אמרי שפר ה' ניסן ה'תשע"ח

אמר ה"חתם סופר", זה מה שכתוב "וראית את אחורי ופני לא יראו", לפעמים אדם יכול להבין אחרי שנים רבות מה עשה הקב"ה בעבר. "וראית את אחורי", לאחור אתה יכול לפעמים להבין מעשי הקב"ה, אך "ופני לא יראו", במבט קדימה, אי אפשר לעולם לדעת את דרכי הקב"ה והנהגתו..

    היה פעם מלמד בחיידר שלימד את הילדים לקרוא. אחד הילדים קרא פסוק, וכשהגיע למילה בת שתי יודים, לא ידע איך לקרוא אותה. הסביר לו המלמד ש יה שם ה'. המשיך הילד לקרוא הלאה, וכשהגיע לסוף הפסוק, היה שם נקודתיים, הילד חשב שאלו שני יודים וקרא זאת כשם השם. אמר לו המלמד, כשיש שני יודים )יהודים( אחד ליד השני, זהו שם השם, שם יש השראת השכינה. אבל אם זה יוד מעל יוד, זה סוף פסוק.

    הסכנה הגדולה היא לא "לכוון גבוה" ולהחטיא את המטרה, אלא לכוון נמוך ולפגוע.

    יהודי נכנס אל האדמו"ר מסאטמר, ותינה לפניו צרתו שכל מה שלומד, שוכח. יעץ לו האדמו"ר, שבשבת יחזור וישנן את מה שלמד בימות החול, וע"י זה יזכור את לימודו. והוסיף האדמו"ר, שזה נרמז בזמירות שבת "זכרו תורת משה", אם תרצו לזכור תורת משה, העצה לכך היא "במצות שבת גרוסה", תחזור ותגרוס על הלימוד שלך בשבת.

בורא רפואות (ניצוצות)

    סיפר הגאון ר' נתן לוברט זצ"ל, הוא היה מודע לאחד מגדולי הרופאים בארץ ישראל ששמו יצא לתהילה כאחד היושבים ראשונה במלכות הרפואה, אם לא הראשון שבהם. בית החולים "הדסה" הזמין את הרופא הזה לסיור במחלקות בית החולים, על מנת להנחותם בעצתו ובניסיונו הרב. עבר הרופא הזה עם צוות מלווים ממחלקה למחלקה. ולפתע נפנה למלוויו ואמר להם בלחש: "רשמו, החולה הזה יחיה, החולה הזה חלילה ... וכך הוא עובר ממיטה למיטה ופוסק לזה חיים ולזה חלילה ההיפך. והם רושמים. בתום הסיור אמר הרופא למלוויו: עקבו אחרי הפנקס וראו אם התקיימו דברי. ואכן, בתוך תקופה קצרה התקיימו דבריו של הרופא במדויק. אלה שהוא "פסק" להם חיים, חיו, ואלה שההיפך חלילה, קרה להם כך, שאלו גדולי רופאי "הדסה" את הרופא הנ"ל כיצד יודע, וכי כרטיס נביא בכיסו. אמר להם "לא. פשוט מאוד, עברתי בין החולים וראיתי. אלה שבעיניהם היה זיק של אמונה, זיק של תקווה, זיק של חיים, ידעתי שיחיו. אלה שעל פניהם לא היה זיק כזה ידעתי שלא יאריכו ימים" . הרי שבכוח האמונה יכול האדם להאריך את חייו, ולהביא לרפואתו, ועל אף שעדיין עולם הרפואה לא מצא מזור לבעייתו אבל בכוח האמונה התקווה והתפילה, להביא רפואה שלימה.

שכנה של הגה"צ רבי שמשון פינקוס זצ"ל חלתה במחלה, הרב פינקוס לקח על עצמו לדאוג לרפואתה הוא נסע עם הרב רגובי מעזר מציון בכל העולם לחפש לה תרופה, התחנה האחרונה בחיפושיהם הייתה בסן דייגו בקליפורניה הם הגיעו לשם בעקבות מידע על רופאה שטענה שמצאה תרופה למחלה. הם התאכסנו באיזה בית מלון וישבו עם הרופאה לחקור על התרופה שלה, אם זה אכן עוזר, הרב רגובי שיש לו ידע רחב ברפואה טען כמעט מהתחלה שהרופאה הזו מדברת שטויות, אבל הרב פינקוס עדיין לא השתכנע הוא היה חייב לבדוק ולברר עד הסוף אם זה אכן כך, אולי יש כאן הצלת נפשות, הם התווכחו שעות על גבי שעות, על התרופה והשפעתה, וכל פעם העלו מסכת טיעונים חדשה הלכו וישבו לדון עם הרופאה על הטיעונים הללו. כך נמשכו הדיונים ביניהם במשך כעשרה ימים ולילות רצופים, בשעות הלילה המאוחרות היה הרב רגובי נופל על המיטה ונרדם מרוב עייפות אבל הרב פינקוס התיישב ולמד ספר יצירה בניגון שלא מהעולם הזה, לילה אחד התעורר הרב רגובי ולא יכול לישון, קרא לו הרב פינקוס ואמר בוא נלמד קצת ספר יצירה, הוא ממש החיה אותו... עד שהגיע אותו לילה שהצליח הרב רגובי להוכיח לו שהרופאה הזו מדברת שטויות ואין בתרופה שלה כדי להועיל ולו במשהו, באותו רגע הרגיש הרב פינקוס שהעולם חרב על האישה המסכנה השוכבת ומתפתלת בייסוריה, הוא ישב ודמם לכמה רגעים, ופתאום קם הרב פינקוס על רגליו ואמר בהתלהבות להרב רגובי, אתה יודע שיש תפילה אחת שכתוב בה לשון בריאה, וזה "בורא רפואות" אתה יודע למה ? כדי להורות לעם ישראל אמונה, שהקב"ה לא רק ברא רפואות פעם, אלא הוא בורא כל רגע ורגע, כך שיתכן שאותו דבר עצמו שעד היום לא ריפא יכול להתחיל מכעת לרפאות שהרי הקב"ה הוא בורא רפואות בא נתחזק באמונה...

    את השיעור הזה באמונה הרב רגובי לא ישכח לנצח, הרעיון הזה הוכחו בכמה הזדמנויות פלאיות, ואחת מהם הייתה, שהגיע לפניו מקרה של בחורה צעירה שחלתה במחלה חשוכת מרפא, ההורים השבורים באו למשרדי עזר מציון ובכו לפניו שיעשה משהו למען ביתם, אבל קצרה ידו מהושיע הוא ידע בבירור שלבעיה הזו רח"ל אין תרופה והיא נידונה רח"ל למות תוך תקופה קצרה. אבל הרב רגובי לא הרים ידיים, הוא ערך חיפוש באינטרנט בכל רחבי העולם אולי יש איזשהו רופא או תרופה בנידון, עד שלאחר חיפוש של שעות ארוכות הוא גילה שנפתחת קבוצת מחקר של תרופה ניסיונית לאותה בעיה באחד מקצווי תבל, הוא יצר קשר עם הפרופסור המלווה את המחקר, ולאחר מסע שכנועים ופרוטקציות הצליח להכניס את אותה בחורה לקבוצת הניסוי הראשונה... רח"ל לא היה לה כבר מה להפסיד, רק להרוויח...

    בברכת גדולי ישראל היא טסה עם הוריה לאותו מקום נידח, והחלו הרופאים והמדענים במחקר ובפתוח של התרופה, עשרים אנשים שחלו במחלה הזו רח"ל נאספו מכל רחבי העולם לאותה קבוצת מחקר, תשע עשרה אנשים שהשתתפו הלכו לעולמם, היחידה שהבריאה זה אותה בחורה יהודיה, המחקר נסגר כי אחוז אחד לעשרים נחשב כשלון בפיתוח התרופה... את כל המחקר הזה עשה הקב"ה כדי לברוא תרופה לאותה בחורה יקרה שהתרפאה בחסדי השי"ת, וכיום היא נשואה באושר ובבריאות והקימה משפחה לתפארת... ללמדך שהקב"ה בורא רפואות כל רגע ורגע...

 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ז' אלול ה'תשע"ז

ברש"י: "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" . סגולת מצות ציצית להציל מיצר הרע. והנה מעיקר הדין אף אם נחסר אחד מל"ב החוטים ונשארו ל"א, הציצית עדיין כשרים, אבל הסגולה אין בה. וזה הרמז 'לא' - ל"א חוטין 'דברה תורה' - זה כשר מעיקר דין תורה, אבל 'אלא' בגימטרייא ל"ב הוא סגולה 'כנגד יצר הרע'. 

     האדם הבוטח בד' חייו חיי אושר ורוגע הם, הוא אינו דואג כלל ביודעו כי מונחה הוא ע"י בורא העולם אביו אוהבו הסולל לפניו את הדרך הטובה ביותר, ואינו מוגבל כלל ביכולתו לעזור ולסייע לו. כמה מאושר הוא האדם החי באמונה כה חזקה, וכמה אהבת ד' גודשת את ליבו בכל רגע, על כל הטוב אותו מעניק לו ד' השומר ומגונן עליו מכל פגע ומכל תקלה.

     היות וקשה לנו לעשות תשובה בהיקפה המלאה, עלינו לכל הפחות להשתדל לתקן את ראשי התיבות של "תשובה" כדברי רבי זושא מאניפולי זצ"ל: תמים תהיה עם ה' אלוקיך. שיוויתי ה' לנגדי תמיד. ואהבת לרעך כמוך. בכל דרכיך דעהו. היכון לקראת אלוקיך ישראל.

