אמרי שפר ו' תמוז ה'תשע"ח

אדם שהולך עם חברו, וחברו עובר איזו עבירה. אפילו שלא לקח בה חלק, נקראת העבירה גם על שמו!

    אמרו חז"ל: "זאת התורה אדם כי ימות באוהל" אין אוהל אלא אוהלה של תורה ו"אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה"...

      במשנה (תמיד פ“א, מ“א) כתבו חז“ל שהיה בית הכיסא מיוחד בבית המקדש שנקרא ”בית הכבוד“ , ומה כבודו? ”מצאו נעול - יודע שיש שם אדם. פתוח - בידוע שאין שם אדם“ . הסביר זאת ה “יהודי הקדוש“ כך: אדם שפיו ”נעול“ וקשה לגרור ולפתותו לשיחות ודיבורים, בידוע שיש שם ”אדם“, מלא וגדוש הוא בתוכן פנימי . אולם אם מוצאים את פיו ”פתוח“, והוא מתיר לעצמו לדבר ללא גבול אזי ”בידוע שאין שם אדם“, שאי אפשר להגדירו כ “אדם“.

     דוד המלך משורר בתהילותיו "אבוא בגבורות ד' א-לקים אזכיר צדקתך לבדך " (תהלים, פרק ע"א פסוק ט"ז). וקשה, האם לפני שבא אדם לגבורות, אינו מחויב להזכיר צדקות השם?  אלא, תירץ הגר"י צדקה, פירוש הדברים כך הוא. חז"ל אומרים (נידה, דף ל"א עמוד א') "שלושה שותפים יש באדם, הקב"ה אביו ואמו. מכוח שותפות זו האדם חי שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה, אבל לא יותר. משהגיע לגיל הגבורות, החיים שלו הם - כל כולם מידיו של הקב"ה לבדו.  וזה הוא שהגיד אדוננו דוד. "אבוא בגבורות", כשאגיע לגיל שמונים ויותר, " אזכיר צדקתך לבדך", כי החיים בתקופה זו הם רק מידיך, א-לוקים.

את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה' (כו, ב  ( וברש"י: אני ה': נאמן לשלם שכר . " )ומתוק האור – שבת קודש(

     בספר "זכרון יעקב" מובא בעניין זה המעשה הבא.

     בעיר קטנה בליטא במחוז קובנא חי לו יהודי נכבד מאד, איש ספר ובעל בעמיו, לפרנסתו נהל האיש בית מרזח, ומלבד מרתף של יין הקים שם גם מקום שעשועים )כמו ביליארד(, והאצילים הפולנים אהבו מאד להתאסף, להשתעשע שם ולהשתכר להנאתם.  חיי הכבוד והרווחה שהיו מנת חלקו של היהודי לא הסיחו את דעתו מקביעת עתים לתורה, ונעימותו גרמה לו שיהיה נכבד ורצוי לכל מכריו.

     בשנת קצ"א, עם סיום מרידת הפולנים, שבו צבאות רוסיה מוורשה ואחד הגנרלים הרוסיים בחר לעבר עם כל גדודיו דרך אותה עיר, הוא הגיע לשם בליל שבת כשהוא וכל חייליו עייפים ויגעים מטלטולי הדרכים.  כששמע שבעיר קיים בית מרזח ומרתף יין, שלח מיד אחד ממשרתיו על היהודי כדי לקנות ממנו יין טוב.  כשראה הגנרל את המשרת שב בידיים ריקות, כעס מאד, הוא שלח אל היהודי שני חיילים נוספים שיעבירו בשמו פקדה נחרצת "עליו למכר להם יין ללא שהיות"!  אולם החיילים שבו וסיפרו כי היהודי השיב להם, שלו אסור לסחר ולמכר בשבת קדש, אך הוא מסכים לתת לגנרל את המפתחות בית המרזח, שייקח בעצמו כל דבר שיחפץ בו לבו.  

     כשנמסרה התשובה האמיצה לגנרל התעוררו בו רגשי התפעלות כלפי בעל בית המרזח, והוא בקש לפגוש אותו פנים אל פנים, ולהתחקות אחר מהותו, האם הוא רק יהודי חצוף ועז פנים המעז להשיב ריקם את פני הגנרל הגדול בתשובות מתגרות, או שמדבר באמת באדם ערכי, המוכן למסר את כל רכושו עבור עקרונות דתו.  בא אל בית היהודי, ונדהם, הבית הגדול והמפאר היה מואב היטב, ומנורות רבות דולקות הציצות מכל פנה, ניקיון וסדר נפלאים שררו בו, השולחן היה ערוך ברב הדר, בני הבית היו לבושים במלבושים מלכותיים, ואצילות פניו של בעל הבית נכרה מכל תנועותיו, אפילו גוי מגשם כמוהו יכול היה להבחין על נקלה באווירה של קדשה ומלכות החופפת על הבית.  הוא הציג את עצמו לפני היהודי, ונסה להבין, איך יתכן שלמרות תארי הכבוד המרבים שלו, ומעמדו החשוב הוא מעז להשיב פניו ריקם.  השיב היהודי, "יסלח לי כבודו, אבל ישנו בעולם אחד שהוא גדול ונכבד ומרומם ממך, וגם גדול ונכבד מאנשים חשובים ממך,  הלא הוא הקב"ה. כל העולם כלו חייבים לשמע לו, וכשהוא מצווה אותי שלא אעסוק במשא ומתן בשבת, מה ביכולתי לעשות?!  אבל אדוני הנכבד, אם כבר זכיתי כעת לכבוד הגדול בביקורך האישי בביתי, אשמח מאד לארח אותך, אנא ממך, השאר אצלי,  וכבד אותי בכבוד הגדול הזה" נהנה הגנרל מתשובת היהודי, ונשאר בביתו, עד מהרה הגש לשלחן יין טוב, והגנרל התענג עליו, בנוסף לכך גם טעם מכל המאכלים היהודיים המסורתיים אשר נעמו לו מאד.  בצאתו מן הבית הושיע ליהודי מטבע זהב גדולה, ובקש לשלם על הוצאות האירוח, אך היהודי סרב, חלילה לי לקחת כסף על הוצאות שבת קדש, הלא מראש אמרתי ששכרי הוא עצם הכבוד על אירוח שר נעלה ונכבד כמוך.  שמע הגנרל את דבריו, הוציא מכסו את פנקסו האישי, רשם את שמו ונפרד ממנו בידידות רבה.

     חלפו שנים מספר, הגנרל הספיק להתקדם בתפקיד, והפך למפקח הראשי על כל בתי הסהר במדינה, והנה ארעה התפתחות פוליטית דרמטית, מארגן המרד נתפס וכל ניירותיו הוחרמו, בין השאר נמצא מזכר בהם מנהגו להתארח עם אצילים בבית המרזח היהודי באחת הערים במחוז קובנא . תוך שעות בודדות הפתע היהודי לגלות בביתו משלחת שוטרים עם עגלה מכוסה, וללא שום הסבר נוסף מצא את עצמו כפות בתוכה ומובל לוילנא, שם נאסר בבית הכלא במקום מבודד, כאחד האסירים המסכנים ביותר.  

     ביום מן הימים הגיע מפקח בתי הכלא לביקור, הוא הכיר את בעל האכסניה, והתפלא מאד על כליאתו בכלל, ובפרט בתנאים המחמירים הללו "מה קורה פה, יהודי נכבד?" שאל, והיהודי השיב "כמוך כמוני לא אדע על מה מאשימים אותי".  המפקח התגייס לטפול אישי בעניין, וכשנודע דבר האשמה,  אסף את שרי המועצה ואמר לפניהם "אני ערב בעד היהודי הזה שהוא נקי מעוון מרד! הוא בעל אכסניה פשוט, ומאין לו לדעת את מזימת אורחיו ומבקריו?!" הוא הוסיף וספר כמה התפעל ממנו במפגש שהיה ביניהם, והשרים אשר התפעלו מאד למשמע הדברים, מהרו להוציאו לחופשי.

     כשהגיע היהודי לביתו, הוא ברך ברכת הגומל על הנס שנעשה לו, ועם זאת לא רצה לסמוך על מעשה נסים, ולא נח עד שמכר את ביתו ואת כל אשר לו ועבר לגור בארץ הקדש.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ט כסלו ה'תשע"ח

אומרים בהלל "עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם " –  שבדרך רמז יש כאן הסבר = מדוע אנשים עצבניים ולחוצים ?   כי הם חושבים שכסף וזהב זה מעשה ידי אדם, וחושבים שככל שיותר ירדפו אחרי הכסף כך ירוויחו, אך אינם מכירים בזה שהכול מאת ה' ומה שנגזר על האדם זה  לתת ורק לתת זה  מה שהוא יקבל .   ( הגאון רבי שלמה לוינשטיין שליט"א) 

    אמר רבי משה מפשבורסק: מהו ההבדל בין מצווה לעבירה? במצווה, שמח אדם לאחר מעשה ,   ובעבירה – לפני המעשה .

