‏הצגת רשומות עם תוויות יבול. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות יבול. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 10 במאי 2018

נקודה שבועית פרשת "בחוקותי" ה'תשע"ח





הנה אנו שוב מגיעים לסיומו של חומש "ויקרא". חומש שבחלקו הראשון עסקנו רבות בענייני קדושה כמו קורבנות ועבודת הכוהנים בבית המקדש ובחלקו השני נגעה התורה בפרטי הפרטים של חיי היום יום הלאומיים והחברתיים שלנו כאומה וכבני אנוש.
וכעת ברגע סיום החומש באה פרשת השבוע, פרשת "בחוקותי" לסכם ולסדר לנו את כל מה שעברנו עד כה.
הפרשה פותחת בקריאה לאפשרות הפשוטה והטבעית לקיום חיים רגילים כפי שאנו מכירים ואף שואפים המחברים בין חיי הקודש לחיי המעשה היום יומיים: "אם בחוקותי תלכו... ונתתי גשמכם בעתם ונתנה הארץ יבולה... ונתתי שלום" - לכאורה כל כך פשוט: עם ישראל בכוחו להפוך את מציאות קיום העולם לפשוטים ומוצלחים.
כבני אדם אנו חיים בעולם הזה. קמים בבוקר, מנהלים חיי משפחה, עובדים, גם מבלים בדרכים כאלה ואחרות וכל זה כחלק ממציאות שרק אותה אנו מכירים: חיים.
העולם בקיומו טומן בו אושר. מטרתנו כאן אינה לסבול כי אם לחיות את חיינו בטוב ובנורמאליות, חיים שלמים.
בניגוד לדתות אחרות המבטיחות למאמיניהם שכר רוחני בעולם הבא שכולו טוב מבטיחה תורתנו שכר גשמי כבר כאן: גשם, יבול, שלום ועוד, דברים ששייכים אך ורק לחיי העולם הזה.
תורתנו, שכפי שהתבטאה בחלק הראשון של החומש אכן עוסקת בעולמות קדושים ועליונים אך היא לחלוטין גם באה לומר לנו שאין מקומנו רק בעולמות האלה כי אם גם בעולמות ארציים פה. זוהי תורת חיים שמשקפת ושואפת לחיים: "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום".
(ע"פ הרב אבינר)

שבת שלום ומבורך


החוויה היהודית




לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם


יום חמישי, 23 בנובמבר 2017

אמרי שפר ו' כסלו ה'תשע"ח



בעלי הרמז אמרו: כי "תתי" במספר קטן תשע. גם לאה יוצא תשע. "מתתי" במספר קטן שלוש עשרה וגם רחל יוצא שלוש עשרה. וזה שרמז לו לבן הארמי, "תתי" כלומר "לאה" אתן לך, ואילו "מתתי  כלומר "רחל" מיועדת לאיש אחר

      בשריפת חמץ מכניסים לתוך השריפה גם את הכף והנוצה והנר שבדקו איתם אמש את החמץ, ונשאלת השאלה למה, הניחא הכף והנוצה , מובן הטעם שהם נשרפים, כי הם ממש נגעו ונדבקו בחמץ, אך מדוע צריכים גם לשרוף את הנר, הרי הנר לא נגע בחמץ, הנר הרי רק האיר לראות ולחפש במקומות שאפשר שנמצאים שם חמץ, ולפ"ד ניחא: כי נר שמחפש ועוזר למצוא 'חמץ', דינו בשריפה.
     בתהילים (קכו, ו) כתיב: "הלוך ילך ובכֹה נושא משך הזרע". מי שכל מעלתו היא ייחוסו, שהוא "נושא משך הזרע", אבל מעצמו אין לו כלום, הוא בבחינת "הלוך ילך ובכה"; אבל "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו" - מי שנושא אלומה ויבול משל עצמו, הוא "בוא יבוא ברינה ".    (רבי משה חפץ זצ"ל   

     בתוך העופות טמאים נחשב גם עוף ששמו "ראה", ועל העוף הזה אומרים חז"ל (מס' חולין) למה נקרא שמה ראה, מפני שרואה למרחוק, עומדת בבבל ורואה נבלות בא"י. וקשה, אם לעוף כזה יש ראייה כל כך טובה שמבטה מגיעה מבבל לא"י, למה נחשב בין עופות טמאים, אלא תירץ הרה"ק מקוצק זי"ע - עוף שרואה רק נבילות - סימן שהיא טמאה.
     גדר  -  קמצן העיירה סירב להשתתף במגבית לבניית גדר לבית הקברות. "אינני נותן לדברים מיותרים", הסביר. "המתים לא יכולים לצאת מהקברים והחיים לא רוצים להיכנס אליהם, אז בשביל מה גדר ".

