אמרי שפר ח' אלול ה'תשע"ח

 אומר הפסוק: "ובערת הרע מקרבך", רק לאחר שתשכיל ותצליח לבער את הרע ולתקן את עצמך תחילה, דע לך, ש"כל ישראל ישמעו ויראו", בוודאי ישמעו דבריך, ויתקבלו על לבם של האחרים.

    את הרגש חשוב מאוד להעביר בכור המבחן של השכל. מכיוון שהשכל בודק שהרגש אינו מכיל מרכי בפרקי אבות ב מוטעה שישפיע בסופו של דבר על קבלת ההחלטה.

     בפרקי אבות (פרק ה משנה כב'): "בן הא הא (שמו של החכם שהיה אחד מן התנאים) אומר: "לפום צערא אגרא". כלומר, לפי גודל הצער – כך הוא השכר. שלעתיד לבא בעולם הבא, כששוקלים את מעשיו של האדם, בכדי לדעת מהו השכר שמגיע לו, שקילת המצווה איננה אך ורק לפי חשיבות המצווה כלומר, זה לא מחייב שאם היא מצווה "גדולה", מקבל הנידון שכר גדול בעבורה, ואם היא מצווה "קטנה" יקבל הוא שכר מועט, אלא מביאים בחשבון גם את כל הטורח שהיה לאדם בכל מצווה ומצווה, ואם התברר שאכן עשה מאמצים מרובים בכדי לכבוש את יצרו, ישוכלל שכרו ממעשיו והטרחה שהייתה לו בגין המעשה, ואם לא טרח כלל יקבל שכר על המצווה בלבד.

     בתיבת "תצא" רמוזים כמה עצות כיצד יוכל לנצח את הסיטרא אחרא –ראשי תיבות תפילין ציצית אות – אות ברית ואות שבת. וכן ראשי תיבות תפילה צדקה אור – אור התורה הקדושה. וכן ראשי תיבות תענית צדקה אור

איך שהקב"ה מסדר העניינים...  (אנשים מספרים על עצמם 9)

     שמי אברהם בנג'אנו, נולדתי בירושלים בבית חילוני, אבי עבד ברשות השידור ברוממה ובמקביל כדי להשלים הכנסה עבד בשעות הערב כרב מלצרים באולמי "ריחנית " בעיר. אחד מתפקידיו כרב מלצרים היה לערוך טקסים שונים כפתיחת שמפניה או הגשת עוגת שמחה עם תזמורת וזיקוקים...

     באחד האירועים הוא צעד כהרגלו עם העוגה שעליה הזיקוקים, אך בבואו להדליקם- הם לא נדלקו. בידו היה חומר מיוחד למקרים כאלה שאותו היה שופך על הזיקוקים שידלקו בקלות . הוא התיז את חומר הבעירה וכנראה שהתיז יותר מדי, והתוצאה הייתה שהעוגה נדלקה בלהבה גדולה ובדיוק ברגע זה הוא נתקל בילדה שרצה לכיוונו והעוגה הבוערת נפלה עליה.  האש אחזה בבגדיה, האירוע היה כ"כ מפחיד שבמשך מספר שניות ארוכות איש לא עשה דבר , כולם התאבנו. ראשון שהתעשת היה הצלם שזרק את המצלמה, נטל את מפת השולחן, גלגל את הילדה בתוכה וכיבה את האש.

     חייה אמנם ניצלו אך הנזק הנורא כבר נעשה.  הילדה סבלה מכוויות בדרגה הגבוהה ביותר בכל גופה וגם בפניה והיא הובהלה לבית החולים. הייתי אז ילד בן 11 , הסיפור הזה הכה בי קשות. אבי שהיה איש חזק, נשבר לחלוטין, הוא היה בוכה כל לילה כשהוא מאשים את עצמו אף שהמשטרה ניקתה אותו מאשמה. למרות אי הנעימות הוא הלך לבקרה בבית החולים והיה מלא בכאב ונקיפות מצפון עד שהגיע למצב שלא ישן בלילות. הסיפור הזה גרם לו לחזור בתשובה ואימי הלכה בעקבותיו אבל אנו הילדים נשארנו חילונים.

     משפחת הילדה החלה בתביעה משפטית מול חברת הביטוח של האולם, אולם חברת הביטוח ניסתה להפיל זאת על אבי. הורי הילדה ביקשו להוציא את אבי מהתביעה אך השופט לא קיבל את טענתם ונתן לאבי עונש סמלי של 100 שעות עבודות שירות ופטר אותו מאחריות כספית.  אבי מילא את 100 השעות שנפסקו לו והמשיך להיות בקשר עם משפחת הילדה. הילדה חזרה לבית הספר ושם החלו ללעוג לה על מראיה. הוריה החליטו לעשות את הכול כדי לטפל בצלקות הקשות וטסו לצרפת שם ישנו בי"ח מיוחד המטפל בנפגעי כוויות, אבי נפרד מהם בדמעות ובכך תם הקשר איתם.

     אבי ניסה להחזירני בתשובה אך לא כ"כ הצליח , אולי מפני שהחזרה בתשובה שלו הזכירה לי דברים שרציתי לשכוח, ואכן עם חלוף הזמן הסיפור שהשפיע עלי קשות בתור ילד הלך ונשכח ממני וחזרנו לחיי שגרה רגילים. עבדתי בכל מיני עבודות.

