אמרי שפר ז' שבט ה'תשע"ח

בשם הגאון רבי שמשון מאוסטרופולי זי"ע אומרים (ומובא בחת"ס עה"ת), שהנה ידוע כי אותיות "בומף" (אותיות השפתיים) ואותיות "אהחע" (הגרוניות) מתחלפות זו בזו, לפי שמוצא המבטא הוא אחד. ואם נחליף את ה"פ" של "פרעה" ל'ב', ואת 'ע' ל'א' יצא האותיות "ארבה", וזה רמז הקב"ה "בא" אל "פרעה" הכנס את המלה "בא" לתוך "פרעה". ובזה מבאר ההמשך "למען שתי אותתי אלה בקרבו" תשית את האותיות הללו של "בא" במקום שתי אותיות אצל 'פרעה' ויצא אך "ארבה", כי היא המכה שעליך להכות עתה מצרים. )הגה"ק ר"ש מאוסטרופלי זי"ע(

    הרדב"ז (הובא ב"באר היטב" סי' צ' סעי' כ"ג), הסיק הלכה חמורה, והיא, שאסור לו לאדם להתפלל מול מראה אשר בה נשקפת דמותו, משום שבשעת כריעתו בתפילה הוא נראה כמי שמשתחווה לבבואתו, אף על פי שמראה זו כלל אינה עבודה זרה ואין בה צורה ממשית, והמתפלל אינו מתכוון לכך והדבר אף לא עולה על דעתו. ואכן, ה"משנה ברורה" (סי' צ' ס"ק ע"א) פסק, כי לא זו בלבד שאסור להתפלל מול מראה בעיניים פקוחות מחמת ההפרעה לריכוז, אלא אף בעיניים עצומות אין לעשות כן, מפני שנראה כמשתחווה לבבואתו.

   יש כלל לגביי השוואה בינינו לבין אחרים: אנו אומרים בכל יום ב 'ברכת יוצר': "אשר בשמים מעל ואשר בארץ מתחת..." בשמים (-בעניינים רוחניים) ממעל - תראה מי מעליך ותשאף למעלה. ובארץ (-בעניינים הגשמיים) מתחת - תראה מי מתחתך וממילא תעריך מה שיש לך...

    כל אדם פרטי והאומה בכללותה, כמו במצרים, שרויים במצרים של גשמיות, שפלות, נפילות, ושערי טומאה רבים. כמו דור יוצאי מצרים, גם אנו כיום עלולים לחשוב כי אין אנו ראויים כלל ליציאה מן המצרים הרבים הללו לגאולה. אך כשם שמצרים היא מציאות של ההווה, כך אף היציאה ממצרים היא התרחשות תמידית של ההווה ולכן חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים.

''ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה" [מ"ו, כ"ח]. (ברכי נפשי).

    רש"י מביא בשם המדרש, 'להורות לפניו, לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה'. תיקון בית-תלמוד יכול הוא להיעשות בכמה אופנים, כמו זה שיסופר כאן, מתוך מעשה מופלא, שמסופר מפי הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א.

    עשיתי פעם את דרכי לבני ברק, והנה עוצרת לידי מכונית מפוארת, ונהגה אומר שגם הוא נוסע לבני ברק, ומזמין אותי להצטרף אליו. נכנסתי לרכב, ואז מתברר לי שהנהג הוא נכה קשה מאוד, ממש בבחינת שבר כלי. הרכב הוא נוהג בו, מתאים לנכים קשים כמותו, כשהכול נעשה בלחצנים דיגיטליים . בשבוע שלאחר מכן שוב נתקלתי בנהג הנכה, שלקחני גם הפעם לבני ברק, אבל לנסיעה זו הצטרפו שניים מבניו של הנהג, שעשו רושם כמוצלחים ביותר, ברי-אוריין ובעלי יראת שמים, ובנוסף לכך – גם בעלי נפש אצילה, ומידות תרומיות. פרחים של ממש. הדבר הפליאני במאוד, שכן הנהג עצמו לא הצטייר כבן-מעלה, ואם כן מה היתה זכותו לגדל ילדים שכאלה ? החלטתי להתעניין בזהותו של האב-הנכה, ועלו בידי פרטים מדהימים.

האיש הזה עבר שיתוק, ואינו מסוגל לשבת זמן רב על מקום אחד; עקב השיתוק הוא מתקשה גם בדיבורו, וכל זה מונע ממנו להשתתף בעצמו בשיעורי התורה הנמסרים בבית הכנסת שלו. עד כאן ה'לא'. ומה הוא 'כן' עושה? הוא החליט שכיוון שאין לו אפשרות להגיע בעצמו אל השיעור, הוא ישרת ברכבו המפואר את הלומדים, ואת הרבנים כאחד. הוא נצמד אל הרב המקומי במקום מגוריו, ומביא אותו – ואת שאר הרבנים – אל בית הכנסת. הוא עושה זאת גם לפני השיעור, וגם לאחריו, וכשרואה שאחד הלומדים לא הגיע, הוא נוסע אליו הביתה, מתדפק על הדלת, ואם בעל הבית מצטדק ואומר שאינו מרגיש בטוב, הוא משכנעו לנסוע לשיעור במכוניתו המפוארת . במהלך השיעור הוא מגיש מזונות ושתייה ללומדים, ומשמש את המקום התורה בצורה מכובדת ביותר. וחשבתי לעצמי שאיש זה נימנה על מי שהמשנה אומרת 'אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, וכו', והשכמת בית המדרש שחרית וערבית, וכו', ותלמוד תורה כנגד כולם' . והיעב"ץ התקשה ש 'השכמת בית המדרש' היינו 'תלמוד תורה', ולשם מה כתבה המשנה את שני הדברים? ובספר 'הערות' למו"ר הרב אלישיב זצ"ל על מסכת חגיגה כותב על כך: 'הוא משכים בבוקר לבוא לבית המדרש קודם שיבואו הלומדים, ומסדר הספסלים, ומכין המקום ללימוד התורה, ומביא להם לשתות, שבזה נחשב כאילו הוא בעצמו לומד'... וכל ההגדרות הללו תואמות במדויק את דמותו ומעשיו של האב-הנכה, ומכיוון שכך אפשר להבין כבר מדוע זכה לבנים מוצלחים שכאלה

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ל' אב ה'תשע"ז

אחים יקרים! ישנם אנשים שמרשים לעצמם לעשות עבירות ופשעים בטענה שהמטרה הסופית היא מצווה.  להם אומרת התורה בפרשת השבוע: 'צדק צדק תרדוף ...' והסביר רבי שמחה בונים מפשיסחא זיע"א: גם את הצדק תרדוף בדרכי צדק, אל תחשוב שהמטרה מקדשת את האמצעים... לכן תבדקו לפני כל החלטה שלכם, האם היא עלולה לפגוע או להזיק לאדם מסוים? ואם כן, חדלו מכך.  ה' יזכנו, אמן!

     "אמר ריש לקיש:  כל המעמיד דיין שאינו הגון, כאילו נוטע אשרה בישראל, שנאמר 'שופטים ושוטרים תיתן לך' וסמיך ליה 'לא תיטע לך אשרה כל עץ'". שאל הגה"ק רבי חיים מבריסק זי"ע - לכאורה, מה הדמיון בין אשרה לדיין ? אלא ביאר: כשאדם לוקח כסף והופך אותו לעבודה זרה - זה ודאי מאוס. אבל עץ - לא יודעים שהוא שייך לעבודה זרה. יש לו גזע, ענפים ועלים בדיוק כמו לעץ שאינו עובד עבודה זרה.  כך הוא שייך גם דיין שאינו הגון: הוא לבוש 'פראק' כמו כולם , יש לו זקן לבן כמו כולם, אף אחד לא יודע שאינו הגון.

     בצעירותי סברתי לתקן את כל העולם כולו. כשהתבגרתי קצת הבנתי שאין זה ביכולתי, חשבתי שלפחות את בני מדינתי אצליח לתקן. משראיתי כי גם מלאכה זו שגבה ממני, התפשרתי על בני עירי בלבד. ומשבכך גם לא הצלחתי, חשבתי לפחות את בני ביתי אתקן. והיום – בזקנותי – מבקש אני שלכול הפחות את עצמי אוכל לתקן כראוי... (מהרה"ק מצאנז זי"ע)

     הרב שטיינמן שליט"א, כשנסע לארה"ב, הכינו לו מזוודה. הכניסו והוציאו, את זה כן ואת זה לא.. שעות לקח להם. אמר הרב: תראו, אני נוסע סך הכול לעשרה ימים. וזה לא שאני נוסע לאי בודד, אני נוסע לארה"ב – יש שם הכול! מקסימום חסר משהו אני יקנה בדרך. ובכל זאת תראו כמה עובדים על המזוודה... אז אדם שנוסע לנצח נצחים... כמה צריך לעבוד על המזוודה? כמה צריך להכין צידה לדרך לעולם הבא? יש לנו זמן להתעסק עם דברים אחרים?! אדם צריך כל הזמן לאסוף ולאסוף, לנצל כל רגע פנוי בחיים לעוד מצווה, עוד שיעור תורה, עוד צדקה. כי כל תכלית החיים היא עבודת נמלים.

החייט שראה את הנולד (פניני בית לוי, עלון 433)

     באחת מערי רוסיה חי פעם איש עסקים עשיר, שנוהג היה לא להסב לסעודה, מבלי שיהיה אורח המסב על שולחנו. הוא היה מקפיד על מנהגו זה בצורה קיצונית ביותר וכאשר קרה שלא הזדמן אורח, הוא היה מסוגל לצום יום ויומיים ואפילו יותר.  פעם נמשך מצב זה שבוע שלם והאיש לא נענה להפצרות אנשי ביתו ולא אכל מאומה, זולת קצת מזונות בערב. כאשר המצב נמשך שבוע שלם ולא היה שום אורח באופק, רחמו עליו בני ביתו ושלחו לשליח, שיצא לפרשת דרכים וימצא אורח שיבוא לשבת.  הם ביקשו את השליח, לבקש כל עובר אורח שיראה, לבוא אל ביתם לשבת, כדי שבעל הבית לא יצטרך לצום יותר. השליח מצא בסופו של דבר יהודי זקן, שהלך עם תרמיל על כתפו. הוא הפציר בו והזקן הסכים לבוא ולהתארח בבית היהודי העשיר.

     בעל הבית העשיר היה נוהג לומר דברי תורה בעת הסעודה. הוא היה מתחיל במצווה, משמיע איזה רעיון מפרשת השבוע, או משהו דומה, ושאר בני הבית, בניו, חתניו והאורחים היו ממלאים אחריו, כל אחד בתורו . ויהי בליל שבת והאורח הזקן הסב ליד השולחן, נהג בעל הבית כמנהגו וכולם אמרו דברי תורה, כאשר הגיע תורו של האורח שישב ליד חתנו של בעל-הבית – לומר דבר תורה, הוא התנצל ואמר שאין לו מה להגיד, התערב חתנו של בעל הבית ואמר:  הכיצד זה שיהודי אין בידו דבר-תורה?! אולם בעל הבית הרגיע אותו ואמר: האורח שלנו עייף מן הדרך, נעזוב אותו ומחר בצהרים וודאי יאמר.  למחרת בעת סעודת הצהרים, שוב נתבקש האורח לומר דבר תורה, שוב סירב באומרו כי אין לו מה לומר, שוב העיר חתנו של בעל הבית מה שהעיר ושוב אמר בעל-הבית לא ללחוץ על האורח, הוא וודאי יגיד בסעודה השלישית.  כאשר גם בסעודה השלישית סירב האורח לומר דבר תורה והודיע "חגיגית", כי אין בידו מאומה, אמר חתנו של בעל-הבית:  הרי זה בזיון! זקן שכמותך אינו יודע אפילו פסוק אחת מן התורה,  או פסוק מספר תהילים?!...  השיב לו הזקן: אברך שבסופו של דבר יהיה רב בעיירה קטנה ויקבל בשכרו חמישה פיטאקס (סכום קטן) מעיז לבזות אותי כל כך!...

     למחרת, כאשר בא האורח להיפרד מעל בעל-הבית, הודה לו הלה מקרב הלב ויאמר לו: החייתני בעצם בואך. אחרי שצמתי כל השבוע, הייתי אמור להתענות גם בשבת, אלמלא באת. ואני מודה לך מקרב הלב, אך תמה אני על דבריך שאמרת לחתני, כי הוא יהיה רב בעיירה קטנה. הרי חתני הוא שותף בעסקיי ויש לו כמה אלפי רובלים מושקעים בעסק, ומאין לך שהוא יהיה רב?  אמר לו האורח: אם אספר לך את קורות חיי, תבין על מה מתבססים דברי.

     אני חייט במקצועי – פתח הזקן את סיפורו ובמשך שנים רבות הייתי עובד אצל "פריץ אחד, עשיר גדול, והייתי תופר את בגדיו ואת בגדי בני ביתו. פעם אחת עמד הפריץ שלי לערוך סעודה גדולה, לציון יובל שנים לנישואיו, הוא ביקש שאתפור למאורע חגיגי זה בגדים מיוחדים, עבור כל בני המשפחה שלו. הוא נתן לי אפוא 300 רובל וביקשני לנסוע העירה, כדי לקנות בדים לתפירת הבגדים.  נסעתי העירה, אך בדרך שמעתי קול בכי וכאשר ניגשתי למקום , כדי לראות מה קורה, ראיתי שוטרים המקיפים משפחה יהודית ועוצרים אותה. שאלתי את השוטרים, מה יש להם נגד היהודי הזה, ואמרו שהיהודי הזה חייב דמי שכירות עבור בית המרזח שהוא חוכר מהפריץ המקומי, וכבר לא שילם את חובו שנים,  משום כך ניתנה פקודה לעצור אותו ואת בני ביתו בבית הסוהר.  נכמרו רחמי על היהודי המסכן ומשפחתו ושאלתי את השוטרים,  כמה כסף הוא חייב ואם מישהו ישלם את החוב, האם ישחררו אותו לנפשו? השוטרים אמרו שאין הם יודעים לענות על שאלות אלה, אך בקרבת מקום נמצא מנהל עסקיו של הפריץ ואוכל לשאול אותו מה המצב. אכן, ניגשתי ושאלתי והמנהל אמר לי כי היהודי חייב 300 רובל ואם מישהו ישלם עבורו, בוודאי שישחררו אותו מיד לחופשי. כאשר שמעתי זאת, הוצאתי מכיסי 300 רובל – את הכסף שנתן לי הפריץ שלי כדי שאקנה בדים – ונתתי תמורת החוב של היהודי.  הלה יצא לחופשי, נפל על צווארי והודה לי, באומרו: הצלת את נפשי ונפש בני ביתי. אם יהיה בכוחי לגמול לך בעולם הזה – אעשה זאת בעזרת השם. ואם לא יעלה בידי, אני מבטיח לך שאבוא מן העולם בא, כדי לשלם את גמולך על החסד שעשית עמדי...

     בעל בית המרזח הלך לדרכו – המשיך היהודי לספר את סיפורו - ואני נשארתי תוהה ומשתומם. מה לעשות עכשיו. כיצד אבוא אל הפריץ שלי, ומה אספר לו. היכן 300 הרובלים שלו? והרי אין לי בכיס פרוטה לפורטה!  לבסוף החלטתי וגמרתי בדעתי שאחזור אל הפריץ ואספר לו כי בדרך עברתי ביער עבות, התנפלו עלי שודדים ולקחו את כל הכסף שבידי. אם יאמין לי הפריץ, חשבתי, הרי טוב ואם לא יאמין, יהיה מה שיהיה, מילא אין לי ברירה אחרת.  חזרתי אפוא אל הפריץ וסיפרתי לו מה שהחלטתי. הוא אמר לי,  כי הוא יודע שאינני שקרן וממילא הוא מאמין לדברי. הנה לך עוד 300 רובל, לך ותקנה בדים ותתפור את הבגדים.  עשיתי כדבריו, והמשכתי לעבוד בשירות הפריץ עוד כמה שנים.

