אמרי שפר ה' אב ה'תשע"ח

אם אדם צם ולא פשפש במעשיו – הוא לא יצא ידי חובת הצום!

     בזמן אבותינו, עד לפני דור או שנים, צער החורבן היה מורגש. ואלו כיום בעוונותינו הרבים נשכח מליבנו עניין החורבן, אנשים ריקים מתהללים במדינה ובישוב הארץ, ולא שמים לב שהמצב שאנו שרויים בו היא הגלות הגדולה ביותר שעליה צריכים לבכות. והרי בכל שמחה מצווים אנו: "אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". בכל בנין ובית חובה להשאיר אמה על אמה כדי לזכור את חורבן בית המקדש בכניסתו וביציאתו. וכבר כתב היעב"ץ שנראה בעיניו שכל סיבת העינויים והשמד ואורך הגלות הוא מחמת חוסר הבכייה והצער על גלות השכינה, ואם כך הדברים אמורים על זמנם, מה נענה אנו יתמי דיתמי על זמנינו אנו???

    הרב הקדוש רבי מרדכי מנדבורנא זיע"א היה אומר: בטבע העולם, אבא שיש לו עשרה בנים ומתו מתוכם שבעה, הרי השלשה הנותרים אהובים ביותר, משום שאלו מה שנשארו לו בחייו. אף הקדוש ברוך הוא כן, אנו שארית הפלטה, ולכן אהבתו וקרבתו אלינו גדולה, ובפרט בימים טרופים אלו. ועיקר מטרת הרחוק שהרחיקנו השם יתברך מאדמתנו היא כדי שנזכור עוונותינו, נתחרט על מעשינו, ונחזור בנו. וכמו שנאמר: "בושו והיכלמו מדרכיכם בית ישראל".

     יש מצווה "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא" ומבארים חז"ל: תוכיח אותו באופן כזה שלא יפגע, באופן שלא תישא עליו חטא, שלא יצא מזה חלילה חטא שפגעת בו. צריכים לדעת שכאשר ניגשים להוכיח מישהו שחלילה אין לנו נגיעות בעצם התוכחה וידינו נקיות.

האורחים והמארחים יוצאים מופתעים (שיחת השבוע, גליון 1638)

ליל שבת בשכונת שערי חסד בירושלים. המתפללים יוצאים מבתי הכנסת, בדרכם לבתיהם, לסעודת השבת. פה ושם אפשר לראות אבות ובניהם, הלבושים כמנהג תושבי ירושלים החרדית, ולצידם צעיר או שניים בעלי חזות לא-דתית. הם צועדים יחד, משוחחים בנעימות ומחייכים זה לזה. לרגע נראה שהם בני משפחה. אך לא, אלה אורחים שבאו לחוות את חוויית השבת בירושלים.

הכירו: הרב אלי לינקר , תושב שערי חסד. שפתו נעימה, שקולה ומדודה. מאחוריו מפעל ייחודי של קירוב לבבות, הפועל כבר עשרים שנה, מתחת לרדאר התקשורתי: אירוח צעירים לא-דתיים לשבת במשפחות חרדיות. "השבתות האלה משנות עולמות, הן של האורחים הן של המארחים", הוא אומר.

תקרית בגן המשחקים

אלי גדל בשכונת בית וגן בירושלים. חוויית ילדות נחרתה בליבו ומלווה אותו עד היום: "הלכתי לשחק עם חברים בגן המשחקים בשכונה הסמוכה. ילדים לא-דתיים שהיו שם התנכלו לנו, הטיחו בנו מילות גנאי ואף הִכו אותנו. לא כעסתי עליהם. יצאתי משם בתחושה קשה. במוחי ניקרה השאלה, איך מפילים את חומות השנאה והניכור".

עם חלוף השנים החליט לפעול. הוא החל לארגן מפגשים, הרצאות וסיורי היכרות. באותו זמן נוסדו המדרשות למנהיגות, המכינות הקדם-צבאיות. "כחלק מהליך ההכשרה של הצעירים ביקשו המכינות להכיר להם את מגוון הקבוצות בעם ישראל", הוא מספר. "בין השאר הביאו אותם לשכונות החרדיות בירושלים. נתקלתי בהם בשכונת מאה שערים, והופתעתי מאישיותם של הצעירים האלה. פגשתי אנשים פתוחים, נעימים, סקרנים ומלאי צימאון להכיר את אחיהם החרדים ואת היהדות. אמרתי בליבי: איתם אפשר לבנות גשר בין העולמות".

להפיל חומות

הוא נרתם לעניין, והחל לשמש איש קשר לחיבור בין קבוצות צעירים המעוניינים להתארח בשבתות ובין משפחות חרדיות שהסכימו לארחם. "בהתחלה זה היה קשה", הוא מודה. "היינו צריכים להסיר את חומות החשדנות, משני הצדדים. אבל ראיתי במו עיניי מה המפגשים האלה מחוללים. האורחים פוגשים בפעם הראשונה מקרוב משפחות חרדיות ויוצאים מוקסמים. בה בעת מגלות המשפחות החרדיות נוער נפלא, בעל מידות טובות וצימאון גדול".

הפעילות התמסדה והוקם ארגון אלי"י – אשנב לשיח יהודי-ישראלי. "בכל שבת אנחנו מארחים בין שלושים למאה וארבעים צעירים במשפחות חרדיות, בכל רחבי הארץ. יש גם הרצאות, סיורים ועוד".

קמפיין ה 'הדתה' מסייע

התגובות והמשובים הם הדלק להמשך. "החרדים אומרים לי: 'איפה מצאת צעירים נהדרים כאלה! לא רק ששהייתם בביתנו לא הזיקה לחינוך ילדינו, אלא היא חיזקה בליבם את ההכרה במעלתו של עם ישראל'. והצעירים אומרים לי שזו השבת המיוחדת ביותר שחוו". הוא מספר בחיוך על שאלה של בחור שהוקסם מהתנהלות המשפחה החרדית: 'אפשר להיות חרדי גם בלי להקפיד על קיום המצוות?"...