     ואהבת לרעך כמוך – יש צורך לשמור על התאמה בין מצוות "ואהבת" המופיעות שלוש פעמים בתורה, ובמיוחד בין "ואהבת את ה' אלוקיך" לבין "ואהבת לרעך כמוך". בשם הבעש"ט מוסרים שהסביר את הפסוק ואהבת לרעך כמוך" – כמו שהוא אוהב עצמו ואינו נותן למי שהוא לקטרג על עצמו, הגם שיודע בעצמו שהוא לא בסדר הן כלפי שמים והן כלפי בריות, כך צריך לאהוב את חברו ולא להרשות שיקטרגו עליו בשום פנים ואופן.

ובלבד שלא לפגוע II (פניני עין חמד, עלון 649)

     עד כמה עלינו להיזהר שלא לפגוע ברגשות הזולת. להלן סיפור מופלא אותו סיפר הרב אהרון מרגלית שליט"א ובו ניתן ללמוד עד כמה היהודים רגישים למצבו של הזולת ומשתדלים ככל יכולתם שלא לפגוע חלילה בו גם כאשר זה יבוא על חשבונם. ומעשה שהיה – כך היה :

     היה זה לפני מספר חודשים. התבקשתי לרכוש מספר מוצרים שהיו חסרים בבית, לפיכך ירדתי למכולת השכונתית.  נכנסתי למכולת, עברתי בין המדפים ומילאתי את העגלה עם הפריטים הנדרשים, כשאני מוודא, שלא שכחתי דבר . כשסיימתי לקחת את כל המוצרים המופיעים ברשימת הקניות, צעדתי לכיוון הקופה מאחר ומדובר במכולת שכונתית, באותה שעה הייתה שם קופאית אחת בלבד והתור לא היה קצר כלל ועיקר. על אף שמיהרתי מעט באותה שעה, לא הייתה לי ברירה אחרת,  ולפיכך תפסתי את מקומי בתור והמתנתי בסבלנות, עד שיגיע תורי.  לפניי נעמד יהודי בן תורה עם שקית קטנה, בה הכניס מספר מוצרים בודדים. התור התקדם לאט, וכולנו המתנו דקות ארוכות. ואז כאשר סוף כל סוף הגיע תורו של אותו יהודי שעמד לפניי להעביר את חפציו בקופה הוא עזב לפתע את התור במהירות, הניח את השקית עם המוצרים , שאותם ביקש לרכוש בצד ויצא מהמכולת.  אף אחד מהקונים שנכחו בחנות לא הבין , לפשר מעשיו,  הרי הוא המתין כמונו דקות ארוכות, ומדוע דווקא , כשהגיע לבסוף תורו, הוא החזיר את הדברים ויצא מהמקום ? מעשהו היה חידה בעיני כולם, ואף אחד לא הבין לפשר מעשיו, אך מאחר שאותו אחד ויתר על תורו, לפיכך הגיע תורי, ואני התחלתי בהוצאת המוצרים מתוך העגלה והעברתם בקופה. לאחר קבלת החשבון שילמתי על הקנייה ויצאתי מהמכולת.  והנה, ביציאה מהמכולת רואה אני את אותו יהודי עומד וממתין בחוץ. אני מביט בו ומסתקרן כולי להבין למעשיו התמוהים.  לבסוף לא יכולתי יותר להתאפק, ניגשתי אליו ושאלתי אותו: "רבי יהודי, אוכל לשאול אותך בבקשה שאלה אחת קטנה? ". "בבקשה", השיב הלה . "אבקשך, שתשיב לי תשובה על מעשיך התמוהים. אנא ממך, אל תסתיר ממני דבר, שכן ברור שיש דברים בגו - מדוע עזבת את התור בפתאומיות והחזרת את המוצרים, שביקשת לרכוש? ".  המשכתי להקשות, " הרי בדיוק הגיע תורך, אחרי שחיכית כל כך הרבה זמן, ומדוע דווקא אז יצאת מן החנות? אנא גלה לי את פשר מעשיך "  . מיודענו הרכין את ראשו בענווה ואמר: " היות ששאלת - אסביר לך מדוע כך נהגתי.

     רעייתי הבחינה, כי חסרים בבית מטרנה וטיטולים לתינוק הקטן שלנו ." "לפיכך היא ביקשה ממני , שארד אל המכולת ואביא כעת את המוצרים , כדי שלא ניתקע בלילה ללא אותם מוצרים הכרחיים ". "איני יודע אם הבחנת, אבל באותו הרגע , שבו הגיע תורי להעביר את החפצים בקופה, הודיעה הקופאית לאחראי המשמרת באותה שעה, כי היא סיימה את עבודתה להיום,  והמשמרת שלה הסתיימה, והיא ממהרת לשוב לביתה לאחר יום מעייף" . "לפיכך היא קמה ממקומה ויצאה מן החנות, ובמקומה ביקש אחראי המשמרת מאחת העובדות שתתפקד כקופאית במקומה. עובדת זו היא תושבת שכונתנו, והיא ישבה כעת בקופה וחיכתה , שאעביר את מה שרכשתי" . "אך דא עקא, כי אותה אישה ידועה לכל בשכונתנו כאחת אשר שנים רבות כבר לא זכתה לילדים. (יהי רצון ובורא עולם יפקוד את כל העקרות). הבית שלה ריק מילדים,  וכבר שנים רבות שהיא מפצירה, בוכה ומתפללת לבורא עולם, שיזכה אותה בפרי בטן " . "יתר על כך, בבתי-הכנסת ובאמירת תהילים בשכונה בו שיעורי התורה מזכירים את שמה בכל פעם, שתזכה היא ובעלה לחבוק בן, אך עם כל זאת, היא עדיין לא זכתה לכך ." "מיד כשראיתי אותה, הבנתי וידעתי , כי בעת שאעביר לידה את המטרנה והטיטולים בקופה צער גדול ימלא את ליבה ויעלה עד לשמיים. אין לי צל צלו של ספק, שלהחזיק טיטולים ומטרנה בידיים, כשאין לך ילדים,  ואת כמהה עד עמקי נשמתך לכך - וזה הכאב המר ביותר! ." "על כן עזבתי מיד את הקופה והנחתי את הדברים בצד,  כדי שהיא לא תבחין בדבר, ובלבד שלא לגרום צער לאותה אישה . את הטיטולים והמטרנה – אקנה במקום אחר ".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ל' אב ה'תשע"ז

אחים יקרים! ישנם אנשים שמרשים לעצמם לעשות עבירות ופשעים בטענה שהמטרה הסופית היא מצווה.  להם אומרת התורה בפרשת השבוע: 'צדק צדק תרדוף ...' והסביר רבי שמחה בונים מפשיסחא זיע"א: גם את הצדק תרדוף בדרכי צדק, אל תחשוב שהמטרה מקדשת את האמצעים... לכן תבדקו לפני כל החלטה שלכם, האם היא עלולה לפגוע או להזיק לאדם מסוים? ואם כן, חדלו מכך.  ה' יזכנו, אמן!

     "אמר ריש לקיש:  כל המעמיד דיין שאינו הגון, כאילו נוטע אשרה בישראל, שנאמר 'שופטים ושוטרים תיתן לך' וסמיך ליה 'לא תיטע לך אשרה כל עץ'". שאל הגה"ק רבי חיים מבריסק זי"ע - לכאורה, מה הדמיון בין אשרה לדיין ? אלא ביאר: כשאדם לוקח כסף והופך אותו לעבודה זרה - זה ודאי מאוס. אבל עץ - לא יודעים שהוא שייך לעבודה זרה. יש לו גזע, ענפים ועלים בדיוק כמו לעץ שאינו עובד עבודה זרה.  כך הוא שייך גם דיין שאינו הגון: הוא לבוש 'פראק' כמו כולם , יש לו זקן לבן כמו כולם, אף אחד לא יודע שאינו הגון.

     בצעירותי סברתי לתקן את כל העולם כולו. כשהתבגרתי קצת הבנתי שאין זה ביכולתי, חשבתי שלפחות את בני מדינתי אצליח לתקן. משראיתי כי גם מלאכה זו שגבה ממני, התפשרתי על בני עירי בלבד. ומשבכך גם לא הצלחתי, חשבתי לפחות את בני ביתי אתקן. והיום – בזקנותי – מבקש אני שלכול הפחות את עצמי אוכל לתקן כראוי... (מהרה"ק מצאנז זי"ע)

     הרב שטיינמן שליט"א, כשנסע לארה"ב, הכינו לו מזוודה. הכניסו והוציאו, את זה כן ואת זה לא.. שעות לקח להם. אמר הרב: תראו, אני נוסע סך הכול לעשרה ימים. וזה לא שאני נוסע לאי בודד, אני נוסע לארה"ב – יש שם הכול! מקסימום חסר משהו אני יקנה בדרך. ובכל זאת תראו כמה עובדים על המזוודה... אז אדם שנוסע לנצח נצחים... כמה צריך לעבוד על המזוודה? כמה צריך להכין צידה לדרך לעולם הבא? יש לנו זמן להתעסק עם דברים אחרים?! אדם צריך כל הזמן לאסוף ולאסוף, לנצל כל רגע פנוי בחיים לעוד מצווה, עוד שיעור תורה, עוד צדקה. כי כל תכלית החיים היא עבודת נמלים.

החייט שראה את הנולד (פניני בית לוי, עלון 433)

     באחת מערי רוסיה חי פעם איש עסקים עשיר, שנוהג היה לא להסב לסעודה, מבלי שיהיה אורח המסב על שולחנו. הוא היה מקפיד על מנהגו זה בצורה קיצונית ביותר וכאשר קרה שלא הזדמן אורח, הוא היה מסוגל לצום יום ויומיים ואפילו יותר.  פעם נמשך מצב זה שבוע שלם והאיש לא נענה להפצרות אנשי ביתו ולא אכל מאומה, זולת קצת מזונות בערב. כאשר המצב נמשך שבוע שלם ולא היה שום אורח באופק, רחמו עליו בני ביתו ושלחו לשליח, שיצא לפרשת דרכים וימצא אורח שיבוא לשבת.  הם ביקשו את השליח, לבקש כל עובר אורח שיראה, לבוא אל ביתם לשבת, כדי שבעל הבית לא יצטרך לצום יותר. השליח מצא בסופו של דבר יהודי זקן, שהלך עם תרמיל על כתפו. הוא הפציר בו והזקן הסכים לבוא ולהתארח בבית היהודי העשיר.

     בעל הבית העשיר היה נוהג לומר דברי תורה בעת הסעודה. הוא היה מתחיל במצווה, משמיע איזה רעיון מפרשת השבוע, או משהו דומה, ושאר בני הבית, בניו, חתניו והאורחים היו ממלאים אחריו, כל אחד בתורו . ויהי בליל שבת והאורח הזקן הסב ליד השולחן, נהג בעל הבית כמנהגו וכולם אמרו דברי תורה, כאשר הגיע תורו של האורח שישב ליד חתנו של בעל-הבית – לומר דבר תורה, הוא התנצל ואמר שאין לו מה להגיד, התערב חתנו של בעל הבית ואמר:  הכיצד זה שיהודי אין בידו דבר-תורה?! אולם בעל הבית הרגיע אותו ואמר: האורח שלנו עייף מן הדרך, נעזוב אותו ומחר בצהרים וודאי יאמר.  למחרת בעת סעודת הצהרים, שוב נתבקש האורח לומר דבר תורה, שוב סירב באומרו כי אין לו מה לומר, שוב העיר חתנו של בעל הבית מה שהעיר ושוב אמר בעל-הבית לא ללחוץ על האורח, הוא וודאי יגיד בסעודה השלישית.  כאשר גם בסעודה השלישית סירב האורח לומר דבר תורה והודיע "חגיגית", כי אין בידו מאומה, אמר חתנו של בעל-הבית:  הרי זה בזיון! זקן שכמותך אינו יודע אפילו פסוק אחת מן התורה,  או פסוק מספר תהילים?!...  השיב לו הזקן: אברך שבסופו של דבר יהיה רב בעיירה קטנה ויקבל בשכרו חמישה פיטאקס (סכום קטן) מעיז לבזות אותי כל כך!...

     למחרת, כאשר בא האורח להיפרד מעל בעל-הבית, הודה לו הלה מקרב הלב ויאמר לו: החייתני בעצם בואך. אחרי שצמתי כל השבוע, הייתי אמור להתענות גם בשבת, אלמלא באת. ואני מודה לך מקרב הלב, אך תמה אני על דבריך שאמרת לחתני, כי הוא יהיה רב בעיירה קטנה. הרי חתני הוא שותף בעסקיי ויש לו כמה אלפי רובלים מושקעים בעסק, ומאין לך שהוא יהיה רב?  אמר לו האורח: אם אספר לך את קורות חיי, תבין על מה מתבססים דברי.

     אני חייט במקצועי – פתח הזקן את סיפורו ובמשך שנים רבות הייתי עובד אצל "פריץ אחד, עשיר גדול, והייתי תופר את בגדיו ואת בגדי בני ביתו. פעם אחת עמד הפריץ שלי לערוך סעודה גדולה, לציון יובל שנים לנישואיו, הוא ביקש שאתפור למאורע חגיגי זה בגדים מיוחדים, עבור כל בני המשפחה שלו. הוא נתן לי אפוא 300 רובל וביקשני לנסוע העירה, כדי לקנות בדים לתפירת הבגדים.  נסעתי העירה, אך בדרך שמעתי קול בכי וכאשר ניגשתי למקום , כדי לראות מה קורה, ראיתי שוטרים המקיפים משפחה יהודית ועוצרים אותה. שאלתי את השוטרים, מה יש להם נגד היהודי הזה, ואמרו שהיהודי הזה חייב דמי שכירות עבור בית המרזח שהוא חוכר מהפריץ המקומי, וכבר לא שילם את חובו שנים,  משום כך ניתנה פקודה לעצור אותו ואת בני ביתו בבית הסוהר.  נכמרו רחמי על היהודי המסכן ומשפחתו ושאלתי את השוטרים,  כמה כסף הוא חייב ואם מישהו ישלם את החוב, האם ישחררו אותו לנפשו? השוטרים אמרו שאין הם יודעים לענות על שאלות אלה, אך בקרבת מקום נמצא מנהל עסקיו של הפריץ ואוכל לשאול אותו מה המצב. אכן, ניגשתי ושאלתי והמנהל אמר לי כי היהודי חייב 300 רובל ואם מישהו ישלם עבורו, בוודאי שישחררו אותו מיד לחופשי. כאשר שמעתי זאת, הוצאתי מכיסי 300 רובל – את הכסף שנתן לי הפריץ שלי כדי שאקנה בדים – ונתתי תמורת החוב של היהודי.  הלה יצא לחופשי, נפל על צווארי והודה לי, באומרו: הצלת את נפשי ונפש בני ביתי. אם יהיה בכוחי לגמול לך בעולם הזה – אעשה זאת בעזרת השם. ואם לא יעלה בידי, אני מבטיח לך שאבוא מן העולם בא, כדי לשלם את גמולך על החסד שעשית עמדי...