     בהיותי בגיל 25 התחלתי לעבוד אצל אדם בעלים של רשת חנויות רבות בכל רחבי הארץ לחבילות שי וממתקים, הוא היה חוזר בתשובה והקפיד ללמוד חצי יום. הוא לקח אותי בתור סוכן ומהר מאוד קידם אותי וסמך עלי מאוד. יום אחד שמע שאבי דתי ואמר: "חבל שאינך כמוהו אבל בעז"ה תהיה עם הזמן..."  לאחר מס' חודשים אמר לי: "אם אתה ממילא חילוני, יש כאן בחורה טובה שמנהלת לי את העסק,  אם אינך מצליח להיות דתי לפחות תהיה חילוני טוב ותתחתן איתה" . "נהיית מוסד לשידוכים?" שאלתי. "תבוא, תדבר איתה, אם יתאים לך מה הבעיה?". פגשתי אותה והבנתי שהיא מתאימה לי, אך היא הייתה לבושה כחרדית וברגע הראשון אמרתי לעצמי , הוא עבד עלי... שאלתי אותה על כך והיא אמרה שהיא והוריה חילוניים . רציתי לשאול אז למה את נראית כמו מבני ברק? אבל לא לחצתי, הנחתי שזה מתוך כבוד לבעלי העסק. נפגשנו מספר פעמים ואחרי תקופה הצעתי לה נישואין אך על פניה עלתה הבעה לא ברורה. " למה את נראית כ"כ מסויגת"? שאלתי. "יש משהו שאתה חייב לדעת, אני נראית חרדית ולבושה צנוע אבל זה בגלל שיש לי כוויות בידיים", הייתי המום מדבריה. "גם בפנים היו לי כוויות אבל עברתי הרבה טיפולים והיום אי אפשר להבחין במה שעברתי". שתקתי מרוב הלם," תגיד משהו, לא יפה שאתה שותק, אם לא מתאים לך זה בסדר גמור". אבל הדמעות שנקוו בעיניה הראו ששום דבר לא בסדר גמור. "את לא מבינה, זה בכלל לא בכיוון הזה", "אז באיזה כיוון?" שאלה. "מתי זה קרה לך?", "שהייתי בגיל 12 וחצי", "זה קרה לך באולם ריחנית "? שאלתי. " כן", "את נשרפת מעוגה שהפיל עליך רב המלצרים."? "מניין לך?" שאלה מבוהלת. " יכול להיות שאחרי מה שאומר לך לא תרצי לדבר איתי" אמרתי בהיסטריה, כי רב המלצרים הזה הוא... אבא שלי ". הייתה דקה של שתיקה ואלפי מחשבות התרוצצו שם בינינו ואז התחלנו פשוט שנינו לבכות, בלי מילים.... "

     השריפה הזו שהתרחשה 15 שנה קודם, השפיעה כ"כ על חיינו וכל הרגשות התנקזו להם באותו רגע.  נלך להורים ונספר להם" וכך היה. הוריה היו בהלם מוחלט ואבי נפל על הכיסא וכמעט התעלף. "אני לא מאמין.... לא האמנתי שהצלקות ייעלמו!" והיום הזה שבו בישרנו להורינו היה היום שהחלטנו שנינו לחזור בתשובה.

     שסיפרנו זאת לבוס הוא שמח ואמר: "שתי ציפורים במכה אחת גם שידוך וגם חזרה בתשובה". נישאנו וגרנו אצל חמותי במשך שנה, ואז אמרה לי אשתי: " אנחנו חייבים למצוא דירה לעצמנו". "אולי נמצא דירה בשכירות במעלה אדומים" אמרתי. "עזוב יש לי דירה במודיעין", "מה? מאיפה יש לך דירה "?. "ההורים שלי תבעו את הביטוח וקיבלו פיצויים בסך מיליון וחצי שקלים, חלק הלך לריפוי שלי ובחלק האחר הם קנו דירה במודיעין" . הייתי בהלם מוחלט. התחתנתי בידיעה שאגור בשכירות ופתאום מתברר שמלכתחילה הייתה לי דירה מוכנה!

     שעות ספורות לאחר השיחה הזו התקשר השוכר שהתגורר בדירה ב-10 שנים האחרונות והודיע שכעבור 10 שנים הוא מעוניין לעזוב ,

     איך שהקב"ה מסדר את העניינים... עברנו לדירה ושיפצנו אותה . אשתי מורן ממשיכה לנהל את עסקיו של הבוס ואני פתחתי חנות בשותפות עמו ושמה "מתוק זה אנחנו". כך אנו גם מרגישים. 

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ט"ז ניסן ה'תשע"ח

   אחד הדברים שנוצרו לפני בריאת העולם זו תשובה. נשאלת השאלה: איך אפשר לברוא מה שנועד לתקן טעויות עוד לפני שבוראים את העולם, עוד לפני שנעשו טעויות? ודרשו חכמי המוסר כי מכאן בהכרח שטעויות הם חלק מהבריאה, כדי לגדול אנחנו חייבים לעשות טעויות, ולכן נבראה התשובה – לתקן את הטעויות שעשינו. ללמוד איך להיות יותר טובים יכולים רק שמוכנים להסכים להודות ולהכיר בכך שעשינו טעות.

    אל תהיה קשה מדי עם עצמך. אתה תמיד נמצא בתהליך של שינו, וזה אומר שלאט לאט תגיע לאן שאתה צריך להגיע בלי לנסות לעשות את הכול בבת אחד.

   אמר הבעל ה"ישועות משה" מויז'ניץ זי"ע. כל העניינים הקשורים בפסח מדובר עם אש, בדיקת חמץ – לאור הנר. ביעור חמץ - בשריפה. מצות – באש. קרבן פסח – באש. אם כן כל המצות עם חמימות בפסח.

   "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו" (מן ההגדה). האדם חייב לראות את עצמו ולהתבונן במעשיו; לדעת בכל יום ויום היכן הוא עומד ומה הוא חסר. (תפארת שלמה

מדה כנגד מדה

    להלן סיפור מופלא המעובד מ 'אישַׁ לרעהו' ויש בו כדי ללמדנו כי מידה כנגד מידה לא בטלה מן העולם וכאשר האדם גומל חסד עם אדם אחר - בורא העולם דואג בעצמו לאותו אדם.

    לפני מספר חודשים התבקש לבית עולמו הישיש ר' אפרים ב"ר ישראל מינצר ז"ל. מוצאו היה מהעיירה 'גדוף' הסמוכה לקראקוב, פולין. משפחתו ניהלה שם מאִּפייה, אך יהיה נכון יותר לקרוא לעסק 'גמ"ח', שכן באופן קבוע הם חילקו לחמים ומאפים לעניים ללא תשלום. ואולי נכון יותר לכנות את העסק 'הכנסת אורחים' שכן התנור המּוסק משך אליו אורחים שונים שביקשו ללון במקום – וגם לזכות בארוחת חינם על הדרך...