ומה עושה קמפיין ה'הדתה' לפעילות שלכם? שאלנו. הרב אלי מחייך. "זה רק משרת אותנו. עובדה, בעת האחרונה יש רישום מוגבר לשבתות"...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר כ"ח תמוז ה'תשע"ח

 בליל תשעה באב, ביקש עיוור מאחד המתפללים, כי יסייע לו ללכת לביתו. האיש דחה אותו בטענה כי עדיין לא סיים את אמירת הקינות.  שמע הרה"ק רבי יחזקאל מקוזמיר את חילופי הדברים,  ואמר לאיש: המשך לקונן, אבל לא על חורבן בית המקדש, כי אם על חורבנך הפרטי, שכאשר יהודי הזקוק לעזרה מבקש ממך טובה, אתה דוחה אותה, ואינך מוכן לסייע לו.

         דברי־סופרים כדברי־תורה הם, ויש לשמוע אותם כשם ששומעים דברי אלוקים חיים.

     בגבולותיה של ארץ ישראל מצוי ים כינרת מחד וים המלח מאידך.  זה לעומת זה: ים שוקק חיים ומימיו מתוקים, לעומת ים המוות שמימיו מלוחים מאוד.  מה ההבדל בין שניהם ? מסביר הגה"ק רבי אלחנן וסרמן הי"ד: ים המלח מקבל את כל מימיו מבחוץ ואינו מעביר מאומה הלאה. מי שהוא רק 'מקבל' - אינו מוצא טעם בחייו )מימיו מלוחים(וסופו שמתנוון )ים המוות שאין בו בעלי חיים(.  אולם ים הכינרת - למרות שהא מקבל את מימיו מאחרים - הוא 'נותן' את מימיו הלאה . מי שנותן לאחרים - זוכה לחיים בעולם הזה ובעולם הבא! )במחשבה תחילה(

     בחמישה דברים האב זוכה לבנו ומוריש לו אותם, א': נוי. ב': כח. ג': עושר. ד': חכמה. ה': שנים. והרשע מעביר לבנו את היפוכן של דברים הללו. (בעל הטורים , פ' בהעלותך פי''א פי"ב(

הפרופסור והתפילין (מתוך 'משכני אחריך', שמות(

     הגאון האדיר רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל לקה בליבו. למיטתו הוזעק פרופסור מומחה למחלות לב, יהודי גרמני, בן למשפחה מתבוללת, שהיה רחוק מאד מכל ענין שריח יהודי עולה ממנו.

     באחד הבקרים נכנס הפרופסור לחדרו של הרב, ומצא אותו יושב ולומד כשהוא מעוטר בתפילין . נעץ בו הפרופסור מבט משתומם, ושאל את בן הרב שעמד לצידו: "מה זה? מכשיר אלקטרודות חדש? מי נתן לכם מכשיר כזה? יש עוד פרופסור שמטפל בו?" " לא, לא" – מיהר הבן להסביר – "אלו הן תפילין". " מה פרוש תפילין? כוונתך לקוביות הללו? ומהם החוטים השחורים?  חשבתי שזו אינפוזיה..." – הרופא היה בור ועם הארץ בכל הנוגע לעניין כולו.  השיב לו: "הקב"ה ציוה את ישראל להניח תפילין. כל יהודי צריך להניח את הקוביות האלו על ראשו ועל ידו" . "לא הבנתי. תוכלו להסביר לי יותר?" – החזיר הרופא, הוא לא שנא את היהדות משום שבכלל לא ידע מהי, ומאחר שכבר הספיק להכיר את החולה המיוחד שלו, הבין כי הוא לא עושה סתם פעולות חסרות פשר, ויש משמעות לתפילין הללו.   

     החל הרב אברמסקי להסביר: "הקב''ה הוציא את בני ישראל ממצרים והציל את הבכורות, ואמר: "קדש לי כל בכור" (שמות יג, ב), וציוה : "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך" (שם ,ט). דרך קיום מצות תפילין אנו נקשרים אל ה' ". "אני לא מבין, מה נותנות הקוביות הללו לקשר הזה" – הגיב הרופא – "בשביל מה צריך לעשות כך?" " בשביל להרגיש את הקשר בין האדם לקב"ה" - ענה לו הרב. " ולמה לא יקשור אדם את עצמו בלי תפילין?" – טען הרופא – " אני לא מבין!"  הרהר הרב אברמסקי לרגע ואמר: "האמת היא, שכמה שארצה להסביר לך לא אוכל. ההסברים שלי יובנו רק אם אתה בעצמך תעשה את הדבר. קח תפילין, תניח אותם במשך עשרה ימים, ולאחר מכן נשב ונדבר, ואסביר לך את העניין כולו".

     הרופא הסכים. לקח את התפילין שנתנו לו, שמע בתשומת לב את כל הסברי הרב איך בדיוק להניח. קיבל גם סדור שבו סימן לו הרב את ברכות השחר וברכות התורה, כדי שיקרא גם אותן מדי בוקר.  כבר באותו יום הקפיד לבצע את ההוראות.  כשאמר את ברכות השחר ניסה להבין מה הוא אומר. "אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים..." כרופא, ובפרט רופא לב המכיר היטב את חלל הלב, היו הדברים הללו קרובים לליבו. התפעלותו הלכה וגברה – יש כאן מגמה רפואית בברכות... איזה יופי...  אמר את ברכות התורה, קרא 'שמע ישראל', 'ואהבת', כל מלה הטעים עד שחש במתיקותה . כל אותו היום ליוו אותו מילות הברכות הללו, ולעת ערב, כשסיים את המשמרת שלו, קרא לאדם דתי ממכריו, וביקש כמה הסברים מינימלים.  דרכו נודע לו שיש גם ציצית שכל יהודי מתעטף בה עם שחר. " איזה יופי!" – התפעל – "ומה עוד?" - " יש בית כנסת שבו מתפללים" ... - "תוכל לקחת אותי אתך?"  בשבת הקרובה הלך הפרופסור לבית הכנסת, ואגב כך למד שבשבת לא מניחים תפילין... הוא ביקש הסברים, וכך הכיר חלקים נוספים ובלתי מוכרים מן התפילה.  חלפו עשרה ימים, והוא לא חזר אל הרב אברמסקי. כעבור חודש הגיע הרב לבדיקה נוספת, מאחר שלא ידע אם הפרופסור קיבל את המלצתו להניח תפילין, נמנע מלשאול על כך. אך הפרופסור לא שכח. הוא הושיט את התפילין שהביא לו הרב, הודה לו נרגשות וסיפר: "כבר איני זקוק להן. יש לי תפילין משלי, יש לי גם ציצית, ובשבת אני מגיע לבית הכנסת. אינך חייב להסביר לי עוד, יש לי כבר תשובות לכל שאלותיי     "...

     זהו כוח טהרתה של התורה! קיום המצוות משרה על האדם קדושה עד שהדברים מתיישבים ישירות על הלב, ואין לו צורך בהסברים שכליים.  כשאמרו ישראל: "נעשה ונשמע", וקיבלו על עצמם עול תורה, הם התקדשו והיטהרו כמלאכי השרת, וכאדם הראשון קודם החטא. שוב אין הם זקוקים להסברים, שאלותיהם הוסרו, והם זכו לדבוק בהקב''ה באמת ובתמים.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

אמרי שפר ו' תמוז ה'תשע"ח

אדם שהולך עם חברו, וחברו עובר איזו עבירה. אפילו שלא לקח בה חלק, נקראת העבירה גם על שמו!

    אמרו חז"ל: "זאת התורה אדם כי ימות באוהל" אין אוהל אלא אוהלה של תורה ו"אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה"...

      במשנה (תמיד פ“א, מ“א) כתבו חז“ל שהיה בית הכיסא מיוחד בבית המקדש שנקרא ”בית הכבוד“ , ומה כבודו? ”מצאו נעול - יודע שיש שם אדם. פתוח - בידוע שאין שם אדם“ . הסביר זאת ה “יהודי הקדוש“ כך: אדם שפיו ”נעול“ וקשה לגרור ולפתותו לשיחות ודיבורים, בידוע שיש שם ”אדם“, מלא וגדוש הוא בתוכן פנימי . אולם אם מוצאים את פיו ”פתוח“, והוא מתיר לעצמו לדבר ללא גבול אזי ”בידוע שאין שם אדם“, שאי אפשר להגדירו כ “אדם“.

     דוד המלך משורר בתהילותיו "אבוא בגבורות ד' א-לקים אזכיר צדקתך לבדך " (תהלים, פרק ע"א פסוק ט"ז). וקשה, האם לפני שבא אדם לגבורות, אינו מחויב להזכיר צדקות השם?  אלא, תירץ הגר"י צדקה, פירוש הדברים כך הוא. חז"ל אומרים (נידה, דף ל"א עמוד א') "שלושה שותפים יש באדם, הקב"ה אביו ואמו. מכוח שותפות זו האדם חי שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה, אבל לא יותר. משהגיע לגיל הגבורות, החיים שלו הם - כל כולם מידיו של הקב"ה לבדו.  וזה הוא שהגיד אדוננו דוד. "אבוא בגבורות", כשאגיע לגיל שמונים ויותר, " אזכיר צדקתך לבדך", כי החיים בתקופה זו הם רק מידיך, א-לוקים.

את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה' (כו, ב  ( וברש"י: אני ה': נאמן לשלם שכר . " )ומתוק האור – שבת קודש(

     בספר "זכרון יעקב" מובא בעניין זה המעשה הבא.

     בעיר קטנה בליטא במחוז קובנא חי לו יהודי נכבד מאד, איש ספר ובעל בעמיו, לפרנסתו נהל האיש בית מרזח, ומלבד מרתף של יין הקים שם גם מקום שעשועים )כמו ביליארד(, והאצילים הפולנים אהבו מאד להתאסף, להשתעשע שם ולהשתכר להנאתם.  חיי הכבוד והרווחה שהיו מנת חלקו של היהודי לא הסיחו את דעתו מקביעת עתים לתורה, ונעימותו גרמה לו שיהיה נכבד ורצוי לכל מכריו.

     בשנת קצ"א, עם סיום מרידת הפולנים, שבו צבאות רוסיה מוורשה ואחד הגנרלים הרוסיים בחר לעבר עם כל גדודיו דרך אותה עיר, הוא הגיע לשם בליל שבת כשהוא וכל חייליו עייפים ויגעים מטלטולי הדרכים.  כששמע שבעיר קיים בית מרזח ומרתף יין, שלח מיד אחד ממשרתיו על היהודי כדי לקנות ממנו יין טוב.  כשראה הגנרל את המשרת שב בידיים ריקות, כעס מאד, הוא שלח אל היהודי שני חיילים נוספים שיעבירו בשמו פקדה נחרצת "עליו למכר להם יין ללא שהיות"!  אולם החיילים שבו וסיפרו כי היהודי השיב להם, שלו אסור לסחר ולמכר בשבת קדש, אך הוא מסכים לתת לגנרל את המפתחות בית המרזח, שייקח בעצמו כל דבר שיחפץ בו לבו.  

     כשנמסרה התשובה האמיצה לגנרל התעוררו בו רגשי התפעלות כלפי בעל בית המרזח, והוא בקש לפגוש אותו פנים אל פנים, ולהתחקות אחר מהותו, האם הוא רק יהודי חצוף ועז פנים המעז להשיב ריקם את פני הגנרל הגדול בתשובות מתגרות, או שמדבר באמת באדם ערכי, המוכן למסר את כל רכושו עבור עקרונות דתו.  בא אל בית היהודי, ונדהם, הבית הגדול והמפאר היה מואב היטב, ומנורות רבות דולקות הציצות מכל פנה, ניקיון וסדר נפלאים שררו בו, השולחן היה ערוך ברב הדר, בני הבית היו לבושים במלבושים מלכותיים, ואצילות פניו של בעל הבית נכרה מכל תנועותיו, אפילו גוי מגשם כמוהו יכול היה להבחין על נקלה באווירה של קדשה ומלכות החופפת על הבית.  הוא הציג את עצמו לפני היהודי, ונסה להבין, איך יתכן שלמרות תארי הכבוד המרבים שלו, ומעמדו החשוב הוא מעז להשיב פניו ריקם.  השיב היהודי, "יסלח לי כבודו, אבל ישנו בעולם אחד שהוא גדול ונכבד ומרומם ממך, וגם גדול ונכבד מאנשים חשובים ממך,  הלא הוא הקב"ה. כל העולם כלו חייבים לשמע לו, וכשהוא מצווה אותי שלא אעסוק במשא ומתן בשבת, מה ביכולתי לעשות?!  אבל אדוני הנכבד, אם כבר זכיתי כעת לכבוד הגדול בביקורך האישי בביתי, אשמח מאד לארח אותך, אנא ממך, השאר אצלי,  וכבד אותי בכבוד הגדול הזה" נהנה הגנרל מתשובת היהודי, ונשאר בביתו, עד מהרה הגש לשלחן יין טוב, והגנרל התענג עליו, בנוסף לכך גם טעם מכל המאכלים היהודיים המסורתיים אשר נעמו לו מאד.  בצאתו מן הבית הושיע ליהודי מטבע זהב גדולה, ובקש לשלם על הוצאות האירוח, אך היהודי סרב, חלילה לי לקחת כסף על הוצאות שבת קדש, הלא מראש אמרתי ששכרי הוא עצם הכבוד על אירוח שר נעלה ונכבד כמוך.  שמע הגנרל את דבריו, הוציא מכסו את פנקסו האישי, רשם את שמו ונפרד ממנו בידידות רבה.