     בדרך צחות אמרו בפסוקים על הנפקא מינה בין תיבה זו לזו  –  שאותיותיהם שוות, זולתי אות ח' וכ' המתחלפות ביניהם. והנה האות 'ח' עומדת על ב' רגליה, ואילו האות 'כ' שוכבת, והיינו כי כאשר האדם משכיב עצמו ונותן לייאוש לשלוט עליו ואינו עושה מאומה להמשיך בדרכו, זה גופא 'סוף וכילוי' דרכו, והיינו 'ותכלינה'. משא"כ המעמיד עצמו על ב' רגליו ואינו מתפעל אלא ממשיך בדרכו על זה אמרו 'ותחילנה' – שבזה עצמו נולד מחדש ופתח לעצמו פתח לשוב ולהתרומם. )באר הפרשה(

     חנוכה הוא חג של פרסום הנס. כשאדם שמח, באופן טבעי, הוא רוצה לשתף גם אחרים בשמחתו. כשיש לאדם חתונה, והוא עצמו מקור השמחה, הוא מזמין אחרים. כך בח־ נוכה אנחנו רוצים לפרסם את הנס, לשתף אחרים .

דפיקות באמצע הלילה ...   (לקראת שבת מלכתא – וירא)

     תקופת מלחמת השחרור בשנת תש"ח, לא הייתה תקופה קלה לעם היושב בציון. ארץ ישראל הקטנה הוקפה מכל עבר באויבים, וגם בפנים הארץ המצב היה רחוק ממזהיר. כמו בימינו אנו, בני ישמעאל חיפשו כל דרך להזיק, להרע, לרצוח ולטבוח ביישוב היהודי הקטן המתרקם לאט לאט, וקרבות עם ערביי הסביבה היו מעשה של יום יום ושעה שעה .   אחד ממעוזי המלחמה העקובה מדם, היה בירושלים, במקום בשם  ' שער מנדלבאום'. הייתה זו נקודת החיכוך המרכזית בין העיר העתיקה לעיר החדשה, בין ירדן ותושבי המקום הערבים לבין הציבור היהודי הקטן והחלש. הנקודה הזו הייתה למעשה חזית המלחמה, שם הייתה נטושה המערכה בעוצמה כפולה ומכופלת מיתר ערי הארץ .

     סמוך מאוד לשער מנדלבאום, התגורר באותה תקופה כ"ק האדמו"ר בעל ה 'דבר חיים' מנדבורנה זי"ע. התקופה הקשה התאפיינה באיום ממשי על החיים, באיסור יציאה מהבית, ובמחסור חמור במזון ואף בשתייה .   לא קלים היו החיים בחזית המלחמה, אך בחזית כמו בחזית - לא ניתן לצאת ממנה, הן כל יציאה מהמקום כרוכה בסיכון חיים !   ששה שבועות רצופים נמשכה המערכה במלוא עוזה. יריות הרובים שרקו בכל עוז, הפילו אימתם על תושבי השכונה. רעם התותחים היה כה חזק, עד שבקושי היה ניתן לישון גם בשעות הלילה. הרבי ובני משפחתו ישנו על מחצלות פשוטות במקלט ציבורי נטוש, מקום שנחשב לבטוח יחסית בתנאי החיים הקשים  ...  לאחר ששת השבועות הקשים, ובסיוע התערבות בינלאומית ענפה ,   הוכרזה הפסקת אש למשך שש שעות בלבד, באחד הלילות, מחצות הלילה ועד שש בבוקר. הייתה זו הזדמנות לכל מי שחפץ בכך להתרחק מהמקומות המאוימים ביותר, או לחילופין - להצטייד לתקופה סוערת וממושכת נוספת. הרבי שמע על ההכרזה על הפסקת האש, ומיהר לקבוע כי יש לנסוע לתל אביב באותו לילה, לברוח מהמקום המסוכן עד יעבור זעם.

     מכשירי טלפון לא היו זמינים, למעשה לא היה קשר בכלל בין אזור המרכז לאזור ירושלים. מיד כשהודיע הרבי על החלטתו לנסוע לתל אביב, ביקשה הרבנית לשאול ולברר היכן הרבי מבקש לשכון, והאם ידוע לו אצל מי יתארח בתל אביב. 'הן אם נצא בשעת חצות הלילה - עם כניסת הפסקת האש לתוקפה ,   נגיע לתל אביב רק בשעת לפנות בוקר. היכן נשהה? להיכן נלך?' שאלה הרבנית בחשש מה . '  אני לא יכול לתאם זאת מראש', השיב הרבי, 'אך מכר לנו בתל אביב, יהודי יקר בשם רבי יעקב שכטר, הידוע בהכנסת האורחים שלו בכל עת ושעה. אנו ניסע אליו, ננקוש על הדלת באמצע הלילה, ונבקש לבוא בשערי ביתו להתאכסן בו. ייתכן כי המקום צפוף, בוודאי הייתה עדיפה הודעה מראש, אך בתנאי הזמן הנוכחיים - נאלץ להסתמך על טוב לבו הידוע, ולצאת לדרך בתקווה כי לבטח לא ישאירנו ר' יעקב ברחובה של עיר עד שעת הבוקר. משיאיר השחר - נוכל לשוב ולכלכל צעדינו בתבונה,' סיכם הרבי, ונחפז לארוז מיטלטלים בודדים ...   

     הגיעה שעת חצות, חושך אפילה כיסה את ירושלים, וגם רעם התותחים השתתק לפתע פתאום. 'הפסקת אש', סחו היהודים זה לזה, ויצאו לרחובה של עיר, לשאוף מעט אויר צח, כשעיניהם נוצצות בחושך ככוכבי השמים ברקיע הקטיפתי. הרבי ובני משפחתו צוררים את מעט המיטלטלים ,   ועולים על מונית העושה דרכה לתל אביב ...  שתיים בלילה, תל אביב. הרחובות ריקים מאדם, דומיה מוחלטת שוררת בחלל. רק מונית אחת קטנה מפלסת דרכה בחושך, תרה אחרי כתובתו של ר' יעקב שכטר. אחרי חיפוש קל נמצא המקום, בית קטן ורעוע ועליו דלת צהובה מיושן, עם כיתוב בכתב יד קטן ואצילי על הפעמון: משפחת שכטר ...   הרבי משלם לנהג המונית, מוריד בעצמו את צרורותיו וגוררם לכיוון ביתו של ר' יעקב. הוא דופק דפיקות שקטות, מבקש למנוע מבני הבית פחד פתאומי בזמנים הטרופים גם בלאו הכי. ר' יעקב מתעורר לשמע הדפיקות, נוטל ידיו ומציץ בחרך הדלת, ומגלה לתדהמתו את דמותו הנערצת של הרבי האהוב מירושלים, עומד עם בני משפחתו על מפתן הדלת ... חיש קל מסובב ר' יעקב את המפתח, ומקבל את הרבי בפנים מאירות . ' ברוכים הבאים', הוא אומר בחיוך וביראת כבוד, וממהר להציע שתייה חמה ועוגה ביתית מעשי ידי רעייתו, המתעוררת גם היא לשמע ההתפתחויות במבואת הכניסה לבית. ר' יעקב נרגש מהאורח המכובד והפתאומי, ומוצא עצמו מתנצל על כי לא נערך לבואו של אורח כזה, פשוט כי לא ידע ...   הרבי מבטל את ההתנצלות בהנפת יד מחויכת, ומספר את סיפור הבריחה הפתאומית, בחלון זמן צר וקצר שנוצר בנסיבות הימים האחרונים  .  ר' יעקב שמח על כי הרבי בחר דווקא בו כמקום אכסנייתו, ורעייתו ממהרת להעיר את הילדים ולהעבירם לישון על שמיכות בסלון, כדי לאפשר לרבי ולמשפחתו לישון על המיטות בחדרי השינה ...   הרבנית, אשת הרבי, נחרדת לנוכח הערת הילדים. 'אין צורך, חלילה וחס להעיר את הילדים', היא אומרת בנחישות, 'אנחנו כבר נסתדר בסלון .   בבקשה, אל תעירי את הילדים עבורנו,' היא מבקשת, כמעט מתחננת ...   רעייתו של ר' יעקב, לעומתה, אינה מבינה על מה מדברת הרבנית - 'הן לא יתכן כי הרבי ייאלץ ללון על שמיכה בסלון, בעוד ילדיי ישנים היטב במיטות מוצעות ונוחות. הנה, אני כבר מעירה אותם,' וכבר נחפזת לעבר חדרי השינה ...   אך הרבנית מת קשת. 'לא ולא,' היא קוראת, 'הן כבר התרגלנו לישון על הרצפה, מזה כחודש וחצי שאנחנו ישנים על מחצלות במקלט ציבורי ,   נוכל לישון כך בנינוחות גם בסלון ביתכם. חלילה לנו להעיר את הילדים הישנים, הזקוקים לכוח ליום המחר ...'    לבסוף, ניצחה רעייתו של ר' יעקב בוויכוח אציל המידות הזה, באומרה את הטיעון המנצח: 'וכי כיצד אחנך את ילדיי למצות הכנסת אורחים ,   אם יידעו שנקלעו לכאן אורחים בשעת לילה שנאלצו ללון בסלון, בעוד הם נותרים במיטותיהם? וכי יכולה אני לוותר על הזדמנות חד פעמית כזאת לחנך את הילדים ולהטביע בהם חותם של הכנסת אורחים, כמו ויתור על המיטה באמצע הלילה לטובת אורחים מזדמנים ?'   לנוכח הטיעון הזה, לא היה לרבנית מענה, והיא נאלצה להסיר את התנגדותה. וכך, בשעת לילה מאוחרת הוערו ילדי משפחת שכטר בזה אחר זה, ואלה שמחו לכבד אורחים באמצע הלילה, ולפנות את מיטותיהם לטובת אורחים לא צפויים מירושלים... כל זאת לא עשתה אמם, אלא כדי שיבינו ויכירו את מעלתה וגדולתה של מצות הכנסת אורחים, הכול כדי שיפנימו ויטמיעו לוותר על נוחיותם הפרטית לטובת אורח מזדמן !

