אומר שלמה המלך במשלי "מלווה השם - חונן
דל" מי יכול להיקרא מלווה להקב''ה זה שאינו דואג רק לעצמו ובני ביתו אלא חונן
דל הוא מפרנס ודואג לאלו המסכנים וחסרי אמצעים והוא יכול להיות סמוך ובטוח
שהקב"ה פורע הלוואותיו ויחזיר לו בעין יפה.
בשם
רבי נח מלבוביץ היו אומרים, את ה' יתברך אי אפשר לרמות, את הזולת קשה לרמות, ציבור
אי אפשר להטעות, אם כך לא נותר את מי לרמות אלא רק את עצמו, ומה החכמה לרמות שוטה...
טעם מצות השמיטה: זה לא רק להשריש בנו את ההכרה כי ”לה‘ הארץ
ומלואה“, אלא כאשר האדם אינו מעבד את אדמתו במשך שנה שלימה, ומפקיר את פירותיה,
הוא מחזק בכך את אמונתו, שכל אשר יש לו - זה מהקב“ה. ועפי“ז מובן, מדוע זוכים
שומרי השביעית לפרנסה אף בשנה זו, כפי שנאמר: ” וצוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית
ועשת את התבואה לשלוש השנים“ (ויקרא כ“ה כ“א).
בשביל סבתא יום השואה זה יום
העצמאות! )הנכדה של סבתא(
סבתא לא סתם עמדה
בצפירה, היא עמדה שם כי הייתה לה סיבה מאד מיוחדת, אחת כזו משלה שקיפלה בתוכה חיים
שלמים שהפכו לחיי נצח עבורה (יום השואה תשע"ז)
סבתא הלברשטאם
היא אחת הנשים הכי משפיעות בחיי. אישה קטנה ומטופחת שעברה את השואה על כל זוועותיה
וללא הנחות. עזבה בית מפואר וחם בגיל 12, יצאה לגלות וברחה ממקום למקום, עד שבסופה
המר של הטרגדיה הגיעה לאושוויץ, שם עבדה אצל מנגלה ימח"ש ביצור מטוסים
בהיותה בת 16 בלבד.
אין אנו יכולים
לאמוד סיפורי זוועה, מי סבל יותר ומי פחות. אנו כן יכולים לשער, שילדה קטנה לבדה
שעברה את כל סוגי זוועות השואה כנראה ששפויה כבר לא תצא משם.
אבל סבתא, לא רק
שיצאה שפויה. אלא אין עוד נשים עם עוצמות ואמונה כמו האישה הזו. אחת מנכדותיה
סיפרה שהוציאה לפני כחצי שנה ספר "באש האמונה" ספר רווי באמונה ונוטף
אהבת השם ואהבת החיים.
רציתי לספר לכם
על יום השואה שנה שעברה, ונסחפתי לכתוב על סבתא... כך כותבת אחת מנכדותיה. לסבתא
היה תור לבי"ח בלינסון, היא נסעה לשם במונית, ואז.. צפירה. ברור שהנהג
עצר ויצא, וסבתא החליטה גם לצאת ועמדה דום.
שנכנסו למונית,
שאלה את הנהג, למה עמדת? ענה לה, גברת 6 מיליון איש נרצחו! ואני לא יכול לעמוד
דקה? מה יש? אמרה לו סבתא: ומה יש ל-6 מיליון מזה שעמדת? הנהג התחיל לכעוס: אתם
החרדים, אין לכם לב ...ובכלל, אם את נגד למה עמדת את? למה יצאת?.
ענתה לו סבתא:
אני? אני למה עמדתי? עמדתי בצפירה וחשבתי לעצמי, את עומדת בגו זקוף, את לא
בסלקציה, לא צריכה לפחד אם ישלחו אותך ימין או שמאל, עמדתי ללא מורא ופחד, אף אחד
לא עמד עם אקדח מולי. עמדתי שבעה לא הייתי רעבה. בבוקר קמתי, לקחתי 2 פרוסות לחם,
יכולתי לקחת יותר, כמה שרציתי... היה לי כיכר-שלם. לא הייתי צמאה, לא מודאגת, לכן
עמדתי! רציתי לרקוד! לא רק לעמוד!
הנהג היה בהלם:
"מה, גם את משם"? (סבתא אישה מאד מטופחת, לא כך דמיין ניצולת שואה) סבתא
הרימה את השרוול: רואה את המספר הזה? מנגלה בכבודו חרט לי את זה. ואני לא צריכה
יום שואה בשביל להיזכר בזוועות שהיו שם. הנהג עצר את הרכב, חבש לראשו כיפה ואמר:
עכשיו סבתא, אני עומד לכבודך!
אני
זוכרת שסבתא חזרה באותו יום כל כך שמחה שעמדה בצפירה, בשביל הכיף, בשביל הניצחון!
בשבילה יום השואה זה יום העצמאות.