    העיר קראקא, שאכלסה בעלי עסקים יהודים רבים, משכה אליה 'משולחים' לא מעטים. רבים מהם התביישו ללון בעיר, והעדיפו להגיע ל 'גדוף' בלילות. אם המשפחה הייתה מכינה להם מרק חם, והבנים בצעירותם - וביניהם ר' ישראל - היו מסייעים בחלוקת המזון, עד שהם עזבו ללמוד בישיבות. כך נמשך עד מלחמת העולם השנייה, שנפתחה עם כיבוש פולין בידי גרמניה.

    בד"כ דחקו הגרמנים את יהודי הפריפריה לכיוון הערים הגדולות (כדי שבהמשך יהיה קל להשמידם). אך בקרקוב פעל נוהל הפוך, גירוש יהודי העיר לפריפריה כדי שהעיר תהפוך במהירות לנקייה מיהודים. וכך החלו משפחות פליטים, על מטלטליהן, לגרור את עצמן לתחומי המאפייה של מינצר במגורי עראי-קבע... והמאפייה? היא המשיכה לעבוד! '

    חגורת החנק' הגרמנית הלכה והתהדקה. משפחת מינצר הבינה שעליה להיפרד מהמאפייה, בטרם ייטלו אותה מידיהם בכוח. בהחלטה מהירה העבירו את המאפייה לשכן גוי שהיה עימם בידידות. הלה התבקש בתמורה להמשיך לספק להם מאפים חינם. הגוי עמד בהסכם והעניק מזון בשפע לא רק למשפחת מינצר, אלא גם ליהודי הסביבה. חלפה תקופה וכל יהודי 'גדוף' הועברו לגטו. יום אחד, באמצע המסדר, הכריז גרמני בקול: "מי כאן פחח?" האח הגדול מבין ארבעת המינצרים הרים את ידו "תמיד הייתי בעסק הזה!" הוא היה בחור-ישיבה שמקסימום ידע משהו על אפייה, אבל הבין שכך גוברים הסיכויים לשרוד... "אתה בטוח?" שאל הגרמני- "בטוח!". שלושת אחיו החרו-החזיקו אחריו: "כולנו פחחים!".

    איזור תעשיה ענק. עוד אחד מרבבות תעשיות באירופה שהגרמניםִ שעבדו, שדדו, גזלו וחמסו לעצמם. ארבעת 'הפחחים' הועברו מהגטו, ונמסרו לידי בעל המפעל- גוי פולני. "אני לא אוהב יהודים", אמר המנהל בפגישתם הראשונה, "אבל את הגרמנים אני שונא יותר - הם גזלו ממני את מפעל חיי! אז אנחנו לא הולכים לעבוד כאן כדי לעזור לגרמנים הארורים"... "שניכם", פקד המנהל על שניים מתוך ארבעת האחים, "תישנו בעליית הגג. נעים שם. התפקידַ שלכם לעקוב. בכל פעם שאתם שומעים את מכוניות הפורד של הגרמנים מגיעים, אתם יורדים, מתריעים, וכולם מתחילים 'לעבוד' בפחחות... הגרמנים הטילו על הפולני הזה, את האחריות לתקינות כל גגות המפעלים באזור. מידי פעם, כאשר חשש שביקורת גרמנית תגלה שאין עבודה, ואז יפונו היהודים מהמקום, היה יוצא בלילות – לא יאמן כי יסופר! – ובעזרתַ פטישַׁ ענקַ חוללַ נזקיםַ קשיםַ לגגותַ של מפעליםַ באיזור. כמהַ פעמיםַ התקיימהַ ביקורת,ַ הואַ תמידַ ידעַ עלַ כך קודם,ַודאגַ לסדרַ 'עבודה'! מידי לילה היה יוצא הפולני, וחוזר עם עשרות כיכרות לחם. בין 35 ל- 40 !ומוסרַ אותםַ למינצרים. אזַל אַרקַ שהםַ לאַ רעבו ללחם, הםַ גםַ הרוויחוַ כסףַ מהכיכרותַ שמכרו. ותאמינוַ אוַ לא,ַ 'המלון' הזה נמשךַ במשךַ שנתייםַ שלמות!

    באחד מן הימים הודיע המנהל: "היום בלילה או לכל המאוחר מחר בלילה, הגרמנים מגרשים מכאן את כל היהודים. חבר'ה! המצב שלכם קשה, אבל אני אומר לכם מה לעשות. אל תסמכו על הבטחות הגרמנים, תתפסו ידיים ורגליים ותימלטו על נפשותיכם!" אבל איך נמלטים? הרי איזור התעשייה כולו משמש בפועל כמחנה כפייה לעובדים, והוא מוקף חומה. בתזמון מדויק להרהוריהם הושיט המנהלִ מספֵרי-ענק ופטישים ממאגר כלי העבודה של ביתַ החרושת... הם הבינו את המוטל עליהם! באותו לילה הייתה סערה חורפית אדירה. מזג אוויר מצוין לבריחה... המינצרים הודיעו על התכנון ליהודים רבים אשר עבדו במפעלי התעשייה. 85 מהם אזרו אומץ להצטרף. מצוידים במפה ובהוראות שמסר להם מנהל המפעל, פרצו 'הפחחים'ִּ פרצה ועשרות היהודים שעטו קדימה. "ישר! לא ימינה לכיוון הגרמנים, ולא שמאלה לכיוון הרוסים" - כהוראת הפולני. הם רצו לפחות עשר ק"מ במעבה היער, בגשם שוטף וברוחות סערה. רק אז הרשו לעצמם לעצור ולבחון את מצבם. הם המשיכו לשהות ביער, מידי פעם שמעו יריות קרובות או רחוקות ותיארו לעצמם שזאת החזית שמיקומה משתנה. בשלב מסוים שרקו היריות בקרבתם, והם נשכבו על הארץ במשך שלושה ימים! לפתע גילו אותם חיילים מונגולים, ששיתפו פעולה עם הרוסים. הם ניגשו להוציאם להורג, אך האח הבכור שדיבר רוסית הסביר, שהם נמלטים מהגרמנים-אויבם המשותף. המונגולים התרצּו, העבירו אותם מאחורי קו החזית וכך ניצלו. במשך כל שנות המלחמה (בפולין הייתה המלחמה ארוכה ביותר!( לא ידעו האחים לבית מינצר רעב. תמיד היה להם מזון ובשפע! מעולם לא הוצרכו לעבוד באמת ומעולם לא הוכו! ההסבר שלהם ברור: 'מידה כנגד מידה' על כל העזרה שהגישה המשפחה ליהודים באותה מאפייה ב'גדוף'!!!