     זה הכלל: כל אדם גם אם ירצה וגם אם לא – הוא יהפוך להיות כמו אלה שהוא מסתובב איתם .
     טוב שברופאים למה נקרא שמם רופאים, היה אומר רבי אייזל חריף – ללמדך שהם דומים לרפאים; מה המתים לא יודעים כלום, גם הם לא יודעים מאומה.

      כתוב במשלי פרק כ"ח פסוק ט' "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה", למה לא כתוב מלימוד תורה, אלא הפשט הוא שאם אומרים למישהו דבר תורה והוא אומר כבר שמעתי, אז הקב"ה אומר לו גם אני כבר שמעתי את התפילה שלך אתמול, מה אתה מבקש עוד פעם  ) בעלי המוסר (
האבא  הבן והעפיפון
ביום בהיר אחד יצאו אבא ובנו לפסטיבל עפיפונים ענק כדי לצפות במופעים שנערכו במסגרתו  כשהם הגיעו למקום הבן הקטן התמלא בפליאה ואושר למראה השמיים  שהיו מלאים בעפיפונים ענקיים בכל הצורות והצבעים שניתן להעלות על הדמיון  התלהבותו הייתה כל כך גדולה  עד שהוא הצליח לשכנע את אביו לקנות לו עפיפון קטן באחד מדוכני האירוע כדי שגם הוא יוכל להעיף אותו בשמיים .
האבא והבן טיפסו על גבעה קטנה  קשרו את העפיפון לגליל חוט שקנו גם כן  ומהר מאוד הם הצליחו להעיף אותו גבוה בשמיים  ההתרגשות הרבה של הבן דעכה לאחר כמה רגעים כשהוא שם לב שהעפיפון הקטן שלו לא מגיע לגובה הרב של כל שאר העפיפונים הגדולים שהוא ראה לפני כן .
" אבא  אני חושב שהחוט הזה מושך את העפיפון שלי למטה  אולי אם נחתוך אותו הוא יוכל לעוף גבוה יותר בשמיים ממש כמו ציפור  "  אמר הילד הקטן .
" זה לא רעיון טוב חמוד שלי ",  אמר האבא , "   אם נעשה את זה הוא ייפול ."
" אבל אבא !!!"    התלונן הילד הקטן , "   אני רוצה שהעפיפון יעוף גובה ואתה מחזיק אותו עם החוט ... תשחרר אותו !"
האבא הסתובב אל בנו ופתח את פיו כדי לענות לו  אבל ברגע האחרון הוא התחרט  לקח את גליל החוט שהחזיק את העפיפון  וקרע אותו  באותו הרגע העפיפון זינק למעלה בפתאומיות ונסחף עם הרוח והילד הקטן צעק בהתרגשות ובאושר  אך כעבור כמה שניות הוא התחיל לאבד גובה בפתאומיות והתרסק על האדמה במרחק רב מהם  האבא התבונן על בנו הקטן וראה שהוא מאוד מבולבל  והוא אף פנה לאביו בעודם הולכים לעפיפון שהתרסק ושאל אותו :
" אבא  אני רציתי לחתוך את החוט כדי שהעפיפון יעוף גבוה באוויר ולא יהיה שום דבר שיחזיק אותו או ימשוך אותו למטה  למה הוא נפל ככה ?"
בעודם ממשיכים ללכת הסביר האבא לבנו את הסיבה " אתה חשבת שהחוט מכביד על העפיפון ומונע ממנו לעוף גבוה  אבל האמת היא שהוא עזר לו להישאר בשמיים ולא ליפול  הרוח לא תמיד חזקה מספיק כדי לתמוך בו ולפעמים היא חזקה מדי ואי אפשר להתמודד איתה בלי עזרה  כשחתכנו את החוט העפיפון איבד את התמיכה וההכוונה שהוא היה צריך כדי להתמודד עם הרוח  לפעמים כשאנחנו נמצאים גבוה בשמיים  אנחנו רק מחפשים את מה שקושר אותנו לאדמה ומגביל אותנו  את מה שמונע מאיתנו לעוף אפילו יותר גבוה  יכול להיות שהחוט שלנו היה קצר מדי  או שהעפיפון היה קטן מדי  אבל אי אפשר לנתק את האחד מהשני בלי שיהיו לכך השלכות ."
השניים מצאו לבסוף את העפיפון שלהם  לקחו אותו לביתם ותיקנו אותו ביחד  הם החליפו את החוט הקצר בחוט חדש וארוך יותר  אבל כשהם יצאו להעיף אותו בשמיים פעם נוספת  הילד הקטן כבר לא רצה שאביו ייתן לעפיפון לעוף רחוק וגבוה מדי  הילד הקטן הבין את מוסר ההשכל החשוב שאביו רצה ללמד אותו :
לפעמים יש לנו הרגשה שאנחנו מתקדמים מהר מאוד בחיים ומגיעים לגבהים מדהימים ומסעירים  במצב הזה אנחנו תמיד נתפתה להתנתק מהדברים שמונעים מאיתנו לעוף אפילו יותר גבוה  מהדברים שקושרים אותנו לעבר ולמקומות בטוחים יותר  בהרבה מאוד מקרים הדברים האלה הם המשפחה והחברים שלנו  הבעיה היא שאנחנו שוכחים שהאנשים שאוהבים אותנו למעשה עוזרים לנו להגיע גבוה לשמיים בזכות התמיכה וההכוונה שלהם  הם לא רוצים לעכב אותנו או למשוך אותנו למטה  אלא רק שנהייה בטוחים  שלא נתרסק ושלא נלך לאיבוד ונאבד את הקשר איתם  אם נבחר להתנתק מהם לחלוטין  כמו העפיפון של הילד הקטן  הגורל שלנו עלול להיות זהה לשלו ...
הדג הטורף  ) מתוך הספר דורש ציון (
     סיפר לי יהודי מצרפת, שעוסק בחקר בעלי חיים באוניברסיטה: עשו מחקר על דגים. בנו אקווריום ענק, בגודל של חדר שלם, הכניסו לתוכו סוגים שונים של דגים ועקבו אחריהם. באחד הימים הכניסו לאקווריום קבוצה של דגים טורפים   לא לפני שבנו במרכז האקווריום מחיצת זכוכית אטומה, להפריד בין הדגים הטורפים לבין יתר הדגים . '
     ראש הלהקה' של הדגים הטורפים רצה להפגין את כוחו, והסתער על הדג ששחה מעבר למחיצה. כמובן, הוא התנגש בזכוכית וספג מכה קשה. אך הוא לא ויתר! הוא שחה בעוצמה חזקה יותר, מתוך נחישות גדולה להצליח, והפעם ספג מכה קשה יותר. כך השאירו את המחיצה למשך מספר ימים, במהלכן ניסו הדגים הטורפים לטרוף את הדגים האחרים, אך כל ניסיון הסתיים במכה עצמית   לאחר תקופה הוציאו את המחיצה המפרידה, וראה זה פלא: הדגים הטורפים לא ניסו לטרוף את הדגים האחרים! מדוע? הם למדו שכל ניסיון נגיעה בהם  – מסתיים במכה עצמית כואבת   
     הרי לנו לימוד מוסר מדגים! זה מסוכן לגעת בזולת, זה כמו לגעת באש   הקב"ה נתן חכמה לבעלי החיים, כל אחד והתכונה המיוחדת לו, ונתן חכמה בלב האדם ללמוד מהם. על ידי התבוננות בכל בעלי החיים – "נעשה אדם ".  
החוויה היהודית