     חלפו שנים מספר, הגנרל הספיק להתקדם בתפקיד, והפך למפקח הראשי על כל בתי הסהר במדינה, והנה ארעה התפתחות פוליטית דרמטית, מארגן המרד נתפס וכל ניירותיו הוחרמו, בין השאר נמצא מזכר בהם מנהגו להתארח עם אצילים בבית המרזח היהודי באחת הערים במחוז קובנא . תוך שעות בודדות הפתע היהודי לגלות בביתו משלחת שוטרים עם עגלה מכוסה, וללא שום הסבר נוסף מצא את עצמו כפות בתוכה ומובל לוילנא, שם נאסר בבית הכלא במקום מבודד, כאחד האסירים המסכנים ביותר.  

     ביום מן הימים הגיע מפקח בתי הכלא לביקור, הוא הכיר את בעל האכסניה, והתפלא מאד על כליאתו בכלל, ובפרט בתנאים המחמירים הללו "מה קורה פה, יהודי נכבד?" שאל, והיהודי השיב "כמוך כמוני לא אדע על מה מאשימים אותי".  המפקח התגייס לטפול אישי בעניין, וכשנודע דבר האשמה,  אסף את שרי המועצה ואמר לפניהם "אני ערב בעד היהודי הזה שהוא נקי מעוון מרד! הוא בעל אכסניה פשוט, ומאין לו לדעת את מזימת אורחיו ומבקריו?!" הוא הוסיף וספר כמה התפעל ממנו במפגש שהיה ביניהם, והשרים אשר התפעלו מאד למשמע הדברים, מהרו להוציאו לחופשי.

     כשהגיע היהודי לביתו, הוא ברך ברכת הגומל על הנס שנעשה לו, ועם זאת לא רצה לסמוך על מעשה נסים, ולא נח עד שמכר את ביתו ואת כל אשר לו ועבר לגור בארץ הקדש.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

נקודה שבועית פרשת "בחוקותי" ה'תשע"ח

הנה אנו שוב מגיעים לסיומו של חומש "ויקרא". חומש שבחלקו הראשון עסקנו רבות בענייני קדושה כמו קורבנות ועבודת הכוהנים בבית המקדש ובחלקו השני נגעה התורה בפרטי הפרטים של חיי היום יום הלאומיים והחברתיים שלנו כאומה וכבני אנוש.

וכעת ברגע סיום החומש באה פרשת השבוע, פרשת "בחוקותי" לסכם ולסדר לנו את כל מה שעברנו עד כה.

הפרשה פותחת בקריאה לאפשרות הפשוטה והטבעית לקיום חיים רגילים כפי שאנו מכירים ואף שואפים המחברים בין חיי הקודש לחיי המעשה היום יומיים: "אם בחוקותי תלכו... ונתתי גשמכם בעתם ונתנה הארץ יבולה... ונתתי שלום" - לכאורה כל כך פשוט: עם ישראל בכוחו להפוך את מציאות קיום העולם לפשוטים ומוצלחים.

כבני אדם אנו חיים בעולם הזה. קמים בבוקר, מנהלים חיי משפחה, עובדים, גם מבלים בדרכים כאלה ואחרות וכל זה כחלק ממציאות שרק אותה אנו מכירים: חיים.

העולם בקיומו טומן בו אושר. מטרתנו כאן אינה לסבול כי אם לחיות את חיינו בטוב ובנורמאליות, חיים שלמים.

בניגוד לדתות אחרות המבטיחות למאמיניהם שכר רוחני בעולם הבא שכולו טוב מבטיחה תורתנו שכר גשמי כבר כאן: גשם, יבול, שלום ועוד, דברים ששייכים אך ורק לחיי העולם הזה.

תורתנו, שכפי שהתבטאה בחלק הראשון של החומש אכן עוסקת בעולמות קדושים ועליונים אך היא לחלוטין גם באה לומר לנו שאין מקומנו רק בעולמות האלה כי אם גם בעולמות ארציים פה. זוהי תורת חיים שמשקפת ושואפת לחיים: "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום".

(ע"פ הרב אבינר)

שבת שלום ומבורך

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

נקודה שבועית פרשת השבוע "אחרי מות - קדושים" ה'תשע"ח

בפרשת השבוע הראשונה שנקרא השבת, פהשבוע  רשת "אחרי מות", אנו קוראים על עבודת הכהן הגדול בבית המקדש.

תפקידו של הכהן הגדול ביום מיוחד זה להביא על ידי עבודתו ותפילתו לכפרת עוונותיהם של בני ישראל.

אדם רגיל אינו יכול לעשות מה שכהן גדול כן מסוגל.

כהן גדול ירש תכונות שהגיעו מדור לדור ישירות מאהרן הכהן שהיה הכהן הגדול הראשון.

ליבו של אהרן היה לב על אנושי כלל ישראלי שהיה גדוש באהבת הזולת והיה מקושר ומחובר ליבו בנימים סומיים לליבם של כל ישראל.