    ברוך שנתן תורה... כנגד ארבעה בנים" הסמיכות של שני פסוקי ההגדה האלה מורה על כוח התורה. על ידי התורה יש תיקון לכל סוגי האדם והבנים.

    חרו"ת ראשי-תיבות חכם רשע תם ושאינו יודע לשאול! שולחן שמכיל את כולם – רק הוא שלחן מלכים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ט' אלול ה'תשע"ז

אדם שחייב לאחרים ממון ואין לו משלו לא יקנה ספרים "ולא ייתן צדקה" וכו' שם. והזכירו בברית עולם )על ספר חסידים( שלו )סימן שצה(.

    הובא בספר "בישישים חכמה": האדמו"ר מאוסטרובצה זצ"ל היה אצל הרב ממזריטש והשמיע באוזניו פלפול חריף כדרכו. אמר הרב ממזריטש הרבי הוא גברא רבה. אמר הרבי: כשרוצה הגמרא להוכיח גדולתם ומעלתם של חכמים היא מביאה את הפסוק "ארבעים יכנו לא יוסיף" שחז"ל דרשו שהכוונה לשלושים ותשעה. ולכאורה, מדוע לא מביאים ראיה לכך מפסוק שנאמר לפני כן (ויקרא כג, טז): "תספרו חמישים יום", שגם בו דרשו חז"ל שהכוונה רק לארבעים ותשעה יום? מכאן ראיה שהיכולת לומר פלפול אינה מוכיחה כי אתה אדם גדול. מי שיכול להפחית מכה אחת מיהודי – זה אדם גדול!

     המילים: ואני אתנהלה לאיטי לרגל הם ראשי תיבות ״אלול״, ורמז לנו בזאת כך: אתחיל בחודש אלול לשוב בתשובה לאט לאט, לגודל המלאכה אשר לפני, כי בבת אחת לא אוכל לתקן כל מה שפגמתי, ולא אוכל לבנות בפעם אחת כל מה שהרסתי, אלא אני זקוק למשך זמן, כל חודש אלול, כדי לעשות בו הכנות לראש השנה ויום הכיפורים. ולפי דבריו, מי שאינו שם לב להזדמנות שיש לו לתקן את מעשיו בחודש אלול, ובא בפתע פתאום לעשות תשובה בראש השנה וביום הכיפורים ללא שום הכנה, ח״ו אין כמעט תקווה שתשובתו תתקבל.

     הרה״ק מהרי״ד מבעלזא זי״ע ששאל פעם בימי אלול את אחד משמשיו באיזה זמן הוא מתעורר לתשובה? ענה לו השמש: ב״מן המיצר״! (פסוקים שאומרים לפני התקיעות בר״ה). נענה הרבי ואמר: ״או ויי! במן המצר זה כבר מאוחר..." החסידים פירשו את כוונת הרבי בתרתי משמע: בפשט פשוט, שהתשובה צריכה להתחיל מוקדם בחודש אלול, ולא לחכות לרגע האחרון ב״מן המיצר״... ובפשט עמוק יותר: שיהודי צריך לשוב בעת שהוא נמצא ברווחה, ולא ח״ו להתעכב עד שיהיה בעת צרה ח״ו - במן המיצר.

ביל גייטס (אפריון שלמה, עלון 221)

     בדרום אפריקה מתגורר לו יהודי שומר תורה ומצוות שמבין בכלכלה, קוראים לו קיווי ברנהרד. הוא הוציא ספר שתורגם ל-8 שפות כיצד לאמץ תכונות מעולם הנמרים וליישם אותם בעולם הכלכלי. כמובן שהוא הפך להיות מרצה מבוקש בכל הועידות הכלכליות, ויום אחד מתקשר אליו סמנכ"ל מייקרוסופט להזמין אותו לנאום הפתיחה של הכנס הכלכלי השנתי של החברה שהוצאותיו נאמדים בכ-80 מליון דולר!  הוא שמח מאוד ונענה להזמנה, אך כשהוא פתח את היומן הוא גילה כי ההרצאה שלו נופלת ביום שבת.  הוא אמר לסמנכ"ל: "אני מאוד מצטער אבל אני לא אוכל להגיע, אני לא עובד בשבת".  המנהל לא התבלבל ואמר לו: "הבנתי מה שאתה אומר,  תקבל תוספת, במקום מליון דולר, מליון וחצי...". אמר לו קיווי: "אני לא רוצה תוספת, אני יהודי ואני לא יכול לעבוד בשבת ...". "טוב, הבנתי.", אמר, "אני חוזר אליך עוד חצי שעה".

     המנהל התקשר לאחר חצי שעה ואמר: "קיווי, יש אישור,  אני שולח לך צ'ק פתוח, תחתום כמה שאתה רוצה...". אמר לו קיווי: "לא הבנת אותי, אני בשבת לא עובד!".  לא היתה למייקרוסופט ברירה, הם מאוד רצו את המרצה המבוקש, כי אי אפשר לפתוח ועידה כלכלית רצינית בלעדיו,  והם נאלצו להוציא עוד עשרות מיליונים, ולדחות את הכנס,  את המוזמנים ואת האולם ליום ראשון.

     שבוע לאחר הכנס, מתקשר הסמנכ"ל לקיווי ואומר לו : אתה חייב לשמוע מה שקרה, אתמול טסתי עם ביל גייטס במטוסו הפרטי ודיברנו על הכנס שהיה, וכמה שנהנו מההרצאה שלך...  ואז פנה אלי ביל ואמר לי: "אני חושב שזה טירוף שדחינו כזה כנס בכיר בעלות אדירה, בשביל שיחה של יהודי אחד.  לא יכולת לשמן את המערכת טיפה?"  אמרתי לו: "אני הצעתי לו צ'ק פתוח, הוא לא הסכים...". אמר לי ביל גייטס: "אני יכול לקנות בכסף שלי הכול!  אם בא לי גורד שחקים – אני קונה. בא לי יאכטה – אני קונה. אבל אני לא יכול לקנות שבת אחת של יהודי".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר ל' אב ה'תשע"ז

אחים יקרים! ישנם אנשים שמרשים לעצמם לעשות עבירות ופשעים בטענה שהמטרה הסופית היא מצווה.  להם אומרת התורה בפרשת השבוע: 'צדק צדק תרדוף ...' והסביר רבי שמחה בונים מפשיסחא זיע"א: גם את הצדק תרדוף בדרכי צדק, אל תחשוב שהמטרה מקדשת את האמצעים... לכן תבדקו לפני כל החלטה שלכם, האם היא עלולה לפגוע או להזיק לאדם מסוים? ואם כן, חדלו מכך.  ה' יזכנו, אמן!

     "אמר ריש לקיש:  כל המעמיד דיין שאינו הגון, כאילו נוטע אשרה בישראל, שנאמר 'שופטים ושוטרים תיתן לך' וסמיך ליה 'לא תיטע לך אשרה כל עץ'". שאל הגה"ק רבי חיים מבריסק זי"ע - לכאורה, מה הדמיון בין אשרה לדיין ? אלא ביאר: כשאדם לוקח כסף והופך אותו לעבודה זרה - זה ודאי מאוס. אבל עץ - לא יודעים שהוא שייך לעבודה זרה. יש לו גזע, ענפים ועלים בדיוק כמו לעץ שאינו עובד עבודה זרה.  כך הוא שייך גם דיין שאינו הגון: הוא לבוש 'פראק' כמו כולם , יש לו זקן לבן כמו כולם, אף אחד לא יודע שאינו הגון.

     בצעירותי סברתי לתקן את כל העולם כולו. כשהתבגרתי קצת הבנתי שאין זה ביכולתי, חשבתי שלפחות את בני מדינתי אצליח לתקן. משראיתי כי גם מלאכה זו שגבה ממני, התפשרתי על בני עירי בלבד. ומשבכך גם לא הצלחתי, חשבתי לפחות את בני ביתי אתקן. והיום – בזקנותי – מבקש אני שלכול הפחות את עצמי אוכל לתקן כראוי... (מהרה"ק מצאנז זי"ע)

     הרב שטיינמן שליט"א, כשנסע לארה"ב, הכינו לו מזוודה. הכניסו והוציאו, את זה כן ואת זה לא.. שעות לקח להם. אמר הרב: תראו, אני נוסע סך הכול לעשרה ימים. וזה לא שאני נוסע לאי בודד, אני נוסע לארה"ב – יש שם הכול! מקסימום חסר משהו אני יקנה בדרך. ובכל זאת תראו כמה עובדים על המזוודה... אז אדם שנוסע לנצח נצחים... כמה צריך לעבוד על המזוודה? כמה צריך להכין צידה לדרך לעולם הבא? יש לנו זמן להתעסק עם דברים אחרים?! אדם צריך כל הזמן לאסוף ולאסוף, לנצל כל רגע פנוי בחיים לעוד מצווה, עוד שיעור תורה, עוד צדקה. כי כל תכלית החיים היא עבודת נמלים.

החייט שראה את הנולד (פניני בית לוי, עלון 433)

     באחת מערי רוסיה חי פעם איש עסקים עשיר, שנוהג היה לא להסב לסעודה, מבלי שיהיה אורח המסב על שולחנו. הוא היה מקפיד על מנהגו זה בצורה קיצונית ביותר וכאשר קרה שלא הזדמן אורח, הוא היה מסוגל לצום יום ויומיים ואפילו יותר.  פעם נמשך מצב זה שבוע שלם והאיש לא נענה להפצרות אנשי ביתו ולא אכל מאומה, זולת קצת מזונות בערב. כאשר המצב נמשך שבוע שלם ולא היה שום אורח באופק, רחמו עליו בני ביתו ושלחו לשליח, שיצא לפרשת דרכים וימצא אורח שיבוא לשבת.  הם ביקשו את השליח, לבקש כל עובר אורח שיראה, לבוא אל ביתם לשבת, כדי שבעל הבית לא יצטרך לצום יותר. השליח מצא בסופו של דבר יהודי זקן, שהלך עם תרמיל על כתפו. הוא הפציר בו והזקן הסכים לבוא ולהתארח בבית היהודי העשיר.

     בעל הבית העשיר היה נוהג לומר דברי תורה בעת הסעודה. הוא היה מתחיל במצווה, משמיע איזה רעיון מפרשת השבוע, או משהו דומה, ושאר בני הבית, בניו, חתניו והאורחים היו ממלאים אחריו, כל אחד בתורו . ויהי בליל שבת והאורח הזקן הסב ליד השולחן, נהג בעל הבית כמנהגו וכולם אמרו דברי תורה, כאשר הגיע תורו של האורח שישב ליד חתנו של בעל-הבית – לומר דבר תורה, הוא התנצל ואמר שאין לו מה להגיד, התערב חתנו של בעל הבית ואמר:  הכיצד זה שיהודי אין בידו דבר-תורה?! אולם בעל הבית הרגיע אותו ואמר: האורח שלנו עייף מן הדרך, נעזוב אותו ומחר בצהרים וודאי יאמר.  למחרת בעת סעודת הצהרים, שוב נתבקש האורח לומר דבר תורה, שוב סירב באומרו כי אין לו מה לומר, שוב העיר חתנו של בעל הבית מה שהעיר ושוב אמר בעל-הבית לא ללחוץ על האורח, הוא וודאי יגיד בסעודה השלישית.  כאשר גם בסעודה השלישית סירב האורח לומר דבר תורה והודיע "חגיגית", כי אין בידו מאומה, אמר חתנו של בעל-הבית:  הרי זה בזיון! זקן שכמותך אינו יודע אפילו פסוק אחת מן התורה,  או פסוק מספר תהילים?!...  השיב לו הזקן: אברך שבסופו של דבר יהיה רב בעיירה קטנה ויקבל בשכרו חמישה פיטאקס (סכום קטן) מעיז לבזות אותי כל כך!...