     באחרונה עלה בדעתי הרעיון לשאול את עצמי: מה לי פה ומי לי פה? הרי זקנתי וכל ימי אני נמצא בין גויים! בלי תפילה בציבור ובלי חברת בני עמי. חשבתי לעצמי, די, עד כאן. עזבתי את הפריץ ועברתי לגור בעיירה, שבה יש יהודים רבים. מכאן ואילך הייתי קם כל בוקר לתפילה בציבור והייתי מרבה באמירת תהלים.  בשנה שעברה, בערב יום הכיפורים, הלכתי לבית הכנסת בשעה מוקדמת מיד אחרי הסעודה המפסקת, כאשר עדיין לא היה שם איש, לבשתי קיטל, התעטפתי בטלית ואמרתי תהלים, כאשר ראשי מכוסה בטלית. פתאום הרגשתי שמישהו דוחף אותי.  חשבתי שעמדתי במקום ששייך למישהו וזזתי הצידה, כדי לפנות את המקום. אולם גם שם המשיכו לדחוף אותי, ושוב זזתי, עד שבסוף נדחקתי לפינה, שמשם אין לאן לזוז. בסוף פקחתי את עיני, הסתכלתי סביבי והנה בעל בית המרזח, שהצלתי בשעתו,  עומד לפני בתכריכים ואומר: "הנה הבטחתי לך להיטיב עמך, או בעולם הזה, או לבוא מן העולם האמת ולגמול לך על מעשייך.  באתי במיוחד מהעולם הבא, כדי לשלם את חובי. הטובה שאעשה לך היא שאספר לך, איך נראה יום הכיפורים בעולמות העליונים..." והנה הוא מתחיל לספר ועיני זולגות דמעות ופתאום אני שומע קול הקורה לי לאמור: ר' יהודי! למה אתה מעכב אותי?! הנה כל המתפללים כבר הלכו הביתה, הנרות כבר כבו ואני צריך לסגור את בית הכנסת... ושוב אני שומע לחישה ובעל המרזח אומר לי:  לך ללובלין, אל ה"חוזה" והוא יאמר לך מה לעשות. אני שוב פוקח את עיני והנה שמש בית הכנסת עומד לפני ומתחנן לי שאסיים את תפילתי ואתן לו לסגור את בית הכנסת...

     למחרת יום הכיפורים נסעתי ללובלין המשיך החייט את סיפורו , אחרי שסיפרתי ל"חוזה" את אשר קרה לי, הוא אמר לי: מעתה תתפלל אתי בסידור שלי, במשך שנה שלמה. כך היה ואחרי תום השנה. הוא אמר לי לך הביתה ואני אתן לך מתנה: מעתה, כאשר תראה בן-אדם, תדע מה יעלה בגורלו. אנשים שמצאו אותי בדרך, בבואי חזרה מלובלין, הזמינו אותי אליך הביתה. באתי ראיתי את חתנך ואמרתי לו מה שראיתי,  שהוא עתיד לכהן כרב בעיירה קטנה ויקבל סכום קטן בשכרו – סיים החייט האורח את סיפורו המאלף.  ואכן, זה מה שקרה. גלגל חוזר בעולם, זה עולה וזה יורד. בעל- הבית העשיר ירד מנכסיו וגם אלפי הרובלים, שהיו נדוניה של בתו, ירדו לטמיון. בסופו של דבר לא הייתה לחתנו של האיש ברירה. אלה לקבל על עצמו רבנות, כפי שאמר לו החייט האורח.

     יש אומרים שבסוף הוצעו לאיש שתי הצעות, של שתי עיירות שונות, שבאחת מהן הציעו לו שכר גבוה יותר ואילו באחרת הציעו לו בדיוק כפי ש"ניבא" לו החייט. האברך בחר בעיירה, בה הציעו לו את הסכום שנקב בו החייט, שקיבל מה"חוזה" מלובלין את הכוח לראות מה יעלה בגורלם של בני אדם...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

נקודה שבועית פרשת "ויחי" ה'תשע"ז

הנה אנו עומדים לפני סיום חומש בראשית, ובפרשתנו, פרשת "ויחי", מגיעים גם חייו של יעקב לסיום.

בטרם פטירתו קורא יעקב לכל בניו ומברכם ובנוסף לכך מבקש יעקב מיוסף בקשה חשובה מאוד עבורו: "...ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים".

רש"י בפירושו לפסוק זה מסביר בשלושה טעמים למה היה חשוב הדבר ליעקב: א. סופו של עפר מצרים להיות כינים. ב. אין מתים שבחוץ לארץ זוכים לתחיית המתים אלא אחרי גלגול מחילות לארץ ישראל. ג. שלא יעשוהו מצרים עבודה זרה.

הכלי יקר מסביר ששלושת הטעמים של רש"י כרוכים זה בזה. יעקב לא חשש באמת שישלטו בו כינים כי אין רימה שולטת בגוף צדיקים אולם הוא חשש כי זו תהיה סיבה שמצרים יעשו אותו עבודה זרה כשיראו שדווקא אצלו אין כינים. 