יום ראשון, 21 במאי 2017

אמרי שפר כ"ו אייר ה'תשע"ז



אנו חיים בתקופה המדגישה את האדם עצמו, את השאיפה להגשים את עצמו, לעשות מה שטוב לו, ולבחון כל דבר על-פי התועלת שהוא מפיק ממנה. מלמדת התורה שהראייה הנכונה היא של משפחה שלמה ולא של היחיד. אמנם האיש והאישה נבראו שונים, אבל השלמות היא כשהם מתחברים יחד ופועלים יחד מתוך שיתוף פעולה והשלמה הדדית.


     בתהילים (קכו, ו) כתיב: "הלוך ילך ובכֹה נושא משך הזרע". מי שכל מעלתו היא ייחוסו, שהוא "נושא משך הזרע", אבל מעצמו אין לו כלום, הוא בבחינת "הלוך ילך ובכה"; אבל "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו" - מי שנושא אלומה ויבול משל עצמו, הוא "בוא יבוא ברינה".  (רבי משה חפץ זצ"ל(  
    דרשו חז״ל: ״בשלשה דברים ניתנה תורה: במדבר, ובאש, ובמים. מה אלו חנם לכל באי העולם, אף אלו חנם לכל באי העולם״ (מכילתא, פר׳ יתרו, פר׳ ה׳). דהיינו, שאדם המפקיר את עצמו על דברי תורה, ומשים ״עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תלמודו מתקיים בידו. ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו״ (ערכין, נד.).


      האדמו“ר ר‘ מנחם מווארקי שאל שאלה: שבת שלפני הפסח נקרא ”שבת הגדול“, שבת שלפני יום הכיפורים נקרא ”שבת תשובה“. מה שם השבת שלפני חג השבועות? הוא מקשה והוא משיב: שבת ”דרך ארץ“ משום שדרך ארץ קדמה לתורה.


''הכנסת כלה'' (אפריון שלמה, עלון 209)
     ר' חיים קרייזווירט היה חולה במחלה הנוראה ל"ע, והוא הגיע לארץ כדי להיכנס אל הקודש פנימה אל הסטייפלר.  שאל אותו הסטייפלר למה כתוב בברייתא: "ואלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא... ביקור חולים, הכנסת כלה, והלווית המת...", הרי היה צריך להיות כתוב 'הלווית המת' מיד לאחר 'ביקור חולים '... מה עושה 'הכנסת כלה' באמצע?!  אמר לו הסטייפלר: תעשה 'הכנסת כלה', וזה כבר ידחה את 'הלווית המת' ... ואכן ר' חיים פיזר עשרות מיליוני דולרים להכנסת כלה, והוא חי אחרי הביקור אצל הסטייפלר עוד 25 שנה!
     טוב, אבל מאיפה היו לו כל כך הרבה מיליונים להכנסת כלה?!  ר' חיים קרייזווירט היה עושה את כל הבוררויות והגישורים בין אנשי העסקים באנטוורפן, וממילא שם גרים כל היהלומנים הכי כבדים, והבורר היה מקבל אחוז אחד משווי התביעה בדין תורה, היו לו עשרות מיליונים לפזר על הכנסת כלה...  פעם אחת, סיפר ר' חיים לתלמידיו, שהגיע אליו דין תורה הזוי...  הויכוח היה בין יהלומן גדול, לבין המתווך על אלפית האחוז. היהלומן אמר שהוא הבטיח רק 5.0 מהעסקה, ואילו המתווך טען שהבטיחו לו 6.0 מהעסקה...  אמר ר' חיים לתלמידים שלו: אתם מבינים... מי תובע לדין תורה על אלפית האחוז?!  אבל כל התמיהות שלי נעלמו כשהבנתי על איזו עסקה מדובר ... העסקה הייתה על סך מיליארד דולר!  ובחשבון פשוט - הדין תורה שהיה "רק" על אלפית האחוז, היה בעצם על מיליון דולר!
     אמר ר' חיים לתלמידים: ככה זה כשמתעסקים עם יהלומים שמנים, כל אלפית האחוז זה סכום עתק! אבל התורה הקדושה היא היהלום הכי שמן שיש בעולם ! ממילא אם אדם מחליט שהוא יאחר היום לשיעור תורה רק ב-10 דקות, או אם אברך יחליט שהוא מרשה לעצמו לדבר באמצע הסדר רק 5 דקות, או להתעכב בפינת קפה ... צריך לדעת שמדובר פה על עסקים יקרים מפנינים, ואם הוא מפסיד אפילו אלפית האחוז – הוא לא הפסיד מיליונים, וגם לא מיליארדים, אלא נצח-נצחים!!!

החוויה היהודית




יום רביעי, 31 באוגוסט 2016

נקודה שבועית, פרשת השבוע "ראה" ה'תשע"ו




בפרשת השבוע, פרשת "ראה", עוסקת התורה בדיני מעשרות. 
אחד מסוגי המעשרות הוא מעשר שני.  פעם אחת בשנה אדם יפריש מהיבול שלו עשירית, וכן עשירית מצאנו ובקרו ויוליכם איתו לירושלים ויאכל שם הוא ובני ביתו, וכך ינהג ארבע שנים משנות השמיטה.
למרות שהתורה נכתבה וניתנה במדבר היא הסתכלה קדימה לשנים בהן ישב עם ישראל בארץ ישראל ושם ישבו אנשים גם במקומות רחוקים מירושלים והדרך תהיה ארוכה ומשא המעשר יהיה כבד.
לכן התורה מקלה על האדם ומאפשרת לו לפדות את המעשר בכסף כפי שוויו והכסף הזה יהיה קדוש בקדושת מעשר שני ורק את הכסף יוליך האדם לירושלים ובו יקנה אוכל כפי שהיה לו בתחילה ויאכל שם בירושלים. 
מצווה זו תביא את האדם לשהות בירושלים ולהיות במחיצת חכמים וחסידים וללמוד מהם תורה ומעשים טובים. בנוסף לכך, מצוות מעשר שני מביאה את האדם לעמוד בפני יצרו שדוחק בו ליהנות מכל קנייניו הנאה חומרית ולא יהא דבר שיגביל אותו אלא הוא כובש את יצרו ומציב גבול להנאה בכך שעוזב את ביתו ועולה לירושלים. 
אותה עלייה לירושלים עם כל בני המשפחה תעשה טוב לכל בני הבית מפני שיהיו כולם מאוחדים בעשייה של המצווה וזה יביאו לידי הנאה ושמחה של כשרות וטהרה, ולא יטה את ליבו אחרי שמחות והנאות אסורות. 
שבת שלום ומבורך!


תודות : לצחי מיכאלי

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

לע"נ יעקב בובר, שבתאי טורס, שמואל פולק, מאיר גרינברג, יצחק שניצר ואברהם פישר שנפלו במלחמות ישראל והיו נצר אחרון למשפחתם