     בעל בית המרזח הלך לדרכו – המשיך היהודי לספר את סיפורו - ואני נשארתי תוהה ומשתומם. מה לעשות עכשיו. כיצד אבוא אל הפריץ שלי, ומה אספר לו. היכן 300 הרובלים שלו? והרי אין לי בכיס פרוטה לפורטה!  לבסוף החלטתי וגמרתי בדעתי שאחזור אל הפריץ ואספר לו כי בדרך עברתי ביער עבות, התנפלו עלי שודדים ולקחו את כל הכסף שבידי. אם יאמין לי הפריץ, חשבתי, הרי טוב ואם לא יאמין, יהיה מה שיהיה, מילא אין לי ברירה אחרת.  חזרתי אפוא אל הפריץ וסיפרתי לו מה שהחלטתי. הוא אמר לי,  כי הוא יודע שאינני שקרן וממילא הוא מאמין לדברי. הנה לך עוד 300 רובל, לך ותקנה בדים ותתפור את הבגדים.  עשיתי כדבריו, והמשכתי לעבוד בשירות הפריץ עוד כמה שנים.

     באחרונה עלה בדעתי הרעיון לשאול את עצמי: מה לי פה ומי לי פה? הרי זקנתי וכל ימי אני נמצא בין גויים! בלי תפילה בציבור ובלי חברת בני עמי. חשבתי לעצמי, די, עד כאן. עזבתי את הפריץ ועברתי לגור בעיירה, שבה יש יהודים רבים. מכאן ואילך הייתי קם כל בוקר לתפילה בציבור והייתי מרבה באמירת תהלים.  בשנה שעברה, בערב יום הכיפורים, הלכתי לבית הכנסת בשעה מוקדמת מיד אחרי הסעודה המפסקת, כאשר עדיין לא היה שם איש, לבשתי קיטל, התעטפתי בטלית ואמרתי תהלים, כאשר ראשי מכוסה בטלית. פתאום הרגשתי שמישהו דוחף אותי.  חשבתי שעמדתי במקום ששייך למישהו וזזתי הצידה, כדי לפנות את המקום. אולם גם שם המשיכו לדחוף אותי, ושוב זזתי, עד שבסוף נדחקתי לפינה, שמשם אין לאן לזוז. בסוף פקחתי את עיני, הסתכלתי סביבי והנה בעל בית המרזח, שהצלתי בשעתו,  עומד לפני בתכריכים ואומר: "הנה הבטחתי לך להיטיב עמך, או בעולם הזה, או לבוא מן העולם האמת ולגמול לך על מעשייך.  באתי במיוחד מהעולם הבא, כדי לשלם את חובי. הטובה שאעשה לך היא שאספר לך, איך נראה יום הכיפורים בעולמות העליונים..." והנה הוא מתחיל לספר ועיני זולגות דמעות ופתאום אני שומע קול הקורה לי לאמור: ר' יהודי! למה אתה מעכב אותי?! הנה כל המתפללים כבר הלכו הביתה, הנרות כבר כבו ואני צריך לסגור את בית הכנסת... ושוב אני שומע לחישה ובעל המרזח אומר לי:  לך ללובלין, אל ה"חוזה" והוא יאמר לך מה לעשות. אני שוב פוקח את עיני והנה שמש בית הכנסת עומד לפני ומתחנן לי שאסיים את תפילתי ואתן לו לסגור את בית הכנסת...

     למחרת יום הכיפורים נסעתי ללובלין המשיך החייט את סיפורו , אחרי שסיפרתי ל"חוזה" את אשר קרה לי, הוא אמר לי: מעתה תתפלל אתי בסידור שלי, במשך שנה שלמה. כך היה ואחרי תום השנה. הוא אמר לי לך הביתה ואני אתן לך מתנה: מעתה, כאשר תראה בן-אדם, תדע מה יעלה בגורלו. אנשים שמצאו אותי בדרך, בבואי חזרה מלובלין, הזמינו אותי אליך הביתה. באתי ראיתי את חתנך ואמרתי לו מה שראיתי,  שהוא עתיד לכהן כרב בעיירה קטנה ויקבל סכום קטן בשכרו – סיים החייט האורח את סיפורו המאלף.  ואכן, זה מה שקרה. גלגל חוזר בעולם, זה עולה וזה יורד. בעל- הבית העשיר ירד מנכסיו וגם אלפי הרובלים, שהיו נדוניה של בתו, ירדו לטמיון. בסופו של דבר לא הייתה לחתנו של האיש ברירה. אלה לקבל על עצמו רבנות, כפי שאמר לו החייט האורח.