הצורך להעלותו לארץ ישראל נובע מחשש גלגול מחילות.

סיבה הגיונית לרצון יעקב להיקבר דווקא בארץ ישראל מביא הרש"ר הירש. הנימוק מבוסס על התנאים בהם חיו בני דורו.

יעקב חי במצרים שבע עשרה שנה והוא הכיר היטב את תוצאותיה של העבדות: "ויאחזו בה", וזה היה מצבם הנפשי והרוחני של בניו ונכדיו. הם החלו להמיר את הירדן בנילוס ולראות במצרים את ארצם ומולדתם.

זו הייתה הסיבה היסודית שהפציר בהם שלא יקברוהו במצרים.

היה חשוב לו להראות להם שאין הוא מכיר במצרים כמקום מגורים קבוע לבני ישראל ולכן אינו רוצה להיקבר בה.

עליהם מוטלת החובה להעלותו לקבורה בישראל ולא לחיות במצרים. זוהי צוואתו ודרך חינוכו לחיבור בניו לארץ ישראל.

שבת שלום ומבורך!

תודות: לצחי מיכאלי

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר ה' תמוז ה'תשע"ה

  אשר אין בה מום, אשר לא עלה עליה עול. מי שמחזיק את-עצמו שאין בו מום, זה סימן שאין עליו עול מלכות-שמים (מעינה של תורה(.

     יש מפרשים, "זאת חוקת התורה וכו', אשר לא עלה עליה עול" התורה אסור שתהיה עליו כעול ובמרירות, אלא בשמחה ובטוב-לבב.

     חז"ל אומרים כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה כי הכעס לא יועיל לו כלום כמו שעבודה זרה אינה מועילה כלום, ולא עוד אלא שזה מזיק לו , כמו שאמרו חז"ל רגזן לא עלה בידו אלא רגזנותא, להיפך זה מזיק לו.

הרה"ק הגאון מוילנא אומר: אם אין אדם משתדל לעלות תמיד מעלה מעלה, על כורחו ירד מטה מטה.

הכרת הטוב (סיפורי צדיקים עלון 7 15)

     תופעה מעניינת מסופרת, שסימלה מידת הכרת הטוב ואת הרחמנות הטבועה בנפשו של הרה"ק רבי דוד משה מקרעטשניף זיע"א (יומא דהילולא ט"ו תמוז). בשנות ילדותו המוקדמות היה רבי דוד משה מחבב לשחק עם הכבש שהיה בחצירו של שכינו, ותמיד היה מתפעל מצורתו העדינה והמיוחדת. פעם אחת נכנס אל חצר השכן לשחק עם הכבש והוא מנע בעדו, כראות אחד מבאי בית אביו את הילד המאוכזב, נסע מיד העירה וקנה בשוק הבהמות כבש למען יוכל לשחק בו בנו של הרבי.

     פעם סיפר רבינו את הסיפור לאחר אמירת "יזכור", והוסיף ואמר: עד היום במשך כארבעים שנה אומר אני יזכור לע"נ של אותו יהודי חסיד,  ואף עושה אני רבות לעילוי נשמתו של אותו חסיד על הטובה שגמל עמי בהיותי ילד רך שנים.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

אמרי שפר כ"ה אדר ה'תשע"ה

והשיב את הגזילה אשר גזל (ה, כג). על שום מה לא נתקנה ברכה על 'השבת גזילה' כעל שאר המצוות. אכן, אף שזו מצווה, מכל מקום זו מצווה הבאה בעבירה, שהרי לא נצטווינו לגזול כדי להשיב. (הגר"א) ומהרה"ק מר' ברוך מגארליץ זי"ע (וי"א מצדיקים אחרים) כי נבילה כמה אנשים כבר יכולים לאכול מזה עשרה, א"כ עשרה נכשלו, אבל תלמיד חכם שאין בו דעת יכול להכשיר את הטרף וכדומה, למיליוני אנשים וזהו נבילה טובה הימנו. כל העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשת לו סם חיים. לכל העוסקים שלא לשמה, יהי רצון שיהיו עוסקים לשמה (תפילת רב ספרא) כל השומר שבת כהלכתו, אפילו עבד עבודה זרה כדור אנוש, מוחלין לו (שבת קיח,ב) גמילות חסד של שקר... (מתוך הספר סיפור לשבת( בלומי כץ גדלה כילדה ענייה. לגרים בארץ ישראל מצטיירת ארה“ב כארץ העושר והשפע, אך ברחובות הכרך הניו–יורקי הסואן ישנם חסרי בית הישנים בתחנות הרכבת התחתית וקופאים למוות בלילות הקרה. לא כולם כאלה. ר‘ שלמה חיים כץ (וליתר דיוק ’פיליפ קעץ‘ בשם האמריקאי שלו) לא היה הומלס שנזקק בשמיכת צמר בלויה כדי להגן על גופו מן הקור החורפי. היה לו דווקא בית לגור דא עקא שלא היה הרבה בבית מעבר לארבע קירות, הילדים בבית הסתפקו במוצרי מזון בסיסיים ביותר, לחם חלב ומעט גבינה. מותרות כמו ממתקים היו בחזקת בל יראה ובל ימצא במשך כל ימות השנה. ומי כבר מדבר על תכשיטים? להינדי קעץ, אימא של בלומי לא הייתה אפילו שרשרת אחת ראויה לשמה. טבעת נישואין אחת ויחידה התנוססה על אצבעותיה. זוג עגילים פשוטים וחינניים שירשה מאמה המנוחה וצמיד זהב דקיק שקיבלה מחמותה כמתנת אירוסין. לבלומי לא היה בילדותה ובנערותיה כל תכשיטים. פיליפ קעץ עבד קשה מבוקר ועד הערב כדי להרוויח את פת הלחם שאכלו, והתעסק בעבודות צדדיות כדי שגם פירות וירקות ומעט עוף ובשר יעלו על השולחן בימי שבתות וחגים. מי יכול היה לחשוב על קנית תכשיט לילדה? הינדי קעץ ידעה כי עיניה של ביתה יוצאות למראה חברותיה המעוטרות בצמידים; שרשראות; עגילים וטבעות שקיבלו לכבוד בת המצוה שלהן, מי פחות ומי יותר, אבל למרות רצונה הטוב, לא יכלה לקנות משהו רציני, וכשהגיע יום בת המצווה של של בלומי מחתה הינדי דמעות מעיניה, הורידה את העגילים מאוזניה וביקשה להעביר אותם לבלומי. ”קיבלתי אותם מאמי ואני רוצה להעביר אותם אליך“ לחשה לה. אבל הילדה הרגישה את העליבות שבמעמד וסירבה בעקשנות לקבל את העגילים. היא חשקה בעגילים חדשים נוצצים בברק של זהב חדש מוגשים בקופסה מרופדת קטיפה כחולה. בדמיונה הילדותי הצטיירו עגילים גדולים משובצים יהלומים מתיזי ניצוצות לבנים - כחלחלים, כמו נשות העשירים. אבל הכל היה רק משאת נפש בלתי מושגת. בלומי עברה את ימי הנעורים שלה חשוכת-תכשיטים לחלוטין ובנפשה התפתח חסך שלא יידע שובעה עד זיקנה ושיבה. הרעב לתכשיטים יפים ויקרים כסס בנשמתה בכל שנות העשרה שלה. כשבגרה ועמדה ברשות עצמה לאחר שסיימה את הלימודים, יצאה לעבוד כזבנית ועבדה בפרך בעבודות מזדמנות נוספות, עד שהשיגה ידה והיא רכשה בפרוטותיה הראשונות את זוג העגילים הראשון שלה. מאוחר יותר הצליחה לרכוש גם טבעת זהב צנועה ולבה התרחב משמחה. ” אבל תכשיטים זה לא הכל בחיים, מיידלע,“ הייתה אמה הינדי מטפטפת לה תמיד. ”התכשיטים האמתיים הם המצוות והמעשים טובים שלנו. להעניק פרוטה ליהודי עני, חשוב פי אלף מכל התכשיטים שלנו. לאחר מאה ועשרים לא יקברו אותך עם זהב וכסף. בתכריכים אין כיסים, לעומת זאת, כל סנט או דולר שתתני לצדקה בורא מלאך צחור כנפיים שילווה אותך כשתעלי למרומים ככלות ימייך. המילים האלו חלפו ליד אוזנה של בלומי. היא הייתה שיכורה ולא מיין מול הקופסה המרובעת, מרופדת קטיפה שחורה, כפי שדמיינה לעצמה בחלומות בהקיץ. הטבעת הייתה מוחשית וניתנת למישוש ואילו דברי המוסר של אימא היו משהו מופשט שתאם את חייה העניים. עשרות שנים חלפו מאז. הנערה בלומי קעץ הפכה כבר מזמן לגברת בלומה הירשלר, והיא נחשבה כאחת הנשים העשירות בסביבתה. בעלה ר‘ יוסף (הארי) הירשלר היה אחד מגדולי הסוחרים בניו יורק ומחזור העסקים שלו גלגל עשרות מיליוני דולרים בשנה. לרשותו של הארי הירשלר היתה רשת מרכולים מצליחה וידו החרוצה הייתה נטויה גם על עסקי נדל“ן ובניה. ביתה היה בית של עשירים ואוצר התכשיטים שלה הכיל טבעות יהלומים גדולות, שרשראות זהב משובצות יהלומים, גמילות חסד של שקר... עגילים מהסוג היקר ביותר, צמידי זהב וכסף ומה לא. שווי תכשיטיה נאמד במאות אלפי דולרים והיא לעולם לא שבעה. כל החסכים הכבושים בנשמתה מימי ילדותה ונערותה התפרצו בעוצמה אדירה לאחר נישואיה. זה התחיל בטפטוף כאשר בעלה החל שולח ידו במסחר והתגלה כבעל חוש פיננסי ממולח. הוא החל להרוויח אלפי דולרים בחודש ולא היה מאושר ממנו כאשר קנה את טבעת היהלום הראשונה לאשתו. ”שנים וחצי קראט“ לחשה בלא להאמין למראה עיניה. יהלום גדול ונוצץ, מלוטש ביד אמן, משובץ בטבעת זהב יוקרתית ומעוצבת להפליא, מושא חלומותיה נח על מצע קטיפה כחלחלה, ברקים נוצצים ניתזים ממנו לכל עבר. אחר כך התרחב מעגל עסקיו של הארי, פרץ ושגשג ורכושו פרה ורבה, ובכל עסקה מוצלחת חש צורך להשלים את החסר בנשמתה של אשתו ששנים רבות לא ידעה טעמו של תכשיט יקר ויפה. הוא קנה לה צמיד אחר צמיד, שרשרת ועוד אחת, בכל יום הולדת ובכל יום נישואין. הוא חיכה ליום שתאמר ”די“, ובינתיים עשה הכל כדי שיגיע היום שיבלו שפתותיה מלומר ”די“, אבל היום הזה לא מיהר להגיע והכספת הגדולה הלכה והתמלאה בתכשיטים יקרים מאוד . אותם ענדה בגאווה בכל אירוע ושמחה, מרגישה איך מתמלאים החסכים לאטם. שווי אוצרה של בלומה כבר עבר מזמן את המיליון דולר והיו גם כמה ניסיונות של גנבה שלא הצליחו, אבל הארי ובלומה היו רגועים מכיוון שכל רכושו של הארי וכמובן כל התכשיטים היקרים – היו מבוטחים בחברת ביטוח ידועה בפרמיה בלתי מבוטלת ונעולים בכספת מתוחכמת. גם אם רב הגנבים יצליח להניח ידו עליהם, חברת הביטוח תכסה את נזקי הגניבה.... בשלב הבא הזמינה בלומה אצל אמן חיקויים מומחה העתקים מושלמים של כל התכשיטים שלה. כמה מחברותיה הטובות נשדדו בידי גנבים נועזים שתלשו מהן שרשראות ושעונים בעודן פוסעות ברחוב. בלומה החליטה שהיא אינה לוקחת סיכון של גנבת תכשיטיה, מחצית מנשמתה. החלה פוקדת שמחות ואירועים כאשר על אצבעותיה נח חיקוי מושלם של טבעת היהלום שלה. על צווארה ענק מצופה זהב ולזרועה צמיד מדהים שאינו אלא זיוף תואם למקור. רק עין מקצועית יכלה לדעת כי המקור נח לבטח בכספת השמורה מאחורי חומות של בטון. בתחילה זה צרם לה. מעין הרגשה של חילול הקודש ... אח“כ התרגלה להתקשט עם החיקויים והזיופים עד שגם בעלה כבר לא ידע אימתי היא לבושה בתכשיט המקורי ומתי זה אינו אלא זיוף ... ביתו של הארי הוא כתובת ידועה למשולחים מכל קצווי תבל. מקרוב ומרחוק מגיעים יהודים נצרכים, בעיקר במקרים של הכנסת כלה , ומקבלים ממנו מתנת יד נדיבה. הקצבה המינימלית של הארי עומדת על סך של 250 דולר לכל משולח, ולמעלה רק השמים הם הגבול. אם יהודי ירושלמי פלוני מוצא חן בעיניו, הארי מסוגל לרשום לו המחאה של 250 דולר כפול מאה, והיו גם מקרים שנרשמו סכומים משולשים ומרובעים. להארי יש חוש ריח מיוחד להרגיש מיהו עני מהוגן ולאלו הוא מרבה בנתינות גדולות בסכומי עתק. ”לי אין כמעט זמן ללמוד תורה“ הוא אומר תמיד בחיוך מתנצל בשעה שהוא רושם המחאה על סכום גדול, ”אז אני רוצה לכל הפחות לסייע ללומדי תורה“. אך הנה הגיעו ימים קשים לארה“ב. משבר פיננסי גדול הקיף את היבשה מחוף לחוף, הבנקים התמוטטו, חברות גדולות קרסו ועשירים של תמול הפכו לעניים דהיום . ביניהם גם הארי הירשלר. זה התחיל מרשת מרכולים מתחרה שהכתה את זו שלו שוק על ירך עד שנאלץ לסגור עשרה מתוך ארבע עשרה המרכולים שלו, וזה המשיך עם התרחבותו של המשבר הכלכלי שהכה ללא רחם בכולם. עסקיו של הארי ירדו מטה מטה גם בפן הנדלני שלהם ורכושו הצטמק ורע לו. רק המשולחים משום מה טרם שמעו על העשיר שהעני וירד מנכסיו. הם המשיכו לפקוד את משרדו כמו בימים הטובים. בתחילה עוד רשם ברוחב לב המחאות על סכום של 250 דולר. עוד היה לו כיסוי להמחאות, אבל בשלב הבא ירדו התרומות כדי מחצית ועד לעשירית הגיעו. המשולחים יצאו מלפניו כנזופים. חלקם לא האמין לו והיו שחשבו שגל קמצנות עכורה תקף את הנדיב הידוע. אבל קהילת המשולחים ברובה המכריע מחקה את כתובתו של הארי הירשלר מרשימת התורמים הכבדים. היו ימים טובים ואלו תמו. ויום אחד הגיע אל ביתו של ר‘ שמשון מילנר, יהודי ירושלמי תמים וירא שמים. הלה משוקע תמיד בלימודיו וספריו ומופשט מהעולם. מישהו צייד אותו לפני צאתו לארה“ב בכתובתו של הארי הירשלר, ור‘ שמשון הגיע לשם יומיים אחרי נחיתתו בשדה התעופה קנדי. הארי היה הנדיב השני אליו הגיע. הראשון רשם לו מתת של 180 דולר ומיודענו היה כולו ציפיה לקראת המפגש עם הארי הירשלר. חבר שלו שמצא חן בשעתו בעיני הירשלר וזכה ממנו למענק של 72 אלף דולר לחש זאת פעם על אוזניו של ר‘ שמשון מילנר, והוא התפלל במשך שבועיים תמימים תפילות לנשיאת חן ... לחיצה ביישנית על פעמון האינטרקום. הארי מביט במסך הקטן של המעגל הסגור ונאנח, עוד משולח ירושלמי שייאלץ להסתפק בח“י דולרים טבין וטקילין. לא, הוא אינו מסביר לאיש מהם מה קרה לו, וכי לא די לו בבושה הפנימית האוכלת בו, עד שעליו להסביר ולהתנצל בפני כל ר‘ בלוי או אייזנבך או וייספיש למינהו ”ירדתי מנכסי?“ גרירת רגליים הססנית לתוך המשרד. הטקס הקבוע מתחיל. האיש מסביר כמה מצבו קשה, אני מחתן בת ואין לי אפילו להוצאות הנישואין המינימאליות. בפנים חתומים ומבט נוגה המוסתר מתחת לעינים המשפלות נרשמה המחאה על סך 36 דולרים. רצה לתת 18 והרגיש שאי אפשר. הגיעו מים עד נפש. את מבטו המאוכזב של ר‘ שמשון מילנר פגשה מרת בלומה בפתח הבית. הוא גרר בקושי את רגליו הרועדות ונראה חיוור כאילו עמד להתעלף. ואז פגשה בו גברת הירשלר, והיא הבינה הכל במבט קצרצר אחד. היא ראתה כבר את המבטים המאוכזבים והפנים החמוצות. אבל הפעם זה היה משהוא שונה, הפעם זה אדם שלא יכול להכיל את הצער ומשהוא רע מאוד עומד לקרות לו. היא יצאה אחריו אל חצר הבית. ”כמה בעלי נתן לך?“ שתק במבוכה. ” אל תתבייש” האיצה בו. ” אני לא שואלת סתם כך.“ הוא הראה לה את ההמחאה. ” כמה אתה צריך כדי לחתן את בתך?“ הוא היסס וגירד בפדחתו. ”רק החתונה וכל מה שמסביב זה סכום עצום, שלא לדבר על מחצית דירה“ . ”אתה יכול לתת לי את הפרטים שלך, כתובת האכסניה שלך, ומספר טלפון?“ ”למה?“ ”בלי שאלות“. הלך משם והביט כמה פעמים אחורה בתקוה מהולה בחשש. האם לא נפל בידיה של תימהונית ? כמה שעות של התלבטות קשה עברו עליה. כל חייה רצו לנגד עיניה בהבזקי תמונות. ימי נעוריה העניים, הכמיהה האינסופית לתכשיט קטנטן, העליה לגדולה והנפילה הכואבת. ”תכשיטים זה לא הכל בחיים, מיידלע“ צפו דברי אמה בזיכרונה, ”התכשיטים האמתיים הם המצוות והמעשים הטובים שלנו, להעניק פרוטה ליהודי עני, חשוב פי אלף מכל התכשיטים שלנו, לאחר מאה ועשרים לא יקברו אותך עם כסף וזהב, בתכריכים אין כיסים. לעומת זאת, כל סנט או דולר שתתני לצדקה בורא לך מלאך צחור כנפיים שילווה אותך כשתעלי למרומים ככלות ימייך“. בלי לומר מילה לבעלה הלכה לסוחר התכשיטים ומכרה טבעת יהלום אחת, זוג עגילים מן הסוג היקר ביותר, ושרשרת זהב כבדה משובצת יהלומים, את הפדיון הענק נשאה במו ידיה אל האכסניה בה התגורר ר‘ שמשון מילנר. ” בעלי לא יכל לתת לך בגלל מצבו העסקי, אבל לי יש מקורות משלי“ אמרה ולא פירטה . הוא פער עיניו בהשתוממות, הסכום שהניחה בידיו במזומן התקרב לקצה החלום הוורוד שלו. מילות התודה שרצה לומר נמוגו מול דמותה הנמלטת משם במהירות. רק הקב“ה יודע ועד באיזו הקרבה נפשית עשתה את הצעד הזה. לוותר על מושא חלומותיה. וזו הייתה רק הפעם הראשונה, אחרי המשולח הזה הגיעו עוד כמה, והיא מכרה עוד כמה תכשיטים יקרי ערך כדי לממן בדמיהם הקמת בתים בישראל. וזה עלה לה בהרבה דמעות רותחות והרגשה של פרידה מידידיה הטובים ביותר. ” אין דבר, חייכה לעצמה בחושך באחד הלילות כשהתקשתה להירדם בסבך התלבטות חדשה מול פניו המיוסרות של עני מהוגן שזכה בשטר של עשרה דולר בלבד מידי בעלה המרושש, ” בין כה וכה איש אינו יודע להבחין בין החיקוי למקור. אני עשירה בחיקויים“. ”גמילות חסד של שקר“ הבריק בראשה משפט תואם למצבה. אפשר לגמול חסד על ידי זיופים ושקרים. רק אם גנב ירוקן את הכספת שלה מן ההעתקים המושלמים, תעמוד בפני בעיה, אבל עד אז... חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/