ודור החל מאברהם אבינו שליצני הדור אמרו מאבימלך נתעברה שרה ועד ימינו, וככל שהדור יותר ריק מתורה ומצוות, מספר הליצנים הוא יותר גדול כביאורו של רש"י במסכת קידושין: וזה שאינו באחד מאלו, לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ, במה יתעסק אם לא בליצנות.

    אין חרטה עמוקה יותר מחרטה שאין בה תועלת.

     אם לא התורה הקדושה, שהיא דבר קבוע, שהיא דבר יציב שלא זז 3,000 שנה, אין דבר כזה ערכים... כל השאר בר חלוף! - זאת חוקת התורה, והחוקה לא תהא מוחלפת!

     בצאת ישראל ממצרים היו בני ישראל בחינת ילדים וכבר התחיל להתבלט נגע הפלגנות ודברי הריבות, אז עדיין הייתה אפשרות להשתמש בשיטה של "והכית בצור", אולם משהתבגר העם אחרי ארבעים שנות נדידה במדבר והיה עומד על סף הכניסה לארץ כשהמשימה העומדת לפניו היא לכבוש, לנחול ולהנחיל את הארץ, דורשת התקופה – "ודברתם אל הסלע" – לדבר ללא הרף עד שיצליחו להוציא את מימיו.

אותם שמות, אותם תאריכים (שיחת השבוע, גליון 1635)

לולא שמענו את הסיפור שלפניכם ישירות מבעלי המעשה ואימתנו את פרטיו, היינו חושבים שנרקח במוחו של תסריטאי מוכשר. איש שיחנו הוא ברוך בורובסקי , בן 72, כיום תושב מודיעין. בעבר שימש מורה לחקלאות וניהל חווה חקלאית בקריית טבעון.

הוא ורעייתו חיה הם הוריו של אביתר בורובסקי הי"ד, שנהרג בפעולת טרור ב כ' באייר תשע"ג, לפני חמש שנים. אביתר המתין בתחנת האוטובוס בצומת תפוח, ומחבל דקר אותו בסכין והשליכו לתעלה שמאחורי התחנה. המחבל אף חטף את אקדחו וירה לעברו ולעבר בני-אדם אחרים.

מפגש במסעדה

למשפחת בורובסקי קשר רב שנים עם משפחת יעקב מכפר חסידים, מקום מגוריהם בעבר. משפחת יעקב איבדה את בנה אביהוא הי"ד, בפעולת טרור בשכם, ב כ"א באייר תשס"ב, לפני כשש-עשרה שנים. נפילת הבנים חיזקה עוד יותר את הקשר בין המשפחות.

לפני קצת פחות מארבע שנים אירע הדבר. מספר ברוך: "נכדתנו הייתה בביתנו בחופשת הקיץ, וערב אחד יצאנו לצאת לאכול במסעדת 'גרג' בקריית אתא, בכשרותו המהודרת של רב העיר, הרב חיים-שלמה דיסקין . כשנכנסנו למסעדה אמרה אשתי שהיא רוצה לשבת במקום אחד, אני הצעתי מקום שני, והנכדה הציעה שנשב ליד הכניסה".

עגלת תאומים

ברוך ממשיך: "התיישבנו במקום שביקשה הנכדה והתחלנו לעיין בתפריט. למסעדה נכנסו שתי נשים. האחת הוליכה עגלת תאומים. היינו צריכים לזוז קצת כדי לפנות דרך לעגלת התאומים, ואני פלטתי: 'איזה חמודים! איך קוראים להם?'. האם סיפרה ששמם אביתר ו אביהוא . קפאנו במקום. אחרי רגע שאלנו: מדוע קראתם להם בשמות האלה? האם השיבה כי חיפשו שמות של צדיקים".

חיה מספרת: "שיתפנו אותן בקצרה על אביתר שלנו וסיפרנו על צדיקותו הגדולה. על הליכתו באותו יום לטבול במקווה, ובכלל על הליכותיו הטהורות. סיפרנו להן גם על אביהוא, בנה של משפחת יעקב, הטמון בבית העלמין מאחורי בננו".

נר חיים

ואז באה ההפתעה הגדולה: "שאלנו אותן מתי נולדו התאומים. האם השיבה שאביתר נולד בכ' באייר – בדיוק יום השנה של בננו אביתר, ואילו אביהוא נולד אחרי השקיעה, בכ"א באייר – יום נפילתו של אביהוא יעקב . היינו המומים. לא ידענו איך להגיב לנוכח ההשגחה הפרטית הבלתי-נתפסת. וכאילו לא דיי בכל זה, שמו של אב התאומים אושרי ; בדיוק כשם חברו של בננו, שאותו תכנן לפגוש ביום הירצחו... מאז אנחנו בקשר רצוף עם משפחת התאומים". האם, ליאת פינטו , מקריית אתא, מוסיפה: "התאומים שלי לומדים היום בגן חב"ד וחוגגים ארבע שנים".

ברוך מציין כי הסיפור הטריד את מחשבתו זמן רב. "יום אחד אמר לי רב חשוב: אני רואה שהעניין מטריד אותך. עשה מה שכתוב: 'במכוסה ממך אל תחקור'. הפסקתי לעסוק בזה. נראה שבורא העולם רצה להראות לנו שיש נר חיים לזכרם של הבנים". 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

נקודה שבועית פרשת "לך לך" ה'תשע"ח

פרשת השבוע שלנו מפגישה אותנו לראשונה באופן משמעותי עם אברהם אבינו. בתחילת הפרשה מסופר: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך... ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן".