תכונת נפש זו של אחדות עם כל ישראל עברה בירושה לכוהנים הגדולים בכל הדורות ומכאן שכהן גדול אינו אדם פרטי בטח ובטח שלא ביום הכיפורים. כל פעולה שלו נזקפת לזכות הכלל וכמובן גם לחובה אם יש צורך לצערנו.

מכאן מובן איך הוא כאדם בודד יכול לכפר על כל העם. צרת העם היא גם צרתו האישית וממילא הוידוי שלו ביום הכיפורים הוא כנגד כל העם.

זוהי ייחודה של סגולת הכהונה - אחדות חובקת כל.

פרשת אחרי מות נקראת כמעט תמיד בסמוך לימי הזיכרון והעצמאות של מדינת ישראל.

אלו ימים של אחדות ושמחה ועצב לאומיים שסובבים את כולם. אלה ימים שכולנו זוכרים שלכולנו כאן בארץ הזאת חלק ונטל תחת האלונקה כדי להוביל ולקדם את עמנו בארצנו שלנו.

כמו הכהן הגדול ביום הכיפורים שליבו מאחד את כולנו כך אנו בימי התקומה האלה זוכרים שכוחנו באחדותנו.

(ע"פ הרב נבנצאל)

שבת שלום ומבורך!

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

נקודה שבועית פרשת "תרומה" ה'תשע"ח

פרשת השבוע שלנו, פרשת "תרומה", נוגעת לראשונה באחת המטרות שעם ישראל אמור להגיע אליהן והוא בניית משכן ובעתיד לבוא בית המקדש: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תיקחו את תרומתי". בני ישראל נקראים לפתוח את ליבם הנדיב ולתרום לצורך בניית המשכן.

המשכן וגם המקדש העתידי יהיו כידוע מקומות קדושים והם יהיו המרכז להשראת השכינה בישראל.

מה הופך את המשכן והמקדש למקומות קדושים? מה הוא הגרעין הפנימי ממנו נובעת קדושת המקום?

לב ליבו של המשכן/מקדש הוא קודש הקודשים. במקום זה יושב הארון ובו לוחות הברית. התורה.

התורה היא הנותנת למקדש את קדושתו ובזכותה שוכנת השכינה בישראל.

בקבלת התורה היו ישראל במצב של אחדות: "ויחן שם ישראל נגד ההר - כאיש אחד בלב אחד" - את התורה קיבלו אגודה שלימה של אנשים שהיו מורכבים משישים ריבוא של פרטים אך כולם ביחד התחייבו: "נעשה ונשמע" - כגוף אחד.

זוהי ערבות הדדית שבאה בזכות ובעקבות התורה. וכשאנו לומדים תורה אנו משרים שכינה בישראל צריך להתכוון ללמוד עבור כלל ישראל ולא רק עבור עצמנו. צריך ללמוד מתוך כוונה לזכות את כלל ישראל. ואם נחזור להתחלה אז בניית המשכן ביסודה נבנית על בסיס תרומת מחצית השקל שבאה מכלל ישראל.

ימים אלה הם ימי ראש חודש אדר. במגילת אסתר שנקרא בפורים כתוב: "איש יהודי היה בשושן..." מרדכי מוצג קודם כל כיהודי למרות שמוצאו משבט בנימין.

מרדכי הוא איש כללי. הוא אינו משתחווה ל המן. הוא יכול היה כאיש פרטי לשבת באיזה בית מדרש וללמוד, אך הוא דווקא יושב בשער המלך בו המן חולף מידי יום ואינו משתחווה לו וזה בשליחות כלל ישראל.

מרדכי במסירות נפשו הצליח לגבש ולהביא בסופו של דבר לאחדות בעם שרק קודם נאמר עליו "מפוזר ומפורד" ואחדות זו היא הקדמה למתן תורה המחודש, היא ה "ויחן" שקדם ל "הדור קיבלוה בימי אחשוורוש".

(ע"פ הרב נבנצאל)

שבת שלום ומבורך!

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 http://dosanova.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם

אמרי שפר ט' אב ה'תשע"ז

בית המקדש היה הסיבה לאבדון שהגיע על כלל ישראל!

כותב הגר"ש פינקוס: והנה עצם המובן בדברי חז"ל "שפך חמתו על עצים ואבנים", ודאי אין הכוונה שמאחר והיה מדובר בגזירת כליה על כלל ישראל, הקב"ה, כביכול העדיף להשאירם בחיים, וכדי לשכך את כעסו החריב את בית המקדש, וכשם שלהבדיל פעמים כשילד קטן מכעיס את אביו, במקום לכעוס על בנו, נוטל האב אבן, ומנפץ את שימשת החלון, וכך הוא נרגע... חלילה וחס להבין כך את העניין! 

     ישנו משל מופלא שכמדומה מאיר לנו את כל העניין באור אחר. משל לצייר, אומן מומחה אשר כמנהג הציירים ביקש לצייר ציור אחד נפלא, בו ישקיע את כל כישרונותיו וישקיע עבודה מאומצת. הוא עלה על הר גבוה שממנו נראה נוף רחב מרהיב עין, ישב שם וצייר ימים ולילות בדייקנות גדולה. את כל מהותו הוא השקיע ביצירה זו, עד שהוציא מתחת ידיו יצירה מיוחדת להפליא, ממש 'יצירת חייו'. והנה בהיותו שם על ראש ההר יחד עם חברו, כשהגיע סוף סוף לסיום עבודתו, ביקש אותו צייר לבדוק עד כמה התמונה נפלאה וכמה היא משקפת את כל הנוף הרחב, ומאחר ומקרוב לא ניתן כל כך להבחין בכללותה של התמונה, לכן הניח את הציור והחל לפסוע אחורנית   תוך כדי ריכוז והתבוננות מרחוק על יצירתו המופלאה. וכך פוסע הוא פסיעה אחורה, ועוד אחת, ואינו שם לב כי מאחוריו, במרחק כמה פסיעות, תהום פעורה... חברו זועק לעברו: "עצור! יש תהום", ואילו הוא - כל כולו מרוכז בציור שלפניו, ביופיו ובהדרו. הוא פוסע עוד פסיעה אחורה ולא שועה לזעקות חברו. כשחברו רואה שאינו יכול להוציאו מריכוזו בציור, והוא נמצא בסכנת חיים, לא נותר לו אלא להתנפל על הציור, ולקרוע אמר לו חברו: "בוא וראה מה עשיתי, התבונן מאחור: עוד פסיעה אחת מתוך ריכוז בציורך, היית נופל לתהום!". 

     כמדומה, שזהו המובן הפשוט והאמיתי של המושג "שפך חמתו על עצים ואבנים". בזמן שבית המקדש היה קיים, כלל ישראל שקעו בעבירות [בבית ראשון – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ובבית שני - שנאת חינם]. אחת הסיבות לכך ויתכן שהיא הסיבה המרכזית והנוראה מכולן היה עצם מציאותו של בית המקדש! לכלל ישראל היה בית שבו, כביכול, היה גר עמם בקרבה נוראה ה' א-לוקי ישראל, אבינו אב הרחמן, והיה משפיע עליהם שפע אין סופי של חסד ורחמים; ביום כיפור התכפרו להם כל עוונותיהם ע"י השעיר המשתלח, וכמו שמובא ברמב"ם (הל' תשובה פ"א ה"ב): "שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו בין שלא הודע לו הכול מתכפר בשעיר המשתלח" - מיום כיפור יצאו כל העם זכים וטהורים. ולא עוד אלא אף במשך כל השנה כולה יהודי שעבר עבירה [כגון חילול שבת] הביא קרבן והתכפר לו -"למה נקרא שמו לבנון? שמלבין עוונותיהן של ישראל" (יומא לט ע"ב). כאשר עמד לפני היהודי ניסיון או מכשול כלשהו, הוא ידע כי במקרה הגרוע ביותר, מעשהו 'יעלה לו' בקרבן... 

     אילו בית המקדש לא היה נשרף... בית המקדש היה הסיבה לאבדון שהגיע על כלל ישראל, אומר הגר"ש פינקוס, ואם בית זה לא היה נשרף, רח"ל לא היה נשאר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. הם היו שקועים כל כולם בתוך החטא בלי לחוש זאת! כמו אותו צייר שהיה מרוכז כולו ביצירתו. גם מבטם של כלל ישראל היה כה מרוכז בקדושה ובקרבה להשי"ת שזכו לה בבית המקדש, עד שלא שמו לב לנעשה איתם וחיו בתחושה שניתן לעשות כל העולה על רוחם, ובית המקדש יכפר... [משא"כ לאחר החורבן יודע כל יהודי שאם יחלל שבת, עבירה זו תיגרר עמו עד סוף ימיו. ישנן עבירות שתשובה מכפרת, וישנן כאלו שרק ע"י ייסורים. דבר לא פשוט כלל וכלל!]. כך התרחקו כלל ישראל אחורה מהקב"ה פסיעה אחר פסיעה, והקב"ה זעק "עצרו! עצרו!, וללא הועיל. מאחר וכך היה המצב, לא נותר להקב"ה אלא "לשפוך חמתו על עצים ואבנים" - להחריב את בית המקדש עצמו. 

     משל למה הדבר דומה? פעמים רואה אב את בנו הקטן רוכב על אופניו בכביש בין המכוניות, וממש מסכן את חיו. האב כועס עליו כעס גדול ומבקש להכותו מכות איומות כדי ששוב לא ינהג כך, אולם במקום זה הוא שובר לו את האופניים, ובכך ניטלת מהילד האפשרות לחזור על מעשיו הנלוזים. זו הכוונה "שפך חמתו על עצים ואבנים" - לא שבירת שימשה של חלון כדי לשכך כעס, אלא שבירת הכלי המהווה את סיבת האבדון, כתחליף לגזירת הכליה שנשקפה לכלל ישראל. כך נפתרת הבעיה על הצד היותר טוב. כלומר יסוד העניין הוא: חורבן בית המקדש הגיע כאשר הבניין עצמו היווה סיבה לחורבן גדול יותר וכלשון הפסוק (ירמיה ז, יא): "מערת פריצים היה הבית הזה". לכן הנוסח הוא "מזמור לאסף" ולא "קינה לאסף", כי אף שהיה זה אסון, ובאמת הננו בוכים עליו מדי שנה בשנה, אולם מאידך דווקא בחורבן הבית הייתה טמונה הצלתם של כלל ישראל. ("תפארת שמשון" עמ' כ ואילך) ולכן בחצות, שבו היה עיקר השריפה קמים ונשבר חלק מהאבלות. בית המקדש תפקידו לקרב את עם ישראל לאביהם שבשמים. ועם ישראל השתמשו בבית המקדש באופן שגרמו את ההיפך והתרחקו מהקב"ה לא נותרה הברירה אלא להחריב את בית המקדש.

"הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים"

פעם לאחר תפילת שחרית פנה הצדיק משינאוא זצ"ל אל הקהל ואמר להם: "מהו שכתוב "הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים"? אלא שאנו אומרים שמשיח עתיד לבוא במהרה בימינו, ובית המקדש יהיה על מכונו וזבולו, אבל מה אנו יודעים מה זה משיח ומה היא ירושלים ומהו בית המקדש?!" אלא, צעק הרה"ק בקול גדול שהדיו התגלגלו מחוץ לבית המדרש: "הנביא אומר הרימי בכוח קולך! צעקו, יהודים, קראו בקול רם, שאנו מאמינים שיבוא משיח, ותבנה ירושלים, ותכונן בית המקדש, למרות שאין לנו מושג בהם וברוממותם. ובזכות האמונה וההשתוקקות נגאלו בני ישראל בעבר ויגאלו אף עתה".

 נחֲמּו נַחֲמּו עַמִי יֹאמַר א-לקֵיכֶּם (ישעיה מ) (ווי העמודים)

ַ     נחֲמּו נַחֲמּו עַמִי יֹאמַר א-לקֵיכֶּם (ישעיה מ ( והנה בפרק שירה יש בעלי חיים שאומרים את הפסוקים האלו, רציפי אומר: נחֲמּו נַחֲמּו עַמִי יֹאמַר א-לקֵיכֶּם  . חסידה אומרת: דַבְרּו עַל לֵב יְרּושָלַיִּם   וְקִּרְאּו אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָּה כִּי נִּרְצָה עֲֹונָּה כִּי לָקְחָה מִּיַד יְהוָה כִּפְלַיִּם בְכָל חַטֹּאתֶיהָ . [ויעוין עוד שם שגם זבוב ואווז אומרים פסוקים מהפטרה של נחמו[.