     למחרת, כאשר בא האורח להיפרד מעל בעל-הבית, הודה לו הלה מקרב הלב ויאמר לו: החייתני בעצם בואך. אחרי שצמתי כל השבוע, הייתי אמור להתענות גם בשבת, אלמלא באת. ואני מודה לך מקרב הלב, אך תמה אני על דבריך שאמרת לחתני, כי הוא יהיה רב בעיירה קטנה. הרי חתני הוא שותף בעסקיי ויש לו כמה אלפי רובלים מושקעים בעסק, ומאין לך שהוא יהיה רב?  אמר לו האורח: אם אספר לך את קורות חיי, תבין על מה מתבססים דברי.

     אני חייט במקצועי – פתח הזקן את סיפורו ובמשך שנים רבות הייתי עובד אצל "פריץ אחד, עשיר גדול, והייתי תופר את בגדיו ואת בגדי בני ביתו. פעם אחת עמד הפריץ שלי לערוך סעודה גדולה, לציון יובל שנים לנישואיו, הוא ביקש שאתפור למאורע חגיגי זה בגדים מיוחדים, עבור כל בני המשפחה שלו. הוא נתן לי אפוא 300 רובל וביקשני לנסוע העירה, כדי לקנות בדים לתפירת הבגדים.  נסעתי העירה, אך בדרך שמעתי קול בכי וכאשר ניגשתי למקום , כדי לראות מה קורה, ראיתי שוטרים המקיפים משפחה יהודית ועוצרים אותה. שאלתי את השוטרים, מה יש להם נגד היהודי הזה, ואמרו שהיהודי הזה חייב דמי שכירות עבור בית המרזח שהוא חוכר מהפריץ המקומי, וכבר לא שילם את חובו שנים,  משום כך ניתנה פקודה לעצור אותו ואת בני ביתו בבית הסוהר.  נכמרו רחמי על היהודי המסכן ומשפחתו ושאלתי את השוטרים,  כמה כסף הוא חייב ואם מישהו ישלם את החוב, האם ישחררו אותו לנפשו? השוטרים אמרו שאין הם יודעים לענות על שאלות אלה, אך בקרבת מקום נמצא מנהל עסקיו של הפריץ ואוכל לשאול אותו מה המצב. אכן, ניגשתי ושאלתי והמנהל אמר לי כי היהודי חייב 300 רובל ואם מישהו ישלם עבורו, בוודאי שישחררו אותו מיד לחופשי. כאשר שמעתי זאת, הוצאתי מכיסי 300 רובל – את הכסף שנתן לי הפריץ שלי כדי שאקנה בדים – ונתתי תמורת החוב של היהודי.  הלה יצא לחופשי, נפל על צווארי והודה לי, באומרו: הצלת את נפשי ונפש בני ביתי. אם יהיה בכוחי לגמול לך בעולם הזה – אעשה זאת בעזרת השם. ואם לא יעלה בידי, אני מבטיח לך שאבוא מן העולם בא, כדי לשלם את גמולך על החסד שעשית עמדי...

     בעל בית המרזח הלך לדרכו – המשיך היהודי לספר את סיפורו - ואני נשארתי תוהה ומשתומם. מה לעשות עכשיו. כיצד אבוא אל הפריץ שלי, ומה אספר לו. היכן 300 הרובלים שלו? והרי אין לי בכיס פרוטה לפורטה!  לבסוף החלטתי וגמרתי בדעתי שאחזור אל הפריץ ואספר לו כי בדרך עברתי ביער עבות, התנפלו עלי שודדים ולקחו את כל הכסף שבידי. אם יאמין לי הפריץ, חשבתי, הרי טוב ואם לא יאמין, יהיה מה שיהיה, מילא אין לי ברירה אחרת.  חזרתי אפוא אל הפריץ וסיפרתי לו מה שהחלטתי. הוא אמר לי,  כי הוא יודע שאינני שקרן וממילא הוא מאמין לדברי. הנה לך עוד 300 רובל, לך ותקנה בדים ותתפור את הבגדים.  עשיתי כדבריו, והמשכתי לעבוד בשירות הפריץ עוד כמה שנים.

     באחרונה עלה בדעתי הרעיון לשאול את עצמי: מה לי פה ומי לי פה? הרי זקנתי וכל ימי אני נמצא בין גויים! בלי תפילה בציבור ובלי חברת בני עמי. חשבתי לעצמי, די, עד כאן. עזבתי את הפריץ ועברתי לגור בעיירה, שבה יש יהודים רבים. מכאן ואילך הייתי קם כל בוקר לתפילה בציבור והייתי מרבה באמירת תהלים.  בשנה שעברה, בערב יום הכיפורים, הלכתי לבית הכנסת בשעה מוקדמת מיד אחרי הסעודה המפסקת, כאשר עדיין לא היה שם איש, לבשתי קיטל, התעטפתי בטלית ואמרתי תהלים, כאשר ראשי מכוסה בטלית. פתאום הרגשתי שמישהו דוחף אותי.  חשבתי שעמדתי במקום ששייך למישהו וזזתי הצידה, כדי לפנות את המקום. אולם גם שם המשיכו לדחוף אותי, ושוב זזתי, עד שבסוף נדחקתי לפינה, שמשם אין לאן לזוז. בסוף פקחתי את עיני, הסתכלתי סביבי והנה בעל בית המרזח, שהצלתי בשעתו,  עומד לפני בתכריכים ואומר: "הנה הבטחתי לך להיטיב עמך, או בעולם הזה, או לבוא מן העולם האמת ולגמול לך על מעשייך.  באתי במיוחד מהעולם הבא, כדי לשלם את חובי. הטובה שאעשה לך היא שאספר לך, איך נראה יום הכיפורים בעולמות העליונים..." והנה הוא מתחיל לספר ועיני זולגות דמעות ופתאום אני שומע קול הקורה לי לאמור: ר' יהודי! למה אתה מעכב אותי?! הנה כל המתפללים כבר הלכו הביתה, הנרות כבר כבו ואני צריך לסגור את בית הכנסת... ושוב אני שומע לחישה ובעל המרזח אומר לי:  לך ללובלין, אל ה"חוזה" והוא יאמר לך מה לעשות. אני שוב פוקח את עיני והנה שמש בית הכנסת עומד לפני ומתחנן לי שאסיים את תפילתי ואתן לו לסגור את בית הכנסת...