התורה בוחרת להדגיש את גילו של אברהם ואם נעקוב אחרי סיפור חייו בפרשות הקרובות נראה שרבים המקרים שגילו מוזכר בסמוך לכל מיני מעשים ומצבים שהוא עובר.

אפילו חז"ל במדרשיהם טורחים לספר לנו על ציוני גילאים שונים אצל אברהם: גיל שלוש הכיר את בוראו, בגיל 48 נבנה מגדל דור הפלגה, בגיל 52 גייר אברהם את האנשים בחרן.

הרב נבנצאל מסביר בדרשותיו שציוני הגילאים השונים לאורך חייו של אברהם מעידים בפנינו על התפתחות בתהליך בניית אישיותו של אבי האומה. 

כל השנים האלה בונה אברהם את אישיותו ובעיקר את הכרתו בבורא עולם ובהתאם לכל שלב בא לידי ביטוי יחסו אל הקדוש ברוך הוא. בכל מדרגה בחייו מתעמקת אצל אברהם הידיעה העמוקה בהנהגת ה' בעולם למרות שכבר הכיר במציאותו בגיל 3. בכל פעם מתגלה בפניו שפע אלוקי אחר ובכך הוא משיג מידות בדרכי טובו של ה' בעולמו.

הדבר שאנו לומדים מעניין זה אצל סיפור אברהם בתורה שהכול בחיינו גם נעשה בשלבים. כשם שאברהם אבינו, האבא הראשון שלנו הכיר את אלוקיו בהדרגה ובשלבים שנמשכו לאורך שנים גם אנחנו עוברים ובונים את אישיותנו לאורך שנים. אל לנו להיבהל מתהליכים ארוכים וממשימות גדולות. בהתמדה ובעקביות אנו יכולים וצריכים להתמודד עם אתגרים בחיינו.

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר ב' חשון ה'תשע"ח

אברהם אבינו היה מצטיין בהכנסת אורחים, ותמיד היה מטכס עצות מה אפשר לעשות עוד למען האורח, אמר לו הקב"ה "לך לך מארצך" צא אברהם לדרך,  ותיהפך אתה בעצמך לעובר אורח נודד וגולה, אז תדע ותרגיש היטב מה חסר לאורח ומה אפשר עוד להיטיב עמו.

     בספר ׳אוצר אפרים׳ עמד על נקדה מעניינת המתגלה בעשרת הניסיונות שנתנסה אברהם אבינו. הניסיון הראשון שלו היה: ״לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך״. הניסיון האחרון היה עקדת יצחק, וגם שם נאמר: ״לך לך אל ארץ המוריה״. מה משתף בין שני הניסיונות הללו? ב״לך לך״ הראשון ציווה הקב״ה לוותר על העבר שלו, וב״לך לך״ האחרון ציווה לוותר על העתיד שלו, לשחוט את בנו ממשיך דרכו. ובשני הניסיונות עמד אברהם אבינו.

     המילים, ״לך לך״ מורים כי על האדם להיות תמיד במצב של הליכה ועליה בתורה יראת שמים ומעשים טובים ולא במצב של עמידה ודריכה במקום כמו שנאמר אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה', כי כל עמידה במקום סופה ירידה.

     'ואעשך לגוי גדול' – סופי תיבות: כלי. שהוא ראשי תיבות – כוהנים, לויים, ישראל. בכך רמז ה' יתברך לאברהם כי עתיד לצאת ממנו עם ישראל המחולק לכוהנים, לויים וישראל ואשר עתיד לקבל את התורה שהיא 'כלי חמדה' – ורק אם ישמרו עם ישראל את התורה אזי יזכו להיות גוי גדול, גדול ברוחניות ובקרבתו לה' יתברך. 

הַתקֵּן עַצמָך בַפרֹוזדֹור-כדֵּי שֶתִכָּנֵּס לַטרַקלִין (ובחרת בחיים(

     מעשה ביהודי מאזור המרכז שהנכד שלו היה אמור לעשות בר מצווה, אלא שזה היה בארצות הברית אבל הסבא לא התעצל והזמין כרטיס טיסה והתכונן לחצות את האוקיינוס. כשהגיע לשדה התעופה הביא איתו מזוודה ועלה איתה למטוס אלא כשהוא בא להניח את המזוודה במטען מעל המושבים התברר שהמזוודה גדולה מדי והיא לא נכנסת, אז הוא הניח את המזוודה במעבר.. אלא שהדייל עבר בדיוק ואמר לו להכניס את המזוודה למטען ואמר לו הסבא שהמזוודה גדולה מדי והמטען קטן מדי... ואכן גם הדייל לא הצליח להניח את המזוודה במטען, אך אמר לסבא תדע לך שתצטרך להניח את המזוודה עליך כי זה מקום למעבר עם העגלות של האוכל והשתייה ואסור שתהיה פה מזוודה. בלית ברירה הוא הניח את המזוודה עליו, והרגיש סבל נורא ובפרט שזו לא טיסה קצרה אלא זה יותר מעשר שעות, ורק לחשוב שיישב עם המזוודה עליו כל כך הרבה זמן הוא נכנס לדיכאון, מה עושים? במעבר אי אפשר! במטען-לא נכנסת! הוא החליט לקום ולטייל קצת במטוס העיקר שלא ירגיש את הכובד של המזוודה עליו וכך הוא הולך וחוזר...