     רציפי: במבי"ט כתב שאינו יודע מה זה רציפי, אולם בספר כנף רננים כתב, שרציפי הוא הנקרא 'פינגווין' , זה עוף שחי בקוטב הדרומי, כשבחורף הטמפרטורה יכולה להגיע לארבעים מינוס, ובנוסף לכך יש שם רוחות עזות שכמעט אף בעל חיים אינו יכול לשרוד בקור הגדול הזה. כל בעלי החיים האוהבים את החום,  כשמתחיל הקור במקום מושבם נודדות מיבשת ליבשת כדי להגיע למקום חמים, גם הפינגווין כמו יתר ה בעלי חיים אוהב חום, אבל הוא אינו נודד לשום מקום, הוא נשאר במקום מושבו, ולמה כי הוא יודע שאמנם כעת קר, אפילו קר מאד, אבל מיד לאחר הקור מגיע האביב החמים, ואז כבר יהיה לו טוב. וכדי שלא לאחר את תחילת ימי האביב, ושאז יש מזון בשפע, הוא נשאר בקור הגדול, ומסכים לסבול כמה חודשים של קור נוראי, כדי שמיד בבוא האביב, הוא מיד יוכל לקבל מזונו, [כמובן שהכול זה חכמת השי"ת כדי שנוכל ללמוד ממנו את תכונותיו וכדלהלן :[. וכיצד מחזיק הפינגווין מעמד בקור הנורא, בנוסף על הנוצות שהקב"ה ברוב חסדו ברא לו, ובנוסף לכך ברא לו הקב"ה עור עבה מאד, ועוד כמה דברים שהקב"ה ברא לו בטבעו, שיצליח להחזיק מעמד בקור הנורא.  אבל כל זה עדיין לא מספיק להחזיק מעמד בקור הנוראי, אלא שהקב"ה ברא בהם טבע מאד חכם, כל העופות יחד, שמספרם יכול להגיע למאות רבות, מסתדרות בעיגול, כאשר כל אחד מכניס את ראשו תחת נוצת רעהו,  והם עומדות צפופות זה עם זה, כך שהחום הטבעי שיש בגופם, יחד עם הנוצות, מחממות זו את זו, וכך הן מצליחות להחזיק מעמד בקור הנוראי. כל אחת בעצמה למרות כל ההגנה הטבעית שהקב"ה ברא לה, לא הייתה מצליחה להחזיק מעמד, ורק בהתאחדות המשפחה הן יכול להחזיק מעמד ולעבור את הקור הנוראי.  ולכן הן נקראות רציפי, שהן עומדות רצופות זו בצד זו, כדי שיוכלו להחזיק מעמד.

     הקב"ה החליט ברוב רחמיו, שהטוב ביותר בעבורנו שנצא לגלות, הגלות היא קור נוראי בעבודת ה', רוחות חזקות של כפירה והשכלה ושאר מרעין בישין מנשבות בנו בעוז, בנוסף לכך נגזר עלינו עול הגלות הקשה של עוני וייסורים קשים. וכי נברח מהייסורים, וכי נלך למקום אחר, ונחשוב שאולי שם יהיה יותר טוב,  הקב"ה כשמוציא אותנו לגלות, אמר לנו נחמו נחמו עמי, בואו תלמדו מהעוף הזה, כיצד אפשר לעבור את הגלות בשלום. על ידי שני דברים עיקריים, א. להישאר במקום, לקבל את הייסורים באהבה, לא לבעוט בייסורים הבאים מאתו יתברך, ולא להתרעם על מידותיו יתברך, כי לא יתכן הטוב שאנו מצפים לו, אלא בקבלת הרע והייסורים באהבה, ולא יתכן לצפות לאור הישועה, אם לא תקדם חושך הייסורים, כמו הפינגווין הבוחר להיות בקור הנורא, כי הוא מצפה לאביב. ב. העוף הזה מלמדנו איך להקל מעלינו הצרות והעוני שלא נרבוץ תחת המשא הגלות והשעבוד, על ידי שנאמץ את טבע הרציפי שהחכימה הקב"ה להתחבר יחדיו , ועל ידי החיבור יתחזק החום הטבעי בכפל, ועל ידי זה יקל מעליהם הקור, גם אנחנו אם נהיה בגלות בודדים,  כל אחד ואחד לעצמו, לא נצליח לעבור את הגלות הקשה, אולם אם נצטרף ונתאחד כולנו כאיש אחד, בסבל והתלאות , ואיש את רעהו יאמר חזק, בעזרת השם נוכל לעבור את הגלות הקשה, ולהגיע לאביב המצופה במהרה בימינו.

     החסידה אומרת את הפסוק השני, 'כי לקתה מיד ה' כפלים' החסידה היא חיה שעושה חסד עם חברותיה,  וכתב מרן הגר"ח קניבסקי בספרו על פרק שירה, טבע החסידה היא שהיא אוהבת חום, וכשמגיעים ימי הקור באירופה, הם נודדים לכוון מקומות החמים, ויש לה זמן קבוע בשנה מתי היא נודדת, היא לא מקדימה ולא מאחרת, כמו שכתוב בירמי' (פר' ח) 'גם חסידה בשמים ידעה מועדיה' (עי' רש"י שם) והוא לרמז על הגאולה שיבוא, כשיגיע הזמן לא יאוחר, וזהו השירה שלה 'דברו על לב ירושלים וגו' כי מלאה צבאה', כשיגיע הזמן של הגאולה. [ועוד כשהיא חוזרת היא חוזרת למקומה המדויק, ואינה משנה את מקומה, כך גם עם ישראל יחזרו למקומם המדויק[.  אולם יש שפירשו שמונח כאן עומק נוסף, שעל ידי החסידה נוכל ללמוד כיצד נוכל לצאת מהגלות ביתר מהירות, החסידה כשהיא שולה מזון, היא אינה אוכלת הכול לבדה, אלא היא מתחלקת עם המזון גם עם חברותיה, כלומר כואב לה המצב שהיא שבעה ולחברותיה אין מה לאכול, ובנוסף לכך שיש כאן מדת חסידות,  יש כאן גם שכל ישר, כי גם חברותיה כשהן שולות אוכל, היא גם מקבלת חלק ממאכלן, [ולכן נחשבת היא לעוף טמא, כי בכל זאת, היא עושה חסד רק עם חברותיה, ולא עם שאר בני מינה]. והנה יש ללמוד מכאן עומק נורא, יש גזירה כמה אנו צריכים לסבול בגלות, והנה אם כל אחד יסבול את כל הגלות שנגזר עליו,  הרי שצריך לעבור כל כך הרבה שנים, עד שיסתיים כל מה שנגזר על ישראל לעבור בגלות. אבל יש עצה "חסידה" - מה העצה, שכל אחד יתחלק עם חבריו, דהיינו כשאדם רואה את הצרה שנגזר על חברו והוא מצטער עמו, הרי שחסך חצי מהגלות, כי אם נגזר עליו על דרך משל שיסבול במשך ימי חייו בארבע מחלות ל"ע, הרי כשהוא רואה את חברו חולה במחלה, והוא מצטער עליו כאילו שהוא חלה במחלה, הרי שחסך ממנו מחלה אחת, וכך כיוצא בזה. ואם כן אם באמת נפנים זאת, וכל אחד יצטער באמת עם הצער של השני, אפשר לצאת מהגלות במהירות עצומה. וזה מה שהנביא זועק, מָלְאָה צְבָאָּה כִּי נִּרְצָה עֲֹונָּה כִּי לָקְחָה מִּיַד יְהוָה כִּפְלַיִּם בְכָל חַטֹּאותֶיהָ איך לקחה כפלים, אם נצטער גם עם הצער של חברנו, כמו החסידה שמתחלקת עם הצער של חברותיה.

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

אמרי שפר כ"ה תמוז ה'תשע"ז

ה"בן פורת יוסף" מפרש פסוקים אלו על דרך הדרוש: אמרו חז"ל (סוטה מ ע"א): "לעולם תהא אימת צבור עליך". אך כדי שיוכל האדם לקבל עליו על הנהגת הצבור ולדרוש במקהלות עם, צריך שתסור ממנו ה 'אימתה דצבורא'. ורמז לדבר: "וייסעו מחרדה ויחנו במקהלות" - כשיוצאים מ"חרדה", מאימת הצבור, נתן לדרש "במקהלות" עם.

     ''היחלצו מאתכם״ – חלצו עצמכם מן ה 'אני' שבכם, ורק אז – ״אנשים לצבא״, אז תהיו לאנשים שאפשר לצאת עמם למלחמה.(רבי מנחם-מענדל מקוצק)

     ״ויקצוף משה על פקודי החיל״ (במדבר לא,יד). בשעת מלחמה, אפילו אדם נוח לבריות ועניו כמשה נעשה קפדן וקוצף. בעתות מלחמה אין מקום לנועם שיח. (מאוצרנו הישן)

     יום אחד פגש ה 'חפץ חיים', רבי ישראל-מאיר הכוהן מראדין, עגלון שהיה נוסע בעיירות הסביבה, וביקש ממנו שאם יזדמן לעיר איישישוק, יבקש בעבורו ברכה מרב העיר, רבי יוסף-זונדל הוטנר. עבר זמן והעגלון לא חזר אליו. יום אחד פגש ה 'חפץ חיים' את העגלון ושאל אם מילא את בקשתו. החל העגלון לגמגם, שבמקום ברכה הרב אמר לו קללה משונה, שאין הוא יכול לחזור עליה.. הפציר בו ה 'חפץ חיים', עד שלבסוף ניאות העגלון ואמר: "הרב אמר שהוא מאחל ל 'חפץ חיים' שבקרוב יתהלך ברגליים יחפות ויישא אבנים על לבו". חיוך של אושר עלה על פני ה 'חפץ חיים', והוא הסביר לעגלון שהרב בירך אותו שיזכה לעבוד בבית המקדש ולשאת את החושן על לבו. "אבל דיי לי בחלק הראשון של הברכה", סיים.

את מי צריך לזרוק (נועם שיח – קרח)

     אל הגאון האדיר רבי אליעזר מנחם מן שך זצ"ל ראש ישיבת פוניבז', נכנס מנהל אחד להתייעץ אודות בחור מישיבתו שמפריע מאוד לסדרי הישיבה, ואינו מתרצה לחזור למוטב על אף ההפצרות המרובות מצד צוות הישיבה, וסיפר לו שלאחר התבוננות במצבו בכובד ראש, החליט שאין ברירה אלא להרחיק את הבחור הזה לצמיתות מבין כותלי הישיבה, ואומר המנהל לרב שך: באתי לכאן בטרם ביצוע גזר הדין, להתייעץ סופית עם מרן ראש הישיבה, אם אכן יש להרחיקו לאלתר מהישיבה, ולקבל ברכתו על הצעד.

     שאל הרב שך את המנהל: אמור לי, מה מצב ה"שלום בית" בבית הורי הבחור הזה? – האם הוא כתיקונה והכול מתנהל על מי מנוחות או שיש שם כל מיני קשיים. אמר המנהל שאינו יודע,  המשיך הרב שך ושאל: ומה מצב הפרנסה בבית הורי הבחור?,  ושוב לא ידע המנהל מה לענות, וכך שאל הרב שך על מצב שאר הילדים בתוך הבית, אם יש להם בעיות חברתיות או בריאות לקויה חלילה וכדו', והאם ההורים נותנים לבנם תשומת לב מספקת – ודמי כיס לאשר יצטרך – והאם יש לבחור כל מיני קשיים חברתיים אחרים וכדו', ועל כולנה אמר המנהל בהתנצלות שאינו יודע מאומה . כששמע הרב שך את אשר בפיו, נזקף ואמר בזעקה מנהמת לבו "אותו צריכים לזרוק?! – אותך צריכים לזרוק!!"...

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/