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ה אדר ה'תשע"ה

והשיב את הגזילה אשר גזל (ה, כג). על שום מה לא נתקנה ברכה על 'השבת גזילה' כעל שאר המצוות. אכן, אף שזו מצווה, מכל מקום זו מצווה הבאה בעבירה, שהרי לא נצטווינו לגזול כדי להשיב. (הגר"א) ומהרה"ק מר' ברוך מגארליץ זי"ע (וי"א מצדיקים אחרים) כי נבילה כמה אנשים כבר יכולים לאכול מזה עשרה, א"כ עשרה נכשלו, אבל תלמיד חכם שאין בו דעת יכול להכשיר את הטרף וכדומה, למיליוני אנשים וזהו נבילה טובה הימנו. כל העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשת לו סם חיים. לכל העוסקים שלא לשמה, יהי רצון שיהיו עוסקים לשמה (תפילת רב ספרא) כל השומר שבת כהלכתו, אפילו עבד עבודה זרה כדור אנוש, מוחלין לו (שבת קיח,ב) גמילות חסד של שקר... (מתוך הספר סיפור לשבת( בלומי כץ גדלה כילדה ענייה. לגרים בארץ ישראל מצטיירת ארה“ב כארץ העושר והשפע, אך ברחובות הכרך הניו–יורקי הסואן ישנם חסרי בית הישנים בתחנות הרכבת התחתית וקופאים למוות בלילות הקרה. לא כולם כאלה. ר‘ שלמה חיים כץ (וליתר דיוק ’פיליפ קעץ‘ בשם האמריקאי שלו) לא היה הומלס שנזקק בשמיכת צמר בלויה כדי להגן על גופו מן הקור החורפי. היה לו דווקא בית לגור דא עקא שלא היה הרבה בבית מעבר לארבע קירות, הילדים בבית הסתפקו במוצרי מזון בסיסיים ביותר, לחם חלב ומעט גבינה. מותרות כמו ממתקים היו בחזקת בל יראה ובל ימצא במשך כל ימות השנה. ומי כבר מדבר על תכשיטים? להינדי קעץ, אימא של בלומי לא הייתה אפילו שרשרת אחת ראויה לשמה. טבעת נישואין אחת ויחידה התנוססה על אצבעותיה. זוג עגילים פשוטים וחינניים שירשה מאמה המנוחה וצמיד זהב דקיק שקיבלה מחמותה כמתנת אירוסין. לבלומי לא היה בילדותה ובנערותיה כל תכשיטים. פיליפ קעץ עבד קשה מבוקר ועד הערב כדי להרוויח את פת הלחם שאכלו, והתעסק בעבודות צדדיות כדי שגם פירות וירקות ומעט עוף ובשר יעלו על השולחן בימי שבתות וחגים. מי יכול היה לחשוב על קנית תכשיט לילדה? הינדי קעץ ידעה כי עיניה של ביתה יוצאות למראה חברותיה המעוטרות בצמידים; שרשראות; עגילים וטבעות שקיבלו לכבוד בת המצוה שלהן, מי פחות ומי יותר, אבל למרות רצונה הטוב, לא יכלה לקנות משהו רציני, וכשהגיע יום בת המצווה של של בלומי מחתה הינדי דמעות מעיניה, הורידה את העגילים מאוזניה וביקשה להעביר אותם לבלומי. ”קיבלתי אותם מאמי ואני רוצה להעביר אותם אליך“ לחשה לה. אבל הילדה הרגישה את העליבות שבמעמד וסירבה בעקשנות לקבל את העגילים. היא חשקה בעגילים חדשים נוצצים בברק של זהב חדש מוגשים בקופסה מרופדת קטיפה כחולה. בדמיונה הילדותי הצטיירו עגילים גדולים משובצים יהלומים מתיזי ניצוצות לבנים - כחלחלים, כמו נשות העשירים. אבל הכל היה רק משאת נפש בלתי מושגת. בלומי עברה את ימי הנעורים שלה חשוכת-תכשיטים לחלוטין ובנפשה התפתח חסך שלא יידע שובעה עד זיקנה ושיבה. הרעב לתכשיטים יפים ויקרים כסס בנשמתה בכל שנות העשרה שלה. כשבגרה ועמדה ברשות עצמה לאחר שסיימה את הלימודים, יצאה לעבוד כזבנית ועבדה בפרך בעבודות מזדמנות נוספות, עד שהשיגה ידה והיא רכשה בפרוטותיה הראשונות את זוג העגילים הראשון שלה. מאוחר יותר הצליחה לרכוש גם טבעת זהב צנועה ולבה התרחב משמחה. ” אבל תכשיטים זה לא הכל בחיים, מיידלע,“ הייתה אמה הינדי מטפטפת לה תמיד. ”התכשיטים האמתיים הם המצוות והמעשים טובים שלנו. להעניק פרוטה ליהודי עני, חשוב פי אלף מכל התכשיטים שלנו. לאחר מאה ועשרים לא יקברו אותך עם זהב וכסף. בתכריכים אין כיסים, לעומת זאת, כל סנט או דולר שתתני לצדקה בורא מלאך צחור כנפיים שילווה אותך כשתעלי למרומים ככלות ימייך. המילים האלו חלפו ליד אוזנה של בלומי. היא הייתה שיכורה ולא מיין מול הקופסה המרובעת, מרופדת קטיפה שחורה, כפי שדמיינה לעצמה בחלומות בהקיץ. הטבעת הייתה מוחשית וניתנת למישוש ואילו דברי המוסר של אימא היו משהו מופשט שתאם את חייה העניים. עשרות שנים חלפו מאז. הנערה בלומי קעץ הפכה כבר מזמן לגברת בלומה הירשלר, והיא נחשבה כאחת הנשים העשירות בסביבתה. בעלה ר‘ יוסף (הארי) הירשלר היה אחד מגדולי הסוחרים בניו יורק ומחזור העסקים שלו גלגל עשרות מיליוני דולרים בשנה. לרשותו של הארי הירשלר היתה רשת מרכולים מצליחה וידו החרוצה הייתה נטויה גם על עסקי נדל“ן ובניה. ביתה היה בית של עשירים ואוצר התכשיטים שלה הכיל טבעות יהלומים גדולות, שרשראות זהב משובצות יהלומים, גמילות חסד של שקר... עגילים מהסוג היקר ביותר, צמידי זהב וכסף ומה לא. שווי תכשיטיה נאמד במאות אלפי דולרים והיא לעולם לא שבעה. כל החסכים הכבושים בנשמתה מימי ילדותה ונערותה התפרצו בעוצמה אדירה לאחר נישואיה. זה התחיל בטפטוף כאשר בעלה החל שולח ידו במסחר והתגלה כבעל חוש פיננסי ממולח. הוא החל להרוויח אלפי דולרים בחודש ולא היה מאושר ממנו כאשר קנה את טבעת היהלום הראשונה לאשתו. ”שנים וחצי קראט“ לחשה בלא להאמין למראה עיניה. יהלום גדול ונוצץ, מלוטש ביד אמן, משובץ בטבעת זהב יוקרתית ומעוצבת להפליא, מושא חלומותיה נח על מצע קטיפה כחלחלה, ברקים נוצצים ניתזים ממנו לכל עבר. אחר כך התרחב מעגל עסקיו של הארי, פרץ ושגשג ורכושו פרה ורבה, ובכל עסקה מוצלחת חש צורך להשלים את החסר בנשמתה של אשתו ששנים רבות לא ידעה טעמו של תכשיט יקר ויפה. הוא קנה לה צמיד אחר צמיד, שרשרת ועוד אחת, בכל יום הולדת ובכל יום נישואין. הוא חיכה ליום שתאמר ”די“, ובינתיים עשה הכל כדי שיגיע היום שיבלו שפתותיה מלומר ”די“, אבל היום הזה לא מיהר להגיע והכספת הגדולה הלכה והתמלאה בתכשיטים יקרים מאוד . אותם ענדה בגאווה בכל אירוע ושמחה, מרגישה איך מתמלאים החסכים לאטם. שווי אוצרה של בלומה כבר עבר מזמן את המיליון דולר והיו גם כמה ניסיונות של גנבה שלא הצליחו, אבל הארי ובלומה היו רגועים מכיוון שכל רכושו של הארי וכמובן כל התכשיטים היקרים – היו מבוטחים בחברת ביטוח ידועה בפרמיה בלתי מבוטלת ונעולים בכספת מתוחכמת. גם אם רב הגנבים יצליח להניח ידו עליהם, חברת הביטוח תכסה את נזקי הגניבה.... בשלב הבא הזמינה בלומה אצל אמן חיקויים מומחה העתקים מושלמים של כל התכשיטים שלה. כמה מחברותיה הטובות נשדדו בידי גנבים נועזים שתלשו מהן שרשראות ושעונים בעודן פוסעות ברחוב. בלומה החליטה שהיא אינה לוקחת סיכון של גנבת תכשיטיה, מחצית מנשמתה. החלה פוקדת שמחות ואירועים כאשר על אצבעותיה נח חיקוי מושלם של טבעת היהלום שלה. על צווארה ענק מצופה זהב ולזרועה צמיד מדהים שאינו אלא זיוף תואם למקור. רק עין מקצועית יכלה לדעת כי המקור נח לבטח בכספת השמורה מאחורי חומות של בטון. בתחילה זה צרם לה. מעין הרגשה של חילול הקודש ... אח“כ התרגלה להתקשט עם החיקויים והזיופים עד שגם בעלה כבר לא ידע אימתי היא לבושה בתכשיט המקורי ומתי זה אינו אלא זיוף ... ביתו של הארי הוא כתובת ידועה למשולחים מכל קצווי תבל. מקרוב ומרחוק מגיעים יהודים נצרכים, בעיקר במקרים של הכנסת כלה , ומקבלים ממנו מתנת יד נדיבה. הקצבה המינימלית של הארי עומדת על סך של 250 דולר לכל משולח, ולמעלה רק השמים הם הגבול. אם יהודי ירושלמי פלוני מוצא חן בעיניו, הארי מסוגל לרשום לו המחאה של 250 דולר כפול מאה, והיו גם מקרים שנרשמו סכומים משולשים ומרובעים. להארי יש חוש ריח מיוחד להרגיש מיהו עני מהוגן ולאלו הוא מרבה בנתינות גדולות בסכומי עתק. ”לי אין כמעט זמן ללמוד תורה“ הוא אומר תמיד בחיוך מתנצל בשעה שהוא רושם המחאה על סכום גדול, ”אז אני רוצה לכל הפחות לסייע ללומדי תורה“. אך הנה הגיעו ימים קשים לארה“ב. משבר פיננסי גדול הקיף את היבשה מחוף לחוף, הבנקים התמוטטו, חברות גדולות קרסו ועשירים של תמול הפכו לעניים דהיום . ביניהם גם הארי הירשלר. זה התחיל מרשת מרכולים מתחרה שהכתה את זו שלו שוק על ירך עד שנאלץ לסגור עשרה מתוך ארבע עשרה המרכולים שלו, וזה המשיך עם התרחבותו של המשבר הכלכלי שהכה ללא רחם בכולם. עסקיו של הארי ירדו מטה מטה גם בפן הנדלני שלהם ורכושו הצטמק ורע לו. רק המשולחים משום מה טרם שמעו על העשיר שהעני וירד מנכסיו. הם המשיכו לפקוד את משרדו כמו בימים הטובים. בתחילה עוד רשם ברוחב לב המחאות על סכום של 250 דולר. עוד היה לו כיסוי להמחאות, אבל בשלב הבא ירדו התרומות כדי מחצית ועד לעשירית הגיעו. המשולחים יצאו מלפניו כנזופים. חלקם לא האמין לו והיו שחשבו שגל קמצנות עכורה תקף את הנדיב הידוע. אבל קהילת המשולחים ברובה המכריע מחקה את כתובתו של הארי הירשלר מרשימת התורמים הכבדים. היו ימים טובים ואלו תמו. ויום אחד הגיע אל ביתו של ר‘ שמשון מילנר, יהודי ירושלמי תמים וירא שמים. הלה משוקע תמיד בלימודיו וספריו ומופשט מהעולם. מישהו צייד אותו לפני צאתו לארה“ב בכתובתו של הארי הירשלר, ור‘ שמשון הגיע לשם יומיים אחרי נחיתתו בשדה התעופה קנדי. הארי היה הנדיב השני אליו הגיע. הראשון רשם לו מתת של 180 דולר ומיודענו היה כולו ציפיה לקראת המפגש עם הארי הירשלר. חבר שלו שמצא חן בשעתו בעיני הירשלר וזכה ממנו למענק של 72 אלף דולר לחש זאת פעם על אוזניו של ר‘ שמשון מילנר, והוא התפלל במשך שבועיים תמימים תפילות לנשיאת חן ... לחיצה ביישנית על פעמון האינטרקום. הארי מביט במסך הקטן של המעגל הסגור ונאנח, עוד משולח ירושלמי שייאלץ להסתפק בח“י דולרים טבין וטקילין. לא, הוא אינו מסביר לאיש מהם מה קרה לו, וכי לא די לו בבושה הפנימית האוכלת בו, עד שעליו להסביר ולהתנצל בפני כל ר‘ בלוי או אייזנבך או וייספיש למינהו ”ירדתי מנכסי?“ גרירת רגליים הססנית לתוך המשרד. הטקס הקבוע מתחיל. האיש מסביר כמה מצבו קשה, אני מחתן בת ואין לי אפילו להוצאות הנישואין המינימאליות. בפנים חתומים ומבט נוגה המוסתר מתחת לעינים המשפלות נרשמה המחאה על סך 36 דולרים. רצה לתת 18 והרגיש שאי אפשר. הגיעו מים עד נפש. את מבטו המאוכזב של ר‘ שמשון מילנר פגשה מרת בלומה בפתח הבית. הוא גרר בקושי את רגליו הרועדות ונראה חיוור כאילו עמד להתעלף. ואז פגשה בו גברת הירשלר, והיא הבינה הכל במבט קצרצר אחד. היא ראתה כבר את המבטים המאוכזבים והפנים החמוצות. אבל הפעם זה היה משהוא שונה, הפעם זה אדם שלא יכול להכיל את הצער ומשהוא רע מאוד עומד לקרות לו. היא יצאה אחריו אל חצר הבית. ”כמה בעלי נתן לך?“ שתק במבוכה. ” אל תתבייש” האיצה בו. ” אני לא שואלת סתם כך.“ הוא הראה לה את ההמחאה. ” כמה אתה צריך כדי לחתן את בתך?“ הוא היסס וגירד בפדחתו. ”רק החתונה וכל מה שמסביב זה סכום עצום, שלא לדבר על מחצית דירה“ . ”אתה יכול לתת לי את הפרטים שלך, כתובת האכסניה שלך, ומספר טלפון?“ ”למה?“ ”בלי שאלות“. הלך משם והביט כמה פעמים אחורה בתקוה מהולה בחשש. האם לא נפל בידיה של תימהונית ? כמה שעות של התלבטות קשה עברו עליה. כל חייה רצו לנגד עיניה בהבזקי תמונות. ימי נעוריה העניים, הכמיהה האינסופית לתכשיט קטנטן, העליה לגדולה והנפילה הכואבת. ”תכשיטים זה לא הכל בחיים, מיידלע“ צפו דברי אמה בזיכרונה, ”התכשיטים האמתיים הם המצוות והמעשים הטובים שלנו, להעניק פרוטה ליהודי עני, חשוב פי אלף מכל התכשיטים שלנו, לאחר מאה ועשרים לא יקברו אותך עם כסף וזהב, בתכריכים אין כיסים. לעומת זאת, כל סנט או דולר שתתני לצדקה בורא לך מלאך צחור כנפיים שילווה אותך כשתעלי למרומים ככלות ימייך“. בלי לומר מילה לבעלה הלכה לסוחר התכשיטים ומכרה טבעת יהלום אחת, זוג עגילים מן הסוג היקר ביותר, ושרשרת זהב כבדה משובצת יהלומים, את הפדיון הענק נשאה במו ידיה אל האכסניה בה התגורר ר‘ שמשון מילנר. ” בעלי לא יכל לתת לך בגלל מצבו העסקי, אבל לי יש מקורות משלי“ אמרה ולא פירטה . הוא פער עיניו בהשתוממות, הסכום שהניחה בידיו במזומן התקרב לקצה החלום הוורוד שלו. מילות התודה שרצה לומר נמוגו מול דמותה הנמלטת משם במהירות. רק הקב“ה יודע ועד באיזו הקרבה נפשית עשתה את הצעד הזה. לוותר על מושא חלומותיה. וזו הייתה רק הפעם הראשונה, אחרי המשולח הזה הגיעו עוד כמה, והיא מכרה עוד כמה תכשיטים יקרי ערך כדי לממן בדמיהם הקמת בתים בישראל. וזה עלה לה בהרבה דמעות רותחות והרגשה של פרידה מידידיה הטובים ביותר. ” אין דבר, חייכה לעצמה בחושך באחד הלילות כשהתקשתה להירדם בסבך התלבטות חדשה מול פניו המיוסרות של עני מהוגן שזכה בשטר של עשרה דולר בלבד מידי בעלה המרושש, ” בין כה וכה איש אינו יודע להבחין בין החיקוי למקור. אני עשירה בחיקויים“. ”גמילות חסד של שקר“ הבריק בראשה משפט תואם למצבה. אפשר לגמול חסד על ידי זיופים ושקרים. רק אם גנב ירוקן את הכספת שלה מן ההעתקים המושלמים, תעמוד בפני בעיה, אבל עד אז... חוויית השבוע שלי http://h-y.xwx.co.il/