     והנה לפתע בצד של המטוס הוא רואה מדרגות והוא עלה את המדרגות והנה וילון והוא הזיז את הוילון ונתגלה מול עיניו סלון מפואר עם ספות מיוחדות והוא קפץ על המציאה והתיישב לו באחת הספות כשכולו מתרווח מעונג... אבל העונג לא נמשך יותר מדקות ספורות, כי נכנס הדייל וצועק עליו מה אתה עושה פה, זה מחלקה מיוחדת והמחיר כאן הוא הרבה יותר יקר, אמר לו הסבא כמה צריך להוסיף אני מוסיף, אני רוצה לשבת פה זה נוח מאוד, יש לי עוד תשע שעות טיסה אני לא יכול לשבת כשהמזוודה עלי, אבל הדייל אמר לו, אדון סבא את זה היית צריך לחשוב למטה לפני שעלית למטוס ועכשיו זה מאוחר מדי! הסבא שמע את הדברים וכמעט שזלגו מעיניו דמעות אבל לא על זה שהוא צריך לחזור למזוודה, אלא על המוסר שהוא שמע מהדייל...

     הוא פנה לדייל ואמר לו: 'היה שווה לי כל הטיסה הארוכה הזו עם המזוודה רק בשביל לשמוע את מה שאמרת לי'. הדייל הסתכל עליו במבט תימהוני. הסבא המשיך: 'דע לך למטה זה 'העולם הזה' ולמעלה זה 'העולם הבא'... והאדם יעלה אחרי 120 שנה לשמיים והוא יציג את התורה והמצוות שהוא עשה ויתנו לו מחלקה לפי מה שהוא הכין לעצמו, ויכול להיות מאוד שהמחלקה לא תמצא חן בעיניו ויהיה צפוף וחם ואולי גם יהיה עליו איזה מזוודה כבדה כי לא יהיה מקום במטען והוא ילך לחפש מחלקה אחרת והוא ימצא מחלקות עם הרבה יותר אוכל ומיזוג וספות יקרות והוא יבקש לשבת ולנוח... אבל יבוא המלאך ויגיד לו החוצה זה לא המחלקה שלך ואז הוא יאמר למלאך אני מוכן לשלם כמה מצוות שאתה רוצה אני ואעשה מה שתאמר לי, אני אקיים, רק תן לי לשבת פה אבל המלאך יגיד לו את זה היית צריך לעשות למטה 'בעולם הזה', עכשיו זה מאוחר מדי... 'אתה לימדת אותי מוסר נוראי', אמר הסבא לדייל, 'אני מהיום אתחזק יותר בעבודת ה'.. לפתע הסבא רואה שלדייל ירדו דמעות מעיניו.

     מוסר השכל: וזה האדם צריך להרגיש בעולם הזה שגם אם החיים כאן לא בדיוק כפי המתוכנן ויש פקקים באמצע החיים, יש לזכור, אנו בדרך אל הטרקלין שזה 'העולם הבא' וטובה שעה אחת של קורת רוח והנאה 'בעולם הבא' מכל התענוגים של 'העולם הזה'.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ה תשרי ה'תשע"ח

אומות העולם נחשבים בני נוח, ואנחנו בניו של אברהם אבינו. להיות בן של נוח זה לא לפגוע באחרים, ואילו להיות בנים של אברהם אבינו זה לעסוק בנתינה על פי התורה שתחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים.  

     אמרת הרה"ק מהר"ם מפרימישלא זי"ע וכ"ה ג"כ בספר הקדוש ''אור ישע" להרה"ק ר' אשר ל 'ראפשיצער זי"ע, שלפעמים כאשר נמצא אנשים המגנים את האדמורי''ם, יש לחסידים שלהם חלישות הדעת מזה, ובכן אל יחושו לזה כי כזה כבר היה לעולמים, אשר נח שהתוה"ק בעצמה העידה עליו אשר "איש צדיק תמים היה , " ועכ"ז היה נמצא כאלו שדרשו אותו לגנאי.

     ההבדל הגדול הקיים בין האדם לבהמות, הוא מצד השכל שיש באדם. ולכן עליו להתחזק להתרחק מדרכיהן החומריות ולהידבק בשכלו, כי בזה הוא משיג את היתרון הגדול שלו על פני החיות. ואם לא יעשה כן – סופו יהיה כבהמות וכחיות, כשם שבריאתם והתחלתם הייתה שווה, ביום אחד.

     חז''ל פירשו את לשון הברכה שבפסוק "ונתתי עשב בשדך לבהמתך - ואכלת ושבעת'' (דברים יא,ט''ו) כהוראה: "אסור לאדם שיאכל קודם שייתן מאכל לבהמתו, שנאמר 'ונתתי עשב בשדך לבהמתך' והדר 'ואכלת ושבעת' (בבלי, ברכות מ ע, א) הטעם לכך כיוון שהשבע איננו מרגיש בחסרונו של הרעב.

והיה כי תבוא אל הארץ. (דברים טובים – כי תבוא)

     רבי אברהם דב מאבריטש, ה"בת עין" מז'יטומיר, נהג להכניס לביתו כל שד"ר מארץ הקודש והיה מבקש מהם לספר בשבחה של ארץ ישראל. ויהי היום, הגיע שד"ר מכובד למראה שהתארח בשבת אצל ה"בת עין" וכמובן שבסעודה הפליג לספר בשבחה של הארץ וכל כמה שהוסיף לספר הפציר רבי אברהם דב שיספר עוד, על ירושלים, על מקום המקדש ועל שאר ערי הקודש. השד"ר שכבר סיפר בהרחבה ובדברי מליצה וכל סיפור ומעשה על הארץ ואנשיה שזכר כבר סיפר בהרחבה יתירה, נענה ואמר "ארץ ישראל כה נפלאה היא עד שאין אבניה אבנים רגילות אלא מרגליות הן".

     לאחר אותה שבת החליט ה"בת עין" לעלות לארץ ישראל ולמלא סוף סוף את תשוקת ליבו הטהורה. אומר ועושה.  למרות קשיי הדרך והטלטולים קם ועלה לארץ הקודש. לאחר שהות זמן, פגש באותו שד"ר. פנה אליו ה"בת עין" ואמר "יש לי קפידא עליך. עליתי ??ארץ וזכיתי לראות בטובה וחשתי שאכן עיני ה' א-לוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה, איני שובע מלהביט ולהרגיש את ארץ ישראל, אך דבר אחד בדבריך אינו נכון, מה שאמרת שאבני הארץ כמרגליות והנה אבניה ככל האבנים". אמר לו השד"ר "אבני הארץ נוצצות כמרגליות אך לא כל אחד זוכה לראות". מששמע זאת ה"בת עין" נסגר מיד בחדרו ושפך ליבו בדמעות לפני הקב"ה שיהיה הוא מן הזוכים לראות. לאחר זמן מה, זימן אליו את בני חבורתו לסעודה ולנוכח תמיהתם לשם מה סעודה בסתם יום של חול, הסביר להם "היום זיכני הבורא לראות שאכן אבני ארץ הקודש מאירות כמרגליות וגם מי שאינו זוכה לראות שיידע שאין החיסרון אלא בו ולא בארץ".

     הפרשה פותחת במילים " והיה, כי– תבוא אל– הארץ" אומר ה"אור החיים הקדוש" אין והיה, אלא לשון שמחה כי אין לו לאדם לשמוח אלא בישיבת הארץ. ומביא בספר "מעינות הנצח" על רבי אברהם יעקב מסדיגורה שכאשר עלה לארץ ישראל טעה בקידוש של ראש השנה ואמר "זמן שמחתנו" ואחר כך אמר לחסידיו שבאמת אין זו טעות כל כך גדולה "וכי יש שמחה גדולה יותר מלישב בארץ ישראל"?

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ח' אב ה'תשע"ז

 האמת - מעשה שסיפר לי הרב שמואל אליהו שליט"א רבה של צפת, שביקש המוכתר של הצפון להיפגש איתו ושוחחו יחד מדוע המוסלמים נלחמים ביהודים על ארץ ישראל, הרי כתוב בתורה שהקב"ה נתן את הארץ ליהודים וכיון שהם מאמינים בשם מדוע עושים נגד רצון השי"ת?  והשיבו המוכתר, אתה צודק אם היהודים היו עושים ומקיימים מה שכתוב בתורה אף אחד לא היה נוגע בהם כיון שזה הזכות שלהם, אבל כיון שלא שומרים את התורה הרי התורה אומרת שאין להם את הזכות על הארץ ולכן נלחמים בכם . שומו שמים זו השקפת מוסלמי לצערנו מה שאחינו היהודים מתוכנו לא מבינים.

התורה מלמדת שעיקר זכויות אברהם אבינו היו בחינוך הבנים: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו")בראשית ח"י, י"ט(.  אם נבדוק, נגלה שבסך הכול 8 מילים (מפורשות בתורה) דיבר אברהם לבנו יצחק: "הנני בני. א-לוקים יראה לו השה לעולה בני". זהו!  מסקנה: להיות מחנך טוב, אין הכוונה להרבות במילים. אלא דוגמא אישית.  ועל כוחה של דוגמא אישית למדים מציווי המלאך לאם שמשון שהיא לא תאכל טמא ולא תשתה יין ושכר.  אם היא צריכה לדאוג שבנה יהיה נזיר לה' שתשמור עליו מכל אלו הדברים, אבל למה היא צריכה להישמר מכך?  דוגמא אישית! כדי שהילד יחקה אותה. (הגרי"ש אלישיב זצ"ל)

 "          ושמרתם ועשיתם" - הצורך בעשייה אין מספיק לבוא לשיעור לשמוע וליהנות מהפרפראות של הרב, יש הרבה ששומעים אבל מההלכה למעשה רחוקים הם כמטחווי קשת... לא זו בלבד הם אף מנחמים את עצמם: "לא נורא - העיקר העיקרון..." אבל הכתוב מדגיש: "ושמרתם ועשיתם". (מעין השבוע)

חרבן הבית (מעובד מתוך 'שלום לעם)

     האם אנו חשים באובדן ובשיממון הנוצר בעקבות חורבן בית המקדש? אם נתבונן נגלה, כי תפילת העמידה מכילה תזכורות רבות לכך: " וְתֶחֱזֶינָה עינינו בשובך לציון ְברחמים". ''אֶת צֶמח דוד עבדך מְהרָה תצְמיח". " כי לישועתך  קיוינו כל היום". האין אנו,חלילה, אומרים זאת מהשפה ולחוץ ? כשאנו עושים תיקון חצות, וכשאנו קוראים את אותם פרקי תהלים ואותם הפסוקים הלקוחים מן התנ"ך, המדברים על חורבן בית- המקדש ועל צערה של השכינה, האם אנחנו בוכים בדמעות שליש ? הסיבה לכך תובן לאחר קריאת הסיפור הבא:

     מסופר על הגנרל הנרי ד'אוטְֹיֶיה, ששימש כ אסטְרטֶג בכיר בצבאו של נפוליאון, וכמובן, מתוקף תפקידו ותוכניותיו המבריקות זכה לכבוד ולהערכה.  פעמים רבות נפוליאון התייעץ איתו וביקש ממנו תוכניות. פעמים לצורך התקפה ולעיתים לצורך הגנה. הלה התהלך בראש מורם במדיו המפוארים ובמדליות הרבות שעטרו אותם אולם מתחת לפני השטח הגנרל שימש כסוכן אויב. חמדנותו לכסף העבירה אותו על דעתו והלה נפגש עם האויב ומכר את תוכניותיו, שהוא עצמו תכנן עבור הצבא הצרפתי .

     כשראה נפוליאון, כי מהלכיו להפתיע את האויב לא צלחו וחיילי האויב היו מוכנים לפיכך חשד שמישהו העביר את התוכניות אליהם. חשדו נפל על מיודענו. אך מאחר שלא היו בידו הוכחות חד משמעיות, לפיכך, לא נקט לפי שעה בפעולה כלשהי.  באחד הקרבות נחלה צרפת מפלה מוחצת. הפעם לא ניתן היה להבליג ולאחר חקירה מאומצת הובילה לעובדה המרה: הגנרל ד'אוטייה מסר לאויב מראש את תכניות הקרב. נפוליאון זעם וחשב, מהי הדרך המתאימה ביותר להעניש את ד'אוטייה ולבסוף החליט: הגנרל יישלח לאי נידח ושומם, שם יחיה עד סוף ימיו בבדידות ויוכל להרהר במעשיו הרעים.

     הגנרל הורד מדרגותיו ובלבוש אסירים הועלה לאונייה והושלך בחוף אי נידח. שעות רבות שכב על החוף ובכה על מר גור לו.  כשהחל הרעב להציק לו, טעם מפירות של עץ שגדל בסמוך.  לאחר מכן אסף עלים יבשים והכין לעצמו מצע. כך עבר עליו הלילה הראשון באי הבודד.  הימים חלפו . מיודענו בנה בית מגזעי עצים, מצא עיזים שנתנו חלב ואכל מפירות העץ. חודשים חלפו והנרי התרגל לחיים על האי השומם, אך כשהגיע התאריך בו הושלך לשם, לבש את בגדי האסיר אותם לבש באותו יום, והחל לבכות. הוא נזכר במעמד הרם, שהיה לו, חש חרטה עמוקה על מעשיו, וייסר עצמו על כך כל אותו היום.

     יום אחד נטרפה אונייה בסמוך לאי. רוב נוסעיה טבעו והניצולים הגיעו לחוף. הנרי נשא לאישה את אחת מהניצולים. יום אחד הופתעה אשתו לגלות את בעלה יושב בחוף בבגדים מוזרים ובוכה בכי מר. 'מה קרה?' נחרדה. 'ביום זה לפני שנתיים הוגליתי מצרפת,שבה הייתי חשוב ומקורב למלכות. בכל שנה ביום זה , נזכר אני מה הייתי , והיכן אני היום, ובוכה על כך" . לאחר שנה נולד להם בן. כשגדל מעט הבחין הילד , כי מדי שנה,  ביום מסוים, יושב אביו על החוף בבגד מוזר ובוכה מהבוקר עד הערב. 'אבא, למה אתה בוכה?' שאל הילד. והאב סיפר לו על אותו יום מר ונמהר.  בנו של הנרי גדל, נשא אישה ונולדו לו ילדים. בכל שנה, ישב הסבא עם בנו ונכדיו, וקונן על מר גורלם ועל גלותם באי הבודד,  הרחק מצרפת.

     היישוב באי התרחב, משפחות נוספו וילדים נולדו, ובכל שנה, באותו תאריך, היו מתאספים ובוכים על מר גורלם.  שנה אחת קם אחד הנכדים והכריז: 'די! בכל שנה מכריחים אותנו לבכות בתאריך הזה, אבל אני לא מבין , מה רע פה?!  הרי יש לנו הכל! יש פירות טעימים, עיזים שנותנות חלב, עצים לבנות קורת גג ועלים להכין מהם מצעים. טוב לי פה, ואינני מעוניין בארץ אחרת '. שמע זאת הנרי, שכבר היה ישיש וחלש, קרא לנכדו הצעיר ואמר לו: 'אינך מבין מדוע אנו בוכים, משום שנולדת באי הפרימיטיבי הזה ולא יצאת מפה אף פעם. אתה פשוט לא ראית את העולם האמיתי והמפותח, ולכן אינך יודע , מה אתה מפסיד! אני ראיתי עולם מופלא ובו גשרים עצומים, מגדלי ענק, ארמונות נהדרים, חנויות. יכולתי להיות היום חלק מאומה גדולה, שבה מדענים וחכמים, אמנים ואצילים. אכן, מי שגדל כל ימיו , כשהוא מתרוצץ יחף על החול, לא מבין מה חסר לו. אך דע לך, שכל 'החיים הטובים' שלך פה, הם כאין וכאפס לעומת החיים הגרועים ביותר בצרפת. לכן יש לך הרבה מה לבכות – ובעיקר על כך שאין לך אפילו מושג מה הפסדת...

