בשם הגאון רבי שמשון מאוסטרופולי זי"ע אומרים (ומובא
בחת"ס עה"ת), שהנה ידוע כי אותיות "בומף" (אותיות השפתיים)
ואותיות "אהחע" (הגרוניות) מתחלפות זו בזו, לפי שמוצא המבטא הוא אחד.
ואם נחליף את ה"פ" של "פרעה" ל'ב', ואת 'ע' ל'א' יצא האותיות
"ארבה", וזה רמז הקב"ה "בא" אל "פרעה" הכנס את
המלה "בא" לתוך "פרעה". ובזה מבאר ההמשך "למען שתי אותתי
אלה בקרבו" תשית את האותיות הללו של "בא" במקום שתי אותיות אצל
'פרעה' ויצא אך "ארבה", כי היא המכה שעליך להכות עתה מצרים. )הגה"ק
ר"ש מאוסטרופלי זי"ע(
הרדב"ז (הובא ב"באר היטב" סי'
צ' סעי' כ"ג), הסיק הלכה חמורה, והיא, שאסור לו לאדם להתפלל מול מראה אשר בה
נשקפת דמותו, משום שבשעת כריעתו בתפילה הוא נראה כמי שמשתחווה לבבואתו, אף על פי
שמראה זו כלל אינה עבודה זרה ואין בה צורה ממשית, והמתפלל אינו מתכוון לכך והדבר
אף לא עולה על דעתו. ואכן, ה"משנה ברורה" (סי' צ' ס"ק ע"א)
פסק, כי לא זו בלבד שאסור להתפלל מול מראה בעיניים פקוחות מחמת ההפרעה לריכוז, אלא
אף בעיניים עצומות אין לעשות כן, מפני שנראה כמשתחווה לבבואתו.
יש כלל לגביי השוואה בינינו לבין אחרים: אנו
אומרים בכל יום ב 'ברכת יוצר': "אשר בשמים מעל ואשר בארץ מתחת..." בשמים
(-בעניינים רוחניים) ממעל - תראה מי מעליך ותשאף למעלה. ובארץ (-בעניינים הגשמיים)
מתחת - תראה מי מתחתך וממילא תעריך מה שיש לך...
כל אדם פרטי והאומה בכללותה, כמו במצרים,
שרויים במצרים של גשמיות, שפלות, נפילות, ושערי טומאה רבים. כמו דור יוצאי מצרים,
גם אנו כיום עלולים לחשוב כי אין אנו ראויים כלל ליציאה מן המצרים הרבים הללו
לגאולה. אך כשם שמצרים היא מציאות של ההווה, כך אף היציאה ממצרים היא התרחשות
תמידית של ההווה ולכן חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים.
''ואת יהודה שלח לפניו
אל יוסף להורות לפניו גשנה" [מ"ו, כ"ח]. (ברכי נפשי).
רש"י מביא בשם המדרש, 'להורות לפניו,
לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה'. תיקון בית-תלמוד יכול הוא להיעשות בכמה
אופנים, כמו זה שיסופר כאן, מתוך מעשה מופלא, שמסופר מפי הגאון רבי יצחק זילברשטיין
שליט"א.
עשיתי פעם את דרכי לבני ברק, והנה עוצרת לידי
מכונית מפוארת, ונהגה אומר שגם הוא נוסע לבני ברק, ומזמין אותי להצטרף אליו.
נכנסתי לרכב, ואז מתברר לי שהנהג הוא נכה קשה מאוד, ממש בבחינת שבר כלי. הרכב הוא
נוהג בו, מתאים לנכים קשים כמותו, כשהכול נעשה בלחצנים דיגיטליים . בשבוע שלאחר
מכן שוב נתקלתי בנהג הנכה, שלקחני גם הפעם לבני ברק, אבל לנסיעה זו הצטרפו שניים
מבניו של הנהג, שעשו רושם כמוצלחים ביותר, ברי-אוריין ובעלי יראת שמים, ובנוסף לכך
– גם בעלי נפש אצילה, ומידות תרומיות. פרחים של ממש. הדבר הפליאני במאוד, שכן הנהג
עצמו לא הצטייר כבן-מעלה, ואם כן מה היתה זכותו לגדל ילדים שכאלה ? החלטתי
להתעניין בזהותו של האב-הנכה, ועלו בידי פרטים מדהימים.
האיש הזה עבר שיתוק, ואינו מסוגל לשבת זמן רב על מקום אחד; עקב
השיתוק הוא מתקשה גם בדיבורו, וכל זה מונע ממנו להשתתף בעצמו בשיעורי התורה
הנמסרים בבית הכנסת שלו. עד כאן ה'לא'. ומה הוא 'כן' עושה? הוא החליט שכיוון שאין
לו אפשרות להגיע בעצמו אל השיעור, הוא ישרת ברכבו המפואר את הלומדים, ואת הרבנים
כאחד. הוא נצמד אל הרב המקומי במקום מגוריו, ומביא אותו – ואת שאר הרבנים – אל בית
הכנסת. הוא עושה זאת גם לפני השיעור, וגם לאחריו, וכשרואה שאחד הלומדים לא הגיע,
הוא נוסע אליו הביתה, מתדפק על הדלת, ואם בעל הבית מצטדק ואומר שאינו מרגיש בטוב,
הוא משכנעו לנסוע לשיעור במכוניתו המפוארת . במהלך השיעור הוא מגיש מזונות ושתייה
ללומדים, ומשמש את המקום התורה בצורה מכובדת ביותר. וחשבתי לעצמי שאיש זה נימנה על
מי שהמשנה אומרת 'אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם
הבא, וכו', והשכמת בית המדרש שחרית וערבית, וכו', ותלמוד תורה כנגד כולם' .
והיעב"ץ התקשה ש 'השכמת בית המדרש' היינו 'תלמוד תורה', ולשם מה כתבה המשנה
את שני הדברים? ובספר 'הערות' למו"ר הרב אלישיב זצ"ל על מסכת חגיגה כותב
על כך: 'הוא משכים בבוקר לבוא לבית המדרש קודם שיבואו הלומדים, ומסדר הספסלים,
ומכין המקום ללימוד התורה, ומביא להם לשתות, שבזה נחשב כאילו הוא בעצמו לומד'... וכל
ההגדרות הללו תואמות במדויק את דמותו ומעשיו של האב-הנכה, ומכיוון שכך אפשר להבין
כבר מדוע זכה לבנים מוצלחים שכאלה
החוויה היהודית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה