אברהם אבינו היה מצטיין בהכנסת אורחים, ותמיד היה מטכס עצות מה אפשר
לעשות עוד למען האורח, אמר לו הקב"ה "לך לך מארצך" צא אברהם לדרך, ותיהפך
אתה בעצמך לעובר אורח נודד וגולה, אז תדע ותרגיש היטב מה חסר לאורח ומה אפשר עוד
להיטיב עמו.
בספר ׳אוצר אפרים׳ עמד על נקדה מעניינת המתגלה בעשרת הניסיונות
שנתנסה אברהם אבינו. הניסיון הראשון שלו היה: ״לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל
הארץ אשר אראך״. הניסיון האחרון היה עקדת יצחק, וגם שם נאמר: ״לך לך אל ארץ
המוריה״. מה משתף בין שני הניסיונות הללו? ב״לך לך״ הראשון ציווה הקב״ה לוותר על
העבר שלו, וב״לך לך״ האחרון ציווה לוותר על העתיד שלו, לשחוט את בנו ממשיך דרכו.
ובשני הניסיונות עמד אברהם אבינו.
המילים, ״לך לך״ מורים כי על האדם להיות תמיד
במצב של הליכה ועליה בתורה יראת שמים ומעשים טובים ולא במצב של עמידה ודריכה במקום
כמו שנאמר אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה', כי כל עמידה במקום סופה ירידה.
'ואעשך לגוי גדול' – סופי תיבות: כלי. שהוא ראשי תיבות – כוהנים,
לויים, ישראל. בכך רמז ה' יתברך לאברהם כי עתיד לצאת ממנו עם ישראל המחולק לכוהנים,
לויים וישראל ואשר עתיד לקבל את התורה שהיא 'כלי חמדה' – ורק אם ישמרו עם ישראל את
התורה אזי יזכו להיות גוי גדול, גדול ברוחניות ובקרבתו לה' יתברך.
הַתקֵּן עַצמָך בַפרֹוזדֹור-כדֵּי
שֶתִכָּנֵּס לַטרַקלִין (ובחרת בחיים(
מעשה ביהודי מאזור המרכז שהנכד שלו היה
אמור לעשות בר מצווה, אלא שזה היה בארצות הברית אבל הסבא לא התעצל והזמין כרטיס
טיסה והתכונן לחצות את האוקיינוס. כשהגיע לשדה התעופה הביא איתו מזוודה ועלה איתה
למטוס אלא כשהוא בא להניח את המזוודה במטען מעל המושבים התברר שהמזוודה גדולה מדי
והיא לא נכנסת, אז הוא הניח את המזוודה במעבר.. אלא שהדייל עבר בדיוק ואמר לו
להכניס את המזוודה למטען ואמר לו הסבא שהמזוודה גדולה מדי והמטען קטן מדי... ואכן
גם הדייל לא הצליח להניח את המזוודה במטען, אך אמר לסבא תדע לך שתצטרך להניח את
המזוודה עליך כי זה מקום למעבר עם העגלות של האוכל והשתייה ואסור שתהיה פה מזוודה.
בלית ברירה הוא הניח את המזוודה עליו, והרגיש סבל נורא ובפרט שזו לא טיסה קצרה אלא
זה יותר מעשר שעות, ורק לחשוב שיישב עם המזוודה עליו כל כך הרבה זמן הוא נכנס
לדיכאון, מה עושים? במעבר אי אפשר! במטען-לא נכנסת! הוא החליט לקום ולטייל קצת במטוס
העיקר שלא ירגיש את הכובד של המזוודה עליו וכך הוא הולך וחוזר...
והנה לפתע בצד של המטוס הוא רואה מדרגות
והוא עלה את המדרגות והנה וילון והוא הזיז את הוילון ונתגלה מול עיניו סלון מפואר
עם ספות מיוחדות והוא קפץ על המציאה והתיישב לו באחת הספות כשכולו מתרווח מעונג...
אבל העונג לא נמשך יותר מדקות ספורות, כי נכנס הדייל וצועק עליו מה אתה עושה פה,
זה מחלקה מיוחדת והמחיר כאן הוא הרבה יותר יקר, אמר לו הסבא כמה צריך להוסיף אני
מוסיף, אני רוצה לשבת פה זה נוח מאוד, יש לי עוד תשע שעות טיסה אני לא יכול לשבת
כשהמזוודה עלי, אבל הדייל אמר לו, אדון סבא את זה היית צריך לחשוב למטה לפני שעלית
למטוס ועכשיו זה מאוחר מדי! הסבא שמע את הדברים וכמעט שזלגו מעיניו דמעות אבל לא
על זה שהוא צריך לחזור למזוודה, אלא על המוסר שהוא שמע מהדייל...
הוא פנה לדייל ואמר לו: 'היה שווה לי כל
הטיסה הארוכה הזו עם המזוודה רק בשביל לשמוע את מה שאמרת לי'. הדייל הסתכל עליו
במבט תימהוני. הסבא המשיך: 'דע לך למטה זה 'העולם הזה' ולמעלה זה 'העולם הבא'...
והאדם יעלה אחרי 120 שנה לשמיים והוא יציג את התורה והמצוות שהוא עשה ויתנו לו
מחלקה לפי מה שהוא הכין לעצמו, ויכול להיות מאוד שהמחלקה לא תמצא חן בעיניו ויהיה
צפוף וחם ואולי גם יהיה עליו איזה מזוודה כבדה כי לא יהיה מקום במטען והוא ילך
לחפש מחלקה אחרת והוא ימצא מחלקות עם הרבה יותר אוכל ומיזוג וספות יקרות והוא יבקש
לשבת ולנוח... אבל יבוא המלאך ויגיד לו החוצה זה לא המחלקה שלך ואז הוא יאמר למלאך
אני מוכן לשלם כמה מצוות שאתה רוצה אני ואעשה מה שתאמר לי, אני אקיים, רק תן לי
לשבת פה אבל המלאך יגיד לו את זה היית צריך לעשות למטה 'בעולם הזה', עכשיו זה
מאוחר מדי... 'אתה לימדת אותי מוסר נוראי', אמר הסבא לדייל, 'אני מהיום אתחזק יותר
בעבודת ה'.. לפתע הסבא רואה שלדייל ירדו דמעות מעיניו.
מוסר השכל: וזה האדם צריך להרגיש בעולם הזה
שגם אם החיים כאן לא בדיוק כפי המתוכנן ויש פקקים באמצע החיים, יש לזכור, אנו בדרך
אל הטרקלין שזה 'העולם הבא' וטובה שעה אחת של קורת רוח והנאה 'בעולם הבא' מכל
התענוגים של 'העולם הזה'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה