"אשרי הגבר אשר תייסרנו
י-ה ומתורתך תלמדנו: להשקיט לו מימי רע" (תהילים צ"ד, י"ב-
י"ג), הגבר המאמין שהקשיים והייסורים שהוא נתקל בהם במהלך חייו, מן השמים שלחום יוכל לסבול את ייסוריו ולקוות לה' עד יכרה
לרשע שחת.
בדרך הלצה אומרים, שלכן ברמב"ם מופיע
הלכות לשה"ר ואילו בשולחן ערוך אין הלכות לשה"ר כי הרמב"ם מביא גם
את ההלכות שלא נוגעות בזמן הזה ואילו השו"ע לא מביא הלכות שאינן נוהגות בזה"ז... )הר"א דיסקין(
בסיום מלחמת ששת הימים,
לאחר ששוב דרכה רגל ישראל ליד שריד בית מקדשנו, חידש כ"ק הרה"ק רבי משה
מרדכי מלעלוב זי"ע את מנהג אבותיו להיות בין מנחמי ציון וירושלים, לפקוד את הכותל המערבי במוצאי תענית תשעה באב, ולקדש שם את
הלבנה. מאות אנשים היו מצטרפים אל הרבי בנסיעתו אל הכותל, ולאחר קידוש הלבנה היה
יוצא במחול, שותה 'לחיים' כנהוג ומברך את כולם שנזכה לראות במהרה בנחמת ציון.
היה אומר
הרה"ק ה'חוזה' מלובלין זיע"א (שיום פטירתו בתשעה באב), שהוא כבר צופה
ורואה כיצד יושבים בני ישראל בליל תשעה באב בשולחן חג, ואומרים "ותיתן לנו ד'
אלוקינו את יום תשעה באב הזה לששון ולשמחה"
הבית של הרב (לקראת
שבת מלכתא – דברים)
היה זה בימים
בהם שלט השלטון הבריטי בארץ ישראל, שלטון ללא מצרים. בירושלים התגוררו כמה אלפי משפחות יהודיות, שמנהיגן הרוחני
היה רבה של ירושלים באותם ימים, הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל. הרב היה
הדמות הדומיננטית בחיי היהודים בירושלים, ולכן השלטון הבריטי חפץ להכירו, ושלח את
הנציב העליון להיפגש עמו. כשהבשילו המגעים לקראת הפגישה ונקבע לה מועד, החלו מקורבי
הרב לדבר אל לבו כי ייאות לקבל את הנציב בדירה מכובדת ולא בביתו. הן הרב מתגורר
בדירה טחובה וצפופה מתחת לבנין, ללא ריהוט מכובד וכורסאות נוחות, הייתכן לפגוש את
הנציב הבריטי העליון בבית כזה?! אך הרב סירב להצעה, ואמר כי את הפגישה יקיים בביתו
הפשוט והדל בשכונת בתי מחסה, ללא כל שינוי...
כשהגיע הנציב
הבריטי לפגישה וירד מרכבו, נעמד מול הבית והחל מחפש , היכן הבית היפה כראוי למנהיג
היהודים... הוא תר בעיניו אנה ואנה, אך מקורביו רמזו לו לבוא בעקבותיהם, והם כבר
יובילוהו אל בית הרב. עם כל מדרגה שירד הנציב לכיוון הקומה שמתחת לבנין - בה שכן
בית הרב, הלכו עיניו והתעגלו בתדהמה... כשניצב על פתח הבית, נעמד הנציב המום, כאילו הקפיא אותו
המראה. הוא חשב כי הוא מגיע לבית נאה ומכובד,
והנה הוא מגלה כי רב היהודים מתגורר בדירה טחובה, אי שם מתחת לאדמה, דירה צפופה
ופשוטה שהדלות זועקת מקירותיה... דקות ארוכות עמד הנציב המום ומשתומם מפשטות הבית
והעוני הזועק ממנו, עד שהתאושש והושיט את ידו לשלום... מיד אחרי שאילת שלום מנומסת, לא
עצר כוח מלשאול בתדהמה: 'האומנם ?! זה ביתו של הרב?! כאן?! מתחת
לאדמה?! הייתכן?! הרי שמו של הרב נערץ בפי כל, שמעו הגיע עד לממלכת בריטניה שאני
פועל בשליחותה, האם ראוי שהרב מתגורר בבית שכזה?! האם לא היה אפשר למצוא לרב בית
נורמאלי יותר?!' השאלות קלחו מפיו בשטף, לא היה ניתן
לעוצרו... ההלם בו היה נתון היה כה דרמטי, עד ששכח בכלל את נושא השיחה לשמה הגיע,
רק ביקש להבין את תנאי חייו ומגוריו של הרב. האומנם, בכזה בית מתגורר רבה של
ירושלים?
הרב זוננפלד
האזין לשאלות שנורו לעברו, וכמו ציפה להן. מצחו נחרש קמטים, והוא לא הגיב או
הסביר. תחת זאת, ביקש מאורחו לבוא בעקבותיו, והובילו אל החלון היחיד בבית. הרב הסיט את הוילון, הצביע
בעיניים עצובות על המראה הנשקף מהחלון, ואמר לאורחו: ' תביט
נא, אתה רואה שם קיר בעל אבנים גדולות, הכותל המערבי? המקום הזה היה הבית של אבא
שלי, הבית של בורא עולם, אביהם של עם ישראל. הבית הגדול והקדוש בו כבודו של עולם התגורר, הפך למאכולת אש
ונחרב עד היסוד - -
- ' הרב
ניגב את הדמעות שנקוו בעיניו, נאנח עמוקות והמשיך: 'נו, כשאבא שלי אין לו אלא
חורבה, כשהוא לא זוכה לבית יפה משלו כבימי קדם, כשלאבא אין בית - האם אני צריך יותר מחורבה? האם ראוי לי
לטרוח עבור ביתי שיהיה יפה ונאה? הלא לאבא שלי אין בית בכלל, לאבא שלי לא נותרה
אלא חורבה עלובה, שועלים הילכו בה!'
הרב פרץ בבכי
מר, לנגד עיני הנציב הבריטי, הנדהם מפרץ ההתרגשות הלא צפוי. הוא חשב שבא לפגוש
אישיות רוחנית מנהיגותית, והוא פוגש לב שבור וכאוב, מרוסק מכאב ומבכה בצער, הזועק
לעברו: 'כשלאבא שלי יש בקושי חורבה, האם אני ראוי לדירה יפה ונאה ?' - - - סיפור
זה, המתואר בספר תולדותיו של הרב זוננפלד, מעניק לנו ראיה אחרת, פותח לנו
פרספקטיבה חדשה על החיים. כמה אנו עשויים לפעול כדי לשפר את איכות חיינו, את הבית
בו אנו מתגוררים, להתקדם בעבודה או לשפר את מעמדנו האישי, ואם איננו מצליחים -
הדבר כואב לנו, מצער אותנו... אבל
אם נתבונן בחסר של אבינו שבשמים, בצער העמוק על הגלות המתארכת וסאת הייסורים
המדממת המוטלת על בניו אהוביו בגללה, בכאב האינסופי לנוכח ביזוי מקום מגוריו
והיכלו הנשגב - יקבלו החסרים שלנו את מקומם האמיתי, הצער עליהם ייכנס למידתו
הנכונה. חיינו הגשמיים יתגמדו, הכאבים האישיים שלנו יתקטנו, כי לאבינו האהוב אין
בית בכלל, ביתו הפך לחורבה ,ירושלים ניתנה לביזה. וזה כואב הרבה יותר,
מייסר שבעתיים...
הבה
נייחד את היממה הקרובה, לצאת קצת מהמחשבות על תנאי חיינו ומצבינו, עתידנו
ודאגותינו האישיות. הבה נייחד את היממה הזו לחשוב כמה גדול הכאב והצער בראותנו את
אבא בגלות, ומה נוכל לעשות כדי להחיש ולקרב ולמהר את הגאולה השלימה! כי בכוחות משותפים,
באחדות אמת, בתפילות מקירות הלב ובשיפור רוחני אישי - נוכל לסייע, לבנות עוד אבן,
להחיש ולקרב את היום בו 'במהרה יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים!'
החוויה היהודית