     למחרת יום הכיפורים נסעתי ללובלין המשיך החייט את סיפורו , אחרי שסיפרתי ל"חוזה" את אשר קרה לי, הוא אמר לי: מעתה תתפלל אתי בסידור שלי, במשך שנה שלמה. כך היה ואחרי תום השנה. הוא אמר לי לך הביתה ואני אתן לך מתנה: מעתה, כאשר תראה בן-אדם, תדע מה יעלה בגורלו. אנשים שמצאו אותי בדרך, בבואי חזרה מלובלין, הזמינו אותי אליך הביתה. באתי ראיתי את חתנך ואמרתי לו מה שראיתי,  שהוא עתיד לכהן כרב בעיירה קטנה ויקבל סכום קטן בשכרו – סיים החייט האורח את סיפורו המאלף.  ואכן, זה מה שקרה. גלגל חוזר בעולם, זה עולה וזה יורד. בעל- הבית העשיר ירד מנכסיו וגם אלפי הרובלים, שהיו נדוניה של בתו, ירדו לטמיון. בסופו של דבר לא הייתה לחתנו של האיש ברירה. אלה לקבל על עצמו רבנות, כפי שאמר לו החייט האורח.

     יש אומרים שבסוף הוצעו לאיש שתי הצעות, של שתי עיירות שונות, שבאחת מהן הציעו לו שכר גבוה יותר ואילו באחרת הציעו לו בדיוק כפי ש"ניבא" לו החייט. האברך בחר בעיירה, בה הציעו לו את הסכום שנקב בו החייט, שקיבל מה"חוזה" מלובלין את הכוח לראות מה יעלה בגורלם של בני אדם...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר י"ג תמוז ה'תשע"ז

אין מקום לדאגה - "על שני דברים אין מקום לדאגה – על מה שאפשר לתקן, כי אם אפשר לתקן, למה לדאוג; ועל מה שאי-אפשר לתקן, כי מה תועיל הדאגה" (רבי יחיאל-מיכל מזלוצ'וב)

    ''אל תטעה ותחשוב כי השקט היא חולשה, אנשים חכמים לא מתכננים תוכנות גדולות בקול רם''

     אם הקב״ה עושה עצמו לפעמים כאילו אינו רואה את החטא שבישראל, על-אחת-כמה-וכמה שבשר ודם, שיכול לטעות ולדמות בנפשו שהאדם חוטא ולאמיתו של דבר אין בו חטא כלל, ודאי שעליו להתנהג בדרך של ״לא הביט אוון ביעקב״. (רבי לוי-יצחק מברדיצ׳ב)

     המעשה שהיה, פעם נסע רכב משא גדול ורם בדרך המובילה מעיר לעיר, על אם הדרך הוצרך לעבור תחת 'גשר', כידוע, על הגשר כתובים 'מספרים' האומרים כמה הוא גובהו של גשר, והנה 'חכם' זה ראה את המספר שהוא בדיוק כגובהו שלו, ואעפי״כ נכנס, ו... מצא את עצמו באין מנוס ומפלט, לפניו אינו יכול להמשיך בדרכו כי כל הגשר יתערער מחמתו, ואף לחזור אין בידו - כי תקוע הוא בין קרקע עולם לקרקע הגשר... עד שבא פיקח אחד, ואמר לו - הוצא נא מעט אוויר מתוך הגלגלים, ויתמעט גובהך הגדול, וממילא תוכל להמשיך בדרכך... כיו״ב לדידן, פעמים והאדם מרגיש כי עמד מלכת בדרכו בחיים, ואי אפשר לו לזוז לא לפניו ולא לאחוריו, עצתו - שיוציא מתוכו את האוויר המנפחו, יקטין עצמו ויכניע לבבו לפני שוכן מרומים, ואז יעבור ממילא את דרכו בחיים בשופי ובנחת. (באר הפרשה(

     ''הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב"  כג,ט - כאשר בקשו שלטונות רוסיה להחדיר רוחות השכלה בישיבת וולוז'ין, ובקשו להטיל על תלמידי הישיבה את החיוב ללמד למודים כלליים ואת שפת המדינה ראה הנציב מוולוז'ין את הסכנה הגדולה שבדבר והעדיף לסגור את הישיבה המפורסמת מאשר להיכנע לדרישות השלטונות. וכה פרש הנצי״ב פסוק זה: ״הן עם לבדד ישכן״ - אם רוצה עם ישראל לשכן לבטח ולשבת במנוחה עליו לבודד את עצמו מהגויים. אולם ״ובגויים" -אם חושב הוא שבהתקרבותו אל הגויים ולימודו ממעשיהם, יעזור לו הדבר למצוא חן בעיניהם, אזי ״לא יתחשב״ - הגוי אינו מתחשב בכך והוא ממשיך לשנוא את ישראל אף יותר כי ״בהלכה שעשו שונא ליעקב״.

      הנפש שסבלה מכולם -  רב אחד ביקר אצל  ה"חפץ חיים" זיע"א יחד עם זוגתו,  והיא התאוננה בפניו על בעלה הרב, שלמידת טובו לבריות אין גבול, ויש כאלה שמנצלים מידה זו, ולבסוף הם סובלים מכך מאד . ענה לה ה"חפץ חיים" אדם שהוא טוב ומיטיב, סובל באמת מן הבריות, מאידך אם הוא רע סובלים הבריות ממנו, כשיבואו לעולם העליון כדאי מאד שיגידו שם: "זו היא הנפש שסבלה מכולם מאשר יאמרו כי כולם סבלו ממנו"

     הרה״ק ה 'לב שמחה' זי״ע, אפילו אדם גדול כל כך - ששומע 'אמרי קל', ורואה 'מחזה אלוקים', אעפי״כ יהא נופל מכל מדרגותיו אם ח״ו יהיה גלוי עיניים - שלא ישמור על עיניו. (באר הפרשה(

    ויחבוש את אתונו. אמר לו הקב"ה, רשע!, כבר קדמך אברהם אביהם, שנאמר "וישכם אברהם בבקר, ויחבוש את חמורו" )רש"י). שואלים, למה מדמים את אברהם הצדיק לבלעם הרשע , ומפרש אחד מן הצדיקים, שאמר לו ה' בק"ו, אם אברהם הצדיק רצה לשחוט את בנו כדי לעשות רצוני, ולבסוף לא יצא מזה כלום,  כל-שכן אתה שמתכוון לקלל את בני נגד רצוני, בודאי לא ייצא מזה כלום.