     אין אנו יכולים להבין מה הפסדנו. כיצד נראו החיים כשבית- המקדש היה קיים, ולכן אין אנו מסוגלים לקונן, כפי שצריך. רק מי שחווה את אובדן הבית - יכול להבין זאת. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ד חשון ה'תשע"ז

 

אחד מג 'הסימנים של בני ישראל הוא 'גומלי חסדים ,' ולמדים מאברהם אבינו שנאמר אצלו (בראשית י"ח י"ט) "למען אשר יצווה את בניו וביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט." 

    "ויהי אלוקים את הנער ויגדל...ויהי רֹבה קשת( "כ"א כ'.) אם אלוקים היה עם הנער מדוע הוא נהיה "רֹבה קשת "- פרא אדם? אלא מכיוון ש"ויהי אלוקים את הנער "עי"ז "ויגדל "נהיה בעל גאווה (ביי זיך גרויס געווארען) ,לכן הקב"ה השפילו והורידו למדרגה נמוכה ועשה ממנו בריה מגושמת ל"רֹבה קשת."   (רבי דוד מאמשינוב) (מאור שרגא)

     וירץ לקראתם מפתח האוהל. מדוע רץ כבר מפתח האהל, אלא שבהלכה מבואר שמי שהולך לדבר מצווה צריך לרוץ, והחוזר מעשיית מצווה צריך לילך לאט, ואם הוא חוזר ממצווה אחת והולך למצווה אחרת, אם המצוות הן שקולות, אז חצי הדרך הולך לאט ואח"כ צריך למהר, אבל אם המצווה השנייה גדולה וחשובה יותר צריך למהר מתחילת הדרך, וכיון שמצות הכנסת אורחים גדולה וחשובה מקבלת פני השכינה לכן היה צריך לרוץ כבר מתחילת הדרך, וזה מפתח האוהל.

     חז"ל אומרים ששכר מצווה בהאי עלמא ליכא, אומר הגר"א שרק שכר מצווה אין בעולם הזה, אבל על טרחת המצווה שהאדם טורח בשעה שעושה מצווה נותנים לו שכר גם בעולם הזה.

''איש צדיק תמים..."ַ(ו, ט)  (ברינה יקצורו, עלון 281)

     כשנשאל פעם האדמו''ר רבי ישראל שפירא זצ"ל מבלז'וב על ידי אמריקאי מקומי: "אם אין לכם שום 'מוסדות' על מה אתם נקראים רבי"? ענה הצדיק על אתר: בשביל לעזור לאנשים, ולא בשביל להקשות עליהם...!

     בהגיעו פעם להשתתף בשמחת 'ברית מילה' שהוזמן אליה, שמח לפגוש שם את רעהו האדמו"ר מרדכי שלמה פרידמן מבויאן זצ"ל, שהוזמן אף הוא להשתתף באותה שמחה. בעל הברית, שראה לפניו את שני הצדיקים מגדולי הדור, לא ידע להשית עצות בנפשו, למי יכבד בסנדקאות? הוא ניגש אפוא בדחילו ורחימו אל שני הצדיקים שישבו יחדיו ושוחחו באהבה ורעות כדרכם של צדיקים, ואמר שהיות ושניהם חשובים מאוד לפניו, אין הוא יודע להכריע למי לתת הסנדקאות,  ולכן יחליטו הצדיקים בעצמם, מי יתכבד בסנדקאות.

     הצדיקים הסתודדו ביניהם דקות אחדות, כשכל אחד מהם מתעקש לכבד את רעהו, כל אחד טען שחברו חשוב יותר ממנו ולו יאה כיבוד זה! לפתע, קם הרבי מבלוז'וב ואמר אל הרבי מבויאן, הרי הכל מודים ש'סידור קידושין' גם הוא כיבוד חשוב... אם כן, קחו אתם אפוא את הסנדקאות, ואני אקח את הסידור קידושין! הכל נענו בבת שחוק לשמע דברי קודשו, כי כבר היה זקן ושבע ימים, ואילו הרך הנימול זה עתה נולד... אך הרבי מבויאן קיבל את דבריו ברצינות,  ושימש בסנדקות באותה הברית. והנה, למרבה הפלא האריך הרבי הקדוש מבלוז'וב ימים רבים כנודע, שנפטר בהיותו קרוב לגיל מאה שנים, ובהגיע עת חופתו של אותו הבן, היה הבלוז'ובער המסדר קידושין בחופתו, לשמחת לב כל בני המשפחה, שזכרו היטב את דבריו בברית המילה! בהיותו כבר למעלה מגיל שמונים.

      אמר פעם לאדם שהזמינו לברית מילה, ונבצר ממנו להשתתף בשמחתו: "לא יכולתי להגיע לברית, אבוא בלי נדר לבר מצווה"! ואכן כעבור 13 שנים, השתתף בשמחת הבר - מצווה, כפי שהבטיח! הוא חי תמיד עם אמונה פשוטה ותמימה, ולא האמין בטבעיות העולם ובהסתכלות אנושית, שאדם זקן הוא קרוב נוטה למות... לקיים את הנאמר: "איש צדיק תמים..."!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ט"ו חשון ה'תשע"ו

גם הסימפוניה הכי מוצלחת מתחילה בתו אחד. (שמואל אייזיקוביץ)

     ''ויאמרו כן תעשה כאשר דברת" (יח, ה(  יודעים היו המלאכים דרכו של אברהם אבינו לאמור מעט ולעשות הרבה, ולפיכך אמרו: כן תעשה כאשר דברת, אבל לא יותר! ולא כמנהגך להוסיף על האמירה.

     ''זעקת סדום ועמורה כי רבה" (יח, כ(  הרי צריך היה לומר זעקת העשוקים בסדום ועמורה? אלא התירוץ הוא שע"פ רוב, דווקא החמסן הוא זה שזועק, הוא כביכול הנגזל והמקופח... ) ר' יהושע טרונק מקוטנא(

נקודה למחשבה: למה אף פעם לא רואים כותרת בעיתון "מגדת עתידות זכתה בלוטו"?

"וישא עיניו" (יח, ב(

     ולכאורה בפר' לך לך ראינו ששמר אברהם את עיניו ופתאום ואמר הנה נא ידעתי כי אישה יפת מראה את, ואיך עכשיו מרים את העיניים, אלא אם אחד שומר את עיניו הקב"ה שומר עליו וכשפעם נשא את עיניו הוא רואה מלאכים. כדי להבין מה כוחה של ראיה אחת לא כשרה, נספר כאן מעשה מופלא שסיפר הגאון רבי שמואל וואזנר זצ"ל.

     יהודי חשוב באמריקה שבנו הגיע למצוות, רצה להעניק לילד מתנה גדולה, והודיע לו שלקראת יום הבר מצוה שלו הם יסעו לארץ ישראל, לבית מדרשו של הרב וואזנר זצ"ל, ושם יניח לו הרב את התפילין בפעם הראשונה. הילד התרגש מאד מהמתנה הרוחנית שיועדה לו, והכין את עצמו היטב לקראת הטיסה ארצה. האבא ספר לילדֹ ו שהגר"ש וואזנר אמר לו שמספר ימים לפני שהם מתכוננים לצאת מאמריקה, שיתקשר אליו שנית, כדי לוודא שהכל בסדר, ושלא יגיעו לחנם. האבא כבר רכש את כרטיסי הטיסה שעלו לו כ-2200 דולר טבין ותקילין. כשבוע לפני הטיסה מתקשר האב אל הרב, ולתדהמתו הוא שומע את הגאון האדיר בעל "שבט הלוי" אומר לוֹ : החלטתי שלא כדאי לכם לבוא אלי לבני ברק, מה קרה לפתע? שאל האב ההמום, הרי הילד כבר מתכונן לכך נפשית זמן רב, והגר"ש וואזנר מסביר:  נכון שיש ענין שבפעם הראשונה שהילד מניח תפלין הוא יעשה זאת על ידי רב, אבל האם חשבת – אבא יקר, כמה דברים לא טובים עלול הילד שלך לראות במהלך הדרך הארוכה שתעשה אתו מאמריקה עד לארץ ישראל, וכי הצר שווה בנזק המלך.

     האב ההמום נסה להסביר לרב שהילד עלול להתאכזב בצורה קשה, וכו', אבל כמובן שכל התירוצים והאמתלאות לא הועילו במאומה. שום דבר שבעולם אינו שווה שיקריבו עליו את הנזק שעלול להיות לילד מראיית דברים אסורים, פסק הגאון. והאב המשיך לשאול: ומה אעשה עם שני הכרטיסים שקניתי במחיר של 2200 דולר? ענה לו הרב בזה הלשון: לך ותקנה מסגרת גדולה ויפה, ותשים בתוכה את שני הכרטיסים, ובראש המסגרת תכתוב באותיות קידוש לבנה: הקרבנו את שני הכרטיסים הללו שמחירם היה 2222 דולר, על מנת שהבן יקיר שלנו לא יראה דברים אסורים.

ואכן הבן הזה גדל לנצורות.

חוויית השבוע שלי

www.h-y.xwx.co.il

אמרי שפר ח' חשון ה'תשע"ו

במדרש מובא שכל הנפש אשר עשו בחרן , כל אותם גרים חזרו לסורן. והנה אעפ"כ הם נזכרים, משמע שלא צריך להצטער על העמל אפילו שאחר כך חזרו לסורן , לא יאמר אדם לשווא עמלתי , כי הוא עשה מה שצריך – כדברי רבי ישראל סלנטר שעל האדם מוטלת הפעולה ולא התוצאה! ("אילת השחר'')

     גדולה מצוות יישוב ארץ ישראל שניתנה מיד, כמצוות המילה, ליהודי הראשון, אברהם אבינו, לו ולזרעו אחריו. (רבי מאיר-יחיאל מאוסטרובצה)

     ''ונברכו בך כל משפחות האדמה" )יב, ג(  אדם אומר לבנו תהא כאברהם )רש"י ( ולמה דווקא לבנו? ומדוע דווקא כאברהם? אלא, אומר האבא לבנו רוצה אני לראותך ת"ח גדול וצדיק. שואל הבן, אבא, אבל אתה גם יהודי טוב, מתפלל קצת לומד קצת, אני רוצה להיות כמוך... עונה לו האבא, אני מברך אותך שתהא כאברהם, שהיה לו אבא תרח ועם כל זאת יצא ממנו אברהם אבינו...