     יש אומרים שבסוף הוצעו לאיש שתי הצעות, של שתי עיירות שונות, שבאחת מהן הציעו לו שכר גבוה יותר ואילו באחרת הציעו לו בדיוק כפי ש"ניבא" לו החייט. האברך בחר בעיירה, בה הציעו לו את הסכום שנקב בו החייט, שקיבל מה"חוזה" מלובלין את הכוח לראות מה יעלה בגורלם של בני אדם...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ג' תשרי ה'תשע"ו

מספרים על יהודי שנסע פעם לאחד המקומות הקדושים, ובכה שם במר נפשו על חוב שיש לו בסך אלפיים ש"ח , וכה זעק אל הצדיק שיפעל לו ישועה למעלה על אותם דמים שהוא חייב לנושיו, ניגש אליו יהודי בעל מאה שנכח במקום והעניק לו על אתר אלפיים ש"ח טבין ותקילין באמרו, ר' איד, אנו מבקשים פה על עסקים של ריבי רבבות אותם אנו פועלים על ידי התפילה וממילא אל תוריד לנו את השערים על ידי בקשת הסכום הפעוט ...

     מספרים על ר' יחזקאל אברמסקי זצ"ל כשדיבר שהיה כמה שנים בסיביר ועבר זמנים קשים, ופעם אחד קם בבוקר ולא היה לו סידור ולא גמרא, אז חשב לעצמו על מה לומר מודה אני, אין לי כלום אבל פתאום נתעורר בו מחשבה "מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי על מה על "רבה אמונתך" שאפילו במצב כזה מתרבה אצלי האמונה. אמר הרייע"ץ היה שוה כל סיביר העיקר שיצא כזה ווארט.

     מספרים ששאלו פעם את הגה"ק ה"חזון איש" זיע"א, מהי הדרגה הגבוהה ביותר שיהודי יכול להגיע אליה בעולם הזה? והשיב ה"חזון איש": הדרגה הנעלה ביותר היא, " לעבור את כל החיים מבלי לפגוע באף אחד.

     מעטים הם אלו שראו במו עיניהם והרגשו בלבבם

התינוק המכור שלי (מאת ריבה פומרנץ)       

     בהתחלה זה היה מתוק. "סֶ-אֶט!", בן השנתיים שלי היה מצייץ בדרך הביתה מגינת המשחקים. אין לנו בבית מכשירי DVD או טלוויזיה. "ס-אט" היה פשוט הסרטות משפחתיות שבתי צילמה במשך השנים, והקטנצ'יק שלנו נהנה לצפות בהן. שוב ושוב. זה רק הגיל, הרגעתי את עצמי, כשראיתי פעוט אחר מדדה בין המדפים בחנות עם הסמרט-פון של אמו ומסתכל על "סא-טים". ככה זה הילדים של היום, נולדים עם מיקרו-צ'יפ בפה.

     "רוצה ס-אט!" התינוק קרא כשהגיע זמן לישון, ואיים בהתקף זעם במחאה, ואנחנו בדרך כלל צייתנו. מה יכול להיות כל כך גרוע בסרטונים משפחתיים, נכון? די מהר, זה היה "ס-אט" ברגע שהוא התעורר, "ס-אט" כשהוא קם משנת היום, ו"ס-אט" בארוחת הצהריים. בהמשך, התינוק שלנו נהיה יותר מתוחכם במקום סתם להסתכל על סרטים, הוא התחיל לדפדף ביניהם – לעבור קדימה, אחורה ולהחליף סרטון, אינספור פעמים במהלך הצפייה. גם זה נראה חמוד בהתחלה, באמת מתוחכם!

     "הילד גאון!" אמרנו בגאווה. "הוא יתחיל לערוך סרטי וידיאו בגיל שלוש". ואז, יום אחד, הבחנתי במשהו מדאיג. בעוד שאחיו הגדולים התרוצצו בבית בתור כל מיני אסטרונאוטים, נהגי אוטובוס וחיילים, התינוק שלנו שיחק במחשב. התינוק שלי לא אכל, הוא לא ישן הרבה והוא כמעט לא שיחק עם אחרים. הוא התעלם מערמת הצעצועים שלו ולא דפדף בספרים. אחרי הכול, למי יש זמן לעשות משהו אחר, כשדבר כל כך מושך ומרתק עומד מולו?

     ואז הכרתי באמת המזעזעת: התינוק שלי מכור.

     בהתחלה זה נראה בלתי אפשרי. התמכרות היא כל כך... קיצונית, לא? זאת אומרת, מה הסיכויים שילד תמים בן שנתיים יהיה מכור באמת? ובכל זאת, העובדות היו ברורות כשחר. ובעוד המציאות מכה בי, הגל השני מיהר בעקבותיה. אם הילד שלי מכור באמת למחשב, אז הוא ודאי יישאר מכור בעתיד הנראה לעין, והדרך היחידה לעצור אותו תהיה תהליך כואב וסוחט דמעות. האם אני רוצה שהתינוק שלי יהיה מכור לטכנולוגיה? פתאום, כל המשחק המקסים הזה קרס. לתינוק שלי תהיה רק ילדות אחת. האם אני מסוגלת להרשות לו, במודעות מלאה, להמשיך במסע האובססיבי הזה? ומצד שני, האם אני מסוגלת להתמודד עם החרדה שיגרום לו הניתוק? קפאתי על עומדי.

     מהר מאוד הבנתי, שאם לא אשקיע את עצמי לחלוטין בעיצוב מחודש של צורת החיים של בני, לא יהיה לי את כוח הרצון להתמיד במהפך שעמד מולי. אז אילצתי את עצמי לשקול את הבעד והנגד. ה"בעד" הברור ביותר בהתמכרות של התינוק שלי, היה בילוי חינמי ונגיש כמעט תמיד. מלבד בשבתות ובחגים, שבהם המחשב מחוץ לתחום (דבר שבכל פעם גורר התפרצות מוחלטת), המחשב היה החבר הטוב ביותר של התינוק, האחות הנאמנה וחבר נוח במיוחד למשחק. אולם ה"נגד" בייש כל "בעד" חסר אחריות. יש כאן ילד שמוקף באינספור הזדמנויות ללמוד, להתפתח ולהעשיר את עולמו, ושלעולם לא יושיט יד לאחוז באחת מהן, פשוט משום שהוא מכור למסך צבעוני. אם בגיל שנתיים הוא מכור לסרטים משפחתיים, מי יודע מה מחכה לנו בגיל ארבע או שש או עשר? ומה לגבי רכישת מיומנויות חברתיות? מה עם ללמוד כיצד לשחק משחק הוגן? ומתי הוא ילמד להוריד את הידיים מהעכבר ולאכול סנדוויץ'? לא היה מנוס מהצעד הבא.

זה היה סיוט.

     יש שתי דרכים לשבור הרגל: לאט ובהדרגה, או במכה אחת. מכמה סיבות, החלטתי ללכת על מכה אחת. זה אומר שהבוקר הראשון שלנו נראה בערך ככה: התינוק פוקח את עיניו מוקדם בבוקר ומסלסל בקולו: "רוצה ס-אט!" אני (מחייכת בתקווה): "לא ס-אט עכשיו חמודי. אנחנו יוצאים לשחק עם חברים!" תינוק (נראה מבולבל): "אחר כך ס-אט?" אני (במעורפל): "אולי."

     אולם באותו אחר צהריים, כשכל הדרך חזרה מקבוצת המשחק לוותה בפטפוט נלהב על "לראות       ס-אט", הייתי חייבת לנשום עמוק ולבטא את החוק, שהוביל למרד מלא. בעיטות, צרחות, השתוללות... המכור שלי זקוק למנה, ואני לא הרשיתי לו. הלב שלי נשבר לראות איך הוא סובל. יחד עם זה, בלעתי מנות גדולות של רגשות אשמה, על זה שהנחתי להרגל הזה להתפתח, במקום לגדוע אותו בעודו באיבו. אולם לא נכנעתי, והצעתי מנות גדולות של תמיכה ואלטרנטיבות. ביום הראשון שנינו נרדמנו בבכי.

     ביום השני, התינוק עדיין קיווה שאתמול היה רק מקרה. אולם אני בישרתי לו בעדינות שגם היום לא יהיה שום ס-אט. במקום זה, הצעתי מבחר גדול של ספרים, משחקים וצעצועים. עברנו את סופת האש הצפויה, אולם נראה שהשלמה מסוימת מתחילה להתיישב בלבו. הוא התחיל להבין שאימא רצינית, ושהעולם איכשהו ממשיך להתקיים.

     היום, מספר חודשים אחר כך, המחשב לגמרי מחוץ לתחום לתינוק שלי, והוא הפסיק לבקש. במקום זה, הוא עושה את כל הדברים המקסימים והבריאים שתינוקות בני שנתיים אמורים לעשות. הוא משחק, רץ, משוטט ושר. יש לו תאבון בריא (מדהים מה שאפשר לעשות כשהידיים חופשיות!). התינוק שלי כבר אינו ילד מכור באובססיביות לטכנולוגיה. מאז, גיליתי שארגון רופאי הילדים האמריקאי יצא בקריאה רשמית, שמעודדת הורים להגביל באופן משמעותי את זמן המסך, מכל סוג שהוא, לילדים צעירים, ולהימנע לחלוטין בילדים מתחת לגיל שנתיים (כן, אפילו אותם סרטי איינשטיין שבונים את המוח!). ואני לא יכולה שלא לתהות כמה הורים באמת הצליחו לשמוע לעצתם.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/  \