האֹומץ של בַרְווזֹון קטן (פרפראות וגימטריות, עלון 248)

     סיפור מרגש ומעורר מחשבה מזה שנים רבות, מאז ילדותי המוקדמת ועד היום, שאני נוהג להגיע מדי סוף שבוע אל האגם כדי לדוג, ולמרות שיצא לי לראות לאורך השנים אנשים שונים ובעלי חיים מגוונים, היה זה דווקא ברווזון קטן ואפור הצליח להישאר בזיכרוני עד היום.

     בסיומו של אחד הביקורים שלי באגם, התיישבתי על הכיסא המתקפל שלי כדי לנוח מעט. חשבתי שאני לבדי, אבל הופתעתי על ידי ברבורה לבנה יפה שלוותה בברווזון אפור וקטן. הברווזה געגעה לעברי, וכאשר הושטתי אליה חתיכת תפוח היא זללה אותו בהנאה. כיוון שאני זוכר שבהטלה אחת בוקעים לרוב בין 5 ל-6 ברווזונים, חיפשתי אחר ברווזונים נוספים במי האגם אולם לא מצאתי ולו אחד. דייג שראה אותי מביט במים בסקרנות, סיפר לי כי הברבּורה הגיעה אל האגם יחד עם ברבור נוסף על מנת להקים קן, אולם מיד לאחר שבקעו הגוזלים עזב האב וחזר אל להקתו, ורק האם נותרה עם הברווזונים הקטנים. הטורפים הרבים שחיים סביב האגם ניצלו את המצב, והיו עטים על העופות הצעירים מדי לילה מבלי שהיא תצליח לגונן עליהם. כך חוסלו כל אחיו של הברווזון האפור, ברווזונים לבנים ובריאים שגודלם משך את הטורפים, ורק הברווזון הקטן והצנום נותר יחד עם האם. שבוע לאחר מכן, נתקלתי שוב בברווזון הצעיר במי האגם. עם זאת, הברבורה הלבנה לא נראתה באזור. הברווזון געגע בפחד ונראה בבירור שהוא מחפש אחר אמו.  בלילה הקודם, כך התברר, תקף שועל את הברבורה כשזו יצאה ממי האגם, וכעת הברווזון האפור נותר לגמרי לבדו בעולם.

     ניסיתי להתקרב אל הברווזון על מנת להאכיל אותו, אולם הוא נבהל והתרחק אל המים העמוקים בעודו ממשיך לגעגע בפחד. " אין לך מה לנסות," קראו לעברי שאר הדייגים. "סופם של כל הברווזונים באגם להיטרף על ידי השועלים." כך עברו מספר שבועות נוספים. בביקורי הבא כבר לא הצלחתי לאתר את הברווזון האפור במים. "כנראה שגם זה נטרף," אמר לי הדייג שישב לצדי על גדות האגם. "גם אלו שאינם נטרפים, מתים בסוף ברעב."  בסופו של היום, כשחזרתי אל הכיסא שלי, גיליתי ברווזון קטן ממתין לי לצדו בסבלנות. היה זה הברווזון האפור, שחיכה ממש במקום בו בעבר עמד יחד עם אימו. "איזה ברווזון מכוער!" קראה אחת הילדות שעברה במקום לצד אמה. רציתי להגן על העוף הצעיר, אבל האם כבר משכה בידה של בתה והן המשיכו ללכת. הברווזון התבונן בי בסקרנות. פשפשתי בתיק הגב שלי ומצאתי תפוח שנשכח בו. חתכתי ממנו חתיכה קטנה, והברווזון דידה לעברי בצעדים מהוססים ולעס מהתפוח בהנאה. מאותו הרגע התחלתי לראשונה לבקר באגם לא רק בסופי השבוע, ובכל פעם ווידאתי שאני לוקח עמי דבר מה עבור הברווזון האפור.  בכל ביקור המשכתי לחפש בתקווה אחר שאר הברווזונים, אולם הצער על גורלם התחלף בשמחה כאשר ראיתי את הברווזון האפור שלי, שכבר הפך לברבורון קטן, ממתין לי בדיוק באותה הנקודה על יד הכיסא. כעבור מספר חודשים חליתי, ולא ביקרתי באגם במשך מספר שבועות. כאשר חזרתי לאחר החלמתי ופניתי מיד אל המקום בו היה ממתין לי הברווזון, הופתעתי לגלות בו את הילדה הקטנה שנרתעה ממנו רק לא מזמן, יושבת על הדשא ומאכילה את הברווזון בחופן אגוזים. מתברר שבהיעדרי היה הברווזון ממתין במקום בסבלנות מדי יום ביומו, ועם הזמן הפך לאהוב על כל המבקרים והדייגים באזור, ואלה החלו להביא מאכלים במיוחד בשבילו. כששאלתי את הילדה הקטנה מדוע היא מאכילה אותו, הביטה בי ואמרה: "הוא אולי לא הברווז הכי יפה, אבל הוא ללא ספק הנאמן והאמיץ ביותר. אני אשמח מאוד שהוא ימשיך לשחות באגם שלנו''.

     פעמים רבות אנו עשויים להרגיש חסרי אונים כאשר אנו נאלצים למצוא את הדרך להתמודד עם מצבים לא מוכרים. אנחנו עלולים לחשוב שאין לנו את הכלים, היכולת או התנאים הדרושים כדי להצליח, ועקב כך מחליטים לוותר. עם זאת, בעוד שחלק מהאנשים עשויים להתבלבל ולהיכנע, אחרים ימצאו את הדרך והאמצעים להשיג את מטרתם. האמונה בהצלחה היא שצריכה להוביל אותנו הלאה, גם היא עשויה להיראות קשה ממש כמו להפוך מברווזון אפור וקטן לברבור אצילי ויפה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/