   יהודי עשיר מרוז'ין נסע לבקר בארץ ישראל. בשובו, נכנס אל רבי ישראל מרוז'ין והביע את אכזבתו שלא חש את ייחודה של הארץ. אמר לו הצדיק: "יהודי עשיר חיפש חתן מעולה בעבור בתו, ולבסוף לא מצא חתן כלבבו ושידך אותה עם חייט פשוט. לפני החתונה אמר לבתו להתקשט, כדי שתמצא חן בעיני בעלה. אמרה לו בתו: בשביל החייט שלי אני יפה למדיי כמות שאני... "אף ארץ ישראל כך", סיים הצדיק. "היא מתקשטת ומתגלה במלוא הדרה לפני מי שיודע להעריך את רום ערכה, אבל לפני אנשים חומריים – היא נראית ארץ ככל הארצות"

"אם מחוט ועד שרוך נעל" (יד, כג(  (סיפורים נפלאים – לך לך)

     מובא בספר "אוצר אפרים": סיפר רבינו בעל דרכי תשובה זי"ע:  הגה"ק בעל אוהב ישראל מאפטא זי"ע היה רב בעיר קאלבסוף, יאס, מעז'יבוז', אפטא, ואחר כך חזר למעז'יבוז'. בשעה שבישר הגה"ק מאפטא זי"ע לתושבי עיר אפטא שברצונו לחזור לעיר מעז'יבוז' לא הבינו טעמו. שהרי כשבא לשמש כרב לעירם הסכים לבוא רק בסיפוק סכום גדול קצוב לשבוע, ונתנו לו סכום גדול זה ועשו הכל לכבודו, ולא חסר לו כלום אצלם. לכן הרהיבו בנפשם עוז ושאלו אותו וביקשו ממנו שיסביר להם פשר הדבר. והשיב הרב הקדוש מאפטא זי"ע: אספר לכם על מה ראיתי לבוא בתחילה אליכם ולבקש מכם סכום גדול, וממילא תתורץ קושייתכם.

     הנה אבי ז"ל היה מלמד בעיר קטנה, ואחיו היה דר באפטא והיה עשיר מופלג. אבי ואחיו נפרדו זה מזה כשהיו כבן ח' שנים, ומאז לא ידעו זה מזה. שניהם, אבי ואחיו, לא זכו לבנים.  לאחרי הרבה שנים, חלה אחי אבי ונפל למשכב, וסיפר אז לאשתו אודות אחיו, כדי שתוכל לקבל ממנו חליצה. וכשמת ונשארה אשתו זקוקה ליבום, לא ידעה איפה למצוא את אבי, יעץ לה הרב שהיה אז בעיר, שתשלח איגרת לכל הרבנים במדינות, וכן תפרסם מודעה בכתבי עת, שיש אלמנה שצריכה חליצה מאחי בעלה, וכך וכך שמו, ואלו סימניו, וכשיבוא וייתן לה חליצה יקבל חצי עזבון הנשאר מבעלה השווה הון רב. וכאשר קיבל רב העיר אשר דר בה אבי ז"ל את האיגרת, וקרא לאבי מורי וסיפר לו המאורע, ואמר לו, שמכיון שעתיד הוא לרשת הון רב מאחיו, לכן מסכים להלוותו מעות להוצאת הדרך, וכשיחזור לביתו ישלם לו המעות. והלך אבי לביתו ויספר לאשתו כל העניין. ענתה לו אשתו –אמי מורתי: הנה לפניך מצוה אשר ציונו הבורא יתברך שמו לעשות, ומצוה זו אינה באה לרוב בני אדם לקיימה, ואתה שבאה לידך מצוה זו לדעתי תעשה אותו רק לכבודו ית"ש ולא תקבל בעבורה שום שכר ותשלום. אבי ז"ל הסכים לדבריה והבטיח לה שלא יקבל שום ממון מאשת אחיו,  אבל אמי מורתי ע"ה הוסיפה בבקשתה ואמרה לו: אני יודעת כי יצרהרע של ממון גדול הוא, ובשעה שתראה ממון הון רב לפניך,  בקושי תוכל לכבשו, על כן קח נא את סידור קרבן מנחה שלי בידך, ותישבע בו שלא תיקחאפילו פרוטהאחת. וכן עשה, וייקח בידו הסידור ויישבע בו.

     אבי ז"ל לא רצה עוד לקבל דמי הלוואה מרב העיר מכיון שלא יהיה לו ממה לשלם החוב, לכן הלך ברגליו כל אורך הדרך, עד שבא לעיר אפטא. האלמנה אשת אחיו שמחה מאוד בבואו, וציותה תיכף להלבישו בגדי כבוד, וייחדו לו אכסניה מכובדת. לאחר מעשה החליצה לקחה האלמנה כיס מלא מטבעות, ונתנה לאבי ז"ל באמרה כי מעות אלו הן חצי העיזבון של בעלי, השיב להאבי ז"ל: קיימתי את המצוה אך לשם שמים, ואיני רוצה לקחת אפילו פרוטה אחת, וכך נשבעתי לאשתי בסידור קרבן מנחה שלה. אבל האלמנה אמרה שהיא איננה רוצה לקחת המעות שאינם שלה, והממון יישאר ביד הקהל, אבי ז"ל לקח חפציו הישנים שלו שהיו מונחים בפינה ולבשם. ואילו את הבגדים החדשים הפשיט מעליו והניחם שם,  והלך ברגליו לדרכו חזרה לביתו.

     בשמים נעשה אז רעש גדול מגודל הניסיון שעמד בו אבי ז"ל, ונשתנה עליהם סדרי בראשית, ונולדתי להם לעת זקנתם.  סיים הרב הקדוש מאפטא זי"ע: עתה תבינו הכל, שמה שלא רציתי לבוא רק בהקצבת סכום גדול לשבוע, כיאת שלי לקחתי ממה שנשאר בידכם מעות של אבי ז"ל. ועתה כי נשלם הסכום,  אני חוזר לעירי מעז'יבוז'. רק זאת הבטיח להם, שיקרא שמו עליהם. שנקרא בפי העולם הרב מאפטא.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/